תיקון טעות בצוואה

כאשר נפטר אדם אשר הותיר צוואה, יש להגיש לרשם לעניני ירושה בקשה ל”קיום” הצוואה. סעיף 39 לחוק הירושה (להלן “החוק“) קובע במפורש, “אין לתבוע זכויות על פי צוואה ואין להיזקק לה כצוואה אלא אם ניתן עליה צו קיום…”

במקרים מסוימים (למשל, אם הוגשה “התנגדות”) מועברת הבקשה מן הרשם אל בית המשפט לעניני משפחה (בהתאם לסעיף 67א לחוק).

סקירה זו תעסוק בתיקון טעות בצוואה – ואילו תיקון צו לקיום צוואה (וכן תיקון צו ירושה), יידונו בסקירה נפרדת.

יש להבחין בין שני סוגי טעויות: סעיף 30(ב) לחוק עוסק ב”הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות” (לפי סעיף 37 לחוק, “הוראת צוואה – גם הצוואה כולה, חלק ממנה ותנאי מתנאיה במשמע”), וענינו בטעות (מהותית בעיקרה) של המצווה לגבי “המציאות”, בעוד שסעיף 32 לחוק עוסק ב”טעות סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה”. וכאמור בתמ”ש 14721/07: “דיני הטעות מתחלקים לשניים: טעות מסוג אחד – סעיף 30(ב) לחוק – שנוצרה עקב פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפיסתו הסובייקטיבית של המצווה אותה (דוגמת חשב שראובן הוא שמעון), וטעות מסוג שני – סעיף 32 לחוק – שעיקרה פער בין כוונת המצווה לביטויה בלשון הצוואה (כתב ראובן במקום שמעון). בשני מצבי הטעות רשאי בית המשפט לתקן את הצוואה אם ניתן לקבוע ללא ספק את כוונתו האמיתית של המצווה”.

סעיף 30(ב) לחוק (“הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות”) בא לאחר סעיף 30(א) לחוק, שקובע: “הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה”. לכאורה, אין קשר בין “אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית” לבין “טעות”, אך בשני המקרים, ההוראה הרלוונטית הרשומה בצוואה, אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה – בין מחמת מעשיו של צד שלישי (סעיף 30(א) לחוק), ובין משום שהמצווה עצמו טעה בנוגע למצב הדברים האמיתי (סעיף 30(ב) לחוק).

הנוסח המלא של סעיף 30(ב) לחוק הינו: “הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה”.

מובן, כי על בית המשפט לנהוג בזהירות רבה ביותר, בעשותו שימוש בסמכותו מכח סעיף 30(ב) לחוק. בהקשר זה, ראויים לציון, בין היתר, שני סעיפים, שמנחים את בית המשפט. לפי סעיף 54 לחוק (שכותרתו “פירוש הצוואה”): “(א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות…”; ולפי סעיף 33 לחוק (שכותרתו “צוואה סתומה”): “הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה – בטלה”. בתי המשפט נוהגים לפי גישת הפרשנות הדו-שלבית: בשלב ראשון, פרשנות פנימית לאומד דעת המצווה, כפי שהיא משתמעת “מתוך הצוואה”, ואם זו אינה משתמעת כאמור, נעשית פרשנות חיצונית “מתוך הנסיבות” (כגון התנהגותו של המצווה בשעת עשיית הצוואה, לפניה ולאחריה והנסיבות האופפות את עשיית הצוואה). כלומר, חקר אומד דעת המצווה לפי ראיות חיצוניות מוגבל למקרים שבהם לשון הצוואה אינה ברורה או אינה חד-משמעית, או שפירוש מילולי של הוראה אחת אינו מתיישב עם הוראות אחרות שבצוואה.

כדברי השופט ברק בע”א 1900/96: “במתח הפנימי שבין ה’גוף’ (הטקסט של הצוואה) לבין ה’נשמה’ (אומד דעת המצווה), יש ליתן, בפרשנות הצוואה, משקל מיוחד ל’נשמה’, שכן האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה”. עם זאת, “אל לו לפרשן לערוך למצווה צוואה שהוא רצה לערוך אך לא ערך אותה הלכה למעשה. מכאן נקודת המוצא הפרשנית, לפיה עלינו לכבד את רצון המצווה כפי שמצא ביטויו בצוואה, ולא רצון שלא מצא ביטוי בצוואה“; וכן, “לשון הצוואה מגבילה את מלאכת הפירוש של הצוואה. ללשון הצוואה ניתן לתת מובן מרחיב או מצמצם, מובן רגיל או חריג, אך יש למצוא תמיד נקודת אחיזה ארכימדית המאפשרת את הגשמת אומד דעתו של המצווה. השופט-הפרשן אינו רשאי להוסיף ללשון הצוואה או לגרוע ממנה… גבולות הפרשנות נקבעים על פי גבולות הלשון” (ע”א 102/80).

יודגש, כי לסעיף 30(ב) לחוק שני יסודות: הראשון הינו קיומה של “טעות”, טענה עובדתית הטעונה כשלעצמה הוכחה. בהנחה שאכן יוכח קיומה של טעות, תהיינה שתי אפשרויות: האחת, “אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות”, ובמקרה זה, “יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה”; והשניה, “אי אפשר לעשות כן”, ובמקרה זה, “בטלה הוראת הצוואה”. כלומר, אם מוכח קיומה של טעות, תהיה לכך בכל מקרה משמעות, לעתים מרחיקת לכת.

ה”זיקה” עליה עמדנו, בין “אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית” (סעיף 30(א) לחוק) לבין “הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות” (סעיף 30(ב) לחוק), קיימת גם בסעיף 31 לחוק: “עברה שנה מהיום שהאונס, האיום, ההשפעה הבלתי הוגנת או התחבולה חדלו לפעול על המצווה, או מהיום שנודע למצווה על התרמית או הטעות, והיה בידי המצווה לבטל את הצוואה ולא עשה כן, לא יהיה עוד באותו פגם כדי ביטול הוראת הצוואה או תיקונה“. כלומר, אם חלפה שנה “מהיום שנודע למצווה על הטעות” (ענין עובדתי הטעון הוכחה), והוא לא ביטל את הצוואה, בית המשפט כבר אינו מוסמך לבטל את הוראת הצוואה או לתקנה.

סעיף 32 לחוק עוסק בסיטואציה שונה לגמרי מזו של סעיף 30(ב) לחוק: “נפלה בצוואה טעות סופר או טעות בתאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, יתקן את הטעות הרשם לעניני ירושה, או בית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א”. במקרה זה, למרות שהמצווה היה מודע לכאורה למצב הדברים האמיתי, הצוואה אינה משקפת זאת באופן מלא או מדויק.

ענינו של סעיף 32 לחוק במקרים שונים, בהם יכול שיידרש “חידוד” לגבי “כוונתו האמיתית של המצווה”. לגבי “טעות סופר”, נקבע, ככלל, ש”ענינה, בעיקר, טעות שבכתיב, בתחביר ובפיסוק” (ע”א 241/80). אין לטעות ולהניח כי בשל כך “קל” לתקן טעות סופר נטענת, וכפי שהובהר, למשל, בבע”מ 8300/11: “על מנת לבוא בשעריה נדרש להוכיח כי נסיבות המקרה מצביעות בבירור על כך שכוונתו האמיתית של המצווה שונה מן הביטוי שניתן לכך בצוואה עצמה… מתן משמעות מצומצמת למונח ‘טעות סופר’ הוא מהלך הגיוני ומתבקש, שהרי אם לא תאמר כן – נמצאנו פותחים פתח לכתיבה מחדש של הצוואה: כל יורש שלא יהיה מרוצה מנוסח הצוואה – יוכל לפנות לבית המשפט בדרישה לתקן את הנוסח, תוך שהוא נשען על פרשנות רחבה וחסרת גבולות של המונח ‘טעות סופר’… אל לבית המשפט להיכנס לנעליו של המצווה ולכתוב במקומו את הצוואה”.

למרות השימוש במלה “טעות” בסעיף 32 לחוק, יתכן שלא מדובר ב”שיבוש” אלא די אפילו ב”השמטת פרט” מסוים מן הצוואה – שבלעדיו עלולים להתעורר ספק או אי-בהירות לגבי כוונת המצווה שיכבידו על היורשים (אף שיתכן כי המצווה עצמו כלל לא היה מודע לאפשרות זו).

בראש סקירה זו ישנה “דוגמא מהחיים”: מדובר בצוואה שזיכתה יורש שאינו אזרח ישראל, אשר זוהה רק בשמו ה”עברי”, ועל מנת להקל עליו הגשתי בקשת תיקון (בצירוף תצהירים ואסמכתאות נוספות), והצוואה תוקנה – על גבי צו הקיום עצמו – באופן שהיורש זוהה בשמו הלועזי, בצירוף מספר הדרכון הזר שהוא נושא.

גם לשם תיקון טעות לפי סעיף 32 לחוק, חייב להתקיים תנאי דומה – אך לא זהה – לתנאי הקבוע בסעיף 30(ב) לחוק: בעוד שהתנאי לפי סעיף 30(ב) לחוק הינו “אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות”, התנאי לפי סעיף 32 לחוק הינו “אפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה”; שכן במקרה הראשון, ההנחה הינה כי מדובר ב”הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות”, ואלמלא טעה המצווה בנוגע למצב הדברים האמיתי, היא כלל לא היתה נכללת בצוואה (בין אם היתה באה הוראה אחרת במקומה ובין אם לאו), בעוד שבמקרה השני, קיימת הוראה המשקפת, עקרונית, את רצונו ואת כוונתו של המצווה, אך יתכן כי בשל טעות סופר, השמטה או “כשל” אחר ממין אלה, לא באה לידי ביטוי כוונתו “האמיתית” של המצווה. בפועל, בשני המקרים, על המבקש לתקן “טעות” מוטל נטל דומה (בבע”מ 8300/11 נכתב בהקשר של טעות סופר: “נטל ההוכחה נמצא על כתפיו של הטוען לטעות סופר. עליו להוכיח כי נפלה שגיאה בתהליך כתיבת הצוואה, כך שהתוצר הסופי איננו משקף כראוי את כוונתו של המצווה”). וכמצוטט לעיל מתמ”ש 14721/07, “בשני מצבי הטעות רשאי בית המשפט לתקן את הצוואה אם ניתן לקבוע ללא ספק את כוונתו האמיתית של המצווה”.

בתקנה 26 לתקנות הירושה (שכותרתה “קיום צוואה פגומה”), נקבע: “(א) קיים בית המשפט צוואה בכתב יד על אף העדר חתימה או תאריך, או שקיים צוואה על אף פגם בחתימתם של המצווה או של העדים או בתאריך הצוואה או בהליכים המפורטים בסעיפים 20 עד 23 לחוק או בכשרותם של העדים, או שתיקן צוואה לפי סעיפים 30 ו-32 לחוק או שביטל הוראה מהוראותיה, תצוין העובדה בהחלטתו ויפורשו נימוקיה. (ב) תיקן הרשם לעניני ירושה צוואה לפי סעיף 32 לחוק, תצוין העובדה בהחלטתו ויפורשו נימוקיה”.

תקנה 26 הנ”ל מתייחסת למקרים בהם ניתן לקיים “צוואה פגומה” – לצד תיקון טעויות (משני הסוגים נשוא סקירה זו), מדובר גם בקיום צוואה לפי הסמכות המוקנית לבית המשפט מכח סעיף 25(א) לחוק. התקנה מבליטה הבדל נוסף בין שני סוגי הטעויות: בעוד ש”הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות” (סעיף 30(ב) לחוק) ניתנת לתיקון רק על ידי בית משפט (“יתקן בית המשפט”, כלשון סעיף 30(ב) לחוק) – כשמדובר בטעות לפי סעיף 32 לחוק, נקבע באותו סעיף: “יתקן את הטעות הרשם לעניני ירושה, או בית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א”. כך, למשל, בית משפט רשאי לקיים צוואה למרות פגם בתאריך החתימה (מכח סעיף 25(א) לחוק), בעוד שטעות לגבי תאריך, בגוף הצוואה, ניתנת לתיקון גם על ידי הרשם לעניני ירושה (מכח סעיף 32 לחוק).

***

הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן