חובת הצלה וסיוע – “לא תעמוד על דם רעך”

בשנת 1995 הוגשה על ידי חה”כ חנן פורת ז”ל, הצעת חוק, להוספת סעיף לחוק העונשין, שלשונו: “(א) הנמנע מלהושיט עזרה לאדם, הנמצא לנגד עיניו במצוקה עקב אירוע פתאומי שהעמיד בסכנה חמורה ומיידית את חייו, שלמות גופו או בריאותו, כאשר היה לאל-ידו להושיט את העזרה הנחוצה בעצמו מבלי להסתכן או לסכן את זולתו, או להודיע לרשויות, או להזעיק אדם אחר לשם מתן העזרה, דינו – מאסר ששה חודשים; לענין סעיף זה, ‘רשויות’ – המשטרה, מגן דוד אדום או שירות כבאות, לפי הענין. (ב) לא יוגש כתב אישום לפי סעיף זה אלא באישור פרקליט מחוז”.

בדברי ההסבר להצעת החוק, נכתב: “הצעת חוק זו באה לעגן בחקיקה הישראלית את הערך המוסרי והחברתי שמקורו בתורה… לפיו מוטלת חובה על אדם לסייע להצלת חייו של אדם אחר. בהצעת חוק זו מוצע לקבוע בעבירה המנעות מהושטת עזרה לזולת במקרה המיוחד שבו אותו נפגע נמצא במצוקה עקב אירוע פתאומי המעמיד בסכנה את חייו, גופו או בריאותו, וזאת כאשר בהושטת העזרה כשלעצמה, אין סכנה לחייו של מי שאמור להושיטה או לאדם אחר. זאת ועוד, הצעת החוק קובעת כי ניתן להושיט עזרה במקרה זה גם בדרך של הודעה לרשויות המתאימות, או הזעקת אדם אחר לשם מתן העזרה. בכך כוללת ההצעה את האיזון הנדרש בין ערכים חברתיים מופשטים לבין דרישות המציאות והחיים השוטפים. כך, רק באותם מקרים שבהם היה צורך חיוני בהושטת עזרה, וניתן היה להושיטה ובאופן מודע נמנע אדם מלתיתה, נקבעה העבירה. הוראה דומה קיימת גם בחקיקה הפלילית של כמה מדינות באירופה”.

בפועל, נחקק בשנת 1998 חוק “לא תעמוד על דם רעך” (להלן: “החוק“), שקובע בסעיף 1, בלשון כמעט זהה לנוסח הצעת החוק הנ”ל: “(א) חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו. (ב) המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לענין חוק זה; בסעיף זה, ‘רשויות’ – משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות”.

בעוד שהעונש, כפי שהוצע בהצעת החוק, היה “מאסר ששה חודשים”, נקבע בסעיף 4 לחוק: “העובר על הוראות סעיף 1 לחוק זה, דינו – קנס“. בחוק גם נוספו הוראות (שתידונה בהמשך), שלא היו בהצעת החוק.

כפי שעולה מהצעת החוק ומדברי ההסבר שנלוו אליה, כמו גם מנוסח החוק, ביסוד החוק עומדת חובה סיוע, למי שעקב אירוע פתאומי, ישנה סכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו. דוגמא אופינית לכך הינה סיוע (או העדר-סיוע) לפצועים בתאונות דרכים (ענין שמוצא מעת לעת ביטוי בכלי התקשורת) – בעוד ש”הצלה” בנסיבות אחרות מתעוררת לעתים נדירות למדי. למעשה, בתקנה 146 לתקנות התעבורה, כבר נקבע: “נוהג רכב העובר במקום תאונת דרכים שבו נמצא נפגע, ייעצר ולא ימשיך בנסיעתו עד שעשה כל שביכלתו כדי להגיש כל עזרה הדרושה לנפגע או כדי לבוא לעזרתו…”

לעתים נקשרת “המנעות מסיוע” עם “הפקרה”. בע”פ 9628/09 נכתב על ידי השופט רובינשטיין: “מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט מלצר, ולפירוש המקיף שנתן לעבירת ההפקרה אחרי פגיעה… הציווי ‘לא תעמוד על דם רעך’ עוסק לא במי שהיה מעורב בעצמו בעבירת הפקרה בגדרי מעורבות בתאונה, כבנידון דידן, אלא במי שנקלע למצב שבו יכול היה להציל את הזולת… ‘לא תעמוד’ – במי שלא היה מעורב כלל במעשה אלא נזדמן למקום ויכול היה לסייע… קל וחומר למי שהוא עצמו היה מעורב בפגיעה, וחובתו המוסרית, וכמובן המשפטית על פי הסנקציה שבעבירת ההפקרה, כפולה ומכופלת. ומי שלא עמד בה, בית המשפט מצווה לעונשו…”

כשמדובר בתאונת דרכים, ספק אם ניתן להעמיד לדין את כל מי שחלפו במקום הארוע ונמנעו מסיוע. אפשרות זו סבירה יותר במקרים אחרים, אם כי גם אז, ניתן להניח כי על פי רוב יהיה מדובר באחד מבין מספר אישומים (ליחצו כאן, וכאן).

כאמור, ביסודו של החוק, עומדת החובה להושיט עזרה, למי שעקב אירוע פתאומי, חייו או בריאותו מצויים בסכנה חמורה ומיידית. אך מן הפסיקה עולים נסיונות (לא מוצדקים, לטעמי), “למתוח” יתר על המידה, את גבולות החוק, וכפי שיעידו הדוגמאות הבאות: בבג”צ 9480/16 נדונה עתירה בענין פרקליטה ואנשי משטרה שהיו מעורבים במשפט הפלילי נגד רומן זדורוב, במסגרתה נטען כי חרף קיומו של הכלל, לפיו עותר ציבורי אינו יכול לבוא במקומו של אדם נפגע, שנמנע מלהגיש עתירה בעניינו שלו, העתירה היא חלק מחובתם של העותרים על פי החוק. נקבע כי  חרף רצונם של העותרים לתרום למה שהוא לשיטתם גילוי האמת, החוק אינו יכול לסייע בידיהם. ברע”א 1509/18 נדונה תביעה, כנגד בית החולים ביקור חולים (ואחרים), שהוגשה על ידי הוריה של נערה, אשר נפטרה (עם צעיר נוסף) כתוצאה מהרעלה בשל שתית כמות קטלנית של תחליף סם מסוג מתאדון. נטען כי הצעיר הגיע לחדר המיון, שוחרר לביתו לאחר שטיפת קיבה, ולמחרת נמצאו גופתו וגופת הנערה. עילת התביעה היתה החוק, ונטען כי אילו היה נמסר דיווח מתאים למשטרת ישראל, היו חיי הנערה (והצעיר) ניצלים. התביעה (והערעור) נדחו. בע”א 8447/06 נדון ענינם של המערערים, אשר כל אחד מהם תרם כליה על מנת שתושתל בגוף קרובו החולה, ונבחנה השאלה, האם קמה למערערים זכות כלפי המדינה, או כלפי קופות החולים, לתשלומים הקשורים בתרומה. “עילת תביעה אחרונה שהמערערים טוענים לה יסודה בחוק לא תעמוד על דם רעך… המקיים את חובת ההצלה הקבועה בסעיף 1 לחוק זה עשוי להיות זכאי ל’החזר הוצאות ותשלומי נזק’, בתנאים ובגדרים מסוימים, על פי סעיף 2 לחוק. אולם העילה לתשלום על פי חוק זה אינה חלה על המערערים… מעשי תרומות הכליה, שבאמצעותם הושיטו המערערים עזרה רבת-חשיבות לקרוביהם, לא נעשו כלפי מי שנמצא ‘עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו’… לפיכך, גם עילה זו אינה יכולה להיות לעזר למערערים”. ובבג”צ 434/09 נדונה עתירה שענינה אי-הכללת תרופה בסל הבריאות. “דומה כי הרבלימיד אינה נופלת בגדר טיפול רפואי דחוף במצב חירום רפואי כאמור בסעיף 3(א) לחוק זכויות החולה… זאת בהתחשב בכך שמדובר בתרופה חדשה יחסית שנועדה להאריך חיים בנסיבות של מחלה קשה מתמשכת. מטעמים דומים אף לא חלות בנסיבות הענין הוראותיו של חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ”ח-1998, שאליו הפנו העותרים בטיעוניהם…”

לצד זאת, מאוזכר לעתים החוק בהקשר לסוגיות אחרות (כגון, החובות המוטלות על רופאים, ולהבדיל, על הורים), אשר גם הן לא עמדו ביסודו של החוק.

בחוק לא קבועה חובת סיוע “מוחלטת”. ישנם שני “סייגים” לחובה זו: האחד, אדם חייב בהושטת עזרה רק אם הדבר אפשרי “מבלי להסתכן או לסכן את זולתו“. השני, “המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה”. סביר להניח, כי הסייג הראשון הינו העיקרי, והוא גם זה שיעמוד בדרך כלל ל”מבחן”. אין להניח, למשל, כי סכנה קלת ערך, או חשש מפני נזק פעוט, יצדיקו המנעות מסיוע למי שחייו או בריאותו מצויים בסכנה מיידית. בוודאי שמי שהסתפק ב”הודעה לרשויות”, או ב”הזעקת אדם אחר”, בנסיבות שחייבו סיוע דחוף (ומבלי שהיה מסתכן בעצמו), לא יוכל להחשב כמי ש”יצא ידי חובת סיוע”.

הושטת סיוע לפי החוק, יכולה לעורר שאלות, בקשר לנזק (או הוצאות) למסייע, ובקשר לנזק לצד שלישי. לפי סעיף 2 לחוק, “(א) הוראות סעיף 5 לחוק עשית עושר ולא במשפט, התשל”ט-1979, יחולו גם כאשר המזכה פעל מכוח חובתו על פי הוראות סעיף 1. (ב) בית המשפט רשאי לחייב את מי שגרם לסכנה שהניצול נקלע אליה, לרבות את הניצול עצמו אם גרם לסכנה זו, לשפות את מי שהושיט עזרה בהתאם לחובתו לפי הוראות סעיף 1 על ההוצאות והתשלומים הסבירים שהוציא”. לפי סעיף 3 לחוק, “בכפוף להוראות סעיף 2(א), אין בהוראות חוק זה כדי לגרוע מהוראות כל דין”. סעיף 5 לחוק עשית עושר ולא במשפט, התשל”ט-1979, אליו מפנה החוק, קובע: “(א) מי שעשה בתום לב ובסבירות פעולה לשמירה על חייו, שלמות גופו, בריאותו, כבודו או רכושו של אדם אחר, בלי שהיה חייב לכך כלפיו, והוציא או התחייב להוציא הוצאות בקשר לכך, חייב הזוכה לשפותו על הוצאותיו הסבירות, כולל חיוביו כלפי צד שלישי, ואם נגרמו למזכה עקב הפעולה נזקי רכוש, רשאי בית המשפט לחייב את הזוכה בתשלום פיצויים למזכה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן בנסיבות הענין. (ב)… (ג) אין חובת שיפוי או פיצוי לפי סעיף זה על זוכה שהתנגד לפעולה או לשימוש בנכסים או לשיעור ההוצאות או שהיתה לו סיבה סבירה להתנגד להם, זולת אם הפעולה או השימוש בנכסים היו לשמירה על חייו, שלמות גופו או בריאותו”.

סעיף 5(ג) לחוק עשית עושר ולא במשפט, “פוטר” מחובת שיפוי או פיצוי את מי ש”התנגד” לקבלת סיוע, אך ה”פטור” אינו חל “אם הפעולה או השימוש בנכסים היו לשמירה על חייו, שלמות גופו או בריאותו” – וממילא, לא מדובר על מי שקיבל סיוע (חרף “התנגדותו”…) לפי החוק, שחל כאמור במקרה של “סכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו” (ניתן להניח, כי מדובר על פי רוב באדם המבקש לשים קץ לחייו).

ככלל, ניתן לחייב את “הניצול”, לפי החוק (או ה”זוכה”, לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט), לשפות (או לפצות) את המסייע. חיוב זה יכול להיות מוטל, לפי החוק, גם על “מי שגרם לסכנה שהניצול נקלע אליה”. אולם, הדברים נכונים, לפי החוק, לגבי “הוצאות ותשלומים סבירים” שהוציא המסייע; ולפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, לגבי “הוצאות סבירות” (כולל חיובים כלפי צד שלישי) ולגבי “נזקי רכוש”. זאת ועוד, המסייע עלול להיות לכאורה חשוף לתביעה מטעם צד שלישי, אם הוא גרם לו לנזק (ולא תמיד תועיל לו זכות השיפוי/הפיצוי מן הניצול).

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן