שיהוי

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

{הסקירה המקורית פורסמה כאשר תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 היו עדיין בתוקף}

ההגדרה המילונית המקובלת ל"שיהוי" הינה "איחור, עיכוב". בהיבט המשפטי, יש למונח "שיהוי" שתי משמעויות עיקריות: האחת, בהקשר של דחית תובענה שטרם "התיישנה"; והשניה, בהקשר של "סירוב למתן סעד" (ובמיוחד – אך לא רק – כשמדובר בבקשות ל"סעדים זמניים", ובעתירות לבג"צ או לבתי משפט לענינים מינהליים).

נושא ההתיישנות ידון בסקירה עתידית, ולצורך סקירה זו, די לציין כי לפי סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 ("חוק ההתיישנות"), "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". יש להעלות טענת התיישנות "בהזדמנות הראשונה". בענינים שונים עשויות לחול תקופות התיישנות ספציפיות – לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה… בשאינו מקרקעין – שבע שנים"; כשמדובר בתובענה "במקרקעין", תקופת ההתיישנות הינה 15 שנים, וכשמדובר במקרקעין "מוסדרים" – 25 שנים. בנוסף, נקבע בסעיף 27 רישא לחוק ההתיישנות, כי "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת ההתיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה" – למשל, לפי סעיף 31 רישא לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח…" {עדכון – 26.11.20: בהתאם לתיקון מס' 11 לחוק חוזה הביטוח, ס"ח 2872, במקרה של "ביטוח חיים, ביטוח מפני מחלות ואשפוז וביטוח סיעודי", הוארכה תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח לחמש שנים}; "תביעה לפיצויים" לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תוגש "תוך שלוש שנים מיום תחילת תקפה של התכנית"; ולפי סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים, "לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה" (בכפוף לאפשרות לארכה קצרה בנסיבות ספציפיות). יצוין, כי ישנן תקופות מסוימות, שאינן מובאות בגדרה של תקופת ההתיישנות (למשל, "הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה"; "הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס"; ועוד). מובן מאליו, כי לעתים תידרש הכרעה בשאלות לא פשוטות, כגון: מתי "נולדה עילת התובענה", האם "מירוץ ההתיישנות נעצר", וכיוצא באלה.

 

לפי סעיף 27 סיפא לחוק ההתיישנות, "אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי". במלים פשוטות, גם כאשר מדובר בתובענה שטרם התיישנה, ניתן לדחותה משום שהוגשה ב"איחור" (וכן ניתן לסרב למתן "סעד" במסגרת בקשה, עתירה וכו').

דחית תובענה עקב שיהוי, הינה דבר חריג ביותר, שראוי כי ייעשה בצמצום מירבי ובנסיבות חריגות מאד. אחד הטעמים העיקריים לכך הינו "העדר וודאות": בעוד שתקופות ההתיישנות לכאורה ידועות, "שיהוי" הינו מונח "אמורפי". בע"א 485/90 שב בית המשפט העליון על כך, כי "תקופת ההתיישנות החוקית מהווה 'הגבול העליון' לחסימת זכות התביעה, ואילו השיהוי יכול שיחול בתוך תקופת ההתיישנות". נניח כי מדובר בתביעה כספית, שאינה מעוררת כל ספק לגבי מועד תחילת "מירוץ ההתישנות" (ולא קיימים טעמים ל"עצירתה"); לתובע אמור להיות "ברור" איפוא, מתי תסתיים התקופה של 7 שנים – כלומר, עד מתי הוא רשאי להמתין בהגשת התביעה – ואין ביכולתו לצפות כי התקופה "תקוצר" עקב "שיהוי" (ובכמה זמן).

ואכן, "השימוש בדוקטרינת השיהוי לדחית תביעה הוא נדיר וחריג במקומותינו" (ע"א 2919/07); וכמעט לא ניתן להיתקל בדחית תביעה עקב שיהוי. פסק הדין המנחה בהקשר זה הינו ע"א 6805/99: כאמור בפסק הדין, "תביעת המערערת לדמי איזון נדחתה בבית המשפט המחוזי מטעמים של שיהוי, אף שהתביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, כיומיים לפני חלוף התקופה… הדחיה מטעמי שיהוי התבססה על העקרון… לפיו הגשת תביעה בתוך תקופת ההתיישנות אינה הופכת אותה לחסינה בפני טענת שיהוי אפשרית… מקום שהתובע מחל בהתנהגותו על זכותו לתבוע, או מקום שעקב העיכוב בהגשת התביעה שינה הנתבע את מצבו לרעה, או כאשר מקור השיהוי בחוסר תום-לב של התובע"; בית המשפט העליון קיבל את הערעור: "טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה, העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל דין לערכאות… קבלת טענת השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט…. נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי, התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות… שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפניה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפיה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי… לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שענינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע… איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות, לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו… טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ידי הטוען לה… התנאי בדבר שינוי מצב לרעה של הנתבע אחוז ושלוב בדרישה כי שינוי כאמור ינבע מהתנהגותו הבלתי ראויה של התובע… מכאן, כי סילוק תביעה בטענת שיהוי יתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצדו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או למחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה… השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד… השימוש באמצעי זה עשוי להיות מוצדק בנסיבות שבהן הדבר מתחייב מטעמים של צדק והגינות כלפי הנתבע, שיקולים שבאינטרס הציבור ודאגה לקיום הליך שיפוטי תקין. לפיכך תביעה לא תחסם בשל טענת שיהוי כאמור, אלא מקום שהתנאים המוקדמים לכך נתמלאו, ומקום ששיקול הדעת השיפוטי מוביל לכך מטעמים של מאזן הצדק בין הצדדים והשגת תכליות שבאינטרס ציבורי.. במסגרת שיקול הדעת כאמור ייבחנו שיקולים שונים ומורכבים שיסודם במערכת היחסים בין הצדדים ובמאזן האינטרסים והנזקים היחסי שביניהם, אופי הזכות הנתבעת ומעמדה במדרג זכויות האדם, ושיקולים של אינטרס ציבורי ברבדים ובגוונים שונים. הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב בנסיבות הענין".

פרט למבחני ה"ויתור" (של התובע) ו"שינוי המצב לרעה" (של הנתבע) עשוי בית המשפט להידרש גם לתום לבם של הצדדים, ולנסיבות רלוונטיות נוספות; ראו, למשל, ע"א 6182/14: "תנאי נוסף הנזכר בפסיקה בהקשר זה הוא התנהלות בחוסר תום לב מצד המשתהה בהגשת התביעה… אך צוין כי 'במסגרת בחינת תום הלב של התובע עשויה להיבחן גם שאלת תום לבו של הנתבע, למשל אם פעל בשקידה סבירה במסגרת משא ומתן שניהל עם התובע לפתרון הסכסוך מחוץ לערכאות, ואם אפשר שהתנהגותו תרמה לשיהוי ולשינוי מצבו לרעה'… עוד נפסק כי גם בהתקיים תנאים אלו מסור לבית המשפט שיקול דעת באשר למשמעות שיש להעניק לרכיב השיהוי בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו… בהקשר זה על בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את 'האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין ואת מאזן הנזקים ביניהם. כן נשקלת מהות התביעה והסעד המבוקש במסגרתה, אותם מבקשים הנתבעים לדחות מחמת שיהוי'…"

בע"א 2919/07 הנ"ל עמד בית המשפט על הישום האפשרי של "דוקטרינת השיהוי": "מאחר שהשימוש בדוקטרינת השיהוי לדחית תביעה הוא נדיר וחריג במקומותינו, הנפקות העיקרית של טענה זו היא בהחלת דוקטרינת הנזק הראייתי… ברגיל, חלוף הזמן מקשה על הנתבע בהגנתו. ראיות שיכול היה הנתבע להשיג – אם ראיות חפציות כמו מסמכים ואם ראיות בעדויות – אבדו וכבר אינם בהישג ידו… חלוף הזמן מטשטש לא רק זכרונם של עדים, אלא גם מקשה על בית המשפט לקבוע ממצאים פוזיטיביים מבעד לערפל הזמן, ובכך מחריף את הקושי בבירור האמת העובדתית. לכן, יש לשיהוי 'מחיר' במישור הראייתי, הן מבחינת נטל השכנוע והן מבחינת כמות הראיות, ויש הגורסים כי מחיר השיהוי אף צריך לבוא לידי ביטוי בהפחתת סכום הפיצוי בשל הנזק הראייתי שנגרם לנתבע… השיהוי מביא לתוצאה בלתי צודקת לא רק בשל שחיקת הראיות, אלא גם בשל החלה בדיעבד של תפישות, ערכים ודוקטרינות הנהוגים כיום על עילות שנולדו בתקופות בהן שררו תפישות, ערכים ודוקטרינות אחרות".

בכל מקרה, בדומה לטענת התיישנות, במקרים רבים יימנע בית המשפט לדון בטענת שיהוי בשלב מוקדם (אפילו הוגשה בקשה ל"סילוק התובענה על הסף"), אלא רק לאחר בירור עובדתי של התובענה, לרבות בהקשר לטענת השיהוי. ראו, למשל, החלטה שניתנה בתמ"ש 61511-07-18, במסגרת בקשה לסילוק על הסף של התנגדות לקיום צוואה: "הבקשה לסילוק על הסף נדחית… שאלת ההתיישנות והשיהוי, שזורה בשאלות עובדתיות שטרם התבררו, לרבות טיבן של הזכויות שהועברו לכאורה, הנסיבות בהן הועברו, כוונות הצדדים בעיסקה ועוד. על כן נראה, כי אין מנוס, אלא לקיים הליך משפטי לבירור העובדות הרלוונטיות, ולאחר בירור העובדות הרלוונטיות תוכרע גם שאלת ההתיישנות והשיהוי".

 

סירוב למתן סעד עקב שיהוי, במיוחד (אך לא רק) כשמדובר בבקשות ל"סעדים זמניים" (ובעתירות לבג"צ או לבתי משפט לענינים מינהליים), שכיח יותר.

במרוצת השנים התפתחו בפסיקה עקרונות לענין קבלה, או דחיה, של בקשות לסעדים זמניים (צווי מניעה/עשה זמניים, למשל), שמקורן ב"דיני היושר" האנגליים (שאומצו למשפט הישראלי): צירופו של כל מי שעלול להיפגע מן הצו כמשיב בבקשה; תום לבו (ו"נקיון כפיו") של המבקש (ולעתים גם של המשיב), שיכולים לבוא בידי ביטוי גם בגילוי (ולחלופין, הסתרה) של מלוא העובדות או המסמכים; "מאזן הנזקים" בין הצדדים, בכלל (לרבות מניעת נזק "בלתי הפיך"), ו"מידתיות" הסעד המבוקש; קיומו (או העדרו) של "סעד חלופי כספי"; "מעשה עשוי" (ולפיכך חוסר תוחלת בקבלת הבקשה); עתירה "מוקדמת" מדי, בכלל (ובטרם "מיצוי" אפשרויות אחרות, בפרט) – ולהיפך, כלומר "שיהוי" בפניה לערכאות. מובן כי השיהוי ייבחן לפי נסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה. כיום באים עקרונות אלו לביטוי גם בתקנות סדר האזרחי, התשמ"ד-1984 {תקנות התשע"ט-2018 שאמורות להחליפן, טרם נכנסו לתוקף, נכון למועד כתיבת הסקירה המקורית; ולאחר מספר דחיות – ותיקוני נוסח – הן תיכנסנה לתוקף ביום 1.1.2021} לפיהן רשאי בית משפט לתת סעד זמני ("על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה"); לפי תקנה 362(ב), "בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לענין הערובה… יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה: (1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר; (2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש". לצד אלה, מוסיפים לחול גם העקרונות הספציפיים, שנקבעו, כאמור, בפסיקה – דוגמת שיהוי. "אשר לשיקולי היושר והצדק, הפסיקה הכירה בכך כי יש ליתן משקל למועד בו פנה מבקש הסעד לבית המשפט. כידוע, בית המשפט לא ייעתר לבקשה למתן סעד זמני מקום בו לא שוכנע כי דוחק הנסיבות מחייב התערבות שיפוטית מוקדמת עוד בטרם הוכרעה התובענה. הגשת בקשה למתן סעד זמני בשיהוי, חותרת תחת הטענה בדבר הדחיפות במתן הסעד והיא יכולה לשמש כראיה לסתירת טענות מבקש הסעד בדבר חיוניותו ונחיצותו המיידית. לענין זה עשויה להיות השלכה אף על מאזן הנוחות… מדי יום אנו נתקלים בבקשות לסעד זמני שענינן עיכוב הליכי פינוי מדירת מגורים, אשר מוגשות בשיהוי ניכר… אין לקבל התנהלות של בעל הדין השוקט על שמריו ורק כאשר 'חרב' הפינוי מונחת על צווארו, בוחר הוא לפתוח בהליכים שונים שמטרתם לעכב או למנוע את הפינוי. גם אם ייטען כי לשיהוי עצמו אין משמעות לצורך התובענה עצמה, עדיין יש לו משמעות לצורך השאלה אם מתן הסעד הזמני צודק וראוי בנסיבות הענין… מי שמגיש תביעה ועמה בקשה לסעד זמני בשיהוי, חייב להביא בחשבון כי בשל כך בלבד, בדרך כלל תידחה הבקשה לסעד זמני" (רע"א 5841/11); "הלכה היא, כי טענת שיהוי המועלית לגבי סעד זמני, נבחנת ביחס למועד אשר ממנו קם הצורך בסעד הזמני… בעצם השיהוי יש משום ראיה לסתור את הטענה כי הסעד הזמני חיוני והענקתו אינה סובלת דיחוי. בהקשר זה נאמר… ברע"א 3285/13… 'שיהוי בהגשת תביעה ובהגשת בקשה לסעד זמני פועל לרעת מבקש הסעד, מכיוון ששיהוי כזה חותר תחת הטענה בדבר הדחיפות שבמתן הסעד בפתח התובענה ובדבר חיוניותו'… כב' השופט סולברג הדגיש במסגרת רע"א 1864/13… 'מבקש שהשתהה בפנייתו לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני יתקשה לשכנע את בית המשפט בקיומה של דחיפות, קרי – בעצם השיהוי יש משום ראיה לסתור את טענתו שהצו חיוני ושהענקתו אינה סובלת דיחוי… לכן עשוי לעיתים השיהוי לבדו לשמש טעם מספיק לדחיית בקשת הסעד הזמני, וזאת אף בנסיבות שבהן לא היה בשיהוי כדי לגרום נזק למשיב…'… סוגית השיהוי, אשר מהווה שיקול מהותי בבקשה למתן צו מניעה זמני, עומדת בעוכריה של חמת ודי בה כדי לבסס טעם שלא ליתן את הצו המבוקש" (ת.א. 42894-05-19). עם זאת, דחית בקשה לסעד זמני מחמת שיהוי בלבד (או כנימוק "מרכזי"), הינה החריג, ובדרך כלל יצטרפו לשיהוי טעמים נוספים, שמצדיקים לדעת בית המשפט את דחית הבקשה. ראו למשל, החלטה שניתנה לאחרונה בת.א. 69286-07-19: בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על המשיבים להתקשר בהסכם למכירת דירה, נדחתה בשל אי-צירוף צדדים רלוונטיים, אי-נקיון כפיים, מאזן הנוחות (נזק הניתן לפיצוי כספי), סיכויי תביעה נמוכים, וכן שיהוי – "הודעת… ניתנה כבר באוקטובר 2018… המבקשת התמהמהה עד יולי 2019 בהגשת תביעתה… הפניה לבית המשפט היתה בשיהוי לא סביר נוכח העובדה שהמבקשת מסתמכת על הסכם הנאמנות שהופר… ממועד החתימה ביולי 2018… אי עמידה על זכויותיה תוך שאפשרה לפרויקט להמשיך ולהתנהל תקופה כה ארוכה, מהווה שיהוי בלתי סביר הפועל לדחית הבקשה למתן צו זמני".

עקרונות דומים (לצד עקרונות יחודיים דוגמת "סבירות") חלים גם בבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ), בכלל (וכשמדובר בצו על תנאי, או בצו ביניים, בפרט) – לרבות החלת דוקטרינת השיהוי (תוך הבחנה בין "שיהוי אובייקטיבי" לבין "שיהוי סובייקטיבי" – לכך נשוב בהמשך); ראו, לדוגמא, בג"צ 2632/94. כך גם באשר לעתירות לבתי משפט לענינים מינהליים. בהקשר זה יצוין, כי נקבע במפורש בתקנה 3 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000: "(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין. (ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מ….."; ראו, למשל, עע"ם 2273/03: "על פי ההלכה הפסוקה, טענת שיהוי הנטענת כנגד עתירה מנהלית לקבלת סעד שמקורו במשפט הציבורי מצריכה בחינה של שלושה יסודות: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי ומידת הפגיעה בעקרון שלטון החוק באם טענת השיהוי תתקבל. השיהוי הסובייקטיבי מתמקד בבחינת התנהגות העותר בפועל, ובשאלה האם התנהגותו מצביעה על ויתור משתמע מצידו על זכותו לפנות לערכאות. השיהוי האובייקטיבי ענינו מידת השינוי שחל במצב בשטח, והיקף הפגיעה באינטרסים של צדדים נוגעים בדבר, נוכח האיחור בהגשת העתירה. לצורך הקמת טענת שיהוי במשפט הציבורי, נדרשים להתקיים היסוד הסובייקטיבי והאובייקטיבי במצטבר. אל מול מבחנים מצטברים אלה, המקימים טענת שיהוי, יש לבחון את שאלת התקיימותו של מבחן השולל שיהוי והוא – מידת הפגיעה בשלטון החוק ובאינטרס הציבורי המתגלה מתוך המעשה המהווה נושא העתירה. מבחן שולל זה מבטא את העקרון, לפיו בית המשפט לא ידחה עתירה מחמת שיהוי, אם משמעות הדבר היא כי עקב כך תיגרם פגיעה חמורה בשלטון החוק ובאינטרס ציבורי חשוב. עקרון זה חל מקום שמשקל הרעה הצפויה מהמעשה נשוא העתירה, גובר באופן ממשי על הנזק העלול להיגרם בהזקקות לעתירה הנגועה בשיהוי, ובהינתן פגיעה אפשרית בצדדים שהסתמכו על מצב דברים נתון עד לפתיחתו של ההליך השיפוטי" {* ראו "תוספות" בסוף הסקירה}

 

סירוב למתן סעד עקב שיהוי, מקובל גם כשמדובר בענינים פחות "דרמטיים"… וכפי שעולה מדוגמאות ספורות בלבד, לפסקי דין מן העת האחרונה: בתיק המ"ש 6401-10-19 נדונה בקשה להארכת מועד להישפט בגין דו"ח מהירות; הבקשה נדחתה, בין היתר, משום ש"הנאשם לא פרט בבקשתו מתי נודע לו אודות הדו"ח וכיצד. הנאשם שילם את הדו"ח לפני כ-9 חודשים ועל כן סביר שידע על הדו"ח קודם לכן. בנסיבות אלה מדובר בבקשה המוגשת בשיהוי ניכר ללא נימוק המצדיק זאת". בת.א. 15735-02-18 נדחתה בקשת התובעת להחלפת המומחה מטעם בית המשפט, עקב ניגוד ענינים נטען, וזאת, בין היתר, "בשל שיהוי משמעותי מצד התובעת".

כאשר מדובר בהליכי גביה מנהליים, חלה על רשות ציבורית חובה לנהוג בהגינות, בסבירות, וללא שיהוי. בעע"מ 8329/14 נקבע לגבי שיהוי, כי "אין מדובר במושג אריתמטי או טכני… …השיהוי במשפט הציבורי הוא מושג גמיש, הנתון לבחינה על פי נסיבות הענין". בעע"מ 8329/14 הנ"ל צוינו הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לפיהן אין לנקוט הליכי גביה מנהליים, אם חלפו 3 שנים מהמועד שבו הפך החוב לסופי, זולת במקרים חריגים.

עדכונים ותוספות

בג"צ 2435/20: ב-7.4.20 ניתן פסק דין בבג"צ 2435/20, המדגים, בין היתר, כי "שיהוי" הינו פונקציה של נסיבות קונקרטיות… במסגרת פסק הדין נדחתה – בין היתר מחמת "שיהוי" (לצד נימוקים לגופו של ענין) – עתירה שהגישו תושבי העיר בני-ברק, שענינה החלטת הממשלה בדבר הכרזת העיר כ"אזור מוגבל", על רקע מגיפת הקורונה: "ב-2.4.2020, היום בו הותקנו התקנות, התקבלה החלטת הממשלה שבגדרה הוכרז השטח המוניציפאלי של העיר בני-ברק כ'אזור מוגבל' למשך תקופה של שישה ימים. בהיבט זה, העתירה הוגשה בשיהוי, ארבעה ימים לאחר ההכרזה ויומיים לפני תום המועד המקורי שנקבע לסיום התקופה. אציין כי המשיבים הודיעו בתגובתם כי הכוונה בנקודת הזמן הנוכחית היא להאריך את התקופה עד ליום 10.4.2020… הלכה למעשה, בשל קצב האירועים, כאשר החלטה רודפת החלטה, העתירה 'התיישנה' בחלקה תוך שעות לאחר הגשתה…"

עת"מ 2531-05-18: ב-31.3.20 ניתן פסק דין בעת"מ (ביהמ"ש לענינים מנהליים בתל אביב) 2531-05-18, במסגרתו נאלץ בית המשפט, מטעמים לגופו של ענין, לדחות עתירה כנגד "חלמיש", להכרה במעמד העותר כ"דייר ממשיך" בדירה ציבורית; אולם, בית המשפט דחה את טענת ה"שיהוי" שהעלתה המדינה, ואף קבע כי "לאור מצבו של העותר, והעובדה כי הסיוע המשפטי הציב לו בא כח, מלמדת אולי יותר מכל על כך שלא היה מקום להעלות טענה זו. כשמדובר באוכלוסיות מוחלשות וקשות יום, יש לתת את הדעת בטרם מעלים טענה זו". בית המשפט דן בפירוט בזכות הגישה לערכאות, של אנשים החיים בעוני, ובחסמים למיצוי זכויותיהם, וסיכם: "לאור האמור אני דוחה את טענת השיהוי אף מבלי להיכנס לפרטיה".

ת.א. 52918-03-17: בפסק דין מיום 13.3.20 נדחתה באופן חריג תביעה עקב שיהוי. לבית משפט השלום הוגשה על ידי עורך דין תביעה כספית על סך כ-11 אלף ₪, סמוך מאד לתום תקופת ההתיישנות. נקבע: "מעדויות הצדדים והחומר הראייתי שהונח בפני מצאתי, כי … במשך 7 שנים כמעט, לא פנה התובע לנתבע בדרישה לתשלום החוב הנטען. העדר הקשר בין הצדדים לאורך כל השנים הללו מחזק את גרסתו של הנתבע כי בשיחת טלפון שניהלו הצדדים לאחר אותו מכתב סוכם כי הנתבע אינו חייב יותר דבר לתובע. המסקנה המתבקשת בנסיבות כאלו הינה כי התובע זנח את תביעתו… האם הנתבע שינה מצבו לרעה? לחלוף הזמן נפקות ממשית לעניין הנזק הראייתי שנוצר בעקבותיו… הנתבע העיד כי עקב השיהוי הרב בהגשת התביעה נגרם לו נזק ראייתי, שכן לא שמר את האסמכתאות בנוגע לתשלומים שביצע לתובע. הנתבע העיד גם, כי פנה אל הבנק על מנת לקבל העתקי השיקים שמסר לתובע, אך לא הצליח לאתרם בשל חלוף הזמן… מצאתי כי הנתבע הרים את הנטל להוכיח כי בהשתהותו של התובע ובהיעדר פניה אליו בדרישה לתשלום החוב לאורך כל השנים, זנח התובע את תביעתו. כמו כן, הנתבע הרים את הנטל להוכיח כי עקב השיהוי נגרם לו נזק ראייתי המתבטא בהיעדר אפשרות לאתר המסמכים הרלוונטיים להוכחת הגנתו… גם בהתקיים שני התנאים לטענת השיהוי, לבית המשפט שיקול דעת באשר לנסיבות המקרה… בעניננו מדובר בסכסוך כספי שענינו תשלום שכ"ט… מצאתי כי התביעה אינה מבוססת דיה גם לגופה… אמנם טענת שיהוי היא טענה שתתקבל במקרים חריגים, אך לאחר ששקלתי את השיקולים הרלוונטיים לעניין, לרבות מהות התביעה והסעד הנתבע בה, סכום התביעה וכן את האינטרסים ההדדיים של הצדדים – אני מקבלת את טענת השיהוי של הנתבע". אף אלמלא נכתב כך במפורש בפסק הדין, ניתן היה להניח כי בית המשפט שקל, בין היתר, את סכום התביעה, ואת העובדה כי מדובר בתביעה שהגיש עורך דין.

תמ"ש 61794-12-17: גם בפסק דין זה, שניתן ביום 24.3.20 על ידי בית המשפט לעניני משפחה בקרית גת, נדחתה באופן חריג תביעה, למרות שנקבע כי היא טרם התיישנה באופן פורמלי. עם זאת, ראוי להקדים ולציין עובדות אלו: ראשית, טענות ההתיישנות והשיהוי הועלו בכתב הגנה ולא במסגרת בקשה נפרדת, והוכרעו במסגרת פסק הדין (הסופי); שנית, לאחר שבית המשפט קיבל את טענת השינוי, הוא הוסיף והבהיר, כי "ככל שטענת השיהוי היתה ניצבת לבדה במערכה, יכול שלא היה די בה כדי להביא לדחית התביעה, זאת, בין היתר, משלא הוכח, כי הנתבעות שינו מצבן לרעה בעקבות השיהוי בהגשתה. ברם, כפי שיפורט בהמשך, שוכנעתי גם כי לגופו של ענין, ממילא לא עמד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח התביעה, ועל שום כך מצאתי לדחותה"… שלישית, מדובר היה בנסיבות "מיוחדות" מאד, וכמפורט להלן:

מבלי להיכנס לכל פרטי המקרה, ובהתייחס רק לסוגית השיהוי, יצוין כי מדובר בתביעה שהוגשה ב-29.12.17 – כשנתיים לאחר שניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה, במסגרת הליך שהתנהל בין נתבע 1 – אחיו של התובע כאן – לבין נתבעות 2-5, בנותיה של בת זוגו המנוחה (של נתבע 1). בית המשפט קבע, כי תקופת ההתיישנות החלה אמנם ב-1.3.05, אולם אין לכלול בגדר ההתיישנות את התקופה שבין פטירת המנוחה הנ"ל (14.10.09) ועד שנקבעה (בהסכם הפשרה הנ"ל) זהות יורשיה (10.11.15); ומשכך, התביעה הוגשה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות (שבע שנים). עם זאת, "מצאתי כי יש ממש בטענת הנתבעות לפיה התביעה הוגשה בשיהוי ניכר".

התביעה הושתתה על מסמך שנחזה כהסכם הלוואה, מיום 28.1.03, בין התובע לבין אחיו (נתבע 1) ובת זוגו המנוחה, לפיו היתה ההלוואה אמורה להיפרע במלואה עד 1.3.05 לכל המאוחר – ואין חולק כי לא נפרעה.

התביעה הוגשה סמוך לתום תקופת ההתיישנות – כ-12.5 שנים לאחר המועד שנקבע לפרעון ההלוואה, וכשנתיים לאחר שנקבעה זהות יורשי המנוחה, "במהלכן לא עשה [התובע] דבר וחצי דבר, ולו באופן מרומז או משתמע, לשם מימוש זכותו לכאורה להיפרע מן הנתבעים ביחס להלוואה הנטענת". זאת ועוד: "לכל אורך הדרך לא נהג התובע כלל כמי שעומד על זכותו להיפרע מן הלווים לכאורה… הפעולה היחידה בה נקט התובע מאז המועד שנקבע לפרעון ההלוואה לכאורה בחודש מרץ 2005 היא פניה אחת ויחידה בכתב, תשע שנים מאוחר יותר (!), ביום 09.03.2014, בעת שתלויים ועומדים הליכים משפטיים בין הנתבע 1, אחיו, ובין הנתבעות,  באמצעות בא כוחו, אל הנתבעת 3, ואליה בלבד, בה הודע לה, בהיותה אחת מיורשות המנוחה, כי בכוונתו להגיש תביעה כנגדה וכנגד העיזבון בגין חובם  כלפיו… ביום 27.03.2014 נשלח לב"כ התובע ע"י הנתבעות באמצעות באו כוחן מכתב תשובה.. עולה כי התובע לא השיב למכתבן של הנתבעות, וכי הפעולה הראשונה בענין אותה ביצע מאז התקבל בידו מכתבן הוא הגשת התביעה שלפנינו, שלוש שנים וחצי מאוחר יותר. יוער, כי בחירת התובע לפנות במכתב המדובר דווקא בשנת 2014 תמוהה, שעה שעפ"י עדותו הוא ידע אודות ההליכים המשפטיים שנוהלו בין הנתבע 1 והנתבעות כבר בשנת 2011… כאמור, מדובר בפניה אחת ויחידה, בעוד שלאחר מתן פסק הדין הוא לא עשה דבר, כי אם המתין, כאמור, למעלה משנתיים, או אז הגיש התביעה. ישיבת התובע בחיבוק ידיים משך שנים הרבה, תוך המנעות מנקיטה בצעדים כלשהם לשם פירעון ההלוואה הנטענת, חרף חלוף המועד לפירעונה, לכאורה, עוד בהיות המנוחה בחיים, אף כי היה מודע להתדרדרות הניכרת במצבה, גרמה לכך שהליך זה מתברר בעת שהציר המרכזי בו, המנוחה, אינו יכול להציג גרסתו בפני בית המשפט. ואם לא די בכך הרי שגם עורכת הדין אשר על פי הנטען ערכה את הסכם ההלוואה הסתלקה, למרבה הצער, בינתיים מן העולם – עובדות שמעבר לנזק הראייתי הגלום בהן ופגיעה ביכולתו של בית המשפט להגיע לחקר האמת, מבססות את המסקנה כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר".

יתר על כן: "בנסיבות המקרה דנא עת הנתבע 1 והתובע הם אחים, ומערכת היחסים ביניהם מצוינת, כשם שהעיד התובע עצמו, ונוכח התנהלות הנתבע 1 בהליך זה, כפי שיפורט להלן, וההליכים המשפטיים שנוהלו בעבר בינו ובין הנתבעות, נהיר, כי השניים ניצבים באותו צד של המתרס… התובע מודה, שהחליט להגיש התביעה שלפנינו משמצבו הכלכלי החמיר, דהיינו, הוא מודה, בעצם, כי לא אצה לו הדרך, וכי הוא ישן על זכויותיו, עד כי ניתן ללמוד מהתנהגותו שהוא ויתר עליהן, ויש בכך כדי לחזק המסקנה כי הוא נקט שיהוי ניכר בהגשת התביעה. במאמר מוסגר יוער, כי גרסת התובע אינה קוהרנטית ואינה מהימנה, שהרי לטענתו מזה עשור מצבו הכלכלי אינו שפיר. משכך, תמוהה עוד יותר בחירתו להגיש התביעה במועד בו הוגשה ובחלוף שנים הרבה מאז נולדה לכאורה עילת התביעה. עוד יצוין, כי שוכנעתי שהמניע להגשת התביעה שלפנינו אינו כשר. בחקירתו הנגדית אישר התובע, כי הולדתה של התביעה מקורה בשיפור שחל במצבו הכלכלי של הנתבע 1 נוכח תוצאות ההליכים בעניין עיזבון המנוחה, ומדבריו ניתן להסיק, כי לו היה הוא יורשה הבלעדי, ספק רב אם הייתה באה תביעה זו שלפנינו אל העולם… יצוין, במאמר מוסגר, כי הרושם המתקבל הוא שבהיותם אחים הניצבים מאותו צד של המתרס, פעלו התובע והנתבע 1 בהליך שלפנינו בצוותא חדא ובשיתוף פעולה, תוך ניהולו בחוסר תום לב, לשם העלאת סיכויי התביעה, ולראיה, העובדה שהנתבע 1 נמנע משכירת שרותים משפטיים לצורך היצוג בהליך ומהגשת כתב הגנה ו/או ראיות מטעמו… אך דאג להופיע לכל ישיבות בית המשפט. הגדיל עוד לעשות הנתבע 1 עת במסגרת ישיבת ההוכחות סירב להשיב לשאלות ב"כ הנתבעות, ועמד בסירובו גם כאשר ניתנה לו הזדמנות לחזור בו, אך מנגד השיב לכל השאלות אשר הופנו אליו ע"י ב"כ התובע… המסקנה המתחייבת היא, אפוא, כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר ובחוסר תום לב מובהק".

11.1.23

ראו תוספת מיום 11.1.23 לסקירה זאת, שענינה פסק דין אשר במסגרתו נדונה, ונדחתה, בין היתר, טענת שיהוי.

14.3.23

החלטה מיום 6.3.23 (פורסמה ב"נבו"), במסגרת ת"א (מחוזי מרכז) 60527-06-20: "בקשת הנתבע 3 לסילוק תביעה על הסף. ברקע ההליך תביעה כספית, במסגרתה עתרו התובעים-המשיבים… לביטול הסכם רכישת דירה… בהתייחס לנתבע 3 – משרד עוה"ד… (להלן: המבקש) נטען כי הוא ייצג בפרוייקט את המשיבים והחברה היזמית כאחד, ותרם באופן ישיר להצגתם של מצגי השווא, אותם הציגה החברה היזמית כלפי המשיבים, ואף לא מנע אותם. עוד נטען להתרשלותו של המבקש ביצוג המשיבים בעסקה, תוך הפרת חובות הזהירות והאמון כלפיהם… המבקש עתר לדחית התביעה על הסף בשל העדר יריבות והעדר עילה [לשני טעמים אלה לא אתייחס – ד.ר.] וכן בטענת שיהוי והשתק… לטענת המבקש, לא רק שהמשיבים השתהו זמן רב, בהעלאת הטענות כלפיו, אלא שהם אף יצרו מצג ברור, לפיו אין להם טענות כלשהן כלפיו, וכי הם מודעים לכך שהוא יהיה פטור מאחריות למצגים כלשהם הקשורים לפרוייקט הבנייה. עניין זה קיבל ביטוי מפורש בס' 7 להסכם שכר הטרחה, במסגרתו הוצהר כי לא הוצגו מצגים כלשהם ע"י המבקש, כי הוא אינו אחראי בשום צורה ואופן למצב התכנוני או לכדאיותו הכלכלית של הפרוייקט, וכי המשיבים מוותרים על כל טענה או תביעה כלפי המבקש בענין זה. משרד המבקש הסתמך על הצהרות והתחייבויות אלה, עת הסכים לספק למשיבים, וליתר חברי קבוצת הרכישה, יעוץ משפטי בקשר עם הפרוייקט. עובדתית, גם לאחר שנודע למשיבים על מצג השווא הנטען בתביעה, בשלהי שנת 2018, הם לא באו בטענות למשרד המבקש, וזאת עד למועד הגשת התביעה, ועל אף שהתנהל לשיטתם דין ודברים מתמשך עם החברה היזמית ומי שעומד מאחוריה, החל מאמצע שנת 2019, בקשר עם דרישות המשיבים לביטול הרכישה וקבלת פיצוי. המשיבים אף הודו כי פנו אל משרד המבקש, בבקשה כי ייצג אותם מול הנתבעים 1 ו-2, וברור כי לא היתה נעשית פניה זו, אילו סברו המשיבים, כי המבקש שותף למצגי השווא כלפיהם, או כי הוא התרשל ביעוץ שניתן. הגשת התביעה כנגד משרד המבקש, כשלעצמה, מהווה הפרה בוטה של עקרון תום הלב וההסכם שנחתם בין הצדדים, והמשיבים מושתקים ומנועים מלהעלות את הטענות אשר הועלו על ידם…"

לאחר סקירת טענות המשיבים, נפסק (כאמור, בהקשר לטענות השיהוי וההשתק, בלבד) בין היתר: "המבקש טען כי יש לסלק את התביעה על הסף, בין היתר, נוכח השיהוי שבהגשתה. אקדים ואבהיר כי בשיהוי כשלעצמו, אין די, לצורך סילוק תביעה על הסף. על הטוען לשיהוי להוסיף ולהוכיח כי מתקיימים, בפועל, תנאים נוספים, אשר יש בהם כדי להביא למסקנה, על פיה נעשה שימוש לא הולם בזכות התביעה, כמו גם פגיעה ונזק, אשר מקורם בקיומה של ציפייה לגיטימית של הנתבע כי לא ייתבע, וכל זאת עד כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי….. ההחלטה, אם לדחות תביעה עקב השיהוי שבהגשתה, הינה פרי שיקול דעת שיפוטי. שיקול דעת זה מבוסס, בין היתר, על בחינת נסיבותיו של המקרה הפרטני, ותוך מתן הדעת לשאלה, אם היה בשיהוי כדי לגרום לשינוי במצבו של המבקש, לפגיעה באינטרסים ראויים להגנה (בין של המבקש עצמו ובין של הציבור), לרבות השאלה, האם יהא בחלוף הזמן כדי לגרוע מיכולתו של המבקש להתמודד עם ההליך המשפטי. עוד יש לתת את הדעת להשלכות או למשמעות שיש לעובדה, כי בעל דין נדרש, פעם אחר פעם, להליכים המשפטיים. בתיק זה, איני מוצאת להורות על סילוקה של התביעה על הסף מחמת שיהוי, ואפרט; מנספחי כתב התביעה המתוקן עולה כי לכאורה, לשיטת המשיבים, סוגיית מספר החדרים ביחידה הנרכשת נודעה להם בשלהי שנת 2018. לאור אותו מועד, ומשך זמן ממושך, התנהלו מגעים בין המשיבים לחברה היזמית, לצורך בדיקת אפשרויותיהם, לרבות ביטול ההסכם, ונסיון לשיווק הדירה ומכירתה לרוכש חיצוני, באמצעות החברה היזמית. מגעים אלה נמשכו, ככל הנראה, עד אפריל 2020, או סמוך למועד זה, כאשר התביעה, הוגשה בפועל, בחודש יוני 2020. אני ערה לטענת המבקש לפיה, במהלך תקופה זו, לא נטענו כל טענות ישירות כלפיו. עם זאת, לא הובהר כדי הצורך, עובדתית, האם היה המבקש מודע לטענות המשיבים, ומכאן על הצורך לתעד או לשמור על הראיות הרלוונטיות המצויות ברשותו, באופן המשליך על טענה השיהוי, וממילא אף ככל והמשיבים לא היו עושים דבר, היה על המבקש להוסיף ולהניח מצע ראייתי, בדבר הפגיעה או הנזק אשר מקורו באותו שיהוי. הוסיף המערער וטען להצדקה בסילוקה של התביעה על הסף, נוכח חתימת המשיבים על תניית ויתור הנקובה בהסכם שכר הטרחה. שמורות לצדדים טענותיהם לענין זה, ואולם לא ניתן להתעלם מהעובדה כי חלק מטענות המשיבים כלפי המבקש, הן טענות מסוג של הטעיה במחדל, מקום בו המבקש בחר שלא להאיר את עיניהם למצגי השווא אשר הוצגו להם….. בנסיבות אלו, והגם הקשיים הניצבים בפני המשיבים בהוכחת חבותו של המבקש כלפיהם, ותוך ששמורות לשני הצדדים כל טענותיהם, איני מוצאת כי מתקיימים, בהכרח, תנאי הוראות הדין, מכוחן יש להורות על סילוקה של התביעה על הסף…"

3.4.23

פסק דין מיום 28.3.23, שניתן על ידי בית המשפט העליון, במסגרת ע"א 2521/23: "לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי… אשר קיבל בחלקה את תביעתו של המשיב 1, עו"ד… (להלן: התובע) נגד המערערים (להלן: הנתבעים או המערערים) ונגד המשיב 2… (להלן: גריידי). בפסק הדין נקבע כי הסכמי שכירות שלכאורה נכרתו בין הנתבעים לגריידי בטלים, וכי הנתבעים וגריידי חייבים לשלם לתובע, ביחד ולחוד, דמי שכירות ראויים… אקדים ואומר כי טענות המערערים אינן מתייחסות לגופו של פסק הדין קמא, כי אם לשלוש טענות 'מקדמיות' והן: העדר סמכות ענינית לבית משפט קמא, מעשה בית דין שחל בין הצדדים, ושיהוי שנפל בהגשת התביעה… גריידי ביחד עם אחיו ושתי אחיותיו הם הבעלים במשותף בחלקים שונים במבנה מסחרי… האחים ניהלו בינם לבין עצמם תביעות שונות… בקשר עם המבנה, במסגרתן מונה התובע, שבאותה עת היה בא כוחן של אחיותיו של גריידי, ככונס נכסים לניהול המבנה. ביום 29.1.2012 ניתנה החלטה ב… בה נקבע כי 'ביהמ"ש מתיר לכונס… לעשות פעולות שלמיטב הבנתו המקצועית הינן לטובת הכינוס, שכן בתפקידו ככונס הוא משמש כשליח בימ"ש'. ביום 25.5.2017 הגיש התובע, בתפקידו ככונס הנכסים, את התביעה נושא הערעור נגד הנתבעים וגריידי, ובהמשך הגיש כתב תביעה מתוקן. בתביעה נטען כי הנתבעים, אשר שוכרים חנויות במבנה, פעלו ביחד עם גריידי בקנוניה בקשר עם ההחזקה והשימוש בחנויות, כשהם אינם משלמים דמי שכירות ריאליים, ומעלימים דמי שכירות בסכום גבוה מאוד. בבסיס התביעה עמדה טענתו של התובע, לפיה החוזים אשר הוצגו על ידי הנתבעים וגריידי… מזויפים. נוכח האמור, ביקש התובע מבית המשפט סעדים שונים, ובהם הצהרה על בטלות ההסכמים, וכן חיוב גריידי והנתבעים בדמי שימוש ראויים, בגין התקופה בה מחזיקים הנתבעים בחנויות. בפסק הדין קיבל בית משפט קמא את טענת הזיוף. המערערים אינם מערערים על קביעתו זו של בית משפט קמא, ומשכך איני נדרש להרחיב בענינה. אסתפק איפוא בלומר, כי קביעתו זו של בית משפט קמא התבססה על הראיות שהוצגו לפניו, כמו גם על התרשמותו הבלתי אמצעית מעדויות הצדדים. נוכח קביעתו בעניין הזיוף, הורה בית משפט קמא על בטלותם של הסכמי השכירות שבין גריידי לנתבעים. כן קבע בית משפט קמא כי הנתבעים וגריידי יחובו, ביחד ולחוד, בדמי שימוש ראויים בגין תקופת החזקתם של הנתבעים במקרקעין… המערערים אינם חולקים גם על רכיב זה בפסק הדין; ומשכך הוא, אסתפק בלומר כי קביעתו זו של בית משפט קמא התבססה גם היא על הראיות שהוצגו לפניו, ובפרט על חוות דעת מומחה מטעם התובע. נגד פסק הדין הוגש הערעור שלפנינו, ולצדו הונחה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין קמא. במסגרת הערעור נמנעו המערערים מלייחס שגגות לפסק הדין גופו. חלף זאת, הם מיקדו את טענותיהם בשלושה עניני סף, שלשיטתם מצדיקים את ביטולו של פסק הדין. לטענת המערערים, בית משפט קמא נעדר סמכות ענינית לדון בתובענה; התובע היה מושתק מלהעלות את טענותיו ביחס לנתבעים, וזאת נוכח קיומו של מעשה בית דין; בית משפט קמא היה צריך לדחות את התביעה בשל השיהוי שנפל בהגשתה. אעיר כי הערעור מתייחס בכותרתו גם לטענת התיישנות, אולם המערערים נמנעו מלטעון דבר בענין זה, ועל כן אמנע גם אני מלהתייחס אליו. לאחר עיון במסמכים שהונחו לפניי, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור אף מבלי לקבל את תגובת המשיבים – זאת, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. לערעור זה אין כל סיכוי להתקבל…"

שתי טענות הסף הראשונות אינן רלוונטיות לסקירה זאת, ואצטט איפוא רק מהתיחסות בית המשפט לטענה השלישית: "לבסוף, טענו הנתבעים כי אין מחלוקת, שהתובע המתין כארבע שנים מיום שנודע לו על התרמית, ועד שהגיש את תביעתו, וכי התובע לא נתן 'הסבר מניח את הדעת לשיהוי של כ-48 חודשים'. משכך, כך נטען, היה על בית משפט קמא לדחות את התביעה, נוכח השיהוי שנפל בה. גם בטענה זו אין ממש. ראשית, טענת השיהוי, אשר דורשת הוכחת טענות עובדתיות, לא נטענה על ידי הנתבעים בהליך קמא, וכאמור, די בכך כדי לדחותה. למעלה מן הנדרש, אעיר כי בית משפט קמא התייחס לטענת השיהוי אשר נטענה מפי גריידי, וקבע כי 'גריידי לא טען ובוודאי שלא הוכיח כי התובע הציג מצג ממשי של ויתור על זכותו, וכי אירעה פגיעה בציפיה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, עד כדי ניצול לרעה של התובע את ההליך השיפוטי, ובכך לא הוכיח את טענת השיהוי'. גם בענין זה, מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא. להשלמת התמונה, אוסיף ואעיר כי תובע שמגיש את תביעתו לפני חלוף תקופת ההתיישנות, אינו נדרש לספק 'הסבר מניח את הדעת' למועד הגשת תביעתו (ראו והשוו: רע"א 9060/04…)"

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.