שריפת גופות נפטרים בישראל

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

סקירת "דיו-מה"

לאחרונה (8.2.19) התפרסמה כתבה באתר ynet, תחת הכותרת "הבן עתר נגד אחיותיו ובן הזוג: אל תשרפו את גופת אבי".

אמנם, בגוף הכתבה מתוארת נאמנה החלטת ביהמ"ש לעניני משפחה (להלן: "ההחלטה"), אך האמור בכותרת הכתבה ("בית המשפט קיבל את טענות הבן וקבע…") אינו מדויק. ההחלטה ניתנה לאחר שבנותיו ובן זוגו של הנפטר (שביקשו תחילה לכבד את רצונו, כי גופתו תישרף ולא תובא לקבורה), הודיעו, בטרם מתן פסק דין, על הסכמתם לקבורתו, וההחלטה הסתיימה כך: "מתן אישור לרצון המנוח לשרוף את גופתו ללא קביעת כללים אינה ממלאה אחר מטרת חוק יסוד כבוד האדם וחרותו ועל המחוקק לתת את דעתו על כך, מהר ככל האפשר, אם בחר בדרך של התרת שריפת גופת הנפטר. בנסיבות דנא לאור הודעת בן זוגו של המנוח ובנותיו שהינם מסכימים לבקשת בן המנוח לקבור את המנוח, אני מאשרת את הסכמת הצדדים…"

בסקירה זו יוצג, בתמצית – על רקע ההחלטה – הדין הנוהג בישראל, בנוגע לשריפת גופות נפטרים, אך אקדים לכך שתי הערות:

ראשית, ראוי לנטרל את ה"רתיעה", שעלולה להתעורר כלפי "שריפת גופות". אמנם, מקובל להניח כי ביהדות קיים איסור על שריפת גופות (ראו ע"א 7918/15, אליו אשוב לא אחת בהמשך; בהחלטה הוקדש לכך מקום נכבד – ודומה כי גם משקל רב לגופו של ענין). אך בין עובדה זו, שנוגעת להיבט הדתי, לבין הבעת "סלידה" מן המעשה עצמו, אין דבר וחצי דבר. יש לזכור, כי שריפת גופות מקובלת בקרב מליוני מאמינים (נוצרים, הינדואיסטיים ואחרים) ברחבי העולם. ישנם מי שנרתעים דווקא מקבורה; בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה (ת.א. 25468-12-10), שגם אליו אשוב, צוטט בעלה של המנוחה, אשר "שמע מהמנוחה במהלך חייהם המשותפים הארוכים, מספר רב של פעמים, על רצונה כי גופתה תישרף… ההסבר שמסרה לו המנוחה לרצונה… נעוץ באי רצונה להיקבר במקום חשוך שבו 'תולעים יאכלו אותה'…"

שנית, מעבר למשמעות שיש לתת (אם בכלל) להחלטה לגופה, בנסיבות בהן היא ניתנה, היה ההליך נגוע לכאורה בפגמים "דיוניים" (אך מהותיים), שאתייחס רק לחלקם.

הדיון בבקשת הבן, התקיים 3 ימים לאחר פטירת האב. בתגובתם לבקשה ציינו המשיבים, כי "כדי להביא לסיום מהיר של הליך מיותר וכואב זה", הם נמנעו במכוון "מהעלאת טענות 'דיוניות', דוגמת העדר סמכות ענינית, אשר אולי היו מועלות ב'נסיבות' אחרות". ואכן, הדעה המקובלת הינה כי הסמכות הענינית במקרים ממין אלה, מסורה לבית המשפט המחוזי, ולא לבית המשפט לעניני משפחה (ראו למשל, ת.א. 25468-12-10). העדר סמכות ענינית לביהמ"ש לעניני משפחה, בולט שבעתיים לאור ההתעלמות מפסקי דין של בית המשפט העליון ושל בתי משפט מחוזיים (לגביהם יפורט בהמשך), על אף שחלקם נזכרו בהחלטה עצמה.

בנוסף, נכתב בהחלטה כי לחברה שאמורה היתה לשרוף את הגופה "אין רשיון לשרוף גופות", ו"התנהלותה חסויה מעיני הציבור, כשהינה מנמקת את התנהלותה הנסתרת מחשש שמא גורמים מתנגדים יתנכלו לה". קביעות אלו "תמוהות" לגופן – מדובר בחברה אשר נזכרת כמעט בכל פסקי הדין שעוסקים בשריפת גופות (כולל פסקי הדין שיוזכרו בהמשך), ומעולם לא נאמרו בענינה דברים ממין אלה, והיא אף מנהלת אתר אינטרנט מוכר. אך אפילו מן ההיבט ה"דיוני" לבדו, לא מובנת ההתיחסות אל גורם, אשר כלל לא היה צד לדיון, ואשר לא נכתבה ולא נאמרה לגביו ולו מלה אחת – לא ע"י המבקש, ולא ע"י המשיבים?!

כאמור, ההחלטה ניתנה לאחר שבן זוגו ובנותיו של הנפטר, שביקשו תחילה לכבד את רצונו, כי גופתו תישרף, הסכימו לקבורתו. על פי לשון הכתבה: "החוק בארץ, כך פסק בית המשפט, אינו מכיר בטיפול בגווית המת אלא בדרך של קבורה, אזרחית או דתית"; אך בניגוד לרושם שעלול להיווצר לאור האמור, ולמקרא ההחלטה עצמה, הדברים אינם כה "החלטיים", ולמעשה, צוין בהחלטה, ובמידה מסוימת בצדק, כי "המחוקק מתייחס להליך קבורה בלבד, בין בקבורה דתית ובין בקבורה אזרחית חלופית", וכן, "נושא שריפת גופת הנפטר פרוץ לגמרי ולא נקבעו לגביו כל כללים בניגוד לקבורה דתית או אזרחית אשר הוסדרה בחוק ונקבעו לגביה כללים ברורים". בהחלטה עצמה אף ישנן אמירות, מהן עולה "העדר איסור בחוק על שריפת גופה".

אך גם אם נייחס לביהמ"ש "קביעה" אחרת, הרי שזו אינה מתיישבת עם פסקי דין מפורשים וחד-משמעיים, של ביהמ"ש העליון ובתימ"ש מחוזיים, ביחס לדין החל בישראל. לא רק שאין לאמר, כי כל עוד "אין הסדרה בחוק", מתחייבת כביכול המסקנה, כי יש להביא גופות נפטרים לקבורה – אלא שבפסיקה (שאף אוזכרה בהחלטה עצמה) הוכרע במפורש אחרת!

די לצטט, בהקשר זה, מפסק דינו של ביהמ"ש העליון, בע"א 7918/15: "אכן, ראוי היה כי הסוגיה הרגישה של הטיפול בנפטרים תוסדר בחקיקה… אולם בהעדר הוראת חוק המחייבת קבורת גופות, או אוסרת על שריפתן, עקרון החוקיות מלמד שאין כל מניעה לפעול בדרך זו"; וכן, "נדמה כי יש להעניק משקל לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה אשר סבור כי שריפת גופות נפטרים אינה מנוגדת לתקנת הציבור. ראשית, אין איסור בחוק על פרקטיקה זו. שנית, מסתבר כי שריפת גופות נפטרים אינה בגדר 'חדשים מקרוב באו', וכי הערכאות שנדרשו לנושא במהלך העשור האחרון שבו ומצאו כי אין אינטרס ציבורי מכריע היוצר איסור על פעולה זו… בנסיבות אלה, ובהעדר איסור בחוק, נראה כי כדי להביא לתוצאה של איסור על שריפת גופות נדרשת חקיקה מפורשת של הכנסת".

במלים אחרות: בניגוד, אולי, לדעה הרווחת בציבור, אין כל "חובה" לקבור גופות נפטרים, בכלל, ובקבורה "יהודית", בפרט! ומנגד, אין כל "איסור" על שריפת גופות (מעשה שאף אושר לא אחת)!

אמנם, אין משמעות הדבר, כי "איש הישר בעיניו יעשה". כך, למשל, בבג"צ 6167/09 ('אבני') ביקש העותר "שאחרי מותו לא ייקבר אלא גופתו תינתן למאכל חיות", ועתירתו נדחתה, בהיותה "מנוגדת לתקנת הציבור ולכבוד האדם. גם אם מוחל העותר על כבודו שלו, אינו יכול למחול על כבוד הזולת שייתקל בתופעה אשר משמעה הוא ביזוי כבוד האדם וזיהום סביבתי; נשער בנפשנו אילו רבים היו הפונים בבקשה מעין זו, כיצד היתה נראית הסביבה, ואילו פורעניות היו מתרגשות"… (אגב, ב"גלגול מאוחר" של אותה פרשה, נקבע כי אין בדין "שלילה קטגורית של חוקיות כל צורת אי-קבורה", והותרה השלכת גופת העותר לים).

אמנם בהחלטה נכתב, כי "שריפת גופת נפטר מעצם טבעה טומנת בחובה חשש גדול שתבוצע בדרך אשר לא מכבדת את הנפטר, כשבהעדר איסור בחוק על שריפת גופה ובהעדר כללים מוסדרים יכולים קרובי הנפטר, ללא כל פיקוח חוקי, לשרוף את הגופה בכל דרך שתראה להם, אפילו בחצר ביתם"; אך לא היה כל "קשר" בין אמירה זו, לבין נסיבות המקרה שנדון בהחלטה…

על פי מה ייקבע, איפוא, מה ייעשה בגופת נפטר? רובנו לא מקדישים לכך מחשבה, ודואגים לקבורת גופת יקירנו. לכל היותר, יכובד הרצון, אשר הביע הנפטר בעודו בחיים, להיקבר בקבורה "אזרחית" (ובמיוחד, אם הנפטר דאג לכך בחייו – מטבע הדברים, עלות קבורה "אזרחית", שאינה מסובסדת, גבוהה בהרבה מעלות קבורה "רגילה").

השיקול המכריע, הינו כיבוד רצונו של הנפטר – כמובן, כשהדבר "מעשי", מחד גיסא, ואינו "סותר את תקנת הציבור", מאידך גיסא.

במקרה נשוא ההחלטה, טען בנו של הנפטר, כי "אחיותיו [של המבקש] ובן זוגו [של הנפטר] מעונינים לשרוף את גופתו ולא להביאה לקבורה"; על כך השיבו המשיבים (בן זוגו ובנותיו של המנוח), כי לא מדובר ב"רצונם", אלא לנגד עיניהם עומדת רק החובה המוסרית לכבד את רצון האב המנוח. יתר על כן, עמדתו האישית של מי מהם אינה רלוונטית; כל אחד מהם יכול להסכים עם רצון המנוח, או להסתייג ממנו, ואף להותיר אחריו "הנחיות" משלו לעת מותו (לתרום את גופתו למדע, לשרוף את גופתו, להיקבר בקבורה "אזרחית", "חילונית" או להיקבר "לפי ההלכה", וכו'). זו היתה גם רוח הדברים בפסק הדין בע"א 7918/15: "גם אם כותב חוות דעת זו מחזיק בהשקפה אחרת ביחס לכבוד המת והטיפול הראוי בו, מן הניתוח שהובא לעיל עולה כי אין כל בסיס משפטי להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הנשען על המצב המשפטי השורר בארץ"!

בתיהמ"ש שבו וכיבדו את רצונו – אם הוכח – של נפטר, כי גופתו תישרף. במקרה שנדון בע"א 7918/15, כובד רצון המנוחה, בניגוד לרצון הוריה, ונקבע, "שורשיה של חובת ההגנה על כבוד המת – ממנה נגזר הצורך לקיים את רצונו – נטועים בזכותו החוקתית של האדם לכבוד ולאוטונומיה אישית… הגוון החוקתי שנושאת חובה זו מעניק לה עליונות נורמטיבית על פני האינטרסים של בני המשפחה, ומוביל להעדפת רצון המת במקרה של התנגשות…. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מציב את רצון המנוח במרכז הבמה…"; ובת.א. 25468-12-10 קבע ביהמ"ש המחוזי, "העקרון המרכזי הקובע בכגון דא, הוא רצונו של הנפטר".

מן ההחלטה עצמה, עולה כי ביהמ"ש עצמו היה ער ל"רצון המנוח לשרוף את גופתו". לא רק שאין רלוונטיות לטעמיו של המנוח, אלא שיש להיזהר מקביעה רטרואקטיבית בענין, ובמיוחד כאשר לא ניתן לפנות אל האדם היחידי שרצונו רלוונטי… בבקשת הבן נכתב כי אביו היה "ניצול שואה שזכה להימלט ממשרפותיהם של הנאצים", ובהחלטה נכתב כי במדינת ישראל ישנה כלפי שריפת גופות "רגישות רבה לאור מאורעות העם היהודי" – אך אפשר היה דווקא להניח, כי רצונו של המנוח כי גופתו תובא לשריפה, כמו גם השקפת עולמו, וסלידתו האישית מכל "סממן דתי" (בחייו – ובמותו), נבעו דווקא מהשפעתם עליו של אותם "מאורעות"!

לעתים, רצון המנוח בא לידי ביטוי "בכתב"; כך למשל, במקרה שנדון בע"א 7918/15, סיכמה המנוחה עם חברה שעוסקת בשריפת גופות נפטרים, כי החברה תטפל בשריפת גופתה לאחר מותה, והיא אף הותירה אחריה צוואה, במסגרתה שבה והביעה את רצונה כי גופתה תישרף (זאת, כפי שהסבירה בתצהיר עליו חתמה כעבור מספר ימים, נוכח התנגדותה האידיאולוגית לקבורה בכלל, ורתיעתה מפני קבורה דתית בפרט).

אין ספק, כי כאשר מביע הנפטר בעודו בחייו את רצונו "בכתב", המצב "פשוט" יותר, מן ההיבט ה"ראייתי" (אם כי גם אז, ניתן להעלות על הדעת שלל טענות אפשריות). אך ניתן להתחקות אחר את רצון הנפטר, ולהוכיח כי היה מעונין בשריפת גופתו, גם בהעדר "מסמך"; כך למשל, בת.א. (מחוזי חיפה) 25468-12-10, נקבע במפורש, כי "הוכחת רצון הנפטר יכולה להיות 'בכל דרך אחרת', ולא רק בצוואה ולא רק באמצעות כתב שהשאיר המנוח". בבש"א (מחוזי חיפה) 6082/08 מדובר היה בנסיבות מרחיקות לכת אף יותר: באותו מקרה אושרה בקשת הורים לשרוף את גופת בתם הקטינה (אשר בוודאי לא היתה כשירה בחייה לערוך צוואה, או מסמך "משפטי" אחר ממין זה).

במקרה נשוא ההחלטה, לא בא רצונו של הנפטר לידי ביטוי ב"צוואה", מן הטעם הפשוט, כי הוא כלל לא ערך צוואה… ומן הסתם אף לא היתה לו סיבה לחשוב, כי רצונו (שהיה ידוע למשפחתו) לא יכובד. בהעדר "מסמך בכתב", קבע ביהמ"ש: "שוכנעתי בכנות עדויות בן זוגו של המנוח ובנותיו שהמנוח ביקש בפניהם לשרוף את גופתו". ביהמ"ש האמין גם לבן, כי המנוח לא גילה לו על רצונו, והביע "ספק קטן, שמא רצון המנוח לא היה כה החלטי"… אך בת.א. (מחוזי חיפה) 25468-12-10 נכתב, בנסיבות דומות, "אין גם לדעת מדוע יספר אדם נושא מסוים – בדרך כלל רגיש ואינטימי – לילדיו ולא לבן זוגו או ההיפך, ולא יספרו להוריו, או להיפך. יכולות להיות לכך סיבות רבות, מגוונות, המבוססות כולן על כך שאדם, כל אדם, שונה מרעהו בדעותיו ובמחשבותיו".

מה קורה כאשר רצונו של הנפטר אינו ידוע, אינו ברור, או שנוי במחלוקת?

בבש"א (מחוזי ירושלים) 4230/06, נקבע כי החלטות בקשר לטיפול בגופתו של נפטר יכולות להתקבל רק בידי החוג המשפחתי המצומצם (בן זוג, ילד, הורה, אח ואחות); בבש"א (מחוזי חיפה) 6082/08, אומצה דעה זו, וכן נקבע כי "לא הוצגה בפני כל אסמכתא בדין המאפשרת לביהמ"ש להתערב באשר לאופן הטיפול במנוחה. אין מחלוקת, כי קרובי משפחתה היחידים של המנוחה, דהיינו, הוריה ואחיה תומכים בעמדה, שהביאה בפני האם, דהיינו, שריפת הגופה. במצב דברים זה, אין מקום להתערבות של ביהמ"ש".

לעתים עלולה להתעורר מחלוקת גם בחוג המשפחתי המצומצם (בדומה למקרה נשוא ההחלטה). במקרה שנדון בת.א. (מחוזי חיפה) 25468-12-10 (שנסיבותיו דומות מאד לנסיבות המקרה נשוא ההחלטה), ביקשו בתה ובעלה של המנוחה את שריפת גופתה, בעוד שאמה ואחיה היו מעונינים בקבורתה; נקבע: "במדרג הזכאים לבקש קבורה חלופית לנפטר, קודם בן הזוג לילדים והילדים קודמים להורים". במקרה נשוא ההחלטה, אלמלא הסכים לבסוף בן הזוג לקבורת המנוח, צריך היה איפוא להעדיף את עמדתו, בנוגע לרצון המנוח (ובמיוחד, מקום בו היתה זו גם דעת 3 מ-4 ילדיו) – מה גם שביהמ"ש ציין, כאמור, "שוכנעתי בכנות עדויות בן זוגו של המנוח ובנותיו שהמנוח ביקש בפניהם לשרוף את גופתו"…

תוספות ועדכונים

23.2.22

אמנם, כאשר מדובר בהקדשת ("תרומת") גופה לצורכי מדע ומחקר, רק בשיעור קטן מאד (ניתן לשער) מהמקרים, כלל לא תובא גופת הנפטר לקבורה, ובדרך כלל מדובר ב"דחית" הקבורה – אך ראו סקירה זאת שעוסקת בכך.

6.4.22

ביום 24.3.22 ניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' סה"נ אביגיל כהן) פסק דין במסגרת ת.א. 39737-03-22 (פורסם בנבו), שיצוטט להלן כמעט במלואו – ואשר בניגוד להחלטה שנסקרה בסקירה לעיל, מציג נכונה (ובמנותק מהשקפתו האישית של המותב השיפוטי) את "המצב המשפטי השורר" (כלשון בית המשפט) בנוגע לשריפת גופות בישראל. יתר על כן, כאמור לעיל, ההחלטה נשוא הסקירה ניתנה לאחר שבנותיו ובן זוגו של הנפטר כבר הודיעו על הסכמתם לקבורתו – ואילו בפסק הדין שלהלן אושרה הוצאת גופה מן הקבר, לאחר שכבר נקברה:

"המנוחה ורדה רוזי שמואלי ז"ל הלכה לבית עולמה ביום 17.3.22. במוצאי שבת, 19.3.22, הוגשה בקשה דחופה למתן צו ארעי במעמד צד אחד וצו מניעה זמני, אשר ימנע קיום הלוויה ו/או קבורה למנוחה, זאת כיוון שרצונה של המנוחה היה להישרף ולא להיקבר… בהחלטתי מיום 19.3.22 לא נתתי צו ארעי במעמד צד אחד. קבעתי מועד לדיון בבקשה ליום 29.3.22 על מנת לאפשר למשפחה לשבת שבעה ולקיים את הדיון רק בתום השבעה. זמן קצר לאחר מתן החלטתי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על החלטתי לבית המשפט העליון (רע"א 1928/22) [פורסם בנבו]. כב' השופט עמית דחה את בקשת רשות הערעור אך קבע, כי דיון בבקשה יתקיים לא יאוחר מיום 22.3.33. לפיכך נקבע דיון ליום 22.3.22… המשיבים 1-3, ילדי המנוחה, הגישו תגובה, אשר ניכר ממנה עד כמה בקשת המבקש-התובע מצערת אותם. נטען כי אימם המנוחה הצטרפה למעלה מ-30 שנה לקבוצה בהנחיית הגב' ריקי שחם וכי לפי פרסומים שונים מדובר בכת לכל דבר וענין. מכל מקום, לאחר שהמנוחה הצטרפה לאותה קבוצה, פורק בית משפחתם. הוריהם התגרשו. המשיבות 1 ו-2 נשארו בקשר עם המנוחה. המשיב 3 אשר היה קטין בעת הפרידה, ניתק את הקשר עם אמו המנוחה והוא לא חודש עד למועד פטירתה. בתגובה טענו כי בימיה האחרונים של האם בעת אשפוזה ובשל התנהגות של חלק מחברי הקבוצה נפתחו אצלם פצעים נושנים. הם אינם מסוגלים להתמודד עם האבל על פטירת אימם המנוחה תוך כדי הלחצים הפועלים עליהם על ידי חברי הקבוצה. הם מרגישים שהם חווים אובדן של אימם בפעם השניה. בפעם הראשונה – כאשר איבדו אותה לכת בחייה. בפעם השניה – עם פטירתה. הם אינם יכולים להתמודד כעת מול חברי הכת במאבק על גופתה של אימם. הם קברו את אימם לפי מיטב הבנתם ומצפונם. הם מבקשים שבית משפט יקבל החלטתו לפי צו מצפונו והמידע המצוי בפניו וישחרר אותם מחובת התייצבות במהלך השבעה מול אנשי הכת. בסעיף 13 לתגובה כתבו: 'אנו סבורים כי יש לכבד את החלטתנו לקבור את אמנו כפי שמצאנו לנכון. עם זאת, יש גבול למידת הסבל, האכזריות והניצול שמשפחה אחת יכולה לספוג. אנו מבקשים לכבד את זכותנו לשבת שבעה על אמנו. אנו נקבל כל החלטה אשר בית המשפט הנכבד ימצא לנכון לתת בנסיבות הענין, ואולם אנו מבקשים כי ככל שבית המשפט יורה על הוצאת גופת אמנו מקברה ומסירתה לשריפה, לא נהיה קשורים לפעולה זה בכל דרך שהיא, לא נחויב אנו לבצעה וכי המבקש יהא אחראי באופן מלא ובלעדי לכל היבט של ביצוע הפעולה האמורה'. המשיבה 4 – חברת קדישא, הודיעה כי היא תפעל בהתאם להחלטת בית המשפט. ככל שיוחלט כי יש להוציא את המנוחה מקברה, אזי הפעולה תתבצע בכפוף לקבלת האישורים הנדרשים לכך בדין, על ידי גורם בעל נסיון לעשות כן מטעם התובע ועל חשבונו, 'בזהירות וברגישות המתחייבת, תוך שמירה קפדנית על כבוד המת ופיקוח של החברה קדישא'. המבקש-התובע עמד על כך שהדיון יתקיים ביום 22.3.22 והתרתי למשיבים שלא להתייצב לדיון, אשר נקבע כאמור במהלך ימי השבעה. ביום 22.3.22  התקיים דיון במעמד המבקש ובאי כוחו בלבד…

לאחר עיון בחומר המצוי לפני הגעתי למסקנה ולפיה דין התביעה להתקבל, כך שייקבע כי המבקש רשאי יהיה לפעול (באמצעות גורם מוסמך לכך לפי בחירתו) להוצאת גופת המנוחה מקברה, וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) לפי הנטען בכתב התביעה, המנוחה 'לא חיה את חייה על פי מערכות מסורתיות מקובלות'… אין צורך בתיק דנן להכריע בשאלת מהותה של קבוצת החברים אליה השתייכה המנוחה. מתגובת ילדי המנוחה עולה ברורות, כי אימם היתה 'למעלה משלושים שנה'… שייכת לקבוצה, וכי האם המנוחה היתה בקשר עם חברי הקבוצה עד סוף חייה. ב) בשאלה – האם יש לכבד את רצון המת שלא להיקבר או את רצון בני המשפחה לקוברו, הכריע בית המשפט העליון באופן חד משמעי בע"א 7918/15 פלונית נ' גל פרידמן [פורסם בנבו] (24.11.15) [להלן: 'ענין פלונית']. נקבע, כי כאשר הוברר עובדתית שרצון המת אכן היה שלא להיקבר, יש ליתן תוקף לרצונו. דומני, כי לא אחטא לאמת, אם אציין 'בקליפת אגוז' כי רצון המנוחה אינו עולה בקנה אחד עם הדין העברי… אך לא זו השאלה שעל בסיסה יש להכריע בתביעה שלפני. כפי שכתב כב' השופט הנדל בעניין פלונית: 'גם אם כותב חוות דעת זו מחזיק בהשקפה אחרת לכבוד המת והטיפול הראוי בו, מן הניתוח שהובא לעיל עולה כי אין כל בסיס משפטי להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הנשען על המצב המשפטי השורר בארץ'. לא נותר לי אלא להצטרף לדבריו. בענין פלונית, עמדת היועץ המשפטי לממשלה, שהתקבלה על ידי בית המשפט העליון, היתה, כי אין בדין הנוהג איסור על שריפת גופות. כמו כן נקבע על ידי כב' השופט הנדל, כי אין בחוק הוראה המחייבת קבורת גופות, או אוסרת על שריפת גופות, והובאו דוגמאות לפסיקה במסגרתה התירו בתי משפט מחוזיים שריפת גופות נפטרים. לפיכך, יש להישען על המצב המשפטי השורר ולפיו יש לכבד את רצון המנוחה, ככל שמתברר כי זה אכן היה רצונה. ג) על פי המסכת העובדתית שנטענה על ידי התובע, ובהעדר טענות עובדתיות שיסתרו את גרסתו, יש לקבוע כי אכן המנוחה ביקשה שלא להיקבר. ביום 22.4.19 חתמה המנוחה על צוואה בפני שני עדים, שהם עורכי דין. הצוואה עסקה רק בשני ענינים. לפי הצוואה המנוחה ציוותה את זכויותיה בחברת גן דניאל רמת השרון לתובע. בסעיף 5 לצוואה כתבה: 'אני מודיעה כי אני מתנגדת לקבורה ומבקשת מיורשי שידאגו לשריפת גופתי'. המנוחה כתבה בסעיף 3 לצוואה, כי הצוואה אינה ביחס ליתר רכושה, והיא אינה מזכירה את יתר רכושה או את יורשיה הנוספים. התובע טוען כי ביום 14.8.21 מסרה לו המנוחה את הצוואה. התובע גם ביקש להסתמך על הודעת ווטסאפ מיום 27.10.18 ששלחה המנוחה לחבר אחר. דומני, כי בשל קיומה של צוואה, אין צורך להיזקק לשאלת נפקותה של הודעת הווטסאפ. ילדי המנוחה בתגובתם אמנם חוששים כי נוסח הצוואה הוא 'מוכתב' לכלל חברי הקבוצה, ואינו משקף רצון חופשי ונטול השפעה, אך אין להתעלם מכך שלפי הטענות, שלא נסתרו, היתה המנוחה צלולה ופעילה כמעט עד יום מותה, בשנתה ה-86 לחייה. לילדיה אין ידיעה על צוואה מאוחרת או אחרת שנערכה על ידי המנוחה… כיוון שכך ומשלא הובאה בפני ולו ראשית ראיה לכך שהצוואה בפני עדים לא שיקפה את רצון המנוחה, ומשלא נסתרה טענת התובע ולפיה זה היה רצונה של המנוחה עד ליום מותה, לא נותר אלא לקבל את תביעתו של התובע. אולי ימצאו ילדי המנוחה 'נחמה פורתא' בכך, שנערכה הלוויה לאימם לפי מיטב הבנתם וצו מצפונם, והם יכלו לשבת שבעה. משלא נסתרו טענות התובע ולפיהן רצון המנוחה היה שלא להיקבר, אני מאפשרת לתובע, באמצעות גורם בעל נסיון בתחום, לפעול להוצאת גופת המנוחה מקברה, וזאת בהתאם לסעיף 3 להודעת החברה קדישא. התובע הודיע כי הוא יישא בכל העלויות וברור כי אין לחייב מי מהנתבעים לשלם דבר".

23.9.24

פסק דין מיום 11.9.24 (פורסם ב"נבו"), שניתן במסגרת ת.א. (מחוזי מרכז) 20889-07-22, אינו עוסק אמנם בשריפת גופות, אלא בקבורה… אך אצטט ממנו (באופן חלקי מאד), רק בהקשר של מעמד בני משפחתו הקרובים של נפטר (ענין שבא לידי ביטוי בסקירה המקורית לעיל):

"האֵם נפטרה ואחיהּ ביקשו מהחברה קדישא לקבור אותה בקבר בנהּ, שנפטר שש שנים לפניה, ב'קבורת על'. החברה קדישא לא פנתה לבנותיו ולאלמנתו של הבן המנוח, וקברה את האם בקבר הבן, ללא ידיעתן וללא הסכמתן. הדבר התברר לַבּנות לאחר מעשה, ומאז הן מתנגדות בכל התוקף לקבורה בקבר אביהן, ודורשות את הוצאתה מן הקבר, ואת השבת המצבה הקודמת על כנה. האם נפגעו זכויותיהן של בנות המנוח? האם יש מקום להורות על הוצאת גופת האם המנוחה מקבר המנוח? האם לבית משפט זה סמכות להורות כך בגדרה של תביעה אזרחית? אלו השאלות העולות לדיון בתביעה זו…..

ביום 7.5.2016 הלך לעולמו… אביהן של התובעות ובעלה של נתבעת 4 (שאינה אמן של התובעות), בדמי ימיו, כשהוא בן 52 לערך. למחרת נטמן בחלקת קבר 'בודד', שהוקצתה עבורו, בבית העלמין 'גני אסתר' בראשון לציון, עיר  מגוריו.  על קברו הוצבו מצבה ולוח קבורה, ועליהם דברים שניסחו אלמנתו ובנותיו. את סידורי הקבורה עשתה אלמנתו, נתבעת 4, על דעתן של התובעות. ביום 4.2.2022, כשש שנים לאחר מכן, הלכה לעולמה אמו של המנוח… בסידורי הלוויה טיפלו אחיהּ, נתבעים 2 ו-3. אף שגרה בתל אביב, ביקשו נתבעים 2 ו-3 להביאה לקבורה בבית העלמין 'גני אסתר' בראשון לציון, ושם ביקשו מאנשי נתבעת 1, חברה קדישא, לקבור אותה בקברו של בנה, המנוח, ב'קבורת על'. נתבעת 1 מילאה את בקשתם של נתבעים 2 ו-3, על יסוד הצהרתם, שבני המשפחה אינם מתנגדים לכך, ובלי שפנתה קודם לכן לנתבעת 4 או למי מהתובעות. כך, נפתח קברו של המנוח, והמנוחה נטמנה בו מעליו, כל זאת בלי שנמסר דבר לבנותיו ולאלמנתו, התובעות ונתבעת 4, שאף לא הודעוּ על הפטירה ולא הוזמנוּ ללוויה, וברי בלי שניתנה לכך הסכמת מי מהן. העובדה שהמנוחה נקברה בקברו של המנוח, נודעה לתובעת 1 רק ביום 15.4.2023, כשעלתה לקברו של אביה המנוח, מספר שבועות לפני אזכרתו השנתית. לפי טענתה (שנתמכה בצילום), באותה עת, היה על הקבר שלט לזכרה של המנוחה בלבד, ומצבת האב הוסרה. תובעת 1 פנתה באופן מיידי לנתבע 3 ולנתבעת 1 והלינה על כך. היא ואחותה, תובעת 2, דרשו להשיב את המצב לקדמותו, קרי להותיר את האב המנוח בקברו, ולהעביר את המנוחה לקבר משלה. כן דרשו, להשיב את כרית המצבה של האב. משדרישותיהן לא נענו, הגישו את התביעה דנן. ברקע הדברים, ואף ענין זה אינו במחלוקת, התברר, שבין המנוח לאמו המנוחה לא היו קשרים קרובים, אם בכלל, שנים לפני פטירתו. בכל השנים, לא היו קשרים בין בנותיו, התובעות, למנוחה, שהיתה סבתן, ואף לא לנתבעים 2 ו-3, שהיו דודים של האב המנוח. לטענת נתבעים 2 ו-3, הם פגשו את התובעות לראשונה בהלווית אביהן המנוח. נתבע 3 העיד, שלא היה בקשר עם המנוח מאז שנות השמונים של המאה הקודמת, ושעד לפטירתו כלל לא ידע שנישא, שנולדו לו בנות (התובעות), ושלאחר מכן התגרש ונישא לנתבעת 4… הגיעו הדברים לידי כך, שלאחר פטירת המנוח, התקיימה השבעה בנפרד: הבנות ישבו במקום אחד, והאלמנה ישבה בדירה בה גרה עם המנוח, והנתבעים ואחותם המנוחה ביקרו אותה אך לא את הבנות. על אף ההפרדה, תובעת 1 ביקרה את האלמנה בשבעה. על מקור הריחוק שנוצר בין בני המשפחה לא הובאו ראיות, והוא אינו דרוש לעניננו. אולם עצם הריחוק והעדר הקשר, מסבירים במידת מה את עצמת המחלוקת שבמרכזה של תביעה זו….."

לאחר סקירת טענות הצדדים, נפסק, בין היתר: "הכרעה במחלוקות העובדתיות: על פי הראיות, אין מחלוקת, שנתבעים 2 ו-3 לא מסרו לנתבעת 1 על קיומן של האלמנה והתובעות, ושנתבעת 1 לא פנתה אליהן מראש לבירור עמדתן בענין קבורת העל המבוקשת, וממילא לא קיבלה את הסכמתן. אף אין מחלוקת, שנתבעת 1 לא עשתה כל פעולה לאיתורם של קרובי משפחה מדרגה ראשונה של המנוח, אף שהמידע היה בידה, וממילא לא קיבלה את הסכמתם, קרי את הסכמת האלמנה והתובעות. אף אין מחלוקת, שלאחר שפנו התובעות בדרישה לתיקון, לא פעלה חברה קדישא כדי לשנות את מצב הקבורה, ועל כן כיום קבורה המנוחה בקבר המנוח מעליו, ועל הקבר מצויות כרית זכרון לכל אחד מהם. נותרו, אם כן, מחלוקות עובדתיות מעטות. מחלוקת אחת היא, אם בעת הפניה לקבורת על, שאלו אנשי נתבעת 1 את נתבעים 2 ו-3 אודות עמדת קרובי משפחה מדרגה ראשונה של המנוח….. מחלוקת נוספת התעוררה בשאלה, אם כרטיס הנפטר של המנוח (בו פורטו שמות האלמנה והבנות), עמד לעיני אנשי נתבעת 1, בעת שעסקו בהכנת קבורת העל של המנוחה. אם הכרטיס היה בידם, הרי שידעו לפני קבורת העל, שאין בידם הסכמה של קרובות המשפחה של המנוח לקבורת העל המבוקשת בקברו. לאחר עיון השתכנעתי במאזן ההסתברויות, שטופס הנפטר של המנוח עמד לנגד עיני הפקיד של חברה קדישא בשלבי הכנת קבורת המנוחה… מחלוקת עובדתית נוספת קשורה למצבה, ובענין זה על יסוד הצילום ובהעדר עדות סותרת הוכחו דברי תובעת 1, שלאחר קבורת המנוחה, הוסרו המצבה והלוח שהותקנו לזכר המנוח, והועמד שלט קבורה זמני עם פרטי המנוחה בלבד. רק לאחר התערבותן של התובעות, והתערבות אנשי חברה קדישא, אחרי חלוף 30 יום לפטירת המנוחה, הושבו הכרית והמצבה, כך שהיו על הקבר שתי 'כריות' זו אחר זו, האחת למנוחה והשניה למנוח.

הנפגעו זכויות התובעות? מדברי מנכ"ל נתבעת 1… כמו גם מדברי יושב הראש שלה בקדם משפט… ומן האמור בסעיף 4 ל'תצהיר בקשה לקבורה עילית'… עולה, שלפי נהלי נתבעת 1 נדרשת הסכמת כל קרובי המשפחה מדרגה ראשונה של האדם שנטמן בקבר, כתנאי לקבורת על של אדם נוסף באותו קבר. משלא התקבלה הסכמה של האלמנה ושל התובעות, שהן קרובות המשפחה מדרגה ראשונה של המנוח, ברי שלא התקיים התנאי ההכרחי הקבוע בנוהל, ועל כן קבורת העל שהתקיימה ללא הסכמה, היא הפרה של הנוהל שקבעה נתבעת 1. לא מדובר בנוהל סתמי. דרישת ההסכמה היא בבחינת מושכלות יסוד של כבוד הנפטר ודרך ארץ לבני משפחתו….. זכות זו אינה מוחלטת, והיא נסוגה במקרה המתאים מפני אינטרסים רבי משקל ובהם 'תכנון בית העלמין, סדרי הקבורה, מצוקת מקום, הוצאות הכרוכות בשמירת חלקת הקבר ותחזוקתה, וכיוצא באלה'….. כך, הדין נותן קדימות לציפייתם של בני משפחתו וקרוביו של הנפטר, ומלמד, שרצונם של בני משפחה מדרגה ראשונה של נפטר הם ביטוי של כבוד המת שלו. רצונם של בני משפחה של מנוח אחר (ובמקרה דנן המנוחה), לקיום קבורת על בקברו של אדם אחר (ואפילו יהיה זה בנהּ של המנוחה), אינו בבחינת 'אינטרס רב משקל', הגובר על רצונם של בני המשפחה מדרגה ראשונה של המנוח הטמון בקברו, המבקשים שיוותר בקברו לבדו. כבוד המנוחה, המתבטא ברצון בני משפחתה, אינו יכול לבוא לידי מימוש ברמיסת כבוד המנוח המתבטא ברצון בני משפחתו. כפי שהעיד מנכ"ל נתבעת 1, חברה קדישא, אילו הקפידה לפעול על פי נהליה ולעמוד על הסכמת כל קרובי המשפחה של המנוח, לא היתה מתקיימת קבורת העל מלכתחילה, והמנוחה היתה מובאת לקבורה בקבר, שהיה מוקצה לה לפי זכותה בדין, וזוכה בו למנוחה נכונה. ענין זה עולה לא רק מקיומו של נוהל, אלא אף מהזכות שניתנה לקרובי המשפחה בקבר המנוח. כעולה ממסמכי הקבורה, הקבר שהוקצה למנוח הוא 'סוג קבר: בודד', ובכך נשללו סוגי קברים אחרים: 'זוגי \ משפחתי \ קבורת על \ סנהדרין'. ציפיית בני המשפחה לא נשענת אך על עקרון כבוד הנפטר, ואף לא רק על רצונן הברור של התובעות, אלא על מצג חוזי מפורש, שהוצג וגובה במסמכי הקבורה… בענין זה יש משקל רב לאופיה של חברה קדישא כגוף דו-מהותי… משהקצתה לנפטר 'קבר בודד', תוך שלילת סוגי קבורה אחרים, נתבעת 1 לא היתה רשאית לסטות מכך… בלי לתת לבני המשפחה מדרגה ראשונה להשמיע מראש את טענותיהם. קל וחומר אם הדבר קבוע בנהליה, בן בנו של קל וחומר אם נוגע בכבוד המת, המתבטא גם בציפיותיהן של בנות משפחת הנפטר וברגשותיהן….. מכל אלה עולה, שקבורת העל של המנוחה בקבר המנוח, ללא ידיעה וללא הסכמה של התובעות, נעשתה על ידי נתבעת 1 שלא כדין, תוך פגיעה חריפה וקשה בזכויותיהן וברגשותיהן של התובעות ושל האלמנה…"

ביהמ"ש דן בשאלות נוספות (האם עומדת לתובעות זכות לצו עשה, "קרי סעד ממשי לתיקון הפגיעה בזכויותיהן בדרך של השבת המצב לקדמותו, קרי הוצאת המנוחה מן הקבר, הותרת המנוח לבדו בקברו, והשבת המצבה לקדמותה"; והאם מוקנית לביהמ"ש סמכות ענינית) – אך לא אצטט מפסק הדין בקשר לאלו.

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.