“תקנת השוק”, “עסקאות נוגדות” ו”תחרות זכויות”

“תקנת השוק”

אדם רוכש סחורה, ומתברר כי היא גנובה. כדי “לפשט”, נניח כי הבעלים זיהה את הסחורה שנגנבה ממנו, וידועה לו זהות הקונה. האם הסחורה שייכת לקונה (ששילם עבורה “תמורה”)? או לבעלים, אשר לא קיבל כל תמורה עבור הסחורה שנגנבה ממנו? זהו תיאור פשטני ושטחי (במודע) של סיטואציה אופינית, עמה מתמודדת “תקנת השוק”, אשר מקורה במשפט העברי, וביסודה, נועדה לאפשר חיי מסחר תקינים, תוך צמצום החשש מפני רכישת חפץ “גזול” (וההשלכות הנובעות מכך).

איני מומחה למשפט עברי, וממילא, סקירה זו עוסקת בדין החל כיום, ולפיכך די אם אפנה למאמר, שדן בהרחבה, בין היתר, בהתפתחות “תקנת השוק” במשפט העברי, בהבדלים ככל שקיימים בין גישת המשפט העברי לגישת המחוקק הישראלי, בהיבטים יחודיים (כגון “בעלים שהתייאש”), ועוד.

ל”תקנת השוק” קשר הדוק לענינים נוספים, שמוסדרים בחקיקה בת ימינו, ובמיוחד “עסקאות נוגדות”, “תחרות זכויות”, “זכות עקיבה”. על פי רוב מושם דגש על תום לבו של הקונה – לא רק הסובייקטיבי, אלא גם האובייקטיבי (לפחות, על פי הדעה המקובלת) – ובמיוחד, תעמוד למבחן השאלה, האם הקונה “עצם עיניו” מלראות “סימני אזהרה” (ואיזו משמעות תיוחס לכך).

בע”א 4630/06 (שיוזכר גם בהמשך) נכתב כך: “‘תקנת השוק’ מגלמת את הפתרון שמצא המחוקק הישראלי לדילמה הסבוכה ורבת הפנים של דרך ההתמודדות עם הקונפליקט שבין רוכש נכס בתום לב לבין אדם שמכירת הנכס פוגעת בזכויותיו לגבי הממכר… היא מעניקה עדיפות לביטחון המסחר על פני הגנת זכויות הקנין, וזאת בהתקיים התנאים המנויים בסעיף [34 לחוק המכר]…”

סעיף 34 לחוק המכר

סעיף 34 לחוק המכר, התשכ”ח-1968 (להלן: “חוק המכר“), שכותרתו “תקנת השוק”, קובע: “נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב”.

“פרשת כנען” (שתידון בהרחבה בהמשך), התבררה בביהמ”ש העליון, במסגרת הליך ערעור (ע”א 5664/93 – להלן: “ערעור כנען“), ובמסגרת דיון נוסף (דנ”א 2568/97 – להלן: “דיון נוסף כנען“). ב”ערעור כנען” נכתב (השופטת שטרסברג-כהן): “אחת הסיטואציות (אם כי לא היחידה) שאת פניה נועדה תקנת השוק לקדם, היא עימות בין קונה של נכס גנוב, לבין בעליו של הנכס. במצב דברים זה, אוחזים שניהם בנכס כשכל אחד מהם אומר ‘כולו שלי’ והמשפט נדרש להציע פתרון הוגן וצודק שיעלה בקנה אחד עם עקרונותיה של השיטה ויביא בחשבון את האינטרסים הראויים להגנה של כל אחד מהצדדים וכן את האינטרס הציבורי. הפתרון בשיטתנו למגוון הסיטואציות מצוי בסעיף 34 לחוק המכר… בהתמלא תנאיו של סעיף 34, מקנה הוא את הבעלות בנכס לקונה ועל ידי כך מפקיע הוא אותו מבעליו המקוריים, אף שהנכס יצא מידי הבעלים והגיע לידי הקונה על ידי מי שלא רכש בו בעלות כדין. מצב זה הוא אנומאלי, שכן, העקרון המנחה בשיטתנו המשפטית הוא, שאין אדם יכול להעביר זכויות שאין לו… שיטתנו בחרה בפתרון שונה, המוצא את ביטויו בסעיף 34, המהווה חריג לכלל הבסיסי המקובל גם עלינו, ולפיו אין אדם יכול להעביר לאחר זכות שאין לו. תקנה זו מפקיעה את הנכס מבעליו ומעבירה את הבעלות בו לקונה. בכך פוגעת היא פגיעה ממשית בזכות הקנין של הבעלים המקורי לטובת מי שקנה את הנכס והתקיימו בו כל תנאיו של סעיף 34. מכאן, חשיבותם הרבה של התנאים הקבועים באותו סעיף והפרשנות הראויה שיש לתת להם על מנת לשמור על האיזון הראוי בין האינטרסים השונים המשמשים בזירה”.

מהם התנאים שביסוד סעיף 34 לחוק המכר? “על פי ההסדר הקבוע בסעיף זה, תוקנה עדיפות לקונה על פני הבעלים המקורי בהתקיים שישה תנאים מצטברים, אשר רובם מתייחסים לדרך ולנסיבות שבהן הגיע הנכס לידיו: (א) כריתת חוזה מכר; (ב) ביחס לנכס נד; (ג) הנכס נקנה ממוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר; (ד) המכירה היא במהלך העסקים הרגיל; (ה) קבלת הנכס לחזקת הקונה; (ו) תום-לבו של הקונה. התנאי הראשון, שהוא תנאי סף להתקיימות תקנת השוק, עוסק בדרך ביצוע העיסקה – נדרש קיומו של חוזה מכר בין הקונה לבין מי שממנו הגיע הנכס לחזקתו. התנאי השני מייחד את תקנת השוק הקבועה בסעיף 34 לחוק המכר לקטגוריה מסוימת של נכסים. ארבעת התנאים הנוספים מתמקדים בנסיבות אשר אפפו את עיסקת המכירה. ודוק, הסעיף אינו מבחין, לצורך תחולת תקנת השוק, בין הדרכים השונות שבהן יצא הנכס מידי הבעלים המקורי. תוכן העדיפות המוענקת לקונה העומד בתנאי תקנת השוק הוא הענקת בעלות על הנכס הנרכש בלי שהקונה יהיה חייב דבר לבעלים המקורי. היקף ההגנה הקבוע בתקנת השוק לקונה העומד בתנאיה הוא איפוא רחב ביותר. מוענקת לו אותה זכות שהיה זוכה לה לו היה רוכש את הנכס מבעליו החוקי. לשון אחרת, הוא מקבל את זכות הבעלות בנכס בלי להכפיפה להסדר כלשהו המעניק לבעלים המקורי אפשרות לפדות את הנכס או לקבל פיצוי כלשהו מהקונה בגין הפקעתו מבעלותו” (“דיון נוסף כנען”, השופט אור).

“הלכת כנען”

“הלכת כנען” היתה ונותרה הלכה מרכזית בקשר ל”תקנת השוק”. העובדות בתמצית: בתערוכה שהוצגה בארה”ב נכללו  ציורים מושאלים של ראובן רובין, אשר בוטחו בביטוח עצמי על פי החוק הנוהג שם. הציורים אבדו בדרכם חזרה ארצה וממשלת ארה”ב שילמה לבעלים את סכום הביטוח (למעלה מ-100 אלף דולר). הציורים התגלגלו ל”שוק הפשפשים”, ובעלת חנות בשוק, העוסקת בסחר בסחורות “יד שניה”, רכשה אותם מסוחרת אחרת בשוק, במחיר של 250 ש”ח. לאחר ימים ספורים הבחינה הקונה בשם ראובן ובמדבקת המוזיאון, ובעקבות זאת, היא פנתה למשטרה ולמוזיאון ראובן, שם נתגלתה לה הזהות האמיתית של הציורים. הקונה תבעה בבית המשפט המחוזי הצהרה על בעלותה בציורים, אך תביעתה נדחתה.

ההכרעה ב”ערעור כנען” היתה ברוב 2:1, וב”דיון נוסף כנען” ברוב 4:3, ובאופן מעניין, נתגלעו לעתים חילוקי דעות גם בין שופטי הרוב – בעוד שבענינים מסוימים, דעת שופטי המיעוט היתה כדעתם של חלק משופטי הרוב (אך מסקנתם הסופית היתה שונה). יצוין כי בביהמ”ש המחוזי עמדו להכרעה כמה סוגיות משפטיות (שרובן אינן מענינה של סקירה זו), אך חלקן התייתרו ב”ערעור כנען”, ועוד למעלה מכך ב”דיון נוסף כנען”, וכמתואר על ידי השופט ש. לוין ב”דיון נוסף כנען”: “שלושת השופטים שישבו לדין בערעור הסכימו לקביעת בית המשפט המחוזי כי בעלותה של המשיבה בציורים הוכחה, וחלקו עליו בקביעתו כי עקב הטעות המשותפת לא נקשר חוזה. שניים מהשופטים (שופט הרוב, השופט טל, ושופט המיעוט, השופט טירקל) היו בדעה שבשאלת ‘סוגו של הממכר’, לעניין סעיף 34 לחוק המכר, יש לראות בציורים כפי שנחזו בעת המכר – לעומת הציורים כפי שוויים בפועל – כסוג אחד. שופטת הרוב, השופטת שטרסברג-כהן, חלקה עליהם. עם זאת נכשלה העותרת בתביעתה מחמת מה שהוגדר על ידי שופטי הרוב – כהיעדר ‘תמורה ממשית’ והיעדר כל יחס בין מה ששילמה העותרת בעד הציורים לבין שוויים בפועל… השאלות האחרות שהתעוררו ב’סיבובים הקודמים’, זולת זכותה של העותרת לפי סעיף 34 לחוק המכר, כבר אינן מעניננו. מהיסודות השונים הנזכרים בסעיף 34 הנ”ל נותרו במחלוקת אך שלושה: (א) אם מכר הציורים שבוצע נעשה על ידי ‘מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר’; (ב) אם המכירה ‘היתה במהלך הרגיל של עסקיו’; (ג) שאלת התמורה”.

פסק הדין העיקרי ב”ערעור כנען”, נכתב על ידי השופטת שטרסברג-כהן (בדעת הרוב): “…תקנת השוק חלה על קשת רחבה של מצבים ולא רק על מקרים של רכישת נכס גנוב. גם בקבוצת המקרים שבהם ענין לנו ברכישת נכס גנוב, מצוי מגוון רחב של מצבים, החל בקלים לפתרון וכלה בקשים שבהם. המקרה הקלאסי המצוי בצד אחד של הקשת הוא למשל מקרה שבו אדם קונה בגלריה ציור של צייר ידוע, בתמורה מלאה ומתברר שהציור גנוב. קונה כזה יזכה בהגנת תקנת השוק. לעומת זאת, אדם הקונה טבעת משובצת ביהלום במחיר זעום בחנות מכולת ומתברר שהטבעת גנובה, לא יזכה בהגנת תקנת השוק והטבעת תוחזר לבעליה. בין שני קצוות אלה מצויים המקרים שב’אזור האפלולית היחסית’, וביניהם מקרים ברורים יותר וברורים פחות. עניננו הוא אחד מהם… הגורמים המשמשים בזירה מופיעים בחלקם בסעיף 34 לחוק המכר ובחלקם אינם מופיעים בו כלל. בולט בחסרונו הבעלים המקורי. הוראות סעיף 34 אינן מתיחסות אליו כלל. אין הן מתענינות בדרך שבה יצא הנכס מרשותו ובמידת ‘אשמתו’ לכך. אין הן מתענינות אם יש מקום לצפות מן הבעלים – במישור המושגי – לשמור על הנכס או לבטחו כדי לגרום לספיגת הנזק על ידי גורם הערוך לכך. אין בהן התיחסות למצב שבו ניצבת אל מול הקונה תם-הלב חברת ביטוח, ולא הבעלים. מעייניו של הסעיף נתונים לקונה, וממנו נדרש תום-לב המצביע על כך שהוא לא יכול היה למנוע את העימות בין הבעלים ובינו על ידי הימנעות מרכישת נכס שהוא חושד בהיותו בלתי ‘כשר’…. אף שאינני סבורה כי ניתן להתעלם ממעמדו של הבעלים המקורי, דומה כי סעיף 34 מפנה את דרישותיו כלפי הקונה. אחת מהן היא דרישת תום-הלב מצד הקונה, המסייעת בפתרון העימות על ידי הענקת הנכס למי שרכש אותו בתום-לב, אם מתמלאים תנאיו האחרים של הסעיף… התנאים האחרים שמעמיד הסעיף לעזרתנו על-מנת להכריע בעימות שנוצר, הם דרישת התמורה ודרישת היות הנכס מסוג הממכר הנמכר על-ידי המוכר במהלך עסקיו הרגיל. אלה נבדקים באמת מידה אובייקטיבית… משאין איש מפקפק בתום-לבה הסובייקטיבי של הקונה… עלינו לבדוק אם נתקיימו יתר תנאיו של סעיף 34, שהאחד, ואולי העיקרי שבהם, הוא דרישת התמורה. מושג התמורה מופיע בדין הישראלי בהקשרים שונים ותוכנו של מושג זה אף הוא משתנה לאור ההקשר… השוני בדרישה – לענין דיני החוזים ולענין תקנת השוק – נובע מכך שהתמורה לצורך שכלול חוזה והתמורה לצורך הגנת תקנת השוק נועדו לתכליות שונות ולהבטחת אינטרסים שונים. בעוד אשר התמורה הנדרשת לצורך שכלול חוזה מיועדת להצביע על כוונת הצדדים להתקשר בחוזה ועל רצינותה של כוונה זו, הרי שדרישת התמורה לצורך תקנת השוק באה להעיד על תום-לבו של הקונה. כמו כן מיועדת היא לאזן בין האינטרסים העלולים להיפגע ולסייע בהעדפת האינטרס הראוי להגנה, על פני האחרים… האם התמורה ששילמה המערערת בעבור הציורים (250 ש”ח) עונה על דרישת התמורה לנוכח שוויו של הנכס ($115,000)? התשובה לשאלה זו כרוכה בשאלה העקרונית, אם התמורה הנדרשת לצורך החלת תקנת השוק היא תמורה ממשית (תמורה שוות-ערך), או שמא די בתמורה סמלית (תמורה בת-ערך). סעיף 34 כלשונו וכפשוטו אינו משיב על שאלה זו ויש להכריע בה בעזרת הכללים הפרשניים שבידינו על-פי שיקולי מדיניות. קיימות שתי אפשרויות פרשניות: לפי האחת, נדרשת תמורה ממשית ואין להסתפק בתמורה סמלית שאינה הולמת את ערכו האובייקטיבי של הנכס; לפי האחרת, די בתמורה כלשהי ואין נדרשת תמורה שוות-ערך לנכס… דרישת תמורה ממשית נועדה לשרת את תכליתה הכפולה של תקנת השוק: ראשית, מבקשת תקנת השוק ליצור הסדר שימנע מראש את היווצרות העימות בין הבעלים לקונה.שנית, נועד ההסדר להבטיח, כי משנוצר העימות הוא ייפתר באופן שיגרור אחריו מינימום של נזקים. דרישת תום-הלב והאינדיקציות האובייקטיביות לקיומו, ביניהן התמורה, נועדה לשרת את שתי המטרות… בהעדר תמורה ממשית תגרום שלילת הנכס מן הבעלים נזק לבעלים כשיעור שוויו הריאלי של הנכס ואילו שלילת הנכס מן הקונה תגרום לו נזק שהוא נמוך בהרבה מן השווי הריאלי של הנכס… השוואת הנזקים הצפויים לצדדים מלמדת שהעדפת הקונה תגדיל את הנזק במידה ניכרת, בפער שבין ערכם האמיתי של הציורים לבין התמורה ששולמה על ידי הקונה. היא גם תשאיר בידי הקונה נכס שערכו עולה לאין ערוך על ציפיותיה. נראה לי אפוא, כי התמורה ששילמה הקונה בעבור הציורים יחסית לשוויים אינה עומדת בדרישת ‘התמורה הממשית’ הנדרשת כמרכיב ממרכיבי תקנת השוק…”

לגבי “עיסוק במכירת נכסים מסוגו של הממכר” הגיעה השופטת שטרסברג-כהן למסקנה, כי “בעסקה של המוכרת היו צפויות להימכר תמונות חסרות ערך ממשי בין יתר חפצים ‘יד שניה’. אדם סביר לא היה צפוי לחשוב שלפניו יצירות אמנות. בפועל, במקרה שלנו לא ציפו הקונה והמוכרת להתקשר בעסקה לרכישת יצירות אמנות. לפיכך, אף שלא מוטל על הקונה לחקור ולבדוק את מהות התמונות הנמכרות, הרי משקנתה הקונה יצירת אמנות ממי שאינו צפוי לעסוק במכירת יצירות אמנות וגם לא חשבה שהיא קונה יצירת אמנות ואף אדם סביר לא היה חושב שהוא קונה יצירה כזו וגם לא היה חושב שהמוכר עוסק במכירת נכסים מסוג זה, קנתה היא נכס שאינו מ’סוג’ הנכסים שהמוכרת עוסקת במכירתם במהלך עסקיה הרגיל ומשהתברר כי גנוב הוא, לא יישאר הוא בידיה”.

השופט טל (שנמנה על הרוב ב”ערעור כנען”) כתב: “אני מסכים עם ניתוח הבעיה והתוצאות שאליהן הגיעה חברתי, השופטת שטרסברג-כהן. עם זאת נראה לי שבשאלת סוגו של הממכר לענין סעיף 34 לחוק המכר, המבחן, הסובייקטיבי והאובייקטיבי כאחד, הוא לפי מה שחשבו המוכרת והקונה. במקרה שלנו, גם המוכרת וגם הקונה, שתיהן סברו שהממכר הוא תמונה לא יקרה, מן הסוג הנמכר והנקנה מיד ליד בשוק הפשפשים. אין ספק שמבחינה סובייקטיבית היה כאן תום-לב. מבחינה אובייקטיבית יש לראות איך הטרנסקציה הייתה נראית בעיני כל אדם, ולא לפי טיב הציור האמיתי, שהיה נעלם אז מעין כול. יתר על כן, מן המפורסמות שבשוק הפשפשים נרכשים לא אחת שלא מדעת חפצים יקרים בדמות חפצים פחותי ערך, כגון ספרים נדירים בתוך ערמת ספרים משומשים. לכן, גם תמונה יקרה הנחזית להיות פחותת ערך היא ‘מסוגו של הממכר’. על השאלה אם הממכר היה מן הסוג שהמוכרת עסקה במכירתו הייתי משיב, הן. אבל לעניננו, די בכך ש’התמורה הממשית’ נעדרה כאן, כדי שלא תחול תקנת השוק”.

ראוי לצטט גם מתוך דעת המיעוט ב”ערעור כנען” (השופט טירקל): “גם אני מסכים לניתוח היפה והמענין של הסוגיה על ידי חברתי, השופטת שטרסברג-כהן, אולם בשני ענינים – שבעיקרם הם אחד – נפרדות דרכינו: א) האם נבחנת ‘התמורה הממשית’ שנתן הקונה בעבור הנכס לפי ערכו המדומה של הנכס, בשעת המכירה, בעיניו של מוכר או של קונה סביר, או שהיא נבחנת לפי ערכו האמיתי, כפי שהתגלה לאחר מכן; ב) האם ‘סוגו של הממכר’ הוא סוגו המדומה של הנכס, בשעת המכירה, בעיניו של מוכר או של קונה סביר, או סוגו האמיתי, כפי שהתגלה לאחר מכן. היושר, ההגינות ותום-הלב – של הקונה, ולא של המוכר – הם נשמת אפה של תקנת השוק… לכאורה, די היה לה לתקנת השוק בתנאי האחרון שבסעיף, שהקונה קנה וקיבל את הנכס לחזקתו בתום- לב, אלא שבא המחוקק ונתן במכירה סימנים חיצוניים המעידים על היושר, על ההגינות ועל תום-הלב, סימנים הבאים ללמדנו כיצד בודקים את הקונה ואת מעשיו. כל אלה, כדי שלא תהיה עקירת בעלותו של הבעלים המקורי בנכס והעברתה לקונה קלה כהבל פה, מחד גיסא, וכדי שלא יהיה מקחן וממכרן של הבריות כבד כעופרת, מאידך גיסא… מהו ה’ממכר’ שבו מדובר בסעיף, לעניין ה’תמורה’ וה’סוג’? לדעתי, זהו הממכר שאותו רואים לנגד עיניהם המוכר או הקונה הסביר ‘מן השוק’, בשעת המכירה. זהו הממכר שעובר אורח תמים שנזדמן לשוק היה רואה לנגד עיניו, ואלה הסוג והתמורה שהיה משער בלבו אותה שעה. לא תמורה ולא סוג ה’גלומים’ בממכר, לא פוטנציאל כלכלי או אחר הטמון בו, לא טיבו האמיתי כפי שיתגלה בעתיד, אלא סוגו ותמורתו בשעת המכירה בעיניהם של אלה… במקרה הנדון, מדובר בטעות משותפת לקונה ולמוכרת… ניתנה אפוא ‘תמורה ממשית’ בעבור הציורים; אמנם, לפי ערכם המדומה ולפי סוגם המדומה: כציורים של צייר בלתי-ידוע הנרכשים ב’שוק פשפשים’ ולא כציורי צייר נודע הנמכרים בגלריה שעיסוקה בתמונות יקרות ערך. הציורים נרכשו ממי שעיסוקו בציורים מן הסוג הראשון, כציורים שהקונה והמוכרת דימו שהם מסוג זה, ולא כציורים מן הסוג האחרון. בכך נתקיימו כל תנאיו של הסעיף”.

“הלכת כנען” נדונה, בין היתר, ברע”א 2452/08: “…שבה המבקשת על טענתה כי ישום תקנת השוק במקרה זה אינו מחייב עמידה בכל ששת התנאים הקבועים בסעיף 34 לחוק המכר. המבקשת הוסיפה וטענה כי התנאי העיקרי לתחולתה של תקנת השוק הוא תום ליבו של הקונה ואילו שאר התנאים שבסעיף מהווים כלי עזר לבחינת תום הלב… מנגד טענה המשיבה, כי פסק דינו של בית משפט השלום משקף נאמנה את תנאי סעיף 34 לחוק המכר ואת ההלכה המשפטית המחייבת, כפי שנקבעה בהלכת כנען על ידי בית המשפט העליון, הלכה הדורשת את התקיימותם של כל תנאי תקנת השוק במצטבר… בית המשפט המחוזי… סקר את הוראת סעיף 34 לחוק המכר ואת הלכת כנען מהם עולה כי ששת התנאים הנדרשים להחלת תקנת השוק הינם תנאים מצטברים, כך שאפילו אם יש בהם מעין קונקרטיזציה של דרישת תום הלב, עדיין אין באמור כדי לפגוע בעצמאותו של כל תנאי ותנאי וחובת בחינתו בנפרד… טוענת המבקשת כי יש לקבוע כי ששת המבחנים שנקבעו להחלתה של הלכת כנען אינם מצטברים, אלא הם חלק ממכלול – מודלים של קונקרטיזציה – שנועדו לבחון את תום ליבו של הקונה… סעיף 34 לחוק המכר… כפי שפורש בפסיקתו העקבית של בית משפט זה, ובפרט – בהלכת כנען, יש בו כדי להעניק זכויות לרוכש מיטלטלין רק ככל שבידו להוכיח את קיומם של ששת התנאים המצטברים הנזכרים באותו סעיף… פרשנותה של המבקשת אינה מעוגנת – ואף סותרת – את לשון החוק: החוק קובע שישה תנאים – הוא אינו מבחין בין התנאים, הוא אף אינו מבחין בין נכסים שונים. משכך, כשלפנינו לשון חוק ברורה, והלכה ברורה, אין כל מקום לבחינה חוזרת של ההלכה”.

“נכסים נדים”

באופן כללי, חל חוק המכר “על מכר של מטלטלין, ובשינויים המחויבים – גם על מכר של מקרקעין וזכויות” (סעיף 4(א) לחוק המכר), אך “תקנת השוק”, נשוא סעיף 34 לחוק המכר, חלה רק על “נכסים נדים” (שעונים, טלפונים סלולריים וכיוצא באלו).

לגבי כלי רכב, נדחתה ברע”א 2452/08, שנזכר לעיל, הטענה לפיה אין להחיל את הלכת כנען על כלי רכב, שהינם “מיטלטלין מסוג יחודי”, וזאת “בין היתר נוכח מחירם ובשל הרישום המסודר של הרכבים שמפעילה המדינה”, ולחלופין, “כי יש מקום לשנות מהלכת כנען ולהתאימה למציאות של ימינו… בה מרבית כלי הרכב נרכשים מידיהם של אנשים פרטיים”. ביהמ”ש העליון קבע: “כפי שציין, ובצדק, בית המשפט המחוזי, קיימות שלוש הצעות חוק שונות… שענינן תחולת תקנת השוק ברכישת כלי רכב. בהצעות חוק אלה מוצע להחיל את תקנת השוק על רוכש רכב תם לב, אף אם המוכר לא היה סוחר, אלא אדם פרטי. הצעות אלו מחזקות דווקא את עמדת המשיבה, לפיה סעיף 34 לחוק המכר (בנוסחו כיום) אינו חל מקום בו המוכר אינו סוחר רכב, שכן אילו חלה תקנת השוק גם במקרה זה, לא היה כל צורך בתיקון הסעיף. לפיכך, כל עוד לא תוקן החוק ולא נמצאה הצדקה לסטות מן ההלכה הקיימת, ברי כי המבקש לחסות בהגנה של תקנת השוק חייב יהיה להוכיח את קיום התנאים הנזכרים בסעיף – כולם – ביחס לעסקה למכירת נכס נד מכל סוג, לרבות כלי רכב”.

“עסקאות נוגדות”

הביטוי “עסקאות נוגדות” מתייחס למכירה של נכס אחד לשני רוכשים שונים. את הדמיון ואת השוני בין סוגית “תקנת השוק” לסוגית “עסקאות נוגדות”, אפשר לתאר באופן פשטני כך: בשני המקרים, נבחנת זכותו של “קונה” (במקרה של “תקנת השוק”) או של קונה “מאוחר” (במקרה של “עסקה נוגדת”), מול זכותו של אדם אחר (הבעלים, במקרה של “תקנת השוק”; או “קונה מוקדם”, במקרה של “עסקה נוגדת”), וככל שאותו קונה עומד בתנאים, הספציפיים, הקבועים בדין (בהתאם לסוג הנכס), הוא יוכר כבעלים של הנכס. אך בעוד שבמקרה של “תקנת השוק”, מדובר ברכישה מ”מוכר”, שאין לו זכות קנינית בנכס – כשמדובר ב”עסקאות נוגדות”, בעל הזכויות ה”אמיתי” הינו המוכר.

חוק המיטלטלין

חוק המיטלטלין, התשל”א-1971 (להלן: “חוק המיטלטלין“), חל על “נכסים מוחשיים, חוץ ממקרקעין”; כלומר, פרט למקרקעין, הוא גם לא חל על “זכויות”. סעיף 12 (“עסקאות נוגדות”) לחוק המיטלטלין, קובע: “התחייב אדם להקנות לחברו בעלות או זכות אחרת במיטלטלין, ולפני שמסר לו את המיטלטלין או הקנה לו את הזכות חזר והתחייב עם אדם אחר בהקניה נוגדת, זכותו של הראשון עדיפה, אך אם השני התקשר בעסקה וקיבל את המיטלטלין או את הזכות בתום לב ובתמורה – זכותו עדיפה”. בע”א 2643/97 נכתב (השופטת פרוקצ’יה): “הוראות אלה [הוראות חקיקה שענינן תחרות בין עסקאות נוגדות בהקשרים שונים] קובעות בדרך כלל עדיפות לבעל העיסקה הראשונה, אלא אם בעל העסקה השניה הוא תם לב, נתן תמורה וביצע אקט חיצוני מסוים המשכלל את זכותו ומקנה לה עדיפות על הראשון… כך למשל בעיסקאות נוגדות במיטלטלין יועדף הקונה הראשון, אלא אם השתכללה זכותו של הקונה השני בתום-לב ובתמורה ובקבלת הנכס לידו (סעיף 12 לחוק המיטלטלין). מסירת הנכס כאמור אינה בהכרח שקולה כהעברת בעלות, שכן על-פי סעיף 33 לחוק המכר ניתן להסכים על דרך אחרת להעברת בעלות, אולם גם אם הוסכם כך, העדיפות ניתנת לבעל העסקה השניה שקיבל לידיו את הנכס”.

מקרקעין ו”רישום”

כאשר מדובר ב”תקנת השוק במיטלטלין” – נִידַרֵש לסעיף 34 לחוק המכר; וכאשר מדובר ב”עסקאות נוגדות  במיטלטלין” – נִידַרֵש לסעיף 12 לחוק המיטלטלין. כאשר מדובר במקרקעין – באות שתי הסוגיות לביטוי  בחוק המקרקעין, התשכ”ט-1969 (להלן: “חוק המקרקעין“).

סעיף 9 (“עסקאות נוגדות”) לחוק המקרקעין, קובע: “התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום-לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום-לב –  זכותו עדיפה”.

סעיף 10 (“רכישה בתום לב”) לחוק המקרקעין, קובע: “מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון”. זוהי בעצם ה”מקבילה” ל”תקנת השוק”, כאשר מדובר במקרקעין – אשר יש לה תחולה רק במקרקעין “מוסדרים” (הרשומים בפנקס הזכויות). בין מקרקעין “מוסדרים” לבין מקרקעין “לא מוסדרים” ישנם הבדלים שונים, מהם עולה כי “מעמדם” של הראשונים גבוה יותר, ובמיוחד מבחינה ראייתית (לפי סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, “רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו…” ואילו לפי סעיף 125(ב), “רישום בפנקסים לגבי מקרקעין לא-מוסדרים יהווה ראיה לכאורה לתכנו”) ומבחינת דיני ההתיישנות.

סעיפים 9 ו-10 לחוק המקרקעין, נדונו באינספור פסקי דין (ובכלל, בדין הישראלי, ובפסיקה, ישנה התיחסות מיוחדת לעסקאות מקרקעין).  לעניננו, די לשוב על כך, כי כשמדובר במקרקעין (מוסדרים), הדגש מושם על “הרישום” (אף אם אינו נכון).

לפי סעיף 7(א) לחוק המקרקעין, “עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום, ורואים את השעה שבה אישר הרשם את העסקה לרישום כשעת הרישום”; בעוד שלפי סעיף 7(ב), “עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחיבות לעשות עסקה”. למרות האבחנה בין “עסקת מקרקעין שהושלמה ברישום” לבין “התחיבות לעשות עסקה”, נכתב בע”א 2643/97, שכבר צוטט לעיל (השופט מצא): “אף עליי מקובל כי סעיף 9 לחוק המקרקעין עשוי לחול גם במקום שבו המתחייב לבצע עסקאות נוגדות במקרקעין לא היה בעת מתן ההתחיבויות בעל זכות קנינית במקרקעין. אכן, החלתו של חוק המיטלטלין על עסקאות והתחיבויות לעסקאות במקרקעין הינה מלאכותית למדי, ורצוי להימנע ממנה ככל שמגבלות הדין מאפשרות את הדבר”.

“רישום” אפשרי, במקרים מסוימים, גם כאשר מדובר במיטלטלין. למשל, לגבי כלי רכב מתנהל “רישום” על ידי משרד התחבורה; אך ה”רישום” העיקרי, שרלוונטי ל”נכסים נדים”, נזכר בסעיף 5 לחוק המשכון, התשכ”ז-1967, שכותרתו “תקנת השוק”: “נכסים נדים שמושכנו כשהיו בהחזקתו של הממשכן והם הופקדו כאמור בסעיף 4(2) או שמישכונם נרשם כאמור בסעיף 4(3), יהיה כוחו של המישכון יפה לכל דבר, אף אם הממשכן לא היה בעל הנכסים או לא היה זכאי למשכנם, ובלבד שהנושה פעל בתום-לב והנכסים באו לידי הממשכן על דעת בעליהם או על דעת מי שהיה זכאי להחזיקם”.

זכויות, “המחאה”, קנין רוחני

כשמדובר ב”זכויות”, ראויה לציון הוראת סעיף 4 (“המחאות סותרות”) לחוק המחאת חיובים, התשכ”ט-1969, לפיה: “הִמחה הנושה זכות לאחד וחזר והִמחה אותה לאחר, הזכות היא של הראשון; אולם אם הודיעו לחייב על ההמחאה השניה לפני שהודיעו לו על הראשונה, הזכות היא של השני“. בע”א 2643/97, שכבר צוטט לעיל, נכתב בהקשר זה: “בהמחאות זכויות נוגדות יועדף הנמחה הראשון, אלא אם הודיעו ראשונה לחייב על ההמחאה השנייה (סעיף 4 לחוק המחאת חיובים). להודעה לחייב ניתן משקל ה’משכלל’ את עדיפות השני”.

ע”א 4630/06, שנזכר לעיל, עסק ב”זכויות קנין רוחני”. בית המשפט המחוזי קבע, כי “תקנת השוק” אינה חלה על יצירה המפרה זכות יוצרים, או זכות קנין רוחני אחרת, וכי לפי סעיף 7 לחוק זכויות יוצרים (1911), “יצירות מפרות”, אף אם נמכרו לאחר, הן “בחזקת רכושו של בעל זכות היוצרים”, ומכאן כי רוכש “יצירה מפרה” אינו יכול להמשיך ולהחזיק בה – הוראה זו, קבע בית המשפט המחוזי, הינה “דין מיוחד”, הגובר על הוראת ההגנה (ה”כללית”), בסעיף 34 לחוק המכר. לגישת בית המשפט המחוזי, החלת “תקנת השוק”, לגבי זכויות יוצרים, תוביל למצב שבו מי שרכש “יצירות מפרות”, יהיה רשאי להמשיך להפיצם, ובכך להנציח את מעשה ההפרה, מעבר להפרה הישירה והראשונית שבוצעה כבר. יצוין, כי בית המשפט המחוזי קבע, עובדתית, כי הרכישה נעשתה “בתנאי תקנת השוק”. בית המשפט העליון קבע בפסק דינו: “‘תקנת השוק’ ענינה איננו במכר של זכויות היוצרים עצמן, שכן אלו אינן משום ‘נכס נד’, אלא יכולה לסייע בשאלת תוצאתה של רכישה של עותק מיצירה המוגנת בזכות היוצרים. פועלה של תקנת השוק הוא שהקונה, העומד בתנאי סעיף 34 לחוק המכר, רוכש לא רק הגנה מפני תביעתו של בעל הזכות המקורי, אלא זכות קנין מלאה בנכס, שהיא נקיה ‘מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת’… ההכרעה כאן נדרשת רק בזוית יחידה וצרה באופן יחסי, של היקף תחולתה האפשרי של הגנת ‘תקנת השוק’, והיא: זכויותיו של גורם מסחרי, שרכש יצירות מפרות בתנאי תקנת השוק (לרבות אי-ידיעה על דבר ההפרה, ומכאן תום הלב הנדרש לענין תקנת השוק), אך לאחר שכבר למד על דבר ההפרה – ביקש להמשיך ולבצע פעילות מסחרית בנכס… עמדתי היא כי באספקט צר זה, אין מקום להעניק לאותו גורם המבקש להמשיך ולבצע פעילות מסחרית בנכס – את ההגנה של ‘תקנת השוק’. קרי: אפילו היינו מגיעים למסקנה כי תיתכן תחולה לתקנת השוק גם ביחס לרכישת יצירה מפרה, ורוכש הנכס יהיה מוגן מפני תביעה למסירת החזקה בנכס, השמדתו, או תשלום פיצויים בגינו, הרי שפעילות מסחרית בנכס – אסורה…”

מלבד החוקים שנדונו לעיל, נזכיר בקצרה מספר חוקים רלוונטיים נוספים.

פקודת הנזיקין – “גזל”

סעיף 53 (“הגנה מיוחדת”) לפקודת הנזיקין, קבע בעבר: “בתובענה שהוגשה על גזל תהא הגנה לנתבע, אם קנה את המיטלטלין בתום לב בשוק חפשי, מאדם הנוהג לעסוק באותו שוק במיטלטלין מסוגם של המיטלטלין שנגזלו לפי הטענה, או אם קנה אותם בתום לב בחנות שבה נוהגים למכור אותו סוג מיטלטלין, מבעל החנות או משלוחו”; אך הוא תוקן בעקבות חקיקת סעיף 34 לחוק המכר, וכיום הוא קובע: “בתובענה שהוגשה על גזל תהא הגנה לנתבע, אם קנה את המיטלטלין בתום לב בהתאם לסעיף 34 לחוק המכר, התשכ”ח-1968″. השופט ש. לוין כתב ב”דיון נוסף כנען”, כי סעיף 53 לפקודת הנזיקין “בא להעניק לנתבע הגנה כנגד תביעת גזל בין כשהתביעה מבוססת על חזקה ובין כשהיא מבוססת על בעלות, כאשר נתקיימו התנאים הקבועים בו… אלמלא ההגנה האמורה היה הנתבע מתחייב בנזיקין כלפי הבעלים המקורי של הנכס, ואם השבת הנכס אינה אפשרית הוא עשוי להתחייב בתשלום שוויו. זו עשויה להיות תוצאה מחמירה לגבי נתבע ששימש אך חוליה תמימה בשרשרת הגזלנים… חקיקתו של סעיף 34 לחוק המכר מסמנת את המעבר של תקנת השוק הישראלית מטענת הגנה כלפי עילת גזל לטענת בעלות פוזיטיבית… נדחתה הטענה שנוכח תיקונו של סעיף 53 הנ”ל ממשיכה תקנת השוק לשמש אך כטענת הגנה…”

חוק הירושה

סעיף 73 (“הגנת רוכש בתום לב”) לחוק הירושה, התשכ”ה-1965, קובע: “מי שרכש זכות בתום לב ובתמורה בסמכו על צו-ירושה או על צו-קיום שהיה בר תוקף אותה שעה, או מי שקיים חיוב בתום לב בסמכו כאמור, אין לבטל זכותו או לחייבו שנית אף אם הצו תוקן או בוטל לאחר מכן”. ברע”א 2267/95 נדונה תחולת סעיף 73 לחוק הירושה על רכישת זכויות במקרקעין, שלא הסתיימה ברישום. השופט גולדברג (בדעת הרוב), קבע כי סעיף 73 לחוק הירושה רחב מסעיף 10 לחוק המקרקעין מבחינת היקף הנכסים המוגנים, ויריעתו נפרסת גם על מקרקעין שלא עברו הסדר וכן על מיטלטלין. שתי ההוראות נוקטות לשון דומה (הדגשת יסוד התמורה וההסתמכות בתום-לב על מסמך ציבורי) וטעמיהן להפקעת זכות הקנין מן הבעלים/היורש האמיתי, זהים (הרוכש מן היורש הנחזה הסתמך על תעודה ציבורית שמהימנותה רבה – בדומה ל”רישום” לפי סעיף 10 לחוק המקרקעין). הטעמים לצמצום הגנת סעיף 10 לחוק המקרקעין, לזכויות קניניות בלבד, יפים גם לגבי סעיף 73 לחוק הירושה, ואת הרכיב “מי שרכש זכויות” שבסעיף 73 לחוק הירושה, יש לפרש כפי שפורש הרכיב “מי שרכש זכות במקרקעין” בסעיף 10 לחוק המקרקעין. השופט חשין (אף הוא בדעת רוב), קבע כי “הוראת סעיף 10 לחוק המקרקעין הינה הוראה פרטיקולרית, ותחום התפרסותה הוא בדיני מקרקעין ובדיני מקרקעין בלבד… מן הצד האחר, הוראת סעיף 73 לחוק הירושה… הינה הוראת מסגרת, ונושאת היא בבטנה כל זכויות שבעולם שאותן יכול מוריש שיותיר לבאים אחריו: זכויות מכל מין וסוג, בהן זכויות קנין למיניהן וזכויות חיובים למיניהן.. בדברו בסעיף 73 לחוק הירושה על ‘מי שרכש זכות’, לא נתכוון המחוקק… לקבוע דרכי רכישה מיוחדות לענינו של יורש נחזה. דרכי הרכישה נקבעו בהוראות הדין השונות, בצד הזכויות למיניהן – זכות זכות ודרך רכישתה שלה…”

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן