שריפת גופות נפטרים בישראל

סקירת “דיו-מה”:

לאחרונה (8.2.19) התפרסמה כתבה באתר ynet, תחת הכותרת “הבן עתר נגד אחיותיו ובן הזוג: אל תשרפו את גופת אבי”.

אמנם, בגוף הכתבה מתוארת נאמנה החלטת ביהמ”ש לעניני משפחה (להלן: “ההחלטה“), אך האמור בכותרת הכתבה (“בית המשפט קיבל את טענות הבן וקבע…”) אינו מדויק. ההחלטה ניתנה לאחר שבנותיו ובן זוגו של הנפטר (שביקשו תחילה לכבד את רצונו, כי גופתו תישרף ולא תובא לקבורה), הודיעו, בטרם מתן פסק דין, על הסכמתם לקבורתו, וההחלטה הסתיימה כך: “מתן אישור לרצון המנוח לשרוף את גופתו ללא קביעת כללים אינה ממלאה אחר מטרת חוק יסוד כבוד האדם וחרותו ועל המחוקק לתת את דעתו על כך, מהר ככל האפשר, אם בחר בדרך של התרת שריפת גופת הנפטר. בנסיבות דנא לאור הודעת בן זוגו של המנוח ובנותיו שהינם מסכימים לבקשת בן המנוח לקבור את המנוח, אני מאשרת את הסכמת הצדדים…”

בסקירה זו יוצג, בתמצית – על רקע ההחלטה – הדין הנוהג בישראל, בנוגע לשריפת גופות נפטרים, אך אקדים לכך שתי הערות:

ראשית, ראוי לנטרל את ה”רתיעה”, שעלולה להתעורר כלפי “שריפת גופות”. אמנם, מקובל להניח כי ביהדות קיים איסור על שריפת גופות (ראו ע”א 7918/15, אליו אשוב לא אחת בהמשך; בהחלטה הוקדש לכך מקום נכבד – ודומה כי גם משקל רב לגופו של ענין). אך בין עובדה זו, שנוגעת להיבט הדתי, לבין הבעת “סלידה” מן המעשה עצמו, אין דבר וחצי דבר. יש לזכור, כי שריפת גופות מקובלת בקרב מליוני מאמינים (נוצרים, הינדואיסטיים ואחרים) ברחבי העולם. ישנם מי שנרתעים דווקא מקבורה; בפסק דינו של ביהמ”ש המחוזי בחיפה (ת.א. 25468-12-10), שגם אליו אשוב, צוטט בעלה של המנוחה, אשר “שמע מהמנוחה במהלך חייהם המשותפים הארוכים, מספר רב של פעמים, על רצונה כי גופתה תישרף… ההסבר שמסרה לו המנוחה לרצונה… נעוץ באי רצונה להיקבר במקום חשוך שבו ‘תולעים יאכלו אותה’…”

שנית, מעבר למשמעותה (אם בכלל) של ההחלטה, לגופה, היא ניתנה במסגרת הליך אשר היה נגוע בפגמים “דיוניים”, לכאורה (אך מהותיים).

הדיון בבקשת הבן, התקיים 3 ימים לאחר פטירת האב. בתגובתם לבקשה ציינו המשיבים, כי “כדי להביא לסיום מהיר של הליך מיותר וכואב זה”, הם נמנעו במכוון “מהעלאת טענות ‘דיוניות’, דוגמת העדר סמכות ענינית, אשר אולי היו מועלות ב’נסיבות’ אחרות”. ואכן, הדעה המקובלת הינה כי הסמכות הענינית במקרים ממין אלה, מסורה לבית המשפט המחוזי, ולא לביהמ”ש לעניני משפחה (ראו למשל, ת.א. 25468-12-10). העדר סמכות ענינית לביהמ”ש לעניני משפחה, בולט שבעתיים לאור התעלמות ההחלטה, מפסיקת ביהמ”ש העליון ובתיהמ”ש המחוזיים (שתפורט בהמשך).

בנוסף, נכתב בהחלטה כי לחברה שאמורה היתה לשרוף את הגופה “אין רשיון לשרוף גופות”, ו”התנהלותה חסויה מעיני הציבור, כשהינה מנמקת את התנהלותה הנסתרת מחשש שמא גורמים מתנגדים יתנכלו לה”. קביעות אלו “תמוהות” לגופן – מדובר בחברה אשר נזכרת כמעט בכל פסקי הדין שעוסקים בשריפת גופות (כולל פסקי הדין שיוזכרו בהמשך), ומעולם לא נאמרו בענינה דברים ממין אלה, והיא אף מנהלת אתר אינטרנט מוכר. אך אפילו מן ההיבט ה”דיוני” לבדו, לא מובנת ההתיחסות אל גורם, אשר כלל לא היה צד לדיון, ואשר לא נכתבה ולא נאמרה לגביו ולו מלה אחת – לא ע”י המבקש, ולא ע”י המשיבים?!

 

כאמור, ההחלטה ניתנה לאחר שבן זוגו ובנותיו של הנפטר, שביקשו תחילה לכבד את רצונו, כי גופתו תישרף, הסכימו לקבורתו. על פי לשון הכתבה: “החוק בארץ, כך פסק בית המשפט, אינו מכיר בטיפול בגווית המת אלא בדרך של קבורה, אזרחית או דתית”; אך בניגוד לרושם שעלול להיווצר לאור האמור, ולמקרא ההחלטה עצמה, הדברים אינם כה “החלטיים”, ולמעשה, צוין בהחלטה, ובמידה מסוימת בצדק, כי “המחוקק מתייחס להליך קבורה בלבד, בין בקבורה דתית ובין בקבורה אזרחית חלופית”, וכן, “נושא שריפת גופת הנפטר פרוץ לגמרי ולא נקבעו לגביו כל כללים בניגוד לקבורה דתית או אזרחית אשר הוסדרה בחוק ונקבעו לגביה כללים ברורים”. בהחלטה עצמה אף ישנן אמירות, מהן עולה “העדר איסור בחוק על שריפת גופה”.

אך גם אם נייחס לשופטת “קביעה” אחרת, זו אינה מתיישבת עם פסקי דין מפורשים וחד-משמעיים, של ביהמ”ש העליון ובתימ”ש מחוזיים, ביחס לדין החל בישראל. לא רק שאין לאמר, כי כל עוד “אין הסדרה בחוק”, מתחייבת כביכול המסקנה, כי יש להביא גופות נפטרים לקבורה, אלא שבפסיקה (שאף אוזכרה בהחלטה עצמה) הוכרע במפורש אחרת!

די לצטט, בהקשר זה, מפסק דינו של ביהמ”ש העליון, בע”א 7918/15: “אכן, ראוי היה כי הסוגיה הרגישה של הטיפול בנפטרים תוסדר בחקיקה… אולם בהעדר הוראת חוק המחייבת קבורת גופות, או אוסרת על שריפתן, עקרון החוקיות מלמד שאין כל מניעה לפעול בדרך זו”; וכן, “נדמה כי יש להעניק משקל לעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה אשר סבור כי שריפת גופות נפטרים אינה מנוגדת לתקנת הציבור. ראשית, אין איסור בחוק על פרקטיקה זו. שנית, מסתבר כי שריפת גופות נפטרים אינה בגדר ‘חדשים מקרוב באו’, וכי הערכאות שנדרשו לנושא במהלך העשור האחרון שבו ומצאו כי אין אינטרס ציבורי מכריע היוצר איסור על פעולה זו… בנסיבות אלה, ובהעדר איסור בחוק, נראה כי כדי להביא לתוצאה של איסור על שריפת גופות נדרשת חקיקה מפורשת של הכנסת”.

במלים אחרות: בניגוד, אולי, לדעה הרווחת בציבור, אין כל “חובה” לקבור גופות נפטרים, בכלל, ובקבורה “יהודית”, בפרט! ומנגד, אין כל “איסור” על שריפת גופות (מעשה שאף אושר לא אחת)!

אמנם, אין משמעות הדבר, כי “איש הישר בעיניו יעשה”. כך, למשל, בבג”צ 6167/09 (‘אבני’) ביקש העותר “שאחרי מותו לא ייקבר אלא גופתו תינתן למאכל חיות”, ועתירתו נדחתה, בהיותה “מנוגדת לתקנת הציבור ולכבוד האדם. גם אם מוחל העותר על כבודו שלו, אינו יכול למחול על כבוד הזולת שייתקל בתופעה אשר משמעה הוא ביזוי כבוד האדם וזיהום סביבתי; נשער בנפשנו אילו רבים היו הפונים בבקשה מעין זו, כיצד היתה נראית הסביבה, ואילו פורעניות היו מתרגשות”… (אגב, ב”גלגול מאוחר” של אותה פרשה, נקבע כי אין בדין “שלילה קטגורית של חוקיות כל צורת אי-קבורה”, והותרה השלכת גופת העותר לים).

אמנם בהחלטה נכתב, כי “שריפת גופת נפטר מעצם טבעה טומנת בחובה חשש גדול שתבוצע בדרך אשר לא מכבדת את הנפטר, כשבהעדר איסור בחוק על שריפת גופה ובהעדר כללים מוסדרים יכולים קרובי הנפטר, ללא כל פיקוח חוקי, לשרוף את הגופה בכל דרך שתראה להם, אפילו בחצר ביתם”; אך לא היה כל קשר בין אמירה זו, לבין נסיבות המקרה שנדון בהחלטה…

על פי מה ייקבע, איפוא, מה ייעשה בגופת נפטר? רובנו לא מקדישים לכך מחשבה, ודואגים לקבורת גופת יקירנו. לכל היותר, יכובד הרצון, אשר הביע הנפטר בעודו בחיים, להיקבר בקבורה “אזרחית” (ובמיוחד, אם הנפטר דאג לכך בחייו – מטבע הדברים, עלות קבורה “אזרחית”, שאינה מסובסדת, גבוהה בהרבה מעלות קבורה “רגילה”).

השיקול המכריע, הינו כיבוד רצונו של הנפטר – כמובן, כשהדבר “מעשי”, מחד גיסא, ואינו “סותר את תקנת הציבור”, מאידך גיסא.

במקרה נשוא ההחלטה, טען בנו של הנפטר, כי “אחיותיו [של המבקש] ובן זוגו [של הנפטר] מעונינים לשרוף את גופתו ולא להביאה לקבורה”; על כך השיבו המשיבים (בן זוגו ובנותיו של המנוח), כי לא מדובר ב”רצונם”, אלא לנגד עיניהם עומדת רק החובה המוסרית לכבד את רצון המנוח. יתר על כן, עמדתו האישית של מי מהם אינה רלוונטית; כל אחד מהם יכול להסכים עם רצון המנוח, או להסתייג ממנו, ואף להותיר אחריו “הנחיות” משלו לעת מותו (לתרום את גופתו למדע, לשרוף את גופתו, להיקבר בקבורה “אזרחית”, או להיקבר “לפי ההלכה”, וכו’). זו היתה גם רוח הדברים בפסק הדין בע”א 7918/15: “גם אם כותב חוות דעת זו מחזיק בהשקפה אחרת ביחס לכבוד המת והטיפול הראוי בו, מן הניתוח שהובא לעיל עולה כי אין כל בסיס משפטי להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הנשען על המצב המשפטי השורר בארץ”.

בתיהמ”ש שבו וכיבדו את רצונו – המוכח – של נפטר, כי גופתו תישרף. במקרה שנדון בע”א 7918/15, כובד רצון המנוחה, בניגוד לרצון הוריה, ונקבע, “שורשיה של חובת ההגנה על כבוד המת – ממנה נגזר הצורך לקיים את רצונו – נטועים בזכותו החוקתית של האדם לכבוד ולאוטונומיה אישית… הגוון החוקתי שנושאת חובה זו מעניק לה עליונות נורמטיבית על פני האינטרסים של בני המשפחה, ומוביל להעדפת רצון המת במקרה של התנגשות…. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מציב את רצון המנוח במרכז הבמה…”; ובת.א. 25468-12-10 קבע ביהמ”ש המחוזי, “העקרון המרכזי הקובע בכגון דא, הוא רצונו של הנפטר”.

מן ההחלטה עצמה, עולה כי השופטת היתה ערה ל”רצון המנוח לשרוף את גופתו”. לא רק שאין רלוונטיות לטעמיו של המנוח, אלא שיש להיזהר מקביעה רטרואקטיבית בענין, ובמיוחד כאשר לא ניתן לפנות אל האדם היחידי שרצונו רלוונטי… בבקשת הבן נכתב כי אביו היה “ניצול שואה שזכה להימלט ממשרפותיהם של הנאצים”, ובהחלטה נכתב כי במדינת ישראל ישנה כלפי שריפת גופות “רגישות רבה לאור מאורעות העם היהודי” – אך אפשר להניח, כי רצונו של המנוח כי גופתו תובא לשריפה, כמו גם השקפת עולמו, וסלידתו האישית מכל “סממן דתי”, נבעו דווקא מאותם “מאורעות”!

לעתים, רצון המנוח בא לידי ביטוי “בכתב”; כך למשל, במקרה שנדון בע”א 7918/15, סיכמה המנוחה עם חברה שעוסקת בשריפת גופות נפטרים, כי החברה תטפל בשריפת גופתה לאחר מותה, והיא אף הותירה אחריה צוואה, במסגרתה שבה והביעה את רצונה כי גופתה תישרף (זאת, כפי שהסבירה בתצהיר עליו חתמה כעבור מספר ימים, נוכח התנגדותה האידיאולוגית לקבורה בכלל, ורתיעתה מפני קבורה דתית בפרט).

אין ספק, כי כאשר מביע הנפטר בעודו בחייו את רצונו “בכתב”, המצב “פשוט” יותר, מן ההיבט ה”ראייתי” (אם כי גם אז, ניתן להעלות על הדעת שלל טענות אפשריות). אך ניתן להתחקות אחר את רצון הנפטר, ולהוכיח כי היה מעונין בשריפת גופתו, גם בהעדר “מסמך”; כך למשל, בת.א. (מחוזי חיפה) 25468-12-10, נקבע במפורש, כי “הוכחת רצון הנפטר יכולה להיות ‘בכל דרך אחרת’, ולא רק בצוואה ולא רק באמצעות כתב שהשאיר המנוח”. בבש”א (מחוזי חיפה) 6082/08 מדובר היה בנסיבות מרחיקות לכת אף יותר: באותו מקרה אושרה בקשת הורים לשרוף את גופת בתם הקטינה (אשר בוודאי לא היתה כשירה בחייה לערוך צוואה).

במקרה נשוא ההחלטה, לא בא רצונו של הנפטר לידי ביטוי ב”צוואה”, מן הטעם הפשוט, כי הוא כלל לא ערך צוואה… ומן הסתם אף לא היתה לו סיבה לחשוב, כי רצונו (הידוע) לא יכובד. בהעדר “מסמך בכתב”, קבעה השופטת: “שוכנעתי בכנות עדויות בן זוגו של המנוח ובנותיו שהמנוח ביקש בפניהם לשרוף את גופתו”. היא האמינה גם לבן, כי המנוח לא גילה לו על רצונו, והביעה “ספק קטן, שמא רצון המנוח לא היה כה החלטי”… בת.א. (מחוזי חיפה) 25468-12-10 נכתב, בנסיבות דומות, “אין גם לדעת מדוע יספר אדם נושא מסוים – בדרך כלל רגיש ואינטימי – לילדיו ולא לבן זוגו או ההיפך, ולא יספרו להוריו, או להיפך. יכולות להיות לכך סיבות רבות, מגוונות, המבוססות כולן על כך שאדם, כל אדם, שונה מרעהו בדעותיו ובמחשבותיו”.

מה קורה כאשר רצונו של הנפטר אינו ידוע, אינו ברור, או שנוי במחלוקת?

בבש”א (מחוזי ירושלים) 4230/06, נקבע כי החלטות בקשר לטיפול בגופתו של נפטר יכולות להתקבל רק בידי החוג המשפחתי המצומצם (בן זוג, ילד, הורה, אח ואחות); בבש”א (מחוזי חיפה) 6082/08, אומצה דעה זו, וכן נקבע כי “לא הוצגה בפניי כל אסמכתא בדין המאפשרת לביהמ”ש להתערב באשר לאופן הטיפול במנוחה. אין מחלוקת, כי קרובי משפחתה היחידים של המנוחה, דהיינו, הוריה ואחיה תומכים בעמדה, שהביאה בפניי האם, דהיינו, שריפת הגופה. במצב דברים זה, אין מקום להתערבות של ביהמ”ש”.

לעתים עלולה להתעורר מחלוקת גם בחוג המשפחתי המצומצם (בדומה למקרה נשוא ההחלטה). במקרה שנדון בת.א. (מחוזי חיפה) 25468-12-10 (שנסיבותיו דומות מאד לנסיבות המקרה נשוא ההחלטה), ביקשו בתה ובעלה של המנוחה את שריפת גופתה, בעוד שאמה ואחיה היו מעונינים בקבורתה; נקבע: “במדרג הזכאים לבקש קבורה חלופית לנפטר, קודם בן הזוג לילדים והילדים קודמים להורים”. במקרה נשוא ההחלטה, אלמלא הסכים לבסוף בן הזוג לקבורת המנוח, צריך היה להעדיף את עמדתו, בנוגע לרצון המנוח (ובמיוחד, מקום בו היתה זו גם דעת 3 מ-4 ילדיו).

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן