הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.
הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).
אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.
***
ההפניות בסקירה קצרה זו – שתתמקד רק ב"הוצאות משפט" – הינן אל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר תקפות עדיין במועד פרסום הסקירה המקורית {* עדכון: תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אמורות היו להיכנס לתוקף ביום 5.9.19, אך מועד זה נדחה מספר פעמים, והן נכנסו לתוקף, לאחר שינויים שונים, רק ביום 1.1.21}
תקנות 511-519 עוסקות ב"הוצאות המשפט וערובה לתשלומן". בין היתר, נקבע בתקנה 511(א), כי "בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן – הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו"; לפי תקנה 511(ב), "החליט בית המשפט או הרשם לחייב בעל דין בהוצאות, רשאי הוא לקבוע את סכום ההוצאות לפי שיקול דעתו, בכפוף לאמור בתקנה 512" [שענינה קביעת סכום ההוצאות – ד.ר.]; ולפי תקנה 511(ג), "בדיון המתקיים בערכאה ראשונה, תינתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע את טענותיהם בדבר סכום ההוצאות או שיעורן לפני מתן הצו להוצאות".
תקנה 525 קובעת, כי "בענין תיקון טעות בפסיקתה או בהחלטה ינהג בית המשפט כאמור בסעיף 81 לחוק בתי המשפט; והוא הדין לגבי הרשם לענין פסיקתה או החלטה שנחתמו בידו". סעיף 81 לחוק בתי המשפט, אליו מפנה תקנה 525, קובע: "(א) מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, 'טעות' – טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה". להשלמת התמונה, יצוין כי מגבלת הזמן (21 ימים) הנקובה בסעיף 81(א) הנ"ל, אינה חלה על תיקון מוסכם (לפי סעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט, "בהסכמת בעלי הדין רשאי בית המשפט להחליט בכל עת על כל תיקון בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן").
כפי שעולה מסעיף 81 לחוק בתי המשפט, בקשה לתיקון "טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת" מוגשת לבית המשפט, שנתן את פסק הדין או את ההחלטה. האם ישנם מקרים, בהם ניתן לעתור לבית המשפט שנתן את פסק הדין או את ההחלטה, בבקשה לתיקון "טעות" שענינה "הוצאות משפט"?
בבר"ם 5720/05 דן בית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור, על פסק דינו של בית משפט לענינים מינהליים, אשר במסגרתו התקבלה חלקית עתירת המבקשים (לפיצוי מכח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה), אך בית המשפט לענינים מנהליים נמנע מלפסוק למבקשים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. בקשת רשות הערעור הוגשה בגין עצם אי-פסיקת הוצאות ושכר טרחה בפסק דינו של בית המשפט לענינים מנהליים, וכן כנגד החלטה נוספת, אשר ניתנה על ידי בית המשפט לענינים מנהליים לאחר פסק הדין, לפיה בקשת המבקשים להוסיף לפסק הדין חיוב בהוצאות ושכר טרחה, על דרך "תיקון טעות" – נדחתה על ידי בית המשפט לענינים מנהליים בנימוק, כי "אין מדובר בתיקון טעות כהגדרתה בסעיף 81 לחוק".
כפי שעולה מפסק הדין בבר"ם 5720/05, תחילה נדחתה בקשת רשות הערעור, ככל שנגעה לגופה של אי-פסיקת שכר טרחה והוצאות במסגרת פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים; אך אותו חלק של בקשת רשות הערעור, שנגע בשאלת היקף התיקון האפשרי במסגרת סעיף 81 לחוק בתי המשפט, הועבר לדיון בפני הרכב, תוך שנקבע כי "במקרה דנן מתעוררת השאלה האם ניתן לפסוק הוצאות משפט בגדרה של בקשה לתיקון טעות סופר, לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט…"
נקבע פה אחד, כי במקרה (כמו זה שנדון בבר"ם 5720/05) שבו פסק הדין "שותק לחלוטין בשאלת שכר טרחה והוצאות" – "אין כל מניעה להשקיף על חוסר התייחסות לשאלת שכר טרחה והוצאות בפסק דין כעל השמטה מקרית הניתנת לתיקון על ידי בית המשפט שנתן את פסק הדין". קביעה זו נומקה בכך, ש"גישה זו יש בה הגיון נוכח החובה המוטלת על בית המשפט לפי תקנה 511(א)… להחליט בתום הדיון בשאלת שכר הטרחה והוצאות המשפט… חזקה, איפוא, על בית המשפט כי יתן דעתו לסוגיות אלה בכל החלטה שיפוטית היוצאת תחת ידו וכי המנעותו מלעשות כן נובעת מהיסח הדעת". עוד נקבע, כי "סיווג הפסיחה על שאלת שכר הטרחה או ההוצאות בפסק דין כ'השמטה מקרית' רצוי הוא גם מטעמים של מדיניות משפטית. אכן, נראה כי מן הראוי לאפשר לבית המשפט אשר נמנע מלהתייחס לשאלה זו לבאר מהי עמדתו בה כמי שדן בתיק וכמי שיש לו בשל כך יתרון מובנה לבחינת השיקולים הרלוונטיים לצורך כך ובהם למשל אופן ניהול הדיון על ידי בעלי הדין… זאת ועוד, השלמת ההתייחסות לשאלת שכר הטרחה וההוצאות על דרך של תיקון טעות לאחר שזו לא מצאה את מקומה בפסק הדין או בהחלטה, יש בה כדי לייעל את ההליך המשפטי ולחסוך בהליכי ערעור שכל ענינם בסוגיה זו בלבד".
עם זאת, הוסיף בית המשפט והדגיש, כי "ראוי להבחין היטב בין המקרה העומד לדיון בפנינו ובין מקרים שבהם נתן בית המשפט את דעתו לשאלת שכר הטרחה וההוצאות אך סירב לפוסקם. אלה האחרונים הם מקרים מובהקים של השגה על ענין מהותי ולגביהם כבר נפסק כי המסלול של תיקון טעות מכח סעיף 81… אינו פתוח לגביהם והדרך היחידה הנתונה לבעל הדין להעלות השגה בהם היא בהגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, לפי המקרה".
במקרה אחר, שנדון ברע"א 5114/10, הורה רשם בית המשפט העליון על מחיקת הליך בשל חוסר מעש ואי תשלום אגרה, ובעקבות כך הוגשה לו בקשה מטעם המשיבים, לתיקון השמטה מקרית בהחלטה, קרי, אי-פסיקת הוצאות לטובתם. הבקשה התקבלה, תוך הסתמכות על פסק הדין בבר"ם 5720/05: "…בשים לב לנימוקים שנכללו בהחלטתי… יש מקום לפסיקת הוצאות לטובת המשיבים, ואי-ההתייחסות לענין זה בהחלטה מהווה השמטה מקרית לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט…"
האבחנה העיקרית הינה, איפוא, בין פסק דין או החלטה אשר "שותקים" בנוגע להוצאות משפט (אשר לגביהם ניתן להגיש בקשה ל"תיקון טעות" מחמת "השמטה מקרית"), לבין מקרים שבהם משתמע מפסק הדין או מן ההחלטה, כי בית המשפט "נתן דעתו" לענין, אך לא פסק הוצאות – או שפסק אמנם הוצאות, אך בסכום (גבוה או נמוך…) שאינו לטעמו של מי מן הצדדים – שאז יש לתקוף את ההחלטה בערעור או בבקשת רשות ערעור.
—
אחרוג מעט מענינה של סקירה זו, ואציין כי ייתכנו מקרים, בהם למרות שנפסקו הוצאות, נפלה לכאורה טעות בסכום שנפסק. מקרים ממין אלה יכולים להיות בעיתיים מאד, במיוחד בשים לב להלכה, לפיה תתערב ערכאת ערעור בפסיקת הוצאות במקרים חריגים בלבד. בהליך מסוים, שבו ייצגתי את אחד הצדדים, ניתן פסק דין, במסגרתו נפסקו הוצאות משפט בסכום עתק (גם היום, ובוודאי לפני 20 שנים) של 150,000 ₪, ובנסיבות שלא הצדיקו פסיקת הוצאות בסכום זה. הצד שהפסיד עתר מיד ל"תיקון טעות" בפסק הדין, אולם בית המשפט דחה את הבקשה על הסף (ומבלי שדן בבקשה לגופה), בקובעו כי הוא עצמו אינו מוסמך לדון בה. בלית ברירה הוגש ערעור על פסק הדין, שענינו היה אך ורק פסיקת ההוצאות – אך מכיוון, שערכאת ערעור אינה מתערבת בדרך כלל בפסיקת הוצאות, כאמור, נדחה הערעור, תוך השתת הוצאות נוספות על המערער…
עדכונים ותוספות
19.2.21
הסקירה המקורית התמקדה אמנם בתיקון "טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת" שענינה הוצאות משפט, אך בהחלטה שניתנה ביום 2.2.21 על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט אמיר טובי) בת.א. 42914-03-16 ובת.א. 44818-03-16, נדונה בין היתר סמכות בית המשפט להאריך את המועד להגשת בקשה לתיקון טעות, מטעמים מיוחדים, גם מכח תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (אשר נכנסו לתוקף ב-1.1.21) – וממילא מדובר בהחלטה רלוונטית גם לתיקון טעות שענינה הוצאות משפט… להלן ציטוט (חלקי) מתוך ההחלטה הנ"ל:
"בפסק הדין שניתן בתיק דנא ביום 14.10.2020, חויבה הנתבעת [המדינה – ד.ר.] לשלם לתובעים פיצוי… בגין הפקעת המקרקעין… ביום 21.12.2020 נעתרתי לבקשת הנתבעת והוריתי על עיכוב ביצוע פסק הדין באופן חלקי, כך שהנתבעת תשלם לתובעים סך 274,000 ₪ לאלתר ואילו היתרה תעוכב עד להכרעה בערעור אותו מתכוונת הנתבעת להגיש לבית המשפט העליון. הנתבעת הגישה בקשה לתיקון אותה החלטה, בהתאם לסעיף 81 לחוק בתי המשפט… וזאת מחמת טעות בחישוב שיעור זכויותיהם של התובעים במקרקעין. נאמר כי מורישם של התובעים… היה הבעלים של מחצית הזכויות במקרקעין, ואילו לתובעים 2/3 חלקים בלבד בעזבון המנוח. מכאן, שזכויותיהם של התובעים מגיעות כדי 1/3 הזכויות במקרקעין. הנתבעת הפנתה לכך שבהחלטתו לעיכוב ביצוע פסק הדין, הסתמך בית המשפט על השומה שניתנה על ידי המומחה מטעמה, ולפיה הפיצוי המגיע לתובעים מסתכם בסך 224,439 ₪. בית המשפט קבע כי אין הצדקה שלא להעביר את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, המגיע לתובעים ולכן, הורה על העברת הסכום הנ"ל בצירוף החלק היחסי של הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, ובסה"כ 274,000 ₪. לטענת הנתבעת, הואיל וסכום הפיצוי שנקבע בשומת המומחה מטעמה מתייחס למלוא שווי הזכויות במקרקעין, ברי כי נפלה טעות בהחלטת בית המשפט. בהתאם לחלקם היחסי של התובעים במקרקעין, הסכום שאינו שנוי במחלוקת מסתכם בסך 74,813 ₪. לסכום זה יש להוסיף הוצאות ושכ"ט עו"ד באופן יחסי. מכאן הבקשה לתיקון ההחלטה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בד בבד עם הגשת הבקשה לתיקון ההחלטה הנ"ל, הגישה הנתבעת בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לתיקון טעות סופר שנפלה בפסק הדין. לטענת הנתבעת, הכנת הבקשה לתיקון ההחלטה לעיכוב ביצוע פסק הדין, הובילה להבנה כי אותה טעות נפלה גם בפסק הדין, שעה שבית המשפט פסק לזכות התובעים פיצוי בגין מלוא החלקים של מורישם, בעוד חלקם עומד על שיעור 2/3 בלבד. הואיל והמועד להגשת בקשה לתיקון פסק דין, בהתאם לסעיף 81 לחוק חלף לא מכבר, הגישה הנתבעת את הבקשה להארכת המועד להגשתה. בבקשתה זו הפנתה לתקנה 176(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: 'התקנות') המורה כי 'בית המשפט רשאי לתת בכל עת הוראות לכל ענין שבסדרי הדין וכן לתקן כל פגם או טעות בכל הליך… אם ראה לנכון צורך בכך לשם הגשמת מטרת תקנות אלה'. לטענת הנתבעת, מתן ארכה להגשת הבקשה לתיקון טעות החישוב שנפלה בפסק הדין, עולה בקנה אחד עם הצורך להבטיח הליך ראוי והוגן למען השגת פתרון צודק של הסכסוך העומד בפני בית המשפט…"
כך טענה הנתבעת – ולגבי טענות התובעים: "…אשר לבקשה להארכת המועד לתיקון פסק הדין, טען ב"כ התובעים כי המועד הקבוע בסעיף 81 לחוק חלף וכי תקנה 176(א) לתקנות עליה מסתמכת הנתבעת אין בה כדי לסייע בידה. זאת, נוכח תקנה 180(ב) לתקנות הקובעת כי חלק ב' לתקנות יחול על כל ענין אזרחי המובא לפני בית המשפט, זולת אם נקבעו בדין בענין פלוני סדרי דין מיוחדים אחרים. נטען כי בנסיבות אין בתקנה 176(א) כדי לשנות את ההסדר המיוחד שעוגן בסעיף 81 לחוק".
נפסק בענין זה: "אשר לבקשה להארכת המועד לתיקון פסק הדין, המסגרת הנורמטיבית לתיקון טעות בפסק דין מצויה בסעיף 81(א) לחוק שזו לשונו: 'מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה…" (ההדגשה אינה במקור – א.ט). עד לאחרונה, חלה על סוגית הארכת מועדים שבסדר דין בהליך אזרחי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המורה כי 'מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו'. תקנה זו נדונה בפסיקה בהקשר של הארכת המועד להגשת בקשה לתיקון טעות בפסק דין במספר הזדמנויות. כך בד"נ 29/83… נאמר כי 'טוען המשיב שהמועד של עשרים ואחד הימים (הקבועים בסעיף 81 לחוק – א.ט) אינו ניתן להארכה; יש לדחות טענה זו, שאין מועד זה שונה מכל מועד אחר שנקבע בחיקוק, ואשר ניתן להארכה על יסוד 'טעם מיוחד' כאמור בתקנה 528 סיפא לתקנות תשמ"ד'. יתר על כן, נוכח הקשיים שהציב סעיף 81 לחוק, עליהם הצביע בית המשפט בפסק הדין הנ"ל, הוא הוסיף כי 'מן הטעמים האמורים הגעתי לכלל מסקנה, שכל עוד סעיף 81 בעינו עומד, יש להקל על המבקש תיקון פסק דין או החלטה אחרת בטיבו של ה'טעם המיוחד', הנדרש להארכת המועד לפי תקנה 528… הרבה מעבר לפרשנות שניתנה לדיבור זה בסוגיות אחרות; לאמור, כל אימת שהתיקון לא יגרום לבעל הדין המשיב עיוות דין, ויש למבקש הסבר מתקבל על הדעת למחדלו, ייטה בית המשפט לראות שקיים 'טעם מיוחד', המצדיק היעתרות לבקשה'. בית המשפט חזר על קביעה דומה גם בהזדמנויות מאוחרות יותר… אלא שתקנה 528… חלפה מהעולם עם כניסתן לתוקף של תקנות תשע"ט. ב"כ הנתבעים הפנתה לתקנה 176(א) כתקנה המסמיכה את בית המשפט ליתן כל הוראה לכל ענין שבסדר הדין אם ראה לנכון צורך בכך לשם הגשמת מטרות התקנות. אלא שדומה כי איני נדרש לתקנת 'סל' זו שעה שקיימת תקנה מפורשת המתייחסת להארכת מועד שנקבע בחיקוק, היא תקנה 176(ב) לתקנות שזו לשונה: 'בית המשפט רשאי לתת הוראות בדבר היקף כתב טענות; נקבע בתקנות אלה או בכל חיקוק זמן לעשית דבר או להימנע מעשית דבר או מדד להיקף כתב טענות, יחול האמור כל עוד בית המשפט לא הורה אחרת מטעמים מיוחדים' (ההדגשה אינה במקור – א.ט). הנה כי כן, תקנה 176(ב) לתקנות החדשות משמרת למעשה את המצב שחל על סוגיה זו, ערב כניסתן לתוקף, במובן זה שבית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע בחיקוק, מטעמים מיוחדים. אין בידי לקבל את טענת ב"כ התובעים לפיה אין בית המשפט מוסמך להאריך את המועד נוכח הוראות תקנה 180(ב) לתקנות המורות כי 'חלק ב' לתקנות אלה יחול על כל ענין אזרחי המובא לפני בית משפט, זולת אם נקבעו בדין בענין פלוני סדרי דין מיוחדים אחרים'. לטענת ב"כ התובעים, הואיל ותקנה 176 נכללת בחלק ב' לתקנות, ומאחר והמועד להגשת בקשה לתיקון טעות בפסק דין נקבע בחוק ומהווה סדר דין מיוחד, הרי שאין תחולה לאותה תקנה. כאמור, אין בידי לקבל טענה זו. הפרשנות אותה מבקש ב"כ התובעים ליתן לתקנה 180(ב) לתקנות תעקר למעשה את הוראות תקנה 176(ב) שכן אם מועד שנקבע בחיקוק מהווה סדר דין מיוחד שתקנה 176 אינה חלה לגביו, מדוע זה התייחסה תקנה 176(ב) במפורש לסמכותו של בית המשפט ליתן הוראה אחרת לגבי מועד שנקבע בחיקוק? ודוקו – סעיף 81 לחוק אינו עוסק בהארכת המועד להגשת בקשה לתיקון טעות בפסק דין, אלא קובע את המועד להגשת הבקשה. לעומת זאת, הבקשה להארכת המועד אינה מוסדרת בהוראה מפורשת בחוק ואינה נופלת בגדר ענין שנקבע לגביו סדר דין מיוחד, במשמעות תקנה 180(ב) לתקנות. העולה ממקבץ האמור הוא שבית המשפט מוסמך להאריך את המועד להגשת בקשה לתיקון טעות בפסק דין, מטעמים מיוחדים מכוח תקנה 176(א) לתקנות".
24.5.22
הסקירה לעיל עסקה בנושא ספציפי: תיקון "טעות" בפסק דין או בהחלטה, שענינה "הוצאות משפט". החלטה שניתנה ביום 11.5.22 (פורסמה ב"נבו") על ידי בית המשפט המחוזי, במסגרת ת.א. 54216-09-20 (ותיקים נוספים) עוסקת אמנם בענין שונה – האם ניתן לתקן פסק דין על דרך הוספת מע"מ על סכומים שנפסקו – אולם מצאתי כי ראוי להתייחס גם לכך: "עו"ד חוטר-ישי מבקש לתקן את פסק הדין שניתן על ידי ערכאה זו ביום 30.3.2022, על דרך הוספת מע"מ על הסכומים שנפסקו בסעיף 43 לפסק הדין. המשיבים מתנגדים לבקשה. במוקד המחלוקת שבין הצדדים, השאלה, האם בית המשפט מוסמך לבצע תיקון כזה לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – 'סעיף 81(א)')? בשאלה שהוצגה אין קביעה נחרצת בפסיקה המחייבת של בית המשפט העליון . למרות שניתן לומר כי הנטיה בהחלטות שהתייחסו לשאלה זו, היא, שאין להתיר תיקון פסק דין לפי סעיף 81(א) באופן שיתווסף לסכום שנפסק מע"מ, התיקון לא הותר מטעמים אחרים. כך, למשל, ברע"א 3875/96… נדחה ערעור המערערת על החלטת בית המשפט המחוזי, שדחה את בקשתה לתקן את פסק הדין שניתן על ידי הוספת מע"מ, וכך נכתב (פסקה 2): 'לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של השופט קמא. גם מבלי להכריע בשאלת הדרך הנכונה לערער על החלטה לדחית בקשה לתיקון טעות סופר על פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, אם בזכות או ברשות, הרי שהשאלה העולה בפני היא עובדתית בעיקרה, וככזו נתונה להכרעת הערכאה הראשונה…' בענין שנדון ברע"א 5804/19… התבקש בית המשפט העליון עצמו לתקן טעות בפסק דין שנתן, על ידי הוספת רכיב המע"מ. בית המשפט דחה את ההחלטה בכותבו (פסקה 3): 'במישור העקרוני, ספק אם תיקון פסק דין באופן שיתווסף רכיב של מע"מ עולה כדי השמטה או תיקון טכני הנכנסים בגדרו של סעיף 81(א) לחוק… מכל מקום, וגם אם נניח כי ייתכנו מקרים שבהם הוספת רכיב של מע"מ תהווה תיקון טכני, לא זה המקרה שלפנינו. שאלת החיוב האפשרי במע"מ בעת מכירת מניות במקרה שלפנינו לא נתלבנה כלל…' בהחלטה שניתנה בע"א 856/12… דן בית המשפט העליון בבקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה להבהרת פסק דין, בה נקבע כי על המבקשת להוסיף מע"מ על הסכום שנפסק. כב' השופט דנציגר ציין כי 'לטעמי, ברגיל תיקון פסק דין באופן שיתווסף רכיב של מע"מ אינו עולה כדי תיקון טכני או השמטה במובנו של סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט…' ולמרות זאת הוא דחה את הבקשה, מאחר ש'בנסיבות הענין דומני כי יש לראות את נימוקי החלטת ההבהרה כחלק ממערך שיקוליו של בית המשפט בפסק דין שניתן על דרך הפשרה וללא הנמקה, על יסוד סעיף 79א לחוק בתי המשפט, אשר כידוע נכונותה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא אינה גדולה…' בהחלטה שניתנה ברע"א 9765/11… נדונה השאלה, 'האם אי ציון רכיב המע"מ בפסק הבוררות עולה כדי 'פליטת קולמוס' או 'השמטה' כמובנם לפי סעיף 22א(1) לחוק הבוררות?' נכתב כי 'אמנם בשאלה זו אין קביעה נחרצת בפסיקה אולם הגישה הנוהגת היא כי כאשר פסק הבוררות 'שותק' לגבי רכיב המע"מ, ועולה בקשה על ידי מי מבעלי הדין לתקן את פסק הבוררות ולהוסיף את רכיב המע"מ, אין התיקון מהווה תיקון 'טכני' ומשכך הבורר אינו מוסמך לבצעו… אף אם תאמר כי רשאי הבורר לתקן את פסק הבוררות ולהוסיף את רכיב המע"מ שכן עסקינן לכאורה בתיקון טכני, הרי שבנסיבות הענין ניצב בפני המבקשת מחסום שלא ניתן להתגבר עליו – פסק הבוררות אושר ביוזמתה של המבקשת ובקשת התיקון הוגשה לאחר שפסק הבוררות אושר וקוים ככתבו וכלשונו'…
אנו סבורים, שיש להבחין בין מצב שבו ענין רכיב המע"מ עלה לראשונה בערכאה שנתנה את פסק הדין, לגביו מוגשת בקשת התיקון, ובין מצב שבו ענין רכיב המע"מ כבר נדון והוכרע בפסק הדין של הערכאה הדיונית, אך לא היתה לגביו התיחסות מפורשת בפסק דינה של ערכאת הערעור, כמקרה דנן. במצב הראשון, תיקון פסק הדין על ידי הוספת רכיב המע"מ הוא מהותי ולא טכני, שכן לשם הוספת רכיב המע"מ נדרש על המבקש להוכיח, עוד במהלך הדיון שקדם לפסק הדין, כי הוא זכאי להוספת המע"מ על פי דין. אם המבקש לא הוכיח זאת בדיון שקדם לפסק הדין, הוא לא יוכל 'לפתוח' בדיון זה לאחר שהוא ניתן. אם המבקש הוכיח שהוא זכאי להוספת המע"מ עוד במהלך הדיון, אך בית המשפט לא פסק לו מע"מ, זוהי עילה לערעור על פסק הדין אך לא לתיקונו. במצב השני, אם ענין המע"מ עלה בדיון בערכאה הדיונית, ובפסק הדין נקבע כי יש להוסיף מע"מ על סכום החיוב, אזי חוסר ההתיחסות לכך בערכאת הערעור הוא בגדר 'השמטה מקרית', שניתן לדעתנו לתקנה לפי סעיף 81(א). במקרה דנן, בית המשפט קמא קבע את הסכומים שנפסקו, בהתאם לחוות דעתו של המומחה רוזנברג (בהפחתות שביצע מהטעמים שפורטו בפסק הדין). כך, למשל, הוא קבע (על פי החישוב שנעשה על ידו) כי בהתאם לחוות הדעת, על המערערת אסנת לשלם לחוטר ישי סכום של… והוסיף… '184. לסכום האמור לעיל, יש להוסיף מע"מ. התובע טען בסיכומיו שלסכומים יש להוסיף במע"מ מאחר ומדובר בדמי שימוש. כמו כן, גם המומחה רוזנברג קבע שיש להוסיף מע"מ לסכומים ככל שתחול חבות בדמי שימוש. הנתבעים לא העלו כל נימוק מספק ביחס לענין זה. משכך הרי שלסכום שנפסק כנגד אסנת יש להוסיף מע"מ כדין, וכך גם ביחס לכל נתבע שיחויב בתשלום דמי שימוש בהמשך פסק הדין. 185. בנסיבות אלו, בימ"ש מחייב אסנת לשלם לתובע הסך של… (כולל מע"מ). לסכום זה יש להוסיף הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל'. כך נקבע גם ביחס ליתר המחזיקים-השותפים… המחזיקים-השותפים לא ערערו בערעורים שהם הגישו על החיוב במע"מ. גם ערכאת ערעור זו חישבה את הסכומים שפסקה בהתבסס על חוות דעתו של רוזנברג… בפסק הדין שניתן בערעור שונו סכומי החיוב שנפסקו על ידי בית המשפט קמא, אך לא היתה בו התייחסות לרכיב המע"מ… מכאן, שקביעת בית המשפט קמא, לפיה, יש להוסיף מע"מ על סכומי החיוב, לא שונתה ונותרה על כנה. אם הדבר לא צוין במפורש בפסק הדין בערעור, הדבר נובע, לכן, מ'השמטה מקרית' בלבד, הניתנת לתיקון לפי סעיף 81(א). לפיכך אנחנו מקבלים את הבקשה, ומורים על תיקון פסק הדין באופן שלסכומים המוזכרים בסעיף 43 יתווסף מע"מ כדין…"
22.12.22
החלטה מיום 10.12.22 (פורסמה ב"נבו") במסגרת ת"א (מחוזי חיפה) 5881-08-16. למרות שבית המשפט גילה דעתו במפורש, כי המבקש (התובע) אמנם היה זכאי כי ייפסק לטובתו החזר של אגרת התביעה, בנוסף להוצאות משפט ולשכר טרחת עורך דין (בעוד שבפועל נפסקו לטובתו רק הוצאות משפט ולשכר טרחת עורך דין, בסכום שאינו עולה אלא אך במעט על סכום האגרה ששילם), הוא חש מנוע מקבלת הבקשה לתיקון פסק הדין, בקובעו כי הוא אינו מוסמך לכך, עפ"י סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]: "לפני בקשת התובע להורות לנתבעת 2 (להלן 'החברה') לשלם לו את האגרה ששולמה על ידו לשם ניהול התביעה שבכותרת בסך של 198,882 ₪ (להלן 'האגרה')… בפסק הדין מיום 18.9.22 (להלן 'פסק הדין') קיבלתי את תביעת התובע כנגד החברה, וחייבתי את החברה לשלם לתובע את הסך של 2 מליון דולר כערכו בשקלים, נכון למועד הגשת התביעה… בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, במסגרת פסק הדין, חייבתי את החברה לשלם לתובע 'הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום (כולל מע"מ) של 250,000 ₪'… בפסק הדין דחיתי את תביעת התובע כנגד הנתבע 1, אך לא פסקתי הוצאות לטובתו, בשים לב לחלקו המכריע בהעלאת גרסת ההגנה של החברה, אשר נדחתה במלואה בפסק הדין. כעת מונחת לפני, כאמור, בקשת התובע, להורות לחברה לשלם לו את האגרה, ובה נטען כי ככל הנראה בשל שגגה, בית המשפט לא התייחס בפסק הדין לענין תשלום האגרה, וכי בשים לב לעובדה שהתביעה כנגד החברה התקבלה במלואה, בית המשפט מתבקש להורות לחברה לשלם לתובע את האגרה, בנוסף להוצאות משפט ושכ"ט עו"ד שנפסקו בפסק הדין. הנתבעים ביקשו לדחות את הבקשה על הסף, ולחלופין לגופה, וטענו כי מדובר למעשה בבקשה לתיקון פסק הדין על דרך של הוספת הוראה מהותית בו, בהליך שאינו מוכר בדין, שהוגש מבלי שהתובע צירף אסמכתאות לטיעוניו, כמצוות תקנה 50(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן 'התקנות')… עוד נטען, כי בית המשפט, ככלל, סיים את מלאכתו עם מתן פסק הדין, ובהתאם אינו רשאי לתקן את פסק דינו, אלא רק באותם עניינים מצומצמים המנויים בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]… ושגם בהם ינקוט בית המשפט בזהירות רבה. עוד נטען כי התיקון המבוקש אינו בגדר תיקון של 'טעות טכנית', אין מדובר בטעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית וכיו"ב, אלא בתיקון המבקש לשנות ולתקן את פסק הדין, על דרך הוספת חיוב בסך של כ-200,000 ₪, לפיכך הבקשה אינה נופלת בגדרי סעיף 81 לחוק בתי המשפט. כמו כן טענו הנתבעים, כי התובע למעשה 'מערער' על האמור בסעיף 289 לפסק הדין (שבמסגרתו נפסקו שני הרכיבים: הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד) ודרך התקיפה של ההחלטה בענין ההוצאות, היא הגשת ערעור, ולא בדרך של בקשה לתיקון פסק דין מחמת השמטה. לחלופין… יש לדחות את הבקשה גם לגופה, שכן במסגרתה עותר התובע, בניגוד לדין, לחייב את החברה, שכבר חויבה בסכום חריג וגבוה, אשר נכתב במפורש כי הוא כולל רכיב בגין 'הוצאות משפט', בסך נוסף של כ- 200,000 ₪, ובכך להכפיל את סכום ההוצאות על דרך של בקשה טכנית ותמימה. והוטעם כי פסק הדין כולל פירוט מדויק של הסכומים שנפסקו לטובת התובע, הן במסגרת הסעד המבוקש, והן במסגרת פסיקת הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד, לרבות הבהרה כי הסכום שנפסק כולל מע"מ. בתשובתו… טוען התובע כי הבקשה אינה בקשה לתיקון מהותי של פסק הדין, אלא בקשה לתיקון טעות שנפלה בפסק הדין, במובן סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, וכי הלכה היא, כי סמכותו של בית המשפט לפי הסעיף הנ"ל, כוללת גם סמכות לתקן את סכום ההוצאות שפסק, ובענין זה היפנה המבקש לרע"א 6230/14… [פורסם בנבו]… (להלן 'ענין אסלן')… עוד נטען בתשובת התובע כי סכום ההוצאות שנפסק לטובתו בפסק הדין אינו חריג וגבוה, אלא מדובר דווקא בסכום נמוך באופן קיצוני, בשים לב, בין היתר, לסכום האגרה ששולם על ידי התובע, כך שהסכום שנפסק אינו מבטא את מה ששומה לבטא במסגרת פסיקת הוצאות לצד הזוכה בדין, ובענין זה הדגיש התובע את גובה הסעד שנתבע בתביעה, העובדה כי התביעה התקבלה במלואה והעובדה כי נאלץ לנהל את התביעה במשך למעלה מ-6 שנים…
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה, מאחר ולעמדתי הטלת חיוב נוסף בגין האגרה על החברה, בנסיבות הענין, אינה בגדר המקרים בהם מוקנית סמכות לבית המשפט לתקן את פסק דינו… על גדר סמכותו של בית משפט, וסוגי הטעויות שניתן לתקן במסגרת בקשה לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, עמדה כב' השופט א' חיות (כתוארה אז) בבר"ם 5720/05… [פורסם בנבו]… (להלן 'ענין גופר'), בציינה את הדברים הבאים: 'בע"א 769/77 יוסיפוב… התייחס השופט שמגר (כתוארו אז) לסוגי הטעויות אותן ניתן לתקן במסגרת ההסדר הקודם על פי תקנה 486 באומרו: מדובר בעיקרו של דבר על השמטה טכנית הנובעת מהיסח הדעת ומתייחסת לדברים אשר בית המשפט רצה לכלול בהחלטתו כאשר נתן אותה, אך הדבר נשמט מתשומת לבו ללא דעת; וכאשר חוזרים ומפנים תשומת לבו לשאלה מתברר בעליל, כי הוא היה ער לקיומו של הצורך לציין פרט זה או אחר בהחלטה, בעת שהיא ניתנה, אך לא עשה זאת בשל אחת מן הסיבות שנמנו לעיל. מן ההן גם משתמע הלאו, היינו אם בית המשפט לא היה ער כלל לקיומה של הבעיה, אין הוא יכול לתקן את המעוות על ידי תיקון טעות סופר, כביכול, גם אם הוא משתכנע בשלב מאוחר יותר כי לו היתה השאלה מתעוררת, היה פוסק בה בדרך פלונית, הזהה לתוספת או לתיקון המתבקש ממנו בשלב מאוחר יותר. במילים אחרות, תקנה 486 אינה דנה בתקלות שהן ביטוי של שיכחה, שבעטיה לא התייחס בית המשפט להיבט זה או אחר של המחלוקת, אלא דנה בנושאים אשר בית המשפט היה ער להם בעת הדיון, אך כאשר תרגם מחשבתו לכתובים פסח עליהם בהיסח הדעת….. הנה כי כן, סמכות התיקון הנתונה לבית המשפט מכח סעיף 81(א), לא נועדה לאפשר תיקונים מהותיים ש'אינם אלא מסווה לכתיבת פסק דין חדש'… זאת נוכח עקרון היסוד בשיטתנו המשפטית, לפיו פסק דין שניתן מהווה סוף פסוק… מבחינת בית המשפט שנתן אותו…'; בענין אחר נפסק כי תכליתו המרכזית של הליך תיקון טעות בפסק דין, הוא ליתן תוקף לכוונתו המקורית של בית המשפט אשר נתן את פסק הדין; הוא נועד לאפשר לבית המשפט לבטא בצורה מתוקנת את שבעליל התכוון וגמר בדעתו לומר מלכתחילה, אך הסמכות הנתונה לשופט בסעיף 81 לא נועדה לאפשר לו לתקן שגגות מהותיות בפסיקתו, ולא 'להרחיב את היריעה ולאפשר תיקונים בפסק הדין, שאינם אלא מסווה לכתיבת פסק דין חדש', וכי לתיקונים מהותיים, בפסק דין או בהחלטה, ניתן להביא 'אך על דרך של ערעור, או עד שבית המשפט לא קם מכס המשפט ביום שבו ניתנה ההחלטה, שאז עדיין נמצא בחזקתו הענין שטיפל בו' [ע"א 159/90.. וראו רע"א 797/15…]
ומכאן לעניננו, ואקדים ואדגיש כי נקודת המוצא לעמדתי, לדיון בבקשה, הינה כי אכן נפלה טעות בסעיף 289 לפסק הדין, משלא חייבתי את החברה, בנוסף לסכום שנפסק בגין הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד (250,000 ₪), גם בתשלום סכום האגרה. התובע זכאי להחזר מלא על ידי החברה, של האגרה ששולמה על ידו, זאת לאור תוצאות פסק הדין, ובענין זה אפנה לכלל הידוע, שלפיו 'בהעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט, ייצא בחסרון כיס, וישא בעצמו אפילו מקצת ההוצאות שנאלץ להוציאן'….. וכי בעל דין שהפסיד בדינו חייב לשאת בהוצאות הזוכה. לאור גובה האגרה, הותרת סעיף 289 לפסק הדין על כנו, משמעותה היא שמתוך הסך של 250,000 ₪, שנפסק בגין הוצאות ושכר טרחה (כולל מע"מ) לטובת התובע, סכום של כ-200,000 ₪ מכסה אך ורק את האגרה ששולמה, ובהתאם יוצא כי פסקתי לטובת התובע אך ורק סך של 51,118 ₪ בגין שכר טרחה והוצאות אחרות (כולל מע"מ), וסכום זה אינו משקף לעמדתי באופן ריאלי או אף קרוב לכך החזר שכר טרחה שהתובע חויב קרוב לוודאי לשלם לבאי כוחו לצורך ניהול ההליך, וזאת בעיקר בשים לב להיקף ההליך ומורכבותו וסכום הסעד הכספי לו עתר התובע. אלא שהשאלה שלפני איננה האם ראוי וצודק לחייב את החברה בתשלום האגרה לתובע אלא האם לבית המשפט ישנה סמכות לתקן את הטעות שנפלה פסק הדין, בדרך של הוספת חיוב בתשלום האגרה, לאחר שפסק הדין ניתן ו'בית המשפט קם מכסאו', והתשובה לשאלה זו הינה בעיני שלילית. את קביעתי לעיל אני מבסס על כך, שעל התביעה חלה תקנה 155(א) לתקנות (בהתאם לתקנה 180(ג)(1) לתקנות) {"הוראת מעבר" לענין תחולת/אי-תחולת התקנות על הליכים שנפתחו קודם ל"יום המעבר", 1.1.21 – ד.ר} ולפיה בית המשפט יפסוק הוצאות משפט, 'ובלבד שבעל הדין פירט בסיכומי טענותיו באופן מפורש ומפורט את הוצאות המשפט כפי שנדרשו לצורך ההליך וצירף מסמכים התומכים בכך'. התובע בעניננו, לא מילא אחר דרישת התקנות, ובכתב התביעה ובסיכומי התובע וסיכומי התשובה, כל שתבע התובע הוא 'להשית על הנתבעים את הוצאות התובע, לרבות שכר טרחת עו"ד בצירוף מע"מ כדין', מבלי שפורטה בקשה ספציפית כלשהי בענין האגרה, ולמותר לציין, כי לא צורפה לסיכומים אסמכתא המעידה על תשלום האגרה. בנסיבות אלו, לא הייתי ער כלל בעת מתן פסק הדין לגובה האגרה, וכתוצאה מכך לבעייתיות הרבה שבפסיקת סכום כולל של 250,000 ₪ בלבד, בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, אשר כאמור מותיר אך ורק סכום של כ-50,000 ₪ עבור שכר טרחת עו"ד והוצאות אחרות, סכום שאינו תואם כלל את היקף החיוב הריאלי, שהיה צריך להטיל על החברה ברכיב של שכר טרחת עו"ד. בנסיבות כאלו, כבר נקבע ב'ענין גופר'… כי כאשר בית המשפט לא היה ער כלל לבעייתיות שבקביעתו, אין מדובר בהשמטה מקרית או טעות סופר, ובהתאם לא ניתן לתקן את הטעות שנפלה עקב העדר מודעותו של בית המשפט, בדרך של תיקון טעות בפסק הדין על פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט. להשלמת התמונה יצוין, כי אמנם נקבע ב'ענין גופר', כי ניתן לראות בהיעדר התייחסות כלשהי של בית המשפט בפסק הדין לשאלת הוצאות המשפט כ'השמטה מקרית', ובהתאם ניתן לתקן בנסיבות כאלו את פסק הדין ולהוסיף חיוב בהוצאות, אך בד בבד נקבע גם כי כאשר בית המשפט נדרש לשאלת הוצאות המשפט, אך סירב לפוסקם, ברור הוא כי אין בית המשפט רשאי לתקן את קביעתו בדרך של תיקון פסק דין… אלא על התובע להגיש ערעור בסוגיה… לעמדתי, המקרה שלפנינו, שבו התייחסתי כאמור לסוגית הוצאות המשפט, ואף הטלתי חיוב בגינן ובגין שכר טרחת עו"ד, אך לא פסקתי חיוב נוסף ספציפי בגין החזר אגרה, דומה יותר במהותו, למקרה שבו בית המשפט נדרש לפסוק הוצאות, אך סירב, מאשר למקרה שבו בית המשפט התעלם כליל משאלת הוצאות המשפט, ובהתאם, גם בעניננו, הדרך לתיקון הטעות שנפלה בפסק הדין, היא בדרך של הגשת ערעור. עוד אציין כי פסק הדין ב'ענין אסלן', שעליו מסתמך התובע בתשובתו, מפנה ל'ענין גופר', ואינו מנמק הנמקה נוספת לקביעתו, לפיה תיקון הוצאות בנסיבות מסוימות עולה כדי תיקון טעות שניתן לבצע במסגרת בקשה לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, ובהתאם, כל האמור על ידי לעיל, חל לעמדתי גם ל'ענין אסלן'. לפיכך ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה, אך בשים לב לקביעתי, שלפיה לגופו של ענין, תביעת התובע לחיוב החברה בתשלום האגרה, הינה תביעה צודקת, נוכח תוצאת פסק הדין, אינני עושה צו להוצאות בבקשה".
מספר הערות בעקבות ההחלטה: (i) משמעות ההחלטה, הינה כי על התובע לערער על פסק הדין, בהיבט של אי-פסיקת החזר אגרה בלבד (יתכן כי לשם כך יהיה עליו לקבל ארכת מועד…) ואולי על ההחלטה עצמה; איני בקיא, כמובן, בפרטי ההליך, מעבר לאמור בהחלטה – אולם דומה, כי אם אכן יוגש ערעור, סיכוייו גבוהים מן המקובל בכגון דא, וזאת לנוכח האמור באופן כה ברור ומפורש בהחלטה עצמה. (ii) לאור האמור בהחלטה, לא היה זה "בלתי סביר" לצפות לתוצאה אחרת – קבלת הבקשה – שבפועל היתה מאלצת את הנתבעת לשקול אם יש טעם בהגשת ערעור… למעשה, נימוקי בית המשפט עצמו עשויים להוביל, לדעתי, לקבלת הבקשה, אפילו נדרשת לשם כך מידה מסוימת של "גמישות"; בית המשפט ציין, כי "המקרה שלפנינו… דומה יותר במהותו, למקרה שבו בית המשפט נדרש לפסוק הוצאות, אך סירב…" – אך גם ציין, כי התובע לא פירט "בקשה ספציפית כלשהי בענין האגרה" ולא צירף "אסמכתא המעידה על תשלום האגרה" (ואפשר היה לפרש זאת באופן פחות דווקני). (iii) דחית הבקשה (או: אי-פסיקת החזר אגרה בפסק הדין), משום שהתובע לא פירט "בקשה ספציפית כלשהי בענין האגרה" ולא צירף "אסמכתא המעידה על תשלום האגרה", הינה תוצאה קשה, בעיני; ובכל מקרה, כדאי ללמוד ממנה "לקח".
5.11.23
החלטה מיום 28.10.23 (פורסמה ב"נבו") במסגרת ת"א (שלום ת"א) 1610-04-20: "הרקע לבקשה: מונחת לפני בקשה מטעם התובע לפסיקת הוצאות נוספות, מעבר להוצאות שנפסקו במסגרת פסק הדין מיום 13/8/23. במסגרת פסק הדין, נפסקו לתובע פיצוי כספי וכן שכ"ט עו"ד ואגרת משפט בלבד. לטענת התובע, זכאי הוא להוצאות נוספות אשר נגרמו לו כתוצאה מניהול ההליך בו זכה. מכאן הבקשה… במסגרת הבקשה, טען התובע כי לאור תקנה 155 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן 'התקנות'), ולצד ההוצאות שנפסקו לו, זכאי התובע בנוסף גם להוצאות המפורטות בסעיף 5 לבקשה בסך של 10,275 ₪….. [לפירוט ראו בהמשך – ד.ר.] לטענת התובע, כפי שפורט בבקשה, זכאי התובע למלוא ההוצאות אשר הוציא בגין ניהול ההליך – לפי שומת הוצאות שתוגש, ואף הפנה לסעיף 26 לסיכומיו ולהערת שוליים 96 בה הופנה בית המשפט לת/25 – חוו"ד הכלכלן, שכר עדותו של הכלכלן, שכר עדותם של רעיית התובע ואביו… יצוין לאלתר, כי 'שומת הוצאות' לא צורפה לסיכומי התובע, לא במסגרת סיכומי התשובה מטעמו ואף לא במסגרת תגובתו לענין החרגה ותוספת ביטוח… בגדרה של הבקשה, הפנה התובע לפסיקת בית המשפט בענין ההוצאות… ואף ציין כי מדובר בהוצאות סבירות וראויות, ואף על הצד הנמוך. תמצית תגובת הנתבעת: לדידה של הנתבעת, לא נשמט דבר מפסק דינו של בית המשפט, וכי הנתבעת אינה אמורה לשאת בכל הוצאה שנגרמה לתובע. כן השיבה הנתבעת לבקשה כדלקמן: א. באשר להוצאות הכלכלן ועדותו בבימ"ש – נטען כי מדובר בחוו"ד פרטית אשר הוגשה על דעתו של התובע; במסגרת קביעותיו, בית המשפט לא נסמך ולא נזקק לחווה"ד… משלא נתקבלה חווה"ד הסתמית והמיותרת, אין מקום לפסוק הוצאות בגינה, ובגין העדות שהיתה כרוכה בה. ב. שכר עדותם של אביו ורעייתו של התובע – לדידה של הנתבעת, סכום זה כלול בראש הנזק – עזרת הזולת, שם נפסקו לתובע סך של 8,000 ₪ גלובלי, סכום אשר היה נפסק גם אלמלא עדותם. ג. איסוף חומר רפואי – לענין זה טענה הנתבעת, כי התובע יכול היה לאסוף את החומר בעצמו, ושירות זה נעשה לצורך נוחותו, ואין הנתבעת צריכה לשאת בהוצאה זו. ד. הוצאות משרדיות, חניונים ונסיעות – לטענת הנתבעת, מדובר בדרישה לא הגיונית, מופרזת ולא מקובלת בתיקים מסוג זה. ה. הפרשי הצמדה וריבית – מדובר בענין שבשיקול דעת בית המשפט. משנקבע כי כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסיקתם – הרי שבית המשפט לא חרג מסמכותו. יצוין לאלתר, כי הנתבעת לא התייחסה לאגרת משפט ובצדק, שכן זו נפסקה לתובע במסגרת פסק הדין, ולא ברור מדוע נדרשה שנית, במסגרת בקשה זו….." [בהחלטה פורטה גם "תמצית תשובת התובע", שלא תצוטט]
"דיון והכרעה: בקשת התובע לפסיקת הוצאות נוספות מעבר להוצאות שנפסקו לו במסגרת פסק הדין, הוגשה מכח תקנה 155 לתקנות, אשר קובעת את ההליך הפרוצדוראלי לפסיקת הוצאות משפט על ידי בית המשפט….. התקנה הנזכרת, איננה נותנת מענה לסוגיה המהותית כפי המבוקש במקרה שלפנינו, והיא – האם בסמכות בית המשפט לפסוק הוצאות נוספות לאחר מתן פסק דין, שלא במסגרת ערעור. אמנם כותרת הבקשה היא בקשה לפסיקת הוצאות, אולם על צד המהות, מדובר בבקשה לתיקון פסק הדין, לענין סעיף ההוצאות… בקשה מעין זו יש להגיש מכח סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]… אשר דן בסמכות המוקנית לבית המשפט, להורות על תיקון טעות סופר בפסק דין, לאחר שאלה ניתנו… תימוכין לגישה זו, ניתן לראות בפסיקת בית המשפט העליון, עת שדן בשאלת העדר התיחסות או התיחסות חלקית – לענין הוצאות בפסק דין, ואשר משקפים מדיניות שיפוטית, ולפיה ראוי ונכון לפרשה כ'השמטה מקרית', הניתנת לתיקון מכח סעיף 81 לחוק, ולא כענין מהותי המצריך ערעור. יפים הדברים שנקבעו לענין זה בבר"מ 5720/05… [פורסם בנבו] בו קובעת כבוד הנשיאה א' חיות כדלקמן: 'לטעמי, אין כל מניעה להשקיף על חוסר התיחסות לשאלת שכר טרחה והוצאות בפסק דין כעל השמטה מקרית הניתנת לתיקון על ידי בית המשפט שנתן את פסק הדין, מכח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. גישה זו יש בה הגיון נוכח החובה המוטלת על בית המשפט לפי תקנה 511(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, להחליט בתום הדיון בשאלת שכר הטרחה והוצאות המשפט, וכלשון התקנה: 'בתום הדיון, בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן – הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו'. חזקה, איפוא, על בית המשפט כי יתן דעתו לסוגיות אלה בכל החלטה שיפוטית היוצאת תחת ידו, וכי המנעותו מלעשות כן נובעת מהיסח הדעת. משכך, ניתן בעיני לפרש את שתיקתו כהשמטה מקרית הניתנת לתיקון מכח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, ולא כענין מהותי המצריך הגשת ערעור'. ובהמשך נקבע: 'זאת ועוד, סיווג הפסיחה על שאלת שכר הטרחה או ההוצאות בפסק דין כ'השמטה מקרית', רצוי הוא גם מטעמים של מדיניות משפטית. אכן, נראה כי מן הראוי לאפשר לבית המשפט אשר נמנע מלהתייחס לשאלה זו, לבאר מהי עמדתו בה, כמי שדן בתיק, וכמי שיש לו בשל כך יתרון מובנה לבחינת השיקולים הרלוונטיים לצורך כך, ובהם למשל אופן ניהול הדיון על ידי בעלי הדין (ראו תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). זאת ועוד, השלמת ההתיחסות לשאלת שכר הטרחה וההוצאות על דרך של תיקון טעות, לאחר שזו לא מצאה את מקומה בפסק הדין או בהחלטה, יש בה כדי לייעל את ההליך המשפטי, ולחסוך בהליכי ערעור שכל ענינם בסוגיה זו בלבד'. לצד האמור יודגש, כי הסמכות הנתונה לבית המשפט לתקן טעות בפסק הדין, המנויה בסעיף 81 לחוק, נועדה לבטא בצורה מתוקנת את הענינים אשר בית המשפט היה ער לקיומם, ורצה לכלול בהחלטתו. קרי, האפשרות לתיקון מתייחסת בעיקרה לטעות חישוב או השמטה מקרית, הנובעת מהיסח הדעת – ולא לתיקונים מהותיים בפסק הדין, אשר ניתן להביאם רק על דרך של ערעור. בעניננו, ההוצאה היחידה אשר ניתן לסווגה כהשמטה מקרית על פי הפסיקה, היא שכר עדותם של אביו ורעייתו של התובע, כפי שאלה נפסקו במסגרת פרוטוקול הדיון… ובגינם זכאי התובע להשבה. שכרם של שאר העדים וההוצאות הנוספות, לרבות איסוף חומר רפואי, שליחויות, המצאות, נסיעות וחניה – אינו ניתן לסיווג כהשמטה מקרית, במקרה זה. יתרה מכך, מדובר בהוצאות אשר מצאו ביטוין בפסק הדין בראשי הנזק השונים. בשולי הדברים יצוין, כי גם ההחזר בגין אגרת משפט, נפסק לתובע במסגרת סעיף 42 לפסק הדין. משכך, ככל שהתובע סבור כי הוא ראוי להוצאות מעבר לאמור, פתוחה בפניו הדרך להגיש ערעור……"
20.3.24
פסק דין שניתן ביום 18.3.24, במסגרת רע"א 8677/23, אינו עוסק אמנם בתיקון טעות שענינה הוצאות משפט, אך מצאתי לנכון לצטט ממנו בהרחבה, משתי סיבות: ראשית, לאור ההתיחסות המפורטת לסוגית "תיקון טעות בפסק דין או בהחלטה", בכלל (לרבות בהקשר הספציפי של פסק דין "על דרך הפשרה"); שנית, משום שדיון בבית המשפט העליון, לגופו של ענין שנדון בבית משפט לתביעות קטנות, אינו "שכיח"…
"לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי… ברת"ק 27537-09-23. בפסק הדין נושא הבקשה עשה בית המשפט המחוזי שימוש בסמכותו לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), ודן בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות… בת"ק 51070-11-22, כבערעור, וקיבל את הערעור לגופו…
ביום… הגיש המשיב, לבית המשפט לתביעות קטנות… תביעה כספית נגד המבקש. בתביעתו טען המשיב כי הוא והמבקש רכשו יחד עגלת נגרר (להלן: הנגרר), אולם לימים נוצר קרע בין הצדדים, ומאותו מועד המבקש מסתיר את מקום הימצאות הנגרר מהמשיב ומסרב ליתן לו לעשות בו שימוש. על רקע זה עתר המשיב לפיצוי כספי בסך 6,900 ש"ח, בגין החלק מעלות הנגרר ששולם על ידו, וו גרירה לרכב שרכש לצורך גרירת הנגרר, ועלות טיפולים עתידיים בנגרר… בתום הדיון הסכימו הצדדים להסמיך את בית המשפט להכריע בסכסוך ביניהם על דרך הפשרה, בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]… בהתאם לכך, ניתן בו במקום פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בזו הלשון: 'לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את הצדדים ושקלתי טענותיהם, אני קובעת כי התובע ישלם לנתבע סך 1,500 ש"ח וזאת בתמורה לכך שהנגרר… יועבר מחזקת הנתבע לחזקת התובע ולבעלותו וכן תועבר בו הבעלות במשרד הרישוי וזאת בתוך 30 ימים מהיום ובכפוף לתשלום מלוא התמורה הנ"ל. במידה והתמורה לא תשולם, יוותר הנגרר ותיוותר הבעלות בו בחזקת הנתבע והנתבע במקרה כזה ישלם לתובע סך 2,000 ש"ח בתוך 30 ימים מתום המועד הנ"ל' (להלן: פסק הדין). בהמשך אותו היום… הגיש המשיב לבית המשפט לתביעות קטנות בקשה שכותרתה 'בקשה דחופה למתן הוראות/צו' (להלן: הבקשה הראשונה). בבקשתו פירט המשיב כי בהתאם לכתוב בפסק הדין עליו לשלם למבקש סך של 1,500 ש"ח בתמורה לבעלות ולחזקה בנגרר. המשיב טען כי כשניסה לממש את פסק הדין, סירב המבקש לקבל ממנו את הכסף ולהעביר לידו את הנגרר. על רקע זה עתר המשיב לכך שבית המשפט יורה למבקש כי יעביר את הנגרר לידו ויחייבו בהוצאות על סירובו לפעול בהתאם לפסק הדין, וכן כי בית המשפט יורה למשרד הרישוי להעביר את הנגרר על שמו. בהמשך לבקשה הראשונה, וגם זאת ביום… ניתנה החלטת בית המשפט לתביעות קטנות (להלן: ההחלטה הראשונה), אשר הורתה כדלקמן: 'לבקשת הצדדים, ולנוכח המפורט בבקשה, ניתנת הבהרה ביחס לפסק הדין מהיום – ככל שהנתבע אינו מעונין להעביר את העגלה לבעלות התובע בתמורה לסך 1,500 ש"ח, כעולה מנספחי הבקשה – הרי שיחול האמור בעמ' 2, ש' 4-5, והנתבע ישלם לתובע סך 2,000 ש"ח, בתוך 30 ימים מהיום'. למחרת היום… הגיש המשיב בקשה שכותרתה 'בקשה להסבר החלטה מיום 25.7.2023' (להלן: הבקשה השניה). בבקשה זו טען המשיב כי ההחלטה הראשונה הפכה את משמעות פסק הדין. הוטעם כי על פי פסק הדין, זכות ראשונים בנגרר ניתנה למשיב, בתמורה לתשלום סך של 1,500 ש"ח על ידו למבקש; ורק במידה שיסרב לתשלום זה, תוקנה זכות הבעלות והחזקה בנגרר למבקש בתמורה לתשלום סך של 2,000 ש"ח על ידו למשיב. נטען כי מההחלטה הראשונה עולה, כביכול, כי למבקש נתונה זכות לסרב לקבל מאת המשיב את התשלום בסך 1,500 ש"ח עבור הנגרר, ולהחליט להותיר את הנגרר בידו (בכפוף לתשלום סך של 2,000 ש"ח למשיב). על כן, כך נטען, ההחלטה הראשונה הפכה את היוצרות והקנתה למבקש זכות ראשונים בנגרר, בניגוד לשנקבע בפסק הדין. בתוך כך, המשיב ביקש כי בית המשפט לתביעות קטנות יבהיר את משמעות פסק דינו. על רקע הבקשה השניה, בהמשך אותו היום… ניתנה החלטה נוספת של בית המשפט לתביעות קטנות (להלן: ההחלטה השניה), אשר להלן יובא נוסחה המלא: 'אין מקום למתן הוראות נוספות בדבר יישום פסק הדין. על מנת שלא להותיר מחלוקת בענין, אני מורה כי ההחלטה שניתנה להבהרת פסק הדין מיום 25.7.23 תהווה החלטה בדבר תיקון פסק הדין בהתאם לאמור בה, והצדדים יפעלו בהתאם לה'. ביום… הגיש המבקש (אשר לטענתו לא היה מודע לשתי ההחלטות המאוחרות לפסק הדין), לבית המשפט לתביעות קטנות, בקשה לביטול פסק דין. בבקשתו טען המבקש כי הסכמתו למתן פסק דין על בסיס סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ניתנה על בסיס הבנתו כי לו תוקנה זכות הראשונים בנגרר. המבקש טען כי על פני הדברים פסק הדין קבע כי למשיב נתונה זכות הראשונים בנגרר, ועל כן הוא מבקש כי פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות יבוטל או יתוקן. בהמשך לבקשה זו ניתנה…3, החלטת בית המשפט לתביעות קטנות, במסגרתה נדחתה הבקשה לביטול או תיקון פסק הדין. בגדר החלטה זו ציין בית המשפט לתביעות קטנות כי '…הבקשה מצביעה על שיתכן כי פסק הדין לא הובן על ידי המבקש, ובפרט הקביעה כי על המבקש לשלם למשיב 2,000 ש"ח בעוד העגלה נותרת ברשותו. על המבקש לעיין גם בהחלטות שניתנו לענין זה לאחר מתן פסק הדין, לבקשת המשיב'. ביום 12.9.2023 הגיש המשיב, לבית המשפט המחוזי… בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות. בבקשתו, טען המשיב כי החלטותיו של בית המשפט לתביעות קטנות, אשר ניתנו לאחר מתן פסק הדין, משנות לחלוטין את תוצאתו, ולפיכך מתבקשת התערבותה של ערכאת הערעור. מנגד, בתשובת המבקש לבקשת הרשות למתן ערעור, טען האחרון כי ההחלטות שניתנו לאחר מתן פסק הדין הן המשקפות את כוונתו האמתית של בית המשפט לתביעות קטנות, ואת הסכמות הצדדים בדיון שנערך בפניו, וכי בפסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות נפלה טעות, אשר תוקנה במסגרת ההחלטה השניה. ביום… נערך דיון בבקשת המשיב, ובסיומה ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי… אשר… דן בבקשה כבערעור, וקיבל את הערעור. בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי, כי פסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות קבע הוראה ברורה, ולפיה למשיב נתונה זכות ראשונים לקבל לחזקתו ולבעלותו את הנגרר כנגד תשלום סך של 1,500 ש"ח. על כן, כך נקבע, ההחלטות שניתנו לאחר מתן פסק הדין, משנות לחלוטין את תוצאת פסק הדין, בהקנותן למבקש זכות ראשונים בנגרר (כנגד תשלום סך של 2,000 ש"ח), ולא למשיב. צוין כי לאחר שבית המשפט קם מכיסאו, הוא איננו מוסמך לשנות את תוצאתו, ולכן ההחלטות שניתנו לאחר מתן פסק הדין ניתנו בחוסר סמכות, ודינן להתבטל. בתוך כך, נקבע כי המשיב ישלם למבקש סך של 1,500 ש"ח ויקבל את החזקה והבעלות בנגרר, וכי ככל שהמבקש יסרב לקבל את הכספים, אלו יופקדו בקופת בית המשפט. כמו כן, בית המשפט המחוזי פסק לחובת המבקש הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ש"ח, וזאת לאור קביעתו כי היה על המבקש להודות בטעות ובתקלה שהתרחשה, ולקיים את הוראות פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שבפני, ובמסגרתה, בעיקרו של דבר, כל אחד מהצדדים טוען 'כולה שלי' – כלומר, המבקש טוען כי בפסק הדין של בית המשפט לתביעות קטנות נפלה טעות, אשר אינה מייצגת את הבנת והסכמת הצדדים, לפיה זכות הקדימה בנגרר תוקנה לו (כנגד תשלום של 1,500 ש"ח), וכי ההחלטות המאוחרות לפסק הדין תיקנו את הטעות האמורה, כך שלא היה כל מקום להתערב בהן…. המשיב טוען כי לא נפלה כל שגגה בפסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, וכי ההחלטות שניתנו בעקבותיו, שינו את תוצאות פסק הדין, ללא הצדקה ובחוסר סמכות…
…הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות הענין דנן יש מקום כי אעשה שימוש בסמכותי שלפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות, אדון בבקשה כבערעור, ואקבל את הערעור במובן זה, שתושב התוצאה עליה הורה בית המשפט לתביעות קטנות, בהחלטה הראשונה ובהחלטה השניה, לפיה זכות הקדימה בנגרר תוקנה למבקש (להלן: המערער). בית המשפט המחוזי קבע, כי נוכח עמדתו, שהתיקון שערך בית המשפט לתביעות קטנות בפסק דינו הוא תיקון מהותי, לא היה מוסמך בית המשפט לתביעות קטנות לבצעו, מכח סמכותו לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, לאחר שקם מכסאו. אין בידי להסכים למסקנה זו, וזאת משני הטעמים שלהלן: ראשית, אינני משוכנע שהטעות אותה תיקן בית המשפט לתביעות קטנות בהחלטות המאוחרות לפסק דינו, אינה מסוג הטעויות שסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט נועד לאפשר את תיקונן. שנית, בהתאם להלכותיו של בית משפט זה, ספק בעיני אם ניתן לומר בצורה נחרצת, כי בית המשפט לתביעות קטנות 'קם מכסאו', בטרם שניתנו על ידו ההחלטות המאוחרות לפסק הדין, בהן תוקנה טעותו… להלן אעמוד על שני הטעמים דלעיל בהרחבה:
בנסיבות הענין דנן, לא ניתן לחלוק על כך, שמבחינת השאלה, למי נתונה זכות הראשונים בנגרר, תוצאות פסק הדין וההחלטות שניתנו בעקבותיו, הינן הפוכות. השאלה איפוא הינה ידו של מי על העליונה – של פסק הדין או של ההחלטות שבאו לאחריו? סמכותו של בית המשפט לתקן טעות שנפלה בפסק דינו או בהחלטתו, מוסדרת בסעיף 81 לחוק בתי המשפט… בעניננו, ההחלטות שניתנו לאחר מתן פסק הדין התקבלו ללא הסכמת הצדדים, כך שככל שיש לראות בהן כהחלטות המצויות בגדרו של סעיף 81 לחוק בתי המשפט, הרי שסעיף קטן (א) הוא הרלוונטי לענייננו. בפסק הדין בע"א 769/77… (להלן: ענין יוסיפוב), עמד השופט מ' שמגר על מהותה של הטעות אשר תקנה 486 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקנתה לבית המשפט סמכות לתקן (ובלשון התקנה: 'טעויות סופר בפסיקתה או בהחלטה או שגיאות שחלו בהן מחמת פליטת קולמוס או השמטה מקרית'). השופט שמגר ציין כי: '…מדובר בעיקרו של דבר על השמטה טכנית הנובעת מהיסח-הדעת ומתייחסת לדברים אשר בית המשפט רצה לכלול בהחלטתו, כאשר נתן אותה, אך הדבר נשמט מתשומת לבו ללא דעת; וכאשר חוזרים ומפנים תשומת לבו לשאלה מתברר בעליל, כי הוא היה ער לקיומו של הצורך לציין פרט זה או אחר בהחלטה, בעת שהיא ניתנה, אך לא עשה זאת בשל אחת מן הסיבות שנמנו לעיל. מן ההן גם משתמע הלאו, היינו אם בית המשפט לא היה ער כלל לקיומה של הבעיה, אין הוא יכול לתקן את המעוות על ידי תיקון טעות סופר, כביכול, גם אם הוא משתכנע בשלב מאוחר יותר כי לו היתה השאלה מתעוררת, היה פוסק בה בדרך פלונית הזהה לתוספת או לתיקון המתבקש ממנו בשלב מאוחר יותר'… דברים אלו צוטטו בהסכמה גם ביחס למהותה של הטעות אשר סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט נועד לאפשר את תיקונה….. בפסיקה מאוחרת יותר, אשר פירשה את מהותה של הטעות אשר סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט נועד לאפשר את תיקונה, הדגיש בית המשפט את התיבה 'השמטה טכנית' אשר נזכרה בדבריו של השופט שמגר בעניין יוסיפוב, ובהגדרת המונח 'טעות' בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט עצמו, הקובע כי 'לענין זה, 'טעות' – טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה'. בתוך כך, נקבע כי 'הטעות אליה מתייחס סעיף 81 הנ"ל היא, כעולה מלשונו של הסעיף, טעות טכנית או טעות סופר. אין הסעיף מדבר בטעות מהותית, שכן כידוע, תיקונה של זו יכול להעשות על-ידי ערכאת הערעור בלבד'…… הנה כי כן, הסמכות הקבוע בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט נועדה 'לאפשר לבית המשפט לבטא אל נכון את שהתכוון לקבוע מלכתחילה – ולא מעבר לכך. מדובר בעיקר בשיבושים טכניים הטעונים תיקון ובענינים שהיו בדעתו של בית המשפט, 'אך כאשר תרגם מחשבתו לכתובים פסח עליהם בהיסח הדעת' ונשמטו'… ודוק, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, עצם העובדה שתיקון הטעות מביא לשינוי מהותי בתוצאת ההחלטה או פסק הדין שתיקונם מבוקש, אינה משמיעה, כשלעצמה, כי אין המדובר בטעות שתיקונה אפשרי מכח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. כך, למשל, תיקון סכום הפיצויים שנפסק, אפילו מדובר בתיקון שתוצאתו משמעותית (לדוגמה, השמטת ספרה כך שהסכום שנפסק הוא 10,000 ש"ח במקום 100,000 ש"ח, או החלפת המילה 'תובע' במילה 'נתבע'), מקום בו מדובר בטעות חישוב או בפליטת קולמוס, ברי שמדובר בטעות שתיקונה אפשרי מכח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. אשר על כן, השאלה איפוא אינה השפעת התיקון על תוצאת פסק הדין, אלא האם מדובר בתיקון, שמטרתו לבטא אל נכון את שהתכוון בית המשפט לקבוע מלכתחילה, והאם מדובר בתיקון 'טעות' במובנו של סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. בעניננו, בית המשפט לתביעות קטנות ציין במפורש כי תוכן ההחלטות המאוחרות לפסק הדין, משקף אל נכון את שהתכוון לכתוב מלכתחילה בפסק דינו. עם זאת, אין לכחד כי אין המדובר במקרה קלאסי של תיקון פליטת קולמוס. על כן, על רקע הפסיקה אשר שמה את הדגש על היות התיקון שסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט נועד לאפשר את תיקונו תיקון 'טכני', נשאלת השאלה האם היה מוסמך בית המשפט לתביעות קטנות לתקן את טעותו מכח סעיף זה? כשלעצמי, דעתי היא כי במקרים המתאימים, אל לו לבית המשפט לקמץ את ידו בפרשנות סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. תיקון ההחלטה או פסק הדין על ידי הערכאה אשר נתנה אותם, עשוי להיות יעיל יותר. זאת, הן משום שהדבר יחסוך את עלויות הגשת הערעור לבעלי הדין ולמערכת המשפט, והן משום שרק לבית המשפט שנתן את ההחלטה או את פסק הדין שתיקונם מבוקש, הידע באשר לשאלה מה התכוון לכתוב בהחלטה או בפסק הדין האמורים. לפיכך, הערכאה שנתנה את פסק הדין או ההחלטה מושא התיקון, היא 'מתקנת הנזק הזולה והטובה ביותר'….. יתרה מכך, דומני כי האמור לעיל נכון במיוחד ביחס לפסק דין, שניתן בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט, על רקע הסכמות עקרוניות שאליהן הגיעו הצדדים בפני הערכאה הדיונית. במצב מעין זה, לא רק כוונתו של בית המשפט שנתן את ההחלטה או את פסק הדין שתיקונם מבוקש היא חשובה, אלא גם תוכן ההסכמה העקרונית אליה הגיעו הצדדים בפני בית המשפט. ברי כי במצבים אלו, אין לערכאת הערעור כל יתרון על פני הערכאה הדיונית בביטוי הסכמת הצדדים שניתנו בפניה; אלא ההיפך מכך. על כן, במצבים אלו ישנו טעם נוסף לאפשר לערכאה הדיונית לתקן את טעותה מכח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. ואכן, בעניננו, עיון בפרוטוקול הדיון שנערך בבית המשפט לתביעות קטנות עובר למתן פסק דינו, מעלה כי בהחלט ישנה סבירות גבוהה יותר, שהתוצאה אליה הגיע בית המשפט לתביעות קטנות, לאחר תיקון פסק דינו, משקפת את הסכמתם העקרונית של הצדדים שנתגבשה בפניו, טוב יותר מתוצאת פסק דינו עובר לתיקונו. אשר על כן, אף שהמקרה דנן הינו מקרה גבולי, נוטה אני לדעה, כי היה מקום לאפשר לבית המשפט לתביעות קטנות לתקן את טעותו, מכח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט.
זאת ועוד, לשיטתי, קיים ספק האם המקרה הנוכחי נזקק להוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט מלכתחילה: סמכות בית המשפט לתקן טעות שנפלה בהחלטתו או בפסק דינו מהווה חריג לעקרון 'גמר המלאכה' (Functus Officio), לפיו לאחר שבית המשפט 'קם מכסאו' ניתן לבצע תיקונים בהחלטתו או בפסק דינו, אך בדרך של הגשת ערעור… אשר על כן, לצורך הקביעה כי עסקינן בשאלה בדיני תיקון טעות לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט, תחילה עלינו לקבוע כי בית המשפט אכן 'קם מכסאו'. בפסיקתו של בית משפט זה, הודגש לא פעם כי מקום בו הבקשה לתיקון הטעות הוגשה באותו היום שבו נתן בית המשפט את ההחלטה או את פסק הדין שתיקונם מבוקש, וההחלטה בבקשת התיקון ניתנה אף היא באותו היום, הרי שאז יש לראות בבית המשפט כמי שטרם קם מכסאו, כך שבסמכותו לתקן גם טעות מהותית שנפלה בהחלטתו או בפסק דינו….. ברע"א 7816/06… (להלן: ענין בויאר) נדון מקרה בו ניתן פסק דין בשעה 09:00 בבוקר, ובשעה 16:00 באותו היום הוגשה בקשה לתקן טעות מהותית בו. בקשה זו נדחתה, תוך שבהחלטתו עמד בית המשפט על ההלכה לפיה לבית המשפט נתונה הסמכות לתקן טעות מהותית שנפלה בהחלטתו או בפסק דינו ביום נתינתם, אך ציין כי 'פסק הדין נשוא הבקשה לא שומע באולם אלא נשלח לצדדים באמצעות הפקסימיליה ופורסם באתר האינטרנט של בתי המשפט, כלומר 'יצא לאוויר העולם'. בנסיבות אלה, סבורני כי עם משלוח פסק הדין לבאי כח הצדדים, קם בית המשפט מכסאו, ולכן לא ניתן לומר שאם הוגשה בקשה לתיקון פסק הדין באותו יום, פירוש הדבר כי בית המשפט טרם קם מכסאו'… הנה כי כן, דומה כי בענין בויאר נקבע חריג לכלל האמור לעיל, שלפיו אם פסק הדין הומצא לצדדים, הרי שניתן לקבוע כי בית המשפט 'קם מכסאו', אף אם בקשת התיקון מוגשת באותו היום שבו נתן בית המשפט את ההחלטה או את פסק הדין שתיקונם מבוקש. בעניננו, הבקשה שבגינה ניתנה ההחלטה הראשונה הוגשה ביום שבו ניתן פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, שעות ספורות לאחר נתינתו. אין חולק כי פסק הדין הנ"ל הומצא לידיו של המשיב לפני שהוגשה בקשתו להבהרת פסק הדין, אך המערער טוען כי פסק הדין לא הומצא לידיו עד לאחר שניתנו ההחלטה הראשונה והשניה של בית המשפט לתביעות קטנות. האם בנסיבות אלו חל הכלל, שלפיו אם הבקשה לתיקון הטעות הוגשה ביום מתן ההחלטה או פסק הדין שתיקונם מבוקש, יש לראות בבית המשפט כמי שטרם קם מכסאו, או החריג שנקבע בעניין בויאר? אף בהקשר זה עסקינן איפוא במקרה גבולי.
סבורני, כי בנסיבות הענין דנן, המעוררות את שני ההיבטים עליהם עמדתי לעיל (וכן את האמור לעיל לענין פסק דין שניתן על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, המבוסס על הסכמות עקרוניות של הצדדים), טעה בית המשפט המחוזי בפוסקו כי בית המשפט לתביעות קטנות חרג מסמכות בעת שתיקן את פסק דינו. משכך, מצאתי לקבל את הערעור ולקבוע כי זכות הקדימה בנגרר תוקנה למערער, בהתאם לאמור בהחלטה הראשונה של בית המשפט לתביעות קטנות. בתוך כך, פסק הדין של בית המשפט המחוזי מבוטל, ועמו מבוטלות ההוצאות שנפסקו לחובת המערער במסגרתו…"
13.10.24
החלטה מיום 7.10.24 (פורסמה ב"נבו"), שניתנה במסגרת ע"א (מחוזי מרכז) 69217-02-24: "בפני בקשת המערער לעיון מחדש בפסק הדין, כאשר נראה כי על אף שהוכתרה הבקשה כבקשה לעיון מחודש, הבסיס המשפטי לבחינתה הינו סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]… הרקע לבקשה הינו פסק דין מיום 30.9.2024 שניתן על דרך הפשרה… ובו נקבע, בתמצית, כי המשיבות תישאנה ב-80% מסכום הנזק, כפי שנקבע בחוו"ד שמאי, שהוגשה על ידי המערער, במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט קמא (ללא התייחסות להצמדה וריבית), וכי המשיבות תישאנה בשכ"ט השמאי על פי קבלה… עוד נקבע כי המשיבות לא תישאנה בהפסדי השתכרות שנתבעו בכתב התביעה, וכי שכר טרחת עוה"ד יעמוד על סך של 4,000 ₪. לאחר מתן פסק הדין הוגשה הבקשה כאן, ולפיה, יש לעיין מחדש בפסק הדין, שכן לא נפסקו בו החזר הוצאות נוספות שהיו למערער (בבקשה צוין כי המערער נשא בתשלום אגרות, הן בבית המשפט קמא והן בבית המשפט כאן, בעלות חוות דעת בוחנת תנועה, ועלות עדותה בבית המשפט), וכי לא נפסקו הפרשי הצמדה וריבית בגין נזקיו. עוד נטען, כי יש לתקן את פסק הדין בשני ענינים נוספים; שכה"ט שנפסק נמוך משכה"ט המומלץ על פי התעריף המינימאלי של לשכת עוה"ד, וכי הצדדים הסכימו במהלך הדיון כי המערער יוכל לפצל סעדיו, כך שיוכל להגיש תביעה כנגד המשיבה 2, בגין יתרת נזקיו, וזאת בתוך 90 ימים, והסכמה זו לא נזכרה בפסק הדין. המשיבה מתנגדת לעיקר הבקשה; לטענתה, בית המשפט קם מכסאו, ומשכך לא ניתן לעיין מחדש בפסק הדין, אלא לפעול בדרך הקבועה בדין, כי התיקון המבוקש הוא מהותי, וכי חזקה על בית המשפט ששקל את מלוא השיקולים טרם שהכריע על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט. מטעמי הגינות הסכימה לבקשה לפיצול סעדים, שכן הסכמה לה, ניתנה כבר במהלך הדיון בערעור. המשיבה לא התייחסה באופן ספציפי לכל אחת מהבקשות, או לסכומים שהתבקשו במסגרתן.
דיון והכרעה: לאחר ששקלתי את הדברים, מצאתי להעתר לבקשה בחלקה. אכן, כטענת המשיבה, בקשה לעיון חוזר בפסק דין אינה מבוססת בדין או בפסיקה, אך למעשה, בפנינו בקשה לתיקון טעות בפסק הדין, והבסיס המשפטי לבוחנה הינו סעיף 81 לחוק בתי המשפט… אפתח בבקשה המוסכמת לפיצול סעדים – בהתאם לסעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט, ובהתאם להסכמת הצדדים, כפי שהובעה בפרוטוקול הדיון, ואף בתשובה לבקשה שבפני, אני מתירה למערער לפצל סעדיו, כך שיוכל להגיש תביעה כנגד המשיבה 2, בתוך 90 ימים. באשר לבקשות הנוספות לתיקון, שאינן מוסכמות; ככלל, בכל הנוגע לשכ"ט, החזר הוצאות ופסיקת הפרשי הצמדה וריבית, נקבע בפסיקה, כי מקום בו לא ניתנה בפסק הדין כל התייחסות לאלו, ניתן לראות בכך כהשמטה מקרית… המבססת תיקון טעות סופר…… לאחרונה אף נקבע ברע"א 8677/23…[נבו]… כי במקרים המתאימים, על בית המשפט שלא לקמץ בפרשנות סעיף 81(א)… במיוחד מקום בו מדובר בפסק דין, שניתן על פי הפשרה… קביעות אלה הגיונן בצדן, שכן, השלמת ההתייחסות לשאלות בנוגע להוצאות והפרשי הצמדה וריבית, על דרך של תיקון טעות, יש בה כדי לייעל את ההליך המשפטי, ולחסוך בהליכי ערעור, שכל ענינם בסוגיות אלו בלבד, והתיקון משרת את המטרה המועילה של מניעת הצורך בהגשת ערעור על דבר טכני וטריוויאלי.
יישום הלכות אלה על הענין שבפני, מביא, כאמור, לקבלת הבקשה בחלקה; שכר טרחת עוה"ד נפסק במסגרת פסק הדין, נקבע בהתאם לחלק היחסי שהתקבל בתביעת התובע (המערער), ובמסגרת מכלול השיקולים הנוספים שנשקלו בקביעת סכום פסק הדין. משסוגית שכה"ט התקבלה והוכרעה לאחר שקילה, הדרך להשיג עליה אינה במסגרת תיקון טעות סופר. לא כך הם פני הדברים בנוגע להחזר אגרה והוצאות, שנזכרו בבקשת המערער, ופסיקת הפרשי הצמדה וריבית, שכן רק בשל השמטה מקרית… לא ניתנה התייחסות מפורשת אליהם (והראיה לכך הינה, כי להוצאות אחרות ניתנה התייחסות מפורשת). לאור האמור הריני לתקן את פסק הדין ולהורות כדלקמן; המערער יהא זכאי לקבל מהמשיבה את החזר האגרות ששולמו על ידו, את החזר עלות עריכת חוות דעתה של בוחנת התנועה, וכן את הוצאות עדותה של בוחנת התנועה, כפי שנפסקו על ידי בית המשפט קמא. כן יהא זכאי המערער לכך, כי הסכום שנקבע בסעיף 3א לפסק הדין, יישא הפרשי הצמדה וריבית, מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. מובהר, כי סכומי החזר ההוצאות והאגרה, לא יישאו הפרשי הצמדה וריבית, שכן קבעתי כי הם יושבו במלואם למערער, ולא רק חלק יחסי מהם, בהתאם להיקף התביעה שהתקבל, ובנסיבות אלה לא מצאתי להוסיף אליהם הפרשי הצמדה וריבית".
***
הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.
אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.
תודה על המאמר המאלף