“תיקון טעות” בפסק דין – והוצאות משפט

ההפניות בסקירה זו תהיינה אל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, אשר תקפות עדיין במועד פרסום הסקירה. תקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018, אמורות היו להיכנס לתוקף ביום 5.9.19, אך מועד זה נדחה מספר פעמים.

תקנות 511-519 עוסקות ב”הוצאות המשפט וערובה לתשלומן”. בין היתר, נקבע בתקנה 511(א), כי “בתום הדיון בכל הליך, יחליט בית המשפט או הרשם, לענין שלפניו, אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט (להלן – הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו”; לפי תקנה 511(ב), “החליט בית המשפט או הרשם לחייב בעל דין בהוצאות, רשאי הוא לקבוע את סכום ההוצאות לפי שיקול דעתו, בכפוף לאמור בתקנה 512” [שענינה קביעת סכום ההוצאות – ד.ר.]; ולפי תקנה 511(ג), “בדיון המתקיים בערכאה ראשונה, תינתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע את טענותיהם בדבר סכום ההוצאות או שיעורן לפני מתן הצו להוצאות”.

תקנה 525 קובעת, כי “בענין תיקון טעות בפסיקתה או בהחלטה ינהג בית המשפט כאמור בסעיף 81 לחוק בתי המשפט; והוא הדין לגבי הרשם לענין פסיקתה או החלטה שנחתמו בידו”. סעיף 81 לחוק בתי המשפט, אליו מפנה תקנה 525, קובע: “(א) מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, ‘טעות’ – טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה“. להשלמת התמונה, יצוין כי מגבלת הזמן (21 ימים) הנקובה בסעיף 81(א) הנ”ל, אינה חלה על תיקון מוסכם (לפי סעיף 81(ב) לחוק בתי המשפט, “בהסכמת בעלי הדין רשאי בית המשפט להחליט בכל עת על כל תיקון בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן”).

כפי שעולה מסעיף 81 לחוק בתי המשפט, בקשה לתיקון “טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת” מוגשת לבית המשפט, שנתן את פסק הדין או את ההחלטה. האם ישנם מקרים, בהם ניתן לעתור לבית המשפט שנתן את פסק הדין או את ההחלטה, בבקשה לתיקון “טעות” שענינה “הוצאות משפט”?

בבר”ם 5720/05 דן בית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור, על פסק דינו של בית משפט לענינים מנהליים, אשר במסגרתו התקבלה חלקית עתירת המבקשים (לפיצוי מכח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה), אך בית המשפט לענינים מנהליים נמנע מלפסוק למבקשים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. בקשת רשות הערעור הוגשה בגין עצם אי-פסיקת הוצאות ושכר טרחה בפסק דינו של בית המשפט לענינים מנהליים, וכן כנגד החלטה נוספת, אשר ניתנה על ידי בית המשפט לענינים מנהליים לאחר פסק הדין, לפיה בקשת המבקשים להוסיף לפסק הדין חיוב בהוצאות ושכר טרחה, על דרך “תיקון טעות” – נדחתה על ידי בית המשפט לענינים מנהליים בנימוק, כי “אין מדובר בתיקון טעות כהגדרתה בסעיף 81 לחוק”.

כפי שעולה מפסק הדין בבר”ם 5720/05, תחילה נדחתה בקשת רשות הערעור, ככל שנגעה לגופה של אי-פסיקת שכר טרחה והוצאות במסגרת פסק דינו של בית המשפט לענינים מינהליים; אך אותו חלק של בקשת רשות הערעור, שנגע בשאלת היקף התיקון האפשרי במסגרת סעיף 81 לחוק בתי המשפט, הועבר לדיון בפני הרכב, תוך שנקבע כי “במקרה דנן מתעוררת השאלה האם ניתן לפסוק הוצאות משפט בגדרה של בקשה לתיקון טעות סופר, לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט…”

נקבע פה אחד, כי במקרה (כמו זה שנדון בבר”ם 5720/05) שבו פסק הדין “שותק לחלוטין בשאלת שכר טרחה והוצאות” – “אין כל מניעה להשקיף על חוסר התייחסות לשאלת שכר טרחה והוצאות בפסק דין כעל השמטה מקרית הניתנת לתיקון על ידי בית המשפט שנתן את פסק הדין”. קביעה זו נומקה בכך, ש”גישה זו יש בה הגיון נוכח החובה המוטלת על בית המשפט לפי תקנה 511(א)… להחליט בתום הדיון בשאלת שכר הטרחה והוצאות המשפט… חזקה, איפוא, על בית המשפט כי יתן דעתו לסוגיות אלה בכל החלטה שיפוטית היוצאת תחת ידו וכי המנעותו מלעשות כן נובעת מהיסח הדעת”. עוד נקבע, כי “סיווג הפסיחה על שאלת שכר הטרחה או ההוצאות בפסק דין כ’השמטה מקרית’ רצוי הוא גם מטעמים של מדיניות משפטית. אכן, נראה כי מן הראוי לאפשר לבית המשפט אשר נמנע מלהתייחס לשאלה זו לבאר מהי עמדתו בה כמי שדן בתיק וכמי שיש לו בשל כך יתרון מובנה לבחינת השיקולים הרלוונטיים לצורך כך ובהם למשל אופן ניהול הדיון על ידי בעלי הדין… זאת ועוד, השלמת ההתייחסות לשאלת שכר הטרחה וההוצאות על דרך של תיקון טעות לאחר שזו לא מצאה את מקומה בפסק הדין או בהחלטה, יש בה כדי לייעל את ההליך המשפטי ולחסוך בהליכי ערעור שכל ענינם בסוגיה זו בלבד”.

עם זאת, הוסיף בית המשפט והדגיש, כי “ראוי להבחין היטב בין המקרה העומד לדיון בפנינו ובין מקרים שבהם נתן בית המשפט את דעתו לשאלת שכר הטרחה וההוצאות אך סירב לפוסקם. אלה האחרונים הם מקרים מובהקים של השגה על ענין מהותי ולגביהם כבר נפסק כי המסלול של תיקון טעות מכח סעיף 81… אינו פתוח לגביהם והדרך היחידה הנתונה לבעל הדין להעלות השגה בהם היא בהגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, לפי המקרה”.

במקרה אחר, שנדון ברע”א 5114/10, הורה רשם בית המשפט העליון על מחיקת הליך בשל חוסר מעש ואי תשלום אגרה, ובעקבות כך הוגשה לו בקשה מטעם המשיבים, לתיקון השמטה מקרית בהחלטה, קרי, אי-פסיקת הוצאות לטובתם. הבקשה התקבלה, תוך הסתמכות על פסק הדין בבר”ם 5720/05: “…בשים לב לנימוקים שנכללו בהחלטתי… יש מקום לפסיקת הוצאות לטובת המשיבים, ואי-ההתייחסות לענין זה בהחלטה מהווה השמטה מקרית לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט…”

האבחנה העיקרית הינה, איפוא, בין פסק דין או החלטה אשר “שותקים” בנוגע להוצאות משפט (אשר לגביהם ניתן להגיש בקשה ל”תיקון טעות” מחמת “השמטה מקרית”), לבין מקרים שבהם משתמע מפסק הדין או מן ההחלטה, כי בית המשפט “נתן דעתו” לענין, אך לא פסק הוצאות – או שפסק אמנם הוצאות, אך בסכום (גבוה או נמוך…) שאינו לטעמו של מי מן הצדדים – שאז יש לתקוף את ההחלטה בערעור או בבקשת רשות ערעור.

אחרוג מעט מענינה של סקירה זו, ואציין כי ייתכנו מקרים, בהם למרות שנפסקו בפועל הוצאות, נפלה לכאורה טעות בסכום שנפסק. מקרים ממין אלה יכולים להיות בעיתיים מאד, במיוחד בשים לב להלכה, לפיה תתערב ערכאת ערעור בפסיקת הוצאות במקרים חריגים בלבד. בהליך מסוים, שבו ייצגתי את אחד הצדדים, ניתן פסק דין, במסגרתו נפסקו הוצאות משפט בסכום עתק (גם היום, ובוודאי לפני 20 שנים) של 150,000 ₪, ובנסיבות שלא הצדיקו פסיקת הוצאות בסכום זה. הצד שהפסיד עתר מיד ל”תיקון טעות” בפסק הדין, אולם בית המשפט דחה את הבקשה על הסף (ומבלי שדן בבקשה לגופה), בקובעו כי אין הוא מוסמך לדון בה. בלית ברירה הוגש ערעור על פסק הדין, שענינו היה אך ורק פסיקת ההוצאות – אך מכיוון, שערכאת ערעור אינה מתערבת בדרך כלל בפסיקת הוצאות, כאמור, נדחה הערעור, תוך השתת הוצאות נוספות על המערערת…

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן