הוראות ותנאים בצוואות – "תנית סילוקין"

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

סקירה זאת תעסוק בשאלת תוקפה של "תנית סילוקין בצוואה" – הוראה בצוואה, לפיה תישלל הזכיה מיורש (זוכה), אשר "יתקוף" את הצוואה.

ע"א 245/85 ("פס"ד אנגלמן")

סכסוך בין שתי אחיות על ירושת אמן המנוחה. האם ערכה תחילה צוואה בשנת 1976 (במסגרתה הורישה את עזבונה בשווה לשתי בנותיה); ובשנת 1981 היא ערכה בכתב ידה שני מסמכים (חתומים), בהונגרית: צוואה מס' 1 הוגשה לקיום על ידי המשיבה; צוואה מס' 2 נמצאה על ידי המערערת לאחר מות אמה. לא היה על פני הצוואות שום דבר כתוב, שיכול לשמש אינדיקאציה לגבי סדר כתיבתן, אך היו ביניהן מספר הבדלים. בין היתר, רק בצוואה מס' 1 (שנכתבה בצורה נקיה ומסודרת, בעוד שצוואה מס' 2 היתה רצופה מחיקות ותיקונים), נכתב (בתרגום לעברית): "…אני דורשת שצוואתי הנ"ל תכובד. במידה ובתי יהודית אנגלמן [המערערת – ד.ר.] תתנגד לצוואתי, אזי שהיא תסולק מעזבוני. במקרה הזה בתי קליין מרטה [המשיבה – ד.ר.] תהיה היורשת היחידה והכללית שלי" [הוראה זו כונתה על ידי השופט מלץ "התנאי הפרובלמטי", ועל ידי השופט ברק "תנית הסילוקין" – ד.ר.] בית המשפט המחוזי הקדיש את עיקר תשומת לבו לשאלת הסדר הכרונולוגי בו נכתבו שני המסמכים; ובסופו של דבר, קיים את צוואה מס' 2, מטעמים של "נטל ההוכחה". בית המשפט העליון הפך קביעה זו, וקבע כי יש לקיים את צוואה מס' 1; ובעקבות כך, דן בטענתה החלופית של המערערת, כי אם תאושר צוואה מס' 1, יש למחוק ממנה את "התנאי הפרובלמטי" – עקב פגיעה ב"תקנת הציבור".

השופט מלץ פסק, בין היתר: "ראשית יש לזכור, כי הוראה שיש בה פגיעה בתקנת הציבור, איננה נמנית עם ההוראות שהחוק מבטלן. עם אלה נמנות רק הוראות, שביצוען בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי… זאת בהבדל בולט מדיני החוזים, שם נקבע במפורש, כי 'חוזה שכריתתו, תכנו או מסורתו הם בלתי חוקיים בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל'… אין ללמוד מכך, שכל הוראה בצוואה, הפוגעת בתקנת הציבור, תקוים. נראה לי, שניתן למצוא הוראות כאלה, שדינן ביטול, אך זאת רק אם הפגיעה בתקנת הציבור היא כה חמורה, עד שהיא מגיעה לדרגה של אי חוקיות או אי­ מוסריות… בחוק שלנו, מוסד הצוואה כולו בנוי על העקרון של כיבוד רצון המצווה: ברצותו מוריש וברצותו מנשל. בניגוד לדיני החוזים, מדובר כאן ברצון חד-צדדי, שאיננו מושפע כלל מרצונם או ממאוייהם של היורשים בכח. על רקע עקרון כללי זה, ניתן להבין גם את הוראות סעיף 44(א) לחוק הירושה: 'המצווה רשאי לצוות שיורש יחדל מלזכות בהתקיים תנאי או בהגיע מועד'. זה מה שעשתה המנוחה בעניננו. בעיני, 'התנאי הפרובלמטי' שבעניננו, איננו כזה הפוגע בתקנת הציבור, באופן שיצדיק את ביטולו… כאמור, נבע התנאי הפרובלמטי מרצונה הלגיטימי של המנוחה, למנוע סכסוכים בין בנותיה, ולהבטיח, כי רצונה האחרון יקוים כלשונו וככתבו. להשקפתי, אין בתנאי זה פגיעה בתקנת הציבור שתצדיק פסילתו…"

השופט ברק הסכים כי יש לקיים את צוואה מס' 1, ולהותיר על כנה את ההוראה, לפיה "במידה ובתי יהודית אנגלמן תתנגד לצוואתי, אזי שהיא תסולק מעזבוני"; אך מנימוקים אחרים: "…עקרון יסודי בשיטתנו הוא, כי הוראה, שביצועה נוגד את תקנת הציבור, בטלה היא… ביטוי פורמאלי לעקרון זה מצוי בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי)… אמת הדבר, סעיף 30… ענינו בטלותו של חוזה, הנוגד את תקנת הציבור. אך הוראה זו חלה גם על 'פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה'… עקרונית ניתן איפוא להפעיל הוראה זו על צוואה, שהינה פעולה משפטית שאינה בבחינת חוזה. אין בחוק הירושה כל דבר המונע תוצאה זו. נהפוך הוא: הוראות חוק הירושה בענין בטלותה של הוראת צוואה, שביצועה הוא בלתי חוקי, תואם את עקרון היסוד בדבר תקנת הציבור… אין ליתן לדיבור 'בלתי חוקי' מובן טכני, שאם לא כן, רק דבר הסותר 'חוק' ייפסל… עלינו להשקיף על דיבור 'בלתי חוקי' מתוך 'מבט רחב', כמתבקש ממעמד ההוראה ומאופיה….. עקרון כללי זה של תקנת הציבור, מן הראוי לו שיחול גם על צוואה. צוואה, כמו חוזה, היא ביטוי לאוטונומיה של הפרט, וצוואה, כמו חוזה, צריכה להיות כפופה לעקרון היסוד של תקנת הציבור, המגביל את האוטונומיה של הפרט…..

האם ההוראה בצוואה מס' 1, לפיה אם אחת היורשות (הנקובה בשמה) תתנגד לצוואה, היא תסולק מהעזבון (להלן – תנית סילוקין), נוגדת את תקנת הציבור? חברי, השופט מלץ, השיב על כך בשלילה. לדעתו, האינטרס הציבורי בדיני הצוואות, הוא בקיום רצונו של המצווה. לתנית סילוקין בצוואה יש ליתן תוקף, שכן היא נובעת 'מרצונה הלגיטימי של המנוחה, למנוע סכסוכים בין בנותיה, ולהבטיח, כי רצונה האחרון יקוים כלשונו וככתבו'. חברי משווה בין פסילת תניה בחוזה מטעמים של תקנת הציבור, לבין פסילת תניה בצוואה. מטעמים אלה, בחוזה ניתן לפסול תניה, מקום שהיא פרי מעמדם השונה של הצדדים לחוזה, והיא תוצאה של חוסר שוויון בכוחם של המתקשרים. לא כן בצוואה, בה 'אין שוויון מעמד ואיזון בין צדדים, כשם שאין כאן 'חלשים וחזקים'…' אכן, מקובל עלי, כי לא הרי חוזה כהרי צוואה לעניין תקנת הציבור. תקנת הציבור היא מושג רחב, המשתרע על כל הפעולות בשיטת המשפט. במסגרתו שלו יש לאזן בין ערכים, עקרונות ואינטרסים, באים לידי התנגשות. ערכים, עקרונות ואינטרסים אלה שונים הם מסוגיה לסוגיה, מתחום לתחום….. בפעולה משפטית חד-צדדית, כגון בצוואה, קיימים שיקולים אחרים, שיש ליתן עליהם את הדעת, ולבחון אותם באמת המידה של תקנת הציבור… מחד גיסא, יש להצביע על מערכת השיקולים הבאה, התומכת במתן תוקף לתנית הסילוקין: ראשית, הגשמת העקרון של כיבוד רצון המצווה… שנית, באמצעות תנית הסילוקין, מגונן הנפטר על אינטרסים היקרים לו, כגון: שלום המשפחה, שמו הטוב, וכיוצא בהם ענינים, עליהם סוכך המצווה באמצעותה של אותה תניה. זהו אינטרס חברתי להעמיד לרשות הנפטר אמצעי הגנה אלה… שלישית, עידוד פשרה בין היורשים. זהו אינטרס ציבורי, שענינים שניתן להסדירם מחוץ לכותלי בית המשפט, יוסדרו מחוץ לכתליו… רביעית, זהו אינטרס חברתי, כי היורשים על פי צוואה – שהינם לרוב משפחתו הקרובה של הנפטר – יסדירו את עניניהם בהסכמה ובהבנה… מאידך גיסא, ניתן להצביע על מערכת נוגדת של שיקולים, שיש בהם כדי להצדיק את בטלותה של תנית הסילוקין. ראשית, תנית הסילוקין – על-פי עצם מהותה – תרתיע מתנגדים מלפנות לבית המשפט. כתוצאה מכך, עשוי להינתן תוקף לצוואה, שאינה משקפת כלל את רצונו של המצווה. טול מקרה, שבו הוראה בצוואה נעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית…. מדיניות ציבורית נאותה צריכה לאפשר העלתן של טענות כגון אלה, דווקא מטעמים של כיבוד רצון המצווה. והנה, תנית הסילוקין תרתיע רבים מלהתנגד לצוואה בטענות כגון אלה, שכן אין לדעת מראש אם הטענה תצליח, אם לאו… שנית, תנית הסילוקין 'קונסת' את הפונה לבית המשפט… היא נופלת לקבוצת התניות החוסמות, הלכה למעשה, את הנגישות לבית המשפט. תניות כאלה נוגדות הן את טובת הציבור… באין דיין אין דין, ושלטון החוק נפגם; שלישית, מתן תוקף לתנית הסילוקין עשוי לעודד מעשים בלתי חוקיים: מתנגד פוטנציאלי תם ­לב, עשוי לחשוש מחשיפת אי החוקיות, בשל חששו כי אם טענתו תידחה, יסולק מהירושה. בכך ניתנת חסינות דה-פקטו למבצעי תרמיות למיניהם. אך טבעי הוא, כי פלוני, המפעיל השפעה בלתי הוגנת על המצווה, לענין תוכן הצוואה, ישפיע עליו גם לכלול תנית סילוקין, ובכך לחסות בצל הגנתה…

מהו הפתרון להתנגשות זו, בין הערכים, האינטרסים והעקרונות, הבאים לידי ביטוי בבחינת תוקפה של תנית הסילוקין? עקרונית, ניתן לחשוב על שלושה פתרונות אפשריים. האחד, מתן תוקף בלתי מסויג לתנית הסילוקין. על פי גישה זו, יד השיקולים התומכים בה על העליונה, ויש להכיר בה ללא כל סייג. השני, בטלות מוחלטת של התניה, בהיותה נוגדת לתקנת הציבור. על פי גישה זו, יד השיקולים השוללים את התניה על העליונה, ויש לעוקרה מן השורש. השלישי, מתן תוקף לתניה, בתנאים מסוימים, ושלילתה, בתנאים אחרים. על פי גישה זו, יש מן התבונה והאמת בכל אחת ממערכות השיקולים הנוגדים, ועל כן צריך הפתרון להימצא באיזון ביניהם……

דעתי הינה, כי תנית הסילוקין תופסת, אך לא יינתן לה תוקף, מקום שהיורש מעלה בתום לב טענת התנגדות, שהיא סבירה בנסיבותיה. בהפעילי מבחן זה על העובדות של המקרה שלפנינו, נחה דעתי, כי אכן טענותיה של המערערת כנגד תוקף הצוואה, לא הועלו בתום לב, וכי אין בהן התנגדות שהיא סבירה בנסיבותיה… התוצאה הינה, כי מסכים אני כי יש לאשר את קיום הצוואה, תוך מתן תוקף לתנית הסילוקין".

השופט בייסקי פסק, בין היתר: "גם דעתי היא, כי הצוואה הראויה לקיום, היא זו אותה ביקשה המשיבה לקיים, ובנדון מקובלים עלי שיקוליו והנמקתו של חברי המכובד, השופט מלץ… הפלוגתא בה חלוקים חברי, לענין תוקפה של תנית סילוקין בצוואה… נתונה במחלוקת מזה דורות, בשיטות משפט רבות, וקשה להצביע על אחידות; מה גם שחלות תמורות בגישה ובתפיסה אל אותו 'סוס פרא', שתקנת הציבור שמו… תקנת הציבור אינה עקרון מוגדר או סטאטי, והיא תלויה, בראש ובראשונה, במקום ובחברה להם היא מכוונת….. הסוגיה בה אנו עומדים, היינו תנאי בצוואה, השולל מנוחל חלקו בעזבון, אם יתקוף הצוואה, לא רק כי שנוי הוא במחלוקת במדינות רבות, אלא עובר תמורות ושינוי בפסיקה, דווקא משום שיש לסוגיה פנים לכאן ולכאן….. במסגרת השיקולים הנוגדים של העמדות הקיצוניות, נראה לי פתרון הביניים, המוצע על ידי חברי, השופט ברק, ראוי לאימוץ…

המגמה של מתן תוקף לרצונו האחרון של המצווה, כפי שהוא בא לביטוי בגוף הצוואה, מחייבת זהירות רבה משבאים לבטל תנית סילוקין… לדעת חברי, השופט ברק, 'יש לפרש את הוראת אי החוקיות בחוק הירושה, באופן שהיא תחול גם על תקנת הציבור. אין ליתן לדיבר 'בלתי חוקי' מובן טכני, שאם לא כן, רק דבר הסותר 'חוק' ייפסל'. מדברים אלה עשויה להשתמע פרישת אי-חוקיות, במובן הרחב, גם על פגמים שבתקנת הציבור בדרך כלל, ואילו לדעתי אין לערבב בין השניים. אכן, ייתכנו מקרים בהם הפגיעה בתקנת הציבור היא חמורה ביותר, עד כי כל בר דעת יאמר, כי הדבר גובל באי-חוקיות; אך עדיין עלינו להבחין הבחן היטב, בין איסור מכח הוראות חוק, לבין העקרון של תקנת הציבור….. מכאן גם צעדו הנוסף של השופט ברק, המציע להחיל את הוראת הדיבור 'תקנת הציבור' שבסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) גם על צוואות, וזאת מכח סעיף 61(ב)… לדידי, אין צורך לזהות או להשוות את תקנת הציבור, עם אי-חוקיות בדרך כלל, כאשר המדובר בשתי סוגיות שונות…

בזאת בא אני לבחון את מהות התנגדותה של המערערת לקיום הצוואה, ואם היא היתה כנה, רצינית ומבוססת…… נמצא איפוא, כי כל טעמי ההתנגדות, בין אלה שהועלו בכתב ההתנגדות, ובין אלה שנטענו בסיכומים ולפנינו, שום יסוד לא היה להם. הלכה למעשה ביקשה המערערת להשיג קיום הצוואה מיום 23.2.76, שאלמלא כן לא היה כל טעם להתנגדות, כי בלעדיה ממילא היתה זוכה לאותו חלק בעזבון. היתה זו התנגדות סרק, ללא ביסוס וללא יסוד, דבר שהמנוחה ביקשה למנוע… מסקנתי היא, כי היתה זו התנגדות סרק, ללא כל ביסוס ושלא בתום ­לב, ועל כן הייתי מאשר את קיום הצוואה, בלי לבטל את תנית הסילוקין, ובזאת נותן תוקף מלא לרצונה של המנוחה".

בפס"ד יונה נ' אדלמן (ע"א 2698/98), שיידון בהמשך, סוכמו הגישות השונות בפס"ד אנגלמן, ובתמצית: "שלוש גישות מצאו ביטוין באותו פסק דין: השופט מלץ סבר, כי הוראה בצוואה שיש בה פגיעה בתקנת הציבור, איננה נמנית עם ההוראות שחוק הירושה מבטלן… בכך נבדלת צוואה מחוזה, שלגביו די בפגיעה בתקנת הציבור, ואפילו אין היא חמורה ואין היא מגיעה לדרגת אי-חוקיות או אי-מוסריות, כדי להביא לביטולה; ואילו בצוואה, רק אם הפגיעה בתקנת הציבור חמורה עד שהיא מגעת כדי אי-חוקיות או אי-מוסריות, דין ההוראה ביטול. אליבא דשופט ברק (כתוארו אז), יש להחיל את סעיף סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי)… מכח סעיף 61(ב) שבו, ויש לפרש את הוראת אי החוקיות בחוק הירושה, באופן שהיא חלה גם על תקנת הציבור. עקרון יסוד הוא כי הוראה בצוואה, שביצועה נוגד את תקנת הציבור, בטלה היא… השופט ברק בחן שלושה פתרונות אפשריים להתנגשות בין האינטרסים והעקרונות הבאים לידי ביטוי בבחינת תוקפה של תנית סילוקין… הדרך שנבחרה על ידי השופט ברק היא דרך ביניים: 'הנה כי כן, דעתי הינה, כי תנית הסילוקין תופסת, אך לא יינתן לה תוקף, מקום שהיורש מעלה בתום לב, טענת התנגדות שהיא סבירה בנסיבותיה'… השופט בייסקי סבר, שאין צורך להרכיב את סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) על דיני הצוואות, אבל יש לאמץ את עקרון תקנת הציבור, שנקלט במשפט הישראלי, מחמת תיקונו של עולם, גם אם אינו כתוב בספר החוקים. הוא סקר את המחלוקת רבת השנים, לענין תוקפה של תנית סילוקין בצוואה… תוך הדגשת הטעם, שלפיו אין להעניש בשלילת עזבון, כאשר התקיפה נעשית על בסיס טוב, בטענות ראויות ובתום לב. גם השופט בייסקי דוגל בפתרון הביניים, המוצע על ידי השופט ברק".

ע"א 2698/98 ("פס"ד יונה נ' אדלמן")

מתוך פסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן (בהסכמת יתר חברי ההרכב): "המנוח גרשום שוקן נפטר… והותיר אחריו צוואה… הזוכים על פי הצוואה הם שלושת ילדיו של המנוח (המשיבים) והגב' יהודית יונה, שאיתה חי המנוח מאז 1964 ועד מותו (המערערת), ושתי בנותיה. הוא הותיר אחריו גם את אשתו, אם ילדיו, שאותה נשא לאשה ב-1937. בסעיף 19 לצוואה קבע המנוח לאמור: 'כל מי שיתנגד לקיום צוואתי זו או לביצועה מנימוק כלשהוא – יאבד אוטומטית את כל זכויותיו על פי צוואתי זו, ולא יקבל דבר. באם יהיה זה מי מילדי, יעברו זכויותיו לילדי האחר/ים, ובאם יהיו אלה כל ילדי, תקבל את חלקיהם יהודית יונה'… הצוואה גררה בעקבותיה שורה של התדיינויות בין אשת המנוח לבין המערערת. האשה הגישה התנגדות לקיום הצוואה, וכן הגישה תביעה… ובה ביקשה פסק דין הצהרתי, שלפיו מחצית הרכוש שהותיר אחריו המנוח שייך לה, ולכן לא יכול היה להורישה בצוואתו. בתביעה זו הנתבעים הם ילדיהם המשותפים של האשה ושל המנוח (המשיבים). תביעה נוספת הוגשה על ידי האשה נגד המערערת… ובה תבעה פסק דין הצהרתי, שלפיו מחצית הרכוש שהעניק המנוח למערערת בחייו, ומחצית הרכוש שציווה לה בצוואתו, שייכים לה. לתביעה זו צורפו המשיבים כנתבעים, למרות התנגדותם, וזאת על פי צו בית המשפט, שעמד למחוק את התביעה נגד המערערת, מחמת העדר יריבות, אם לא תצרף האשה את המשיבים כנתבעים. בשני התיקים ביקשו המשיבים, וקיבלו, ארכה להגיש כתבי הגנה, עד שתתברר תביעתם למתן פסק דין הצהרתי, שלפיו באי-הגשת כתבי הגנה מצדם בתביעות אמם, אין משום התנגדות לקיום הצואה או לביצועה, בניגוד לסעיף 19 9שבה. מבוקשם ניתן להם על ידי בית המשפט קמא… ועל כך ערעורה של המערערת לפנינו.

השאלות העומדות לדיון ולהכרעה הן, בתמצית, כדלקמן: 1. האם יש לתת תוקף לסעיף 19 לצוואה, הידוע כתנית סילוקין? 2. מתוך הנחה שהסעיף תקף, כיצד יש לפרשו? 3. האם יש לראות בתקיפת מסת רכוש העזבון, התנגדות לקיום צוואה או לביצועה? 4. אם יש בתקיפת מסת העזבון משום 'התנגדות' לקיום הצוואה או לביצועה – האם עמדת המשיבים בתביעות אמם, המתבטאת באי-התגוננות נגד תביעותיה, מהווה התנגדות לקיום הצוואה או לביצועה, כאמור? 5. אם אכן מהווה עמדת המשיבים 'התנגדות' לקיום הצוואה או לביצועה – האם בעמדתם זו מאבדים הם את חלקם בירושה? ראוי שאומר בפתח דברי כי, לדידי, דין הערעור להידחות…

יש שרצונו של המצווה משתקף בתנאי שהוא קובע בצוואתו, אשר רק בהתקיימו תקום זכיית היורש. תנאי כזה מותר לפי סעיף 43 לחוק הירושה. כן רשאי מצווה, לפי סעיף 44 לחוק, לצוות שיורש יחדל מלזכות, בהתקיים תנאי או בהגיע מועד. אם התנאי אינו נראה בעיני מי מהיורשים, בידיו להסתלק מהצוואה, ולא להנות ממנה. אולם אם ברצונו לקבל את ירושתו, כי אז עליו למלא את הוראות הצוואה בשלמותן. אם רוצה זוכה להיפטר מהוראת צוואה, המחייבת אותו להעביר מרכושו לאדם שלישי, עליו למשוך ידו גם מן הנכסים שזכה בהם על פי הצוואה… כיבוד רצונו של המצווה, גם אם הוא מתנה תנאים בצוואתו, הוא איפוא ערך שיש להגן עליו, ועל היורש הרוצה לזכות בירושה, לכבד גם את התנאים הניצבים בדרכו לזכיה. סעיף 19 לצוואה מכיל תניה, המבטאת את רצון המצווה, להדיר את המתנגד לצוואה מחלקו בירושה. עקרונית, יש לכבד תניה כזו, אם אין עילה חוקית שלא לעשות כן; אלא שלטענת המשיבים, יש לבטל תניה כזו משום שהיא נוגדת את טובת הציבור. האמנם? אינני סבורה כן… תניה מסוג זה, הנכללת בסעיף 19 לצוואה, הידועה כ'תנית סילוקין', אינה זרה לשיטתנו המשפטית, ומוכרת גם בשיטות משפט אחרות… דיון מקיף בתניה כזו מוצאים אנו בע"א 245/85 אנגלמן נגד קליין וערעור שכנגד (להלן – הלכת אנגלמן)…… בנסיבות נושא הלכת אנגלמן נדחתה על ידי בית המשפט הטענה בדבר היות התניה נוגדת את תקנת הציבור. בית המשפט בחן את הרקע לצוואה – סכסוך קשה בין אחיות בקשר לירושה, שגרם עוגמת נפש רבה למנוחה – וקבע כי על רקע זה, השתקף בתנית הסילוקין רצונה של המנוחה, למנוע מבנותיה התנצחויות וסכסוך נוספים בגין עזבונה, וכי היא באה לבטא את רצונה הלגיטימי של המנוחה, ויש לתת לה תוקף. הוחלט אליבא דכל ההרכב, שאף שאין דינה של התניה להתבטל, הרי מאחר שההתנגדות לצוואה היתה חסרת בסיס ושלא בתום לב, יש להפעיל את התניה, שלפיה איבדה היורשת את חלקה בירושה. האמנם כך גם בעניננו? נראה כי לא כן…

טוענים המשיבים, שכל מה שתניה כזו באה להגן עליו, והמצדיק מתן תוקף לה, אינו אקטואלי עוד, משום שכבוד המשפחה הוכפש, הדברים קיבלו פירסום, אין סיכוי לפשרה ולהסדר בבית פנימה, והכל פתוח בהתדיינויות בבית משפט. טענה זו איננה מקובלת עלי. יש לבחון את תוקף התניה, נכון ליום הכללתה בצוואה. המנוח היה ער לבעייתיות של יחסיו האישיים, כשהוא מצווה את רכושו לילדיהם המשותפים שלו ושל אשתו החוקית, ולמערערת, שאיתה חלק את חייו במשך שנים רבות, ולבנותיה, ואינו מצווה דבר לאשתו החוקית. רצונו הברור היה לחלק את העזבון כפי שחילק בקפידה ובצורה מפורטת, ולהבטיח חלוקה זו מפני התנגדות כלשהי. נראה לי איפוא כי בנסיבות הענין, אין התניה… נוגדת את תקנת הציבור, לא במובן הצר ולא במובן הרחב, ובוודאי איננה בלתי חוקית או בלתי מוסרית; לכן אין לבטלה, ויש לתת לה תוקף.

אלא שמכאן לא באה הישועה למערערת, שכן יש לבדוק אם נתקיים התנאי שבתניה. השאלה היא, אם תקיפת היקף העזבון ומסת נכסיו, היא התנגדות לקיום הצוואה או לביצועה… השופט קמא ציין כי סעיף 19 חל רק על 'הליך של התנגדות לגבי הנכסים שהיו בבעלות המנוח ושהמנוח היה רשאי להורישם ואין להחילו על נכסים אשר נטען לגביהם… כי אינם מהווים חלק מנכסי העזבון'. במלים אחרות, השופט קמא לא ראה בתקיפת היקף מסת העיזבון התנגדות לצוואה. אין דעתי כדעתו. אין חולק כי אין אדם יכול להוריש יותר ממה שיש לו, ואין אדם יכול להוריש נכסים שאינם שייכים לו. אין מחלוקת, כי חוק הירושה מבחין בין נושא קיום צוואה, לבין נושא היקף נכסי העזבון. אלה הם שני נושאים נפרדים… בית המשפט אינו קובע – בהליך של צו ירושה – את היקף נכסיו של הנפטר ואת פירוטם, ושאלת תוקפם של מסמך מתנה או של הסכם אינה עומדת לדיון בהליך של הוצאת צו ירושה… הוא הדין בצו קיום צוואה, אף ששם יש שהצוואה כוללת פירוט רכוש שאותו מחלק המצווה, ולאו דווקא חלוקת העזבון בחלקים ללא זיהוי הרכוש עצמו. גם כאן השאלה, אם הנכסים שעליהם ציווה המצווה היו בבעלותו אם לאו, אינה ענין לבית המשפט, בדונו בשאלה, אם להעתר לבקשה להוצאת צו קיום צוואה, אם לדחותה… אלא שהמושכלות הראשונים הנ"ל אינם משליכים באופן ישיר על שאלת פירושו של אומד דעת המצווה, כאשר זה קובע בצוואתו תנית סילוקין, ובה מביע הוא דעתו  הנחרצת, שכל מי שיתנגד לקיום צוואתו או לביצועה, יאבד את חלקו בירושה. השימוש בביטוי 'יתנגד' בצוואה, איננו בהכרח קורלטיבי לביטוי התנגדות לקיום צוואה שבחוק, ואין אנו מפרשים את סעיף 19 שבצוואה, לפי חלוקת הנושאים וההליכים שחוק הירושה מטפל בהם, אלא רצונו של המצווה ואומד דעתו, שהם אבן הפינה לפירוש הצוואה, הם המנחים באשר לתוכן שבו יש למלא את תנית הסילוקין…..עמדתי היא איפוא, כי תקיפת מסת העזבון, יכול שתיחשב כהתנגדות לקיום צוואה ולביצועה…

האם התנהגות המשיבים היא בגדר התנגדות? אינני סבורה כך… העימות לענין תקיפת מסת העזבון אינו בין המשיבים לבין רצון המנוח, אלא בין רצון אמם של המשיבים לבין רצון המנוח. המשיבים, לא זו בלבד שלא התנגדו לקיום ולביצוע הצוואה, אלא ביקשו וקיבלו בבית המשפט צו קיום צוואה. בכך ביטאו את רצונם האמיתי והכן, שהצוואה תקוים כמות שהיא. אלא מאי? אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה; אמם יולדתם היא זו שהתנגדה ללא הצלחה לקיום הצוואה, והיא זו שהגישה שתי תביעות על מנת לנגוס ברכוש שאותו ציווה המצווה, ושלדעתה לא היה שייך לו. ובמה חטאו הבנים? בכך שאינם רוצים להתגונן נגד תביעות אמם. הם אינם רוצים להפריע לה לנסות להוכיח את זכותה, גם אם יתברר שהיה זה נסיון כושל…… מכאן לעניננו. כאמור, לא הוגשה התנגדות על ידי המשיבים, ועמדתם היא המנעות מהגשת כתבי הגנה בתביעות אמם נגד מסת העזבון. זאת ועוד, בתביעה שהוגשה על ידי האשה נגד המשיבים בלבד, לא תהיה לתוצאותיה השלכה על המערערת, באשר היא אינה צד לתביעה, והאינטרס שלה אינו מיוצג שם; קל וחומר, אם יינתן שם פסק דין בהיעדר הגנה מטעם המשיבים. אשר לתביעה האחרת, שבה נתבעים גם המערערת וגם המשיבים, רשאית המערערת להתגונן כראות עיניה, והעדר הגנה מצד המשיבים, לא יוכל להזיק לה ולענינה. אם תיכשל האשה בתביעתה נגד המערערת, יישאר בידי האחרונה כל מה שהמנוח הוריש לה, ואם יינתן פסק דין נגד המשיבים, בהעדר הגנה, יינגס חלקם בלבד, בלי שיבולע למערערת. בכל אלה יש תמיכה לטענה, כי עמדת המשיבים אינה בגדר התנגדות, ואינה יוצרת קונפליקט בין רצון המצווה לבינם, ואין בה כדי להפעיל נגד המשיבים את תנית הסילוקין. נראה לי כי נסיון המערערת להכתיב למשיבים איזו הגנה לנהל ומה לטעון בה נגד אמם, אינו נסיון המצדיק עידוד ומתן לגיטימציה, וספק אם דרך זו עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור. כמו כן, אין מקום לטענת המערערת, בדבר קנוניה בין האשה לבין המשיבים. השופט קמא התרשם מתום לבם של המשיבים, וציין את הסיטואציה שנקלעו אליה, שלא ביוזמתם ושלא מרצונם… אשר על כן, סבורתני כי עמדת המשיבים אינה מהווה התנגדות לקיום הצוואה או לביצועה. גם אילו סברתי, שעמדת המשיבים מהווה התנגדות לקיום הצוואה, כמשמעותה בסעיף 19 לצוואה, הייתי קובעת כי עמדתם איננה באה בגדרו של הסעיף, משום שהיא מושתתת על נימוקים טובים וסבירים, ולא על טענות סרק חסרות שחר, ומשום שהתנהגותם נעשתה בתום לב. טעמי התנגדות טובים וסבירים ותום לב, מונעים הפעלת תנית סילוקין, גם כאשר קיימת התנגדות ישירה לקיום הצוואה, ולא רק התנגדות למסת העזבון, וגם כאשר ההתנגדות היא התנגדותו האקטיבית של היורש (הלכת אנגלמן). קל וחומר בעניננו… לסיכום, אף שסבורתני שתנית הסילוקין תקפה בעניננו, ואף שדעתי היא כי התנגדות להיקף מסת עזבון, יכולה להחשב כהתנגדות לצוואה, אין אני סבורה שהעמדה שנקטו המשיבים בעניננו, מהווה התנגדות לקיום הצוואה ולביצועה, במובן סעיף 19 שבה, ובכל מקרה, עמדתם של המשיבים נובעת מטעמים ראויים וסבירים וננקטת בתום לב. לפיכך, אין להפעיל את תנית הסילוקין".

בעקבות פס"ד אנגלמן ופס"ד יונה נ' אדלמן, ניתן אמנם תוקף משפטי עקרוני להכללת תניות סילוקין בצוואות; אך לענין "הפעלתה" של תנית סילוקין, הושם הדגש על "מבחני עזר" שונים – בעיקר (אך לא רק) ביחס ל"תום לבו" של המתנגד, ו"סבירות" התנגדותו.

בתמ"ש 42052-07-11 נדון סכסוך ירושה ממושך וקשה בין אחים, בקשר לעזבונות הוריהם המנוחים; אחת המחלוקות העיקריות נגעה לתוקף צוואת אמם של בעלי הדין, אשר הנחילה את עזבונה רק לתובעים 1-2? לאחר דיון ארוך ומפרט, נקבע כי יש ליתן צו לקיום חלק מהוראות הצוואה (המזכות את צ.), וצו ירושה במקום הוראות שנפסלו; "ברם, לא ניתן להתעלם מהוראת סעיף 10 לצוואת המנוחה כדלהלן: 'צוואתי זו הינה היחידה והבלעדית וזהו רצוני המוחלט, ואם איזה שהוא יורש מיורשי יערער ו/או יתבע בין בערכאות ובין ע"י בוררות את עשיית הצוואה, הוא ינושל מעזבוני וחלקו יחולק שווה בשווה בין יורשי'…"; יצוין, כי בית המשפט העלה ביוזמתו את סוגית תוקפה של תנית הסילוקין הנ"ל.

לאחר סקירת הספרות והפסיקה (כולל פס"ד אנגלמן), נפסק, בין היתר: "יש לציין, כי בתיקים שבכותרת, וכפי שנוהגים לא מעט מתנגדים לקיום צוואות, הועלתה כמעט כל טענה אפשרית כנגד תוקף הצוואה (העדר כשירות, זיוף, השפעה בלתי הוגנת, חוסר סבירות, ועוד). לטעמי, כאשר קיימת תנית סילוקין בצוואה, על המתנגדים לה להיזהר בהעלאת טענות התנגדות, שהם יודעים כי אין בהן כל ממש. כן עליהם להיזהר בהעלאת טענות עובדתיות נוגדות (כגון צוואה מזויפת וגם השפעה בלתי הוגנת). בוודאי עליהם לצמצם… אך ורק ביחס לטענות שהם באמת מאמינים בהן. במקרה שלפני… סבורני כי חלק מעילות ההתנגדות לצוואה הועלו בתום לב, ברם חלקן האחר והלא מבוטל הועלו שלא בתום לב; כל הטענות בדבר אי כשירותה של המנוחה לצוות, הועלו להשקפתי בחוסר תום לב מצד המתנגדים… כל העדים לרבות המתנגדים העידו על מנוחה פיקחית ומפוקחת, כשירה, צלולה המבינה היטב מה היא עושה ואומרת, ועל כן, כל ההתנגדות המבוססת על אי כשירות המנוחה, אינה בתום לב. כן מוקשה בעיני לראות בנסיבות המקרה שלפני גם בטענות ההשפעה הבלתי הוגנת, התנגדות שבתום לב, מה גם שזו לא הוכחה כלל… זה המקום לציין, כי… לא הובאה חוות דעת של מומחה להשוואת כתבי יד. ברי, כי גם רכיב זה של התנגדות המתנגדים הועלה בחוסר תום לב. מנגד, ההתנגדות המבוססת על סעיף 35 לחוק הירושה, המביאה לפסלותה של ג. לזכות בחלקה בצוואה, הינה התנגדות שהתקבלה על ידי, ודי בכך כדי לקבוע כי מדובר בהתנגדות שהיא סבירה והוגשה בתום לב. אם צריך לכמת או להמחיש משקל הטענות שהועלו בחוסר תום לב, אל מול הטענות שהועלו באופן סביר, הרי משקל הטענות שהועלו בחוסר תום לב גובר על רעותן. מעבר לכל אלה, סבור אני, כי רצון המנוחה היה לזכות את הבת ג. בחלק מעזבונה. כאמור, הקביעה… האם יש לאכוף תנית סילוקין… מצויה בשיקול דעת שיפוטי… החוק קובע, כי ככל שאפשר יש לעשות מאמץ לקיים את רצון המצווה ואת הצוואה, גם אם חלק ממנה סתום, לא ברור או נפסל מסיבה זו או אחרת… לפחות ביצועה בקירוב….. בשעה שהגעתי לכלל דעה, כי רצון המנוחה… היה להנחיל מחצית הדירה לג., ובשעה שתוצאת סעיף 35… הינה קשה מאד בנסיבות, נוכח פסלותה של ג. מלהיות זוכה על פי הצוואה, ובשעה שאני קובע, כי חלק עיקרי מנימוקי ההתנגדות הוגש בחוסר תום לב, אני רואה לנכון לאכוף תנית הסילוקין במלואה… והיורשים על פי דין שביקשו לתקוף את הצוואה… לא יהיו זכאים לרשת את המנוחה, וחלקם יועבר ליתר היורשים…"

***

תמ"ש 37420-03-16 (בית משפט לעניני משפחה, 26.6.16): "האם יש תוקף לתנית הסילוקין בצוואת המנוח א'? לפני פטירתו, ערך המנוח כמה צוואות ובצוואתו האחרונה (להלן: הצוואה), ציווה המנוח את דירתו וכן שליש מחשבון הבנק שלו, לתובעת ב', שהיתה שכנתו וטיפלה בו במסירות בשנותיו האחרונות. את יתרת רכושו (למעט כמה מנות) הוא העניק לשני בניו, שהם הנתבעים בהליך זה (להלן גם: הבנים). לאחר שב' הגישה בקשה לקיום הצוואה, הגישו הבנים התנגדות לקיומה ולקיום צוואות קודמות שערך המנוח… התקיים הליך הוכחות ארוך שבסיומו, ניתן על ידי פסק דין… ובו דחיתי את כל טענות הבנים… בפסק הדין נקבע, שיש לדחות את ההתנגדות על כל מרכיביה, וכן לדחות את תביעת הבנים ביחס לחשבון. בסעיף 8 לצוואה קבע המנוח כי: 'אני מורה בזאת, כי  במידה ומי  מילדי… או מי מטעמם יתנגד לקיומה של צוואה זו, או לכל סעיף מסעיפיה, לרבות אשר כתבתי בסעיף 4.4 לעיל, לפיו החשבון וכל הכספים בו בבל"ל הינם בבעלותי, הרי המתנגד לא יירש כל חלק מעזבוני, וזאת למרות כל האמור לעיל בצוואתי זו, וחלקו של המתנגד יתחלק בחלקים שווים בין ב' (שתקבל מחצית מחלקו של המתנגד) לבין הנכד ו/או הבנים שלא התנגד, לפי הענין (שיקבלו את המחצית השניה של המתנגד). היה חס ושלום שני בני יתנגדו לקיומה של צוואה זו או לכל סעיף מסעיפיה, הרי שניהם לא יירשו כל חלק מעזבוני ומלוא העזבון – זולת הכספים שיגיעו ל… יעבור לב', והיא תהא היורשת היחידה של שני חלקי הבנים גם יחד, בנוסף לחלקה'. במסגרת הליך ההוכחות נחקר עורך הצוואה… אודות נסיבות 'הכנסת' סעיף זה לצוואה. לדבריו 'המנוח בא אלי ודרש להכניס את הסעיף הזה והיתה בינינו שיחה אם זה יפה או לא יפה ואם להכניס או לא להכניס, כי מבחינת דרך ארץ אני בד"כ לא מכניס את הסעיף הזה. המנוח עמד על זה. עמד על זה ברחל בתך הקטנה ודרש את זה'. בסיום פסק הדין קבעתי כי אם הצדדים לא יגיעו להסכמה בענין תוקף תנית הסילוקין… ניתן יהיה להגיש תביעה. משכשל הליך גישור… הגישה ב' את תביעתה דנן, שבה עתרה לפס"ד הצהרתי שיקבע שיש לתת תוקף לתנית הסילוקין. ב' טוענת בתביעתה, כי ההתנגדות של הבנים הוגשה בחוסר תום לב משווע, ללא כל הצדקה… הבנים טענו בכתב ההגנה, כי היתה הצדקה להתנגדות לאור התנהגותה המחפירה של ב'. לדבריהם, מדובר בזכות חוקתית שנעשה בה שימוש בתום לב, והם משוכנעים כי  הצוואה לא שיקפה את רצון המנוח והיא נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת של ב', וכשהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה. לטענתם, התנהגותם היתה בתום לב ומבוססת על טענות סבירות, 'ובמידה ולא היו ננקטים על ידם הליכים כלשהם, הרי שהתנהגותם במקרה שכזה היתה בלתי סבירה באופן אובייקטיבי ובלתי נסלחת באופן סובייקטיבי'… הבנים טוענים, כי במועד שהוגשה התנגדות, היה להם יסוד סביר להניח כי ב' בודדה את המנוח והשפיעה עליו בהשפעה בלתי הוגנת. לטענתם, עו"ס מטעם שירותי הרווחה שבדקה את מצבו של המנוח ויחסה של ב' אליו, כתבה… כי 'מר… תלוי לחלוטין בשכנתו ב', אשר השתלטה על חייו ומבודדת אותו  מבני משפחתו'. העו"ס אף סברה, שהמנוח הוא בגדר חסר ישע, ולבסוף הוצא צו הרחקה לב' מהמנוח, ע"י משטרת ישראל… לטענתם, התנהגותה של ב' היתה 'ממש פלילית, חריגה ובלתי נורמטיבית'… היה אם כן יסוד סביר שנתמך ע"י גורמים אובייקטיביים… כי ב' השתלטה על המנוח והשפיעה עליו לערוך צוואות שבהן המנוח מעניק לה נכסים בשווי רב ביותר… הבנים טוענים גם כי בשנותיו האחרונות 'חל שינוי קיצוני ובלתי סביר' בהתנהלותו של המנוח, וכי הצוואות האחרונות שהם התנגדו להן 'עמדו בסתירה לכאורה לרצונו האמיתי של המנוח'… לדבריהם 'חלקם של המתנגדים בעזבון… מסתכם בכ-13.5 מליון ש"ח. אין ספק כי המדובר ב'קנס' שאין לו כל פרופורציה'…"

נפסק, בין היתר: "בע"א 245/85 אנגלמן… נקבע בדעת הרוב, כי כאשר ההתנגדות לצוואה נעשית בחוסר תום לב, יש ליתן תוקף לתנית הסילוקין. ראו גם: ע"א 2698/92 יונה נ' אדלמן… תמ"ש 42052-07-11… לו היו הבנים מעלים רק את הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת מצד ב', ניתן היה לראות בהתנגדותם משום התנגדות שלא נגועה בחוסר תום לב. זאת, בין היתר, עקב דיווחי המשטרה והעו"ס, כפי שפורטו בהרחבה בפסק הדין. ברם, המתנגדים התנגדו גם בעילה של העדר כשירות, ולהתנגדות בעילה זו, לא היה כל בסיס. כמפורט בפסק הדין, ההתנגדות בטענה זו, היתה נגועה בחוסר תום לב, לא היתה ראשית ראיה לטענה… זאת ועוד: לא היתה לבנים כל עילה והצדקה להגיש כנגד העזבון תביעה בנוגע לחשבון הבנק, שעה שידעו היטב את עמדת אביהם… כמפורט בצוואותיו… המנוח ציין במפורש בצוואתו, כי מי שיתנגד לכך שהחשבון כולו שלו, לא יירש מחלקו דבר. הבנים לא כיבדו כלל את רצון אביהם, ולמרות שזכו ברוב רכושו… הם בחרו לטעון טענות התנגדות חסרות בסיס… למרות שלו הבנים היו מכבדים את רצון אביהם הם לא היו 'יוצאים' מקופחים כלל וכלל, הם בחרו לצאת למלחמת חורמה ברצונו המפורש והחד משמעי… יתר על כן, הבנים לא התנגדו רק לצוואה האחרונה, אלא הגישו התנגדות גם לצוואות קודמות של המנוח, אשר נערכו כאשר המנוח היה הרבה יותר עצמאי, ולא נזקק כלל לעזרה מצד ב'… התנגדות כה גורפת, לארבע הצוואות האחרונות של המנוח, מהווה התנהגות הנגועה בחוסר תום לב קיצוני. יודגש כי גם בצוואה השניה וגם בצוואה השלישית, שקדמו לצוואה האחרונה, קבע המנוח תנית סילוקין. היה על הבנים לקחת בחשבון, לאור תנית הסילוקין, כי עליהם לפעול בתום לב, ולא להעלות טענות חסרות שחר. משלא עשו כן, עליהם 'לשלם את מחיר' התנהלותם. ודוק: אין מדובר במתן עונש למתנגדים, אלא  בקיום רצונו הברור והמפורש של המנוח…

לדאבון הלב, רואים אנו התנגדויות חסרות יסוד שמוגשות חדשות לבקרים. הכלי של 'תנית  סילוקין' הוא כלי ראוי, שיש לעשות בו שימוש, ויש להמליץ על 'הכנסתו' לצוואות. ייתכן כי ככל שירבה השימוש בכלי זה והציבור יפנים, כי יש מחיר כואב להתנגדויות סרק, תקטן התופעה המצערת והרווחת של הגשת התנגדויות חסרות בסיס, שמבזות את הנפטר, וגורמות לבזבוז זמן שיפוטי יקר… לאור העקרון של 'מצווה לקיים דברי המת', יש לתת תוקף לתנית הסילוקין, לקבל את התביעה, ולקבוע כי לבנים אין כל חלק ונחלה בעזבון המנוח".

***

על פסק דינו (בתמ"ש 37420-03-16 הנ"ל) של בית המשפט לעניני משפחה, הוגש ערעור (עמ"ש 15807-09-16) לבית המשפט המחוזי; מתוך פסק הדין (מיום 5.11.17) בערעור: "בדיני הירושה במשפט הישראלי, כמו גם בשיטות משפט אחרות המכירות בתנית הסילוקין, מבחינים בין תנית סילוקין מסוג 'אי תקיפה' ותנית סילוקין מסוג 'אי תביעה'… תנית 'אי תקיפה' בצוואה מכוונת כנגד תקיפה ישירה של הצוואה, ואחת היא אם מטרת התקיפה הינה לפסול את הצוואה בשלמותה או בחלקה. מטרתה של תניה זו לסלק' זוכה על פי צוואה מזכיה במנה או בחלק שהוקנו לו, וזאת אם יתנגד הוא לקיומה של הצוואה, ובכך להניא יורשים מלהגיש התנגדות לקיומה של הצוואה… שאלת תקפותה של הוראה שכזו נדונה בפרשת אנגלמן… בפרשת אנגלמן נמנע בית המשפט העליון מלקבוע סממנים לאפיון 'כשרותה' של ההתנגדות. באותה פרשה בחן הש' בייסקי את טעמי ההתנגדות במקרה הפרטני שהונח לפניו, כמו גם את הראיות שהובאו, ואימץ את קביעתו של בית המשפט קמא… לפיה הטענות בדבר השפעה בלתי הוגנת ותחבולות עורמה היו תלויות על בלימה. נראה, איפוא, כי בין הסממנים לאפיון האמור, ניתן להצביע על הפער בין טיב הטענות שנטענו בכתב ההתנגדות לראיות שהובאו לביסוסן. ככל שהפער גדול יותר כך תתחזק המסקנה בדבר 'אי כשרותה' של ההתנגדות. זאת ועוד, כאשר יש 'תנית סילוקין' בצוואה, ראוי למתנגדים לצמצם את טענותיהם לטענות שהם באמת מאמינים בהן ולהיזהר בהעלאת טענות שהם יודעים שאין בהן ממש (ראו בהקשר זה תמ"ש (נצ') 11-07-42052… פורסם בנבו). כן יש לבחון, לטעמי, את מידת נחישותו של המתנגד להוכחת טענותיו. אם נמנע המתנגד מלהשיג ולהציג ראיה שיש בה כדי לבסס טענה מטענותיו, קל וחומר כשטען שיש בידו ראיה שכזו והוא אף התבקש להציגה, תתחזק המסקנה, כי הוא בעצמו לא האמין בטענתו מה שמערער את תום לבו של המתנגד… עוד יש לבחון את מהימנותו של המתנגד ומידת האמון שיש לתת בו ובטענותיו, כמו גם את הדרך בה הכין את הרקע להתנגדות (השגת ראיות) ואת הדרך בה ניהל אותה. אם ידע המתנגד על קיומה של הצוואה, טרם מות המוריש, ופעל, בחוסר תום לב, ליצירת תשתית ראייתית להתנגדות לה ו/או פעל במהלך ההתנגדות במישורים אחרים לסיכולה, תוך הסתרת מידע או מתן מידע מסולף – יש גם בכל אלה כדי לחזק את המסקנה, כי ההתנגדות הוגשה שלא בתום לב ושלא מסיבה סבירה… הנטל, לטעמי, לאחר שהצוואה קוימה וההתנגדות נדחתה, מוטל על המתנגד להוכיח את 'כשרותה' של ההתנגדות…  תנית 'אי תביעה' מכוונת כנגד תקיפתה של מסת העזבון… ההבדל בין תניה זו לתנית 'אי תקיפה' הוא שבעוד שהאחרונה באה למנוע את תקיפת הצוואה מכח עילות שבדיני ירושה, הראשונה – 'אי תביעה', מכוונת לתקיפת מסת העזבון במטרה לגרוע מהיקפו, מכח עילות חיצוניות לדיני הירושה. בפרשת אדלמן קבע המנוח… בהתייחס לתוקפה של הוראה שכזו קבע בית המשפט העליון…… למקרא דברים אלה, ניתן לסבור, כי בית המשפט העליון לא נתן דעתו להבחנה בין שתי התניות, 'אי תקיפה' ו'אי תביעה'… לטעמי, בית המשפט העליון אכן ראה בשתי התניות משום התנגדות לצוואה, אך הבחין היטב בין תנית 'אי התקיפה'… לבין תנית 'אי תביעה'… זו גם זו – התנגדות לצוואה שעה שהמצווה הורה בצוואתו, כי אין להתנגד לביצועה……

מן הכלל אל הפרט: בעניננו קבע המנוח כי אם ילדיו, המערערים (או נכדו), או מי מטעמם יתנגד לקיומה של צוואתו, או לכל סעיף מסעיפיה, לרבות ס' 4.4 שעניינו חשבון הבנק, בו ציין כי החשבון וכל הכספים בו הם בבעלותו, לא יירש המתנגד כל חלק מעזבונו למרות כל האמור בצוואה, ואותו חלק יעבור לזוכים האחרים על פיה. המנוח קבע, איפוא, בצוואתו, הן תנית אי תקיפה והן תנית אי תביעה בהתייחס לכספים בחשבון הבנק. המנוח ראה במתווה שערך את תמצית צוואתו. הוא נתן הסבר בצדן של ההוראות המנחילות, כמו גם בצדן של ההוראות המדירות, ואף חזר וציין בהוראות נוספות, את החשיבות שהוא מקנה לתנית הסילוקין, בהבהירו, כי ההענקה למערערים, הינה לאחר מילוי הוראות התניה, ואף הנחה את מנהל העזבון לבל יסטה מהוראה זו, קודם שיחלק את העזבון. בפסק דינו נתן בית משפט קמא תוקף מלא לתנית הסילוקין, על שני חלקיה. לתנית אי התקיפה קבע, כי ניתן היה להכיל את ההתנגדות שהוגשה, אילו היו המערערים מעלים אך את הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת מצד המשיבה. ברם, הם התנגדו גם בעילה של העדר כשירות ולהתנגדות בעילה זו, לא היה כל בסיס. ההתנגדות בטענה זו, היתה נגועה בחוסר תום לב, לא היתה לה ראשית ראיה ולא היתה למערערים כל סיבה והצדקה להעלותה. לתנית אי התביעה קבע, כי לא היתה למערערים כל עילה והצדקה להגיש את תביעתם ביחס לחשבון הבנק, שעה שידעו את עמדת אביהם בנוגע אליו. טענותיהם בעניין זה היו חסרות כל בסיס עובדתי ומשפטי, והם אף שיקרו שעה שטענו כי אביהם מעולם לא ביקש מהם, בחייו, לצאת מהחשבון… התנגדות המערערים לקיום רצונו של המנוח באה לידי ביטוי לא רק בהתנגדותם לצוואה האחרונה אלא גם לצוואות קודמות שלו כשהוא היה הרבה יותר עצמאי, לא נזקק כלל לעזרתה של המשיבה, ושעה שהמערערים עצמם מאשרים כי היו איתו בקשר שוטף לעת עריכתן. ביחס לצוואות אלה – שגם בהן זיכה את המשיבה בחלקים נכבדים מעזבונו – לא היה כל יסוד להתנגדות, גם מהטעם של השפעה בלתי הוגנת. נוכח קביעות העובדה והמהימנות שנקבעו בפסק הקיום – הן ביחס להתנגדות לקיום הצוואה הן ביחס לתביעה ההצהרתית בנוגע לחשבון הבנק – יש, לטעמי, להותיר את פסק הדין הנותן תוקף לתנית הסילוקין על שני חלקיה, על כנו.

בהליך שהתקיים בבית משפט קמא, לא נדונה, במסגרת ההתנגדות לקיום הצוואה, שאלת תוקפה של תנית הסילוקין. בית משפט נדרש רק להתנגדות… כמו גם לתביעה ההצהרתית… על פסק הקיום, שדחה את ההתנגדות לצוואה, כמו גם על דחית התביעה ההצהרתית ביחס לחשבון הבנק, הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה. לא הוגשה בקשת רשות ערעור. פסק דינו של בית משפט קמא הפך לחלוט. בדיון… בתביעת המשיבה למתן תוקף לתנית הסילוקין, ויתרו הצדדים על הליך הוכחות… התוצאה – מבחינה דיונית – ההכרעה בתביעה נעשתה על בסיס ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בפסק הקיום, ממצאים שהפכו לחלוטים, ואין לערער ו/או להרהר אחריהם במסגרת הערעור שלפנינו. בהתנגדותם יצרו המערערים תמונת מצב קשה הן ביחס למצבו הפיזי-מנטלי של המנוח, הן ביחס למערכת היחסים בינו לבין המשיבה. המערערים הציגו את המנוח כישיש חסר ישע לחלוטין; תשוש ומנותק מסביבתו; פגוע קשות בחושי הראיה (כמעט עוורון מלא) והשמיעה; סובל מירידה תפקודית קשה; נזקק לעזרה יומיומית; מוגבל בניידות; לא התמצא בזמן ובמקום; נתון במצבים מבולבלים וסובל מהזיות. במצב דברים זה, כך לטענתם, ניצלה המשיבה, מתוך תאוות בצע שלוחת רסן, את מצבו הפיזי והמנטלי של המנוח, בודדה אותו לחלוטין ממשפחתו וממכריו, ויצרה מצב של תלות מלאה שלו בה. לטענת המערערים, זוהי תמונת המצב שהיתה לפניהם ערב הגשת ההתנגדות והיא זו, שהניעה אותם, בתום לב ומתוך אמונה מלאה בה, להגיש את ההתנגדות, כך שזו הוגשה מתוך סיבה סבירה ובתום לב, בשעתו. האמנם?"

בית המשפט המחוזי דן בפירוט רב בטענות המערערים, ודחה אותן אחת לאחת. לא ארבה בציטוט מפסק הדין, בהקשר זה,  פרט לפסקאות ספורות: "…אין בדעתי להידרש לשאלה, מה גורלה של תנית סילוקין, שעה שההתנגדות כוללת הן טענות שנטענו מסיבה סבירה ובתום לב, הן טענות שאין להן בסיס. הטעם לכך שגם בטענה זו (השפעה בלתי הוגנת), כך לטעמי, כשלו המערערים מלשכנע, כי טענתם נטענה מסיבה סבירה ובתום לב, חרף דיווחי המשטרה והעובדת הסוציאלית, בהם הם אוחזים כהצדקה להגשת ההתנגדות… [המערער] התגלה כמי ש'אמינותו מפוקפקת ביותר וזאת בלשון המעטה', והכל לאחר מתן דוגמאות למכביר…  עיון בפסק דינו של בית משפט קמא בהקשר זה מלמד, כי גרסת המערערים אינה אמת; כי המערערים פעלו, עת הגיעו לבקר את אביהם טרם שנפטר, ואף לאחר פטירתו, ליצירת תשתית עובדתית שתסייע להם בעת הצורך; כי הצהירו הצהרות כוזבות, שנועדו לשכנע את בית המשפט בחוסר הגיונה של הצוואה; הסתירו ולא אמרו אמת ביחס להליכים משפטיים מקבילים… ואף פעלו בחוסר תום לב ותוך הפרה של צווי בית משפט למטרה זו. אפרט רק חלק מהממצאים שהועלו בהקשר של טענת ההשפעה הבלתי הוגנת…… בנסיון לייצר תשתית ראייתית להשפעה בלתי הוגנת, הגישו תלונה למשטרה, כי המנוח נחטף מביתו (על ידי המשיבה) שעה שהתברר בחקירתו של המערער 2… כי אשתו נסעה עם המנוח והמשיבה באמבולנס לתל השומר, והוא ועורך דינו נסעו אחריהם. המערער 2 לא ידע לומר מדוע הוגשה התלונה….. בית משפט קמא, בעצמו, קבע בפסק הקיום: 'התברר כי העו"ס קיבלה מידע לא מדויק מהמתנגדים ועורכי דינם שלא סיפרו לה על הקשר רב השנים של [המשיבה] עם המנוח… העו"ס לא היתה מודעת למתח הגדול ששרר בין המנוח לילדיו ושנוצר עקב תחושתו, כי הם לא התענינו בו מספיק ולא ביקרו אותו. העו"ס אף לא היתה מודעת לכך שהמתנגדים אמרו למנוח, שהם רוצים להעביר אותו למוסד והוא התנגד לכך נחרצות וכעס עליהם. היא גם לא ידעה על האלימות שנקט [המערער 2] כלפי [המשיבה]', אלימות שנקבעה שהופעלה כלפיה כממצא עובדתי… באותו יום בו הוגשה התלונה הכוזבת למשטרה בדבר חטיפתו של המנוח. שאלת תקפותה של תנית הסילוקין לא נבחנת על בסיס תום הלב של העו״ס, אלא על בסיס תום הלב של המתנגדים. הקביעה, כי המערערים 'הלעיטו' את העו״ס במידע חלקי ואף מטעה, היא שצריכה לקבוע, כי לא היתה בידם סיבה סבירה, והתנגדותם בטענה זו היתה בחוסר תום לב. בה במידה דיווחי המשטרה, שכל כולם הם פרי תלונותיהם של המערערים. העולה מהמקובץ – הפער בין הטענות שנטענו על ידי המערערים בכתב ההתנגדות, הן ביחס לחוסר הכשירות, הן ביחס להשפעה הבלתי הוגנת, לבין הראיות שהונחו על ידם לביסוס, הינו פער עצום, הן בנוגע לצוואה האחרונה, בוודאי בנוגע לצוואות האחרות….. למערערים לא היתה סיבה סבירה להגיש את ההתנגדות, והגשתה, כמו המהלכים שנקטו לביסוסה, נגועים היו בחוסר תום לב מובהק…

אי תביעה: התביעה ההצהרתית, במסגרתה עתרו המערערים למתן פסק דין המצהיר, כי הכספים בחשבון שייכים להם ולא לעזבון, הינה בגדר התנגדות לביצועה של הצוואה 'במישור ההתנגשות עם כוונתו הברורה של המצווה לחלק את אשר חילק ללא עוררין' (פרשת אדלמן…) לטעמי, די בעצם הגשתה, כדי ליתן תוקף לתנית הסילוקין, במובנה זה. למערערים ניתנה הבחירה לקבל את חלקם על פי הצוואה, או לוותר עליו, ולתבוע את כל הכספים לעצמם. המערערים בחרו לתבוע, וכשלו. תביעתם נדחתה. פסק הדין שדחה תביעתם הפך להיות חלוט. במקום לקבל את יתרת הכספים בחשבון, לאחר ניכוי חלקה של המשיבה (שליש), והעברת המנות לשני נהנים נוספים, ביניהם בנו של המערער 1, הם בחרו לטעון לבעלות במלוא הכספים בחשבון, הגם שהחשבון רשום גם על שם המנוח, יחד איתם. בפרשת אדלמן, הפעיל בית המשפט העליון גם ביחס לתנית סילוקין מסוג 'אי תביעה' (הגם שלא הגדיר אותה ככזו) את מבחן הסיבה הסבירה ותום הלב: 'טיעוני התנגדות טובים וסבירים ותום לב מונעים הפעלת תנית סילוקין, גם כאשר קיימת התנגדות ישירה לקיום הצוואה, ולא רק התנגדות למסת העזבון, וגם כאשר ההתנגדות היא התנגדותו האקטיבית של היורש' (מה שלא היה בפרשת אדלמן. ה'התנגדות' שם היתה פסיבית, משלא הגישו כתב הגנה כנגד תביעת אמם נגד מסת העזבון). הגם שלטעמי, אין מקום להפעלת מבחן זה בתנית 'אי תביעה', דומני כי התנגדות המערערים לביצוע חלוקת הכספים, כפי שנקבעה על ידי המנוח בצוואתו, היתה מטעמים לא סבירים, ונגועה בחוסר תום לב…… העולה מהמקובץ – המערערים ידעו את האמת, הם ידעו כי הכספים בחשבון שייכים לאב, ובכל זאת, בחוסר תום לב, ומתוך מגמה לסכל את ביצוע רצון אביהם, הגישו את התביעה. האם המערערים הגישו את התביעה והמתינו להכרעת בית המשפט? לא ולא! ביום… כשלושה חודשים טרם הגשת התביעה… משכו המערערים מחצית מהכספים שהיו בחשבון. הם לא דיווחו על כך למנהל הזמני של העזבון, ואף לא ציינו זאת בכתב התביעה… גם בבקשה לצו מניעה זמני שהגישו, לא גילו פרס מהותי זה. כך, בפעולה חד צדדית, שמהווה קריאת תיגר בריונית נגד רצונו של המנוח, שלחו המערערים יד בכספי המנוח, אביהם. אם לא די בכך, הם גם לא צייתו להחלטות בית המשפט קמא ובית המשפט המחוזי, שהורו להם להחזיר את הכספים לחשבון… בנסיבות אלה, אין לי אלא לסמוך את ידי על תוצאת פסק דינו של בית משפט קמא…"

***

בעקבות פסק הדין בעמ"ש 15807-09-16 הנ"ל, הוגשה בקשת רשות ערעור (בע"ם 9413/17) לבית המשפט העליון; מתוך פסק הדין (מיום 3.1.18) בבקשת רשות הערעור: "בעיקרו של דבר, המבקשים טוענים כי בקשתם מעוררת שאלות נכבדות, בכל הנוגע למתח שבין תניות סילוקין בצוואות, לבין זכות הגישה לערכאות. אכן, אין לכחד כי הסוגיה של תנית סילוקין מעוררת מתח מורכב, על רקע חשיבותה ומעמדה הנכבד של זכות הגישה לערכאות במשפטנו. סוגיה זו הגיעה לפתחו של בית משפט זה כבר לפני כשני עשורים, בעניין אנגלמן. בפסק דין זה נדונו השיקולים לכאן ולכאן… נקבע כי אין מקום לשלילה גורפת של תניות סילוקין, וכי הפתרון למתח האמור צריך להימצא באיזון, המבוסס על בחינה של ההתנגדות המוגשת בכל מקרה לגופו: אם ההתנגדות היא התנגדות סרק, התניה תעמוד בתוקפה; לעומת זאת, אם מדובר בהתנגדות שהוגשה בתום לב, יש לקיים את הזכייה חרף התניה… לא ניתן לקבל את טענתם של המבקשים, בנוגע לכך שהבקשה מעוררת שאלה עקרונית. לאמיתו של דבר, בקשתם תוקפת את אופן יישומו של האיזון בין השיקולים הנוגדים במקרה זה, על ידי בית המשפט לעניני משפחה ובית המשפט המחוזי. טענות אלה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. בשולי הדברים אעיר, כי כשלעצמי, אני סבורה כי יש לבחון תניות סילוקין בזהירות רבה, על מנת לוודא שהפגיעה בזכות הגישה לערכאות אינה בלתי מידתית. מכל מקום, לאחר עיון בפסק דינו המקיף של בית המשפט המחוזי, אני סבורה כי שיקולים אלה אכן קיבלו ביטוי במקרה דנן, ועל כן אין הוא מצדיק התערבות. נוסף על כך… העובדה ששתי הערכאות הקודמות הגיעו לאותה תוצאה על יסוד נימוקים שונים, אינה מהווה, כשלעצמה, שיקול להענקתה של רשות ערעור… חרף טענותיהם של המבקשים, לא התרשמתי כי נגרם להם עיוות דין. אכן, התוצאה המתקבלת ממתן התוקף לתנית הסילוקין בצוואת המנוח, היא בעלת השלכות כלכליות משמעותיות על המבקשים. עם זאת, תוצאה זו התקבלה לאחר שנסיונותיו של בית המשפט לעניני משפחה להביא את הצדדים להסכמה, לא הובילו לפשרה, ולאחר ששתי ערכאות בחנו היטב את ענינם, ואת מכלול נסיבות המקרה, והגיעו למסקנות מפורטות ומנומקות כדבעי…"

במקרה שנדון בת"ע 11231-12-15, הגישה תחילה הנתבעת התנגדות לקיום צוואת אמה המנוחה, וטענתה העיקרי היתה, כי המנוחה לא יכלה להוריש את זכויותיה בדירה, שנרשמה על שם התובעת. בדיון חזרה בה הנתבעת מהתנגדותה; לדברי באת כוחה, "נודע לנו לאחרונה שנעשה כאן מעשה שלא ייעשה והאם העבירה לתובעת את הזכויות בדירה… וכעת אנו מתכוונים להגיש תביעה לביטול העברה זו, כך שלמעשה אני מוחקת את ההתנגדות. ההתנגדות שלנו היתה שכל העזבון של המנוחה היה מיועד לשתי הבנות בחלקים שווים, אבל מכיוון שהעזבון לא כולל בתוכו כלום, אז אין מה…"; בעקבות כך קוימה צוואת המנוחה, והתובעת עתרה בתביעה לסעד הצהרתי, לפיו הנתבעת אינה זכאית לקבל מאומה מעזבון המנוחה, לנוכח תנית סילוקין בצוואתה: "במקרה שאדם כלשהו שמגיעה לו זכות כלשהי לפי צוואתי זו יפנה לבית המשפט ו/או לכל ערכאה אחרת במגמה לבטל, לשנות או לתקוף צוואתי זו או כל חלק ממנה, אזי אותו אדם מאבד כל זכות שציוויתי לטובתו בצוואתי זו, וחלקו תעבור לנהנה השני המפורט בסעיף 2.2". נפסק, בין היתר: "כאשר נשאלת השאלה האם יש מקום לאכוף תנית סילוקין… בעיקר יש לבחון שני שיקולים עיקריים, האחד רצון המצווה… השני, תום לב – היינו האם המתנגד בצוואה התנגד לקיומה בטענת סרק… או שמא המדובר בהתנגדות שהעלתה עילה סבירה והוגשה בתום לב… ככלל, יש מקום לאכוף את תנית הסילוקין מקום בו ההתנגדות הוגשה ממניעים פסולים… לאחר שבחנתי כלל טענות, עדויות וראיות הצדדים, יישום השיקולים כפי שפורטו בהלכה הפסוקה, על המקרה כאן, הביאוני למסקנה כי אין לאכוף את תנית הסילוקין, ולמעשה אכיפתה תפגע ברצון המנוחה… מעדויות הצדדים עלה בבירור, כי רצון המנוחה היה לחלק עזבונה שווה בשווה בין שתי בנותיה… כן עלה מהעדויות, כי אכן לנתבעת נודע אך בסמוך לדיון בהתנגדותה, כי הדירה… נרשמה על שם התובעת… יוצא… כי הרקע להגשת ההתנגדות היה רצונה [של הנתבעת – ד.ר.] לעמוד על חלוקת עזבון, באופן שוויוני בינה לבין התובעת, כפי רצון המנוחה, והגשת ההתנגדות לא נעשתה בחוסר תום לב או כוונת זדון. אמנם, אין מחלוקת כי טענות באשר להיקף עזבון, אין מקומן במסגרת התנגדות… אלא שהתרשמתי שהמדובר בטעות שבדין… באשר לטענות להשפעה בלתי הוגנת… אכן המדובר בטענות שהועלו בכלליות, ויתכן והיה מקום לייחס לנתבעת חוסר תום לב בשל העלתן, אלא שמעדויות הצדדים בהליך כאן, עלה כי התובעת היתה שותפה לחשבונות המנוחה, ועיקר הטיפול במנוחה עובר לפטירתה, ובעת ששהתה בבית אבות, מוטל היה על כתפי התובעת. בנסיבות אלו, ובשים לב לסכסוך ארוך השנים בין הצדדים, ניתן להבין את הרקע להעלאת הטענה בהתנגדות… כך שגם העלאת טענה זו, לטעמי אין בה די בכדי להביא לאכיפת תנית סילוקין… מצאתי כי עמידה דווקנית במצב דברים זה, ואכיפת תנית סילוקין, אך בשל עצם הגשת התנגדות, תחטא לרצון המנוחה…"

במקרה שנדון בת"ע 37049-07-21, כללה צוואת המנוח את ההוראה הבאה: "צוואתי זו הינה היחידה והבלעדית וזהו רצוני המוחלט, ואם איזה שהוא יורש מיורשי יערער ו/או יתבע בין בערכאות ובין ע"י בוררות לבטל את עשיית צוואה זו, הוא ינושל מעזבוני, וחלקו יחולק שווה בשווה בין יתר יורשי". לאחר סקירת הפסיקה הנוגעת לענין, נפסק, בין היתר: "עיון בהליך ההתנגדות מוביל למסקנה כי ההתנגדות לא הייתה מבוססת והיא לא התאפיינה בתום לב. ההתנגדות התבססה כאמור על שלוש עילות: חוסר כשירות – בענין זה הוגשה חוות דעת, ולפיה הסבירות שהמנוח היה כשיר לערוך צוואה, גבוהה מהסבירות שהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה… זיוף הצוואה – …המשיבה לא עתרה למינוי מומחה להשוואת כתבי יד… ובכך שמטה את הקרקע תחת רגלי הטענה. השפעה בלתי הוגנת – במסגרת ההתנגדו,ת המשיבה לא הצביעה במישור העובדתי על מבחני העזר שנקבעו בדנ"א 1516/95… לכך יש להוסיף את העובדה, כי המשיבה ביקשה להפסיק את הליך ההתנגדות, ערב דיון ההוכחות, ומשכך לא ברורה טענתה, כי הליך ההתנגדות הופסק עקב גרירת הרגליים של ילדי המנוח. בנסיבות אלה אני קובע כי ההתנגדות הוגשה ללא כל בסיס ושלא בתום לב, ועל המשיבה 'לשלם מחיר'…"

בת"ע 32552-12-17 ות"ע 36022-02-19, נדחו כל טענות ההתנגדות לקיום צוואת המנוחה; בעקבות כך נפסק: "תנית סילוקין בצוואה: בסעיף 6 לצוואת המנוחה ציוותה – 'כל אדם אשר על פי כל דין ידרוש ו/או יתבע תביעה כלשהיא ביחס לעזבוני ו/או יטען כי הינו יורשי החוקי שלא בהתאם לצוואה זו – לא יקבל מעזבוני ולא כלום, יוכל בכל זאת לקבל לאחר דרישה מתוך עזבוני סך של שקל אחד בלבד'. הנתבע בחר לנהל הליך התנגדות לקיום צוואת המנוחה, ולטעון כי הוא יורש של המנוחה שלא בהתאם לצוואתה. כל טענותיו של הנתבע נדחו. משנקבע, כי לא נפל כל פגם בצוואה, והוכחה אמיתותה כמשקפת את רצונה החופשי האחרון של המנוחה, יש לקיים את רצון המנוחה בסעיף 6. משכך, ובהתאם לצוואה, הנתבע לא יזכה לקבל דבר מעזבון המנוחה… למעט שקל אחד ככל שיבקש. יתרת עזבונה של המנוחה על פי סעיף זה תחולק בין שש בנותיה של המנוחה, בחלקים שווים ביניהן".

תוספות ועדכונים

3.3.25

פסק דין שניתן במסגרת ת"ע 36954-12-18 ות"ע 32691-12-20 (פורסם ב"נבו"), ניתן אמנם ביום 4.2.25 – קודם לפרסום הסקירה המקורית לעיל – אך לא היה מוכר לי באותה עת: "השאלות שעלי להכריע בהן במסגרת הליכים אלו: האם יש מקום להורות על חלוקת העזבון בחלוף למעלה מ-17 שנים מאז מתן הצו לקיום הצוואה, וזאת חרף ציווי המנוחה לשמור על נכסי המקרקעין בבעלות המשפחה ועל השלום בין יורשיה, והאם הציווי הוא בגדר הוראה האוסרת על חלוקת העזבון? האם ההליכים המשפטיים שנקט היורש כנגד העזבון, הינם בגדר הפרת תנית הסילוקין שנקבעה בצוואה, והוא איבד את זכותו לרשת את חלקו בנכסי העזבון? והאם בשלה העת להורות על חלוקת העזבון?… הצדדים הינם שלושה מבניה של המנוחה… הצדדים ייקראו להלן בשמותיהם הפרטיים: ר' או מנהל העיזבון, א' ו-כ'… א' הגיש תביעה לחלוקת עזבון המנוחה. ר' הגיש שנתיים לאחר מכן, תביעה למתן סעד הצהרתי, כי ההליכים המשפטיים שנקט א' כנגד עזבון המנוחה וצוואתה מהווים הפרת התנאים שנקבעו בסעיף 14 לצוואה, שהם בגדר 'תנאי מפסיק' על פי סעיף 44 לחוק הירושה… וחדלה זכותו לרשת את חלקו בנכסי העזבון….. המנוחה מינתה את בנה ר' כמנהל עזבון… והעניקה לו סמכויות רחבות מאוד לניהול רכושה, על פי שיקול דעתו הבלעדי… וקבעה כי תהיה לו הסמכות להורות על חלוקת העזבון בין היורשים, בעת ובאופן כפי שימצא לנכון……

…בסיפא של הצוואה בסעיף 13, קבעה המנוחה תנאי לקבלת הירושה, וקבעה כי זכותו של כל יורש לפי צוואתה, תיפסק באם היורש יתנגד לצוואה, או ינקוט בהליכים משפטיים, מכל סוג, כנגד הצוואה או עזבונה: 'זכותו של כל יורש לפי צוואתי זו קשורה ומותנה בכך כי עליו לבצע את כל התנאים המפורטים בצוואתי זו, כל יורש הפועל בניגוד להוראות והתנאים המפורטים בצוואתי זו או יתנגד לתוכנה ו/או חוקיותה ו/או יטען נגדה ו/או יבצע כל הליך משפטי מכל סוג כנגדה ו/או כנגד עזבוני מאבד את חלקו ואינו זכאי יותר לכל חלק בעזבוני, וחלקו יחולק בין שלושת בני היורשים האמורים בסעיף 7 לעיל, אולם אם היה המתנגד אחד מילדי המפורטים בסעיף 7 לעיל, אזי חלקו יעבור אל שני היורשים האחרים המוזכרים בסעיף 7 לעיל'. בסעיף 14 לצוואתה הורתה המנוחה, כי היא מצווה שצוואתה תבוצע בדיקנות וללא התנגדות מטעם יורשיה: 'ואני מצווה כי צוואתי זו, תבוצע לאחר מותי, בדיקנות שכן זהו רצוני כשאני חיה ונושמת לצוות את צוואתי האחרונה ללא שתהא ליתר יורשי כל התנגדות על כך'…"

מבין השאלות שהוצגו בפתח פסק הדין, אתמקד, מטבע הדברים, רק בשאלה, "האם ההליכים המשפטיים שנקט היורש [א'] כנגד העזבון, הינם בגדר הפרת תנית הסילוקין שנקבעה בצוואה, והוא איבד את זכותו לרשת את חלקו בנכסי העזבון?"

נפסק, בין היתר: "…במאמרם של יורם רבין ואלון רודס 'תנית סילוקין בצוואה' (פורסם בנבו) מוצע לסווג בין תניות סילוקין 'צרות', לבין תניות סילוקין 'רחבות'… תניות סילוקין צרות – תנייה בצוואה הקובעת כי זוכה שיתנגד לתוקפה או לביצועה של הצוואה, יסולק מחלקו. תניה זו עשויה להיות מנוסחת כך שתכלול גם התנגדות לקיום הצוואה בעילה שאינה נכללת בחוק הירושה, ושאינה מכוונת כלפי כושרו של המצווה או תוקפה של הצוואה. דוגמה לכך היא תביעה כנגד מסת הנכסים בעזבון, שעשויה לצמצם את היקפו. תניות סילוקין רחבות – תניה בצוואה הקובעת כי יורש אשר יגיש תביעה כנגד יורש אחר (או כנגד צד שלישי), אף במנותק משאלות הזכאות לפי הצוואה ומשאלת תוקפה העצמאי, יאבד את חלקו בצוואה… הלכות העליון בסוגית תניות הסילוקין עסקו בתניות צרות, שתוכנן סילוק יורש מחלקו בעזבון, אם יתנגד לקיום הצוואה או לביצועה: ע"א 245/85 אנגלמן… ע"א 2698/92 יונה נ' אדלמן… ובע"מ 9413/17 פלוני… בפרשת אנגלמן נדונה התניה הצרה הבאה: 'כי במידה ובתי… תתנגד לצוואתי, אזי שהיא תסולק מעזבוני', ונקבע כי תנית סילוקין, כשלעצמה, אינה נוגדת את תקנת הציבור ועל כן בעלת תוקף. עם זאת, בית המשפט יימנע מהפעלת התניה, מקום בו התביעה הוגשה בתום לב, והיא מבוססת על עילת התנגדות סבירה. הלכה זו אושרה בפרשת יונה, שעסקה גם כן בתניה הצרה הבאה: 'כל מי שיתנגד לקיום צוואתי או לביצועה מנימוק כלשהו – יאבד אוטומטית את כל זכויותיו על פי צוואתי זו, ולא יקבל דבר'. בפרשת יונה חזרו על ההלכה, כי פניה נגד הצוואה מטעמים ראויים ובתום לב, גוברת על פני האינטרס של כיבוד רצון המצווה….. בקשת רשות ערעור ב'גלגול שלישי' נדחתה ע"י כבוד השופטת דפנה ברק ארז, שהעירה כי 'בשולי הדברים אעיר כי כשלעצמי, אני סבורה כי יש לבחון תניות סילוקין בזהירות רבה, על מנת לוודא שהפגיעה בזכות הגישה לערכאות אינה בלתי מידתית'… תנית סילוקין רחבה נדונה בתמ"ש (י-ם) 23100/97… נבו… מפאת הדמיון לתנית הסילוקין בעניננו יובא תוכנה: 'תוקף הירושה יהיה קיים איפוא רק לגבי אלה מביניהם שישמרו על יחסי אחווה, רעות ואהבה אחרי מותי, ואם חלילה יגיש אחד מיורשי, הנזכרים בצוואה זו, תביעה כלשהי נגד יורש(ת) אחר(ת) הנני מצווה חד-משמעית שיאבד אוטומטית את חלקו בירושה'. בית המשפט… פנה ליישום ההלכה המנחה, שנקבעה בפרשת אנגלמן, קרי, בדק אם התביעה הוגשה בתום לב ומבוססת על עילה סבירה, ומשמצא שכך הדבר, דחה את הטענה בדבר הפעלת תנית הסילוקין. בית המשפט ציין בהערת אגב, כי 'נשאלת השאלה, האם סעיף כזה רחב, אשר מונע תביעות, גם אם אינן קשורות ישירות לקיום הצוואה, אלא לאספקטים אחרים של העזבון, אינו חורג ממגבלות תקנת הציבור. לאור מסקנתי, כי אין לייחס לתביעה חוסר תום לב, ניתן להשאיר שאלה זו ב'צריך עיון', ואיני מכריע בה'…..

השאלה הטעונה הכרעה היא, האם נקיטה בהליכים משפטיים על ידי א', כנגד הוראות מסוימות בצוואה, או כנגד העזבון [ככל הנראה צ"ל "כנגד מנהל העזבון" – ד.ר.] ובכלל זה התביעה לחלוקת העזבון, או על האפשרות לממש זכות עצמאית שלו, מהווה הפרה של תנית הסילוקין הרחבה, שקבעה המנוחה בצוואתה, ואשר יש בה כדי להצדיק את נישולו מחלקו בעזבון. על מנת להגיע למסקנה באשר להפעלת התנאי, המחייבת גם מסקנה באשר לתום הלב של א', נשמעו הוכחות, והועלו טענות הצדדים בסיכומיהם, וצורפו פסקי דין של ההליכים שננקטו, בחלקם נוהלו גם בפני. ר' מפנה לארבעה הליכים שנקט א' כנגד העזבון וכנגד צוואת האם המנוחה, והתנגדותו להוראות הצוואה ותנאיה – שמהווים, לגרסתו, כולם הפרה של הוראות הצוואה בדבר תנאי הירושה. לגרסתו, במעשיו פעל א' כנגד זכותו לרשת את חלקו בצוואה, שכן התנגד לצוואה ופעל כנגד הוראותיה. עוד טוען ר' כי א' ידע שאם יתנגד באופן מפורש להוראות הצוואה, כי אז יאבד את חלקו כליל… ולכן פעל כפי שפעל ונקט הליכים טיפין טיפין כנגד חלקים בצוואה, שלא היו לשביעות רצונו.

ההליך הראשון, תביעתו של א' בשנת 2015 ביחד עם יורשי האחות… למימוש סעיף 4 לצוואת המנוחה, המורה על בנית בית עבור… נטען כי במשך שנים ארוכות, ר' לא פעל להקצאת המגרש ל… ולבנית בית עבורה, בניגוד לצוואה. עקב כך נקטו יורשיה בהליכים משפטיים למימוש זכויותיה, וא' התייצב לימינם של בני אחותו… בנוסף, נתבקש גם סעד לפיטורי מנהל העזבון בשל אי הגשת פרטה ודו"ח על העזבון. ההליך הסתיים בפשרה, שאושרה בפסק הדין שניתן על ידי… שהורה על ביצוע סעיף 4 בצוואה, כבקשת יורשי המנוחה… וא', וניתן צו לרשם המקרקעין, לרשום את  בית המגורים שנבנה על שם יורשי המנוחה… במסגרת פסק הדין שנתן תוקף להסדר הצדדים, א' ויתר על כל טענה או דרישה כנגד מנהל העזבון….. בנסיבות בהן מדובר בהליך שתכליתו להורות למנהל העזבון לקיים הוראה בצוואה, ולא מדובר בהתנגדות להוראה בצוואה… אינני סבורה כי מדובר בהפרה של תנית הסילוקין בצוואה…..

ההליך השני, תביעה שהגיש א'… בה עתר לפירוק שיתוף במספר חלקות בדרך של חלוקה בעין… תביעה זו טרם הוכרעה….. בהכרעתי בתביעה לחלוקת העזבון, ציינתי כי אני דוחה את טענת מנהל העזבון, כי בצוואה נכללת הוראה השוללת מהנהנים את הזכות לחלוקת העזבון. מכאן עולה כי לא ניתן לטעון כי תביעה לפירוק שיתוף, מנוגדת להוראות הצוואה. מעבר לאמור, המחוקק העניק בידיו של בית המשפט סמכות לבחון טיבם של תנאים, שהמצווה מתנה בצוואה, ושיקול דעת לבטלם. כך, בסעיף 38(א) לחוק הירושה, תחת הכותרת 'ביטול מקצת הצוואה': 'נקבע בצוואה דבר בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי כתנאי לזכיה או כחיוב לפי סעיף 45, בטל התנאי או החיוב, ואין בכך כדי לבטל את הזכיה שהיתה מותנית או שהחיוב היה מוטל עליה'. עוד מצינו בפסיקה את הקביעות הבאות: 'צוואה המתיימרת לפרוש סוכת שלומה 'עד סוף כל הדורות', נוגדת את תקנת הציבור עד כדי היות ביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי… וגם על כן בטלה היא'….. אין לפקפק בחוסנו של עקרון העל שמנחה כל עיסוק בקיום צוואה, הוא כיבוד רצון המת. אך גם עקרון זה נסוג מפני הצורך להגביל את השליטה של המנוחה בנכסיה, זמן רב לאחר שהלכה לעולמה… אין בדעתי לקבוע מסמרות לגבי משך התקופה סבירה לניהול העזבון, האמור נבחן לאור מכלול של שיקולים, בין היתר, מורכבות העזבון, כינוס נכסיו, תשלומי החובות ועוד. שיקולים אלה נבחנו על ידי בפרק האחרון לפסק הדין, לאורם פסקתי, כי אין עוד צורך בניהול העזבון. לאור האמור, ומשהתביעה הוגשה בעילה סבירה ובתום לב, אינני סבורה כי הגשת תביעה זו מהווה הפרה של תנית הסילוקין בצוואה.

ההליך השלישי, עוסק בתביעה שהגיש א' כנגד עזבון המנוחה ור' כמנהל עזבון, ובה העלה טענות כנגד תוקפם של שני מסמכים, בטענה כי נערכו למראית עין בלבד – העיקרי שבהם, הסכם משכון שנערך בינו לבין אמו, מכוחו נרשמה הערת אזהרה על המקרקעין של א'… לטענת ר', מבלי להתייחס למסמכים או לתוצאות ההליך, הרי שאין חולק כי האם המנוחה טרחה ורשמה משכנתא על מקרקעין של בנה (בהיותו בגיר בן 37), ואף הקדישה לכך סעיף מיוחד בצוואתה… המלמד כי לא מחלה על זכותה זו, ולא מצאה לקזז את החוב הכספי הנטען כנגד זכותו בעזבונה. אלא שלא כטענת ר', לגישתי לא ניתן להתעלם מהמסמכים או מתוצאות ההליך המשפטי. מהפסיקה עולה כי בית משפט נדרש לבצע איזון בין זכותו של המצווה להגשמת רצונו לבין זכות הגישה לערכאות לנהנה, וליתן את המשקל המתאים לכל זכות במקרה הקונקרטי. כך עולה כי התנהלותו של הנהנה הנובעת מעילה סבירה ובתום לב, מתגברת בנסיבות הענין על רצונו של המוריש למנוע פניה לערכאות נגד הצוואה. בפסק הדין שניתן ביום 5.3.20 נקבע כי 'עלה בידי התובע להוכיח בראיות מהימנות וכבדות משקל, כי הסכם המשכנתה שנחתם בינו ובין אמו המנוחה, ושטר המשכנתה שנחתם מכוחו, הם מסמכים למראית עין, שלא נועדו להבטיח חוב שהתובע נותר חייב למנוחה. על כן, מדובר במסמכים בטלים, שאין להכיר בתוקפם'. הוסבר כי המנוחה רצתה להגן על א': 'א' הוא אדם תמים על גבול הנאיביות, ואמו, שהיתה אשה חזקה מאוד, אשה עסקית והגונה, רצתה להגן עליו מפני עצמו, לפיכך דאגה לרישום המשכנתא'. בפסק הדין נקבע כי א' אינו חב מאומה לאמו המנוחה: 'עלה בידי התובע להוכיח כי מדובר ברישומים שנעשו על סמך הסכמים למראית עין, כי המשכנתא לטובת… לא נעשתה להבטחת חוב שא' היה חייב למנוחה, וכי הערת האזהרה שנרשמה לטובת החברה, לא נועדה להבטחת חוב כלשהו שהתובע חייב לחברה…' הקביעות שבפסק הדין מקימות השתק שיפוטי כלפי ר', כך שהוא מושתק מלטעון כי תביעתו של א' למחיקת המשכנתא (שלפי סעיף 10 לצוואה אמורה לעבור על שמו של ר') מקימה כביכול לר' זכות לנשל את א' מירושת אמם על פי הצוואה. למעשה, כסעד שבגררא, ומבלי להידרש לכך מפורשות, בעצם העתרותו לתביעה, הכיר בית המשפט המחוזי בזכות הגישה של א' לערכאות כנגד הוראה בצוואה, וכפועל יוצא יש בפסק הדין משום הצהרה על בטלות סעיף 10 לצוואה. מכאן, מושתק ר' מלטעון, כי יש בתביעתו של א', להפעיל את  תנית הסילוקין, ולנשלו מחלקו בעזבון.

ההליך הרביעי, התביעה שבכותרת שהגיש א' לחלוקת העזבון שנדונה לעיל.

על כן, אני פוסקת כי ההליכים המשפטיים שנקט א'… אינם מפעילים את תנית הסילוקין, שכן ננקטו מעילה סבירה ובתום לב, ואינם פוגעים בזכותו לרשת את חלקו בצוואה……"

11.5.25

{פסק הדין נשוא תוספת זאת אושר בערעור, בדעת רוב; ראו תוספת מיום 15.3.26 להלן}

פסק דין מיום 24.4.25 (פורסם ב"נבו"), שניתן במסגרת תמ"ש 62952-05-20: "ביום… הניחה… תובענה כנגד שני ילדיו של המנוח… שעה שאלו נכללו בין יורשי המנוח מכח צוואותיו. למעשה, מדובר בתובענה לשיתוף רכושי מכח היות התובעת והמנוח ידועים בציבור, לשיטת התובעת מיום 27.12.1994, אגב נישואין למנוח ביום 23.10.2015 ועד לפטירתו של המנוח…ביום…  הגישו הנתבעים בהליך לעיל תובענה משלהם, אשר עתרה להפעיל תנית סילוקין בצוואת המנוח, צוואה אשר קוימה ביום… ובה נכללה תנית סילוקין. במלים אחרות הציגו הנתבעים בתביעתם עמדה ולפיה, או שתקבל התובעת את שציווה לה [המנוח] בצוואה (ואלו עשרות מליוני ₪ לעצמם) או שתעסוק בתובענות לאיזון משאבים, ואז יאבד לה האמור בצוואה. למרות סדר הגשת התובענות, ענין תנית הסילוקין הוא הצריך להכרעה ראשונה…"

בית המשפט הציג את טענות הצדדים לענין תנית הסילוקין, ופסק, בין היתר: "קבע סעיף 7 לצוואת המנוח כך: 'כל אדם, אשר על פי הדין העברי יטען כי הינו יורשי החוקי, וכן כל אדם, אשר יתנגד לקיום צוואתי זו או לאיזו מהוראותיה מכל סיבה שהיא, ובהתאם לצוואה זו לא יקבל מעזבוני ולא כלום, יוכל בכל זאת לקבל, לאחר דרישה מתוך עזבוני, סך של 1.00 ₪ (שקל חדש אחד) בלבד'. ביום 25.10.2015 חתמו הצדדים גם על מה שכונה בכתבי הטענות 'כתב התחייבות'… הבה נזכיר שני כללי יסוד. ראשית, כי התחיבויות יש לקיים… ושנית, ולא פחות חשוב הוא, כי מצווה לקיים רצונו של המת… אגב עמ"ש 15807-09-16 כתב כב' השופט (כתוארו דאז) ש. שוחט, בין השאר כי: 'באשר לתנית סילוקין מסוג 'אי תקיפה', נפסק כי אין ליתן לה תוקף מקום שההתנגדות לקיום הצוואה מבוססת על עילה סבירה ובתום לב. הנטל, לאחר שהצוואה קוימה וההתנגדות נדחתה, מוטל על המתנגד להוכיח את 'כשרותה' של ההתנגדות. תנית 'אי תביעה' מכוונת לתקיפת מסת העזבון במטרה לגרוע מהיקפו, מכח עילות חיצוניות לדיני הירושה. אין מניעה ליתן תוקף לתנית אי תביעה בה המוריש הבהיר בצוואתו (שקוימה) כי יורש שיגיש תביעה, גם אם בעילה חיצונית לדיני הירושה, במגמה לסכל את מתווה החלוקה שקבע, ינושל מהחלק או המנה שהוענקו לו בצוואה. בעניננו, המנוח קבע בצוואתו הן תנית אי תקיפה הן תנית אי תביעה'….."

בית המשפט הוסיף והתייחס בהרחבה רבה לפסיקת בית המשפט העליון, בתי המשפט המחוזיים ובתי המשפט לעניני משפחה; והוסיף: "המצב המשפטי הוא שיש לקיים תנית סילוקין, אלא אם יש הצדקה משמעותית לפסוק אחרת. למעשה, איני נזקק באמת לעדות עו"ד הולנדר, איש אמונו של המנוח… על מנת לסבור כי מסמך ההתחייבות נעשה לבקשתו של המנוח, אשר ביקש למנוע בדיוק את שאירע לאמור, 'קרבות משפטיים על ירושתו'. כתב ההתחייבות יוצר איפוא משנה תוקף לענין תנית הסילוקין, ומוכן אני לראות, כפי שסוברים ילדי המנוח, כי כתב ההתחייבות מהווה ויתור מצד התובעת על כל פעולה שתפגע בהיקף העזבון ובהוראות הצוואה. מוכן אני אף לקרוא הסתמכות של המנוח על צוואתו ועל כתב ההתחייבות….. בנוסף לעובדה שחתימת התובעת הינה התחייבות משפטית ברורה ומחייבת, הרי שהתחייבות זו הביאה לכך שהמנוח הסתמך על התחייבות זו, שגרמה לו להבין שהתובעת לא תטען כל טענה לזכות רכושית ברכושו, אותו ציווה בצוואתו (מלבד כמובן מה שהוריש לה בצוואותיו), כך שנמנע מהמנוח להדוף ולהתגונן מטענה זו בחייו, או להחליט על שינוי הוראות צוואתו (המורישות לתובעת חלק נכבד ביותר). כל אלו מביאים לכך שקיים 'השתק' לתובעת, מלהעלות כל טענה רכושית, אשר יש בה כדי לשנות את ביצוע הוראות המנוח בצוואתו, כלשונן, בשל חוסר תום לב מוחלט…… בעניננו, המנוח 'שינה מצבו לרעה' באופן מובהק, באשר לו היה יודע שהתובעת תתבע בניגוד לכתב ההתחייבות – דבר שיביא לשינוי החלוקה עליה הורה בצוואתו – ברור שהיתה לו אפשרות לפעול בענין זה בחייו, בין בדרך של שינוי צוואתו, ובין בדרך של ניהול הליך משפטי בו יוכל להעלות טענותיו כנגדה. אולם בשנים מאז שחתמה התובעת על כתב ההתחייבות – שמרה על שתיקה והציגה למנוח מצג, שהיא מתחייבת לכבד את הוראות צוואותיו, ולא גילתה לו שיש לה טענות בנוגע לרכושו… חוסר תום הלב המוחלט של התובעת בעצם הגשת התביעה, הוא אף בכך שכתב ההתחייבות פשוט הועלם על ידה מהתביעה. מדובר בתביעה ובה 18 עמודים צפופים מלאים ב'פרטי פרטים', אולם מסמך כה מרכזי זוכה להתעלמות מוחלטת!…..

עיקר הגנת התובעת שעון על טענתה ולפיה אין לאכוף תנית סילוקין, שעה שהתובענה המוגשת בניגוד לתנית הסילוקין הוגשה בתום לב ובעילה סבירה. אין אני צריך לדיון ממושך כדי לקבוע שחיים משותפים שהיו למנוח ולתובעת עשרות בשנים, מייצרים עילה סבירה לעתור, כפי שעשתה התובעת, לשיתוף רכושי ו/או איזון משאבים. השאלה היא כמובן ובעיקר שאלת תום הלב, לאמור האם אין התובעת מנסה, ושלא כדין, להנות הן מן הצוואה והן מן השיתוף. אומר כי לדעתי עצם אישור הצוואה אין בו כדי לסייע לעמדת התובעת. אין בידי גם לקבל את טענת התובעת… לפיה המנוח עצמו הפחית מחשיבות תנית הסילוקין. התניה בצוואה וכתב ההתחייבות מדברים בעד עצמם… למעשה, ולמרות ריבוי המלל בסיכומי התובעת, כל שהיא עושה הוא לתקוף את מסת העזבון ולומר בתביעתה כי חלק ממסה זו – רכושה הוא. ככל שהבנתי משגת, הדין הוא עם הנתבעים לענין תביעת אכיפת תנית הסילוקין….."

[בית המשפט דן והכריע בטענות לענין השיתוף הרכושי – אך לא אצטט מפסק הדין בהקשר זה, שאינו רלוונטי לסקירה זאת]

15.3.26

פסק הדין שניתן בתמ"ש 62952-05-20, נשוא התוספת מיום 11.5.25, אושר (ברוב דעות) בפסק דין מיום 25.2.26 (פורסם ב"נבו"), שניתן על ידי בית המשפט המחוזי, במסגרת עמ"ש 23006-06-25 ועמ"ש 23150-06-25.

לאחר סקירה של הרקע העובדתי, של פסק הדין נשוא הערעור, ושל טענות הצדדים, פסק השופט נ. שילה (אב"ד), ביחס לתנית הסילוקין, בין היתר, כדלקמן: "ע"א 2698/92 יונה נ' אדלמן… דן בתוקפה של תנית סילוקין, שלשונה היה דומה לתנית הסילוקין במקרה דנן… בית המשפט קבע שם….. במקרה דנן, אני סבור שצדק ביהמ"ש קמא, כשקבע שהגשת התביעה הרכושית על ידי האשה, גרמה להפעלת תנית הסילוקין. בתנית הסילוקין נאמר, שהיא תחול על מי שיתנגד לצוואה 'או לאיזו מהוראותיה מכל סיבה שהיא'. כפי שהעיד עו"ד… שהיה עורך דינו של המנוח שנים רבות ואיש סודו, כוונת המנוח ורצונו היו שרכושו יחולק בדיוק כפי שהוא קבע בצוואה… ברור שתביעת האשה לקבלת זכויותיה הנטענות, גרמה לכך שרכוש מסוים, שהמנוח הוריש רק לילדיו, יועבר אליה, ובכך סיכלה האשה את כוונתו ואת רצונו הברור והמובהק של המנוח. המנוח רצה למנוע באמצעות סעיף זה, בדיוק את מה שקרה בסופו של דבר: האשה לא הסתפקה במניות שהוענקו לה בצוואה, ודרשה לקבל רכוש נוסף. הגשת התביעה הרכושית הביאה לתוצאה, שרצונו של המנוח כפי שבא לידי ביטוי בהוראות הצוואה שערך, ו'אותו פסיפס עדין שהרכיב', סוכל. המנוח לא הסתפק בתנית הסילוקין, וביקש מהאשה ומילדיו לחתום על כתב התחייבות, שבו הם הצהירו במפורש כי 'אנו מבינים כמה חשוב לך שהוראות הצוואה תקוימנה כפי שביקשת בצוואתך, וכל אחד מאיתנו מבטיח לכבד את בקשותיך ורצונותיך כפי שהן'. בית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי, שבעת שהאשה חתמה על כתב ההתחייבות, היא ידעה על תוכן הצוואה. אין להתערב בקביעה עובדתית זו… הדעת גם נותנת שהאשה, שהיתה אשת עסקים ויד ימינו של המנוח בעסקיו, לא היתה חותמת על מסמך שהוא בבחינת 'חתול בשק', אם לא היתה יודעת מה תוכן הצוואה. חזקה שהבינה את משמעות חתימתה…… מבלי לגרוע מהאמור לעיל, השאלה האם האשה ידעה על תוכן הצוואה, בעת שחתמה על כתב ההתחייבות, אינה מעלה ואינה מורידה, ואין בה בכדי להשפיע על התוצאה לפיה יש להפעיל את תנית הסילוקין. הדרתה מהעזבון מבוססת על תנית הסילוקין, ולא על ההתחייבות. המועד הרלוונטי לבחינת ידיעת האשה על תוכן הצוואה, הוא מועד הגשת התביעה הרכושית, ואין מחלוקת, שבאותו מועד, האשה ידעה על תוכן הצוואה… בניגוד לטענת האשה, העובדה שהילדים הסכימו למתן צו קיום צוואה, לא מלמדת שהם הסכימו לכך שתנית הסילוקין לא תופעל. אדרבא, רק לאחר שהצוואה קוימה, ניתן היה להגיש תביעה לצורך הפעלת התניה, וזאת בעקבות התביעה הרכושית שהגישה האשה. תביעתה של האשה לקבלת זכויותיה מכח חזקת השיתוף, היתה תביעה המבוססת על הדין, ובית המשפט אף נעתר לה. ברם, אין בעובדה שלא ניתן היה למנוע מהאשה לעתור לקבלת זכויותיה, וכי היתה לה זכות לעתור לקבלת המגיע לה, כדי למנוע את הפעלת תנית הסילוקין. אם, למשל, אב לווה בחייו כסף מאחד מבניו, ובצוואתו הוא כתב שהוא יוריש לאותו בן נכס מסויים, רק בתנאי שאותו בן יוותר על השבת ההלוואה שהוא העניק לאב, בפני הבן עומדות שתי חלופות: הוא יכול לוותר על ההלוואה ולזכות בנכס, ולחלופין, הוא יכול לעמוד על זכותו לקבל את ההלוואה בחזרה, אולם הוא לא יזכה בנכס. מדובר בתנאי לגיטימי, שאין סיבה שלא לאכוף אותו. הוא הדין במקרה דנן. המנוח רצה לחלק את עזבונו באופנים שקבע בצוואתו, ותנית הסילוקין קובעת שמי שיתנגד לאופן החלוקה שקבע, לא יזכה בחלק שהוענק לו. אין שום פגם בתניה זו, והיא אינה פוגעת בזכות הגישה לערכאות או בתקנת בציבור. יחליט כל יורש מה הוא מעדיף: להסתפק במה שהוענק לו בצוואה, או לקבל זכויות המגיעות לו מהעזבון. הקביעה בפסיקה, שלפיה התנגדות לצוואה שהוגשה בתום לב, לא תגרום להפעלת תנית סילוקין, מיועדת למנוע מצב, שבו יהיה חשש לברר את האמת, והאם הצוואה נערכה כשהיתה למצווה גמירות דעת ורצון חופשי. קיימת הצדקה למנוע מחסום מפני מי שבידיו טענות וראיות מספיקות המועלות בתום לב, חשש לכאורה בדבר תוקפה של הצוואה. לכך נקבע בפסיקה [ע"א 245/85 אנגלמן…] שאם ההתנגדות הוגשה בתום לב, אף אם היא בסופו של דבר נדחתה, לא יפסיד המתנגד את זכויותיו על פי הצוואה. ברם, דרישה זו של העדר תום לב, כתנאי להפעלת תנית הסילוקין, אינה רלוונטית כשהתביעה היא תביעה להיקף העזבון. במקרה שבו התביעה היא כנגד מסת העיזבון, אין שום אינטרס ציבורי למנוע את הפעלת תנית הסילוקין, מאחר שהצוואה קוימה, וכל השאלה היא מה היקף העזבון. במצב כזה, אף אם התביעה הוגשה בתום לב, יש להפעיל את תנית הסילוקין ולקיים את רצון המנוח.  כב' ס.נ. השופט שוחט הביע עמדה זו בעמ"ש 49384-03-16… (פורסם בנבו…) לפיה אין להפעיל את מבחן תום הלב בתנית 'אי תביעה', וזאת למרות שמפסק הדין שבענין אדלמן עולה שדרישת תום הלב חלה גם על תביעה ביחס למסת העזבון… ברם, דברי בית המשפט הנ"ל בפסק הדין בענין אדלמן, נאמרו שם למעלה מן הצורך… עקרון העל בדיני צוואות הוא, כי מצווה לקיים את דברי המת. הנתונים על אודות מסת העזבון של המנוח היו ידועים לאשה בהיותה פעילה בעסקי המנוח. לאחר מות המנוח, הוענקה לה זכות הבחירה: לקבל את שציווה לה המנוח בצוואה, או לדרוש את זכויותיה מכח חזקת השיתוף. בניגוד לטענת האישה, בית המשפט לא היה צריך להמתין עד לבירור תוצאות התביעה הרכושית שהגישה, ורק אז לאפשר לה את זכות הבחירה. היה עליה לבחור באפיק שהיא רוצה לבחור בו, עם פטירת המנוח. רצונו המובהק של המנוח, כעולה מתנית הסילוקין, מכתב ההתחייבות ומעדותו לפני עו"ד… היה ברור… אם יתאפשר ליורש לבחור בין האפשרויות, לאחר שיינתן פסק דין בתביעה ביחס למסת העזבון, יבוטל כל הרציונאל העומד בבסיס תנית הסילוקין: מניעת התדינות לאחר המוות….. משבחרה האישה להגיש את תביעתה הרכושית, בניגוד מוחלט לתנית הסילוקין, אין מנוס מלהפעילה, כפי שנקבע בפסק הדין, ולכן אני סבור שיש לדחות את ערעורה".

השופט א. ויצנבליט פסק, בדעת מיעוט, אחרת; מפאת אורכה של חוות דעת זו, היא תצוטט באופן חלקי מאד: " אני מצטרף לעמדת חברי בכל הנוגע לערעור הילדים. אולם דעתי שונה… בכל הנוגע לערעור האשה. לטעמי, יש מקום לקבל את הערעור שהגישה, ולקבוע שאין להפעיל את תנית הסילוקין בצוואה…… הוראה מסוג זה נדונה בבית המשפט העליון בע"א 245/85… נקבע, בדעתם של רוב השופטים… כי יש להגביל את פרישתה של תנית סילוקין מכח עקרון תקנת הציבור. מצד אחד, כך נקבע, יש לתת תוקף לתנית סילוקין, בהיותה משקפת את רצון המצווה לגונן על אינטרסים היקרים לו, כגון שלום המשפחה, שמו הטוב, עידוד פשרות בין בני המשפחה ללא הליכים משפטיים, ושמירה על פרטיות המשפחה. אלא שמנגד, יש לאפשר הגשת התנגדויות לצוואה, לעתים דווקא כדי להגשים את רצון המוריש – כשזו נעשתה תחת אינוס, השפעה בלתי הוגנת וכדומה… עם זאת, אסב את תשומת הלב לכך שבענין אנגלמן נקבע שאחד הערכים שיש להתחשב בהם, הוא זכות הגישה לערכאות כלשעצמה… נקבע שאיזון זה הוא שתנית הסילוקין תאכף מקום שבו ההתנגדות לצוואה היתה בטענות סרק, בטענה שאינה סבירה או שלא בתום לב. ענין נוסף שהובא בפני בית המשפט העליון הוא בע"מ 9413/17… שם נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט זה בעמ"ש 15807-09-16… (להלן – ענין י.ד.) בבית המשפט המחוזי נערכה הבחנה בין תנית סילוקין, העוסקת בתקיפת תוקף הצוואה, לבין כזו העוסקת בתקיפת מסת העזבון – ועל כך נרחיב בהמשך. מכל מקום, בקשת רשות הערעור נדחתה, ונקבע כי 'הסוגיה של תנית סילוקין מעוררת מתח מורכב על רקע חשיבותה ומעמדה הנכבד של זכות הגישה לערכאות במשפטנו', ו'כשלעצמי, אני סבורה כי יש לבחון תניות סילוקין בזהירות רבה, על מנת לוודא שהפגיעה בזכות הגישה לערכאות אינה בלתי מידתית'… מקרה מענין שנדון בבית המשפט העליון, שניתן ללמוד ממנו על עניננו, הוא ע"א 1480/04… (להלן  ענין מליבו)… [ש]עסק בחברה קבלנית שהתקשרה בהסכם עם המדינה, שבו 'תנית העדר תביעות'. על פי תניה זו, יזכה הקבלן בתשלום נוסף, אם לא יגיש תביעות נגד המדינה. נקבע שהגם שתניה שכזו אינה חוסמת לגמרי את דרכה של החברה הקבלנית לבית המשפט, היא מטילה 'הגבלה ממשית' על זכות הגישה לערכאות… שכן 'הגשתה של תובענה כספית גוררת אחריה מעין 'קנס' המתבטא בהשבת חלק מן הסכום ששולם למליבו על פי המערכת ההסכמית בינה לבין המדינה. ההפסד הכספי הגלום בהגשתה של תובענה כספית צפוי להרתיע את מליבו מפני נקיטת מהלך מעין זה, וזאת אף במקרים בהם נתונה לה עילת תביעה ממשית'… בית המשפט העליון הפנה בדיונו אל תניות סילוקין בצוואה, ולמד מן ההלכה העוסקת בתניות סילוקין שכאלו, על פרשנות ההוראה החוזית שלפניו. בהתאם, המסקנה שאליה הגיע בית המשפט העליון לגבי תניית העדר התביעות, דומה להלכה שנקבעה בקשר לתניות סילוקין בצוואה. נקבע שיש לפרש את התניה החוזית, כך שהיא תחול רק ביחס לתביעות סרק, כלומר העלאת טענות שאינן סבירות או חסרות תום לב. אבהיר שנקבע, שאילו התביעה אינה תביעת סרק, תנית העדר התביעות לא תחול במובן זה שהחברה הקבלנית תזכה גם בתוספת התשלום וגם בזכיה בתביעתה (אילו זו תתקבל…)….. עולה שתנית סילוקין מעוררת מתח בין שני עקרונות על… החופש לצוות….. [ממנו] נגזר כלל יסוד נוסף, והוא העדר אינטרס הסתמכות לגיטימי של יורשים לקבלת הירושה….. מנגד לאלו, ניצבת זכות הגישה לערכאות….. עקרונות אלו מצריכים איזון בגדרה של תקנת הציבור……

בענין י.ד. דן בית משפט זה, מפי כב' סגן הנשיא ש' שוחט, בהבחנה בין שני סוגים של תניות סילוקין: באחד שכונה בשם 'תנית אי תקיפה', אוסר המצווה על הגשת התנגדות לקיום לצוואתו; ובשני שכונה בשם 'תנית אי תביעה', אוסר המצווה (לא אחת בצירוף לאיסור הראשון), על תקיפת מסת העזבון, כפי שהוא מתאר אותה בצוואתו. בכל הנוגע לתניה מהסוג השני… נקבע כי לא נפגעת זכות של היורש, אילו יבחר להגיש תביעה שכזו, שכן ממילא אין לו זכות קנויה לקבל דבר מכח הצוואה. קרי, אותו יורש רשאי להגיש תביעתו, אך ידע שאז הוא יאבד את חלקו מכוח הצוואה….. חברי מאמצים קביעה זו. גם לעמדתם, הקביעה שלפיה תנית סילוקין לא תופעל כשהתביעה סבירה או תמת-לב, אינה רלוונטית כשעניננו בתקיפת מסת העזבון…

תחילה, לטעמי תנית הסילוקין בצוואה שלפנינו אינה כזו העוסקת בתקיפת מסת העזבון, כי אם בתוקף הצוואה. לטעמי, עניננו בתנית סילוקין שענינה 'אי תקיפה' ולא 'אי תביעה' (לפי המינוחים בענין י.ד.)… ראשית, קיימת הבחנה בין נוסח תנית הסילוקין בעניננו, לבין נוסח התניות שנדונו בענינים אחרים שבהם נקבע שמדובר בתנית סילוקין האוסרת על תקיפת מסת העזבון. בע"א 2698/92… נדונה תנית סילוקין שבה נאמר 'כל מי שיתנגד לקיום צוואתי זו או לביצועה מנימוק כלשהוא – יאבד אוטומטית את כל זכויותיו על פי צוואתי זו, ולא יקבל דבר'… ביצוע הצוואה – הוא חלוקת הנכסים כפי שתוארו בצוואה, ואם מגיש יורש תביעה שלפיה נכס שכזה הוא למעשה בבעלותו, הרי שהוא מסכל את ביצוע הצוואה. אמנם, בעניין יונה נקבע שהמילה 'יתנגד' מתייחסת להגשת תביעה נגד מסת העזבון, אולם לטעמי יש לקרוא את הדברים שם, בהתחשב ועל רקע המונח הנוסף שננקט באותה צוואה, בדבר 'ביצועה'. מסקנת בית המשפט שם היתה, 'עמדתי היא איפוא, כי תקיפת מסת העזבון יכול שתחשב כהתנגדות לקיום צוואה ולביצועה'… אוסיף שאחרת, הדבר יביא לכך שכל תניות הסילוקין בדבר 'התנגדות' לצוואה, יפורשו כתניות שמתיחסות גם לתקיפת מסת העזבון, תוך הרחבה רבה של תניות אלו… שנית, תנית סילוקין פוגעת בזכות הגישה לערכאות….. על רקע זה, דעתי היא שעל רצון המנוח להרחיב את תחולת תנית הסילוקין, גם לגבי איסור על תביעות נגד מסת העזבון כפי שהוא רואה אותה, לבוא לידי ביטוי מפורש יחסית….. שלישית, ועל רקע האמור… תנית הסילוקין עוסקת ב'…כל אדם, אשר יתנגד לקיום צוואתי זו או לאיזו מהוראותיה מכל סיבה שהיא…'; 'יתנגד לקיום צוואתי' – ודאי שהוראה זו עוסקת בתקיפת תוקף הצוואה ('קיום'), ולא במסת העזבון. אולם לטעמי, גם הביטוי 'או לאיזו מהוראותיה מכל סיבה שהיא', אין משמעותו איסור על הגשת תביעה בקשר למסת העזבון. לטעמי נדרשת לשון מפורשת יותר לשם כך. כן נזכור, כי בחוק הירושה פזורות הוראות רבות, המאפשרות ביטול הוראה יחידה בצוואה משלל טעמים, שענינם פגם ברצון המצווה, וכך להימנע מביטול הצוואה בכללותה….. רביעית, עיון בצוואה מלמד שיש בה תנית סילוקין נוספת. תנייה זו כוונה כלפי רעייתו הקודמת של המנוח בלבד… הוראה זו חלה על תקיפת מסת העזבון באופן מפורש למדי. זאת להבדיל מתנית הסילוקין הכללית מושא דיוננו. אמרו מעתה: המנוח, שהיה מלווה בייעוץ משפטי בעת עריכת הצוואה, היה מודע היטב להבחנות בין סוגי תניות סילוקין, וכשרצונו היה למנוע כל תקיפה של מסת העזבון, הוא היטיב לנסח זאת. חמישית, אינני סבור שיש בכתב ההתחייבות כדי לשנות ממסקנה זו. בכל הנוגע לערעור הילדים, קבענו כי על מנת שכתב ההתחייבות יהווה ויתור של האשה על זכויותיה כידועה בציבור, נדרשת לשון מפורשת יותר משננקט במסמך. הדבר יפה גם באשר להשלכת כתב ההתחייבות על פרשנות תנית הסילוקין… זאת ועוד, לכתב ההתחייבות היו טיוטות… הטיוטות היו נוקבות יותר. חלקן הוכתרו במילים 'תנית אי סילוקין'. הנוסח שנחתם לבסוף מעודן יותר… טיוטות כתב ההתחייבות לוו בהודעת דוא"ל מאת בא כח המנוח, שבה הסברים לגבי תנית הסילוקין… אניח שהסברים אלו שניתנו מפי בא כח המנוח, משקפים את אומד דעת המנוח… וגם משקפים את הבנת האשה. בהסבר שניתן על ידי בא הכח לא נאמר באורח בהיר שתינתן למנוח האפשרות להוריש בצוואתו רכוש שכלל אינו שלו, תוך הטלת איסור על העלאת טענה בנושא….. מעבר לכך, באותו הסבר נאמר שכתב ההתחייבות 'לא מוסיף שום דבר'. קרי, אם הגענו למסקנה בדבר היקפה של תנית הסילוקין מתוך לשון הצוואה, כתב ההתחייבות אינו משנה ממנה. לבסוף, בדברים אלו הוסבר למנוח ולאשה היטב, כי תנית הסילוקין אינה מונעת הגשת תביעה בתום לב… שישית, אעיר בזהירות המתבקשת ולמעלה מן הצורך, שכלל אין בטחון בעניננו, שתביעתה של האישה סותרת את תיאור נכסי העזבון בצוואה….. שביעית, ואף זאת בזהירות המתבקשת ולמעלה מן הצורך, האמנם לפנינו תנית סילוקין? ניסוח התניה אינו בהיר….. מטעמים אלו, לדעתי אין לתנית הסילוקין תחולה בעניננו, והתביעה שהגישה האשה כלל אינה חוסה תחת כנפיה. אטעים כי מי שהגישה את הבקשה לקיום הצוואה זו האשה, כך שודאי שאין לראותה כמי שמתנגדת לתוקף הצוואה.

למען הזהירות, אמשיך בדיון בהנחה שתנית הסילוקין בעניננו חלה גם על תביעה נגד מסת העזבון, דוגמת התביעה שהגשה האשה. אולם גם אז, דעתי היא שאין להפעיל את תנית הסילוקין. זאת שכן לטעמי, הדרישה בדין, שלפיה תנית סילוקין תופעל רק אם התביעה היא תביעת סרק, חסרת תום לב או אינה סבירה, חלה גם על תניות סילוקין, שמתיחסות לתביעות נגד מסת העזבון. זה המקום להתייחס ביתר הרחבה לענין יונה…… לדידי, מקביעות אלו של בית המשפט העליון בענין יונה עולה, כי בית המשפט החיל את ההלכה שנקבעה בענין אנגלמן, ללא הבחנה בין סוגי תניות הסילוקין… אחד הטיעונים לתמיכה בהחלה גורפת של תניות סילוקין שענינן בתקיפת מסת העזבון מבלי תלות בסבירות ובתום לב התביעה המוגשת, הוא שתכלית ההלכה היא להגשים את רצון המצווה ולסייע לחשוף צוואות שאינן תקינות ושאינן מבטאות את רצונו. לפי טיעון זה, תכלית זו אינה רלוונטית כשהתביעה היא בקשר לנכסי העזבון, להבדיל מכשרות הצוואה. אולם, עיון בפסיקת בית המשפט העליון שעסקה בתניות סילוקין, מלמד שבית המשפט העליון ראה את הפגיעה בזכות הגשה לערכאות של היורש, הנגרמת מתנית הסילוקין, כפגיעה עצמאית ועומדת בפני עצמה…… אם כן, בסקירת פסיקת בית המשפט העליון רואים אנו כי בדיון בתניות סילוקי,ן עמד בית המשפט על חשיבות זכות הגישה לערכאות ועל הפגיעה בה. זאת גם במנותק מן ההקשר התועלתני למצווה, בכך שההליך שיוזם המתנגד לצוואה עשוי לסייע בחשיפת רצונו האמיתי… אם זכות הגישה לערכאות נפגעת, הרי שעל פגיעה זו להיות מידתית ולהיות מאוזנת עם הערך העומד מנגד, הגשמת רצון המצווה. מכלול זה תומך לדעתי במסקנה, שלפיה ההלכה היא כי גם בתנית סילוקין האוסרת על תקיפת מסת העזבון, חל אותו הכלל, והוא שתניה כזו לא תיושם אלא על תביעת סרק, תביעה שהוגשה בחוסר תום לב או שאינה סבירה… מסקנה זו גם מוצדקת לגופם של דברים… טעם מרכזי שמוצג להבחנה… הוא כדלקמן: תנית סילוקין שענינה איסור על תקיפת מסת העזבון, למעשה דומה להוראה בצוואה הקובעת תנאי לזכאות מן העזבון, כשהתנאי הוא שהיורש ימסור נכס שלו לאחר. הרי מצווה רשאי להורות בצוואתו כך: הנני מוריש לך את ביתי, בתנאי שתמסור את רכבך לפלוני. רוצה היורש, יפעל כך, יוותר על רכבו ויזכה בבית; לא רוצה היורש, לא יפעל כך, ולא יזכה בבית. בתנאי שכזה אין פסול….. נובע מכך שהמצווה גם רשאי להורות בצוואתו כך: הנני מוריש לך מנכסי, בתנאי שלא תעמוד על טענותיך לגבי נכסים אחרים המוזכרים בצוואה. כשם שניתן להציב בפני היורש תנאי שהוא ויתור על נכס לשם זכיה ברכוש על פי הצוואה, כך גם ניתן להציב בפניו תנאי שהוא ויתור על עילת תביעה טובה. משכך, אם היורש מגיש את תביעתו לבעלות באותם נכסים, שעל פי הצוואה יגיעו לאחרים, ואף עושה כן בתום לב, ואפילו זוכה בתביעתו, זה המסלול שבו בחר. אין ליורש אינטרס הסתמכות מוגן לזכות בדבר מכח הצוואה, המצווה חופשי לצוות את נכסיו למי שיחפוץ ובאיזה תנאי שיחפוץ, והיורש שהוצב בפניו תנאי שכזה, יפעל על פי הבנתו. מנקודת מבט אחרת, המוריש היה זכאי לנשל את אותו יורש לגמרי מן הירושה, אז מה לו ליורש להלין, שעה שניתנה לו זכות בחירה, שלמעשה שיפרה את מצבו. טיעון זה שובה את הלב, אולם לטעמי כך במבט ראשון. לאחר ששקלתי היטב בדבר, מצאתי שטיעון זה מעורר קושי ניכר ושאין לקבלו. לדעתי, הבחירה המתוארת שניתנת ליורש, במקרה של תנית סילוקין העוסקת בתקיפת מסת העזבון, ותיאורה כבחירה פשוטה ולגיטימית שניתנת בידיו, אינה משקפת את מורכבות היחסים בין הנוגעים בדבר, ואת הסיכונים העומדים על הפרק, ועשויה להביא לתוצאות פסולות. תוצאות פסולות אלו, הן למעשה פגיעה שאינה מידתית בזכות הגישה לערכאות של היורש. אמחיש זאת על-ידי מספר דוגמאות.

בדוגמה הראשונה, בני זוג חיים יחד שנים ארוכות. אין להם נכסים רבים, אלא את אלו שצברו שנה אחר שנה במאמץ משותף רב. כפי שקורה לא אחת, כל הנכסים המשמעותיים נרשמים על שמו של האיש. לאשה מחצית מנכסים אלו – בין אם מכח חזקת השיתוף, בין אם מכח איזון משאבים ביום פטירת בעלה. לאחר שנים ארוכות מאוד של חיים משותפים, למרבה הצער יחסיהם עולים על שרטון וזמן קצר לאחר מכן האיש הולך לעולמו. מחצית מהרכוש המשפחתי שייך לזוגתו. אולם האיש עורך צוואה, שבה הוא קובע שכל הרכוש המשותף שייך לו בלבד, ושזוגתו לאורך חייו תזכה ב-25% בלבד מרכושו. בצוואתו הוא גם קובע תנית סילוקין האוסרת על תקיפת מסת העזבון. עתה, נבחן את הדברים מנקודת מבטה של האשה. לאורך השנים היא לא דאגה לשמור על זכויותיה, וכל הנכסים המשפחתיים, הגם שמחצית מהם שלה, נרשמו על שם בן זוגה. עתה בפטירת האיש, הדילמה שבפניה היא איומה: האם להילחם את מלחמתה בטענה שהאיש למעשה הוריש את רכושה שלה לאחרים? במקרה שכזה היא תסתכן להפסיד את הכל. או שמא לוותר על זכויותיה, 'ללכת על בטוח' ולקחת 25% מהרכוש המשותף? דילמה קשה, אשר לטעמי פוגעת בכבודה ובתקנת הציבור. ודוק, לא תמיד תביעה שכזו היא בטוחה. טלו, למשל, ידועה בציבור, אשר גם צריכה להוכיח את עצם היותה עונה על הגדרה זו. יתכן שתפסיד במשפט. עליה לבחור בין הפגיעה הוודאית בה – ירושה מכח הצוואה, שבה רכוש שהיא סבורה שהוא שלה עובר לאחרים-  לבין עמידה על תביעתה, שאמנם נושאת סיכון, אולם היא סבירה בנסיבות. הדילמה של האשה עשויה להיות קשה במיוחד, אם היא אינה יודעת מה שווי העזבון ומה שווי הנכסים המשותפים. כך קורה לעתים. האיש, אם הוא מתוחכם, במקרה שכזה יוריש בצוואתו לאותה אשה סכום קצוב. וכי מה תבחר האשה: לצאת להרפתקה המשפטית שסופה לא ברור, הן בתוצאתה, הן בשוויה – הגם שזו הרפתקה סבירה, כנה ותמת-לב – ואז להסתכן להפסיד אפילו את המעט שניתן לה, או לוותר על הגשת ההליך המשפטי? עינינו הרואות, שבמקרים מסוג זה, תחושת הצדק כבר משתנה. עניננו אינו בבחירה פשוטה וברורה – רוצה היורש יבחר במסלול זה, ורוצה יבחר במסלול זה. עניננו בדילמה קשה ביותר, בתנאי חוסר ודאות… לדעתי דילמה שכזו היא דה-פקטו חסם משמעותי לגישה לערכאות.

הדוגמה השניה עוסקת בבן ממשיך במשק חקלאי. בתמצית, ההכרה בבן ממשיך עשויה לבוא מפי בעל המשק בהתחייבות שנעשית עוד בחייו. זאת מאחר שלא אחת, הזכויות במשק אינן חלק מן העזבון, ומשכך לא חל עליהן סעיף 8 לחוק הירושה האוסר על הסכמים מסוג זה לגבי ירושה… אלא שבד בבד, במקרים המתאימים ניתן לתת נפקות לבחירת בן ממשיך שנעשית בצוואה… טלו משפחה חקלאית. אחד הבנים נבחר עוד בחייו כבן הממשיך. בשל כך הוא קושר עצמו למשק, מקדיש לו את חייו, וכך גם המשפחה שהקים בעצמו – בעוד אחיו פורחים מן הקן כל אחד בדרכו. והנה, בפטירת ההורים, נחשפת צוואה שבה ההורים מתכחשים למינויו כבן הממשיך ובוחרים באח אחר. לא מדובר בתרחיש דמיוני… בנסיבות מתאימות ההורים כבולים במינוי הבן הממשיך שעשו בחייהם. אך טלו מקרה שבו ההורים, בתחכומם, מוסיפים וקובעים בצוואתם, שהבן שמונה בחייהם כבן ממשיך ועתה הם מתכחשים לו, מקבל דבר מה פחות מן העזבון, בן אחר יזכה במשק, וכן קובעים תנית סילוקין, שלפיה אם הבן הממשיך יערער על ביצוע הצוואה, הוא לא יזכה בדבר. עתה עומד אותו בן בפני דילמה קשה מנשוא: האם להגיש את תביעתו ולתבוע את זכויותיו במשק, שהרי לכך הקדיש את חייו, אך אז להפסיד את חלקו בצוואה ולהסתכן בלהיוותר בלא כלום, או שמא לוותר על טענותיו לגבי המשק כדי להיוותר עם דבר מה. ודוק, עיון בפסיקת בתי המשפט מלמד שתביעות 'בן ממשיך' הן לא אחת תביעות קשות. הן נושאות סיכון לא מועט. מערכת העובדות בהן היא לא אחת מורכבת. למשל, מינוי בן ממשיך שטרם אושר במוסדות הרלוונטיים הוא בגדר התחייבות להעניק מתנה שניתן לחזור ממנה, בין היתר, אם הבן הממשיך מתנהג באורח מחפיר כלפי עושה ההתחייבות…

דוגמה שלישית היא זו שהביא חברי, בדבר אב שלווה כספים מבנו, וקובע בצוואתו שיוריש לבנו נכס ובלבד שהבן יוותר על השבת ההלוואה. ממבט ראשון הדבר נראה כתנאי לגיטימי… אולם נבחן את הדברים כשהנסיבות מורכבות מעט יותר: ההלוואה נעשתה בעל פה. אף יש מחלוקת עיקשת לגבי שיעור הסכום שלא הושב. התביעה שיגיש הבן נושאת סיכון. כשההלוואה היא ברורה ובהירה וכך גם גובה החוב, הדילמה בפני הבן נראית פשוטה… אולם הבחירה נראית קשה הרבה יותר ונגועה בחוסר ודאות רב ככל שהנסיבות מורכבות יותר והתביעה מסוכנת יותר… תביעה בעלת סיכון עדיין יכולה להיות תביעה סבירה ותמת לב……

…לטעמי גם תנית סילוקין שענינה איסור תקיפה של מסת העזבון, כפופה מכוח עקרון תקנת הציבור לאותה המגבלה של תנית סילוקין שענינה תקיפת תוקף הצוואה…. הנני מוכן להכיר בחריג לכלל האמור, ולזהות מקרה שבו תאכף תנית סילוקין האוסרת על תקיפת מסת העזבון בכל מקרה. הטעם לחריג מצומצם זה הוא שאין חולק שהמצווה יכול לכלול בצוואתו תנאי, שלפיו היורש יקבל את חלקו מן העזבון אם היורש יוותר על נכס שלו. למשל, הוראה בצוואה שמורה שיורש א' יזכה בבית המצווה בתנאי שיורש א' ימסור את רכבו ליורש ב'. תנאי שכזה הוא לגיטימי. הבחירה בידי יורש א' כיצד ינהג. אולם הוראה זו זהה מהותית להוראה בצוואה המנוסחת באמצעות תנית סילוקין: הצוואה מורה שיורש א' יזכה בבית המצווה, ושיורש ב' יזכה ברכב שהוא למעשה של יורש א', בהוספת תנית סילוקין שלפיה אסור ליורש א' לתבוע את זכותו ברכב. לכאורה לא אמור להיות הבדל בין שתי ההוראות האמורות, ודרך הניסוח אינה אמורה להשליך על התוצאה. אולם תשומת הלב שתחושת הצדק בדוגמה זו הנוטה לטובת אכיפה מלאה של תנית הסילוקין, נובעת מכך שהבחירה שניתנה ליורש היא ברורה וקלה. רכב או בית, הרשות בידו. או אז, היורש אינו מצוי בפני דילמה קשה בתנאי חוסר ודאות בדומה לדוגמאות שהבאנו לעיל. משכך, דעתי היא שיש להכיר בחריג לכלל, ולקבוע שמקום שבו מדובר בתנית סילוקין האוסרת על הגשת תביעה קנינית בטוחה ובהירה לגבי נכס מוגדר, תביעה שהיא זהה מהותית לנכס שכבר בידי היורש, אזי תנית הסילוקין תאכף ללא מגבלה בדבר תום הלב והסבירות שבהגשת התביעה….. זהו חריג מצומצם החל במקרים בהירים ופשוטים, שבהם התביעה הקנינית כה בטוחה, עד שהיא משולה לוויתור על הנכס עצמו, ללא דילמות בתנאי חוסר ודאות……"

אקצר את הציטוט מחוות דעת המיעוט, ואעבור לסופה: "…דעתי היא שהנסיבות דנא ממחישות יפה את הפגיעה בתקנת הציבור באכיפתה של תנית הסילוקין ללא סייג. האשה והמנוח היו ידועים בציבור מזה שנים ארוכות. הוכח שהיא זכאית למחצית מההשבחה האקטיבית של חברת ל'. אלו הן זכויותיה שלה. כך יפה בדיעבד ולאחר בירור ההליך המשפטי, אולם קודם להגשת התביעה, התביעה היתה מלווה בסיכון רב. הדילמה שעמדה בפני האישה טרם הגשת תביעתה היתה קשה ביותר: האמנם לוותר על זכויותיה שנצברו לאורך השנים ולזכות בחלקה מן העזבון, או שמא לעמוד על זכויותיה הקניניות ולהסתכן בהפסד חלקה מן העזבון. ואכן, עיון בכתב הגנתם של הילדים מלמד שהם פרסו יריעת מחלוקת רחבה, חלקו על השיתוף בנכסים בין בני הזוג לצד שלל טענות נוספות – והדבר מלמד יפה על הסיכון הרב שבתביעה. לטעמי, העמדת בת זוג שהיתה ידועה בציבור משך שנים כה ארוכות בפני דילמה שכזו, האם להגיש תביעה להכרה בזכויותיה, מהווה פגיעה קשה ביותר בזכות הגישה לערכאות ובזכותה לקנין, ואינה עומדת בתקנת הציבור. זאת ועוד, שעה שבעת הגשת התביעה אף לא היה ברור וידוע מה שווי הזכויות הנתבעות, כיצד תוכל לגבש האישה בחירה מושכלת בדבר? הרי בתביעתה נדרש מינוי מומחה להערכת שווי זכויותיה, ושווי זה התחוור רק לאחר הגשת חוות הדעת – ואף לאחר מכן נמשכו המחלוקות לגבי שווי זה, עד לערכאת הערעור. כך אפילו שהאשה היתה נושאת משרה בחברה, שכן אפנה בהקשר זה לפער הכספי הניכר בין התוצאה בבית משפט קמא, לבין התוצאה בבית משפט זה. אין ולא ניתן לערוך בחירה מושכלת בנסיבות שכאלו. כל זאת, בקשר לזכויות שנצברו לטובתה משך שנים ארוכות של קשר זוגי. גם בשל היות היחס בין ה'קנס' שיוטל על האשה לבין תוחלת התביעה לא ודאי כלל, המגבלה על זכות הגישה לערכאות היא קשה וכך גם הפגיעה בקנינה. עניננו שונה עד מאד מאותן דוגמאות פשוטות שבהן בפני היורש ברירה קלה, האם לקחת את חלקו בעזבון או לעמוד על תביעתו לבעלות בנכס פלוני. כמו כן, הפעלת תנית הסילוקין, הגם שתביעת האשה היתה סבירה ובתום לב (שהרי היא התקבלה בשיעור כזה או אחר), עומדת בניגוד להודעת הדוא"ל מטעם בא-כוח המנוח, שבה הוסבר לאישה ולמנוח שבמקרה שכזה תנית הסילוקין לא תופעל… קרי, הפעלתה עומדת בניגוד לרצון המנוח, כפי שהדברים הוסברו לו, וגם בניגוד לציפייתה ולהבנתה של האשה את הדברים, והכל מפי יעוץ משפטי. עתה לאותו 'פסיפס עדין' (בלשון בית המשפט העליון בענין יונה). ראשית, אם אותו פסיפס נפגם, הרי שהטעם לכך הוא שהמצווה בחר להוריש לילדיו את רכושה של בת זוגתו. שנית, עיון בצוואה מלמד שלמוריש היו נכסים רבים ומסוגים שונים. צוואתו עוסקת בחברות לא מעטות, בנכס מקרקעין ובחפצי אמנות. המנוח היה עתיר נכסים. אינני סבור שתביעתה של האשה מביאה לשינוי שכזה, הפוגם בפסיפס שהורכב על ידי המנוח. שלישית, ההצדקה להפעלת תנית הסילוקין אמנם נבחנת בעת הגשת התביעה (שכן כבר הגשתה של זו עשויה להפר את הוראות המצווה). אולם ניתן בנסיבות מורכבות לפזול מעט לעבר התוצאה… בסופו של דבר, האישה זוכה בסכום שהוא צנוע הרבה יותר משנקבע בבית משפט קמא (כששה מליון ש"ח כערכם ביום הפטירה). המצווה היה עתיר נכסים. בכתב הגנתם טענו הילדים כי חלקה של האשה מכח הצוואה מוערך בכ-30 מיליון ש"ח. בנסיבות אלו אין מדובר בסכום הפוגם מהותית בפסיפס שהורכב. זאת ועוד: בפסק דיננו הומר הסעד שבו זוכה האשה לסעד כספי. לאמור, אף ההוראה בצוואה בדבר חלוקת מניות חברת ל' אינה מופרת, והמניות יגיעו לילדים בלבד, כפי שרצה המנוח. בחלוקת הכספים עוסקת לכל היותר הוראה שיורית בצוואה, שלפיה יתרת העזבון תחולק בין הילדים… אולם הוראה שיורית זו עוסקת מטבע הדברים ברכוש של המנוח, ולא ברכוש של אחרים. קרי, אם האשה זוכה בסעד כספי, במבחן התוצאה חלוקת העזבון נעשית כפי שנקבע בצוואה…. מאחר שחלוקת העזבון נעשית על פי הצוואה וללא שינוי ממנה, אינני רואה מניעה שהאישה תזכה 'גם וגם' – הן בחלקה מן הרכוש המשותף שהוא למעשה שלה (כסעד כספי, והדבר אינו מפר את חלוקת העזבון על פי הצוואה), הן בחלקה בעזבון….."

השופט י. אליהו הצטרף לדעתו של השופט שילה: "אשר לערעור האשה… ולאור חוות דעתו החולקת של חברי, כב' השופט אמיר ויצנבליט, מצאתי לנמק ולהבהיר את עמדתי, בקצרה. בסעיף 7 לצוואתו, קבע המנוח תנית סילוקין… יכולתו של מוריש להורות כן מעוגנת בסעיף 44(א) לחוק הירושה… שכותרתו 'יורש על תנאי מפסיק'… נהוג להבחין בין תנית סילוקין מסוג 'אי תקיפה' ותנית סילוקין מסוג 'אי תביעה'. על הבחנה זו עמד כב' השופט שאול שוחט בעמ"ש (תל אביב יפו) 15807-09-16… (להלן: עניין י.ד.)… התוצאה אליה הגיע חברי… לפיה יש לקבל את ערעורה של האשה… נשענת על שני נימוקים. הנימוק הראשון, נשען על פרשנותו ללשון סעיף 7 לצוואת המנוח, כתנית סילוקין, אשר אינה עוסקת בתקיפת מסת העזבון, כי אם בתוקפה של הצוואה, היינו תניה מסוג 'אי תקיפה' בלבד, אשר אינה כוללת תנית סילוקין מסוג 'אי תביעה', ומשכך, תביעת האשה 'אינה חוסה תחת כנפיה'. השני, עמדתו ולפיה, יש להחיל את הדרישה בדין, לפיה תנית סילוקין תופעל רק אם התביעה היא תביעת סרק, חסרת תום לב או אינה סבירה, גם על תניות סילוקין שמתייחסות לתביעות נגד מסת העזבון, ולא רק לגבי תביעות כנגד תוקף הצוואה. אשר לנימוק הראשון, הנני סבור אחרת. בע"א 2698/92… נדונה תוקפה של תנית סילוקין, שלשונה היה דומה לתנית הסילוקין למקרה דנן… בית המשפט קבע שם, כי התחקות אחר רצון המצווה ואומד דעתו שהם 'אבן הפינה' בפרשנות צוואה מלמדת כי בכוונת המצווה היה 'להדיר מן הירושה מי שינסה לפגוע באותו מעשה פסיפס עדין שהרכיב, לשנות את מאזן החלוקה שהוא מצא לנכון לחלק, ולהפריע ליורש זה או אחר מלקבל את רכושו שהוא ציווה לו… תקיפת מסת העזבון על ידי מי מהיורשים על פי הצוואה היא נסיון לסכל את רצונו של המנוח, ומפני סיכול כזה התנה הוא את תנית הסילוקין, שבעזרתה ביקש למנוע מילדיו, יורשיו, לתקוף את רצונו הברור והמפורש'. העובדה, כי בצוואת המנוח, מושא פסק דין זה, לא מופיע בנוסף הביטוי 'ביצועה', כפי האמור בענין אדלמן, אין בה לטעמי לשנות מהתוצאה. הוספת הביטוי 'מכל סיבה שהיא', לאחר המילים 'וכן כל אדם, אשר יתנגד לקיום צוואתי זו או לאיזו מהוראותיה', יש בו להבהיר היטב, כי רצונו של המנוח ואומד דעתו היה להדיר מצוואתו כל מי שינסה לפגוע באותו מעשה פסיפס עדין שהרכיב וקבע בצוואתו, ובכך להביא לשינוי באופן חלוקת עזבונו בהתאם לצוואתו, תהא הסיבה או העילה אשר תהא, בין אם התנגדות לצוואה… ובין בעילה אחרת מכח חזקת השיתוף ו/או חוק יחסי ממון… או כל דין אחר…. האמור מקבל חיזוק מהעובדה כי המנוח לא הסתפק בתנית הסילוקין, וכרשת בטחון נוספת ביקש מילדיו ומהאשה לחתום על כתב התחייבות… כך גם מבקש חברי… ללמוד מהעובדה כי צוואת המנוח כוללת תנית סילוקין נוספת… המכוונת באופן ספציפי לרעייתו הקודמת של המנוח, אשר מנוסחת באופן ממנו נתן ללמוד 'באופן מפורש למדי' כי היא חלה על תקיפת מסת העזבון. סעיף 4.1 (11)  לצוואת המנוח קובע: 'בכל מקרה בו עד להסתלקותי מהעולם הזה לא יוסדר התשלום לא.ש. [האשה הקודמת] בקשר עם הסדר הגירושין בינינו, ישאו בתשלום הבן והבת בחלקים שווים, עד לסך של… והכל בכפוף לכך שלא' [האשה הקודמת] לא יהיו כל זכויות בבית, ובתנאי שלא יהיו לה כל תביעות או דרישות אחרות בקשר עם עזבוני. בכל מקרה שא' [האשה הקודמת] תתבע מעזבוני איזה סכום שהוא בנוסף על הסכום הנ"ל ו/או במקומו, תתבטל הוראתי זו, והיא לא תהיה זכאית לכל חלק בעזבון'. האמור, שבקריאה ראשונה נראה כי יש בו ממש, אינו מעלה ואינו מוריד לטעמי, ויש לבוחנו על רקע העובדה, כי במועד עריכת הצוואה… היה המנוח נשוי עדיין לאשתו הקודמת… בנסיבות אלה, אך ברורה בחירת המנוח, להידרש לאמור באופן ספיציפי בצוואתו, והאופן בו נוסחה התניה, שכן התחייבותו של המנוח כלפי רעייתו הקודמת, במסגרת הסדר הגירושין ביניהם, הינה חלק מעזבונו של המנוח, חוב של העזבון, אותו ביקש המנוח להסדיר בצוואתו.

כך גם איני מסכים עם הנימוק השני… עמדתו / הנמקתו נשענת על ההנחה / קביעה, כי תנית סילוקין מהווה פגיעה בזכות הגישה לערכאות. הסוגיה של תנית סילוקין מעוררת את המתח / התנגשות בין עקרון העל בדיני צוואות, בדבר קיום רצון המצווה וחופש הציווי, לבין עקרון העל / זכות היסוד בדבר זכות הגישה לערכאות. לטעמי, העמדה לפיה תנית סילוקין תופעל רק אם התביעה היא תביעת סרק, חסרת תום לב או אינה סבירה, ולא תחול על תניות סילוקין שמתייחסות לתביעות נגד מסת העזבון, מבטיחה הגנה ושמירה על שני עקרונות על אלה, ואין בה לפגוע כלל בזכות הגישה לערכאות… בתביעות שאינן נוגעות למסת העזבון, היינו התנגדות לצוואה… מקופלת ההנחה, כי הצוואה אינה משקפת את פרי רצונו החופשי והעצמאי של המצווה… הדרישה בדבר תנאי הסיבה הסבירה ותום הלב, נועדו למנוע מצב בו תקוים צוואה, שאינה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, שכן היורשים יחששו להגיש התנגדות בשל תנית הסילוקין. מנגד, תביעה הנוגעת למסת / היקף העזבון מכח חזקת השיתוף ו/או חוק יחסי ממון… או כל דין אחר, ומבלי שהוגשה התנגדות לתוקפה של הצוואה, מקפלת את ההנחה, כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, וכפועל יוצא הגשת תביעה בנוגע למסת / היקף העזבון פוגעת ומסכלת את רצון המנוח… יש להדגיש כי חלקו של אותו זוכה בעזבון על פי דין, אינו כפוף לרצון המצווה, והמצווה אינו יכול למנוע ממנו לפעול לקבלתו באמצעות הליך משפטי מתאים. מנגד, חלקו של המנוח על פי דין באותו רכוש, הוא קנינו הבלעדי, וזכותו לצוותו כראות עיניו, ורק באמצעות הוראה מתאימה בצוואתו יגיע לאותו זוכה. משכך, בוודאי שהמצווה רשאי להתנות את קבלתו באמצעות קביעת תנית סילוקין. לגבי אותו חלק המצוי בבעלות המנוח, אין לאותו זוכה או יורש הסתמכות או כל זכות שהמצווה יצווה לו משהו מעזבונו… היטיב לתאר זאת כב' השופט שאול שוחט בענין י.ד….. עוד טוען חברי, כי הטעם המרכזי שמוצג להבחנה בין תנית סילוקין, המתייחסת לתקיפת קיום הצוואה, שלגביה החילה הפסיקה את התנאי של סבירות התביעה ותום הלב בהגשתה, לבין תנית סילוקין, המתייחסת לתקיפת מסת העזבון, ואשר תנאי זה אינו חל לגביה, מאפשר לזוכה / יורש לבחור בין שני המסלולים הנ"ל, ומשכך אין לראות בה הגבלה על זכות הגישה לערכאות. לענין זה אפנה לדברי כב' השופט שאול שוחט בענין י.ד….. לטענת חברי… טיעון זה מעורר קושי ואין לקבלו…… דעתי שונה. עולם המשפט אינו בגדר מדע מדויק, והגשת כל הליך משפטי, כרוכה בנטילת סיכון בשיעור כזה או אחר. פרט לכך, אותו 'סיכון' או 'חוסר וודאות' עליו מצביע חברי, שמור למקרים חריגים, ובכל מקרה ניתן להתגבר עליו או לצמצמו, באמצעות פניה לגורם מקצועי, שמאי, רואה חשבון וכו', לשם קבלת החלטה מושכלת בבחירה בין האפשרות להסתפק בחלק שציווה המנוח לאותו זוכה בצוואתו, או להגיש תביעה לקבלת זכויותיו. כך גם יש לזכור, כי האמור אינו מהווה מחסום או הגבלה של זכות הגישה לערכאות, וזכות זו שמורה ונתונה לאותו זוכה……"

***

הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.