"תיקון טעות" בפסק דין – והוצאות משפט

ההפניות בסקירה זו תהיינה אל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר תקפות עדיין במועד פרסום הסקירה המקורית {*תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אמורות היו להיכנס לתוקף ביום 5.9.19, אך מועד זה נדחה מספר פעמים, והן נכנסו לתוקף, לאחר שינויים שונים, רק ביום 1.1.21}

תקנות 511-519 עוסקות ב"הוצאות המשפט וערובה לתשלומן". בין היתר, נקבע בתקנה 511(א), כי "בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן – הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו"; לפי תקנה 511(ב), "החליט בית המשפט או הרשם לחייב בעל דין בהוצאות, רשאי הוא לקבוע את סכום ההוצאות לפי שיקול דעתו, בכפוף לאמור בתקנה 512" [שענינה קביעת סכום ההוצאות – ד.ר.]; ולפי תקנה 511(ג), "בדיון המתקיים בערכאה ראשונה, תינתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע את טענותיהם בדבר סכום ההוצאות או שיעורן לפני מתן הצו להוצאות".

תקנה 525 קובעת, כי "בענין תיקון טעות בפסיקתה או בהחלטה ינהג בית המשפט כאמור בסעיף 81 לחוק בתי המשפט; והוא הדין לגבי הרשם לענין פסיקתה או החלטה שנחתמו בידו". סעיף 81 לחוק בתי המשפט, אליו מפנה תקנה 525, קובע: "(א) מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, 'טעות' – טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה". להשלמת התמונה, יצוין כי מגבלת הזמן (21 ימים) הנקובה בסעיף 81(א) הנ"ל, אינה חלה על תיקון מוסכם (לפי סעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט, "בהסכמת בעלי הדין רשאי בית המשפט להחליט בכל עת על כל תיקון בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן").

כפי שעולה מסעיף 81 לחוק בתי המשפט, בקשה לתיקון "טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת" מוגשת לבית המשפט, שנתן את פסק הדין או את ההחלטה. האם ישנם מקרים, בהם ניתן לעתור לבית המשפט שנתן את פסק הדין או את ההחלטה, בבקשה לתיקון "טעות" שענינה "הוצאות משפט"?

בבר"ם 5720/05 דן בית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור, על פסק דינו של בית משפט לענינים מנהליים, אשר במסגרתו התקבלה חלקית עתירת המבקשים (לפיצוי מכח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה), אך בית המשפט לענינים מנהליים נמנע מלפסוק למבקשים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. בקשת רשות הערעור הוגשה בגין עצם אי-פסיקת הוצאות ושכר טרחה בפסק דינו של בית המשפט לענינים מנהליים, וכן כנגד החלטה נוספת, אשר ניתנה על ידי בית המשפט לענינים מנהליים לאחר פסק הדין, לפיה בקשת המבקשים להוסיף לפסק הדין חיוב בהוצאות ושכר טרחה, על דרך "תיקון טעות" – נדחתה על ידי בית המשפט לענינים מנהליים בנימוק, כי "אין מדובר בתיקון טעות כהגדרתה בסעיף 81 לחוק".

כפי שעולה מפסק הדין בבר"ם 5720/05, תחילה נדחתה בקשת רשות הערעור, ככל שנגעה לגופה של אי-פסיקת שכר טרחה והוצאות במסגרת פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים; אך אותו חלק של בקשת רשות הערעור, שנגע בשאלת היקף התיקון האפשרי במסגרת סעיף 81 לחוק בתי המשפט, הועבר לדיון בפני הרכב, תוך שנקבע כי "במקרה דנן מתעוררת השאלה האם ניתן לפסוק הוצאות משפט בגדרה של בקשה לתיקון טעות סופר, לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט…"

נקבע פה אחד, כי במקרה (כמו זה שנדון בבר"ם 5720/05) שבו פסק הדין "שותק לחלוטין בשאלת שכר טרחה והוצאות" – "אין כל מניעה להשקיף על חוסר התייחסות לשאלת שכר טרחה והוצאות בפסק דין כעל השמטה מקרית הניתנת לתיקון על ידי בית המשפט שנתן את פסק הדין". קביעה זו נומקה בכך, ש"גישה זו יש בה הגיון נוכח החובה המוטלת על בית המשפט לפי תקנה 511(א)… להחליט בתום הדיון בשאלת שכר הטרחה והוצאות המשפט… חזקה, איפוא, על בית המשפט כי יתן דעתו לסוגיות אלה בכל החלטה שיפוטית היוצאת תחת ידו וכי המנעותו מלעשות כן נובעת מהיסח הדעת". עוד נקבע, כי "סיווג הפסיחה על שאלת שכר הטרחה או ההוצאות בפסק דין כ'השמטה מקרית' רצוי הוא גם מטעמים של מדיניות משפטית. אכן, נראה כי מן הראוי לאפשר לבית המשפט אשר נמנע מלהתייחס לשאלה זו לבאר מהי עמדתו בה כמי שדן בתיק וכמי שיש לו בשל כך יתרון מובנה לבחינת השיקולים הרלוונטיים לצורך כך ובהם למשל אופן ניהול הדיון על ידי בעלי הדין… זאת ועוד, השלמת ההתייחסות לשאלת שכר הטרחה וההוצאות על דרך של תיקון טעות לאחר שזו לא מצאה את מקומה בפסק הדין או בהחלטה, יש בה כדי לייעל את ההליך המשפטי ולחסוך בהליכי ערעור שכל ענינם בסוגיה זו בלבד".

עם זאת, הוסיף בית המשפט והדגיש, כי "ראוי להבחין היטב בין המקרה העומד לדיון בפנינו ובין מקרים שבהם נתן בית המשפט את דעתו לשאלת שכר הטרחה וההוצאות אך סירב לפוסקם. אלה האחרונים הם מקרים מובהקים של השגה על ענין מהותי ולגביהם כבר נפסק כי המסלול של תיקון טעות מכח סעיף 81… אינו פתוח לגביהם והדרך היחידה הנתונה לבעל הדין להעלות השגה בהם היא בהגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, לפי המקרה".

במקרה אחר, שנדון ברע"א 5114/10, הורה רשם בית המשפט העליון על מחיקת הליך בשל חוסר מעש ואי תשלום אגרה, ובעקבות כך הוגשה לו בקשה מטעם המשיבים, לתיקון השמטה מקרית בהחלטה, קרי, אי-פסיקת הוצאות לטובתם. הבקשה התקבלה, תוך הסתמכות על פסק הדין בבר"ם 5720/05: "…בשים לב לנימוקים שנכללו בהחלטתי… יש מקום לפסיקת הוצאות לטובת המשיבים, ואי-ההתייחסות לענין זה בהחלטה מהווה השמטה מקרית לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט…"

האבחנה העיקרית הינה, איפוא, בין פסק דין או החלטה אשר "שותקים" בנוגע להוצאות משפט (אשר לגביהם ניתן להגיש בקשה ל"תיקון טעות" מחמת "השמטה מקרית"), לבין מקרים שבהם משתמע מפסק הדין או מן ההחלטה, כי בית המשפט "נתן דעתו" לענין, אך לא פסק הוצאות – או שפסק אמנם הוצאות, אך בסכום (גבוה או נמוך…) שאינו לטעמו של מי מן הצדדים – שאז יש לתקוף את ההחלטה בערעור או בבקשת רשות ערעור.

אחרוג מעט מענינה של סקירה זו, ואציין כי ייתכנו מקרים, בהם למרות שנפסקו בפועל הוצאות, נפלה לכאורה טעות בסכום שנפסק. מקרים ממין אלה יכולים להיות בעיתיים מאד, במיוחד בשים לב להלכה, לפיה תתערב ערכאת ערעור בפסיקת הוצאות במקרים חריגים בלבד. בהליך מסוים, שבו ייצגתי את אחד הצדדים, ניתן פסק דין, במסגרתו נפסקו הוצאות משפט בסכום עתק (גם היום, ובוודאי לפני 20 שנים) של 150,000 ₪, ובנסיבות שלא הצדיקו פסיקת הוצאות בסכום זה. הצד שהפסיד עתר מיד ל"תיקון טעות" בפסק הדין, אולם בית המשפט דחה את הבקשה על הסף (ומבלי שדן בבקשה לגופה), בקובעו כי אין הוא מוסמך לדון בה. בלית ברירה הוגש ערעור על פסק הדין, שענינו היה אך ורק פסיקת ההוצאות – אך מכיוון, שערכאת ערעור אינה מתערבת בדרך כלל בפסיקת הוצאות, כאמור, נדחה הערעור, תוך השתת הוצאות נוספות על המערערת…

תוספת (19.2.21)

הסקירה המקורית התמקדה אמנם בתיקון "טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת" שענינה הוצאות משפט, אך בהחלטה שניתנה ביום 2.2.21 על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט אמיר טובי) בת.א. 42914-03-16 ובת.א. 44818-03-16, נדונה בין היתר סמכות בית המשפט להאריך את המועד להגשת בקשה לתיקון טעות, מטעמים מיוחדים, גם מכח תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (אשר נכנסו לתוקף ב-1.1.21) – וממילא מדובר בהחלטה רלוונטית גם לתיקון טעות שענינה הוצאות משפט… להלן ציטוט (חלקי) מתוך ההחלטה הנ"ל:

"בפסק הדין שניתן בתיק דנא ביום 14.10.2020, חויבה הנתבעת [המדינה – ד.ר.] לשלם לתובעים פיצוי… בגין הפקעת המקרקעין… ביום 21.12.2020 נעתרתי לבקשת הנתבעת והוריתי על עיכוב ביצוע פסק הדין באופן חלקי, כך שהנתבעת תשלם לתובעים סך 274,000 ₪ לאלתר ואילו היתרה תעוכב עד להכרעה בערעור אותו מתכוונת הנתבעת להגיש לבית המשפט העליון. הנתבעת הגישה בקשה לתיקון אותה החלטה, בהתאם לסעיף 81 לחוק בתי המשפט… וזאת מחמת טעות בחישוב שיעור זכויותיהם של התובעים במקרקעין. נאמר כי מורישם של התובעים… היה הבעלים של מחצית הזכויות במקרקעין, ואילו לתובעים 2/3 חלקים בלבד בעזבון המנוח. מכאן, שזכויותיהם של התובעים מגיעות כדי 1/3 הזכויות במקרקעין. הנתבעת הפנתה לכך שבהחלטתו לעיכוב ביצוע פסק הדין, הסתמך בית המשפט על השומה שניתנה על ידי המומחה מטעמה, ולפיה הפיצוי המגיע לתובעים מסתכם בסך 224,439 ₪. בית המשפט קבע כי אין הצדקה שלא להעביר את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, המגיע לתובעים ולכן, הורה על העברת הסכום הנ"ל בצירוף החלק היחסי של הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, ובסה"כ 274,000 ₪. לטענת הנתבעת, הואיל וסכום הפיצוי שנקבע בשומת המומחה מטעמה מתייחס למלוא שווי הזכויות במקרקעין, ברי כי נפלה טעות בהחלטת בית המשפט. בהתאם לחלקם היחסי של התובעים במקרקעין, הסכום שאינו שנוי במחלוקת מסתכם בסך 74,813 ₪. לסכום זה יש להוסיף הוצאות ושכ"ט עו"ד באופן יחסי. מכאן הבקשה לתיקון ההחלטה לעיכוב ביצוע פסק הדין. בד בבד עם הגשת הבקשה לתיקון ההחלטה הנ"ל, הגישה הנתבעת בקשה להארכת המועד להגשת בקשה לתיקון טעות סופר שנפלה בפסק הדין. לטענת הנתבעת, הכנת הבקשה לתיקון ההחלטה לעיכוב ביצוע פסק הדין, הובילה להבנה כי אותה טעות נפלה גם בפסק הדין, שעה שבית המשפט פסק לזכות התובעים פיצוי בגין מלוא החלקים של מורישם, בעוד חלקם עומד על שיעור 2/3 בלבד. הואיל והמועד להגשת בקשה לתיקון פסק דין, בהתאם לסעיף 81 לחוק חלף לא מכבר, הגישה הנתבעת את הבקשה להארכת המועד להגשתה. בבקשתה זו הפנתה לתקנה 176(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: 'התקנות') המורה כי 'בית המשפט רשאי לתת בכל עת הוראות לכל ענין שבסדרי הדין וכן לתקן כל פגם או טעות בכל הליך… אם ראה לנכון צורך בכך לשם הגשמת מטרת תקנות אלה'. לטענת הנתבעת, מתן ארכה להגשת הבקשה לתיקון טעות החישוב שנפלה בפסק הדין, עולה בקנה אחד עם הצורך להבטיח הליך ראוי והוגן למען השגת פתרון צודק של הסכסוך העומד בפני בית המשפט…"

כך טענה הנתבעת – ולגבי טענות התובעים: "…אשר לבקשה להארכת המועד לתיקון פסק הדין, טען ב"כ התובעים כי המועד הקבוע בסעיף 81 לחוק חלף וכי תקנה 176(א) לתקנות עליה מסתמכת הנתבעת אין בה כדי לסייע בידה. זאת, נוכח תקנה 180(ב) לתקנות הקובעת כי חלק ב' לתקנות יחול על כל ענין אזרחי המובא לפני בית המשפט, זולת אם נקבעו בדין בענין פלוני סדרי דין מיוחדים אחרים. נטען כי בנסיבות אין בתקנה 176(א) כדי לשנות את ההסדר המיוחד שעוגן בסעיף 81 לחוק".

נפסק בענין זה: "אשר לבקשה להארכת המועד לתיקון פסק הדין, המסגרת הנורמטיבית לתיקון טעות בפסק דין מצויה בסעיף 81(א) לחוק שזו לשונו: 'מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה…" (ההדגשה אינה במקור – א.ט). עד לאחרונה, חלה על סוגית הארכת מועדים שבסדר דין בהליך אזרחי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המורה כי 'מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו'. תקנה זו נדונה בפסיקה בהקשר של הארכת המועד להגשת בקשה לתיקון טעות בפסק דין במספר הזדמנויות. כך בד"נ 29/83… נאמר כי 'טוען המשיב שהמועד של עשרים ואחד הימים (הקבועים בסעיף 81 לחוק – א.ט) אינו ניתן להארכה; יש לדחות טענה זו, שאין מועד זה שונה מכל מועד אחר שנקבע בחיקוק, ואשר ניתן להארכה על יסוד 'טעם מיוחד' כאמור בתקנה 528 סיפא לתקנות תשמ"ד'. יתר על כן, נוכח הקשיים שהציב סעיף 81 לחוק, עליהם הצביע בית המשפט בפסק הדין הנ"ל, הוא הוסיף כי 'מן הטעמים האמורים הגעתי לכלל מסקנה, שכל עוד סעיף 81 בעינו עומד, יש להקל על המבקש תיקון פסק דין או החלטה אחרת בטיבו של ה'טעם המיוחד', הנדרש להארכת המועד לפי תקנה 528… הרבה מעבר לפרשנות שניתנה לדיבור זה בסוגיות אחרות; לאמור, כל אימת שהתיקון לא יגרום לבעל הדין המשיב עיוות דין, ויש למבקש הסבר מתקבל על הדעת למחדלו, ייטה בית המשפט לראות שקיים 'טעם מיוחד', המצדיק היעתרות לבקשה'. בית המשפט חזר על קביעה דומה גם בהזדמנויות מאוחרות יותר… אלא שתקנה 528… חלפה מהעולם עם כניסתן לתוקף של תקנות תשע"ט. ב"כ הנתבעים הפנתה לתקנה 176(א) כתקנה המסמיכה את בית המשפט ליתן כל הוראה לכל ענין שבסדר הדין אם ראה לנכון צורך בכך לשם הגשמת מטרות התקנות. אלא שדומה כי איני נדרש לתקנת 'סל' זו שעה שקיימת תקנה מפורשת המתייחסת להארכת מועד שנקבע בחיקוק, היא תקנה 176(ב) לתקנות שזו לשונה: 'בית המשפט רשאי לתת הוראות בדבר היקף כתב טענות; נקבע בתקנות אלה או בכל חיקוק זמן לעשית דבר או להימנע מעשית דבר או מדד להיקף כתב טענות, יחול האמור כל עוד בית המשפט לא הורה אחרת מטעמים מיוחדים' (ההדגשה אינה במקור – א.ט). הנה כי כן, תקנה 176(ב) לתקנות החדשות משמרת למעשה את המצב שחל על סוגיה זו, ערב כניסתן לתוקף, במובן זה שבית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע בחיקוק, מטעמים מיוחדים. אין בידי לקבל את טענת ב"כ התובעים לפיה אין בית המשפט מוסמך להאריך את המועד נוכח הוראות תקנה 180(ב) לתקנות המורות כי 'חלק ב' לתקנות אלה יחול על כל ענין אזרחי המובא לפני בית משפט, זולת אם נקבעו בדין בענין פלוני סדרי דין מיוחדים אחרים'. לטענת ב"כ התובעים, הואיל ותקנה 176 נכללת בחלק ב' לתקנות, ומאחר והמועד להגשת בקשה לתיקון טעות בפסק דין נקבע בחוק ומהווה סדר דין מיוחד, הרי שאין תחולה לאותה תקנה. כאמור, אין בידי לקבל טענה זו. הפרשנות אותה מבקש ב"כ התובעים ליתן לתקנה 180(ב) לתקנות תעקר למעשה את הוראות תקנה 176(ב) שכן אם מועד שנקבע בחיקוק מהווה סדר דין מיוחד שתקנה 176 אינה חלה לגביו, מדוע זה התייחסה תקנה 176(ב) במפורש לסמכותו של בית המשפט ליתן הוראה אחרת לגבי מועד שנקבע בחיקוק? ודוקו – סעיף 81 לחוק אינו עוסק בהארכת המועד להגשת בקשה לתיקון טעות בפסק דין, אלא קובע את המועד להגשת הבקשה. לעומת זאת, הבקשה להארכת המועד אינה מוסדרת בהוראה מפורשת בחוק ואינה נופלת בגדר ענין שנקבע לגביו סדר דין מיוחד, במשמעות תקנה 180(ב) לתקנות. העולה ממקבץ האמור הוא שבית המשפט מוסמך להאריך את המועד להגשת בקשה לתיקון טעות בפסק דין, מטעמים מיוחדים מכוח תקנה 176(א) לתקנות".

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן