תיקון [וביטול] צווי ירושה וקיום צוואה

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

בסקירה קודמת נדון תיקון טעות (על שני סוגיה) בצוואה (סעיפים 30-32 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 – "חוק הירושה"). סקירה זאת תעסוק [בעיקר] בתיקון של צווי ירושה וקיום צוואה {הערה: בכותרת הסקירה מופיעה גם המלה "ביטול", אך בסוגריים… סעיף 72 לחוק הירושה, שידון בסקירה, אמנם דן גם בביטול צווים, אך בפועל תתמקד הסקירה, המקורית, בתיקון צווים – ואילו סוגית ביטולם של צווים תבוא לביטוי רב יותר ב"תוספות"}

בהתאם לחוק הירושה, לאחר שאדם נפטר, הוא מותיר אחריו "עזבון", העובר ליורשיו "על פי דין", אלא אם הותיר הנפטר צוואה (יתכן כי לגבי חלק מן העזבון ייקבעו יורשים מכח הצוואה, ולגבי יתרת העזבון ייקבעו יורשים על פי דין). לפי סעיף 66(א) לחוק הירושה, "הרשם לעניני ירושה רשאי להצהיר על זכויות היורשים: בירושה על פי דין – על ידי צו ירושה; בירושה על פי צוואה – על ידי צו קיום צוואה…" (ולפי סעיף 39 לחוק, "אין לתבוע זכויות על פי צוואה ואין להיזקק לה כצוואה אלא אם ניתן עליה צו קיום"). במקרים מסוימים (למשל, כשמוגשת התנגדות), תועבר בקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה, שהוגשה לרשם לעניני ירושה, לבית המשפט (לעניני משפחה).

לפי סעיף 69(א) לחוק הירושה, "צו ירושה יצהיר על שמות היורשים ועל חלקו היחסי של כל אחד מהם בעזבון", ולפי סעיף 69(ב), "צו קיום יצהיר שהצוואה היא בת-תוקף חוץ מהוראותיה שבית המשפט מצא שהן בטלות". כוחם של צו ירושה ושל צו לקיום צוואה הינו כשל "פסק דין". לפי סעיף 71 לחוק הירושה, "צו ירושה וצו קיום כוחם יפה כלפי כל העולם כל עוד לא תוקנו או בוטלו".

לפי סעיף 72 לחוק הירושה: "(א) נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעונין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט. (ב) תוקן או בוטל צו ירושה או צו קיום לפי הוראות סעיף קטן (א), יודיע על כך הרשם לעניני ירושה ברבים וליורשים על פי דין או לנהנים על פי הצוואה".

כפי שעולה מנוסח סעיף 72 לחוק, הסמכות לתקן צו ירושה או צו לקיום צוואה, מוקנית לרשם לעניני ירושה או לבית המשפט, "כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן". אולם, אין למעשה לרשם לעניני ירושה ולבית המשפט את אותה סמכות – וזאת כאשר הבקשה מושתתת (לכאורה) על "עובדה או טענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה"; אם ראה רשם לעניני ירושה "שלא להיזקק לעובדה או לטענה" ממין אלה, הוא "יעביר את הבקשה לבית המשפט", אשר יכול "להכשיר" את אותה עובדה או טענה ולהיזקק לה. מלשון החוק עולה כי לא מדובר רק ב"עובדה או טענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו", אלא גם ב"עובדה או טענה שהמבקש… יכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה"; כלומר, ניתן לכאורה להביא "עובדה או טענה" (חדשות) גם לאחר מתן הצו (ואפילו בפני הרשם לעניני ירושה), ובלבד שהדבר נעשה "בהזדמנות הסבירה הראשונה". עוד יצוין כי לפי לשון החוק מדובר ב"עובדות או טענות" – ולא ב"ראיות".

בקשה לפי סעיף 72 לחוק הירושה יכולה להיות מוגשת על ידי "מעונין בדבר", כלומר, לא מדובר רק ביורש על פי דין או בזוכה מכח צוואה.

לא אעמוד על כל המקרים בהם עשויים הרשם לעניני ירושה או בית המשפט, לתקן (או לבטל) צו ירושה או צו לקיום צוואה, אלא אתמקד בדוגמאות מעטות, למקרים בהם "קל" (יחסית, כמובן…) לתקן צו. מובן מאליו, כי הנטיה לקבל בקשה לתיקון של צו ירושה או של צו לקיום צוואה, תגבר ככל שמדובר בתיקון לא מהותי, ובנסיבות שאינן מעידות לכאורה על "שיהוי" {ראו, למשל, תוספת מיום 8.10.20 בסוף הסקירה המקורית}; במקרים אחרים, הבקשה תתברר לגופה בבית המשפט (אפילו הוגשה לרשם לעניני ירושה), ותחייב את שמיעת עמדתם של כל היורשים ויתר הגורמים הרלוונטיים.

דוגמא אחת הינה תיקון טעות, ובפרט תיקון טעות "סופר" – שסביר כי ממילא היתה מתוקנת לפני מתן הצו, אילו היתה מוגשת בקשה לתיקונה; בסקירה שעסקה בתיקון טעות בצוואה, הובאה דוגמא לתיקון שנעשה לבקשתי בצוואה (שטרם ניתן צו לקיומה), אשר זיכתה יורש שאינו אזרח ישראל (וזוהה רק בשמו ה"עברי") – כך שלאחר התיקון, זוהה אותו יורש בשמו הלועזי, ובצירוף מספר הדרכון הזר שהוא נושא. תיקון ממין זה (כגון הוספה/תיקון של מספרי ת.ז, זיהוי גוש/חלקה, וכדומה), אפשרי (בדרך כלל) גם לאחר שניתן צו לקיום צוואה.

בדוגמא זו תוקן (במסגרת "פסיקתא") צו לקיום צוואה, על דרך הוספת מספרי ת.ז. לשמות היורשים, והוספת זיהוי גוש/חלקה לנכסי מקרקעין (למותר לציין, כי צוואה ראויה צריכה היתה לכלול פרטים אלה מלכתחילה!) ובמקרה אחר, הגשתי בקשה (שהתקבלה) – שנים רבות לאחר שניתן צו לקיום הצוואה (ומשום כך אף נפתח הליך חדש): באותו מקרה, הוריש המנוח את כל עזבונו ל"אשתי xxx (שתוזכר להלן בתור אשתי)", ונקב בצוואתו בשמה ה"מקוצר" של אשתו, וללא מספר ת.ז. שלה. במרוצת השנים לא התעורר כל קושי, עד שהאשה ביקשה להעביר לשמה נכס שירשה מבעלה המנוח, ולמכור אותו; לאחר שהוכח לביהמ"ש, כי המנוח אמנם היה נשוי למבקשת (בלבד) במשך תקופה ממושכת (לרבות במועד עריכת צוואתו ובמועד פטירתו) – ואליה בלבד הוא התכוון בביטוי "אשתי xxx" – תוקן הצו לקיום הצוואה (במסגרת פסיקתא), באופן שצוין שמה המלא של המבקשת, לצד מספר ת.ז. שלה.

דוגמא אחרת הינה "הסתלקות" של יורש (על פי דין או מכח צוואה), נושא שיידון בסקירה נפרדת. לפי סעיף 6 לחוק הירושה, לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון, רשאי יורש להסתלק מחלקו בעזבון (כולו או מקצתו) או מ"מנה" (המוגדרת כ"נכס מנכסי העזבון" או "טובת הנאה בעזבון") שהוא זכאי לה מכח צוואה (כולה או מקצתה), ויראו אותו "כאילו לא היה יורש מלכתחילה". ההסתלקות יכולה להיות "כללית", או לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש. מכיוון שרואים במסתלק "כאילו לא היה יורש מלכתחילה", הרי שאם הוא הסתלק קודם למתן הצו, הוא לא צוין כ"יורש". אך ניתן כאמור להסתלק "כל עוד לא חולק העזבון", כלומר, לעתים גם לאחר שניתן צו, ובמקרה זה, נדרש תיקון של הצו, וכפי שעולה מדוגמא לבקשה שהגשתי (והתקבלה). יש לתמוך בקשה שכזו בתצהירים ובאסמכתאות מתאימות. מובן, כי אם בקשה כזו מוגשת בטרם חלפה תקופה ממושכת לאחר מתן הצו, גוברים הסיכויים כי תתקבל.

וכפי שבמקרים מסוימים יתכן שיהיה "קל" (יחסית) לתקן צו ירושה או צו לקיום צוואה, ישנם כמובן מקרים הפוכים… בע"א 4440/91 נפסק: "סעיף 72(א) פותח אמנם פתח לחריגה מכלל סופיות הדיון, אולם פתח זה אינו כפתחו של אולם, ועדיין מסור לבית המשפט שיקול הדעת שלא להיזקק לבקשה, בין משום שבידי המבקש היה להביא את העובדה או הטענה לפני מתן הצו, והוא לא עשה כן, ובין משום שבידי המבקש לא היה אמנם להביא את העובדה או הטענה לפני מתן הצו, אך הוא השתהה להגיש את בקשתו ולא הביאה בהזדמנות הסבירה הראשונה. תשובה לשאלה, מתי יפעיל בית המשפט את שיקול הדעת כדי לשים מחסום לדיון מחודש, תלויה בנסיבותיו של כל מקרה. אולם כעקרון ניתן לומר, כי על בית המשפט לתת דעתו, בין היתר, למהותה, לטיבה ולמשקלה הלכאורי של העובדה או של הטענה החדשה, וכן לגורמים עליהם עמד השופט בך בע"א 516/80… א. מידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענה החדשות לפני בית המשפט. ב. מהו הסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, ומהי מידת הסבירות או אי הסבירות של הסבר זה. ג. האם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן, ובמיוחד, האם השהיית הגשת הבקשה מקשה על אחד הצדדים המעונינים בעזבון בהבאת חומר ראיות לפני בית המשפט לביסוס טענותיו".

לא רק מידת הפגיעה ב"אחד הצדדים המעונינים בעזבון" רלוונטית, אלא גם בצדדים שלישיים. בהקשר זה, ראוי להזכיר את סעיף 73 ("הגנת רוכש בתום לב") לחוק הירושה: "מי שרכש זכות בתום לב ובתמורה בסמכו על צו ירושה או על צו קיום שהיה בר-תוקף אותה שעה, או מי שקיים חיוב בתום לב בסמכו כאמור, אין לבטל זכותו או לחייבו שנית אף אם הצו תוקן או בוטל לאחר מכן". נושא זה נדון בסופה של סקירה אחרת.

בת"ע 1500/02 דן ביהמ"ש לעניני משפחה במקרה שתואר כך: "התובעים, אלמנה ושלושת ילדיה הבגירים… אוחזים בצוואה לפיה, לכאורה, הוריש הבעל-האב, חלק הארי בנכסי עזבונו לשלושת ילדיו אלה. חולפים להן מעל לשלושים שנים והתובעים אינם עותרים לקיומה של צוואה זו. זאת הם עושים לאחר שכל עדי הקיום ועורך הצוואה (להבדיל מהמצווה) הלכו לעולמם, ורק בחלוף כשנתיים מיום שאחיהם למחצה, הנתבע מס' 1, מגיש בקשה למתן צו ירושה אחר עזבון האב המנוח, ולאחר שבית המשפט נעתר לבקשתו של זה ונותן צו ירושה המכריז על יורשיו עפ"י דין של המנוח, עליהם נמנים גם התובעים, כזוכים בעזבונו, כפי חלקם היחסי בהתאם לכללי הירושה עפ"י דין". בית המשפט דחה את הבקשה (במסגרתה התבקש גם ביטול צו הירושה), ופסק בין היתר: "אין ולא יכול להיות חולק כי התובעים יכולים היו להגיש את הצוואה לקיום עוד לפני פטירת עורך הצוואה ועדי הקיום ולמצער לפני פטירת חלק מהם. אין חולק גם כי הם היו יכולים לעשות זאת גם לפני פטירת אחיהם הנתבע מס' 1. אין גם חולק כי עובדת קיום הצוואה היתה ידועה להם מיד לאחר פטירת אביהם כאשר לתובעת מס' 1 היה ידוע על הצוואה עוד קודם. המנעותם זו של התובעים מלחשוף את הצוואה במצוות סעיף 75 לחוק הירושה משך למעלה מ-30 שנה, גרמה לנתבעים נזק ראייתי אדיר, שדי בו כשלעצמו כדי לחייב במקרה זה דחית הבקשה לביטול צו הירושה ולקיום הצוואה הנטענת. לא למקרה זה התכוון המחוקק שעה שהותיר אותו פתח צר בגדרי סעיף 72 לחוק הירושה המאפשר חריגה מכלל סופיות הדיון…"

בת"ע 22121-03-10 דן ביהמ"ש לעניני משפחה במקרה שתואר כך: "אשה נשואה ואם לארבעה ילדים בגירים הולכת לעולמה. לאחר פטירתה, מוגשת בקשת צו ירושה במסגרתה מסתלקים הילדים מחלקם בעזבון לטובת אביהם וניתן צו ירושה הקובע, כי האלמן הינו יורש בלעדי. חולפות להן לא פחות מ-32 שנים תמימות ואו-אז בעקבות כוונת האב למכור את דירתו לצד ג', עותרים ילדיו לתיקון צו הירושה ולצו מניעה בטענה, כי מעולם לא הסתלקו מעזבונה של אמם, כי חתימותיהם זויפו על ידי אביהם או מי מטעמו, וכי יש להורות על ביטול צו הירושה שניתן בשעתו בידי בית המשפט המחוזי בנצרת, ולתקנו כך שהם יירשמו כיורשי מחצית עזבונה של אמם (וכך גם יוכלו להירשם כבעלים של 25% מדירת המגורים בה מתגורר אביהם). האם יש להיענות בחיוב לתובענה שכזו?…" בית המשפט עמד על כך ש"הכלל הוא כי צו ירושה, כמותו כפסק דין והוא למעשה מכריע (ולפיכך מסיים), את הענין נשוא הדיון בו. כלל זה נובע מהצורך בסופיות הדיון, וודאות הדין ויציבותו"; ולאחר שסקר באריכות את "המתווה הנורמטיבי לדיון בבקשת תיקון צו הירושה", ובחן לאורו את הנסיבות הקונקרטיות, הוא דחה את הבקשה.

עדכונים ותוספות

8.10.20

הסקירה המקורית לעיל התמקדה בתיקון צווי ירושה וקיום צוואה. ביום 6.9.20 ניתן פסק דין בת"ע 32709-06-17, שעסק בתובענה לביטול צו קיום צוואה, בכלל, ובנסיבות שהעידו על שיהוי ניכר בהגשת התובענה, בפרט. התובעת היא בתה של המנוחה (להלן: "התובעת", "הבת" או "האחות") והנתבע הוא בנה של המנוחה (להלן: "הנתבע", "הבן" או "האח"). חרף השיהוי, מצא בית המשפט כי ראוי לדון בתובענה, לגופה, ואף הורה בסופו של דבר על ביטול צו קיום הצוואה (מטעמים שאינם רלוונטיים לסקירה זאת):

"התובעת הגישה תובענה לביטול צו לקיום צוואת המנוחה מיום 4.9.2011, מתוקף סעיף 72(א) לחוק הירושה… הצו ניתן ביום 1.9.2014 על ידי הרשמת לעניני ירושה בחיפה… במרכז המחלוקת מצויה דירת מגורים… בהתאם לצוואת המנוחה, הנתבע הוא היורש הבלעדי של מלוא זכויותיה… לטענת התובעת, בקליפת אגוז, הדירה ניתנה לה במתנה על ידי האב המנוח, ומנגד העניק האב לנתבע סך של 120,000$, והכל כפי שהוסכם בכתב בין האב המנוח, לבין התובעת והנתבע. לשיטת התובעת היה ברור וידוע שהדירה היא דירתּה, ולראיה, לימים העניק הנתבע הלוואה לתובעת ובעלה – והדירה שועבדה לבקשת  כנגד ההלוואה… התובעת הציגה עוד טיוטה של צוואת המנוחה לכאורה, בלתי חתומה… ולפיה רצון המנוחה היה לצוות לה את הדירה… נזכיר שענינה של תובענה זו אינו היקף העזבון או מעמדה של הדירה, או לחלופין תובענה לאכיפתו של הסכם נטען זה. לגופה של הצוואה טוענת התובעת, שמצבה הרפואי והקוגניטיבי של המנוחה בעת עריכת הצוואה לא איפשר לה להבין טיבה של הצוואה ואת משמעות מעשיה. המנוחה סבלה מדמנציה מתקדמת ונזקקה לסיוע צמוד ויום-יומי. מתוך מצבה זה של המנוחה, מוסיפה התובעת שהמנוחה היתה נתונה לניצול מצד הנתבע, שהיה מודע היטב למצבה של המנוחה והובילה בכחש לחתום על הצוואה תוך מעורבות פסולה בעריכתה. מטעמים אלה עותרת התובעת לבטל את צו קיום הצוואה, ולהורות על בטלות הצוואה, מתוקף סעיף 26 לחוק הירושה… בטענה שהמנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה. כמו כן, להורות על בטלות הצוואה מתוקף סעיף 35 לחוק הירושה, לאמור שהנתבע לקח חלק בעריכת הצוואה, שהוא הנהנה הבלעדי ממנה".

בית המשפט עמד תחילה על כך, כי "הכרעת בית המשפט תיפתח במשוכה הראשונה העומדת בפני התובעת, והיא בירור וקיום הכללים שהעמיד הדין להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט לפי סעיף 72(א) לחוק הירושה. על בסיס הדין יפנה בית המשפט לבחון טענות התובעת לגופו של ענין. בירור המחלוקת יתייחס לסוגית מצבה הקוגניטיבי של המנוחה וכושרה לצוות במועד עריכת הצוואה"; ובהתאם, דן תחילה בית המשפט בבסיס המשפטי לביטול צו קיום צוואה, מתוקף סעיף 72(א) לחוק הירושה: "מותב זה ציין לא אחת שביטול צו ירושה על בסיס הוראות סעיף 72(א) לחוק הירושה, הוא דרך חתחתים אשר רק מעטים יזכו לראות את סופה. צו קיום צוואה, כמו צו ירושה, הוא בבחינת פסק דין היפה כלפי כולי עלמא. ביטולו או שינויו יהיו אפוא בבחינת חריג. כך, בלשונה של כבוד השופטת (כתוארה אז) דורית ביניש: 'סעיף זה מאפשר אמנם לבית המשפט לחרוג מכלל סופיות הדיון, אולם בו בזמן הוא מעניק לבית המשפט שיקול-דעת שלא להזדקק לבקשות התיקון או הביטול שנועדו לשנות צו קודם, מהטעמים המנויים בו' (ע"א 5640/92…)… לשון החוק מציגה אפוא שני תנאים מצטברים לקיום דיון בביטולו של צו ירושה או צו קיום צוואה: הראשון – קיומן של 'עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו'; האדן השני – הוא שאלת השיהוי כאמור. שאלת השיהוי כרוכה אפוא בהפעלת סמכותו של בית המשפט מתוקף סעיף 72(א), והיא עולה מאליה נוכח הוראות חוק הירושה הנוגעות להגשת התנגדות לצו ירושה, או צו לקיום צוואה, שהיא בבחינת האכסניה לטענות כלפי הצווים האמורים, ונדרשת להתקיים במסגרת סד הזמנים הנתון להתנגדות כאמור… שני אדנים אלה המונחים בבסיס סעיף 72(א) – קיומן של 'עובדות או טענות' שלא היו בפני הרשם לעניני ירושה בעת מתן הצו, והעדר שיהוי – הניבו עקרונות ומבחנים אותם פיתחה הפסיקה להפעלת שיקול הדעת של בית המשפט בבואו לבחון ביטולו של צו. נבקש לרכז ולמנות מבחנים ועקרונות אלה: א. הצבת מידת השיהוי לעומת משקלה הלכאורי, טיבה וטבעה של העובדה או הטענה החדשה. ב. בחינת טיבו של הצידוק אותו הציג המבקש לביטולו של צו, עד כמה מתיישב עם נסיבות הענין, ואף עם השכל הישר וההגיון הבסיסי על פיו נוהגים בני אדם. ג. הדגש הוא על טיבו של הצידוק, להבדיל ממידת השיהוי, ככל שיימצא בו ממש, יש בכוחו לרפא מידה ניכרת של שיהוי. מנגד, ככל שהשיהוי ארוך יותר, כך גדל נטל השכנוע שעל המבקש להצדיקו. שיהוי במידה ארוכה באופן חריג, הוא בבחינת בלתי סביר בעליל ויהווה מחסום מפני מעשה ביטול צו. ד. לבחון האם השיהוי עצמו, להבדיל מהצידוק שבבסיסו, הביא לקושי בבירור עובדות המקרה. נסיבות אלה יפעלו לרעת המבקש ביטולו של צו, וביתר שאת בנסיבות בהן השיהוי מקשה על הכופר בביטול הצו להציג ראיות התומכות בטענותיו. ה. בחינת הפגיעה הצפויה להתרחש על כל אחד מהצדדים ומידתה בעקבות השינוי או הביטול של הצו…"

בית המשפט פנה ליישום מבחנים אלה בנסיבות הענין: "נציין תחילה שהשיהוי בעניננו, אמנם אינו ענין של מה בכך, אך מִשכו כשלעצמו אינו חריג באופן קיצוני, כל שכן יחסית למקרים אחרים העומדים להכרעתם של בתי המשפט. הצו לקיום הצוואה ניתן ביום 1.9.2014, ובקשת האחות לביטול הצו הוגשה לרשם לעניני ירושה בחיפה ביום 9.2.2017… שנית, ובזה העיקר, לא ניתן לבסס ממצא על בסיס טענות הצדדים, ששניהם נמצאו בלתי מהימנים בחקירתם הנגדית… בית המשפט אינו מוצא הכרח להכריע במחלוקת עובדתית זו בנסיבות הענין, וכפי שיובואר להלן מן הראוי לקבוע, שאין למנוע את בירור טענות האחות על בסיס השיהוי בעניננו. ישום המבחנים שמנינו לעיל על נסיבות המקרה מוביל למסקנה שמשקלה של הטענה בנוגע לכושרה הקוגניטיבי של המנוחה עולה באופן ניכר על משקל השיהוי בעניננו. טענה לפיה המנוחה לא היתה בעלת  היכולת הקוגניטיבית להבין טיבה של הצוואה במועד חתימתה, היא בעלת פוטנציאל להביא לבטלּות הצוואה… כשם שנאמר לעיל, השיהוי בעניננו אינו בבחינת ענין של מה בכך, אך גם אינו חריג במידה שתגבר על הצורך לברר את טענת האחות לגבי כושרה של המנוחה, בשים לב כאמור שטענת האחות לא עלתה כלאחר יד… כמו כן, לא נמצא בנסיבות הענין שהיה בשיהוי על מנת להביא לקושי בבירור בקשת האחות או טענות האח. לא היה בחלוף הזמן על מנת לפגוע במצבת העדים או הראיות העומדות לרשות הצדדים. כמו כן, וככל שידוע לבית המשפט, לא נעשה שינוי בדירה העומדת למחלוקת או במצבה הרישומי או התכנוני… לסיכום הדברים, על בסיס מיטב התרשמותו של בית המשפט, והמבחנים שהעמיד הדין לשיקול דעתו של בית המשפט בהתאם לסעיף 72(א) לחוק הירושה, נמצא שאין בשיהוי שנכרך בהגשת בקשת האחות, על מנת למנוע את בירור טענותיה, ולמצער הטענה הנוגעת למצבה הקוניטיבי של המנוחה במועד חתימת הצוואה".

עדכון 24.6.21

בפסק הדין שנדון בתוספת מ-24.6.21 לסקירה זאת ישנה התייחסות רלוונטית גם לענין "ביטול/תיקון צו ירושה".

28.12.21

ביום 16.12.21 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי, פסק דין במסגרת ערעור (עמ"ש 17158-10-20) על החלטת בית המשפט לעניני משפחה (כב' השופטת איריס ארבל-אסל), שהורה על סילוקה על הסף של תביעת המערער לביטול צו קיום צוואה. כמתואר בפתח פסק הדין, המערער, אחותו (המשיבה) ואח נוסף – הינם ילדיהם של המנוחה, שנפטרה בשנת 2015, ושל בעלה המנוח, שנפטר בשנת 2019. ביום 3.12.15 ניתן ע"י הרשמת לעניני ירושה צו קיום לצוואת המנוחה מיום 7.12.10, לפיה המשיבה ואביה המנוח, ירשו לבדם את עזבונה. מראשית שנת 2018 ועד לפטירת המנוח, ניהל נגדו המערער תביעות רכושיות – וביום 31.7.19, כחודש לאחר פטירת המנוח וארבע שנים לאחר פטירת המנוחה, הגיש המערער תביעה לביטול צו קיום הצוואה. לטענתו, המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב בעברית ולא ידעה שהיא מוחתמת על צוואה, היא סבלה מדמנציה, היתה בלתי כשירה לערוך צוואה, והחתימה על הצוואה איננה חתימתה. המערער טען שהגיש את התביעה רק בחלוף יותר משלוש שנים וחצי ממתן צו קיום הצוואה, מאחר שלקח לו זמן להתאבל על מותה של אמו האהובה, ולשקול את צעדיו המשפטיים; כי נדרש לו זמן לגייס את המשאבים הכלכליים להגשת התביעה; וכי הצדדים ניהלו בשנים אלו משאת ומתן, על מנת להגיע לפשרה עם המשיבה. רק כאשר הבין המערער כי המשא ומתן לא צלח, הוגשה על ידו התביעה לביטול צו קיום הצוואה. המשיבה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, וטענה, בין היתר, כי המערער ידע על קיום הצוואה, ולא התנגד לה ואף לא מנע את העברת הנכסים לנהנים על פי הצוואה. עוד היא טענה, כי המערער יכול היה להתנגד לקיום הצוואה על יסוד טענותיו (שהוכחשו על ידה).

בפסק הדין הובאה תמצית החלטת בית המשפט לעניני משפחה, נשוא הערעור: "צו קיום צוואה נחשב כפסק דין סופי ומחייב וקבלת בקשה לביטולו היא בגדר חריג. על פי סעיף 72(א) לחוק הירושה… וכן על פי תקנה 27 לתקנות הירושה… רשאי בית המשפט שלא להיזקק לעובדה או לטענה שניתן היה להביאה לפני מתן הצו או שהמבקש יכול היה להביאה לאחר מכן והוא לא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה. יש לתת משקל למידת השיהוי ולהסבר שניתן לשיהוי. ככל שההסבר סביר יותר, יפחת משקלה של מידת השיהוי. המערער אישר בחקירתו שכבר במועד שבו הוקראה בפניו הצוואה סמוך לאחר פטירת המנוחה, הוא ידע שהמנוחה לא ידעה קרוא וכתוב וכי היא סבלה מדמנציה. למרות זאת, המערער לא הגיש התנגדות לקיום הצוואה ובחר להמתין כארבע שנים. העובדה שהמערער מצא כוחות נפש ואמצעים לשכור שירותים משפטיים לצורך פתיחת הליכים משפטיים כנגד המנוח כבר בסוף שנת 2017, מלמדת שכבר במועד זה היתה באפשרותו לכפור בתוקפה של הצוואה… גם הטענה שהשיהוי נבע ממו"מ שהתקיים 'אינה מתקבלת על הדעת'. סביר שהמו"מ נערך רק ביחס לתביעות כנגד המנוח ולא עסק כלל בטענותיו של המערער ביחס לתוקף הצוואה. עיתוי הגשת התביעה, כחודש לאחר פטירת המנוח, יוצר רושם שהמערער המתין עד לפטירת המנוח על מנת שלא ניתן יהיה לחקור אותו על הטענה שכביכול התנהל עמו מו"מ לעניין תוקף הצוואה ועל נסיבות עריכת הצוואה של המנוחה ומניעיה. השיהוי בהגשת התביעה גרם למשיבה נזק ממשי… התביעה הוגשה בשיהוי ניכר שגרם למשיבה נזק מהותי מבלי שניתן הסבר סביר ע"י המערער לשיהוי. גם לגופו של ענין, טענות ההתנגדות לצוואה נטענו ללא 'תשתית ראייתית לכאורית'… טיבן ומשקלן הלכאורי של טענות המערער לענין כשירות המנוחה או אמיתות חתימתה 'מזערי ביותר ואינו מבוסס על דבר'. לכן, יש לדחות על הסף את התביעה לביטול צו קיום הצוואה".

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקובעו, בין היתר: "קבלת בקשה לתיקון צו קיום צוואה היא בגדר חריג (ע"א 601/88… להלן הלכת שרייבר). יש לבחון את מידת האיחור, ההסבר שניתן לאיחור וסבירותו… ככל שההסבר לשיהוי סביר יותר, לא תהווה מידת השיהוי מכשול אף אם השיהוי משמעותי. ככל שהשיהוי ארוך יותר, יש צורך בנימוק משכנע יותר להצדקתו. יש גם לבחון את מהותה ומשקלה של העובדה החדשה המצדיקה את ביטול הצו (ע"א 4440/91…) יש אף לבחון מה מידת הפגיעה ביתר הצדדים ובין היתר מה הפגיעה שנגרמה ליכולתם של יתר הנהנים להביא ראיות ולברר את העובדות בחלוף הזמן (הלכת שרייבר)… בשעה שבית המשפט צריך להכריע האם לסלק על הסף תובענה, עליו לבחון האם יש התכנות ולו קלושה לתביעה וככל שישנה, התביעה לא תדחה על הסף אלא תידון לגופה… ברם, המצב שונה שעה שמדובר בתביעה לביטול פסק דין או בתביעה לביטול צו קיום צוואה, שמעמדו דומה לפסק דין. במצב כזה, יש לבחון ראשית האם המבקש עומד בדרישות המקדמיות ובקריטריונים הנדרשים על מנת שתפתח בפניו הדלת לשמוע טענות שהיה צריך לשמוע ולטעון בטרם שניתן פסק הדין או צו קיום הצוואה… המערער הגיש תביעתו לבית משפט קמא בשיהוי ניכר, שכן, אין מחלוקת שהמערער ידע במועד שהצוואה הוקראה לנהנים סמוך לאחר שהמנוחה נפטרה, את כל טענותיו כנגד קיום הצוואה… למרות זאת, המערער המתין יותר משלוש שנים וחצי מאז שניתן צו הקיום ולא הגיש כל התנגדות לצוואה. שיהוי משך זמן כה ארוך הוא שיהוי משמעותי… ביהמ"ש קמא דן בכל אחת מהסיבות הנ"ל ובצדק רב דחה אותם… טענתו המרכזית של המערער היא שעקב ניהול מו"מ לפשרה, התביעה הוגשה בשיהוי… בצדק נדחה אף הסבר זה לשיהוי. אין אם כן מקום להתערב במסקנתו המבוססת של ביהמ"ש קמא לפיה, לא הוכח כלל שהתנהל מו"מ כלשהו אודות הצוואה ולא ניתן כל הסבר סביר לשיהוי המשמעותי. צדק גם ביהמ"ש קמא שעה שקבע שלמשיבה נגרם נזק ראייתי עקב השיהוי, שהרי המנוח כבר לא נמצא בין החיים והוא לא יוכל להעיד על אומד דעתה של המנוחה בעת שחתמה על הצוואה ועל מצבה. כמו כן, העובדה שהמערער הגיש תביעות כנגד המנוח בתחילת שנת 2018 ולא הזכיר כלל במסגרתם שיש לו טענות כלפי הצוואה שמכוחה המנוח קיבל רכוש ואדרבא, הוא ביקש לעקל רכוש שלטענתו שייך היה למנוח והתקבל בעקבות הצוואה, מונעת ומשתיקה את המערער מלטעון כיום כנגד תוקפה של הצוואה. מדיניות משפטית ראויה תומכת אף היא בצמצום האפשרות לראות בקיומו של מו"מ – אף אם הוא התקיים – כסיבה מוצדקת שלא להתנגד לצוואה במועד. המערער יכול היה להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות לצוואה וככל שאכן המשיבה היתה מסכימה לכך, סביר שהיתה ניתנת ארכה ואז הוא יכול היה לנצל את הזמן לניהול מו"מ. אין לעודד מצב בו מי שסבור שיש לו טענות כבדות משקל כנגד צוואה, יישב בחיבוק ידיים, לא יפעל להגן על זכויות, לא יגיש התנגדות לצוואה, יאפשר מתן צו קיום צוואה שכוחו יפה כלפי כולי עלמא, ואז, יבקש לפנות לגישור ולמו"מ ואם המו"מ ייכשל, יתאפשר לו לפתוח את כל ההליך מחדש. מי שיש לו טענות כבדות משקל כנגד צוואה כמו שיש למערער, צריך להעלותם בהזדמנות הראשונה או לבקש ארכה להגשת ההתנגדות…"

3.3.22

ראו תוספת מיום 3.3.22 לסקירה זאת – שהינה רלוונטית גם לסקירה לעיל.

4.11.22

פסק דין מעניין, מיום 6.10.22 (פורסם ב"נבו"), שניתן במסגרת ערעור (עמ"ש 66742-08-21) על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה: "בשנת 2004 הלך מר פלוני (להלן: המנוח) לבית עולמו. המערערות הן בנותיו מנישואיו הראשונים. המשיבות 2-4 (להלן: המשיבות) הן בנותיו מנישואיו השניים לאלמונית (להלן: אלמנת המנוח או אלמונית). בשנת 2010 נפטרה אלמנת המנוח. בשנת 2012 ניתן צו לקיום צוואתה, לפיו יורשיה הן בנותיה המשיבות, ובן נוסף שלה (שאינו בנו של המנוח) הוא המשיב 1 (כולם ביחד: המשיבים). הערעור הוא על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה במחוז תל-אביב… בת"ע 52557-02-21 [פורסם בנבו]… בגידרו נעתר לבקשת המשיבים לתיקון צו ירושה שניתן ביום 14.3.2013" {הערה: פסק דינו של בית משפט קמא – ממנו צוטט בהמשך פסק הדין בערעור, וכמפורט בהמשך, ופורסם כאמור ב"נבו" – נפתח בשאלה, עליה השיב בית המשפט קמא בחיוב: "האם ניתן לתקן צו ירושה, כך שישקף את שרשרת ההורשה (כאמור בסעיף 70 לחוק הירושה…) הגם שבעת מתן הצו, העובדות מושא התיקון היו ידועות, והבקשה למתן הצו הוגשה בהסכמת הצדדים?" – ד.ר.}

"בנוגע לעזבון המנוח התנהלו, ועודם מתנהלים, הליכים משפטיים שונים, שהמחלוקות בהם אינן רלוונטיות לפסק דין זה, ולהליך שהתנהל בביהמ"ש קמא. בשנת 2012 הציע כב' השופט שנלר (כתוארו אז) לצדדים, מתווה לפיו יופנו הסכסוכים ביניהם לבוררות. הצדדים אימצו מתווה זה, במסגרתו הוסכם, בין השאר, כי לצורכי מכירת נכס מסוים, ששייך לעזבון, תערך פניה לביהמ"ש קמא, על מנת שיוצא צו ירושה פורמלי אחר המנוח, וכי למעט לצורכי המכירה, לא ייעשה שימוש אחר בצו הירושה שיינתן, כל עוד הבורר לא יאמר את דברו. ביום 14.3.2013 נחתם על ידי ביהמ"ש קמא (במותב אחר), בעקבות בקשה מוסכמת של הצדדים, צו ירושה, לפיו יורשיו של המנוח הן המערערות והמשיבות, 1/12 כל אחת, ו'עזבון אלמונית ז"ל', 6/12. למען הסר ספק יצוין, כי בצו, במקום המילה 'אלמונית', מופיע שמה המלא של אלמנת המנוח, אם המשיבים, ויתר פרטיה (מספר תעודת זהות, קרבתה למנוח, כמו גם העובדה שנפטרה). בשנת 2021 הגישו המשיבים לביהמ"ש קמא תובענה, בה עתרו לתקן את צו הירושה, באופן שבמקום המלים 'עזבון אלמונית ז"ל', יירשמו שמות יורשיה של אלמנת המנוח, כפי שפורטו בצוואתה, שקוימה בשנת 2012 – המשיבים כולם. המשיבים טענו בתביעתם, כי תיקון כאמור יעלה בקנה אחד עם הוראת סעיף 70 לחוק הירושה… שמורה כי על צו הירושה לשקף את העובדות כהווייתן בעת שניתן; כי מדובר בתיקון טכני גרידא, שאינו משנה את זכויות הירושה, וכי ממילא עזבון אינו יכול לרשת, ולכן הציון הקיים בצו ירושת המנוח כיום, הינו שגוי. המערערות, הנתבעות בהליך, התנגדו לבקשה וטענו כי לא מתקיימים תנאי סעיף 72 לחוק הירושה, לתיקון צו הירושה; הצו שניתן נוסח בהסכמת הצדדים; הבקשה הוגשה בחוסר תום לב, משהשימוש המוסכם בצו הירושה שניתן, היה מוגבל לענין מכירת נכס ספציפי, שכבר נמכר; וכי אין מקום לתקן את צו הירושה, גם בגדרי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984" {ענינו של סעיף 81 הנ"ל ב"תיקון טעות בפסק דין" – ד.ר.}

"בית המשפט קמא קיבל בפסק דינו את תביעת המשיבים. בית המשפט קמא מצא, כי יש לאבחן בין תיקון לפי סעיף 70(א) לחוק, לבין תיקון כמשמעותו בסעיף 72(א) לחוק, וכי 'מדובר בשני תיקונים שונים'. בית משפט קמא נימק ואמר [הציטוט שיובא להלן הינו חלקי – ד.ר.]: 'הוראת סעיף 70(א) לחוק נוקטת לשון ציווי ('יפרט הצו'), לאמור – בהתקיים תנאי הסעיף חובה היא לשרטט בצו ירושה/קיום צוואה את כל שרשרת ההורשה. לפיכך, גם מקום בו כבר ניתן צו ירושה/קיום צוואה, ואפילו העובדות הרלוונטיות היו ידועות בזמן אמת (כבמקרה דנא), אין בכך כדי לשחרר ממצוותו של סעיף 70(א) לחוק. בלשון אחרת, כאשר הצו המקורי שניתן (בנדוננו, צו הירושה) אינו משקף את שרשרת ההורשה לאשורה, לא זו בלבד שאפשר לתקנו, אלא צריך לתקנו. התיקון מושא סעיף 72(א) לחוק, להבדיל, ענינו זכויות הירושה גופן, ולכן תיקון הצו עלול לפגוע בסופיות הדיון. לכן מאזן הסעיף בין שתי תכליות: סופיות הדיון, מחד גיסא, וגילוי האמת בדבר רצון המת, מאידך גיסא….. והנה, תיקון צו כך שיעלה בקנה אחד עם הוראת סעיף 70(א) לחוק, הוא תיקון טכני, שאינו משנה את זכויות הירושה, ואינו פוגע בסופיות הדיון. נהפוך הוא, סופיות הדיון מתייחסת לזכויות הירושה כפי שנקבעו בצו מושא בקשת התיקון. לפיכך, תיקון על פי סעיף 70(א) לחוק מאשרר ומקבע את זכויות הירושה שכבר נקבעו בעבר, על ידי שרטוט מדויק של שרשרת ההורשה. אמור מעתה: מדובר בשני 'תיקונים' שונים במהותם. לכן אין להתנות את האחד (תיקון לפי סעיף 70(א) לחוק) בתנאי האחר (תיקון לפי סעיף 72(א) לחוק). מדובר בשתי מלכויות שכנות, אף תואמות, שהאחת איננה מסיגה את גבול רעותה'. עוד ציין ביהמ"ש קמא… כי מסקנתו זו עולה בקנה אחד עם ההרמוניה החקיקתית, ועם התכלית החקיקתית, המשותפת לשני הסעיפים – השאיפה שצו הירושה ישקף את זכויות הירושה לאשורן. בנוסף, מצא ביהמ"ש קמא, כי הוראת סעיף 72(א) לחוק איננה מונעת תיקון טעויות סופר או טעויות טכניות, שאינן משפיעות על זכויות מהותיות בעזבון, גם אם עילת התיקון היתה ידועה בעת מתן הצו, שכן תיקון שכזה אינו פוגע בסופיות הדיון (במובנה המהותי). עוד בהקשר זה, ציין ביהמ"ש קמא, כי לגישתו אף אם התנאי לתיקון צו ירושה לפי סעיף 72(א) לחוק הוא שהבקשה נסמכת על טענות חדשות – טעות הסופר או הטעות הטכנית שנפלה בצו הירושה שניתן, לא היו ידועות למבקש הצו בעת שניתן, ולכן הגם שהעובדה אינה חדשה, הטענה חדשה היא" {כאמור בתחילת הסקירה המקורית לעיל, "לפי לשון החוק מדובר ב'עובדות או טענות' – ולא ב'ראיות'" – ד.ר.}

"ביהמ"ש קמא ציין, כי קבלת גרסת המערערות, לפיה אין אפשרות לתקן את צו הירושה באופן שישקף את שרשרת ההורשה כדבעי 'יוצרת אבסורד משפטי'… ומצא כי 'תיקון טעות כגון דא אינה רק אפשרית, אלא מחויבת המציאות, על מנת לא להקריב על מזבח הפרוצדורה את רצון המצווה'… כמו כן ציין, כי מכיוון שעזבון אינו אישיות משפטית, הרי שקבלת עמדת המערערות, לפיה לא ניתן לתקן את הצו בגדרי סעיף 72(א) לחוק, יוצרת מצב בו 'מבחינה משפטית ומעשית לא קיים צו ירושה באשר למחצית עזבון המנוח, שעה שלא נקבעה זהות היורש. מדובר בתוצאה שהדעת איננה סובלת, שעה שאין מחלוקת מהותית בנוגע לזכויות הירושה'…..

אקדים אחרית לראשית – דין הערעור להתקבל. אינני מסכים עם קביעתו של בית משפט קמא, כי צו ירושה או צו קיום צוואה יכולים להיות מתוקנים בדרך הקבועה בסעיף 72 לחוק, ובמקרים מסוימים גם בדרך נוספת, שהיא לפי סעיף 70 לחוק… לקביעה זו לא מצאתי כל תימוכין בחוק, בפסיקה או בספרות המשפטית. ברי, כי אין 'תיקון' אלא על צו שכבר ניתן. משניתן צו (ירושה או קיום צוואה) אחר מנוח, האפשרות לתיקונו או לביטולו מוסדרת בסעיף 72 לחוק, שכותרתו 'תיקון וביטול צו ירושה ושל צו קיום', ובכפוף לתנאים שקבועים בסעיף זה. סעיף 70 לחוק, שכותרתו 'שינויים לאחר מות המוריש', עוסק כולו בתקופה אחרת – בתקופה שלאחר מות המוריש, ועת טרם ניתנו צו הירושה או צו קיום הצוואה. הסעיף מורה לגורם שנותן את הצו (הרשם לענייני ירושה, בית משפט או בית דין דתי), בנסיבות בהן חלו שינויים לאחר מות המוריש, וטרם ניתן הצו – לפרט את אותם השינויים בצו שיינתן. ודוק! הסעיף נוקט בלשון 'יפרט הצו' – לשון ציווי המכוונת לעתיד, בשעה בה טרם ניתן הצו. מטרת הסעיף להבטיח שתוכן הצו ישקף את המציאות המשפטית, שקיימת בעת שניתן, בזמן מתן הצו… ולא לתקן צווים שכבר ניתנו. אם תאמר, כי הסעיף מתווה דרך נוספת לתיקון צו שכבר ניתן… תישאל השאלה מדוע המחוקק מצא בסעיף 70 לחוק להתייחס רק לשינויים שחלים לפני מתן הצו? הרי גם בתקופה שלאחר מתן הצו חלים שינויים רבים, ואף ביתר שאת (יורשים שמוזכרים בצו הולכים לעולמם, ואחרים זוכים בעזבונם), ומדוע ששינויים אלו לא יבואו לידי ביטוי בצווים שכבר ניתנו, ש'יתוקנו' מכח, למשל, הוראת סעיף 69(א) לחוק (שקובעת  שצו ירושה 'יצהיר' על שמות היורשים ועל חלקו היחסי של כל אחד מהם בעזבון)? התשובה לכך ברורה. הדבר יחתור תחת עקרון סופיות הדיון ומעמדם של צו הירושה וצו קיום הצוואה, צווים שהמחוקק קבע בסעיף 71 לחוק, שכוחם יפה כלפי כולי עלמא 'כל עוד לא תוקנו או בוטלו', כשדרך התיקון או הביטול היא דרך אחת שאין בילתה, זו שנקבעה בסעיף הבא לאחריו, הוא סעיף 72 לחוק. בית המשפט קמא ציין… כי לשון סעיף 72(א) לחוק איננה מבחינה בין תיקון טכני לתיקון מהותי. בשים לב לקביעה זו, שמקובלת עלי, אליה מצטרפת העובדה כי צו הירושה שניתן אחר המנוח נחתם בעקבות בקשה מוסכמת של הצדדים… ומשאין חולק, כי עובדת פטירת האלמנה (בשנת 2010) כמו גם צו קיום הצוואה שניתן אחריה (בשנת 2012) היתה ידועה לצדדים ולמותב שנתן את צו הירושה, בעת שזה ניתן בשנת 2013… סבורני כי לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 72(א) לחוק…. ביהמ"ש קמא [עמד] על כך שהעתרות לבקשת המשיבים לתיקון מתחייבת ממש והיא בבחינת כורח המציאות. ביהמ"ש קמא הבהיר כי הותרת צו הירושה שניתן אחר המנוח ללא תיקון 'יוצרת אבסורד משפטי', וכי צו הירושה הקיים לא מנחיל ליורשים מחצית מעזבון המנוח. אינני מסכים עם פרשנות זו. כאמור, בצו ירושה שניתן אחר עזבון המנוח מצוין כי מחצית מעזבונו מונחלת ל'עזבון אלמונית ז"ל', כששמה המלא של 'אלמונית' (היא אם המשיבות – אלמנת המנוח) ויתר פרטיה (ת.ז. וקרבתה למנוח), כמו גם העובדה שנפטרה, מופיעים בצו. ציון המילה 'עזבון' בצמוד לשמה של אלמונית ז"ל בצו הירושה שניתן, הוא אכן שגוי, משעזבון אינו אישיות משפטית משל עצמו אלא כינוי למסת הנכסים שהותיר אחריו המנוח. עם זאת, כדברי השופט א' גרוניס, 'ההתיחסות אל עזבון כאל בעל דין היא טעות שכיחה, החוזרת על עצמה. בתי המשפט משלימים במקרים רבים עם טעות זו, בלא להעלותה מיוזמתם' (רע"א 6590/10… [פורסם בנבו]…) גם בעניננו ובמבחן המציאות, טעות שכיחה זו, רישום המילה 'עזבון' במקום המילה 'יורשי', לא הפכה את צו הירושה שניתן אחר המנוח לצו חסר, ולא מנעה מהמשיבים להנות מחלקם בעזבון המנוח, בו זכו כנהנים לפי צוואת אמם (האלמנה). הראיה לכך שאותו נכס מסוים שהיה שייך לעזבון המנוח, שלצורך מכירתו הגיעו הצדדים למתווה בשנת 2012 (שכלל גם את ההסכמה של הצדדים להוצאת צו הירושה אחר המנוח, והגבלת השימוש בו), נמכר זה מכבר, וגם המשיבים קיבלו את חלקם בו, מחצית, כנהנים לפי צוואת אמם. אף המערערים, במסגרת הערעור שלפני, אינם טוענים כי צו הירושה שניתן בשנת 2013 אינו ניתן לביצוע… ואינם חולקים על כך שהמשמעות של המלים 'עזבון אלמונית ז"ל' בצו, היא כי יורשיה של אלמונית הם הזכאים לחלקה בעזבון המנוח. וכיצד נדע מי הם יורשיה של אלמונית? פשוט מאוד: בהתאם לצו קיום הצוואה שניתן אחר עזבונה. גורם שחב זכויות ליורשי המנוח ומתבקש להעבירם ליורשיו, בעוד שלצורך העברתם למערערים יכול להסתפק בצו הירושה בלבד, לצורך העברת חלקה של אלמנת המנוח למשיבים נדרש לבקש מהם מסמך נוסף – הוא צו קיום הצוואה שניתן אחריה. הא ותו לא. בהקשר של סעיף 70(א) לחוק קבע בית המשפט העליון כי 'סעיף זה הינו סעיף טכני, המתייחס לניסוח צו הירושה כדי שאפשר יהיה לפעול על יסודו ללא צורך במסמכים נוספים, והדרישה הכלולה בו היא שהצו יצהיר על שמות היורשים בזמן מתן הצו' (…ע"א 165/88…) קבלת הערעור והשבת צו הירושה המקורי שניתן אחר המנוח על כנו, לכל היותר גורמת למשיבים טרחה נוספת, בגלל הצורך בהצגת צו קיום הצוואה שניתן אחר אמם המנוחה, אבל אינה פוגמת כהוא זה בזכותם להנות מחלקה בעזבון המנוח, כנהנים על פי צוואתה, בחלק העולה כדי מחצית מעזבון המנוח ומעוגן בצו הירושה המקורי. למעלה מן הנדרש, אוסיף כי אף בנוסח צו הירושה המתוקן עליו חתם ביהמ"ש קמא, נפלו שגגות שלא מאפשרות הותרתו על כנו. ראשית, בצו הירושה המתוקן שנחתם מופיעים פרטי המשיבים, לרבות המשיב 1 שהוא כלל אינו יורש על פי דין של המנוח (ומוגדר בצו הירושה המתוקן בקרבה של 'בן בת הזוג'), כיורשים של המנוח, באותה מחצית השייכת לעזבון האלמנה, בלי שהאחרונה כלל מוזכרת בצו. אפילו במקרה בו המשיבים היו יורשים על פי דין של האלמנה, ולא זוכים לפי צוואתה שקוימה,  מדובר בישום שגוי של הוראת סעיף 70(א) לחוק… שנית, לא רק שעובדת היות האלמנה היורשת של מחצית מעזבון המנוח, לא מוזכרת בצו הירושה שניתן, כמו גם עובדת פטירתה, גם העובדה שהמשיבים זוכים בחלקה מכח צוואה שהותירה אחריה וקוימה, כלל אינה מוזכרת. לא מדובר בפגם טכני או צורני גרידא, אלא בפגם מהותי, משום שזכותם של המשיבים בחלק של אמם בעזבון המנוח, כפופה להוראותיה בצוואה. מעיון בצוואה שהותירה אחריה האלמנה למדתי, כי אין מדובר בצוואה שמסתכמת רק בחלוקה שווה בין המשיבים, כל ילדיה. האלמנה כללה בצוואתה הוראות נוספות: כעולה מהצוואה, בין הזכויות אותן הנחילה המנוחה לילדיה המשיבים, יש זכויות ומניות בשורה של חברות. האלמנה קבעה בצוואתה, כי את זכויותיה בחברות היא מורישה לארבעת ילדיה, המשיבים, בכפוף לתנאי מסוים (לפיו המשיב 1 ימשיך להיות המנהל היחיד בחברות); הטילה עליהם חובה (איסור למכור את חלקיהם או מניותיהם בחברות אותם יירשו לצד ג' זר כלשהו, אלא לאחר שהציעו אותן לילדים האחרים), ועוד. להבנתי, מדובר בחברות בהן גם לבעלה המנוח היה חלק, ומכאן שעם פטירתו, האלמנה זכתה גם בחלקו בהן (מחצית) מכח צו הירושה. צו הירושה המתוקן עליו חתם ביהמ"ש קמא, שמנחיל למשיבים באופן ישיר את החלק המגיע לאמם (האלמנה) בעזבון המנוח, לא נותן ביטוי לרצון האלמנה הנ"ל.

לאור כל האמור לעיל, אציע לחברי לקבל את הערעור, במובן זה שפסק דינו של ביהמ"ש קמא יבוטל; צו הירושה המתוקן, שנחתם על-ידי ביהמ"ש קמא בעקבותיו ביום 8.8.2021 יבוטל; וצו הירושה המקורי שניתן אחר עזבון המנוח בשנת 2013, יושב על כנו, תוך הבהרה (הגם שהיא מעולם לא נדרשה) לפיה הכוונה במלים 'עזבון אלמונית ז"ל' היא ל'יורשי אלמונית ז"ל'…"

18.12.22

פסק דין מיום 19.11.22 (פורסם ב"נבו") במסגרת ת"ע (פ"ת) 45543-11-21: "לפני בקשת המבקשים לביטול צו קיום צוואה, שניתן על ידי כב' הרשם לעניני ירושה ביום 18.5.21, בהתייחס לצוואת המנוחה… מיום 26.6.19… המנוחה נפטרה ביום 24.2.21. למנוחה בחייה היו שני ילדים: המשיבה, ובן נוסף… ז"ל, שנפטר בשנת 2009, טרם פטירת המנוחה, ולא הותיר אחריו ילדים. המבקשים הם אחים, ילדיה של המשיבה ונכדיה של המנוחה. כעולה מטענות הצדדים, המנוחה ערכה בחייה שלוש צוואות: צוואה מיום 7.5.01 – הופקדה אצל הרשם לעניני ירושה בתל אביב ביום 4.7.01. לפיה הזוכים הם המבקשים ובן המנוחה שנפטר; צוואה מיום 29.11.12 – לא הוצגה. בדיון… הן המבקש והן המשיבה הצהירו כי ראו את הצוואה. לטענת המבקש, הוא מצא את הצוואה, מסר אותה לעיון המשיבה, אמו, אשר סירבה להחזיר לו אותה, ומאז נמצאת אצלה. המבקש הצהיר כי אין בידיו את הצוואה או העתק ממנה. המשיבה אישרה בדיון כי המבקש הראה לה את הצוואה, תחילה אמרה כי חושבת שיש לה את הצוואה… בהמשך טענה כי הניחה אותה במקום שאינה זוכרת… המשיבה הצהירה כי הצוואה אינה בידה. צוואה מיום 26.6.19 – לפיה הזוכה היא המשיבה בלבד. לאחר פטירת המנוחה, המשיבה הגישה את צוואתה האחרונה של המנוחה לקיום, וביום 18.5.21 ניתן ע"י כב' הרשם לעניני ירושה צו לקיום הצוואה משנת 2019. ביום 4.8.21 הגישו המבקשים בקשה לביטול צו קיום הצוואה מיום 18.5.21, אשר הועברה ביום 18.11.21 לבית משפט….. בדיון, הסכימה המשיבה באמצעות בא כוחה: 'ככל שאין אישור מסירה ולאחר ששמעתי את דברי בית המשפט בראשית הדיון, מרשתי תסכים לביטול צו קיום הצוואה בנסיבות הענין, ומבלי לגרוע מכל טענה שיש לה בענין קיום הצוואה משנת 2019'… המשיבה ביקשה לבדוק אם יש בידה אישור מסירה כדין של הבקשה לצו קיום צוואה למבקשים, וניתנה לה שהות לבדוק. המשיבה הודיעה כי אין בידה אישור מסירה למבקשים, הגם שזכור לה כי הבקשה נשלחה למבקשים, ואף יידעה את המבקשים בדבר, אך דבר הדואר לא נאסף על ידם. הוגשו תגובת המבקשים ותשובה נוספת של המשיבה, בסופה הודיעה כי היא אינה מסכימה לביטול צו קיום הצוואה…

טענות המבקשים, בתמצית – נודע להם לראשונה על בקשת המשיבה לקיום הצוואה משנת 2019, רק לאחר שנתקבלה אצלם הודעת הרשם לעניני ירושה, לגבי הפקדת הצוואה משנת 2001, ביום 9.6.21, לאחר שניתן צו לקיום הצוואה המאוחרת; בכך, נמנעה מהם האפשרות והזכות שבדין להגיש התנגדות לקיום הצוואה משנת 2019; לאחר מכן פעלו ללא דיחוי בנסיון לאתר מסמכים ולהסדיר יצוג משפטי לטיפול בהגשת הבקשה; בשנת 2012, המבקש 1 עבר להתגורר בבית המנוחה, ובשנת 2017 עבר גם המבקש 2; המבקשים היו בקשר חם ואוהב עם המנוחה עד יומה האחרון, התגוררו עמה, סייעו לה בחיי היום יום ותמכו בה נפשית ובריאותית; לאחר פטירת המנוחה הוסיפו המבקשים להתגורר בנכס ביחד עם המשיבה; הצוואה משנת 2019 מדירה המבקשים ממנה, חסרת הגיון, נעדרת אחיזה במציאות, ואינה משקפת את רצון המנוחה; בארבע שנים האחרונות לחייה, חלתה המנוחה באלצהיימר, ונתמכה במטפלת במשרה מלאה; משנת 2018 השתלטה המשיבה על המנוחה בכל היבטי חייה, הכלכלי והאישי, ומנעה כל גישה אליה, לרבות הפסקת הטיפול הסיעודי בה; המבקשים מתנגדים לקיום הצוואה משנת 2019, מטעמים של העדר כשרות, השפעה בלתי הוגנת מצד המשיבה על המנוחה, מעורבות פסולה של המשיבה כ'נהנית' על פי הצוואה, בעריכתה.

טענות המשיבה, בתמצית – המבקשים היו סמוכים לשולחן המשיבה, שהינה אם יחידניתי עד בגרותם המאוחרת בגילאי 30-31; נוכחות המבקשים בבית המנוחה העיב עליה נפשית וכלכלית ולא תרם למצבה. לנוכח זאת, המשיבה נאלצה לסגור את ביתה, לסעוד את המנוחה, ואף התמנתה כאפוטרופסה לגופה; הבקשה הינה בבחינת 'הרצחת וגם ירשת', ותכליתה לנשל המשיבה מרכוש המנוחה ששייך לה באופן טבעי; צו קיום הצוואה כמוהו כפסק דין מחייב וסופי; טענת המבקשים, כי המנוחה לא היתה כשירה לצוות את הצוואה, חוטאת למציאות כנלמד מחוות הדעת של ד"ר… הבקשה אינה מגלה עילה שלא יכלו המבקשים להעלות בזמן מתן הצו; אין ולא היתה חובה על המשיבה להמציא את הבקשה לקיום הצוואה המאוחרת למבקשים, בהתאם להוראות תקנה 14 ל[תקנות] הירושה.

דיון והכרעה: סעיף 72 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע….. מכח הוראת הסעיף, לבימ"ש סמכות לבטל צו ירושה או צו קיום צוואה: א. על סמך עובדות או טענות שלא היו במועד מתן הצו; ב. שלא ניתן היה להביאן לפני מועד מתן הצו; ג. שהועלו בהזדמנות הסבירה הראשונה. לעניננו – ייאמר כבר, כי אני מוצאת שמתקיימים התנאים לביטול צו קיום הצוואה שניתן. המנוחה נפטרה ביום 24.2.21. בחודש 4/21 המשיבה הגישה בקשה לקיום צוואת המנוחה משנת 2019. המשיבה לא ציינה בבקשה לקיום צוואה, כי שלחה הודעה למשיבים… בתשובה לבקשה לביטול הצו, ובדיון, טענה המשיבה כי שלחה את הבקשה לקיום הצוואה למבקשים. מכאן כי סברה שעליה לעשות כן. לא עלה בידה להציג אישור מסירה למבקשים, כאמור בבקשה לקיום הצוואה לא ציינה כי שלחה למבקשים, ומשכך יש להניח כי לא נשלחה הבקשה למבקשים. אינני מוצאת צורך להכריע בשאלה אם קמה חובה על המשיבה לשלוח את הבקשה לקיום צוואה למבקשים, אם לאו, בנסיבות הענין, ועל פי לשון תקנה 14 לתקנות הירושה, שכן לא על כך נסמכת הכרעתי בבקשה. מכל מקום, בנסיבות הללו לא נסתרה טענת המבקשים, כי לא ידעו על הגשת הבקשה לקיום הצוואה משנת 2019.

אין חולק כי למבקשים נודע על צוואת המנוחה משנת 2001, בה הם זוכים, רק בחודש 6/21, לאחר שניתן צו לקיום הצוואה המאוחרת. מהמסמכים והאסמכתאות שצירפו המבקשים לבקשה עולה: ביום 21.4.21 (חודשיים אחר פטירת המנוחה) הודפסו הודעות הרשם למבקשים, על הפקדת צוואת המנוחה משנת 2001… ביום 30.5.21 התקבלו ההודעות למשלוח וטיפול בדואר ישראל. ביום 3.6.21 נכתב, כי 'נמען לא בבית – הושארה הודעה לנמען, והפריט יועבר למסירה ביחידת הדואר', וביום 9.6.21 נכתב כי דבר הדואר 'נמסר ליעדו'… המבקשים הציגו… צילום מעטפות של משרד המשפטים, נושאות תאריך 27.5.21 וכן צילום מעטפה נוספת נושאת תאריך 3/6; המבקשת לא הכחישה את הנטען, ולא נסתרה גרסת המבקשים באשר למועד בו נודע להם דבר הפקדת הצוואה משנת 2001, ביום 9.6.21. למעשה, עד היוודע למבקשים על הצוואה משנת 2001 לטובתם, שהפקידה המנוחה אצל רשם הירושה, לא יכלו לבסס התנגדות לקיום הצוואה משנת 2019 (גם לו ידעו על הגשת הבקשה, דבר שכאמור לא הוכח). שכן המשיבה הינה הזוכה על פי הצוואה, ויורשת המנוחה על פי דין. משכך, במועד בו ניתן צו לקיום הצוואה משנת 2019, ביום 18.5.21, לא ניתנה למבקשים הזדמנות בזמן אמת, להעלות טענות התנגדות כלפי בקשת המשיבה לקיום הצוואה משנת 2019. זאת ועוד. בהתאם להוראת תקנה 18… בטרם מתן צו קיום צוואה, על הרשם לברר במרשם הארצי, אם נמסרה או הופקדה צוואה, או אם נמסר או הופקד זכרון דברים על צוואה שבעל פה. אם מצא הרשם כי מצויה צוואה בקשר לאותו העזבון, שאינה נושא הבקשה שלפניו, עליו לשלוח הודעה בדואר רשום על דבר קיומה, לזוכים על פיה, ועל דבר הגשת הבקשה. בהודעה יצוין, כי הזוכים רשאים להגיש כתב התנגדות לבקשה, בתוך 14 ימים מיום המצאת ההודעה. בהודעות הרשם למבקשים, בדבר הפקדת הצוואה משנת 2001, אשר צורפו, צוין כי 'בענין עזבון המנוחה הוגשה בקשה במסגרת תיק מס 315632 לרשם הירושות במחוז ת"א'. לא נזכר דבר לגבי זכותם של המבקשים להגיש התנגדות לה, וגם לא המועד להגשתה כנדרש בהוראת תקנה 18… תחת זאת נרשם: 'לידיעתך ולטיפולך כפי שתמצא/י לנכון'. כך, שבמועד מתן צו קיום הצוואה, לא היו העובדות בידיעת המבקשים, ולא יכלו המבקשים להביאן. פעולתם הראשונה של המבקשים לאחר קבלת הודעת הרשם, נעשתה ביום 3.8.21, כחודשיים לאחר קבלת הודעת הרשם. המבקשים הגישו בקשה למתן צו מניעה זמני, לאסור כל דיספוזיציה בנכסי עזבון המנוחה, ובקשה לביטול צו קיום הצוואה. המבקשים טענו, כי מיד לאחר קבלת ההודעה, פעלו לאיתור מסמכים וב"כ אשר ייצגם. במכלול הנסיבות, במערכת היחסים המורכבת במשפחה, לאור המועד בו התגלה למבקשים על הצוואה המופקדת, ובהינתן כי לא נרשם בהודעת הרשם מועד הקצוב להגשת התנגדות (מה גם שהתקבלה כאמור לאחר שניתן צו קיום הצוואה) – אינני מוצאת בכך שיהוי לא סביר, אשר מאיין העתרות לבקשה, והתרשמתי כי המבקשים פעלו להעלאת טענותיהם בהזדמנות הסבירה הראשונה.

על יסוד כל האמור – צו קיום הצוואה מיום 26.6.19, שניתן ביום 18.5.21 – מבוטל. מובהר, כי אין בתוצאה זו משום הבעת עמדה לגבי התוצאה הסופית בהליכים בענין עזבון המנוחה וזהות יורשיה (ככל שיוגשו)….. תשומת לב הצדדים להוראות סעיף 75 בחוק הירושה, והסנקציה בצידה, בכל הנוגע למסירת הצוואה הנטענת משנת 2012".

14.3.23

פסק דין מיום 26.2.23 (פורסם ב"נבו"), במסגרת עמ"ש (מחוזי ת"א) 26680-06-22. פסק הדין העיקרי נכתב על ידי השופט נ. שילה: "לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה… בת"ע 53265-03-19 [פורסם בנבו], שקיבל את תביעת המשיב 1 לביטול צו הירושה, שניתן לאחר פטירת אחיו המנוח ש' ז"ל, דחה את התנגדות המערערת ויתר המשיבים לצוואתו, והורה על קיומה… המנוח ש' ז"ל (להלן: המנוח או ש') היה אחיו של המשיב 1 (להלן גם: ר'). להורים של ר' וש' (להלן: ההורים) היה בנין בתל אביב… המערערת טענה שהיא היתה ידועה בציבור של המנוח במשך 26 שנים. המשיבה 2 היא בתו של המנוח, והמשיבים 4-3 הם נכדיו של המנוח, ילדיו של בנו, שהלך לעולמו בחיי המנוח. ההורים ערכו צוואות הדדיות, לפיהן ההורה שיוותר בחיים, יהיה יורש ראשון, ולאחר פטירתו יזכו הבנים ר' וש' (להלן: האחים) בעזבונם בחלקים שווים [הוראת "יורש אחר יורש" – ד.ר.] לאחר פטירת אביהם של האחים, עבר הבנין לאמם, וביום 9.6.99 העבירה האם המנוחה את כל זכויותיה בבנין לר' במתנה, והבנין נרשם ע"ש ר' בלבד. ביום 6.8.06 חתמו האחים על הסכם שלפיו התחייב ר' להעביר למנוח מחצית מהזכויות בבנין לאחר אריכות ימים ושנים של אמם, ולהבטחת ביצוע הסכם זה, הוסכם שתרשם הערת אזהרה לטובת המנוח, לפיה ר' לא יוכל לבצע כל דיספוזיציה בבנין (להלן: ההסכם הראשון). ביום 25.11.09 חתמו האחים על הסכם נוסף, שבו הוסכם שהערת האזהרה שנרשמה לטובת המנוח מכח ההסכם הראשון, תימחק, ור' התחייב לשלם למנוח כל חודש סך של 1,500 ₪ כל עוד אמם בחיים, ולאחר פטירתה, ר' התחייב להעביר לש' את דמי השכירות שיתקבלו מהשכרת הדירה העליונה בבנין, למשך כל ימי חייו (להלן: ההסכם השני). בנוסף התחייב ר' בסעיף 6 להסכם השני, שאם המנוח ידרוש ממנו להעביר את הזכויות בדירה העליונה בבנין על שמו, ר' יעביר על שמו את זכויותיו בדירה זו, בכפוף לכך שהמנוח 'יחתום על צוואה אשר תעניק את הזכויות בדירה העליונה לר' או ליורשיו' (להלן: סעיף 6). ביום 4.1.10 ערך המנוח צוואה בעדים שבמסגרתה הוא ציווה את כל רכושו לר' (להלן: הצוואה). ביום 16.3.17 המנוח נפטר. ביום 3.7.17 הגישה המערערת בקשה למתן צו ירושה. ביום 1.2.18 ניתן צו ירושה, ולפיו המערערת יורשת מחצית מעזבונו של המנוח, מכח היותה ידועה בציבור, בתו – המשיבה 2  – יורשת רבע מעזבונו, והמשיבים 4-3, שהם נכדיו, יורשים שמינית כל אחד. ביום 28.6.18 הגישה המערערת תביעה רכושית כנגד ר', ובמסגרתה היא טענה שמגיע לה חלק מהבנין, מכח היותה אחת מיורשי המנוח (להלן: התביעה הרכושית). ביום 16.9.18 עתר ר' לביטול צו הירושה, ולקיומה של הצוואה. המערערת התנגדה לקיום הצוואה, וביקשה שצו הירושה יוותר על כנו.

המערערת טענה שיש לפסול את הצוואה, בין היתר מאחר שהצוואה נחתמה בעקבות ההסכם השני, שבו יש התחייבות לביצוע עיסקה בירושה עתידית, דבר שמנוגד לסעיף 8 לחוק הירושה… ולכן דין הצוואה להתבטל. בנוסף טענה המערערת, שבין המנוח לר' היו יחסי שנאה ור' הצהיר שהמנוח איים עליו ברצח. לדבריה, לא יתכן שזמן קצר לאחר מכן, המנוח יערוך צוואה לטובת אחיו, וינשל את ידועתו בציבור וילדיו. בנוסף טענה המערערת, שחתימת המנוח על הצוואה זויפה, הצוואה נחתמה תחת לחץ והשפעה בלתי הוגנת, ר' היה מעורב באופן פסול בעריכתה, ולא מדובר במעשה אישי, אלא בצוואה שהיא פרי מעשיו של ר' בלבד. ר' ביקש לקיים את הצוואה. לטענתו, הצוואה נערכה כהוקרה עבורו, מאחר שהוא היה האדם היחיד שעמד לצדו של המנוח וסייע לו, ואין כל קשר בין ההסכם השני לצוואה. לדבריו, המנוח מעולם לא דרש ממנו להעביר אליו זכויות בבנין, ולכן ממילא התנאי בנוגע לעריכת צוואה, שנקבע בסעיף 6, לא התממש. לטענתו, הצוואה נערכה בפני שתי עדות, שאחת מהן היא עורכת דין, והסיבה לעריכתה נובעת מכך שבתו של המנוח סיבכה אותו בחובות כבדים, שגרמו להתדרדרותו הכלכלית, ורק הוא סייע לו, ולכן המנוח גמל לו בצוואה. בית המשפט קמא קיבל את הבקשה לביטול צו הירושה, דחה את התנגדות המערערת לקיום הצוואה, והורה על קיום צוואת המנוח (להלן: פסק הדין)…

תמצית פסק הדין: התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 72(א) לחוק הירושה, המצדיקים את ביטול צו הירושה. ר' הבהיר שלא נחפז להגיש בקשה לצו קיום צוואה, מאחר שהמנוח היה חסר כל רכוש משמעותי הרשום על שמו, ולא היתה כל דחיפות להגיש את הבקשה לקיום הצוואה. בנוסף, רק ביום 5.8.18, כשר' קיבל את התביעה הרכושית, התברר לו שהמערערת הגישה בקשה לצו ירושה, ואף ניתן צו ירושה. מאחר שר' לא יורש על פי דין של המנוח, הוא לא קיבל הודעה על דבר הגשת הבקשה לצו ירושה, ומעת שנודע לו על קיומו של הצו, חלף חודש ימים בלבד עד שהגיש את הבקשה לביטול צו הירושה, שניתן רק כ-11 חודשים קודם. מאחר שלא נסתרה טענתו של ר' לפיה הבקשה לביטול צו הירושה, ניתנה [צ"ל "הוגשה" – ד.ר.] בסמוך למועד שבו נודע לו על קיומה, יש לבטל את צו הירושה. יש לדחות את טענת המערערת, שחתימת המנוח על הצוואה זויפה. בית המשפט מינה מומחית להשוואת כתבי יד (להלן: המומחית) שהודיעה שהיא לא יכולה להכריע האם מדובר בחתימתו של המנוח ולכן יש להסתייע בראיות חיצוניות. למרות שבמהלך עדותו של ר' הוא הציג תצהיר בחתימת המנוח מיום 9.1.09, שלא נמסר למומחית… והמערערת יכולה היתה לעתור להשלמת חוות הדעת… המערערת בחרה שלא לעשות כן… עורכת הצוואה, עו"ד… העידה שהמנוח חתם על הצוואה בפניה והיה 'מאוד ברור ונחוש והחלטי לערוך את הצוואה'. המנוח לא היה מאוים או מושפע והוא חתם בפניה ובפני העדה הנוספת על הצוואה מרצונו הטוב והחופשי. הצוואה נערכה במשרדה ללא מעורבות אדם אחר, והמערערת לא הרימה את הנטל להוכיח שהצוואה לא נחתמה ע"י המנוח. הצוואה נערכה לאחר שנחתם ההסכם השני. אין כל רלוונטיות לשאלה האם יש תוקף לסעיף 6 להסכם השני, שעוסק בהתחייבות לכתוב צוואה. אף אם יש לבטל סעיף זה… אין בכך להשפיע על תוקף הצוואה… עורכת הצוואה העידה שהמנוח מעולם לא ביקש להעביר לבעלותו את הדירה העליונה בבנין, כפי שנקבע בהסכם השני. בנוסף, המנוח יכול היה לשנות או לבטל את הצוואה במשך תקופה של שבע שנים עד למועד פטירתו, והוא לא עשה כן… המערערת לא הוכיחה שהצוואה נערכה מחמת אונס או איום או כפיה או מרמה או השפעה בלתי הוגנת. המערערת כלל לא טענה שהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה או שמצבו הרפואי היה ירוד באופן שהיווה כר נוח להשפעת ר' עליו. לא הוכח שר' היה היחיד שסייע למנוח אלא להיפך….. עורכת הצוואה העידה, שהצוואה נערכה ביוזמתו של המנוח, שצילצל למשרדה ותיאם פגישה. מאחר שהצוואה מאוד קצרה, היא הודפסה והמנוח חתם עליה באותו מועד. העדה הנוספת לצוואה העידה שהמנוח הגיע פעמיים למשרד, פעם לשוחח עם עורכת הדין ופעם על מנת לחתום על הצוואה. לדבריה, ר' הגיע עם המנוח וחיכה מחוץ למשרד, והמנוח רצה להוריש לר' את הבנין. ר' העיד שהמנוח ביקש ממנו שייקח אותו לערוך צוואה, ולאחר שהם הגיעו למשרדה של עורכת הדין, היא אמרה לו להמתין בחוץ, והוא לא שהה עם המנוח בחדר, כשהמנוח ערך את הצוואה. לדבריו, לאחר שהמנוח ערך את הצוואה, המנוח נתן לו עותק ממנה ואמר לו לשמור עליה. נתגלו 'אי דיוקים' בין עדותה של עורכת הצוואה לבין עדותה של העדה השניה.. אולם 'מדובר באי דיוקים לא משמעותיים לנוכח חלוף הזמן הרב ממועד עריכת הצוואה, ובפרט לאור העובדה כי המנוח הגיע למשרדה של עורכת הדין מספר פעמים קודם לכן לערוך את ההסכמים בין המנוח לתובע'. אין מחלוקת שבמועד עריכת וחתימת הצוואה, ר' לא נכח בחדר….." [לעיל הובא חלק בלבד מתמצית פסק דינו של בית משפט קמא – ד.ר.]

לאחר סקירות הצדדים בערעור, נפסק על ידי השופט נ. שילה, בין היתר: "פסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס בעיקרו על קביעות עובדה ומהימנות, לאחר שבית המשפט התרשם מהעדים באופן ישיר ובלתי אמצעי. כחלק מטענות המערערת, היא מבקשת מבית משפט של הערעור להתערב בממצאים העובדתיים, ואולם, הלכה היא, כי אין לעשות כן למעט במקרים חריגים….. המקרה דנן לא נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות… בדין קבע ביהמ"ש קמא שר' עמד בתנאי סעיף 72 לחוק הירושה, והיתה עילה לביטול צו הירושה. לא נסתרה טענתו של ר' שהוא כלל לא ידע על כך שניתן צו ירושה, ואף שהוגשה בקשה לצו ירושה, והדבר נודע לו רק לאחר שהמערערת המציאה לו את התביעה הרכושית שהגישה, שאליה צורף צו הירושה. ר' פעל בזריזות ותוך כחודש הגיש את הבקשה לביטול צו הירושה. גם טענתו של ר' שהוא התעכב עם הגשת הבקשה לקיום הצוואה והמתין לסיום שנת האבל, וכן העובדה שלמעשה לא היה בעזבון המנוח דבר, מהווים טעם נוסף המצדיק את השיהוי בהגשת הבקשה. לפיכך, צדק בית המשפט קמא שנעתר לבקשה לביטול צו הירושה. המערערת תולה את יהבה ומבססת חלק נכבד מטענותיה על העדר תוקפו של סעיף 6 להסכם השני, והשפעתו על הצוואה. אין ממש בטענה זו. ההסכם השני הוא מסמך נפרד ועצמאי, שאינו קשור לצוואה. השאלה האם הוראת סעיף 6 מהווה סעיף שיש לפסול, לאור הוראת סעיף 8 לחוק הירושה, אינה רלוונטית כלל לשאלת תוקף הצוואה. בהליך דנן לא נדונה כלל שאלת תוקף ההסכם השני. הנושא היחיד שהיה על בית המשפט לבחון, הוא האם הצוואה תקפה אם לאו. לכן, בצדק בחן ביהמ"ש קמא בקפידה ולעומק את עילות הפסלות שהמערערת העלתה, ודן רק בהן… יתר על כן: נקבע כממצא עובדתי שהמנוח מעולם לא פנה לר', ולא ביקש את העברת הזכויות בקומה העליונה על שמו. לכן, בהתאם לסעיף 6 לא קמה כל חובה על המנוח להכין צוואה, ומכאן שאין כל זיקה וקשר בין הוראות ההסכם, לבין עריכת הצוואה… זאת ועוד: לפי סעיף 6, המנוח התחייב לכתוב צוואה לטובת ר' בנוגע לזכויות בדירה בקומה העליונה בלבד. ברם, הצוואה מתייחסת לכל עזבונו של המנוח, ולכן ברור שאין כל קשר בין הצוואה לבין ההסכם.

אכן, המערערת צודקת שהנטל להוכיח שחתימת המנוח לא זויפה מוטל על כתפי ר', הטוען שחתימת המנוח היא אמיתית. כפי שנקבע בע"א 5293/90… 'הכלל בכגון דא הוא, כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע… כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע…'; ראו גם ע"א 1700/16… [פורסם בנבו]… ברם, ר' עמד בנטל זה והוכיח שהמנוח חתם על הצוואה. שהרי, שתי העדות לצוואה העידו שהמנוח חתם על הצוואה לפניהן. מדובר בראיה כבדת משקל, ומשבית המשפט קמא מצא את העדות אמינות, על אף כמה אי דיוקים, הוכח מעבר לנדרש שהמנוח חתם על הצוואה וחתימתו לא זויפה. טענת המערערת שלאור גילוי התצהיר החדש, מתברר שר' העלים חתימות מהמומחית, על מנת שהזיוף לא יתגלה, אינה טענה. אדרבא, לאחר שהתצהיר החדש התגלה, היה מצופה מהמערערת לבקש מהמומחית להשלים את חוות דעתה, ולבחון האם היא יכולה לתת חוות דעת יותר החלטית. משהמערערת לא ביקשה זאת, אין לה להלין אלא על עצמה. התצהיר החדש מחזק את טענותיו של ר' בדבר המניעים של המנוח, שעה שציווה לו את כל רכושו… לפיכך, תמיהתה הרבה של המערערת, כיצד זה המנוח נישל מעזבונו את ילדיו ואותה, אינם מפתיעים כלל, לאור התנהגותם… המערערת לא הצליחה להוכיח כל עילת פסלות לצוואה. מדובר בצוואה בעדים, שהעדים העידו על עריכתה. ר' לא נכח במשרד עורכת הדין כשהצוואה נערכה, ולא הוכח כלל שהוא נטל חלק בעריכתה, או שהשפיע על המנוח לערוך אותה. המנוח חי עוד שבע שנים לאחר שחתם על הצוואה. היתה לו אפשרות לבטל את הצוואה או לערוך צוואה אחרת. המנוח בחר שלא לעשות כן ולהותיר על כנה את הצוואה. זה היה רצונו ועל המערערת לכבד אותו…"

סה"נ השופט ש. שוחט הסכים עם פסק הדין העיקרי, והוסיף בקצרה: "הוראת סעיף 6 להסכם 2009, לפיה דרישתו של המנוח להעברת הזכויות בדירה העליונה בבנין על שמו תענה על ידי ר' בכפוף לכך שהמנוח 'יחתום על צוואה אשר תעניק את הזכויות בדירה העליונה לר' או ליורשיו', אינה תופסת. כך מורה לנו הוראת סעיף 27(ב) לחוק הירושה… שקובעת, 'התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה, או שלא לעשות אחת מאלה – אינה תופסת'… לטענת המערערת התחייבות זו נוגדת גם את סעיף 8 לחוק הירושה, בהיותה הסכם בדבר ירושתו של אדם, וגם מטעם זה בטלה היא. בטלות ההוראה מביאה, לגישתה, לביטול הסכם 2009, ולהקמתו מחדש של הסכם 2006, שלדידה נותר בתוקפו גם אחרי הסכם 2009. גם אם נכונה התזה לה מכוונת המערערת, עדיין, אין בהוראה זו, כשלעצמה, כדי לפסול את הצוואה של המנוח. הוראת ס' 27(ב) לחוק הירושה רק קובעת שההתחייבות אינה תופסת, והוראת ס' 8 לחוק הירושה אינה פוסלת את הצוואה, אלא קובעת את בטלותו של ההסכם. לכן, כדי לפסול את הצוואה, היה על המערערת להוכיח, כי זו נעשתה שלא מרצונו החופשי של המנוח, אלא מחמת אונס, כמשמעותו בסעיף 30 לחוק הירושה, שמקורו בהוראת סעיף 6 להסכם 2009, וזאת בין אם הסכם 2009 בתוקף, בין אם הסכם 2006 בתוקף. המערערת לא עמדה בנטל הזה שמוטל עליה, בפרט שעה שהצוואה נעשתה ללא קשר לדרישה (שלא היתה), ומשהתייחסה לכל עזבונו של המנוח – כפי שהובהר בפסקי הדין של בית משפט קמא ושל חברי הש' שילה…"

20.7.23

החלטה מיום 30.6.23 (פורסמה ב"נבו") שניתנה בת"א (מחוזי ת"א) 42581-05-23, וענינה בשאלה, "לאיזו ערכאה הסמכות הענינית לדון בתביעה לביטול צו קיום צוואה, שניתן לפני למעלה מ-30 שנה בבית משפט זה?"; וביתר פירוט: האם לבית המשפט המחוזי (אשר צו קיום הצוואה ניתן על ידו), או לבית המשפט לעניני משפחה:

"התובעים הם אחים, וילדיו של… ז"ל (להלן: משה) שנהרג בתאונת דרכים, ביום 6.3.1994, ואשר נכנסו בנעליו כיורשיו על פי דין. הנתבעים הם אחים של משה… וילדיהם של המנוחים עזריה ושורה חיימוב ז"ל (להלן: המנוח; המנוחה; ויחד – המנוחים). ביום 27.9.1991 חתם המנוח על צוואה (להלן: הצוואה) במסגרתה ציווה לנתבעת 1 (להלן: תמרה) את עיקר רכושו, לרבות שתי דירות בתל אביב. בדירה הראשונה, שהיתה רשומה על שם המנוח בלבד, התגוררו המנוחים, יחד עם בנם משה (להלן: דירת המגורים). הדירה השניה היתה רשומה על שם המנוחים בחלקים שווים (שתי הדירות יחדיו להלן: הדירות). המנוח נפטר ביום 30.10.1991. ביום 22.1.1992 ניתן על ידי בית משפט זה צו קיום לצוואת המנוח (להלן: צו קיום הצוואה). המנוחה נפטרה ביום 28.1.1996. ביום 15.1.23 ניתן צו ירושה אחר המנוחה. הנתבעים ירשו כל אחד 2/12 מעזבון המנוחה, והתובעים, שנכנסו בנעליו של משה, ירשו כל אחד 1/12 מעזבון המנוחה. לטענת התובעים, בסביבות שנת 1995, החתימה תמרה את המנוחה על מסמכים על מנת 'שתעביר לה במתנה את זכויותיה במחצית הדירה השניה, שאינה דירת המגורים, שהיתה רשומה ע"ש שני המנוחים'. את חציה הראשון של הדירה השניה, קיבלה תמרה בהתאם לצוואת המנוח, שהיה כאמור הבעלים של חצי מהדירה השניה (להלן: המתנה). ביום 17.5.23 הגישו התובעים לבית משפט זה, תביעה לביטול צו קיום צוואה (להלן: התביעה). לטענת התובעים, רק בעת האחרונה נודע לתובעת 'לתדהמתה העמוקה, על אודות צוואת המנוח וה'מתנה' מאת המנוחה, שני אלו לטובת הנתבעת 1 בלבד'. התובעת טוענת, כי המידע הגיע לידיעתה מפי הנתבעת 3, ועד אז לא ידעה, ולא יכולה היתה לדעת, על מעשיה של תמרה. כמו כן נטען, שתמרה שילמה לאחיותיה סכום כסף, על מנת שיוותרו על זכויותיהן בירושת הוריהם, וכן לצורך שתיקתן והסתרת העובדות מהנתבע 2, אחיהן ודוֹד התובעים… לטענת התובעים, באותן השנים בהן ניתן צו קיום הצוואה, וניתנה המתנה, הם היו שקועים בהקמת משפחותיהם, והיו מנותקים מההתרחשויות המשפחתיות… התובעת טוענת שרק לאחרונה נודע לה שהמנוחים – שהיו מאוד מבוגרים כאשר תמרה החתימה אותם על הצוואה ועל הסכם המתנה – היו במצב קוגניטיבי ירוד מאד… התובעים עותרים בתביעה לביטול צו קיום הצוואה, וטוענים שקמו בענינם עילות לביטול הצוואה… העדר כשרות, השפעה בלתי הוגנת, ומעורבות בעריכת הצוואה, ויש אף להחיל את הלכת 'החוטים השזורים'…

בתביעה טענו התובעים, שלבימ"ש זה הסמכות המקומית והענינית לדון בתובענה זו, ולחלופין 'מכח תקנה 24 לתקנות בית המשפט לעניני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020, לדון במאוחד בכלל הסעדים שבאותו ענין'. ביום… התבקש ב"כ התובעים 'לנמק מדוע הוגשה התובענה לבית המשפט המחוזי ולא לבית המשפט לעניני משפחה. בין היתר, יתייחס ב"כ התובעים לתקנה 56(א) לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998, ולפסיקה בענינה, אף יבהיר אם מעבר לצו קיום הצוואה, התקיימו בשעתו הליכים נוספים, כגון ניהול עזבון'. ביום… הגיש ב"כ התובעים את הנמקתו… למרות קיומה של סמכות ענינית לביהמ"ש המחוזי, אין לתובעים התנגדות שהתובענה תתנהל בביהמ"ש לעניני משפחה, שכן, התובענה מצויה עדיין בחיתוליה, לא נשמעו ראיות, ולא ייגרם כל נזק מהעברתה לבית המשפט לעניני משפחה. תקנה 27(א) לתקנות הירושה… קובעת כי: 'המבקש תיקון או ביטול של צו ירושה או של צו קיום, יגיש בקשה בכתב לבית המשפט או לרשם לעניני ירושה שנתן את הצו…' מאחר שצו קיום הצוואה ניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי, על הבקשה להיות מוגשת לביהמ"ש זה, ומכאן סמכותו הענינית לדון בבקשה. כמו כן, תקנה 56(א) לתקנות הירושה קובעת כי: 'תובענה בעניני ירושה שהוגשה לבית משפט מחוזי לפני תחילתן של תקנות אלה, תידון בבית המשפט שאליו הוגשה; תובענה נוספת בעניני ירושה, בענין אותו עזבון, תוגש גם לאחר תחילתן של תקנות אלה, לבית המשפט המחוזי שאליו הוגשה התובענה לראשונה; בתקנת משנה זו 'תובענה' – למעט בקשה לצו ירושה או לצו קיום'. בכל הנוגע לסייג ולפיו – 'בתקנת משנה זו 'תובענה' – למעט בקשה לצו ירושה או לצו קיום' (להלן: הסייג), קיימת מחלוקת פרשנית [ביחס] לאיזה חלק של התקנה חל הסייג האמור, האם רק ביחס לרישא או גם לסיפא. במקרה דנן מדובר בתובענה לביטול צו קיום צוואה, ובכל מקרה הסמכות נתונה לבית משפט זה. לפי הפרשנות שהסייג… חל על רישת התקנה, קיימת סמכות לבית משפט זה, שכן התקנה קובעת שתובענות בענין אותו עזבון, שיוגשו לאחר תחילת תקנות הירושה, יוגשו לביהמ"ש המחוזי, אליו הוגשה הבקשה לראשונה, והתביעה דנן היא תובענה לביטול צו קיום הצוואה ולא לקיום הצוואה. גם לפי הפרשנות, שהסייג מתייחס גם לסיפת התקנה, אזי הסמכות לדון בתביעה דנן נתונה לביהמ"ש המחוזי, מאחר שלא מדובר בבקשה למתן צו ירושה או צו קיום צוואה, אלא מדובר בבקשה לביטול צו קיום צוואה, והסייג לא חל. לפיכך, בכל דרך פרשנות בנוגע לסייג, הסמכות נתונה לבית משפט זה.

דיון והכרעה: השופט שוחט ועו"ד שאוה, בספרם 'סדר הדין האזרחי בבית המשפט לעניני משפחה'… מביאים את המחלוקת הפרשנית ביחס לשאלה, האם הסייג חל רק על הרישא של התקנה או גם על הסיפא, והם סבורים כי: "גישה זו, לפיה לבית המשפט לעניני משפחה נתונה גם הסמכות לדון בבקשות לתיקון צווי ירושה /צווי קיום צוואה, שנתן בית המשפט המחוזי, עולה בקנה אחד עם הפרשנות המילולית והפרשנות התכליתית ללשון התקנה, וכן עם המדיניות המשפטית הראויה. גישה זו היא הגישה הרווחת בפסיקת בתי המשפט לעניני משפחה'. אף אני מצטרף לעמדה זו. ברמ"ש 71892-11-17… [פורסם בנבו] (22.1.18) (להלן: פס"ד פלונית) פירט כב' השופט שוחט (כתוארו דאז) את המחלוקת הפרשנית בנוגע לסייג, וציין כי: 'פרשנות לפיה הסייג האמור מתייחס רק לרישת התקנה, מעגנת את כלל ההמשכיות, באופן בו לעולם תהא מסורה לבית המשפט המחוזי (ולא לבית המשפט לעניני משפחה) הסמכות לתקן צו ירושה או קיום צוואה שניתן תחת ידו. פרשנות לפיה הסייג האמור חל גם בסיפא של התקנה, מוציאה את הבקשות לצו ירושה ולצו קיום צוואה מכלל התובענות שבהן דנה התקנה, ומרחיבה את סמכות בית המשפט לעניני משפחה, באופן שאם ההליך הראשון, אשר הוגש לבית המשפט המחוזי לפני כניסת התקנות לתוקף, היה בקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה בלבד, לא יחול כלל ההמשכיות על התובענה החדשה, והיא תידון לפני בית המשפט לענייני משפחה (לרבות אם מדובר בתיקון של צו ירושה או קיום צוואה, שנתן בית המשפט המחוזי)'. ברע"א 8920/08… [פורסם בנבו] (13.5.10) הביא כב' השופט מלצר את המחלוקת הפרשנית בעניין הסייג, וציין כי: 'זה המקום להעיר, כי אף שבעלי הדין לא העלו את שאלת סמכותו הענינית של בית המשפט המחוזי לדון בבקשת הביטול, ראוי שבית המשפט הנכבד יבחן סוגיה זו, טרם שיכריע לגופם של דברים. לא ראיתי להרחיב בנושא זה, בהעדר טענות של בעלי הדין כאמור, ואסתפק איפוא רק בהצגת השאלה הרלבנטית: האם לאחר כניסת חוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995… לתוקפו, והעברת הסמכות בעניני ירושה לבית המשפט לעניני משפחה, עדיין יש בכוחו של בית המשפט המחוזי לדון – בסמכות מקורית – בבקשה לביטול צו קיום שניתן על ידו קודם לכן… ההכרעה בשאלה האמורה לעתים היא גם תלוית נסיבות, ואפשר ותיגזר אף מטיב הדיונים, שנערכו בעבר בבקשה למתן צו קיום (מהותיים, או טכניים), דבר המצריך עיון בתיק העזבונות כולו – שאיננו לפני'. בפס"ד פלונית קבע ביהמ"ש, שמאחר שבאותו ענין ההליכים שהתנהלו בשעתו בפני ביהמ"ש המחוזי לא הסתכמו רק בבקשה לצו ירושה, אלא ביהמ"ש המחוזי הכריע גם בבקשה למינוי מנהל עזבון, וגם בבקשה להוכחת מוות – ואפילו שנטען שלא התקיימו בענינים אלה דיונים מהותיים והיה מדובר בהליכים טכניים – הסייג שנקבע בתקנה מתייחס אך ורק לבקשה לצו ירושה וצו קיום, ומשכך שגה שם ביהמ"ש לעניני משפחה, שקבע כי הסמכות מוקנית לו.

הבחינה שיש לערוך בבואנו לקבוע, למי נתונה הסמכות לדון בבקשה לביטול צו קיום או צו ירושה, שניתן על ידי ביהמ"ש המחוזי, היא, האם פרט לתובענה למתן צו ירושה או צו קיום צוואה התקיימו בבית המשפט המחוזי הליכים אחרים מכל סוג שהם ביחס לאותו עזבון. ככל שהתנהלו הליכים נוספים, ואין זה משנה אם טכניים או מהותיים הם, הרי שהסמכות נתונה לביהמ"ש המחוזי. ברם, ככל שבית המשפט המחוזי דן רק בבקשה לקיום צוואה או צו ירושה, הסייג חל וכל תביעה נוספת לא תידון כבר בבית המשפט המחוזי, אלא רק בביהמ"ש לעניני משפחה. בעניננו, ביהמ"ש המחוזי דן רק בבקשה לצו קיום צוואה. לא התקיימו דיונים, לא הוגשו תביעות נלוות לבקשה לצו קיום, לא מונה מנהל עזבון, לא התקיים כל דיון מהותי בבקשה למתן צו קיום הצוואה, וכל שנעשה ע"י בית משפט זה הוא הענקת צו קיום צוואה. משכך, המקרה דנן נכנס לגדרי הסייג… ולביהמ"ש המחוזי לא נתונה הסמכות לדון בתביעה לביטול צו קיום הצוואה, ויש לנהל את ההליך בערכאה המוסמכת – היא ביהמ"ש לעניני משפחה. ההליך עודנו בראשיתו, טרם הוגש כתב הגנה, ולא ייגרם לאף צד להליך נזק בהעברת הדיון לביהמ"ש לעניני משפחה.

סיכומו של דבר: התביעה לביטול צו קיום הצוואה תועבר לביהמ"ש לעניני משפחה, שלו הסמכות הענינית לדון בה…"

27.7.23

פסק דין מיום 1.5.23 (פורסם ב"נבו"), שניתן במסגרת ת"ע (משפחה תל אביב) 19855-11-20 (כב' השופטת ס. אופק), עוסק בנסיבות לא-שגרתיות, שהובילו לביטול צו ירושה, שניתן שנים רבות קודם לכן: "לפני תובענה לתיקון צו ירושה, שניתן אחר המנוחה… יוער, כי הליך לתיקון צו ירושה או צו קיום צוואה מסווג כ'תובענה' ולא כ'בקשה' [תקנה 12(8) לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998 (להלן – תקנות הירושה)] ויש לראות את מי שמבקש את התיקון כ'תובע' ואת היורש כ'נתבע' [תקנה 27(ד) לתקנות הירושה]; אולם, משהליך זה הוגדר על ידי הצדדים כ'בקשה', לשם הנוחות בפסק דין זה, ההליך ובעלי הדין יוגדרו בהתאם… המבקש, יליד שנת 1950, הוא בנה של המנוחה. המשיב 1 הוא היועץ המשפטי לממשלה, באמצעות ב"כ במשרד האפוטרופוס הכללי במחוז תל אביב… המשיב 2 הוא בעלה של המנוחה (להלן – המשיב), לה נישא בשנת 1954,  ומנישואים אלה נולדו להם שלושה ילדים: מר א.מ… מר ר.מ… וגב' י.ב… המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 00.00.2010. לאחר פטירת המנוחה, הגיש המשיב… בקשה לצו קיום צוואה בכתב יד של המנוחה… המדובר במסמך מודפס… אשר נושא את חתימת המנוחה. ביום… דחה רשם הירושה את הבקשה לקיום צוואה, מהטעם שאינה עומדת בתנאי הדין, תוך שקבע כי '…המסמך… מודפס כולו, נושא חתימת המנוחה. מבחינת תוכנה, אכן זו צוואה. מבחינת צורתה זו אינה צוואה, ולא ניתן לקיימה בצו קיום צוואה……' ביום 14.9.2011, תחת הבקשה המקורית, הגיש המשיב בקשה לצו ירושה אחר המנוחה, במסגרתה פירט את הילדים המשותפים בלבד כילדיה של המנוחה, וצירף תצהירי הסתלקות מטעמם לטובתו… ביום 1.12.2011 ניתן על ידי רשם הירושה צו ירושה, הקובע כי המשיב הינו יורש בשלמות של עזבון המנוחה…

המבקש היה רשום במרשם האוכלוסין כבנה של הגב' ש.י ז"ל, שנרשמה גם כאמה של המנוחה. ביום 15.7.2015 הגיש המבקש תביעה לקביעת אימהות… במסגרתה עתר להצהיר כי המנוחה היא אמו הביולוגית, ובהתאמה להורות על תיקון צו הירושה כך שהוא יירשם כיורש 1/8 מעזבונה… העתירה לתיקון צו הירושה לא התבררה במסגרת תביעת האימהות, מהטעם שאין זו המסגרת הדיונית המתאימה… לצורך בירור תביעת האימהות, ולאחר שנדחתה בקשה לסילוק על הסף… התקיימה בפני ישיבת הוכחות… ביום 4.7.2017 ניתנה החלטה מנומקת לעריכת בדיקה גנטית לבירור שאלת האימהות. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי נדחתה… גם על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, והיא נדחתה… תוצאות הבדיקה הגנטית נבחנו על ידי מתמטיקאי גנטי, מומחה מטעם בית המשפט, שהעריך כי המבקש הוא בנה של המנוחה בהסתברות של 98.61%… ביום 22.7.2019 ניתן פסק דין הנעתר לתביעת האימהות וקובע, כי המבקש הוא בנה הביולוגי של המנוחה… (להלן – פסק הדין). המשיב עירער בבית המשפט המחוזי על פסק הדין; ואולם בעקבות הודעת המשיב וילדיו על משיכת הערעור, נדחה הערעור ביום 12.10.2020, ופסק הדין הפך לחלוט…

ביום 7.8.2020 הגיש המבקש לרשם הירושה תובענה לתיקון צו הירושה, כך שהוא יירשם כיורש על פי דין של המנוחה, ויהא זכאי ל-1/8 מעזבונה (להלן – הבקשה). ביום 26.10.2020 הודיע האפוטרופוס הכללי על כוונתו להתערב בהליכים, מהטעם לפיו 'לאור המפורט בבקשה לתיקון צו קיום צוואה, הרי שלמנוחה בן נוסף בשם ע', אשר נפטר בעיראק, ככל הנראה לפני עשרים שנה, והותיר אשה ו-2 בנות. לאור האמור לעיל, על המבקש לפעול לבירור תאריך פטירתו המדויק, ובהתאם לזהותו יורשיו/צאצאיו…' ביום 29.10.2020 הורה רשם הירושה על העברת הדיון בבקשה לבית משפט זה, 'בשל השיהוי הניכר בהגשת בקשה, ובהתאם לסיפא לסעיף 72 לחוק הירושה… ועל פי סעיף 67א(א)(8) לחוק הירושה…' ביום 28.12.2020 הגיש המבקש בקשה מתוקנת לתיקון צו הירושה… ביום 11.1.2021 הודיע האפוטרופוס הכללי, כי הואיל ובבקשה המתוקנת, המבקש לא כלל בן נוסף של המנוחה, ע', הרי שהתערבותו בהליך זה בעינה עומדת. ביום 24.1.2021 הגיש המשיב תשובה מטעמו, במסגרתה התנגד לבקשה לתיקון צו הירושה, בין היתר, מטעמי שיהוי והתיישנות…"

לאחר סקירת טענות הצדדים, נפסק, בין היתר: "הכרעה במחלוקת שהונחה בפני דורשת התייחסות הן לטענת ההתיישנות הכללית… והן בהוראות הספציפיות המוסדרות בחוק הירושה… תביעה לתיקון או לביטול צו ירושה, כמו גם צו קיום צוואה, כפופה לדיני ההתיישנות… לטענת המשיב, עילת התביעה התיישנה… תביעה שאינה במקרקעין מתיישנת לאחר 7 שנים; ומשמדובר בעניננו בסעד של תיקון צו ירושה, שענינו כלכלי לחלוטין, עילת התביעה התיישנה בחלוף 7 שנים ממועד נתינתו… איני מקבלת טענה זו… ראשית, צו ירושה איננו הליך בין צדדים בנוגע לקיומה של זכות כלשהי, אלא מדובר בהליך ייחודי, במסגרתו נקבע מי הם יורשי המנוח, הא ותו לא. גם אם תיתכן האפשרות שכתוצאה מן ההצהרה יהיה יורש זכאי לתבוע סעדים נוספים אחרים, ובכלל זה סעדים שענינם כלכלי, אין בכך כדי לשנות את העובדה, שצו הירושה הוא בבחינת הצהרה העומדת בפני עצמה….. שנית, אין מועד קצוב להגשת בקשה לביטול או תיקון צו, מלבד החובה להגישה בהקדם….. שלישית, למבקש נודע על קיום צו הירושה רק בשנת 2015, למעלה משלוש שנים לאחר שהצו ניתן, לאחר שפנה מיוזמתו לרשם הירושה, וגילה כי הוא כלל לא אוזכר בבקשה לצו ירושה כבנה של המנוחה… ומכאן, חל בעניננו סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע את כלל 'הגילוי המאוחר'….. ולבסוף, אני סבורה כי בנסיבותיו המיוחדות והחריגות של מקרה זה, עצם העלאת טענת ההתיישנות, נגועה בחוסר תום לב, במיוחד לאחר שנקבע בהליך משפטי ממושך ומייגע כי המבקש הוא בנה של המנוחה, כך שאין חולק כעת כי צו הירושה ניתן על בסיס עובדתי שגוי. התנהלות המשיב ובני משפחתו בהליך זה ובהליך הקודם מלמדת, בכללותה, על נחישותם לא לקבל את המבקש כבנה של המנוחה, ולנשלו מחלקו בירושה. הלכה פסוקה היא כי גם בשימוש בטענת ההתיישנות יש לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, וכי אי קיומה של החובה לנהוג בתום לב עשוי להביא לדחית הטענה [ע"א 3496/15…]

לאחר שנדחתה טענת ההתיישנות, אעבור לדון בטענת השיהוי….. צו ירושה או צו קיום צוואה הינו פסק דין, התקף כלפי כולי עלמא, ומהווה הכרעה סופית ומחייבת….. עם זאת, קבע המחוקק חריג לכלל בדבר סופיות הדיון, וניתנה האפשרות במקרים מסוימים 'לפתוח' מחדש את צו הירושה או את צו קיום הצוואה, בהתקיים התנאים שנקבעו בחוק ובפסיקה….. לשון החוק מקפלת בתוכה את תמצית המבחנים, שעל פיהם מוסמך בית המשפט לתקן או לבטל צו ירושה או צו קיום צוואה: המבחן הראשון – האם קיימת עובדה שלא הובאה בפני בית המשפט או רשם הירושה, קודם מתן הצו, והאם היה בה כדי לגרום לקבלת צו שונה ממה שניתן; המבחן השני – האם יכול היה המבקש להביא את העובדה או הטענה לפני מתן הצו? וכן האם יכול היה לעשות כן בהזדמנות הסבירה הראשונה לאחר מתן הצו? במידה והמבקש לא עשה כן בהזדמנות הראשונה שהיתה לו, בדרך כלל ידחה בית המשפט את הבקשה, אם כי הוא אינו חייב לעשות כן, ונתון לו שיקול דעת לקבל בקשה גם אם היא לא הוגשה על ידי המבקש בהזדמנות הסבירה הראשונה….. בפסיקה נקבע, כי התשובה לשאלה, מתי יפעיל בית המשפט את שיקול הדעת כדי לשים מחסום לדיון מחודש, תלויה בנסיבותיו של כל מקרה לגופו, ותוך התחשבות באמות המידה שלהלן: מהותה, טיבה ומשקלה הלכאורי של העובדה או של הטענה החדשה [ע"א 4440/91…]; מידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענה החדשה לפני בית המשפט [ע"א 516/80… (להלן – פרשת לשינסקי)]; מה הסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, ומה מידת הסבירות או אי הסבירות להסבר זה [פרשת לשינסקי; ע"א 5640/92…]; האם בעטיו של השיהוי נוצר קושי לברר את העובדות לאשורן ובמיוחד, האם הגשת הבקשה מקשה על אחד הצדדים המעונינים בעזבון, בהבאת חומר הראיות לביסוס טענותיו [פרשת לשינסקי]; מה הקושי שהשיהוי עלול לגרום בבירור זכויותיהם המהותיות של הצדדים [ע"א 601/88… (להלן – פרשת שרייבר); מהי מידת חומרת הפגיעה בכל אחד מהצדדים עקב שינוי צו הירושה המבוקש [פרשת שרייבר]…"; מבלי לצטט מפסק הדין המפורט, די לציין כי בית המשפט קיבל את הבקשה לביטול צו הירושה, "לאחר יישום קונקרטי של אמות המידה שנקבעו בפסיקה, ובחינת מכלול הראיות והשיקולים". להשלמת התמונה, בית המשפט התרשם כי "המשיב היה מודע לכך שהמבקש הוא בנה הביולוגי של המנוחה, ולמעמדו כיורש. מכל מקום, בין אם המשיב היה מודע לקיומו של המבקש כבנה של המנוחה, ובין אם לאו, בין אם השמטת המבקש מהבקשה לצו ירושה הייתה במזיד, ובין אם היתה מעשה בתום לב, אין עוררין כי צו הירושה ניתן על תשתית עובדתית שגויה. ערה אני לכך, שגם אם המשיב היה מודע לכך שהמבקש הוא בנה של המנוחה, הרי במועד הגשת הבקשה לצו ירושה, המבקש לא היה רשום כבנה, ויתכן שלא היה אפשר לציינו כיורש על פי דין. עם זאת, לכל הפחות היה מקום להביא את הענין לידיעת הרשם לעניני ירושה, כמו גם האפוטרופוס הכללי, וכן ליידע את המבקש על עצם הגשת הבקשה. כל זה לא נעשה. סיכום ביניים: מן המקובץ לעיל, עולה כי יישום מבחני סעיף 72 לחוק הירושה, כפי שנקבעו בפסיקה, מצדיק לקבל את הבקשה, כך שצו הירושה יתוקן, באופן שהמבקש יתווסף על יורשיה של המנוחה".

בית המשפט דן גם ב"קיומו של צאצא נוסף: במסגרת בירור תביעת האימהות, טען המבקש כי נודע לו שלמנוחה היה בן נוסף, בשם ע', אשר נולד בעיראק בשנת 1949, וחי שם עד לפטירתו; ע' הותיר אחריו אשה בשם ג' ושתי בנות, בהן פגשו המבקש ורעייתו במהלך ביקור בעמאן שבירדן, והמבקש קיבל מאלמנתו של ע' מידע; המבקש הציג בפני בית המשפט תמונה של ע' ובני משפחתו, וכן תמונות משותפות שצולמו במפגש הנ"ל… יתרה מכך, במהלך חיפושיו הגיע המבקש גם לביקור אצל הגב' ג', אלמנתו של ע', ובמעמד זה נכח גם העד… שהצהיר מטעם המבקש, בהליך לבירור תביעת האימהות, כי במהלך הפגישה הגב' ג' 'סיפרה לנו על החיים שלה ושל בעלה, על ילדיה, על זה שידעה שלאמו של ע' קראו ג', ועל כך שע' חיפש גם את אחיו ס' משך שנים רבות, עד שנפטר'… חרף האמור לעיל, כיום טוען המבקש, כי אין מקום לתיקון צו הירושה, באופן שגם ע' יוכרז כיורש של המנוחה, שכן בניגוד לבדיקת הרקמות אשר הוכיחה מדעית ומעבר לכל ספק את היות המנוחה אמו של המבקש, הרי שבדיקה כאמור או בירור אחר כלשהו לא בוצעו ביחס לע'; כל הידוע לו בענינו של ע' הוא מסיפורים ששמע מהגב' ו.ס. מלונדון וכן מאלמנתו של ע', עימם קיים מפגש אחד בשנת 1999, ומאז אין לו כל קשר עימם; אין לו כל דרך ליצור קשר עם הגב' ס' (שהיתה לפני 20 שנים בשנות ה-80 לחייה), או עם מי מבני משפחתו של ע'; בני משפחתו של ע' מתגוררים בעיראק, מדינת אויב, ואין למבקש כל יכולת שהיא לאתר מי מהם כיום, ואפילו לא קצה חוט מה עלה בגורלם מאז שנת 1999 ועד היום. על פי תקנות הירושה, המגיש בקשה למתן צו ירושה, חייב לפרט בבקשתו את שמות יורשי המנוח, ואם מת מי מהם – את שמות יורשיו, ולהצהיר כי אלה היורשים היחידים וכי אין זולתם; זאת ועוד, מקום שהמבקש אינו יודע אם היורשים הינם היורשים היחידים, או אם יורש פלוני או אלמוני נמצאים עדיין בין החיים, עליו להצהיר על כך בבקשתו… ההלכה הפסוקה קובעת, כי '…מי שתובע זכות בירושה, אינו יוצא ידי חובתו על ידי הוכחת קרבתו המשפחתית למוריש, אלא עליו גם להביא ראיות, שאין יורשים אחרים זולתו, או מהו החלק בירושה המגיע לו. דרישה זו מבוססת על העקרון, שהתובע זכות בעזבון, חובת הראיה עליו והוכחות שלו אינן שלמות, אם איננו מראה כשהוא תובע את כל העזבון לעצמו, שאין יורשים על פי הדין הקודמים לו או הזכאים לרשת יחד איתו' [ע"א 500/78…] לפיכך, 'אין להוציא צו ירושה לגבי כל העזבון לטובת יורשים מסוימים, כאשר לא נשללה האפשרות שקיימים יורשים אחרים שאף הם זכאים לרשת'… בעניננו, מהמידע שהמבקש עצמו הביא בפני בית המשפט, מסתברת האפשרות של קיומו של בן נוסף של המנוחה, ע', אשר ככל הנראה הלך לבית עולמו בעיראק, והותיר אחריו צאצאים החיים שם כיום. בנסיבות אלה, לא ניתן להתעלם מקיומו של אותו בן נוסף או מצאצאיו, ויש ליתן ביטוי לכך בצו הירושה. עם זאת, אין בידי לקבוע, כקביעה משפטית, כי המדובר בע'. בנסיבות אלה, יש ליתן ביטוי בצו הירושה המתוקן לאפשרות קיומו של צאצא נוסף של המנוחה, ככל הנראה ע', ויש צורך לשמור את חלקו הנטען בעזבון בהתאם. מקובלת עלי עמדת האפוטרופוס הכללי, כי במועד פטירת המנוחה, התגבשה נפקדות ביחס ליורש פוטנציאלי, נוסף ויש להחיל על חלקו בעזבון המנוחה את חוק נכסי נפקדים….."

{עדכון: ביום 14.1.24 נדחה ערעור (עמ"ש 33390-06-23) שהוגש לבית המשפט המחוזי בעקבות פסק הדין נשוא תוספת זאת; וביום 11.3.24 נדחתה בקשת רשות ערעור (בע"ם 1266/24) שהוגשה לבית המשפט העליון}

21.12.23

בתוספת הקודמת (מיום 27.7.23) התייחסתי לפסק דין (בת"ע 19855-11-20), לגביו צוין כי הוא "עוסק בנסיבות לא-שגרתיות, שהובילו לביטול צו ירושה, שניתן שנים רבות קודם לכן"; ניתן לכתוב את אותם דברים בדיוק, גם בנוגע לפסק דין מיום 19.5.23 (הותר לפרסום ללא פרטים מזהים ביום 6.9.23, ופורסם ב"נבו"), במסגרת ת"ע 3595-09-18 ותמ"ש 66442-05-18: "לפני הכרעה בשני הליכים בענין עזבון המנוח… ת"ע 3595-09-18 – בקשה לתיקון צו ירושה אחר המנוח, שהוגשה על ידי המבקש; תמ"ש 66442-05-18 – תביעה לפסק דין הצהרתי לגבי דירת מגורי המנוח ואשתו המנוחה. בית המשפט התבקש להצהיר כי דירה זו היתה משותפת למנוח ולאשתו המנוחה, ובהתאם, לאור תיקון צו הירושה… להורות כי חלקו של התובע בזכויות בדירה הוא 3/8 מהזכויות… הצדדים להליך: המבקש – בנו של המנוח; המשיבים – נכדיו של המנוח מבתו שנפטרה לפניו, ואביהם – המשיב… המנוח הלך לבית עולמו ביום 11.10.2007. המנוח היה נשוי בשנים 1941-1953 לאשתו הראשונה… שהלכה לעולמה בשנת 2004. מנישואי המנוח… נולד בנם המשותף —- (להלן: המבקש ו/או התובע), יליד 14.1.1947. נושא אבהותו של המנוח למבקש היה במרכז המחלוקת בין הצדדים, כפי שיפורט להלן. המנוח נישא בשנית ל… שהלכה לעולמה ביום 6.9.2007 (להלן: המנוחה ו/או אשת המנוח). מנישואים אלה נולדה למנוח ולאשתו, בתו, *** ז"ל (להלן: הבת המנוחה), שנפטרה לפניו, ביום 14.10.2004. הבת המנוחה נישאה ל… (לצורכי נוחות, להלן: המשיב), ומנישואים אלה נולדו משיבים 1 ו-2 (להלן: המשיבים ו/או הנתבעים). ביום 13.12.2007 הוגשה לרשם לעניני ירושה בקשה לצו ירושה אחר המנוח (ובמקביל גם אחר אשתו המנוחה) על ידי המשיבים. מאחר שהמשיבים היו באותה העת קטינים, הבקשה הוגשה באמצעות המשיב, אביהם והאפוטרופוס הטבעי שלהם… בבקשה לצו ירושה הוצהר ע"י המשיב כי הבת המנוחה ז"ל הינה הילדה היחידה שנולדה למנוח אי פעם… המשיב הצהיר כי יורשיו על פי דין של המנוח הם נכדיו, המשיבים… למבקש לא הודע על הבקשה לצו ירושה, ופרטיו לא נרשמו בבקשה כצאצא של המנוח. נושא ידיעתו לגבי פטירת המנוח ולגבי הגשת הבקשה ידון בהמשך. ביום 8.1.2008 ניתן צו ירושה אחר המנוח… ללא כל התנגדות. המשיבים נרשמו כיורשיו היחידים של המנוח, וחלקו היחסי של כל אחד מהם בעזבון – מחצית. על שם אשתו של המנוח היתה דירה…  ששימשה כדירת מגוריהם של המנוח ושל אשתו… בהתאם לצווי הירושה שהוצאו אחר המנוח ואחר אשתו, הדירה נרשמה בחלקים שווים על שם המשיבים… ביום…18 ניתן במסגרת התביעה לפסק דין הצהרתי, צו מניעה זמני, האוסר על המשיבים לעשות דיספוזיציה בזכויות בדירה. ביום 30.5.2018 הוגשה בד בבד ע"י המבקש הבקשה לתיקון צו הירושה… ביום 9.8.2018 ניתנה החלטת הרשם לעניני ירושה על העברת הבקשה לבית משפט להכרעתו… ב"כ האפוט' הכללי הודיע כי אין בכוונתו להתערב בהליכים. ההליכים בפני נמשכו זמן רב, בשל המחלוקת לגבי הקשר המשפחתי של התובע למנוח. בשל כך התנהל הליך לבדיקת קשרי משפחה… שכלל גם בדיקות גנטיות. ביום 7.10.2021 ניתן פסק הדין בהסכמת הצדדים, כי '[…] לאור הסכמת הצדדים ובקשתם והסכמת ב"כ פמת"א, ניתן פסק דין הקובע כי המנוח *** ז"ל הינו אביו של התובע'….."

אצטט להלן רק מפסק הדין בת"ע 3595-09-18 (בעניןתיקון צו הירושה של המנוח). לאחר סקירת טענות הצדדים, נפסק, בין היתר: "…הלכה היא כי צו ירושה כמוהו כפסק דין מחייב כלפי כולי עלמא. החריג הקבוע בסעיף 72 לחוק הירושה מאפשר את ביטול או תיקון הצו, בהתקיימם של שני תנאים מצטברים: הוכחתן של עובדות או טענות חדשות, שלא היו בידי המבקש בעת מתן הצו, והבאתן בפני בית המשפט בהזדמנות הראשונה. בבחינת הבקשה יעמוד בית המשפט על מידת האיחור בהגשתה, ועל ההסבר שניתן לאיחור ולסבירותו, כאשר  ככל שהשיהוי ארוך יותר, יידרש נימוק משכנע יותר להצדקתו… בעניננו, שוכנעתי כי נימוקים משפטיים ועובדתיים מובילים למסקנה, כי יש מקום להורות על קבלת הבקשה לתיקון צו הירושה… יודגש – קבלת בקשה לתיקון צו ירושה… הינה הליך חריג, שיש לעשותו במשורה ובמקרים מתאימים וחריגים. המקרה שלפנינו נופל לגדרי החריג, חרף הזמן הממושך שעבר ממתן צו הירושה [ועד] להגשת הבקשה לתיקונו.

הוכחה עובדה, נסיבה או טענה חדשה שהתגלתה לאחר הוצאת צו הירושה: הדין מדגיש כי יש להוכיח עובדה או נסיבה חדשה שהתגלתה לאחר שהוצא הצו. בעניננו, המבקש הוכיח עובדה חדשה שהתגלתה לאחר הוצאת צו הירושה: היותו בנו של המנוח. מדובר בעובדה מהותית, של יורש על פי דין של המנוח, שלא היתה ולא נטענה בפני הרשם, עת הוגשה הבקשה ובעת מתן הצו. ניתן פסק דין ביום 7.10.2021, הקובע כי המבקש הוא בנו של המנוח… פסק הדין ניתן בהסכמה ולאחר ביצוע בדיקות גנטיות. בנוסף, המבקש צירף… את תעודת לידתו… [בה] מופיע שם משפחתו כשם משפחתו של המנוח, ושם אביו כשמו של המנוח… המבקש צירף… תמצית רישום אוכלוסין שלו. בתמצית הרישום מופיע כי שם אביו… כשם המנוח… יתרה מכך, בחינת עדות המבקש אל מול עדות המשיב שיכנעני בצורה ברורה, שיש ליתן משקל מכריע לעדות המבקש… המבקש פירט ללא כחל וסרק את נסיבות חייו מכמירות הלב. הוא התמודד עם שאלות קשות והטחת האשמות, לגבי מערכת יחסיו עם המנוח, שלא הוא בחר בנסיבותיהם. ריבוי הפרטים שנתן, גם כאשר אלה לא שירתו לכאורה את גרסתו, הם שמחזקים את אמינותה המלאה של גרסת המבקש. המבקש… הניח כי אם המנוח היה מזכיר את שמו בצוואה היו פונים אליו, ולכן האמין שהמנוח החליט לא לכלול אותו בצוואה. לטענתו, הוא לא האמין שלא היתה צוואה, מאחר שאם לא היתה נערכת צוואה, היו פונים אליו, כי יודעים על קיומו. בתו של המבקש העידה גם היא בהליך, וציינה כי היא זו שפנתה לאביה, בשל צורך רפואי קשה שהתגלה לבתה הקטינה, ובדקה עימו האם בדק האם מגיע לו דבר מה מירושת אביו… גרסתה היתה סדורה ומפורטת, ויש ליתן בה אמון מלא. המבקש אישר… [כי] זה מבחינתו היה המניע לבדוק את נושא הירושה… הוכח כי המבקש הוא בנו של המנוח ועל כן הוא יורש על פי דין של המנוח. לגבי הנסיבות של אי הכללתו בבקשה ואי ידיעתו לגבי הגשת הבקשה, יפורט בהמשך.

סוגית השיהוי: …המבקש הגיש את הבקשה כ-10 שנים לאחר שהצו ניתן על ידי הרשם לעניני ירושה… ככל שהשיהוי בהגשת הבקשה ארוך יותר, יש צורך בנימוק משכנע יותר להצדקתו… בבחינת השיהוי, המרכיב העיקרי החשוב הוא ההסבר לשיהוי, ולאו דווקא מידת השיהוי… המבקש הגיש את הבקשה לתיקון צו הירושה כ-10 שנים לאחר מתן צו הירושה. שיהוי במשך זמן כה ארוך הוא שיהוי משמעותי. מקובל עלי במלואו ההסבר המפורט, האמין והמנומק של המבקש (ושל בתו בעדותו) לגבי השיהוי. יתרה מכך, מעת שנודע למבקש על מתן צו הירושה ועד שהגיש את הבקשה לתיקונו, חלפו 3 חודשים בלבד… קרי, המבקש פעל באופן מיידי, מעת שנודע לו על מתן הצו… באיזון בין השיהוי לבין העובדה החדשה… יש מקום ליתן בכורה להיותו של המבקש יורש על פי דין. המשיב חזר פעמים רבות מאוד… על טיב מערכת היחסים, כנימוק לאי הכללת המבקש בצו הירושה. דין טענה זו להידחות. המשיב ציין למשל… כי המבקש 'מחק לחלוטין את המנוח מחייו במשך עשרות שנים קודם לפטירתו – ולא היה ביניהם שום קשר…..' טענה זו מנותקת מכל המסכת הראייתית שהתבררה בהליך ומפנה אצבע מאשימה למבקש כילד – גם אם הוא כבר איש במיטב שנותיו – שלא בחר את נסיבות חייו, והתנתקות אביו ממנו ומאימו. בהמשך… למרות שניתן פסק דין בהסכמה, בו נקבע כי המבקש הוא בנו של המנוח – מתייחסים המשיבים למבקש בהקשר של המנוח כמטילים ספק בקשר, ומכנים את המנוח 'אביו' – בגרשיים שהוספו במכוון. התנהלות זו אינה במקומה – לא דיונית ולא מהותית. משעה שניתן פסק הדין, שקבע כי המבקש הוא בנו של המנוח, אין מקום לתת ציון או הפחתה לטיב קשר האבהות… המחוקק לא קבע בירושה על פי דין, כי יש לתת אותות ומופתים לקשר המשפחתי וטיבו. חפץ אדם בשל טיב הקשר המשפחתי לשנות מירושתו על פי דין – עליו לערוך צוואה. לא ערך צוואה, יורשים אותו יורשיו על פי דין, לפי מה שנקבע בחוק הירושה. המבקש העיד בכנות ומהימנות, כי לא ראה את המנוח 30 שנה לפני פטירתו, ומאז שהתגייס לצבא התרופף ביניהם הקשר. הוא היה בן 60 עת נפטר המנוח… שוכנעתי בגרסתו של המבקש, שלאור הנתק עם אביו, האמין שהמנוח ערך צוואה שאינה כוללת אותו, וכי במידה והיה מוזכר בצוואה, היו יוצרים עימו קשר. על סמך השערה זו, המבקש בחר להניח לענין. אך כשגילה שלא נערכה צוואה, והירושה נקבעה על פי דין, הוא מעונין לעמוד על זכותו מכח צו הירושה….. המבקש שב וחוזר על הקושי שלו לברר על הצוואה, לאור הקשיים שהיו לו בקשר עם אביו… הוא ציין כי לא ידע שאחותו למחצה *** ז"ל – אמם של המשיבים – נפטרה, וכי כאשר המנוח היה מאושפז… הבת המנוחה היא זו שיצרה עימו קשר לתאם ביקור שלו אצל המנוח….. המבקש האמין בכל ליבו, כי ידעו על קיומו….. בתו של המבקש העידה כי ידעה על הסיפור המשפחתי וידעה כי המנוחה לא רצתה לגדל את המבקש…. היה ידוע לכל המשפחה כי המנוח-אביו של המבקש, לא רצה לגדלו ולא רצה לפגוש אותו, וכי דובר על כך במשפחה… המבקש ציין נחרצות כי 'ידעתי הרי שהמשפחה של אבי יודעים על קיומי'… אני נותנת אמון מלא גם בתשובה זו. בהמשך ציין כי אביו ואחותו *** היו בחתונתו שלו… לא עלה על דעתו… 'שיכול להיות מצב שאף אחד לא שמע אף פעם את הסיפור הזה שיש פה עוד אחד'… לעומת זאת, חקירת המשיב 3 לא היתה משכנעת, ולפרקים הותירה גם רושם של התחמקות של העד… בסופו של יום ולאחר בחינת הראיות והעדויות, לא שוכנעתי כי קיים שיהוי המונע את תיקון הצו… שוכנעתי בנימוקי המבקש על נסיבות חייו ומשפחתו. נסיבות אלה לא צריכות לעמוד לו לרועץ, ולמנוע ממנו לקבל את המגיע לו על פי דין. העובדה כי המבקש הוא בנו של המנוח ולא נכלל בבקשה, מהווה עובדה חדשה, שמצדיקה את ביטולו של הצו. גם אם אניח כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, לאור האמור בפסיקה ובאיזון מול סוג העובדה החדשה שהתבררה – אי הכללת יורש על פי דין בבקשה – גוברת זכותו של המבקש להיכלל כיורש על פי דין.

סוגית ההסתמכות והביצוע: בסיכומים מפרט המשיב 3 כי המשיבים 1-2 הם יתומים מאם… וכי הם מקבלים את השכירות מהדירה. לטענתו, הוספת המבקש תגרום להם נזק כלכלי, ותמנע מהם דמי מחיה. הוא מציין כי הם הסתמכו על צו הירושה. אני מוכנה לקבל כעובדה מוכחת  – על אף שלא הוכחה בראיות חיצוניות כלל, ועל אף שהמשיבים 1-2 לא העידו בהליך – כי עצם הוספת יורש נוסף מהווה נזק כלכלי, ופוגעת בהסתמכות המשיבים 1-2, כי קיבלו ירושה מסוימת וכעת יידרשו להתחלק בה. בסופו של יום, באיזון בין זכותו המוקנית של המבקש לרשת את המנוח, לבין ההסתמכות של המשיבים 1-2 מספר שנים מכך שהדירה הוקנתה להם, זכותו של המבקש גוברת. בנוסף… חלקו של המבקש… בדירה הוא בשיעור של 1/4 בלבד, דבר המעמיד את הנזק הנטען בפרופורציה שונה מהנטען בפועל. הדירה לא נמכרה. המשיב 3 אישר כי דמי השכירות בשיעור של 6,000-8,000 ש"ח לחודש הועברו לידי המשיבים…

סוגית ההתיישנות: המשיבים טוענים, כי יש להורות על דחית התביעה בשל התיישנותה, מאחר וצו הירושה ניתן בשנת 2008, והבקשה לביטולו בשנת 2018… דין הטענה להתיישנות להידחות מכמה נימוקים. ראשית, המחוקק לא תחם בסעיף72 לחוק הירושה את הגשת הבקשה לתיקון או ביטול, בתקופת זמן כלשהי. עם זאת הפסיקה הגדירה את גדרי הסעיף בבחינת נסיבות הגשת הבקשה  והשיהוי, בכך יש מענה גם לסוגית חלוף הזמן. מדובר בדין ספציפי הקשור לתחום הירושה, ויש לתת לו בכורה. שנית, אין מקום ואין עילה להתייחס לצו ירושה כעילת תביעה רגילה. אם כבר, מן הראוי לראותו כפסק דין, ואו אז יש להחיל את האמור בסעיף 21 לחוק ההתיישנות… גם תקופה זו לא חלפה… שלישית, סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע קובע: 'נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת התיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה'… רביעית… הלכה פסוקה היא כי גם בשימוש בטענת ההתיישנות יש לעשות בתום לב….. העלאת טענת ההתיישנות על ידי המשיבים, בפרט לאחר שהוכח ונקבע כי המבקש הינו בנו של המנוח, לוקה בחוסר תום לב, ועל כן אין לאפשר להם להעלותה…"

בית המשפט דן ב"סוגיות נוספות שנדרשות להכרעה" [טענות המשיב, כי "לא ידע על מה הוא חותם בעת הגשת צו הירושה"; כי "הנטל היה על המבקש לבדוק האם הוגשה בקשה לצו ירושה או צו קיום"; וכי "לאפוט' הכללי אחריות באי צירופו של המבקש כיורש על פי דין"] – ודחה את כולן; ובהתאם, הורה על תיקון צו הירושה אחר המנוח.

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.