על אחאוּת – ועל "עקרון היצוג" ("חליפות") (סקירת פס"ד)

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

ביום 11.10.26 ניתן בבית המשפט העליון פסק דין (במסגרת בע"מ 785-03-26), במסגרתו נדחה ערעור (שראשיתו בבקשת רשות ערעור) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (עמ"ש 48793-12-25), אשר במסגרתו נדחה ערעור על פסק דינו בית המשפט לעניני משפחה (ת"ע 38517-04-24).

פסק הדין נשוא סקירה זאת, דן בזכויות הירושה על פי דין של "אחים מלאים" (מאב ואם משותפים), אל מול זכויות הירושה של "אחים למחצה" (מהורה משותף אחד); וכלשון פסק הדין: "האם לפי כללי הירושה על פי דין שבחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה או החוק), חלוקת עזבון המוריש בין אֶחָיו משני ההורים, לבין אֶחָיו מהורה אחד, בהכרח שוויונית?"

אקדים את המאוחר, ואציין כי בית המשפט העלון השיב על השאלה בשלילה… דהיינו: "אח של מוריש מהורה אחד, בא בנעלי הורה אחד כיורש, ואילו אח משני הורים – בא בנעליהם של שני הורים כיורש, כך שחלוקת עזבון המוריש בין אֶחָיו משני ההורים לבין אֶחָיו מהורה אחד אינה בהכרח שוויונית".

זאת, בעצם, הגישה הרווחת בפסיקה, החל מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בתע"ז 3861/77 ("בלשה"); למעשה, מלבד פסק דין של בית משפט לעניני משפחה (ת"ע 44229-11-17) אשר נזכר בפסק הדין נשוא הסקירה, לא מוכרים לי פסקי דין בהם נפסק אחרת. מכל מקום, הסוגיה טרם נדונה – וממילא טרם הוכרעה (כ"תקדים מחייב") – בבית המשפט העליון, אשר מצא כי ראוי להכריע ב"שאלה העקרונית" (כלשונו), על אף שרשות ערעור ב"גלגול שני", ניתנת בצמצום רב; וכאמור בפסק הדין: "לנוכח השאלה העקרונית שמעוררת כאמור הבקשה דנן, ראינו לדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה, מכח סמכותנו לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בעניני משפחה, מכח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לעניני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020. בהתאם, המבקש יכונה להלן המערער".

פסק הדין נכתב על ידי השופטת י. וילנר (בהסכמת השופטים ד. מינץ ו-א. שטיין).

"המערער, המשיב ו-ר' ז"ל (להלן: המנוח) הם אחים. המערער הוא אָחִיו של המנוח מאִמו (להלן: האם) בלבד, והמשיב הוא אָחִיו של המנוח מאִמו ומאביו (להלן: האב). בשלהי שנת 2023 נפטר המנוח, כשהוא רווק וללא ילדים, בלי שהשאיר אחריו צוואה. הוריו של המנוח נפטרו אף הם, שנים רבות לפני פטירתו. מספר חודשים לאחר מותו של המנוח, הגיש המשיב בקשה למתן צו ירושה על פי דין, שבגדרה ביקש, בסופו של דבר, כי עזבונו של המנוח יחולק בינו לבין המערער, כך שהמשיב יירש שלושה רבעים מהעזבון, והמערער יירש רבע מהעזבון. המערער, מצִדו, הגיש התנגדות למתן צו הירושה… בית המשפט לעניני משפחה קיבל את בקשת המשיב למתן צו ירושה ודחה את התנגדות המערער. נקבע, כי בהתאם לרשימת היורשים על פי דין וסדר העדיפות ביניהם, אשר קבועים בסעיפים 10 ו-12 לחוק הירושה, משהמנוח נפטר רווק וללא ילדים – הוריו היו צריכים לרשת אותו. בהמשך לכך נקבע, כי משעה שהורי המנוח נפטרו לפניו, המערער והמשיב באים בנעליהם, זאת מכח עקרון הנציגות הקבוע בסעיף 14 לחוק, שלפיו כאשר יורשי המוריש מתו לפניו, ילדיהם באים בנעליהם. בהמשך לכך, בית המשפט נדרש לשאלת אופן חלוקת עזבון המנוח בין המערער – בהיותו 'אח למחצה' של המנוח, לבין המשיב – בהיותו 'אח מלא' של המנוח. נקבע כי יש לבצע תחילה 'חלוקה רעיונית' של עזבון המנוח בין הוריו, כדלקמן: הורי המנוח חולקים את עזבונו באופן שווה – מחצית לכל הורה. בהמשך לכך, משההורים נפטרו כאמור לפני המנוח, הרי שלפי עקרון הנציגות הקבוע בחוק, בנעלי כל הורה באים ילדיו, וחלקו של ההורה בעזבון המנוח מתחלק ביניהם בחלוקה שווה. ביישום לעניננו, נקבע כי המשיב נוטל את מלוא החלק של האב בעזבון המנוח, ואת מחצית החלק של האם בעזבון כאמור, וסך הכל – שלושה רבעים מעזבון המנוח; ואילו המערער נוטל רק את מחצית החלק של האם, היינו, רבע מעזבון המנוח. יוער כבר עתה, כי דרך הילוכו זו של בית המשפט התבססה על פסק הדין בתע"ז (מחוזי ת"א) 3861/77 חבשה נ' חקק, פ"מ התשל"ט (2) 115 (1979) (להלן: ענין חבשה). לשם המחשה ופישוט, אציג להלן בתרשים את אופן חלוקת עזבון המנוח בין המערער למשיב, בהתאם לפסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה (היחסים המספריים מייצגים כאמור חלקים מעזבון המנוח) {ראו כאן צילום התרשים מתוך פסק הדין}

בית המשפט לעניני משפחה דחה את טענת המערער, כי אין מקום להבחין בהקשר הנדון בין סוגי אַחָאִים, וכי לפיכך, כלל אֶחָיו של מוריש – אלו משני ההורים ואלו מהורה אחד בלבד – צריכים לרשת חלקים שווים מעזבונו. בית המשפט ציין כי טענה זו של המערער מבוססת על פסק הדין בת"ע (משפחה ת"א) 44229-11-17… שבגדרו אומצה עמדה כאמור; והדגיש כי שם היה הסכם לחלוקה שווה של העזבון בין הצדדים, בעוד שבעניננו אין הסכם דומה. עוד ציין בית המשפט כי ערעור על פסק דין זה נמחק לאחר שהמערערים שם חזרו בהם מהערעור בהמלצת בית המשפט המחוזי, לנוכח קיומו של ההסכם האמור, ותוך שהובהר כי הצעת בית המשפט 'אין משמעה הסכמה להכרעה המשפטית שבאה לידי ביטוי בפסק הדין, בכל הנוגע לחלוקת הירושה בסיטואציה שנדונה במסגרתו […] סוגית החלוקה, מבחינה משפטית, בסיטואציה מושא פסק הדין, תישאר להכרעה לעת מצוא' (עמ"ש (מחוזי ת"א) 52390-05-19…) משכך, נקבע כי אין מקום להקיש מת"ע 44229-11-17 לעניננו. עוד צוין, כי אמנם לאחר פטירת האם, המשיב חתם על מסמך, שנחזה להיות הודעת הסתלקות מעזבונה של האם לטובת המערער; וכי המשיב אף לא חלק על כך. עם זאת, נקבע כי משלא הוגש לבית המשפט צו ירושה של האם, שבגדרו באה לידי ביטוי ההסתלקות האמורה, נקודת המוצא היא שהמשיב לא הסתלק מעזבונה לטובת המערער…..

על פסק דין זה הגיש המערער ערעור… בית המשפט המחוזי דחה כאמור את הערעור. נקבע כי החוק לא מקנה זכאות ירושה ל'אחים' מכח היותם כאלה, אלא מכח היותם צאצאיהם של הורי המוריש וחליפיהם. הודגש, כי כאשר הורי המוריש יורשים אותו על פי דין, עזבונו מחולק ביניהם בחלקים שווים, ואם הם אינם בחיים בעת פטירתו, באים חליפיהם – ילדיהם – בנעליהם; וחלקו של כל הורה בעזבון המוריש מחולק באופן שווה בין ילדיו שלו, כפי שנפסק בענין חבשה. הודגש כי על כן, אֲחֵי המוריש משני הורים זכאים לחלק גדול יותר מעזבונו, בהשוואה לחלקם של אֶחָיו מהורה אחד. עוד נקבע, כי בהינתן שאֲחֵי המוריש יורשים את עזבונו מכח מעמדם כחליפי הוריהם, ולא מכח ירושתם את עזבון הוריהם, אין נפקות לשאלה מיהם יורשי ההורים; וממילא, אין נפקות לשאלה, אם המשיב הסתלק מעזבונה של האם. על פסק דין זה מונח הערעור שלפנינו".

לאחר סקירת עיקר טענות הצדדים, נפסק, בין היתר: "אומר כבר עתה כי אני סבורה שלפי כללי הירושה על פי דין שבחוק הירושה, עזבון המוריש אינו בהכרח מתחלק באופן שווה בין אֶחָיו מהורה אחד לבין אֶחָיו משני ההורים; וכי לנוכח האמור, דין הערעור להידחות, וכך אציע לחברי להורות. אפנה אם כן לבחינת כללים אלה, ולמענה שהם נותנים לשאלה שלפנינו… סעיף 2 לחוק הירושה קובע כי כאשר מוריש הלך לבית עולמו בלי שערך צוואה, יורשים אותו יורשיו על פי דין… הפרק השני לחוק הירושה… מגדיר מיהם אותם 'יורשים על פי דין' של המוריש ואת חלקם בירושה, בתרחישים שונים אפשריים….. סדר העדיפות בין הקרובים מוסדר בסעיף 12 לחוק הקובע כי: 'ילדי המוריש קודמים להוריו, הוריו קודמים להורי הוריו'. סעיף זה מונה איפוא שלושה מעגלי קירבה משפחתית למוריש, המכונים 'פרנטלות' (Parentéle), כאשר פרנטלה קרובה דוחה את זו שאחריה….. עם הפרנטלה הראשונה נמנים ילדי המוריש; עם הפרנטלה השניה נמנים הורי המוריש; ועם השלישית – הורי הוריו של המוריש. אם השאיר המוריש קרובים מהפרנטלה הראשונה, אין לקרובים אחרים זכות לרשת אותו; אם לא נותרו למוריש קרובים מהפרנטלה הראשונה, יירשו אותו הקרובים מהפרנטלה השניה, ולא תהא זכות ירושה ליורשים מהפרנטלה השלישית; ואם לא הותיר אחריו המוריש קרובים מהפרנטלות הראשונה והשניה – יירשו אותו קרוביו מהפרנטלה השלישית. סעיף 14(א) לחוק הירושה משלים את סעיפים 10 ו-12 לחוק ואת ההסדר הנוגע לזהות היורשים על פי דין, וקובע את עקרון הייצוג (או עקרון החליפות)… על פי עקרון זה, כאשר מי מקרובי המוריש אינו בחיים בעת פטירתו, באים ילדיו בנעליו, כך שהם יורשים את החלק בירושת המוריש שההורה שלהם היה זכאי לו אילו היה בחיים. מכח העקרון האמור נשמר, איפוא, סדר העדיפויות בין הפרנטלות (אשר קבוע בסעיף 12 לחוק), גם כאשר המשתייכים לפרנטלה מסוימת נפטרו לפני המוריש…… כך למשל, אם בנו של המוריש (אשר משתייך לפרנטלה הראשונה) נפטר לפני המוריש, ילדו של הבן (שהוא נכדו של המוריש) בא במקומו, ולכן הוא קודם בסדר העדיפויות להורה של המוריש (אשר משתייך לפרנטלה השניה). [במאמר מוסגר יצוין, כי עקרון היצוג האמור לא חל באותו אופן, כאשר המוריש מותיר אחריו בן זוג וכן הורים או הורי הורים (ראו: סעיפים 11(א) ו-14(א) סיפא לחוק הירושה); אולם, משאין זה המקרה בעניננו, לא ראיתי להרחיב בנדון…..]

מהאמור לעיל נובעת המסקנה, שלפיה זכאות אֲחֵי המוריש לרשת אותו תלויה באופן בלעדי במעמדם כצאצאי הוריהם וכחליפיהם (ראו: שוחט, פינברג ופלומין, בעמ' 69). כמפורט לעיל, לאֲחֵי המוריש אין מעמד עצמאי כיורשים במסגרת אחת משלוש הפרנטלות המנויות בחוק; מעמדם קיים רק כחליפים של הורי המוריש – היינו, כמי שבאים בנעליהם – כאשר הם נפטרו לפני המוריש. בעניננו, כזכור, המנוח נפטר מבלי שהותיר אחריו בת זוג, וכן מבלי שהותיר אחריו ילדים, ומשכך, למנוח אין יורשים בפרנטלה הראשונה. במצב דברים זה, כאמור, בהתאם לסעיפים 10(ב) ו-12 לחוק הירושה, אמורים היו לרשת אותו קרוביו מהפרנטלה השניה – הם הוריו. כיוון שהורי המנוח נפטרו לפניו, הרי שבהתאם לסעיף 14(א) לחוק הירושה, ילדיהם באים בנעליהם – אֶחָיו של המנוח, הם המערער והמשיב.

אם כן, לאחר שביררנו את זהות היורשים על-פי החוק, אעבור לבחינת אופן חלוקת הירושה ביניהם… סעיף 13 לחוק הירושה קובע כי 'ילדי המוריש חולקים ביניהם בשווה, וכן חולקים הורי המוריש ביניהם והורי הוריו ביניהם'. כלומר, עזבון המוריש יחולק בצורה שווה בין מי שנמצאים בכל פרנטלה, היינו, בין ילדי המוריש – בפרנטלה הראשונה; בין הוריו – בפרנטלה השניה; ובין הורי הוריו – בפרנטלה השלישית. לפיכך, כאשר למוריש אין בן זוג או ילדים (וצאצאיהם, הבאים בנעליהם), עזבונו יחולק שווה בשווה בין הוריו (המצויים, כאמור, בפרנטלה השניה). כפי שהוסבר לעיל, כאשר קרובי המוריש נפטרו לפניו, חל כאמור סעיף 14(א) לחוק, מכוחו הילדים של קרובי המוריש באים בנעליהם כחליפיהם. אופן החלוקה של עזבון המוריש בין אותם חליפים קבוע בסעיף 14(ב) לחוק, העומד במרכזו של הדיון שלפנינו, שלשונו היא כדלקמן: 'ילדים היורשים לפי סעיף קטן (א) חולקים ביניהם בשווה מה שירשו בדרך זו'. אם כן, ילדיו של המוריש 'חולקים ביניהם בשווה' את ירושתו (סעיף 13 לחוק). לעומת זאת, ילדים שיורשים את המוריש כחליפי הוריהם, חולקים ביניהם באופן שווה – זאת יש לזכור – רק את 'מה שירשו בדרך זו', כלשון סעיף 14(ב) לחוק. העולה מכך הוא שניים אלה;

ראשית, חליף של אדם לפי סעיף 14(א) האמור, יכול להיות רק 'ילדו'. ממילא, אדם לא יכול להיות חליף של מי שאינו הוֹרֵהוּ. שנית, חלקו של החליף של הוֹרֵהוּ בעזבון המוריש, נגזר רק מחלקו של הוֹרֵהוּ בעזבון המוריש, אילו היה הוֹרֵהוּ בחיים בעת פטירתו של המוריש. אם כן, החלוקה השווה שקבועה בסעיף 14(ב) לחוק, בין ילדים שיורשים כחליפים של הוריהם, מתייחסת לשוויון בין כל קבוצת אחים חליפים, ביחס לחלקו של ההורה המשותף שלהם בעזבון המוריש. בכך, אימץ חוק הירושה עקרון של חלוקה לפי 'גזעים' (per stirpes). על מנת לפשט את החלוקה לפי שיטה זו, ולהקל על הבנתה לצורך יישומה על נסיבות עניננו – אדגים להלן את אופן פועלה של החלוקה האמורה בסיטואציות טיפוסיות, שאינן שנויות במחלוקת. אם, למשל, מוריש מותיר אחריו חמישה ילדים, אלו חולקים בצורה שווה את הירושה (בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק), כך שכל ילד יורש חמישית מעזבון המוריש. במקרה שבו אחד מילדי המוריש נפטר לפניו, ומותיר אחריו, למשל, שני ילדים (הם נכדי המוריש), ארבעת ילדי המוריש שנותרו בחיים יורשים חמישית כל אחד, ושני ילדיו של הילד של המוריש שנפטר לפניו (שני נכדיו של המוריש), חולקים ביניהם בצורה שווה (מכח סעיף 14(ב) לחוק), את החלק מירושת המוריש שהיה צריך לרשת אביהם (חמישית), כך שכל אחד מהם יורש עשירית מעזבון המוריש… זה הדין גם במקרה שבו נותרו למוריש נכדים בלבד. לדוגמא, אם היו למוריש שני בנים שנפטרו לפניו, כאשר לבן הראשון יש שני ילדים ולבן השני שלושה ילדים; שני הנכדים שהם ילדיו של הבן הראשון יחלקו ביניהם, בצורה שווה, את מחצית עזבון המוריש שאביהם היה זכאי לה, ולכן כל אחד יירש רבע מהעזבון (חצי ממחצית העזבון); ושלושת הנכדים שהם ילדיו של הבן השני, יחלקו ביניהם, באופן שווה, את מחצית עזבון המוריש שאביהם היה זכאי לה, ולכן כל אחד מהם יירש שישית מהעזבון (שליש ממחצית העזבון). אם כן, בדוגמא האחרונה, חרף דרגת הקרבה הזהה של היורשים בפועל – הנכדים – למוריש (סבם), התוצאה היא שיהיו נכדים שיירשו נתח גדול יותר מעזבון הסב לעומת הנכדים האחרים. זאת, שכן לפי סעיף 14(ב) לחוק, והחלוקה לפי 'גזעים' שאומצה במסגרתו, כל אחד מהנכדים – שיורש את סבו-המוריש כחליף של הוֹרֵהוּ – יורש רק מתוך החלק שהורהו שלו היה זכאי לו מעזבונו של הסב. חשוב לציין, כי עקרון חלוקה זה לפי 'גזעים', מובחן מעקרון חלוקה לפי 'גולגולת' (per capita), שאילו היה החוק מאמצו, אזי בדוגמא האחרונה, משילדיו של המוריש כולם נפטרו לפניו, ונותרו לו חמישה נכדים – כולם באותה דרגה של קרבה משפחתית למוריש – עזבון המוריש היה מחולק בצורה שווה בין חמישתם, כך שכל נכד היה יורש חמישית מעזבון המוריש…

הפועל היוצא מכל האמור לעיל, הוא כי עזבון המוריש אינו בהכרח מתחלק באופן שווה בין אֶחָיו מהורה אחד לבין אֶחָיו משני ההורים. אסביר. כזכור, לפי סעיף 13 לחוק, הורי המוריש חולקים ביניהם את עזבונו בחלקים שווים. במקרה שהורה או שניהם נפטרו לפני המוריש, אזי, לפי סעיף 14 לחוק, ילדי ההורים (אֶחָיו של המוריש) חולקים ביניהם שווה בשווה את החלק בעזבון המוריש, שההורה שלהם היה יורש, אילו היה בחיים בעת פטירתו של המוריש. בהינתן, כאמור, שבמקרה כזה אֲחֵי המוריש חולקים ביניהם בצורה שווה רק את 'מה שירשו בדרך זו' (כלשון סעיף 14(ב) לחוק), ממילא, אח של המוריש מהורה אחד, לא יירש חלק מעזבונו של המוריש, שלא היה מגיע להוֹרֵהוּ של אותו אח. יוזכר כי מסקנה זו נובעת מהוראת סעיף 14(א) לחוק שלפיה, כאמור לעיל, חליף יכול להיות רק 'ילדו' של הקרוב של המוריש שנפטר לפני פטירת המוריש; כך שממילא, אדם לא יכול להיות חליף של מי שאינו הוֹרֵהוּ. התוצאה היא, שמקום שבו נפטרו שני הורי המוריש לפניו, חלקם של אחים משני ההורים בעזבון המוריש, יהיה גדול יותר מחלקם של אחים רק מההורה האחד. המסקנה מכל האמור עד כה היא, כי לפי ההסדרים הקבועים בחוק הירושה, חלוקת עזבון המוריש בין אֶחָיו מאותם הורים לבין אֶחָיו מהורה אחד בלבד, אינה בהכרח שוויונית.

אף שמסקנה זו מתיישבת היטב עם לשון החוק והגיונו, אבחן להלן את תכלית החוק, זאת לנוכח הבקורת שהושמעה בספרות המשפטית על הפרשנות שלעיל (שכאמור, אומצה בענין חבשה, ובהמשך לכך, דומה כי אומצה גם בפסיקותיהן של הערכאות הדיוניות, וראו למשל: ת"ע ‏(‏משפחה נצ'‏)‏ 38434-12-20… ת' (הרשם לענייני ירושה ב"ש) 65747… כן ראו קורינאלדי, בעמ' 105). כך, למשל, הובעה הדעה כי ראוי לאמץ פרשנות, שלפיה ירושת מוריש תחולק בין אֶחָיו באופן שווה, ללא הבחנה בין אֲחֵי המוריש מאותם הורים לבין אֲחֵי המוריש מהורה אחד. נטען כי הפרשנות המוצעת, שלפיה חלוקת עזבון המוריש בין אֶחָיו מאותם הורים לבין אֶחָיו מהורה אחד אינה בהכרח שוויונית, אינה עולה בקנה אחד עם עקרון השוויון שקבוע בחוק הירושה; עם הנטיה המודרנית במדינות רבות לשוויון בין אֲחֵי המוריש מהורה אחד לבין אֶחָיו משני ההורים… ועם כוונת המחוקק, כפי שזו באה לידי ביטוי בדברי ההסבר להצעת חוק הירושה משנת 1952… אעיר כי בקורת זו אומצה גם על ידי בית המשפט לעניני משפחה בת"ע 44229-11-17, אשר עליו מתבסס כאמור המערער. אני סבורה כי לא רק שהמסקנה שאליה הגעתי מתיישבת היטב עם לשון החוק, אלא היא גם עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק ועם עקרון השוויון, כפי שזה מעוגן בחוק הירושה. עוד אראה, כי פרשנות זו מתיישבת עם הסדרים מקובלים בשיטות משפט שונות מעבר לים……" {בשלב זה, דן בית המשפט בפירוט ובאריכות, בכוונת המחוקק, ב"עקרון השוויון", ובדינים זרים – אך לא אצטט בהקשרים אלה מפסק הדין}

"יישום כל האמור על עניננו: המערער – אֲחִי המנוח מהאם – יורש בחלקים שווים עם אָחִיו, המשיב, את חלקה של האם בעזבון המנוח, שעומד על מחצית מכלל העזבון; כלומר המערער יורש רבע מעזבון המנוח; ואילו המשיב – אֲחִי המנוח משני הוריו – יורש כאמור מחצית מהחלק של האם בעזבון המנוח (היינו רבע מהעזבון), וכן יורש את מלוא החלק של האב בעזבון המנוח, שעומד אף הוא על מחצית. כך, המשיב יורש שלושה רבעים מעזבון המנוח, והמערער יורש, כאמור, רבע בלבד…

כזכור, בית המשפט לעניני משפחה קבע כי לאחר פטירת האם, חתם המשיב על מסמך שנחזה להיות הודעות הסתלקות מעזבונה לטובת המערער. בהמשך לכך, נקבע כי אם המשיב אכן הסתלק כדין מעזבון האֵם לטובת המערער, 'אולי' תהיה לכך השפעה על האופן שבו יירשו הצדדים את עזבון המנוח. לעומת זאת, בית המשפט המחוזי קבע, כי מכיוון שהצדדים יורשים את המנוח מכח מעמדם כחליפי הוריהם, אין משמעות להסתלקות המשיב מעזבונה של האם… אני סבורה כי הצדק הוא עם בית המשפט המחוזי. אבהיר: סעיף 6(ב) לחוק הירושה קובע אמנם כי 'מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה'. ואכן, כפי שנקבע זה מכבר, הסתלקות של אדם מעזבון מוריש מבטלת את מעמדו כיורש של אותו מוריש….. אולם, אין בכך כדי לקבוע כי כאשר אדם מסתלק מחלקו בעזבון הוֹרֵהוּ, הוא לא יוכל לבוא בנעליו כחליפו, כאמור בסעיף 14(א) לחוק. ויודגש: סעיף זה אינו קובע כי יורשו של אדם בא בנעליו, כי אם 'ילדו' של אדם. אם כן, לא נדרש כי החליף יהיה יורשו של הוֹרֵהוּ, על מנת לבוא בנעליו לצורך ירושת עזבון המוריש, לפי סעיף 14 לחוק….. מכאן, שאף אם בן הסתלק מירושת אִמו, אין לכך כל השלכה על היותו של אותו בן חליף של אִמו בעזבונו של אָחִיו, להבדיל מהיותו יורש של אִמו בעזבונה היא.

סיכום: לפי כללי הירושה על פי דין, ובפרט לפי עקרון הייצוג שנקבע בסעיף 14 לחוק הירושה, אחים של מוריש אינם יורשים אותו אלא כחליפי הוריהם, אשר נפטרו טרם פטירת המוריש. הסעיף האמור אימץ באופן גורף את עקרון חלוקת הירושה בשיטת 'הגזעים' ולא בשיטת 'הגולגולת'. לפי שיטת 'הגזעים', האחים באים בנעלי הוריהם, ויורשים מתוך החלק בעזבון המוריש (אֲחִיהֶם) שההורה שלהם היה זכאי לו, והחלק האמור מתחלק באופן שוויוני בין ילדיו-חליפיו של אותו הורה. הפועל היוצא הוא שאח של מוריש מהורה אחד, בא בנעלי הורה אחד כיורש, ואילו אח משני הורים – בא בנעליהם של שני הורים כיורש, כך שחלוקת עזבון המוריש בין אֶחָיו משני ההורים לבין אֶחָיו מהורה אחד אינה בהכרח שוויונית. בנוסף, אדם יבוא בנעלי הוֹרֵהוּ כחליפו, כאמור בסעיף 14(א) לחוק הירושה, גם אם אותו אדם הסתלק מחלקו בעזבון של אותו הורה.

מכל האמור לעיל עולה, כי המשיב זכאי לרשת, כחליף של שני הורי המנוח, את מלוא החלק של האב בעזבון המנוח, שעומד על מחצית העזבון; וכן מחצית החלק של האם בעזבון המנוח, שעומד אף הוא על מחצית העזבון (ולפיכך מחצית מחלקה הוא רבע); כך שסך הכל זכאי המשיב לרשת שלושה רבעים מעזבון המנוח. לעומת זאת, המערער זכאי לרשת כחליף של האם בלבד, רק את מחצית חלקה, שהיא רבע מעזבון המנוח. בתוך כך, אף אם המשיב הסתלק מעזבונה של האם לאחר פטירתה, אין בכך כדי לשנות מזכאותו לרשת את המנוח כחליפה של האם. התוצאה היא, איפוא, כי יש לדחות את הערעור, וכך אמליץ לחברי להורות…"

***

הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.