שמירת צוואות (א’) – אצל עורכי דין

בסקירה זו אתייחס לאספקטים שונים הקשורים לשמירת צוואות אצל עורכי דין; ובסקירה עתידית אתייחס לנוטריונים.

יובהר תחילה, כי למרות שעפי”ר נשמרות (ובצדק) צוואות בידי עורכי הדין שערכו אותן – רשאי מצווה לבחור שלא להותיר את הצוואה בידי עורך הדין, מכל סיבה שהיא. עם זאת, קשה למצוא לכך טעם סביר…

 

על עורכי דין חלים כללי לשכת עורכי הדין (שמירת חומר ארכיוני במשרדי עורכי דין) (להלן: “הכללים“).

בהתאם לסעיף 2 לכללים, “כל עוד לא הוסכם אחרת בכתב בין עורך הדין לבין לקוחו, לא יהא עורך הדין חייב לשמור על החומר הארכיוני שלו יותר מחמש השנים הנמנות מיום סיום טיפולו של עורך הדין בענין שמסר לו הלקוח או מיום סיום ההליכים המשפטיים בהם ייצג עורך הדין את הלקוח, לפי הענין”. סעיף 4 לכללים מוסיף וקובע, כי “לא יבער עורך דין חומר ארכיוני אלא אם הציע לפני כן במכתב רשום שנשלח ללקוח או ליורשים, לפי הכתובת הידועה לעורך הדין באותה עת מהמסמכים שבידיו או הרשומה במינהל האוכלוסין, לקבלו בחזרה, להעתיקו או לצלמו והלקוח או היורשים לא עשו אחד מאלה תוך המועד שנקבע בהצעה”.

“חומר ארכיוני” מוגדר בכללים – “כל מסמך שבידי עורך דין עקב טיפולו בענין לקוחו, בין שערך אותו ובין שנמסר למשרדו”. זו הגדרה “רחבה” דיה כדי לחול, לכאורה, גם על צוואות; אך צוואה הינה מסמך בעל חשיבות מיוחדת – ולא בכדי, נקבע בסעיף 5 לכללים: “כללים אלה לא יחולו על צוואות ועל מסמכים אחרים שנמסרו לעורך הדין למשמרת, על פי הסכם מפורש או מכללא, בשביל הלקוח או בשביל אחר”.

בניגוד לסעיף 2 לכללים, סעיף 5 אינו נוקב בתקופה של 5 שנים מסיום הטיפול (או בכל תקופה אחרת), אשר במהלכה חייב עורך הדין לשמור על צוואה שנשמרת בידיו. ברור כי פרשנות לפיה אין כל תקופה “מינימלית” לשמירת צוואה תהיה בלתי-סבירה (בלשון המעטה)… אך האם יש תקופה “מקסימלית”?

בהקשר זה, נקבע בעבר על ידי ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, כי “פירושו של כלל 5 הוא כי חלה חובה לשמור צוואה ללא הגבלת זמן אלא אם כן הלקוח נותן הוראה אחרת”.

להשלמת התמונה, ועדות האתיקה של לשכת עורכי הדין שבו ועסקו במרוצת השנים בהיבטים שונים הנוגעים לשמירת חומר ארכיוני במשרדי עורכי דין. במרוצת השנים נוספה התלבטות בנוגע לאפשרות שמירת העתקי מסמכים “באמצעים אלקטרוניים”/מדיה דיגיטלית (באופן בלעדי, או בנוסף למקור). המעמד המיוחד שמיוחס כאמור לצוואות (ולמסמכים חשובים אחרים), בא לביטוי גם בחלק מן ההחלטות האמורות, למשל, “רצוי שמסמכים רשמיים בעלי חשיבות יתר משפטית כגון: צוואה, צו ירושה, צו קיום צוואה, שטר העברת בעלות בלשכת רישום המקרקעין, ימשיכו להישמר אצל עורך הדין”; “מסמכים כמו צוואות, פסקי-דין, החלטות בימ”ש או גוף ציבורי אחר יש לשמור את מקורם.

ראוי לאזכור נייר עמדה שפרסמה ועדת האתיקה של מחוז תל אביב, אשר סברה (מטעמים הקשורים להתיישנות) כי תחולתו “לעד” של הכלל בדבר שמירה חומר ארכיוני “אינה הגיונית ובלתי ניתנת לישום”, ומשכך “יש לקבוע סף של 7 שנים שאחריו אין חובה לשמור או לעדכן את הלקוח” – גם כאן, הובהר כי “בענין זה אין לכלול צוואות ותיקי מכר מקרקעין (או מסמכים שהדין מסדיר שמירתם לפרקי זמן ארוכים)”.

 

החובה לשמור מסמכים (בכפוף לתנאים מסוימים ולתקופה מסוימת), לרבות צוואות, מחייבת נקיטת אמצעים סבירים כדי שלא יינזקו. נוסף על הכללים, שחלים במישור האתי, חלים על עורכי דין חיובים שמקורם, למשל, בדיני השליחות והנאמנות. המקור העיקרי לחבותו של עורך דין כלפי לקוחו, הינו התקשרותם החוזית – אך יש להניח, כי בד”כ לא תהיה התיחסות לשמירת מסמכים… ניתן אמנם להסתייע בהוראת סעיף 26 לחוק החוזים – חלק כללי (“פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה – לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג…”), אך ספק אם יהיה בכך צורך, לאור תחולת פקודת הנזיקין (בנסיבות מסוימות, ובתנאי שנגרם נזק) על עורך דין אשר נהג ב”רשלנות” (כלומר, לא נהג כ”עורך דין סביר”, או “לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות” כמצופה ממשלח ידו).

בהקשר הנדון, רלוונטיים גם דיני “שומרים” – במישרין, מכח סעיף 2 (“אחריות שומרים”) לחוק השומרים, התשכ”ז-1967: “(א) שומר חינם אחראי לאבדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו. (ב) שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו“; או בהתאם לסעיף 12(א) לחוק הנאמנות: “נאמן אחראי לנזק שנגרם לנכסי הנאמנות או לנהנים עקב הפרת חובתו כנאמן; על אחריותו לאבדנם ולנזקם של נכסי הנאמנות המוחזקים בידו יחולו הוראות חוק השומרים…”

עורך דין, ככל שהינו מחויב בשמירת מסמכים, הינו “שומר”. הדעת נותנת כי יש לראותו כ”שומר שכר” (בוודאי אם שרותיו נשכרו לשם כך – ראו בסוף הסקירה); אך אפילו נראה בו “שומר חינם”, ממילא גם אז הוא “אחראי לאבדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו”.

עם זאת, ברור כי לא בכל מקרה בו ניזוקו מסמכים שנשמרו בידי עורך דין, הוא יימצא אחראי לכך, ועל כל מקרה להִבַּחֵן לגופו, האם היתה “רשלנות”.

בהקשר זה, אזכיר כי אפילו הפקדת צוואה במרשם הארצי שמנהל הרשם לעניני ירושה, אינה מספקת “ערובה” מוחלטת, לשמירת הצוואה שהופקדה (ובוודאי לא בנסיבות כגון “שריפה, הצפה, או אסון טבע דוגמת רעידת אדמה”)!…

מקובל לכלול בפוליסות ביטוח אחריות מקצועית של עורכי דין, כיסוי בגין “אובדן מסמכים”.

 

לפי סעיף 75(א) לחוק הירושה: “מי שיש בידו צוואה חייב למסרה, במקור או בהעתק מאושר, לרשם לעניני ירושה מיד לאחר שנודע לו על מות המצווה”.

הסעיף אמנם חל על כל אדם “שיש בידו צוואה” (ו”נודע לו על מות המצווה”) – אך ברור כי הוראתו רלוונטית במיוחד, כאשר צוואה נשמרת בידי עורך דין (ראו גם הסקירה בנושא “הפקדת צוואות במרשם הארצי”).

 

לפי סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין: “דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם”; ולפי כלל 19 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית): “עורך דין ישמור בסוד כל דבר שיובא לידיעתו בידי לקוח או מטעמו, תוך כדי מילוי תפקידיו, זולת אם הסכים הלקוח במפורש אחרת…”)

חובה זו מוסיפה לחול, עקרונית, גם לאחר פטירת הלקוח (אשר החסיון – וממילא גם הזכות לוותר עליו – שייכים לו). מספר החלטות של ועדות האתיקה עסקו בהעברת צוואות – מקור או העתק – לידי צדדים שלישיים, בנסיבות שונות (לעתים בחיי המצווה, ולעתים לאחר מותו).

 

במקרה (השכיח) בו נותרה צוואה בידי עורך הדין – רשאי המצווה לקבל אותה חזרה לידיו; ובנסיבות מסוימות, הדבר אף “מתבקש”.

בהתאם לסעיף 36(א) לחוק הירושה, “המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה…”

באחת מהחלטותיה, קבעה ועדת האתיקה בהקשר זה, כי על עורך דין למלא אחר בקשת לקוחותיו, ולהשיב לידיהם את הצוואות המקוריות, והוסיפה כי על עורך הדין “להשמיד אף העתקי הצוואות אשר בידיו כדי למנוע סיבוכים משפטיים מיותרים”. דעתי האישית שונה… לטעמי, רצוי לשמור העתק (פיזי או דיגיטלי) של צוואה שמוחזרת, דווקא משום שעלולים להתעורר “סיבוכים משפטיים” (ולעצם קיומה של הצוואה שהוחזרה, או לתוכנה, יכולה להיות משמעות).

 

לסיום, אציין כי ועדת שכר טרחה של לשכת עורכי הדין דנה והחליטה בעבר בנושא “נאמנות לשמירת צוואה”; וכי גם בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש”ס-2000, ישנה התיחסות ל”הפקדת צוואה, שנערכה בידי אחר”.

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ו/או בצרופות ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן