תיקון [וביטול] צווי ירושה וקיום צוואה

בסקירה קודמת נדון תיקון טעות (על שני סוגיה) בצוואה (סעיפים 30-32 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965). סקירה זו תעסוק בתיקון צו ירושה ובתיקון צו לקיום צוואה.

בהתאם לחוק הירושה, לאחר שאדם נפטר, הוא מותיר אחריו “עזבון”, העובר ליורשיו “על פי דין”, אלא אם הותיר הנפטר צוואה (יתכן כי לגבי חלק מן העזבון ייקבעו יורשים מכח הצוואה, ולגבי יתרת העזבון ייקבעו יורשים על פי דין). לפי סעיף 66(א) לחוק הירושה, “הרשם לעניני ירושה רשאי להצהיר על זכויות היורשים: בירושה על פי דין – על ידי צו ירושה; בירושה על פי צוואה – על ידי צו קיום צוואה…” (ולפי סעיף 39 לחוק, “אין לתבוע זכויות על פי צוואה ואין להיזקק לה כצוואה אלא אם ניתן עליה צו קיום”). במקרים מסוימים, בקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה, שהוגשה לרשם לעניני ירושה, תועבר לבית המשפט (לעניני משפחה).

לפי סעיף 69(א) לחוק הירושה, “צו ירושה יצהיר על שמות היורשים ועל חלקו היחסי של כל אחד מהם בעזבון”, ולפי סעיף 69(ב), “צו קיום יצהיר שהצוואה היא בת-תוקף חוץ מהוראותיה שבית המשפט מצא שהן בטלות”. כוחם של צו ירושה ושל צו לקיום צוואה הינו כשל “פסק דין”. לפי סעיף 71 לחוק הירושה, “צו ירושה וצו קיום כוחם יפה כלפי כל העולם כל עוד לא תוקנו או בוטלו“.

לפי סעיף 72 לחוק הירושה: “(א) נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעונין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט. (ב) תוקן או בוטל צו ירושה או צו קיום לפי הוראות סעיף קטן (א), יודיע על כך הרשם לעניני ירושה ברבים וליורשים על פי דין או לנהנים על פי הצוואה”.

כפי שעולה מנוסח סעיף 72 לחוק, הסמכות לתקן צו ירושה או צו לקיום צוואה, מוקנית לרשם לעניני ירושה או לבית המשפט, “כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן”. אולם, אין למעשה לרשם לעניני ירושה ולבית המשפט את אותה סמכות – וזאת כאשר הבקשה מושתתת (לכאורה) על “עובדה או טענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה”; אם ראה רשם לעניני ירושה “שלא להיזקק לעובדה או לטענה” ממין אלה, הוא “יעביר את הבקשה לבית המשפט”, אשר יכול “להכשיר” את אותה עובדה או טענה ולהיזקק לה. מלשון החוק עולה כי לא מדובר רק ב”עובדה או טענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו”, אלא גם ב”עובדה או טענה שהמבקש… יכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה”; כלומר, ניתן לכאורה להביא “עובדה או טענה” (חדשות) גם לאחר מתן הצו (ואפילו בפני הרשם לעניני ירושה), ובלבד שהדבר נעשה “בהזדמנות הסבירה הראשונה”. עוד יצוין כי לפי לשון החוק מדובר ב”עובדות או טענות” – ולא ב”ראיות”.

בקשה לפי סעיף 72 לחוק הירושה יכולה להיות מוגשת על ידי “מעונין בדבר”, כלומר, לא מדובר רק ביורש על פי דין או בזוכה מכח צוואה.

לא נעמוד על כל המקרים בהם עשויים הרשם לעניני ירושה או בית המשפט, לתקן (או לבטל) צו ירושה או צו לקיום צוואה, אלא נסתפק בדוגמאות ספורות למקרים בהם “קל” (יחסית כמובן) לתקן צו. מובן מאליו, כי הנטיה לקבל בקשה לתיקון של צו ירושה או של צו לקיום צוואה, תגבר ככל שמדובר בתיקון לא מהותי, ובנסיבות שאינן מעידות לכאורה על “שיהוי” {ראו תוספת בסוף הסקירה המקורית}; במקרים אחרים, הבקשה תתברר לגופה בבית המשפט (אפילו הוגשה לרשם לעניני ירושה), ותחייב את שמיעת עמדתם של כל היורשים ויתר הגורמים הרלוונטיים.

דוגמא אחת הינה תיקון טעות, ובפרט תיקון טעות “סופר” – שסביר כי ממילא היתה מתוקנת לפני מתן הצו, אילו היתה מוגשת בקשה לתיקונה; בסקירה שעסקה בתיקון טעות בצוואה, הובאה דוגמא לתיקון שנעשה לבקשתי בצוואה (שטרם ניתן צו לקיומה), אשר זיכתה יורש שאינו אזרח ישראל (וזוהה רק בשמו ה”עברי”) – כך שלאחר התיקון, זוהה אותו יורש בשמו הלועזי, ובצירוף מספר הדרכון הזר שהוא נושא. תיקון ממין זה (כגון הוספה/תיקון של מספרי ת.ז, זיהוי גוש/חלקה, וכדומה), אפשרי (בדרך כלל) גם לאחר שניתן צו לקיום צוואה.

בדוגמא זו תוקנו צו קיום צוואה וצוואה, על דרך הוספת מספרי ת.ז. לשמות היורשים, והוספת זיהוי גוש/חלקה לנכסי מקרקעין (למותר לציין, כי צוואה ראויה צריכה לכלול פרטים אלה מלכתחילה!) ובמקרה אחר, הגשתי בקשה (שהתקבלה) – שנים רבות לאחר שניתן צו לקיום הצוואה (ומשום כך אף נפתח הליך חדש): באותו מקרה, הוריש המנוח את עזבונו ל”אשתי xxx (שתוזכר להלן בתור אשתי)”, ונקב בצוואתו בשמה ה”מקוצר” של אשתו, וללא מספר ת.ז. שלה. במרוצת השנים לא התעורר כל קושי, עד שהאשה ביקשה להעביר את הנכס לשמה, ולמכור אותו; לאחר שהוכח לביהמ”ש, כי המנוח אמנם היה נשוי למבקשת (בלבד) במשך תקופה ממושכת (לרבות במועד עריכת צוואתו ובמועד פטירתו) – ואליה בלבד הוא התכוון בביטוי “אשתי xxx” – תוקן הצו לקיום הצוואה, באופן שצוין שמה המלא של המבקשת, לצד מספר ת.ז. שלה.

דוגמא אחרת הינה “הסתלקות” של יורש (על פי דין או מכח צוואה), נושא שיידון בסקירה עתידית. לפי סעיף 6 לחוק הירושה, לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון, רשאי יורש להסתלק מחלקו בעזבון (כולו או מקצתו) או מ”מנה” (המוגדרת כ”נכס מנכסי העזבון” או “טובת הנאה בעזבון”) שהוא זכאי לה מכח צוואה (כולה או מקצתה), ויראו אותו “כאילו לא היה יורש מלכתחילה”. ההסתלקות יכולה להיות “כללית”, או לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש. מכיוון שרואים במסתלק “כאילו לא היה יורש מלכתחילה”, הרי שאם הוא הסתלק קודם למתן הצו, הוא לא צוין כ”יורש”. אך ניתן כאמור להסתלק “כל עוד לא חולק העזבון”, כלומר, לעתים גם לאחר שניתן צו, ובמקרה זה, נדרש תיקון של הצו, וכפי שעולה מדוגמא לבקשה שהגשתי (והתקבלה). מובן כי יש לתמוך בקשה שכזו בתצהירים ובאסמכתאות מתאימות. יצוין, כי אם בקשה כזו מוגשת בטרם חלפה תקופה ארוכה ממתן הצו, ב”כ היועמ”ש אינו נוטה להתנגד לתיקון.

וכפי שבמקרים מסוימים יתכן שיהיה “קל” (יחסית) לתקן צו ירושה או צו לקיום צוואה, ישנם כמובן מקרים הפוכים… בע”א 4440/91 נפסק: “סעיף 72(א) פותח אמנם פתח לחריגה מכלל סופיות הדיון, אולם פתח זה אינו כפתחו של אולם, ועדיין מסור לבית המשפט שיקול הדעת שלא להיזקק לבקשה, בין משום שבידי המבקש היה להביא את העובדה או הטענה לפני מתן הצו, והוא לא עשה כן, ובין משום שבידי המבקש לא היה אמנם להביא את העובדה או הטענה לפני מתן הצו, אך הוא השתהה להגיש את בקשתו ולא הביאה בהזדמנות הסבירה הראשונה. תשובה לשאלה, מתי יפעיל בית המשפט את שיקול הדעת כדי לשים מחסום לדיון מחודש, תלויה בנסיבותיו של כל מקרה. אולם כעקרון ניתן לומר, כי על בית המשפט לתת דעתו, בין היתר, למהותה, לטיבה ולמשקלה הלכאורי של העובדה או של הטענה החדשה, וכן לגורמים עליהם עמד השופט בך בע”א 516/80… א. מידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענה החדשות לפני בית המשפט. ב. מהו הסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, ומהי מידת הסבירות או אי הסבירות של הסבר זה. ג. האם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן, ובמיוחד, האם השהיית הגשת הבקשה מקשה על אחד הצדדים המעונינים בעזבון בהבאת חומר ראיות לפני בית המשפט לביסוס טענותיו”.

לא רק מידת הפגיעה ב”אחד הצדדים המעונינים בעזבון” רלוונטית, אלא גם בצדדים שלישיים. בהקשר זה, ראוי להזכיר את סעיף 73 (“הגנת רוכש בתום לב”) לחוק הירושה: “מי שרכש זכות בתום לב ובתמורה בסמכו על צו ירושה או על צו קיום שהיה בר-תוקף אותה שעה, או מי שקיים חיוב בתום לב בסמכו כאמור, אין לבטל זכותו או לחייבו שנית אף אם הצו תוקן או בוטל לאחר מכן”. נושא זה נדון בסופה של סקירה אחרת.

בת”ע 1500/02 דן ביהמ”ש לעניני משפחה במקרה שתואר כך: “התובעים, אלמנה ושלושת ילדיה הבגירים… אוחזים בצוואה לפיה, לכאורה, הוריש הבעל-האב, חלק הארי בנכסי עזבונו לשלושת ילדיו אלה. חולפים להן מעל לשלושים שנים והתובעים אינם עותרים לקיומה של צוואה זו. זאת הם עושים לאחר שכל עדי הקיום ועורך הצוואה (להבדיל מהמצווה) הלכו לעולמם, ורק בחלוף כשנתיים מיום שאחיהם למחצה, הנתבע מס’ 1, מגיש בקשה למתן צו ירושה אחר עזבון האב המנוח, ולאחר שבית המשפט נעתר לבקשתו של זה ונותן צו ירושה המכריז על יורשיו עפ”י דין של המנוח, עליהם נמנים גם התובעים, כזוכים בעזבונו, כפי חלקם היחסי בהתאם לכללי הירושה עפ”י דין”. בית המשפט דחה את הבקשה (במסגרתה התבקש גם ביטול צו הירושה), ופסק בין היתר: “אין ולא יכול להיות חולק כי התובעים יכולים היו להגיש את הצוואה לקיום עוד לפני פטירת עורך הצוואה ועדי הקיום ולמצער לפני פטירת חלק מהם. אין חולק גם כי הם היו יכולים לעשות זאת גם לפני פטירת אחיהם הנתבע מס’ 1. אין גם חולק כי עובדת קיום הצוואה היתה ידועה להם מיד לאחר פטירת אביהם כאשר לתובעת מס’ 1 היה ידוע על הצוואה עוד קודם. המנעותם זו של התובעים מלחשוף את הצוואה במצוות סעיף 75 לחוק הירושה משך למעלה מ-30 שנה, גרמה לנתבעים נזק ראייתי אדיר, שדי בו כשלעצמו כדי לחייב במקרה זה דחית הבקשה לביטול צו הירושה ולקיום הצוואה הנטענת. לא למקרה זה התכוון המחוקק שעה שהותיר אותו פתח צר בגדרי סעיף 72 לחוק הירושה המאפשר חריגה מכלל סופיות הדיון…”

בת”ע 22121-03-10 דן ביהמ”ש לעניני משפחה במקרה שתואר כך: “אשה נשואה ואם לארבעה ילדים בגירים הולכת לעולמה. לאחר פטירתה, מוגשת בקשת צו ירושה במסגרתה מסתלקים הילדים מחלקם בעזבון לטובת אביהם וניתן צו ירושה הקובע, כי האלמן הינו יורש בלעדי. חולפות להן לא פחות מ-32 שנים תמימות ואו-אז בעקבות כוונת האב למכור את דירתו לצד ג’, עותרים ילדיו לתיקון צו הירושה ולצו מניעה בטענה, כי מעולם לא הסתלקו מעזבונה של אמם, כי חתימותיהם זויפו על ידי אביהם או מי מטעמו, וכי יש להורות על ביטול צו הירושה שניתן בשעתו בידי בית המשפט המחוזי בנצרת, ולתקנו כך שהם יירשמו כיורשי מחצית עזבונה של אמם (וכך גם יוכלו להירשם כבעלים של 25% מדירת המגורים בה מתגורר אביהם). האם יש להיענות בחיוב לתובענה שכזו?…” בית המשפט עמד על כך ש”הכלל הוא כי צו ירושה, כמותו כפסק דין והוא למעשה מכריע (ולפיכך מסיים), את הענין נשוא הדיון בו. כלל זה נובע מהצורך בסופיות הדיון, וודאות הדין ויציבותו”; ולאחר שסקר באריכות את “המתווה הנורמטיבי לדיון בבקשת תיקון צו הירושה”, ובחן לאורו את הנסיבות הקונקרטיות, הוא דחה את הבקשה.

תוספת 8.10.20:

הסקירה המקורית לעיל התמקדה בתיקון צווי ירושה וקיום צוואה. ביום 6.9.20 ניתן פסק דין בת”ע 32709-06-17, שעסק בתובענה לביטול צו קיום צוואה, בכלל, ובנסיבות שהעידו על שיהוי ניכר בהגשת התובענה, בפרט. התובעת היא בתה של המנוחה (להלן: “התובעת”, “הבת” או “האחות”) והנתבע הוא בנה של המנוחה (להלן: “הנתבע”, “הבן” או “האח”). חרף השיהוי, מצא בית המשפט כי ראוי לדון בתובענה, לגופה, ואף הורה בסופו של דבר על ביטול צו קיום הצוואה (מטעמים שאינם רלוונטיים לסקירה זאת):

“התובעת הגישה תובענה לביטול צו לקיום צוואת המנוחה מיום 4.9.2011, מתוקף סעיף 72(א) לחוק הירושה הצו ניתן ביום 1.9.2014 על ידי הרשמת לעניני ירושה בחיפה… במרכז המחלוקת מצויה דירת מגורים… בהתאם לצוואת המנוחה, הנתבע הוא היורש הבלעדי של מלוא זכויותיה… לטענת התובעת, בקליפת אגוז, הדירה ניתנה לה במתנה על ידי האב המנוח, ומנגד העניק האב לנתבע סך של 120,000$, והכל כפי שהוסכם בכתב בין האב המנוח, לבין התובעת והנתבע. לשיטת התובעת היה ברור וידוע שהדירה היא דירתּה, ולראיה, לימים העניק הנתבע הלוואה לתובעת ובעלה – והדירה שועבדה לבקשת  כנגד ההלוואה… התובעת הציגה עוד טיוטה של צוואת המנוחה לכאורה, בלתי חתומה… ולפיה רצון המנוחה היה לצוות לה את הדירה… נזכיר שענינה של תובענה זו אינו היקף העזבון או מעמדה של הדירה, או לחלופין תובענה לאכיפתו של הסכם נטען זה. לגופה של הצוואה טוענת התובעת, שמצבה הרפואי והקוגניטיבי של המנוחה בעת עריכת הצוואה לא איפשר לה להבין טיבה של הצוואה ואת משמעות מעשיה. המנוחה סבלה מדמנציה מתקדמת ונזקקה לסיוע צמוד ויום-יומי. מתוך מצבה זה של המנוחה, מוסיפה התובעת שהמנוחה היתה נתונה לניצול מצד הנתבע, שהיה מודע היטב למצבה של המנוחה והובילה בכחש לחתום על הצוואה תוך מעורבות פסולה בעריכתה. מטעמים אלה עותרת התובעת לבטל את צו קיום הצוואה, ולהורות על בטלות הצוואה, מתוקף סעיף 26 לחוק הירושה… בטענה שהמנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של הצוואה. כמו כן, להורות על בטלות הצוואה מתוקף סעיף 35 לחוק הירושה, לאמור שהנתבע לקח חלק בעריכת הצוואה, שהוא הנהנה הבלעדי ממנה”.

בית המשפט עמד תחילה על כך, כי “הכרעת בית המשפט תיפתח במשוכה הראשונה העומדת בפני התובעת, והיא בירור וקיום הכללים שהעמיד הדין להפעלת שיקול דעתו של בית המשפט לפי סעיף 72(א) לחוק הירושה. על בסיס הדין יפנה בית המשפט לבחון טענות התובעת לגופו של ענין. בירור המחלוקת יתייחס לסוגית מצבה הקוגניטיבי של המנוחה וכושרה לצוות במועד עריכת הצוואה”; ובהתאם, דן תחילה בית המשפט בבסיס המשפטי לביטול צו קיום צוואה, מתוקף סעיף 72(א) לחוק הירושה: “מותב זה ציין לא אחת שביטול צו ירושה על בסיס הוראות סעיף 72(א) לחוק הירושה, הוא דרך חתחתים אשר רק מעטים יזכו לראות את סופה. צו קיום צוואה, כמו צו ירושה, הוא בבחינת פסק דין היפה כלפי כולי עלמא. ביטולו או שינויו יהיו אפוא בבחינת חריג. כך, בלשונה של כבוד השופטת (כתוארה אז) דורית ביניש: ‘סעיף זה מאפשר אמנם לבית המשפט לחרוג מכלל סופיות הדיון, אולם בו בזמן הוא מעניק לבית המשפט שיקול-דעת שלא להזדקק לבקשות התיקון או הביטול שנועדו לשנות צו קודם, מהטעמים המנויים בו’ (ע”א 5640/92…)… לשון החוק מציגה אפוא שני תנאים מצטברים לקיום דיון בביטולו של צו ירושה או צו קיום צוואה: הראשון – קיומן של ‘עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו’; האדן השני – הוא שאלת השיהוי כאמור. שאלת השיהוי כרוכה אפוא בהפעלת סמכותו של בית המשפט מתוקף סעיף 72(א), והיא עולה מאליה נוכח הוראות חוק הירושה הנוגעות להגשת התנגדות לצו ירושה, או צו לקיום צוואה, שהיא בבחינת האכסניה לטענות כלפי הצווים האמורים, ונדרשת להתקיים במסגרת סד הזמנים הנתון להתנגדות כאמורשני אדנים אלה המונחים בבסיס סעיף 72(א) – קיומן של ‘עובדות או טענות’ שלא היו בפני הרשם לעניני ירושה בעת מתן הצו, והעדר שיהוי – הניבו עקרונות ומבחנים אותם פיתחה הפסיקה להפעלת שיקול הדעת של בית המשפט בבואו לבחון ביטולו של צו. נבקש לרכז ולמנות מבחנים ועקרונות אלה: א. הצבת מידת השיהוי לעומת משקלה הלכאורי, טיבה וטבעה של העובדה או הטענה החדשה. ב. בחינת טיבו של הצידוק אותו הציג המבקש לביטולו של צו, עד כמה מתיישב עם נסיבות הענין, ואף עם השכל הישר וההגיון הבסיסי על פיו נוהגים בני אדם. ג. הדגש הוא על טיבו של הצידוק, להבדיל ממידת השיהוי, ככל שיימצא בו ממש, יש בכוחו לרפא מידה ניכרת של שיהוי. מנגד, ככל שהשיהוי ארוך יותר, כך גדל נטל השכנוע שעל המבקש להצדיקו. שיהוי במידה ארוכה באופן חריג, הוא בבחינת בלתי סביר בעליל ויהווה מחסום מפני מעשה ביטול צו. ד. לבחון האם השיהוי עצמו, להבדיל מהצידוק שבבסיסו, הביא לקושי בבירור עובדות המקרה. נסיבות אלה יפעלו לרעת המבקש ביטולו של צו, וביתר שאת בנסיבות בהן השיהוי מקשה על הכופר בביטול הצו להציג ראיות התומכות בטענותיו. ה. בחינת הפגיעה הצפויה להתרחש על כל אחד מהצדדים ומידתה בעקבות השינוי או הביטול של הצו…”

בית המשפט פנה ליישום מבחנים אלה בנסיבות הענין: “נציין תחילה שהשיהוי בעניננו, אמנם אינו ענין של מה בכך, אך מִשכו כשלעצמו אינו חריג באופן קיצוני, כל שכן יחסית למקרים אחרים העומדים להכרעתם של בתי המשפט. הצו לקיום הצוואה ניתן ביום 1.9.2014, ובקשת האחות לביטול הצו הוגשה לרשם לעניני ירושה בחיפה ביום 9.2.2017… שנית, ובזה העיקר, לא ניתן לבסס ממצא על בסיס טענות הצדדים, ששניהם נמצאו בלתי מהימנים בחקירתם הנגדית… בית המשפט אינו מוצא הכרח להכריע במחלוקת עובדתית זו בנסיבות הענין, וכפי שיובואר להלן מן הראוי לקבוע, שאין למנוע את בירור טענות האחות על בסיס השיהוי בעניננו. ישום המבחנים שמנינו לעיל על נסיבות המקרה מוביל למסקנה שמשקלה של הטענה בנוגע לכושרה הקוגניטיבי של המנוחה עולה באופן ניכר על משקל השיהוי בעניננו. טענה לפיה המנוחה לא היתה בעלת  היכולת הקוגניטיבית להבין טיבה של הצוואה במועד חתימתה, היא בעלת פוטנציאל להביא לבטלּות הצוואה… כשם שנאמר לעיל, השיהוי בעניננו אינו בבחינת ענין של מה בכך, אך גם אינו חריג במידה שתגבר על הצורך לברר את טענת האחות לגבי כושרה של המנוחה, בשים לב כאמור שטענת האחות לא עלתה כלאחר יד… כמו כן, לא נמצא בנסיבות הענין שהיה בשיהוי על מנת להביא לקושי בבירור בקשת האחות או טענות האח. לא היה בחלוף הזמן על מנת לפגוע במצבת העדים או הראיות העומדות לרשות הצדדים. כמו כן, וככל שידוע לבית המשפט, לא נעשה שינוי בדירה העומדת למחלוקת או במצבה הרישומי או התכנוני… לסיכום הדברים, על בסיס מיטב התרשמותו של בית המשפט, והמבחנים שהעמיד הדין לשיקול דעתו של בית המשפט בהתאם לסעיף 72(א) לחוק הירושה, נמצא שאין בשיהוי שנכרך בהגשת בקשת האחות, על מנת למנוע את בירור טענותיה, ולמצער הטענה הנוגעת למצבה הקוניטיבי של המנוחה במועד חתימת הצוואה”.

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן