הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.
הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).
אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.
***
{הסקירה המקורית – בדומה ליתר הסקירות באתר – התיחסה למציאות נכון למועד עריכתה; אך ראו עדכון שנוסף, בנוגע לתזכיר חוק הירושה (תיקון מס'…), התשפ"א-2021}
***
כאשר נפטר אדם אשר הותיר צוואה, יש להגיש לרשם לעניני ירושה בקשה ל"קיום" הצוואה. סעיף 39 לחוק הירושה (להלן "החוק") קובע במפורש, "אין לתבוע זכויות על פי צוואה ואין להיזקק לה כצוואה אלא אם ניתן עליה צו קיום…"
במקרים מסוימים (למשל, אם הוגשה "התנגדות") מועברת הבקשה מן הרשם אל בית המשפט לעניני משפחה (בהתאם לסעיף 67א לחוק).
סקירה זו תעסוק בתיקון טעות בצוואה – ואילו תיקון צו לקיום צוואה (וכן תיקון צו ירושה), יידונו בסקירה נפרדת.
יש להבחין בין שני סוגי טעויות: סעיף 30(ב) לחוק עוסק ב"הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות" (לפי סעיף 37 לחוק, "הוראת צוואה – גם הצוואה כולה, חלק ממנה ותנאי מתנאיה במשמע"), וענינו בטעות (מהותית בעיקרה) של המצווה לגבי "המציאות", בעוד שסעיף 32 לחוק עוסק ב"טעות סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה". וכאמור בתמ"ש 14721/07: "דיני הטעות מתחלקים לשניים: טעות מסוג אחד – סעיף 30(ב) לחוק – שנוצרה עקב פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפיסתו הסובייקטיבית של המצווה אותה (דוגמת חשב שראובן הוא שמעון), וטעות מסוג שני – סעיף 32 לחוק – שעיקרה פער בין כוונת המצווה לביטויה בלשון הצוואה (כתב ראובן במקום שמעון). בשני מצבי הטעות רשאי בית המשפט לתקן את הצוואה אם ניתן לקבוע ללא ספק את כוונתו האמיתית של המצווה".
סעיף 30(ב) לחוק ("הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות") בא לאחר סעיף 30(א) לחוק, שקובע: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה". לכאורה, אין קשר בין "אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית" לבין "טעות", אך בשני המקרים, ההוראה הרלוונטית הרשומה בצוואה, אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה – בין מחמת מעשיו של צד שלישי (סעיף 30(א) לחוק), ובין משום שהמצווה עצמו טעה בנוגע למצב הדברים האמיתי (סעיף 30(ב) לחוק).
הנוסח המלא של סעיף 30(ב) לחוק הינו: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה".
מובן, כי על בית המשפט לנהוג בזהירות רבה ביותר, בעשותו שימוש בסמכותו מכח סעיף 30(ב) לחוק. בהקשר זה, ראויים לציון, בין היתר, שני סעיפים, שמנחים את בית המשפט. לפי סעיף 54 לחוק (שכותרתו "פירוש הצוואה"): "(א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות…"; ולפי סעיף 33 לחוק (שכותרתו "צוואה סתומה"): "הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה – בטלה". עקרונית (ועל אף שקיימת לעתים מחלוקת בפסיקה בהקשר זה) ניתן לאמר, כי בתי המשפט נוהגים בדרך כלל לפי גישת הפרשנות הדו-שלבית: בשלב ראשון, פרשנות פנימית לאומד דעת המצווה, כפי שהיא משתמעת "מתוך הצוואה", ואם זו אינה משתמעת כאמור, נעשית פרשנות חיצונית "מתוך הנסיבות" (כגון התנהגותו של המצווה בשעת עשיית הצוואה, לפניה ולאחריה והנסיבות האופפות את עשיית הצוואה). כלומר, חקר אומד דעת המצווה לפי ראיות חיצוניות מוגבל למקרים שבהם לשון הצוואה אינה ברורה או אינה חד-משמעית, או שפירוש מילולי של הוראה אחת אינו מתיישב עם הוראות אחרות שבצוואה.
כדברי השופט ברק בע"א 1900/96: "במתח הפנימי שבין ה'גוף' (הטקסט של הצוואה) לבין ה'נשמה' (אומד דעת המצווה), יש ליתן, בפרשנות הצוואה, משקל מיוחד ל'נשמה', שכן האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה". עם זאת, "אל לו לפרשן לערוך למצווה צוואה שהוא רצה לערוך אך לא ערך אותה הלכה למעשה. מכאן נקודת המוצא הפרשנית, לפיה עלינו לכבד את רצון המצווה כפי שמצא ביטויו בצוואה, ולא רצון שלא מצא ביטוי בצוואה"; וכן, "לשון הצוואה מגבילה את מלאכת הפירוש של הצוואה. ללשון הצוואה ניתן לתת מובן מרחיב או מצמצם, מובן רגיל או חריג, אך יש למצוא תמיד נקודת אחיזה ארכימדית המאפשרת את הגשמת אומד דעתו של המצווה. השופט-הפרשן אינו רשאי להוסיף ללשון הצוואה או לגרוע ממנה… גבולות הפרשנות נקבעים על פי גבולות הלשון" (ע"א 102/80).
יודגש, כי לסעיף 30(ב) לחוק שני יסודות: הראשון הינו קיומה של "טעות", טענה עובדתית הטעונה כשלעצמה הוכחה. בהנחה שאכן יוכח קיומה של טעות, תהיינה שתי אפשרויות: האחת, "אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות", ובמקרה זה, "יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה"; והשניה, "אי אפשר לעשות כן", ובמקרה זה, "בטלה הוראת הצוואה". כלומר, אם מוכח קיומה של טעות, תהיה לכך בכל מקרה משמעות, לעתים מרחיקת לכת.
ה"זיקה" עליה עמדנו, בין "אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית" (סעיף 30(א) לחוק) לבין "הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות" (סעיף 30(ב) לחוק), קיימת גם בסעיף 31 לחוק: "עברה שנה מהיום שהאונס, האיום, ההשפעה הבלתי הוגנת או התחבולה חדלו לפעול על המצווה, או מהיום שנודע למצווה על התרמית או הטעות, והיה בידי המצווה לבטל את הצוואה ולא עשה כן, לא יהיה עוד באותו פגם כדי ביטול הוראת הצוואה או תיקונה". כלומר, אם חלפה שנה "מהיום שנודע למצווה על הטעות" (ענין עובדתי הטעון הוכחה), והוא לא ביטל את הצוואה, בית המשפט כבר אינו מוסמך לבטל את הוראת הצוואה או לתקנה.
סעיף 32 לחוק עוסק בסיטואציה שונה לגמרי מזו של סעיף 30(ב) לחוק: "נפלה בצוואה טעות סופר או טעות בתאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, יתקן את הטעות הרשם לעניני ירושה, או בית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א". במקרה זה, למרות שהמצווה היה מודע לכאורה למצב הדברים האמיתי, הצוואה אינה משקפת זאת באופן מלא או מדויק.
ענינו של סעיף 32 לחוק במקרים שונים, בהם יכול שיידרש "חידוד" לגבי "כוונתו האמיתית של המצווה". לגבי "טעות סופר", נקבע, ככלל, ש"ענינה, בעיקר, טעות שבכתיב, בתחביר ובפיסוק" (ע"א 241/80). אין לטעות ולהניח כי בשל כך "קל" לתקן טעות סופר נטענת, וכפי שהובהר, למשל, בבע"מ 8300/11: "על מנת לבוא בשעריה נדרש להוכיח כי נסיבות המקרה מצביעות בבירור על כך שכוונתו האמיתית של המצווה שונה מן הביטוי שניתן לכך בצוואה עצמה… מתן משמעות מצומצמת למונח 'טעות סופר' הוא מהלך הגיוני ומתבקש, שהרי אם לא תאמר כן – נמצאנו פותחים פתח לכתיבה מחדש של הצוואה: כל יורש שלא יהיה מרוצה מנוסח הצוואה – יוכל לפנות לבית המשפט בדרישה לתקן את הנוסח, תוך שהוא נשען על פרשנות רחבה וחסרת גבולות של המונח 'טעות סופר'… אל לבית המשפט להיכנס לנעליו של המצווה ולכתוב במקומו את הצוואה".
למרות השימוש במלה "טעות" בסעיף 32 לחוק, יתכן שלא מדובר ב"שיבוש" אלא די אפילו ב"השמטת פרט" מסוים מן הצוואה – שבלעדיו עלולים להתעורר ספק או אי-בהירות לגבי כוונת המצווה שיכבידו על היורשים (אף שיתכן כי המצווה עצמו כלל לא היה מודע לאפשרות זו).
בתמונה בראש סקירה זאת מוצגת "דוגמא אותנטית": מדובר בצוואה שזיכתה יורש, שאינו אזרח ישראל, ואשר זוהה רק בשמו ה"עברי"; ועל מנת להקל עליו, הגשתי_בקשת תיקון (בצירוף תצהירים ואסמכתאות נוספות), והצוואה תוקנה – על גבי צו הקיום עצמו – באופן שהיורש זוהה בשמו הלועזי, ואף בצירוף מספר הדרכון הזר שהוא נושא.
גם לשם תיקון טעות לפי סעיף 32 לחוק, חייב להתקיים תנאי דומה – אך לא זהה – לתנאי הקבוע בסעיף 30(ב) לחוק: בעוד שהתנאי לפי סעיף 30(ב) לחוק הינו "אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות", התנאי לפי סעיף 32 לחוק הינו "אפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה"; שכן במקרה הראשון, ההנחה הינה כי מדובר ב"הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות", ואלמלא טעה המצווה בנוגע למצב הדברים האמיתי, ההוראה (כפי שהיא בפועל) כלל לא היתה נכללת בצוואה (בין אם היתה באה במקומה הוראה אחרת, ובין אם לאו); בעוד שבמקרה השני, קיימת הוראה המשקפת, עקרונית, את רצונו ואת כוונתו של המצווה, אך יתכן כי בשל טעות סופר, השמטה או "כשל" אחר ממין אלה, לא באה לידי ביטוי כוונתו "האמיתית" של המצווה. בפועל, בשני המקרים, על המבקש לתקן "טעות" מוטל נטל דומה (בבע"מ 8300/11 נכתב בהקשר של טעות סופר: "נטל ההוכחה נמצא על כתפיו של הטוען לטעות סופר. עליו להוכיח כי נפלה שגיאה בתהליך כתיבת הצוואה, כך שהתוצר הסופי איננו משקף כראוי את כוונתו של המצווה"). וכמצוטט לעיל מתמ"ש 14721/07, "בשני מצבי הטעות רשאי בית המשפט לתקן את הצוואה אם ניתן לקבוע ללא ספק את כוונתו האמיתית של המצווה".
בתקנה 26 לתקנות הירושה (שכותרתה "קיום צוואה פגומה"), נקבע: "(א) קיים בית המשפט צוואה בכתב יד על אף העדר חתימה או תאריך, או שקיים צוואה על אף פגם בחתימתם של המצווה או של העדים או בתאריך הצוואה או בהליכים המפורטים בסעיפים 20 עד 23 לחוק או בכשרותם של העדים, או שתיקן צוואה לפי סעיפים 30 ו-32 לחוק או שביטל הוראה מהוראותיה, תצוין העובדה בהחלטתו ויפורשו נימוקיה. (ב) תיקן הרשם לעניני ירושה צוואה לפי סעיף 32 לחוק, תצוין העובדה בהחלטתו ויפורשו נימוקיה".
תקנה 26 הנ"ל מתייחסת למקרים בהם ניתן לקיים "צוואה פגומה" – לצד תיקון טעויות (משני הסוגים נשוא סקירה זו), מדובר גם בקיום צוואה לפי הסמכות המוקנית לבית המשפט מכח סעיף 25(א) לחוק. התקנה מבליטה הבדל נוסף בין שני סוגי הטעויות: בעוד ש"הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות" (סעיף 30(ב) לחוק) ניתנת לתיקון רק על ידי בית משפט ("יתקן בית המשפט", כלשון סעיף 30(ב) לחוק) – כשמדובר בטעות לפי סעיף 32 לחוק, נקבע באותו סעיף: "יתקן את הטעות הרשם לעניני ירושה, או בית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א". כך, למשל, בית משפט רשאי לקיים צוואה למרות פגם בתאריך החתימה (מכח סעיף 25(א) לחוק), בעוד שטעות לגבי תאריך, בגוף הצוואה, ניתנת לתיקון גם על ידי הרשם לעניני ירושה (מכח סעיף 32 לחוק).
עדכונים ותוספות
עדכון: "תזכיר חוק הירושה"
{ראו גם סקירה זאת}
ביום 30.3.21 פורסם (להערות) תזכיר חוק הירושה (תיקון מס'…), התשפ"א-2021 ("התזכיר"), שכלל תיקונים מוצעים רבים, מהותיים ומשמעותיים בחוק הירושה.
הסקירה לעיל – כיתר הסקירות באתר – התיחסה למציאות נכון למועד פרסומה, ולכאורה התזכיר אינו רלוונטי; יתר על כן, התזכיר עודנו בגדר הצעה בלבד (ולא ניתן "להתנבא" מתי, אם בכלל, יקרום עור וגידים, כולו או חלקו, ומהם השינויים שיחולו בו עד אז). יצוין בהקשר זה, כי בין השנים 1999-2006, דנה "ועדה לתיקון חוק הירושה" (בראשות שופט בית המשפט העליון בדימ' יעקב טירקל), ברפורמה נרחבת בדיני הירושה. המלצות הועדה גובשו לנוסח, אשר שולב כחלק מ"הצעת חוק דיני ממונות" ("הקודקס האזרחי"), שיזם משרד המשפטים (ופורסם ביום 15.6.11); אך עד כה, הצעת חוק דיני ממונות נותרה בגדר הצעה בלבד (ובמרוצת השנים בוצעו בחוק תיקונים מעטים – אם כי חלקם בהחלט חשובים).
למרות שגם התזכיר עודנו, כאמור, בגדר הצעה בלבד, תובא להלן התיחסות תמציתית לחלק מן התיקונים שהוצעו במסגרתו (בהיבטים בעלי רלוונטיות לסקירה זאת):
[1] כאמור בסקירה המקורית לעיל, בסעיף 31 לחוק נקבע: "עברה שנה מהיום שהאונס, האיום, ההשפעה הבלתי הוגנת או התחבולה חדלו לפעול על המצווה, או מהיום שנודע למצווה על התרמית או הטעות, והיה בידי המצווה לבטל את הצוואה ולא עשה כן, לא יהיה עוד באותו פגם כדי ביטול הוראת הצוואה או תיקונה".
במסגרת התזכיר, מוצע למחוק את סעיף 31 לחוק.
בדברי ההסבר הנלווים צוין: "מוצע למחוק סעיף זה בשל היותו בלתי מוצדק מבחינה משפטית. ככל שמוכח שהיה פגם ברצון המצווה, בעת עריכת הצוואה, אין בעובדה כי חלפה שנה מעת שהוסר הפגם, כדי לשמש הוכחה לרצונו של המצווה, וסביר יותר כי הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי. בהתאמה, אם המצווה מעונין לקיים את הצוואה למרות הפגם שבה, ראוי כי יעשה צוואה חדשה, שלא יהיה בה פגם כאמור".
[2] במסגרת התזכיר מוצע למחוק מסעיף 32 (הקיים) לחוק, את המלים "…או טעות בתאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה…"
בדברי ההסבר הנלווים צוין: "מוצע למחוק את התנאי המופיע בסעיף 32 לחוק הקיים, ואשר על פיו אפשר לתקן טעות סופר, רק אם ניתן לקבוע בבירור את כוונת המצווה. הואיל ומדובר בטעות סופר, ההנחה היא כי הרשם או בית המשפט, שהענין הובא בפניהם, יכולים לזהות את הטעות ולתקנה, ועל כן אין צורך בהתניה הקיימת. פשיטא, כי אם לא ניתן לקבוע את כוונת המצווה, מדובר בטעות רגילה, ולא בטעות סופר. עוד מוצע להשמיט את הדוגמאות המפורטות בסעיף לטעויות סופר, שכן הדין בענין זה ברור דיו".
6.8.24
פסק דין מיום 10.10.23 (פורסם לאחרונה ב"נבו"), שניתן במסגרת ת"ע 21671-04-21 (ותיקים נוספים): "ענינו של פסק דין זה, הכרעה בשאלת תוקפה של צוואת המנוח… המנוח הלך לעולמו ביום 00.00.21, כבן 86 שנים. התובעת הינה אשתו השניה של המנוח; הנתבעים הינם שלושת ילדיו של המנוח מאשתו הראשונה נ' י' ז"ל (להלן: אמם של הנתבעים). יצוין, כי המנוח נישא לאמם של הנתבעים בשנת 1967, והתגרש ממנה בשנת 1985. בשנת 1993 המנוח נישא לתובעת, והם היו נשואים במשך 28 שנים, עד ליום מותו של המנוח. יצוין, כי למנוח ולתובעת לא נולדו ילדים, ולתובעת אין ילדים משל עצמה. בכל תקופת נישואיהם התגוררו המנוח והתובעת יחדיו בבית מגורים… מדובר בבית מגורים בו התגוררו המנוח ואמם של הנתבעים. הצדדים חלוקים אודות מקורות המימון של בית המגורים, אולם אין חולק כי כחלק מהסכם הגירושין בין המנוח לבין אמם של הנתבעים, היא העבירה את חלקה בבית המגורים למנוח, כך שמלוא הזכויות בבית המגורים נרשמו על שם המנוח בלבד. יצוין, כי לאורך השנים המנוח והתובעת חיו בזוגיות טובה וקרובה. גם כשמצבו הבריאותי של המנוח התדרדר, התובעת דאגה למנוח במסירות רבה, עד ליומו האחרון. כן, לאורך השנים בין המנוח לבין שלושת ילדיו שררו יחסים קרובים וחמים. המנוח אהב מאד את שלושת ילדיו ועשרת נכדיו שנולדו להם ברבות השנים, והם השיבו לו אהבה והערכה רבה. ביום 6.7.1997, כ-4 שנים לאחר שהמנוח והתובעת נישאו, ערך המנוח צוואה בעדים. להלן לשון הצוואה בה ענין לנו…..
ביום 4.2.2021 הוגשה הבקשה לקיום הצוואה לרשם לעניני ירושה. ביום 9.4.21 הגישו הנתבעים כתב התנגדות לקיום הצוואה, במסגרתו טענו לקיומה של טעות של המנוח בעריכת הצוואה, באופן שיש להוסיף לסעיף 2 סיפא הוראה של 'יורש אחר יורש', לפיה הם היורשים השניים, וכן לקיומה של השפעה בלתי הוגנת של התובעת על המנוח… ביום 3.1.22 הגישו הנתבעים כתב התנגדות מתוקן, במסגרתו הוסיפו את הטענה של 'צוואה שנשתכחה'…
כאמור, עסקינן בצוואה בעדים… עיון בצוואה מלמד כי לא נפל בה פגם מבחינת צורתה, ועל כן נטל השכנוע להוכחת אי אמיתותה, מוטל על שכמם של הנתבעים, ועליהם לשכנע בדבר התקיימותם של אחד או יותר מהפגמים המהותיים המפורטים בכתב התנגדותם… כבר עתה ייאמר כי בהליך זה מתעורר קושי ראייתי רב, שכן הנתבעים 1-3 בעצמם מודים כי המנוח לא שוחח איתם מעולם על עניני צוואות וירושות, ולא אמר להם כי הוא עשה צוואה, והם אף לא ידעו על דבר קיומה של הצוואה, אלא לאחר פטירתו… יתר על כן, כל העדים שהובאו מטעם הנתבעים, העידו כי המנוח מעולם לא התייעץ איתם על הצוואה, לא סיפר להם על קיומה בכל מועד שהוא, ואף לא שיתף אותם לגבי כוונותיו בקשר למה יעשה ברכושו לאחר מותו… כן התברר כי עוה"ד שערך את הצוואה הלך לעולמו, והעדה הנוספת לצוואה לא העידה… על כן… יש לבחון את טענות הנתבעים בכתב ההתנגדות מטעמם בזהירות רבה…
סעיף 42(א) לחוק הירושה קובע הוראת 'יורש אחר יורש'… לטענת הנתבעים, הצוואה נערכה בשל טעות של המנוח, אשר לא כלל את הוראת 'יורש אחר יורש', ועל כן עותרים הנתבעים לתקן את הטעות, באופן שיוסף לסיפת סעיף 2 לצוואה המשפט 'ולאחר מותה של מ' יירשו את עזבוני יורשי החוקיים', כך תהא התובעת היורשת הראשונה, ושלושת ילדיו של המנוח, הנתבעים 1-3, היורשים השניים…
במקרה דנן, השאלה שמחלוקת אינה שאלה של פרשנות הצוואה, שכן הצוואה הינה ברורה, ואינה מעוררת כל בעיה פרשנית, השאלה היא האם מה שכתוב בצוואה משקף את רצון המנוח, או שמא טעה המנוח בניסוח הצוואה, באופן שמה שכתוב בצוואה אינו משקף את אומד דעתו. בחוק הירושה נקבעו הוראות מפורשות המאפשרות לבית המשפט לתקן טעויות שנתגלו בצוואה. סעיף 30(ב) לחוק הירושה קובע כך… סוגי הטעויות הבאים בגדרו של סעיף 30(ב) לחוק הירושה הינם טעות בעובדה, במשפט או במניע (ראה ע"א 1900/96 טלמצ'יו…) בע"מ (מחוזי חיפה) 547/07… [נבו]… נקבע ע"י כב' הש' וילנר בקשר לעילת הטעות המפורטת בסעיף 30(ב) לחוק הירושה כך…… במקרה דנן, לאחר בחינת מכלול הטענות, העדויות והראיות, לא מצאתי כי הנתבעים עמדו בנטל המוגבר המוטל עליהם, להוכיח כי נפלה טעות בצוואה, ואפרט; ראשית, אין חולק כי גם הנתבעים, על פי עדותם, העלו השערות בלבד בנוגע לאומד דעתו של המנוח, ולא הציגו כל ראיה להוכחת השערותיהם, ואף אישרו בעדויותיהם כי לא קיימת כל ראיה שכזו….. שנית, עיון בצוואה מלמד כי מדובר בצוואה פשוטה וברורה, בה קבע המנוח מה ייעשה ברכושו לאחר פטירתו, כאשר בסעיף 2 לצוואה מוריש את כל רכושו לאשתו התובעת. בנוסף, בסעיף 2 לצוואה מפרט המנוח את כל פרטי רכושו, לרבות בית המגורים שלו, וכן זכויות עתידיות. בנוסף, אין חולק כי הצוואה נערכה תוך הקפדה על כלל התנאים הנדרשים בסעיף 20 לחוק הירושה. בנוסף, התובעת הוכיחה כי עורך הצוואה הכין בשנת 1994, כ-3 שנים לפני חתימת צוואת המנוח, צוואה אחרת עבור דודתו של המנוח… שהינה צוואה מפורטת ביותר… [ו]אין יסוד להניח כי מדובר בעורך דין שאינו בקיא בעניני צוואות ו/או כי המנוח לא קיבל את כל היעוץ המשפטי הנדרש כטענת הנתבעים, וממילא טענה זו אף לא הוכחה. שלישית, במקרה דנן, אין חולק על כשירותו של המנוח בעת עריכת הצוואה, לרבות עד בסמוך מאוד למועד פטירתו, קרי 24 שנים לאחר כתיבת הצוואה. בנוסף, כל הצדדים אישרו כי התובע היה… מעולה וכי היה אדם 'קפדן, יסודי ורציני'… לא הוכח ואין כל סיבה להניח, כי המנוח לא ערך את צוואתו בישוב הדעת. רביעית, המנוח הוריש את כל רכושו לאשתו התובעת, אשר בעת עריכת הצוואה היה נשוי לה מזה 4 שנים. יתר על כן, אין חולק כי המנוח לא שינה את צוואתו במשך 24 שנים נוספות לאחר מכן, הגם שהיה יכול לעשות כן, כך למשל, בעת קביעת המוטבים בקופות הגמל שלו. משכך, אין כל תמיהה בכך שהמנוח ציווה את כל רכושו לרעייתו, מבלי להטיל עליה סייגים ומגבלות, ובפרט משהנתבעים הודו בהגינותם הרבה, על אהבתו הגדולה של המנוח אל התובעת, ועל מסירותו הרבה כלפיה ומסירותה כלפיו… חמישית, בפועל, עתירת הנתבעים לכך שיוסף לסיפת סעיף 2 לצוואה, המשפט 'ולאחר מותה של מ' יירשו את עזבוני יורשי החוקיים', מבקשת למעשה לכתוב צוואה חדשה עבור המנוח {זהו, בעיני, הטעם העיקרי שמצדיק את דחית עתירת הנתבעים – ד.ר.} בהעדר ראיות חותכות וחד משמעיות בנוגע לאומר דעתו של המנוח, בניגוד לאמור בצוואתו, ומאחר שאף לטענת הנתבעים, מדובר בספקולציה בלבד, אזי אין בספקולציה זו כדי להוות בסיס לשינוי הצוואה. גם סעיף 30(ב) לחוק הירושה נוקט בלשון 'אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה', קרי נדרשות ראיות חד משמעיות וחותכות על מנת שביהמ"ש יתקן את הצוואה, כל שכן על דרך של הוספת הוראת 'יורש אחר יורש' אל תוך צוואה, שלא כוללת הוראה כאמור. שישית, בניגוד לטענות הנתבעים, לפיהן בעצם הוספת הוראת 'יורש אחר יורש' לצוואת המנוח, אין כדי לפגוע בזכויותיה של התובעת על פי הצוואה, אזי לא כך הם הדברים. גם על פי לשון החוק, מדובר בהוראה אשר כובלת את היורש הראשון. כך, למשל היורש הראשון אינו יכול להעביר את הרכוש באמצעות צוואה {בהעדר מגבלות מפורשות נוספות, כגון איסור דיספוזיציה של נכס, זוהי בדרך כלל המגבלה היחידה המוטלת על היורש הראשון – ד.ר.}. כמו כן, בהתאם לפסיקה הנוהגת ניתן במקרים מיוחדים להטיל הגבלות על התנהלותו של היורש הראשון, מכח עקרון תום הלב {אכן, מדובר בנסיבות מאד חריגות – ד.ר.}. בנסיבות אלו, שומה היה על הנתבעים להוכיח, ברמת ההוכחה הגבוהה הנדרשת, הן את טענת הטעות בצוואה, והן את רצונו של המנוח להגביל את התנהלות התובעת, באמצעות הוראת 'יורש אחר יורש', אולם זאת לא נעשה, ולו בראשית ראיה. שביעית, על רקע העובדה כי צוואת המנוח נערכה לאחר גירושים קשים מאד של המנוח עם אמם של הנתבעים, ובשים לב לעדויות העדים מטעם הנתבעים, לפיהן רצונו של המנוח היה לשמור על רכושו בנפרד מאמם של הנתבעים, ובפרט [את] בית המגורים… אזי יש הגיון בטענת התובעת, לפיה המנוח ביקש לערוך צוואה, אשר מעניקה את כל הרכוש לתובעת ללא סייגים. עם זאת, טענה זו עומדת בקנה אחד מול טענותיהם הספקולטיביות של הנתבעים, ויש בכך כדי לבסס את הקושי בקבלת טענות הנתבעים במקרה דנן. שמינית, הנתבעים ניסו לטעון כי אמם של הנתבעים הסתמכה על כך, שהמנוח יוריש את בית המגורים לידי הנתבעים, אלא שטענה זו לא הוכחה, וממילא אין לה רלבנטיות במקרה דנן. כאמור, אין חולק כי בית המגורים של המנוח היה מצוי בבעלותו המלאה של המנוח, לאחר שהועבר אליו במסגרת הליכי הגירושין בין המנוח לאמם של הנתבעים. בנוסף, עיון בהסכם הגירושין בין המנוח לבין אמם של הנתבעים, מלמד כי אין בו כל אזכור לטענת ההסתמכות… כן, כאמור, אין כל רלבנטיות לטענה זו, שכן צוואת המנוח נועדה לממש את רצונו של המנוח בלבד, ביחס למה שייעשה ברכושו אחרי מותו, ולא מדובר בצוואה הדדית שיש [לגביה] מקום לבחון טענת הסתמכות. ולבסוף, הנתבעים העלו תהיה, על כך שהצוואה לא הזכירה פטנט שפיתח המנוח. אולם, לא מצאתי בטענה זו ממש. ראשית, משום שבעת כתיבת הצוואה לא היה פטנט… שנית… הצוואה חלה על כלל הרכוש, כולל זכויות עתידיות…"
לאחר שבית המשפט דן בעילות ההתנגדות שהעלו הנתבעים (ובעיקר "השפעה בלתי הוגנת"), ודחה אותן לגופן, נדונה הטענה בדבר "צוואה שנשתכחה": "כאמור, בכתב ההתנגדות המתוקן העלו הנתבעים גם את טענת 'צוואה שנשכחה'… יצוין כי טענה זו נדונה בהרחבה בעמ"ש (מחוזי ת"א) 55729-10-21… [נבו]… בו סקר כב' הש' שילה את פסיקת בתי המשפט בסוגיה זו, וקבע כי אין להכיר בעילה זו כעילה לביטול צוואה. נביא מתוך דבריו…… במקרה דנן, עם כל ההבנה לתחושותיהם של הנתבעים, לא מצאתי כי הנתבעים הוכיחו מעל לכל ספק סביר, כי המנוח שכח אודות דבר קיומה של הצוואה, ואפרט טעמי לכך: ראשית, לא ניתן להתעלם מכך שטענה זו לא נטענה כעובדה ידועה אלא כהשערה, ספקולציה בלבד שאינה מבוססת על כל ראיה… שנית, בניגוד לנתבעים, שהודו כי לא ידעו דבר אודות עצם קיומה של הצוואה, העידה התובעת כי המנוח עדכן אותה על קיום הצוואה בשנת 2009, כ-12 שנים לאחר חתימתה, ואף לאחר שחלו תנודות במצבו הרפואי, הוא עדכן אותה שהצוואה נמצאת במקומה בבית, ואף וידא כי התובעת יודעת היכן נמצאת הצוואה, ותפעל לקיומה… טענה זו לא נסתרה, ויש בה כי ללמד כי המנוח לא שכח את דבר קיומה של הצוואה, אלא להיפך, זכר את קיומה ואף ביקש לוודא כי התובעת יודעת היכן [היא] נמצאת… שלישית, בשנת 2012 קבע המנוח את התובעת כמוטבת בשיעור של 97% בקופות הגמל שלו, כאשר לכל אחד מהנתבעים ייעד 1% בלבד… עצם כתיבת זהות מוטבים בקופות גמל, אינו מהווה ענין של מה בכך, אלא מהווה חלק ממהלך כולל של תכנון עתידי של אדם, מה ייעשה ברכושו לאחר פטירתו. על כן, בעצם העובדה כי המנוח קבע את התובעת כמוטבת עיקרית בשנת 2012, קרי כ-15 שנים לאחר עריכת הצוואה, תוך אזכור שמותיהם של ילדיו… יש כדי לתמוך בטענה, לפיה המנוח לא שכח את צוואתו, אלא להיפך, ביקש לבטא בדרך נוספת את רצונו להעניק לתובעת את כל רכושו, ללא כל סייג ותנאי… רביעית, בסעיף 47 לתצהירו כתב הנתבע 3 כך: 'וודאי וודאי אבא היה רוצה לדאוג למ' לכל ימי חייה. לי אישית הוא לא אמר כך במפורש, אך חזר ואמר לאחיותי, שהכל עובר למ"…. ברי כי המנוח לא היה חוזר ואומר לבנותיו, כי הוא מוריש את כל רכושו לתובעת, אלמלא זכר את צוואתו. כאמור, דברים אלו תואמים גם את דברי התובעת, כי בשנת 2009 המנוח אמר לה שיש צוואה… ואף אמר לה להיות רגועה ושהיא 'מסודרת'… לבסוף, כאמור בעמ"ש (ת"א) 55729-10-12, המקרים הבודדים מאד בהם בתי המשפט נטו לקבל את טענת הצוואה שנשתכחה, היו במקרים בהם אדם ערך צוואה, וברבות השנים חל שינוי מהותי בחייו ובמצבו המשפחתי. לא כך הם פני הדברים בעניננו. במקרה דנן, המנוח ערך את הצוואה כ-4 שנים לאחר שנישא לתובעת, כשכל ילדיו כבר היו בגירים ועצמאיים, ועד למועד פטירתו לא חל כל שינוי במצבו המשפחתי של המנוח. בנוסף, אין חולק כי יחסיו של המנוח עם התובעת לה ציווה את כל רכושו היו לאורך כל השנים יחסים קרובים והדוקים, יחסי אהבה והערכה, וכי המנוח סמך עליה ועל שיקול דעתה, ומצב זה לא השתנה עד למועד פטירתו…"
23.9.24
פסק דין מיום 6.9.24 (פורסם ב"נבו"), במסגרת ת"ע 11273-09-21: "המנוחה… הלכה לבית עולמה ביום 00.00.04 ביום 21.8.96 ערכה צוואה, אשר קוימה בצו קיום צוואה, שניתן על ידי כב' הרשם לעניני ירושה ביום 22.12.04. המנוחה הותירה אחריה שני ילדים, אשר נפטרו אחריה: … ז"ל (להלן: א.) אשר נפטרה ביום 00.00.07. צוואתה מיום 14.6.07 קוימה ביום 24.1.08. התובע הנו בנה של א. ויורש יחיד של עזבונה… ו… ז"ל (להלן: ש.) אשר נפטר ביום 00.00.16 כשהוא ערירי. צוואתו מיום 9.5.04 קוימה ביום 16.9.20. מר… (להלן: ל.) זוכה על פי הצוואה ומודע להליך שלפני. עו"ד… ועו"ד… מונו כמנהלות קבועות של עזבונו (להלן: מנה"ע)…
בצוואת המנוחה מיום 21.8.96 נקבע: '2. א. את כל זכויותי בדירה שברח' [X]… אני מצווה לבני, ש. ב. את כל זכויותי בדירה שברח' [Y]… אני מצווה לבתי, א. ג. כל זכויותי בדירה שברח' [Z]… יחולקו שווה בשווה בין בני ובתי הנ"ל. 3. כל שאר הכספים, ניירות ערך, תכשיטים, כל זכויותי וכל רכוש אחר מכל סוג שהוא, נכסי דניידי ודלא ניידי, הן שיש לי כעת והן שיהיו לי בעתיד, אני מצווה לחלק בין בני ובתי הנ"ל בחלקים שווים. 4. אם בתי, א., תלך חו"ח לעולמה – יעבור כל חלקה עפ"י צוואה זו לאחיה, ש.' (להלן: צוואת המנוחה או הצוואה)……"
השאלה העיקרית שעמדה בפני ביהמ"ש – ואשר אצטט מפסק הדין רק בהקשרה – היתה פרשנות סעיף 4 לצוואה. לטענת התובע, נפלה בסעיף 4 לצוואה טעות קולמוס – השמטה בשוגג של המלה "לפני" לאחר המלה "לעולמה". לאחר סקירה מפורטת של טענות הצדדים, נפסק, בין היתר: "סעיף 30(ב) לחוק הירושה… ענינו הוראת צוואה, שנעשתה מחמת טעות של המצווה, ואינו רלוונטי לעניננו… הסעיפים הרלוונטיים: סעיף 32 לחוק הירושה, המסמיך את בימ"ש לתקן טעות סופר שנפלה בצוואה, אם אפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה; סעיף 33 לחוק הירושה הקובע: 'הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה – בטלה'; על פי הוראת סעיף 54 לחוק הירושה: 'מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות', וכן 'צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה'. אני מוצאת כי לשון סעיף 4, כפי הנוסח בצוואה – אין להבין משמעותו, במובן סעיף 33 לחוק הירושה. 'אם בתי, א., תלך חו"ח לעולמה – יעבור כל חלקה עפ"י צוואה זו לאחיה, ש.' – המלה 'אם' הנה מילת תנאי. בהינתן כי המוות הנו גזירת גורל, בבחינת ודאי, אין כל הגיון להתנות את העברת חלקה של א. ל-ש. 'אם תלך לעולמה'. מתוך כך לא ניתן להבין התנאי. למלה 'אם' יש מקום, כאשר חל היוצא מהכלל, כאשר בתה של המנוחה, א., תלך לעולמה לפני אמה המנוחה. פירוש זה תואם ועולה בקנה אחד גם עם המלה 'חס וחלילה' שנרשמה.
מתוך שהובא לפני והעדויות שנשמעו, אני מקבלת את טענת התובע – כי חלה טעות קולמוס של עורך הצוואה, בהשמטת המלה 'לפני'. היינו – 'אם בתי א., תלך חו"ח לעולמה לפני – יעבור כל חלקה…', שכן לא ניתן ליצוק תוכן ממשי לסעיף בכל דרך אחרת. תוצאה זו אינה משנה מהכתוב בצוואה. משמעותה הוספת מלה, אשר לטענת עורך הצוואה הושמטה בטעות קולמוס, ויוצקת תוכן בכתוב. כפי שיפורט להלן, עדות עו"ד מ. עורך הצוואה, כי המלה הושמטה בשגגה כטעות קולמוס, מהימנה עלי במלואה, ולא מצאתי כי נסתרה. תוצאה זו מקיימת את הצוואה בראי אומד דעת המנוחה, כפי ששוכנעתי, ויש לבכר זאת על פני ביטול הסעיף. התוצאה של ביטול הסעיף משמעותה, על פי דיני הירושה – א. ככל ש-א. תלך לבית עולמה לאחר המנוחה, חלקה בעזבון יעבור ליורשיה על פי דין או על פי צוואה. לו רצון המנוחה היה לשנות מירושה על פי הדין בענין, היינו – שלאחר פטירת א. יעבור חלקה ל-ש., לא היתה נרשמת המילה 'אם', אלא היה נרשם 'לאחר' או 'כאשר', ואז מדובר בהוראת יורש אחר יורש… ב. ככל ש-א. תלך לבית עולמה לפני המנוחה – חלקה בעזבון יעבור לבנה התובע… אני דוחה את טענת מנה"ע כי כוונת המנוחה היתה שבנה ש. ירש את חלקה של בתה א. כיורש אחר יורש, ללא הבחנה לגבי מועד פטירתה של א., בין לפני פטירת המנוחה ובין לאחר פטירתה. תוצאה שכזו אינה עולה בשום דרך של פרשנות מלשון סעיף 4 לצוואה, אינה עולה בקנה אחד עם עדות עו"ד מ. עורך הצוואה, לגבי רצון המנוחה בסעיף 4 לצוואתה, אשר מהימנה עלי, קבלת הטענה משמעותה הוספת משפט שלם, שאינו מופיע בצוואה – 'בין אם לפני, בין אם אחרי'…"
ביהמ"ש ייחס משקל נכבד לעדותו של עורך הצוואה: "…בהגינותו אישר כי אינו יכול לזכור מה אמרה לו המנוחה במרחק של השנים (28 שנים), ואינו יכול להעיד מזכרון אישי בדיוק מה נאמר. לצד זאת יכול, והעיד, בנחרצות, מעיון בניסוח סעיף 4, כי הושמטה בשגגה המלה 'לפני', שכן מעבר לכך שאין הגיון בסעיף כפי שהוא, היה לו ניסוח קבוע בצוואות להוראת יורש אחר יורש, ולמקרים בהם המצווה ביקש לקבוע יורשים, אם נהנה ימות לפניו [יורש במקום יורש – ד.ר.]. מסעיף 4 הוא מבין חד משמעית כי רצון המנוחה, כפי שנרשם, למתן הוראה לגבי זהות היורש ככל ש-א. תלך לבית עולמה לפני המנוחה, בניסוח הושמטה המילה 'לפני'. עו"ד מ. חזר על כך מספר פעמים במהלך חקירתו, באופן עקבי, ברור וקוהרנטי. עו"ד מ. צירף, לבקשת מנה"ע, דוגמאות צוואות שערך באותה תקופה, עם ההוראה הרלוונטית, אשר יש בהן כדי לתמוך בעדותו. עדותו של עו"ד מ. מהימנה עלי במלואה, לא נסתרה, ואני מקבלת אותה".
לאחר שביהמ"ש התייחס לטענות ולעדויות נוספות, וכן "לזמן הרב שחלף בין פטירת המנוחה וקיום צוואתה, לניהול ההליך בקשר ללשון סעיף 4 בצוואתה" (תוך דחיית "טענת מנה"ע להתיישנות או אף שיהוי לא סביר בהגשת ההליך"), נקבע: "סוף דבר: שוכנעתי כי נפלה טעות סופר בסעיף 4 בצוואת המנוחה, באופן שהושמטה בשגגה על ידי עוה"ד עורך הצוואה המילה 'לפני' לאחר המילה 'לעולמה', במשמעות סעיף 32 לחוק הירושה. שוכנעתי כי ניתן לקבוע בבירור את כוונתה האמיתית של המנוחה, ובהתאם יש לתקן נוסח הסעיף, כך שיירשם: 'אם בתי, א., תלך חו"ח לעולמה לפני – יעבור כל חלקה עפ"י צוואה זו לאחיה, ש. '; תביעת התובע לתיקון סעיף 4 בצוואת המנוחה – מתקבלת…"
***
הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.
אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.