שמירת צוואות (א') – אצל עורכי דין

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

{הבהרה: הסקירה המקורית להלן, פורסמה לפני פרסום תיקון מס' 42 לחוק לשכת עורכי הדין (ס"ח 3161, 20.2.24) אשר למעשה יחליף (ממועד כניסתו לתוקף – שנה מיום פרסומו) את ההסדר הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (שמירת חומר ארכיוני במשרדי עורכי דין); ראו גם עדכון מיום 12.3.24}

***

בסקירה זו אתייחס לאספקטים שונים הקשורים לשמירת צוואות אצל עורכי דין; ובסקירה עתידית אתייחס לנוטריונים.

יובהר תחילה, כי למרות שעפי"ר נשמרות (ובצדק) צוואות בידי עורכי הדין שערכו אותן – רשאי מצווה לבחור שלא להותיר את הצוואה בידי עורך הדין, מכל סיבה שהיא. עם זאת, קשה למצוא לכך טעם סביר…

על עורכי דין חלים כללי לשכת עורכי הדין (שמירת חומר ארכיוני במשרדי עורכי דין) (להלן: "הכללים"). {ראו עדכון מיום 12.3.24}

בהתאם לסעיף 2 לכללים, "כל עוד לא הוסכם אחרת בכתב בין עורך הדין לבין לקוחו, לא יהא עורך הדין חייב לשמור על החומר הארכיוני שלו יותר מחמש השנים הנמנות מיום סיום טיפולו של עורך הדין בענין שמסר לו הלקוח או מיום סיום ההליכים המשפטיים בהם ייצג עורך הדין את הלקוח, לפי הענין". סעיף 4 לכללים מוסיף וקובע, כי "לא יבער עורך דין חומר ארכיוני אלא אם הציע לפני כן במכתב רשום שנשלח ללקוח או ליורשים, לפי הכתובת הידועה לעורך הדין באותה עת מהמסמכים שבידיו או הרשומה במינהל האוכלוסין, לקבלו בחזרה, להעתיקו או לצלמו והלקוח או היורשים לא עשו אחד מאלה תוך המועד שנקבע בהצעה".

"חומר ארכיוני" מוגדר בכללים – "כל מסמך שבידי עורך דין עקב טיפולו בענין לקוחו, בין שערך אותו ובין שנמסר למשרדו". זו הגדרה "רחבה" דיה כדי לחול, לכאורה, גם על צוואות; אך צוואה הינה מסמך בעל חשיבות מיוחדת – ולא בכדי, נקבע בסעיף 5 לכללים: "כללים אלה לא יחולו על צוואות ועל מסמכים אחרים שנמסרו לעורך הדין למשמרת, על פי הסכם מפורש או מכללא, בשביל הלקוח או בשביל אחר".

בניגוד לסעיף 2 לכללים, סעיף 5 אינו נוקב בתקופה של 5 שנים מסיום הטיפול (או בכל תקופה אחרת), אשר במהלכה חייב עורך הדין לשמור על צוואה שנשמרת בידיו. ברור כי פרשנות לפיה אין כל תקופה "מינימלית" לשמירת צוואה תהיה בלתי-סבירה (בלשון המעטה)… אך האם יש תקופה "מקסימלית"?

בהקשר זה, נקבע בעבר על ידי ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, כי "פירושו של כלל 5 הוא כי חלה חובה לשמור צוואה ללא הגבלת זמן אלא אם כן הלקוח נותן הוראה אחרת".

להשלמת התמונה, ועדות האתיקה של לשכת עורכי הדין שבו ועסקו במרוצת השנים בהיבטים שונים הנוגעים לשמירת חומר ארכיוני במשרדי עורכי דין. במרוצת השנים נוספה התלבטות בנוגע לאפשרות שמירת העתקי מסמכים "באמצעים אלקטרוניים"/מדיה דיגיטלית (באופן בלעדי, או בנוסף למקור). המעמד המיוחד שמיוחס כאמור לצוואות (ולמסמכים חשובים אחרים), בא לביטוי גם בחלק מן ההחלטות האמורות, למשל, "רצוי שמסמכים רשמיים בעלי חשיבות יתר משפטית כגון: צוואה, צו ירושה, צו קיום צוואה, שטר העברת בעלות בלשכת רישום המקרקעין, ימשיכו להישמר אצל עורך הדין"; "מסמכים כמו צוואות, פסקי-דין, החלטות בימ"ש או גוף ציבורי אחר יש לשמור את מקורם".

ראוי לאזכור נייר עמדה שפרסמה ועדת האתיקה של מחוז תל אביב, אשר סברה (מטעמים הקשורים להתיישנות) כי תחולתו "לעד" של הכלל בדבר שמירה חומר ארכיוני "אינה הגיונית ובלתי ניתנת לישום", ומשכך "יש לקבוע סף של 7 שנים שאחריו אין חובה לשמור או לעדכן את הלקוח" – גם כאן, הובהר כי "בענין זה אין לכלול צוואות ותיקי מכר מקרקעין (או מסמכים שהדין מסדיר שמירתם לפרקי זמן ארוכים)".

החובה לשמור מסמכים (בכפוף לתנאים מסוימים ולתקופה מסוימת), לרבות צוואות, מחייבת נקיטת אמצעים סבירים כדי שלא יינזקו. נוסף על הכללים, שחלים במישור האתי, חלים על עורכי דין חיובים שמקורם, למשל, בדיני השליחות והנאמנות. המקור העיקרי לחבותו של עורך דין כלפי לקוחו, הינו התקשרותם החוזית – אך יש להניח, כי בד"כ לא תהיה התיחסות לשמירת מסמכים… ניתן אמנם להסתייע בהוראת סעיף 26 לחוק החוזים – חלק כללי ("פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג…"), אך ספק אם יהיה בכך צורך, לאור תחולת פקודת הנזיקין (בנסיבות מסוימות, ובתנאי שנגרם נזק) על עורך דין אשר נהג ב"רשלנות" (כלומר, לא נהג כ"עורך דין סביר", או "לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות" כמצופה ממשלח ידו).

בהקשר הנדון, רלוונטיים גם דיני "שומרים" – במישרין, מכח סעיף 2 ("אחריות שומרים") לחוק השומרים, התשכ"ז-1967: "(א) שומר חינם אחראי לאבדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו. (ב) שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו"; או בהתאם לסעיף 12(א) לחוק הנאמנות: "נאמן אחראי לנזק שנגרם לנכסי הנאמנות או לנהנים עקב הפרת חובתו כנאמן; על אחריותו לאבדנם ולנזקם של נכסי הנאמנות המוחזקים בידו יחולו הוראות חוק השומרים…"

עורך דין, ככל שהינו מחויב בשמירת מסמכים, הינו "שומר". הדעת נותנת כי יש לראותו כ"שומר שכר" (בוודאי אם שרותיו נשכרו לשם כך – ראו בסוף הסקירה); אך אפילו נראה בו "שומר חינם", ממילא גם אז הוא "אחראי לאבדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו".

עם זאת, ברור כי לא בכל מקרה בו ניזוקו מסמכים שנשמרו בידי עורך דין, הוא יימצא אחראי לכך, ועל כל מקרה להִבַּחֵן לגופו, האם היתה "רשלנות".

בהקשר זה, אזכיר כי אפילו הפקדת צוואה במרשם הארצי שמנהל הרשם לעניני ירושה, אינה מספקת "ערובה" מוחלטת, לשמירת הצוואה שהופקדה (ובוודאי לא בנסיבות כגון "שריפה, הצפה, או אסון טבע דוגמת רעידת אדמה")!… {ראו עדכון מיום 17.1.19 לסקירה זאת}

מקובל לכלול בפוליסות ביטוח אחריות מקצועית של עורכי דין, כיסוי בגין "אובדן מסמכים".

לפי סעיף 75(א) לחוק הירושה: "מי שיש בידו צוואה חייב למוסרה, במקור או בהעתק מאושר, לרשם לעניני ירושה מיד לאחר שנודע לו על מות המצווה". הסעיף אמנם חל על כל אדם "שיש בידו צוואה" (ו"נודע לו על מות המצווה") – אך ברור כי הוראתו רלוונטית במיוחד, כאשר צוואה נשמרת בידי עורך דין (ראו גם הסקירה בנושא "הפקדת צוואות במרשם הארצי").

לפי סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין: "דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם"; ולפי כלל 19 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית): "עורך דין ישמור בסוד כל דבר שיובא לידיעתו בידי לקוח או מטעמו, תוך כדי מילוי תפקידיו, זולת אם הסכים הלקוח במפורש אחרת…"); חובה זו מוסיפה לחול, עקרונית, גם לאחר פטירת הלקוח (אשר החסיון – וממילא גם הזכות לוותר עליו – שייכים לו). מספר החלטות של ועדות האתיקה עסקו בהעברת צוואות – מקור או העתק – לידי צדדים שלישיים, בנסיבות שונות (לעתים בחיי המצווה, ולעתים לאחר מותו).

במקרה (השכיח) בו נותרה צוואה בידי עורך הדין – רשאי המצווה לקבל אותה חזרה לידיו; ובנסיבות מסוימות, הדבר אף "מתבקש".

בהתאם לסעיף 36(א) לחוק הירושה, "המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה…"

באחת מהחלטותיה, קבעה ועדת האתיקה בהקשר זה, כי על עורך דין למלא אחר בקשת לקוחותיו, ולהשיב לידיהם את הצוואות המקוריות, והוסיפה כי על עורך הדין "להשמיד אף העתקי הצוואות אשר בידיו כדי למנוע סיבוכים משפטיים מיותרים". דעתי האישית שונה… לטעמי, רצוי לשמור העתק (פיזי או דיגיטלי) של צוואה שמוחזרת, דווקא משום שעלולים להתעורר "סיבוכים משפטיים" (ובין היתר – מבלי לפרט – לעצם קיומה של הצוואה שהוחזרה, או לתוכנה, יכולות להיות משמעויות נכבדות). {ראו בהקשר זה גם את דברי ההסבר שנלוו להצעת החוק שקדמה לתיקון מס' 42 לחוק לשכת עורכי הדין, כפי שצוטטו בעדכון מיום 12.3.24 להלן; וכן תוספת מיום 13.3.24 להלן}

לסיום, אציין כי ועדת שכר טרחה של לשכת עורכי הדין דנה והחליטה בעבר בנושא "נאמנות לשמירת צוואה"; וכי גם בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000, ישנה התיחסות ל"הפקדת צוואה, שנערכה בידי אחר". {ראו עדכון מנובמבר 2020 לסקירה זאת}

תוספות ועדכונים

14.2.23

בגליון 73 (ינואר 2023) של בטאון "אתיקה מקצועית", פורסמה החלטה את/77/22 של ועדת האתיקה, שענינה שאילתה זאת: "משרד עורכי דין מחזיק בארכיון תיקים של לקוחות שנפטרו, התיקים עוסקים בהליכים בדיני משפחה, שמטבעם התנהלו בדלתיים סגורות. האם ניתן להעביר את החומר ליורשי הלקוח?"

נקבע בהחלטה הנ"ל, בין היתר, כי "כלל 4 לכללי לשכת עורכי הדין (שמירת חומר ארכיוני במשרד עורכי דין)… קובע: 'לא יבער עורך דין חומר ארכיוני אלא אם הציע לפני כן במכתב רשום שנשלח ללקוח או ליורשים…' להגדרת היורשים קיימת משמעות ורלוונטיות רבה בנוגע לסוגית מסירת החומר ו/או המידע על ידי עורך הדין. השאלה מיהו 'יורש'? צריך שתתפרש לפי הדין המהותי. המונח 'יורש' מוגדר בחוק הירושה… ולפיו 'היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה, הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה'… לנוכח עליונות הצוואה על פני כללי הירושה, הרי שבהעדר הוראה אחרת, שניתנה על ידי הלקוח בחייו (ועדיף שתהיה בכתב) ככל שקיימת צוואה שקוימה והוצג לעורך הדין צו שיפוטי מתאים, הזוכים על פי הצוואה הם אלה שיהיו זכאים לקבלת חומר ו/או מידע, ולא היורשים על פי דין. בהעדר צוואה יוצג צו ירושה והיורשים על פי דין יהיו היורשים שזכאים לקבל את החומר והמידע מעורך הדין.

קיימת חשיבות רבה דווקא בתיקי משפחה להעברת המידע שבתיק, על מנת שהיורשים יוכלו לדעת על היקף זכויותיהם ומימושן….. העובדה שמדובר בדברים חסויים… אין בה כדי לאיין את עבירות המידע בירושה. כל זאת, כאמור, בהעדר הוראה אחרת בכתב ונוגדת, שאז עם קיומה, יש לפעול לקבלת הכרעה מערכאה שיפוטית, ככל וקיימת התנגדות מצד מי מהיורשים.

לעניין מסירת צוואה למשמרת בידי עורך הדין: כללי שמירת חומר ארכיוני לא חלים על צוואות שנמסרות לעורכי דין למשמרת….. על עורך הדין לפעול בהתאם לסעיף 75 לחוק הירושה….. כך שככל ומי מבני משפחת הלקוח או צד ג' מבקש לקבל העתק מהצוואה שבידי עורך הדין, וככל שלא קיימת הוראה מפורשת וכתובה מהלקוח כאמור, על עורך הדין למסור אותה באופן מיידי לרשם הירושה, ולהפנות את היורשים לרשם הירושה. המחוקק חייב את מי שבידו צוואה למסור אותה לרשם, אך לא הוסיף שקיימת חובה למסור אותה לכל מי שמבקש לקבל העתק הימנה….."

27.6.23

ביום 25.6.23 פורסם תזכיר "חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס'…) (שמירת חומר ארכיוני במשרדי עורכי דין), התשפ"ג-2023"; תחילה יובאו דברי ההסבר הנלווים, כלשונם [ההדגשות נוספו]:

"כללי לשכת עורכי הדין (שמירת חומר ארכיוני במשרדי עורכי דין), התשל"א-1971 (להלן – 'הכללים') הותקנו על ידי המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, באישור שר המשפטים, מתוקף סמכותה לפי סעיף 109 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן – 'החוק' או 'חוק לשכת עורכי הדין'). לפי ההסדר הקיים בכללים, כל עוד לא הוסכם אחרת בכתב בין עורך הדין לבין לקוחו, לא יהא עורך הדין חייב לשמור על החומר הארכיוני שלו יותר מחמש השנים, הנמנות מיום סיום טיפולו של עורך הדין בענין שמסר לו הלקוח או מיום סיום ההליכים המשפטיים בהם ייצג עורך הדין את הלקוח, לפי הענין (להלן – 'תקופת השמירה'). עם זאת, קובעים הכללים סייג, לפיו לא יבער עורך דין חומר ארכיוני, אלא אם הציע לפני כן במכתב רשום, שנשלח ללקוח או ליורשים, לפי הכתובת הידועה לעורך הדין באותה עת מהמסמכים שבידיו, או הרשומה במינהל האוכלוסין, לקבלו בחזרה, להעתיקו או לצלמו, והלקוח או היורשים לא עשו אחד מאלה, תוך המועד שנקבע בהצעה.

עורכי דין אשר טיפלו במשך עשרות שנים במאות ואלפי לקוחות, ואשר מעונינים לבער את החומר הארכיוני שברשותם, ניצבים בפני נטל רגולטורי משמעותי, בדמות החובה להודיע לכל לקוח ולקוח, גם עשרות שנים לאחר סיום הטיפול, על ביעור החומר שברשותם. בחלוף זמן כה רב, הכתובת הידועה לעורך הדין עשויה להיות לא רלוונטית, ויהיה עליו לפנות לרשות האוכלוסין ביחס לחלק ניכר מהחומר הארכיוני שנשמר במשרדו. כל זאת, כאשר סביר להניח שבחלוף הזמן, חלק ניכר מהחומר הארכיוני אינו רלוונטי עוד ללקוחות.

במסגרת תזכיר החוק מוצע להסדיר את הטיפול בחומר ארכיוני בחקיקה ראשית, במסגרת תיקון חוק לשכת עורכי הדין, והוספת סעיף 90א. בהתאם לאמור, מוצע לבטל את הסייג הקיים היום בכללים, ולאפשר לעורך הדין לבער את החומר הארכיוני בתום תקופת השמירה. במקביל, מוצע להאריך את תקופת השמירה מחמש שנים, כפי שקבוע כאמור בכללים, לשבע שנים. כן מוצע לקבוע, כי שר המשפטים יקבע בצו סוגי מסמכים, שלגביהם תיקבע תקופת שמירה ארוכה יותר, בהתאם למאפייניהם של המסמכים. רשימת המסמכים תיקבע בתוספת.

סעיף 109 לחוק לשכת עורכי הדין, קובע כי המועצה הארצית של הלשכה רשאית, באישור שר המשפטים, להתקין כללים בכל ענין הנוגע לארגון הלשכה ופעולותיה, ובשורת נושאים המפורטים בסעיף האמור, במידה שלא נקבעו הוראות באותו ענין בחוק. על כן מוצע, יחד עם הסדרת נושא שמירת החומר הארכיוני בחוק לשכת עורכי הדין, לבטל את הכללים".

מבלי להתייחס לנוסח המוצע של סעיף 90א לחוק לשכת עורכי הדין, במלואו, יצוין כי על פי ההצעה, יוגדרו "חומר ארכיוני – כל מסמך המצוי ברשות עורך דין עקב טיפולו בעניין לקוחו, בין שערך אותו ובין שנמסר למשרדו"; ו"מסמך – לרבות מכתב, תרשים, דיאגרמה, מפה, סרט או תצלום, קובץ שמע, בין אם על גבי נייר ובין אם באמצעים דיגיטליים, העשוי לשמש ראיה". לפי סעיף 90א(ה) המוצע, "הוראות סעיף זה לא יחולו על סוגי המסמכים הקבועים בתוספת [נראה כי צ"ל "התוספת השניה" – ד.ר.] ועל מסמכים אחרים שנמסרו לעורך הדין למשמרת, על פי הסכם מפורש, בשביל הלקוח או בשביל אחר" – בתוספת השניה נכללת, בין היתר, "צוואה בהתאם לחוק הירושה, התשכ"ה-1965", אשר תקופת השמירה שלה "עד למסירת הצוואה לרשם לעניני ירושה, לפי סעיף 75 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, או בהתאם לדרישת המוריש".

עדכון – 12.3.24

בהמשך לתוספת מיום 27.6.23 לעיל:

ביום 20.2.24 פורסם (ס"ח 3161) תיקון מס' 42 לחוק לשכת עורכי הדין (להלן: "החוק העיקרי" ו"התיקון"). לא ארחיב לגבי התיקון בכללותו – ודי להפנות אל דברי ההסבר שנלוו להצעת החוק (פורסמה ביום 22.1.24), ואל התיקון עצמו (ראו גם "גילוי דעת" מטעם ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין); אך יצוין, כי התיקון למעשה יחליף (מ"יום התחילה" – 20.2.25) את ההסדר הקבוע בכללים.

הסקירה לעיל התמקדה בשמירת צוואות אצל עורכי דין – ולכך אתייחס בקצרה להלן.

בהתאם לתיקון, בין היתר, נוספו לחוק העיקרי סעיף 90א ותוספת שניה (להלן: "התוספת השניה"). ענינם של סעיפים 90א(ב) ו-(ג) הינו שמירת "חומר ארכיוני", בכלל; ובסעיף 90א(ד) נקבע: "על אף האמור בסעיפים קטנים (ב) ו-(ג), עורך דין ישמור על חומר ארכיוני שהוא מסמך המפורט בטור א' לתוספת השניה לתקופה כמפורט בטור ב' לתוספת האמורה, ובהתאם למפורט בו; שר המשפטים רשאי, בצו, לשנות את התוספת השניה, ובכלל זה להוסיף סוגי מסמכים שלגביהם יקבע תקופת שמירה שונה" [יצוין, כי בהתאם לסעיף 5 לתיקון ("תחילה, תחולה והוראת מעבר"): "(ג) על אף האמור בסעיף 90א(ב) עד (ד) לחוק העיקרי, כנוסחו בחוק זה, הסכימו עורך דין ולקוחו לפני יום פרסומו של חוק זה, בכתב, על תקופת שמירה מסויימת לענין חומר ארכיוני… בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין (שמירת חומר ארכיוני במשרדי עורכי דין)… יחולו הוראות ההסכם לענין תקופת השמירה, אלא אם כן עורך הדין ולקוחו הסכימו על תקופת שמירה אחרת, ביום פרסומו של חוק זה או לאחריו, בהתאם להוראות סעיף 90א(ג) או (ד) והתוספת השניה לחוק העיקרי, כנוסחם בחוק זה"]

המסמך הראשון המצוין בטור א' של התוספת השניה ("סוג המסמך") הינו "צוואה"; לגביו נקבעה "תקופת שמירה" (טור ב' לתוספת השניה) כדלקמן: "התקופה שעד למסירת הצוואה במקור לרשם לעניני ירושה, לפי סעיף 75 לחוק הירושה… או בהתאם לדרישת המצווה בכתב". בהתייחס לכך, נכתב בדברי ההסבר שנלוו להצעת החוק, תחילה באופן כללי: "מוצע לקבוע בתוספת השניה המוצעת סוגי מסמכים אשר תחול לגביהם תקופת שמירה שונה, ובהתאם לכך גם היכולת של עורך הדין לבער את החומרים בסופה. בתוספת האמורה מפורטים מסמכים שיש חשיבות בשמירתם לפרק זמן ארוך יותר, בשל חשיבותם בעבור הלקוח ובשל ההשלכות הקשות העלולות להיות על זכויותיו של הלקוח, אם יבוערו. לצד קביעת פרק הזמן לשמירת המסמך, מוצע לקבוע גם את האפשרות להסכים על תקופה אחרת, וזאת בשים לב לטיב המסמך וייחודיותו. כפי שצוין, הוצע להסמיך את שר המשפטים לערוך את התוספת השניה, ולהוסיף לה סוגי מסמכים נוספים…"; ובהתייחס באופן ספציפי לצוואות, נכתב: "בענין צוואות יש חשיבות לשמירת העותק המקורי של צוואה, כדי להוכיח את המהימנות והאותנטיות של הצוואה (ראו סעיף 68(ב) לחוק הירושה…) לפיכך, מוצע כי הצוואה המקורית תישמר בידי עורך הדין, עד למסירת הצוואה במקור לרשם לעניני ירושה (ואז יהיה ניתן לבער העתקים של הצוואה, אם נמצאים בידי עורך הדין), או בהתאם לדרישת הלקוח בכתב מעורך דינו בענין צוואתו (למשל אם הלקוח פונה לעורך הדין ומבקש לקבל לידיו את הצוואה או להשמיד אותה), כך שעקרון החופש לצוות, כאמור בסעיף 27 לחוק הירושה, נשמר. עקרון זה של חופש הציווי, כולל גם את האפשרות של המצווה לחזור בו מצוואתו בדרך של השמדת הצוואה, כאמור בסעיף 36 לחוק. יובהר כי בנוגע למסמכים בעניני ירושה, שאינם צוואה, יחולו הכללים הרגילים בענינם".

13.3.24

ביום 29.1.24 ניתן פסק דין (פורסם ב"נבו") במסגרת ת"ע 44502-03-21 (ותיקים נוספים). ענינו של פסק הדין אינו קשור לסקירה לעיל; בתמצית, הוכח כי במקרה שנדון בפסק הדין, כתב מנוח בכתב ידו על גבי צוואתו, כי היא מבוטלת, שירטט שני קווים אלכסוניים, וחתם – ונקבע, כי מדובר בביטול כדין של הצוואה (וכי הפגם הנובע מהעדר תאריך ביטול, ניתן לריפוי בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה, מקום בו אין לבית המשפט ספק לגבי רצון המנוח).

עם זאת, בפסק הדין הובאו ציטוטים מתצהיר עדותו, ומעדותו, של עורך הצוואה: "עו"ד ג'רבי, אשר הכיר את המנוח מאז היה עורך הדין ילד, הוא שערך עבור המנוח את צוואתו ושימש כעד לה. בתצהיר עדותו הראשית העיד: '4. לבקשת המנוח אני ערכתי את צוואתו ביום 25.7.12, ובתום החתימה מסרתי לו עותקים ממנה, ונשארו אצלי גם שתי צוואות מקוריות חתומות על ידו. 5. בערך כשנה וחצי לאחר מכן, איני זוכר תאריך מדויק, המנוח הגיע אלי למשרד וביקש ממני לקבל את שתי הצוואות המקוריות שנשארו אצלי במשרד. כמו כן, המנוח ביקש ממני למחוק את הקבצים במחשב שנוגעים לצוואתו. המנוח ביקש לראות בעיניו שאני מוחק את הקבצים, ואני עשיתי זאת בנוכחותו, ולבקשתו גם מסרתי לידיו את שתי הצוואות המקוריות שהיו במשרדי. המנוח אמר לי שאם הוא ירצה לעשות צוואה חדשה – הוא יבוא אלי שוב. התרשמתי לחלוטין שהמנוח החליט לבטל את צוואתו שערך אצלי, ואולי לכתוב חדשה בעתיד. המנוח באופן מוחלט לא רצה שיישאר זכר לצוואתו, אפילו לא טיוטא במחשב שלי או העתק סרוק וחתום כפי שאני נוהג לעשות'. בחקירתו העיד עו"ד ג'רבי: 'העובדות הן שאחרי שנה וחצי שנתיים, אולי יותר, לא תיעדתי, בא אלי המנוח ואמר לי תן לי חזרה את הצוואה, את ההעתקים שיש אצלך, שניים מקור זה מה שיש לי, ויש לי מה שסרוק במחשב, את המקור שניהם נתתי לו, אני שומר את זה אצלי כדי לתת לרשם הירושות, ובנוכחותו מחקתי גם מה שיש לי בתיקיה, וגם ביקש סל מיחזור, נכנסתי לסל המיחזור, נמחק. לא השאיר זכר'… עוד אמר: 'הוא לא דיבר איתי על ביטול, הוא אמר לי 'אם ארצה לעשות חדשה אבוא אליך', זה נתן לי התרשמות שהוא רוצה לבטל, זה ההתרשמות שלי בלבד'…"

לקראת סוף הסקירה המקורית לעיל, נכתב: "לטעמי, רצוי לשמור העתק (פיזי או דיגיטלי) של צוואה שמוחזרת, דווקא משום שעלולים להתעורר 'סיבוכים משפטיים' (ובין היתר – מבלי לפרט – לעצם קיומה של הצוואה שהוחזרה, או לתוכנה, יכולות להיות משמעויות נכבדות)"… דרישת המצווה (המנוח), לא רק להשיב לידיו כל עותק של צוואתו, שנשמר בידי עורך הצוואה, אלא גם למחוק כל זכר של הצוואה ממחשבו של עורך הצוואה (ואף מסל המיחזור!) הינה יוצאת דופן (בלשון המעטה), ונראה, כי בנסיבות כאלו, אין בידי עורך הדין ברירה, מלבד מילוי רצון המצווה (תוך החתמתו על מסמך מתאים, ותעוד מפורט של הנסיבות הרלוונטיות) – אם כי רצוי, לדעתי, לנסות תחילה לשכנע את המצווה להימנע ממחיקת כל זכר של הצוואה.

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ו/או בצרופות ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.