קיום צוואה בשפה זרה

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

סקירה זו לא תעסוק בסוגיות (החשובות) שענינן "משפט בינלאומי פרטי" (דוגמת "מקום מושבו" של המוריש או המקום שבו נמצאים נכסי העזבון, וכו'), אלא רק בצוואות, המוכרות בדין הישראלי, אשר נערכו בשפה זרה (אנגלית או אחרת); לצורך הסקירה, נניח כי מדובר בצוואה אשר נערכה על ידי תושב ישראל, ובקשר לנכסים בישראל, אך בשפה זרה, אשר הוא שולט בה היטב (כלומר, גם לא מתעוררת שאלה לגבי הבנתו של המצווה את תוכן הצוואה) – וממלאת אחר כל הדרישות (המהותיות והצורניות) על פי חוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

תקנות הירושה, התשנ"ח-1998 (להלן: "התקנות") לא כללו תחילה התיחסות לשפה שבה נערכה צוואה המוגשת לרשם לעניני ירושה או לבית המשפט. רק במסגרת תיקון משנת 2000 (ק"ת 6063), נוספה לתקנות, בין היתר, תקנה 54א, אשר נוסחה היה באותה עת: "היה מסמך המוגש לרשם לעניני ירושה או לבית המשפט כתוב בשפה זרה, למעט השפה האנגלית, יצורף לו תרגום לעברית או לערבית, מאושר בידי נוטריון". בתיקון מאוחר יותר (ק"ת 6240, מתאריך 27.5.03) נוסף בסופה של תקנה 54א הנ"ל, "ואולם רשאי הרשם או בית המשפט להורות על צירוף תרגום גם למסמך הכתוב בשפה האנגלית". בהמשך נעמוד על הרקע לתיקון זה.

תקנה 54א לתקנות קובעת איפוא כיום: "היה מסמך המוגש לרשם לעניני ירושה או לבית המשפט כתוב בשפה זרה, למעט השפה האנגלית, יצורף לו תרגום לעברית או לערבית, מאושר בידי נוטריון, ואולם רשאי הרשם או בית המשפט להורות על צירוף תרגום גם למסמך הכתוב בשפה האנגלית".

נקדים מספר הערות, לפני שנתייחס לצוואות (לפי סוגיהן) אשר נערכו בשפה זרה (אנגלית או אחרת): ראשית, תקנה 54א לתקנות לא חלה רק על "צוואות" אלא על כל "מסמך" (המוגש לרשם לעניני ירושה או לבית המשפט). דוגמא למסמך ממין זה תוצג בהמשך. שנית, מובן כי עצם עריכת צוואה בשפה זרה, אינה "פוסלת" אותה (כלומר, אין דרישה כי צוואה תערך בעברית, או בערבית). שלישית, התרגום אינו מהווה חלק מצו קיום הצוואה, ולא יצורף אל הצו.

[א] צוואה בעדים הינה הצוואה השכיחה ביותר. בהתאם לסעיף 20 לחוק, צוואה בעדים "תהיה בכתב, תצוין בתאריך ותחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".

אם צוואה בעדים נערכה בשפה זרה שאינה אנגלית, ברור כי יש לצרף אליה "תרגום לעברית או לערבית, מאושר בידי נוטריון"; אולם מה הדין, כאשר מדובר בצוואה בעדים שנערכה באנגלית?

במקרה שנדון בת"ע 10410/02, הוגשה לבית המשפט בקשה "להסרת דרישת תרגום לעברית את המסמכים אשר הוגשו בשפה האנגלית, וזאת בהתאם לאמור בתקנה 54 א' לתקנות…" באותה עת (25.3.03) טרם נוספה הסיפא לתקנה 54א ("…ואולם רשאי הרשם או בית המשפט להורות על צירוף תרגום גם למסמך הכתוב בשפה האנגלית"). למרות זאת, קבע בית המשפט, בין היתר: "המסמכים הרלוונטיים אליהם מכוונת המבקשת, כי תוסר דרישת התרגום לגביהם, הינם: העתק מאושר של צוואת המנוחה, העתק מאושר מהצו לקיום צוואה שניתן בניו-יורק, עותק ממכתב המינוי של מנהל העזבון, שניתן בניו-יורק, העתק מההודעות שנשלחו למוטבים בארץ עפ"י הצוואה, ותעודת פטירה של המנוחה. צוואת המנוחה משתרעת על פני 5 עמודים, בשפה משפטית, ובאנגלית. אני סבורה, כי למרות האמור בתקנה 54א, ועל מנת שלא ייכשל בית המשפט, חלילה, בהבנת רצונה של המנוחה לגבי עזבונה, וכאמור בצוואתה… תקנה 54א היא תקנה שאין בית המשפט יכול לעמוד בה, ככל שהדברים אמורים בקבלת פטור מתרגום צוואת המנוחה מאנגלית לעברית…"

יש להניח, כי דברים אלו עמדו ברקע התיקון הנ"ל, ממאי 2003 (קרי, הוספת הסיפא לתקנה 54א).

במקרה שנדון בת"ע 42970/03, הוגש ערעור על החלטת הרשמת לעניני ירושה, אשר עשתה שימוש בסמכות (שבשיקול דעת), שמוקנית לה בהתאם לתקנה 54א לתקנות – לפי נוסחה בעקבות התיקון הנ"ל – והורתה על המצאת תרגום לעברית, של צוואה אשר נערכה באנגלית. אך בנסיבותיו של אותה מקרה, נפסק (ביום 14.6.05) כי דרישה גורפת להגשת תרגום לעברית, של צוואות, שנערכו בישראל (ועל ידי עורך דין ישראלי) – כפי שהיה באותו מקרה – רק משום שהן באנגלית, הינה בלתי סבירה, משום שאין בה איזון ראוי, בין החשש (שהועלה באופן כללי וסתמי) מפני "עיוות דין", לבין ההכבדה, והעלויות הנוספות, שיוטלו על העזבון ועל היורשים עקב דרישת התרגום. הרשם לעניני ירושה הינו רשות מינהלית, אשר חייבת לפעול בסבירות. בבדיקה שגרתית של צוואה במשרדי הרשם לעניני ירושה, ניתן לצאת ידי החובה שלא ייגרם "עיוות דין" – אם בעקבות הבדיקה תתעורר שאלה המחייבת עיון מעמיק יותר, מובן כי הרשם לעניני ירושה מוסמך לדרוש תרגום. ואמנם, על פי נסיוני, בכל המקרים בהם הגשתי בקשות לקיום צוואות שנערכו באנגלית, לא נדרש תרגום לעברית (אך כמובן, כי כל מקרה ייבחן לגופו).

[ב] לפי סעיף 19 לחוק, צוואה בכתב יד "תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותחתם בידו". בת"ע 5718/74 נדון (שנים רבות לפני תיקון תקנה 54א הנ"ל) מסמך, באנגלית, כתוב בכתב ידו של המנוח וחתום על ידו, לפיו הוא ציווה את כל נכסיו למדינת ישראל. לבית המשפט הוגש תרגום לעברית, אך הוא סירב להכיר במסמך כ"צוואה בכתב יד", וממילא הוא סירב לקיימו, אך זאת בגלל פגמים מהותיים, שאינם מענינה של סקירה זו. למעשה, לא אמור להיות כל הבדל בין הגשת בקשה לקיום צוואה בעדים, שנערכה בשפה זרה, לבין הגשת בקשה לקיום צוואה בכתב יד, שנערכה בשפה זרה; בשני המקרים, אם מדובר בשפה זרה שאינה אנגלית, יידרש תרגום לעברית, מאושר על ידי נוטריון – בעוד שאם מדובר באנגלית, בדרך כלל לא יידרש, כאמור, תרגום לעברית.

[ג] סעיף 23 לחוק הירושה עוסק בצוואה בעל-פה: "(א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו. (ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לעניני ירושה….." לפי תקנה 9(א) לתקנות, "היו במרשם הארצי צוואה או זכרון דברים על צוואה שבעל-פה ונודע לרשם לעניני ירושה על מותו של המצווה, ונתמלאו התנאים שבסעיף 76 לחוק, יפתח הרשם לעניני ירושה את המעטפה, יעיין בה, ימסור עליה הודעה בדואר רשום לזוכים על פיה….."; ולפי תקנה 18(א), "הוגשה בקשה לצו ירושה או לצו קיום, יברר הרשם לעניני ירושה במרשם הארצי אם נמסרה או הופקדה צוואה או אם נמסר או הופקד זכרון דברים על צוואה שבעל-פה".

כאשר מדובר בצוואה בעל-פה, אין כמובן כל צוואה כתובה, תהא שפתה אשר תהא… השאלות הרלוונטיות מתייחסות לשפה שבה נערך זכרון הדברים של העדים (בכלל, ובזיקה לשפת הציווי בעל-פה). כאמור, הציווי בעל-פה חייב להעשות "בפני שני עדים השומעים לשונו" של המצווה, וממילא, ברור כי הציווי יכול להיות בכל שפה שהיא, ובלבד שזו תהא שפה מובנת לעדים. וכך נקבע, למשל, בת"ע 42901/04: "בית משפט הדן בצוואתו של מת, ובעיקר בצוואת שכיב מרע, כל עניינו בקיום רצונו האחרון האמיתי של המת. משהוברר רצונו האחרון של המת, נותרת שאלת השפה, שבה נאמרו דברי המת, חסרת חשיבות, ובלבד שהעדים שולטים באותה שפה". באותו מקרה נדונה, בין היתר, השאלה, "האם שמעו העדים את לשונו של המצווה, דהיינו, האם דיבר המצווה בפני העדים בשפה המובנת להם?" ובית המשפט לא נתן אמון בגרסת העדים, בין היתר, בציינו כי "מלבד שלל הגרסאות הסותרות לגבי תוכן הדברים, נתגלו סתירות בין דברי העדוֹת גם באשר לשפה בה נאמרו הדברים. בזכרון הדברים לא נזכר כלל שהמנוח השתמש בשפה ההונגרית…" לעניננו, יצוין כי מפסק הדין משתמע, כי אין חובה לערוך את זכרון הדברים בשפת הציווי, וניתן לעורכו בעברית, ובלבד שיצוין בו באיזו שפה השתמש המצווה (ויוכח, כמובן, כי העדים שולטים באותה שפה). העובדה כי "לא צוין בזכרון הדברים שהמנוח אמר את הדברים בשפה ההונגרית וכי ס' תרגמה את הדברים לעברית", היתה אחד הטעמים לחוסר האמון כלפי גירסת העדות. הדבר נקבע במפורש על ידי בית המשפט העליון בע"א 88/88; באותו מקרה, דברי המנוחה נאמרו ברומנית, שפה ששני העדים שלטו בה, אך זכרון הדברים נערך בעברית, ותחילה התקבלה התנגדות לקיום הצוואה, בין היתר מטעם זה. בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקיים את הצוואה, בעומדו על כך, שכל שדורש סעיף 23 לחוק הירושה, הינו כי העדים ישלטו בשפת המצווה. מאום לא נאמר בחוק על כך, שזכרון הדברים חייב, כביכול, להיכתב באותה שפה. יתרה מזו, זכרון הדברים מיועד להימסר לבית המשפט (כפי שהיה באותה עת) ששפתו היא עברית, ואין פסול בהיותו כתוב בעברית. מכל מקום, ברור כי זכרון הדברים הינו "מסמך", שכפוף לאמור בתקנה 54א לתקנות.

[ד] לפי סעיף 22(א) לחוק, צוואה בפני רשות "תעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם של בית משפט או רשם לעניני ירושה, או בפני חבר של בית דין דתי… או בהגשת דברי הצוואה בכתב…"; לפי סעיף 22(ז) לחוק, "לענין סעיף זה, דין נוטריון כדין שופט" – ואמנם, "צוואה נוטריונית" הינה המקרה השכיח ביותר של צוואה בפני רשות.

תקנה 7(א) לתקנות הנוטריונים, התשל"ז-1977, קובעת, ככלל, כי "נוטריון לא יתן אישור לגבי מסמך שנערך בשפה שאינה ידועה לו אלא לאחר שצורף למסמך תרגום לשפה המובנת לנוטריון, המלווה על ידי תצהיר המתורגמן בדבר שליטתו בשפות המקור והתרגום ונאמנותו של התרגום….." הדברים יפים גם כאשר מדובר בעריכת צוואה נוטריונית, בשפה אשר המצווה בלבד שולט בה, אך לא הנוטריון. בהתאם לטופס 13 לפי תקנות הנוטריונים ("אישור עשית צוואה לפי סעיף 22 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965"), יש לסמן על גבי אישור הנוטריון, וכן לרשום על גבי הצוואה עצמה – האם הצוואה "נקראה [על ידי הנוטריון] בפני המצווה…" או "תרגומה לשפה שהמצווה שומע נקרא למצווה על ידי מתרגם, אשר אישר זאת על פני הצוואה…" או "המצווה קרא את הצוואה / תרגום הצוואה…"; מכל מקום, גם במקרה זה, תהא אשר תהא השפה שבה נערכה הצוואה הנוטריונית, בעת שתוגש בקשה לקיומה, תחול עליה הוראת תקנה 54א לתקנות.

תוספות ועדכונים

1.8.23

החלטה שניתנה ביום 27.7.23 על ידי כב' השופטת ר. רונן, במסגרת רע"א 5383/23, אמנם אינה עוסקת בקיום צוואה שנערכה בשפה זרה, אלא בשאלה, האם (ובאילו תנאים) נדרש תרגום של מסמכים (באנגלית) המוגשים לבית משפט – וממילא, יש להניח כי ההחלטה תהיה רלוונטית במיוחד לסקירה (עתידית) שתעסוק בצווי ירושה או צווי קיום צוואה של תושבי חוץ… – אך היא עשויה רלוונטית גם לסקירה לעיל, ובין היתר, ככל שמדובר בשיקול הדעת המסור לגורם השיפוטי הנוגע לענין, להורות על תרגום מסמכים מאנגלית לעברית:

"לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה… בה הורה בית המשפט למבקש, להגיש אימות ותרגום לעברית של מסמכים בשפה האנגלית, עליהם הוא מבקש להסתמך… ענינו של ההליך המתנהל בבית משפט קמא, הוא בתביעה בה עתר המבקש לרשום על שמו נכס מקרקעין – דירה בעיר חיפה (להלן: המקרקעין). התביעה הוגשה מלכתחילה כנגד… (להלן: הגב' וסרמן או המנוחה) אשר על שמה רשומים המקרקעין כיום. על פי הנטען בכתב התביעה, המבקש ירש את המקרקעין מאחיו המנוח, שרכש את המקרקעין כדין מהגב' וסרמן עוד בשנת 1988. לטענתו, חרף הרכישה, הבעלות לא נרשמה על שמו במרשם המקרקעין, מסיבה שאינה ידועה לו. לאחר הגשת התובענה ניסה המבקש לאתר את הגב' וסרמן, כדי להמציא לה את כתב התביעה. מבירורים אלה נודע לו כי גב' וסרמן, אשר התגוררה בארצות הברית, נפטרה. לטענתו, מבדיקה שערכו חוקרים פרטיים ששכר, עלה כי המנוחה הורישה את כל רכושה לקרן נאמנות, אשר המשיבים הם נאמניה. משכך, ביום 24.5.2023 הגיש המבקש בקשה לתיקון כתב התביעה, באופן שבמקום גב' וסרמן יצורפו המשיבים כנתבעים. בתמיכה לבקשה צירף המבקש תעודת פטירה של המנוחה, את צוואתה, וצו חלוקת העזבון, שהוצא על-ידי בית המשפט המחוזי בלוס אנג'לס (להלן: צו חלוקת העזבון). בהחלטה מיום 24.5.2023 קבע בית משפט קמא כי 'יש להגיש תחילה את המסמכים המצורפים, מתורגמים במלואם כדין'. ביום 28.5.2023 הגיש המבקש לבית משפט קמא בקשה לפטור אותו מחובת התרגום. המבקש טען כי ידו אינה משגת לתרגם את המסמכים….. המבקש הוסיף וטען כי התרגום אינו נחוץ לנתבעים, שאנגלית היא שפת אמם; וגם לא לבית המשפט, שאנגלית היא ככל הנראה שפה השגורה בפיו. בהחלטה מיום 28.5.2023 (היא ההחלטה נושא הבקשה דנן) דחה בית משפט קמא את הבקשה לפטור מתרגום. נקבע כי אין מקום לפטור מחובות המוטלות בהוראות חקוקות, בשל נימוק של חוסר יכולת כלכלית. משכך לא ניתן להגיש את הצוואה וצו חלוקת העזבון, ללא אימות, בצירוף חתימת אפוסטיל. בית המשפט הוסיף וקבע, כי המסמכים כתובים בשפה האנגלית, שאיננה שפה רשמית בישראל, ולכן מוטל על המבקש להמציא תרגום שלהם, המאושר כדין. מכאן בקשת רשות הערעור שלפני… לטענת המבקש, בית משפט קמא שגה כאשר קבע שמצבו הכלכלי איננו רלוונטי. המבקש עמד על כך שזכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית, וטען כי אין למנוע מאדם להביא את ענינו לבית המשפט, רק מחמת שאין ביכולתו לשאת בהוצאות הכרוכות בניהול התביעה. הוא ציין כי עלות חותמת אפוסטיל היא כאלף דולר למסמך; ועלות תרגום שאינו מאושר היא כאלף שקלים נוספים לפחות. המבקש הדגיש כי הוא אינו מסוגל לעמוד בעלויות אלה, לכן, אם בקשת רשות הערעור לא תתקבל – התוצאה תהיה כי התביעה תימחק. עוד טען המבקש כי המסמכים כתובים בשפת האם של המשיבים, ואם הם יבקשו לחלוק על אמינותם, הם יוכלו להעלות את טענותיהם לפני בית המשפט. יתרה מכך, לטענת המבקש האימות אינו נדרש לפי סעיף 30 לפקודת הראיות, התשל"א-1971, הדן ב'תעודת חוץ'. זאת, מאחר שהמסמכים אינם 'תעודות חוץ', כי אם 'תעודות ציבוריות', כמשמעותן בסעיף 29 לפקודת הראיות. משכך, חלים דרכי האימות הקבועים בסעיף 32 לפקודת הראיות. לשיטתו מותירים כללים אלה שיקול דעת לבית המשפט בדבר ההוכחה הדרושה, שבמסגרת הפעלתו, הוא רשאי להביא בחשבון גם את מצבו הכלכלי של בעל הדין.

…הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, לערכאה הדיונית מוקנה שיקול דעת רחב בהחלטות דיוניות באופין, הנוגעות לאופן ניהול ההליך. על כן, למעט במקרים חריגים, ערכאת הערעור תימנע כלל מהתערבות בהחלטות מסוג זה, אף אם היא סבורה היא שראוי היה להחליט על דרך דיונית אחרת….. החלטה ביחס לאופן הגשת המסמכים בהליך, ובפרט ביחס לצורך באימות ותרגום מסמכים המוגשים לבית המשפט, הן החלטות שעיקרן בסדרי דין ובדרך ניהול ההליך. ככאלה, ערכאת הערעור אינה נוטה כאמור להתערב בהן. יתרה מכך, לא מצאתי שיש להתערב בהחלטה גם לגופה. ראשית, באשר לשאלת אימות המסמכים – כזכור, המסמכים נושא בקשת רשות הערעור דנן הם צוואתה של המנוחה וצו חלוקת העזבון. מסמכים אלה הם מסמכים בעלי אופי משפטי, שלא נערכו בישראל אלא בארצות הברית. כפי שטען המבקש עצמו, מדובר במסמכים המהווים 'תעודה ציבורית' כמשמעותו של מונח זה בפקודת הראיות. מאחר שארצות הברית היא צד לאמנת האג לביטול אימות מסמכי חוץ ציבוריים (5.10.1961), הדרך לאמת מסמכים אלה היא על ידי אישורם בתעודה על פי האמנה, אישור המכונה 'אפוסטיל'… כך אף קבע בית משפט קמא. טענה לפיה עקב חוסר יכולת כלכלית, המבקש לא יוכל לשאת בהוצאות האפוסטיל, אינה יכולה לפטור מעמידה בהוראות הדין ובכללי הראיות.

באשר לשאלת תרגום המסמכים – בדברי החקיקה והתקנות, אין הוראה מפורשת הקובעת מה היא השפה בה יש להגיש כתבי טענות ובקשות לבית המשפט, מלבד מספר הוראות בענינים ספציפיים. כך, למשל, תקנה 114 לתקנות בית משפט לעניני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020, קובעת כי יש להגיש מסמכים שאינם בעברית, בליווי תרגום מאושר, אך מוסיפה כי לבית המשפט סמכות לפטור מהצורך בתרגום המסמך; ותקנה 54 לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998, קובעת כי ברירת המחדל ביחס למסמכים בשפה האנגלית, המוגשים לרשם לעניני ירושה או לבית המשפט, היא כי הם לא יתורגמו לעברית, אך לבית המשפט סמכות להורות אחרת. בפסיקה נקבע, כי ככלל, יש להגיש לבית המשפט כתבי בי-דין עיקריים בשפה העברית (בש"א 815/19… בג"ץ 851/22…) שאלת הגשתם של מסמכים בשפה האנגלית המצורפים לכתבי הטענות העיקריים נדונה בערכאות הדיוניות, אשר נטו לראות בשאלת תרגום מסמכים בשפה האנגלית כנתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, ולא כחובה אשר בלעדיה אין למסמכים כל תוקף ראייתי. נראה כי שאלה זו טרם נדונה וטרם הוכרעה בבית משפט זה. לדיון בסוגיה זו בבתי המשפט המחוזיים ראו למשל: ע"ר 14807-01-23… שם נדחתה טענה, לפיה יש לתרגם נספחים שצורפו לכתב התביעה. נקבע כי מדובר בהסכמים שנכתבו בשפה האנגלית ונחתמו על-ידי הצדדים, מבלי שנטען שאינם מבינים את השפה; ע"א 3212/05… שם נקבע כי השאלה האם יש להורות על תרגומו של מסמך המוגש לבית המשפט, ובכלל זה תצהיר, אמורה להתברר על פי היחסים שבין הצדדים, ויכולתם להבין את תוכן המסמכים. עוד ראו: ת"א (ת"א) 2434/03… ת"א (ת"א) 5178-01-16… ת"א (מרכז) 15546-10-17… ת"א (ת"א) 23275-08-20… וראו מנגד: ת"א (י-ם) 42237-06-10… שם נקבע כי אם עומד בעל דין על כך שמסמך הכתוב באנגלית יתורגם עבורו, על הצד שכנגד לתרגמו.

כפי שיבואר להלן, לטעמי, ככל שמדובר בהגשת מסמך בשפה האנגלית, וכאשר אין דרישה מפורשת בדין לתרגומו – לבית המשפט יש שיקול דעת, האם לחייב את תרגום המסמך לשפה העברית, או אם לאו. השפה העברית היא השפה הרשמית במדינת ישראל, לצד המעמד המיוחד לו זוכה השפה הערבית. זאת בעוד שהשפה האנגלית אינה שפה רשמית (ראו: סעיף 4(א) לחוק יסוד: הלאום). יחד עם זאת, השפה האנגלית היא על פי רוב שפה שבית המשפט והצדדים מבינים אותה. כפי שהבהיר בית משפט זה בעבר, שאלת חובת תרגום המסמכים 'אינה עניין פורמאלי גרידא. היא נועדה לאפשר לבעל דין להבין את ההליכים המתנהלים בענינו ומשפיעים עליו, וליטול בהם חלק פעיל' (רע"א 9048/07…) מהצד השני, מנקודת מבטו של בעל הדין המגיש את המסמכים בשפה הזרה, קיומה או העדרה של חובת תרגום, משליכים על העלות הכלכלית של ניהול ההליך מבחינתו, כאשר קביעה המחייבת בתרגום, מייקרת מטבע הדברים את עלות ניהול ההתדיינות. כפועל יוצא מכך, היא עשויה במקרים מסוימים להכביד על זכות הגישה לערכאות… אלא שגם הכבדה זו אינה חזות הכל, וככל שמוצא בית משפט קמא כי התרגום נדרש, לא ניתן לפטור את בעל הדין מלעשות כן, רק בשל הנימוק שאינו יכול לשאת בהוצאות הכרוכות בניהול הליך אותו הוא מבקש לקיים. בהקשר זה, יש להזכיר כי בפני מי שידם אינם משגת, פתוחה הדרך לפנות ללשכות הסיוע המשפטי בבקשה מתאימה (ראו: חוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1972). אם כן, על מנת לקבוע, האם יש להטיל חובת תרגום, על בית המשפט לבחון את הנסיבות שלפניו, להביא בחשבון את הצורך בתרגום; את ההשפעה על זכות הגישה לערכאות של הצדדים; ולאזן ביניהם. יתרה מכך, תרגום המסמכים, בוודאי כאשר המדובר במסמכים ארוכים או מורכבים, עשוי במקרים מסוימים לייעל את ההליך, ולסייע לבית המשפט להכריע בשאלות שבמחלוקת. לאור האמור, אני סבורה כי לבית משפט נתון שיקול הדעת, לקבוע האם בנסיבות שלפניו, יש מקום להורות על תרגום מסמך המוגש אליו. לענין זה, על בית המשפט לשקול כאמור את ההכבדה בדרישת התרגום אל מול הנטל שיש בקריאת המסמך בשפה האנגלית; את יכולתו של הצד שכנגד להבין את תוכן המסמכים; ואת הפגיעה הצפויה להיגרם לצד שכנגד… בכלל זה עליו להביא בחשבון את הבנתו של הצד שכנגד את השפה האנגלית, את מורכבותו של המסמך, ואת החשיבות האפשרית ב'ניואנסים' שבו, לצורך הכרעה.

כזכור, במקרה דנן, המבקש צירף מסמך ירושה וצו חלוקת עזבון, לצורך תמיכה בבקשתו לתיקון כתב התביעה, על ידי צירופם של המשיבים כנתבעים. זאת, כדי לשכנע את בית משפט קמא, שהמשיבים הם אכן יורשיה החוקיים של המנוחה – שהמקרקעין שהמבקש טוען לבעלות בהם רשומים כיום על שמה; וכפועל יוצא מכך – לשכנעו בדבר נחיצותם של המשיבים להליך. לנוכח חשיבות השאלה, מי הם יורשיה החוקיים של המנוחה בהליך בו נטען כנגד רישומה כבעלים של המקרקעין נושא ההליך; ולנוכח המורכבות שעשויה להיות בהבנת המסמכים המשפטיים שצורפו – נראה כי ההחלטה להורות על תרגום המסמכים, היא החלטה סבירה, המצויה בגדרי שיקול דעתו של בית משפט קמא, ועל כל פנים – אין זו החלטה המחייבת התערבות של ערכאת הערעור, במסגרת בקשת רשות ערעור. יחד עם זאת, ומבלי לגרוע מהאמור, אציין כי המבקש הוא הבוחר אלו ראיות להגיש. משכך, ככל שהמבקש סבור שלצורך בחינת השאלה, מי הם יורשיה של המנוחה, ניתן להסתפק רק באחד מהמסמכים שצירף – הוא רשאי לבחור להגישו, ולא להגיש את המסמכים האחרים, ובכך להימנע מהעלות שבאימות ובתרגום אותם המסמכים…"

12.10.23

ראו תוספת מיום 12.10.23 לסקירה זאת, למרות שבפסק הדין נשוא התוספת לא נדון קיום צוואה בשפה זרה – אלא תרגום [ולמעשה – העדר תרגום] של צוואה שנערכה בעברית, לשפת המצווה.

18.11.24

כאמור בפתח הסקירה המקורית לעיל, עוסקת הסקירה בצוואות שנערכו בשפה זרה – בהנחה, כי המצווה שלט היטב באותה שפה, ו"לא מתעוררת שאלה לגבי הבנתו של המצווה את תוכן הצוואה"… אמנם, במקרה שנדון בפסק דין מיום 5.11.24 (פורסם ב"נבו"), שניתן במסגרת עמ"ש (מחוזי ת"א) 63080-01-24, כן התעורר ספק לגבי הבנת המצווה (שאף הוביל לקבלת התנגדות המערער לקיום הצוואה), אך בכל זאת מדובר בפסק דין מעניין, שמקומו בתוספת לסקירה זאת…

"לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה… בת"ע 15680-11-21 [נבו] שקיבל את בקשת המשיב לקיום צוואתה האחרונה של אמם המנוחה של הצדדים, ודחה את התנגדות המערער לקיום צוואה זו… למנוחה… שנפטרה ביום 00.7.21, היו שני בנים: המערער והמשיב. בעלה של המנוחה ואבי הצדדים… נפטר ביום 00.5.95. ביום 3.4.93 חתמו המנוח והמנוחה על צוואה בעדים, שבמסגרתה הורו כי עם פטירתו של אחד מהם, יירש הנותר בחיים את עזבונו, ולאחר פטירת שניהם, יירשו את עזבונם שני בניהם בחלקים שווים (להלן: צוואת 93). ביום 12.7.95 ניתן צו קיום לצוואת 93, בענין עזבון המנוח, וכולו עבר למנוחה. ביום 11.11.96 חתמה המנוחה על צוואה חדשה… שבה ציוותה את עזבונה לשני בניה בחלקים שווים, ואולם היא צוותה את דירת מגוריה (להלן: הדירה) למשיב בלבד. המנוחה ציינה כי: 'בני ז' מסודר מבחינה כלכלית יותר מבני י'… אני מצפה ומקווה שבני ז' יבין את המניעים שלי ולא תיווצר מחלוקת כלשהי בינו לבין בני י' בגלל העובדה שהשארתי את דירתי אך ורק לבני י" (להלן: צוואת 96). ביום 27.3.00 חתמה המנוחה על צוואה נוספת בפני העדים א' ל' (להלן: ל') וח' ק' (להלן: ק'), שבה חזרה על צוואת 96 כמעט מלה במלה, תוך שהיא ציינה כי היא מעניקה את הדירה רק למשיב, מאחר שהמערער 'מסודר מבחינה כלכלית במידה רבה יותר' (להלן: צוואת 2000). לאחר פטירת המנוחה הגיש המשיב את צוואת 2000 לקיום, והמערער הגיש התנגדות לצוואה. המערער טען, בין היתר, שהמנוחה לא חתמה על הצוואה, שיש פגמים בצוואה, מאחר שאין בה הצהרת עדים כנדרש, והנטל להוכחת אמיתות הצוואה מוטל על המשיב, חתימות העדים הן רק על הדף השני של הצוואה ואין על הדף הראשון תאריך, בעוד שתוכן הצוואה נמצא על הדף הראשון בלבד, המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב בעברית, אלא רק ברוסית, ואף אחד מעדי הצוואה לא ידעו רוסית, וככל שהיא חתמה על צוואה זו, היא לא הבינה על מה חתמה, המשיב היה מעורב בהכנת צוואה זו, הצוואה נערכה מחמת טעות, מאחר שהמנוחה סברה בטעות שמצבו הכלכלי של המשיב רעוע, בעוד שמצבו הכלכלי היה מצוין, ומשצוואת 96 לא הוגשה לקיום, יש לקיים את צוואת 93. המשיב טען, בין היתר, שהמערער לא הוכיח שחתימת המנוחה זויפה, כל שלוש הצוואות שהמנוחה ערכה היו בעברית, ובשלושתן לא צוין שהצוואה הוקראה לה או תורגמה לה, אין חובה שחתימת העדים תהיה על כל עמוד בצוואה, המשיב לא היה מעורב בהכנת הצוואה, ואין כל עילה שלא לקיים את צוואת 2000. בית המשפט קיבל את בקשת המשיב, ודחה את התנגדות המערער… המערער לא השלים עם פסק הדין והגיש את הערעור שלפנינו".

לאחר שבית המשפט המחוזי סקר את פסק הדין נשוא הערעור, ואת טענות הצדדים, נפסק, בין היתר: "…יש לבחון את טענות המערער על בסיס העובדות והממצאים שנקבעו בפסק הדין. השאלה המרכזית שיש להכריע בה בערעור זה, היא האם הנטל להוכיח שהמנוחה ידעה את תוכן הצוואה שעליה היא חתמה – נטל המוטל על מי שמבקש לקיים צוואה, כשקיים ספק האם המצווה מסוגל לקרוא את האמור בה – הורם במקרה דנן? עוד בקדם המשפט הראשון… נשאל המשיב ע"י ביהמ"ש קמא, האם המנוחה ידעה קרוא וכתוב בעברית, והוא השיב: 'בסיסי, היא לא יכלה לקרוא ספרים', היא לא ידעה לקרוא עיתון בעברית ו'אני לא יודע אם היא קראה את תוכן המכתבים'. משהמשיב נשאל האם המנוחה ידעה לקרוא את תוכן המכתבים הוא השיב 'אני לא יודע לומר בוודאות'. בחקירתו, העיד המשיב כי 'נניח היא היתה אומרת לי יש פה מכתב קיבלתי אותו מביטוח לאומי תקרא אותו, משהו כזה, אז הייתי קורא ומסביר לה'… מסקנת בית המשפט קמא בכל הנוגע ליכולתה של המנוחה לקרוא עברית היתה כי: 'המסקנה העולה מדברי התובע היא, כי אף אם המנוחה ידעה לקרוא בשפה העברית, היה זה ברמה נמוכה בלבד, ומתעורר ספק ביחס ליכולתה לקרוא צוואה'… לאור קביעה זו, עולה השאלה, האם כשמתעורר ספק ביחס ליכולתה של המצווה לקרוא את צוואתה, על מי מוטל הנטל להוכיח שהמנוחה קראה את הצוואה, או שהיא הוקראה לה, ומה היקף הנטל המוטל לצורך הוכחת רכיב זה? ודוק: מדובר ברכיב מהותי ביותר, ותנאי מוקדם לתוקפה – הבנה של תוכן הצוואה שנחתמה. אין מדובר בפגם צורני הניתן לריפוי לפי סעיף 25 לחוק הירושה….. כפי שנקבע בבע"מ 3779/10… [נבו]… 'העדר תרגום בפועל של הצוואה לשפתו של המצווה הינו פגם מהותי היורד לשורש הענין ונוגע לעצם הבנת המצווה את הוראות הצוואה ומשכך, אף בגמירות דעתו ביחס אליה. פגם מהותי מסוג זה ממילא אינו ניתן לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה העוסק בפגמים צורניים שנפלו בצוואה. במקרה זה, עובר נטל ההוכחה – המוטל, במקרה שהצוואה נחזית על פניה להיות תקינה, על המבקש לבטלה – אל המבקש לקיים את הצוואה, המחויב להוכיח כי המצווה הבין את הוראותיה של הצוואה וכי אלה משקפות את רצונו האמיתי'. ראו גם: ע"ש 60706-05-21… עמ"ש 38138-09-11… עמ"ש 55758-05-23… בע"א 2119/94… נקבע כי: 'אשר על כן, מי שחותם על צוואה שאין הוא מסוגל לקוראה – אם בשל אי-ידיעת השפה ואם מטעם אחר כלשהו – נושא בחובה להבטיח: ראשית – כי תוכנה של הצוואה יובא לידיעתו, לפני שיחתום עליה, על ידי אדם המהימן עליו; ושנית, ­כי עובדה זו תבוא לכלל ביטוי ברישום מתאים על פני הצוואה, ורצוי שחתימות האימות תתייחסנה גם לעובדה זו. אי-עמידה בחובה האמורה חושפת את הצוואה לטענה שהמצווה 'לא ידע' על מה הוא חותם, בשל כך שלא היה מסוגל לקרוא את הכתוב בה; ונטל השכנוע כי ידע – מוטל לפתחו של המבקש את קיום הצוואה, שהרי המדובר בתנאי מוקדם לתוקפה… סיכומם של דברים: חובה פורמאלית מפורשת לציין על גבי 'צוואה בעדים' כי זו הוקראה – ובמידת הצורך גם תורגמה – למצווה שאינו מסוגל לקרוא אותה בעצמו, אינה קיימת; ועל כן, אין בהעדרו של רישום כזה כשלעצמו – במקום שבו המצווה אינו יודע קרוא וכתוב – כדי להביא לבטלותה של הצוואה. ברם, לטעמי במקום שבו מי שאינו מסוגל לקרוא את צוואתו בוחר לעשותה 'בעדים', ואינו דואג לקיומו של רישום מאומת על פני הצוואה בדבר הקראתה באוזניו, בלשון שהוא שומע ומבין, ­הריהו פותח בכך פתח להתנגדות לקיומה של הצוואה; וזאת – מן הטעם שהצהרתו של המצווה לפני עדי האימות 'זו צוואתי', אינה שלמה ואינה ממלאה אחר תכליתה. הועלתה התנגדות כאמור, יהיה על המבקש את קיום הצוואה להוכיח בראיות, כי המצווה ידע ש'זו צוואתו', הן מן ההיבט הטכני והן מן ההיבט העניני, כפי שמתחייב מהצהרתו'.

מכאן, שבמקרה שבו קיים ספק האם המצווה ידע לקרוא את הצוואה, הנטל על מבקש הקיום להוכיח שמישהו הקריא למצווה את תוכנה והוא הבין אותה. לפיכך יש לבחון האם המשיב הוכיח שהצוואה הוקראה למנוחה והיא הבינה את תוכנה? בית המשפט קמא התבסס על שלוש ראיות עיקריות, על מנת לקבוע שהוכח שהמנוחה הבינה את האמור בצוואת 2000: עדותו המהימנה של עו"ד הורנשטיין, שערך את צוואת 96 ושהעיד שהמנוחה אמרה לו שברצונה להוריש את הדירה רק למשיב, מאחר שמצבו הכלכלי של המערער יותר טוב; הסרטון של ק' ותצהירו של עו"ד גלס. ברם, כפי שיפורט להלן, קיים קושי משמעותי להסתמך על ראיות אלו…… [לא אצטט מפסק הדין בהקשר זה; בית המשפט המחוזי אף שב על חלק מקביעותיו בהמשך – ד.ר.]

מהו היקף הנטל המוטל על מי שצריך להוכיח, שצוואה שלא צוין בה שהיא הוקראה למצווה, שמסתבר שאינו מסוגל לקרוא אותה בעצמו, משקפת את רצונו האמיתי? סעיף 25 לחוק הירושה, שדן בקיום צוואה על אף פגם או חסר בצורתה, קובע כי אם התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה 'ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה', רשאי הוא לקיימה על אף הפגם או החסר. הפסיקה פירשה את המילים 'ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה', כרמת ודאות גבוהה… היו שסברו אף שנדרשת דרגת שכנוע גבוהה יותר מהנדרש במשפט פלילי…… במקרה דנן, לא מדובר בפגם או חסר טכני, כגון העדר תאריך או פגם באישור העדים. מדובר במקרה בו קיים ספק, האם המנוחה ידעה את כל מה שכתוב בצוואה והבינה אותה. שהרי, נקבע כממצא עובדתי, שהמנוחה לא היתה יכולה לקרוא בעצמה את הצוואה, ולצורך הבנת הצוואה היה צריך מאן דהוא להקריא לה את הצוואה. הנטל להוכיח שהמנוחה הבינה את כל האמור בצוואה הוא נטל משמעותי, ואני סבור שהאדנים שעליהם התבסס בית המשפט קמא, לא מספיקים להרמת הנטל הנדרש. שהרי כאמור, עדות עו"ד הורנשטיין כלל לא מתייחסת לצוואת 2000 אלא לצוואת 96, שלא נמצא עותק מקורי שלה, ולכן חזקה שהיא הושמדה, בסרטון אומר ק' שהוא שמע על רצון המנוחה בנוגע לדירה מ-ל' ו-ל' היא זו שהכתיבה לו את הצוואה, ולא המנוחה, ועדותו של גלס רק מאשרת את העובדה שדברי ק' אכן נאמרו ותו לא. אם כשנפל פגם צורני בצוואה, הנטל שעובר לכתפי מבקש הקיום להוכיח שזה היה רצון המצווה הוא כבד, כמפורט לעיל, קל וחומר שכך הדבר, כשמתעורר ספק מחמת פגם כה מהותי, כמו במקרה דנן. היה על המשיב לעשות מאמץ גדול יותר לזימונו של ק' לעדות….. מדוע מיד לאחר שגלס נפגש עם ק' הוא לא הכין עבורו תצהיר, ושב אליו לביתו על מנת להחתימו על תצהיר? העובדה שהדבר לא נעשה, פועלת לחובת המשיב. לבית משפט קמא אין יתרון על ערכאת הערעור, בבחינת הבסיס הראייתי להוכחת רצונה האמיתי של המנוחה, כאמור בצוואת 2000. שהרי, הצפיה בסרטון היא אותה צפיה, גלס לא נחקר, ותצהירו הכתוב הוא הראיה העומדת לפנינו ולפני בית המשפט קמא, ועדותו של עו"ד הורנשטיין, שבית המשפט קמא מצאה כאמינה, אינה יכולה לשמש אינדיקציה לרצון המנוחה בשנת 2000. הצדדים עצמם לא ידעו דבר על מה שאירע בשנת 2000, ומשלא נשמעה עדות של אף אחד מעדי הצוואה… קיים ספק משמעותי, האם המנוחה הבינה על מה היא חתמה, מאחר שאין כל בדל ראיה, שהצוואה הוקראה לה, טרם שהיא חתמה עליה. לכך יש להוסיף את התמיהות הרבות בנוגע לנסיבות עריכת הצוואה. שהרי, צוואת 2000 זהה כמעט מלה במלה לצוואת 96. מדוע שהמנוחה תבקש לערוך צוואה חדשה, הזהה בדיוק לצוואה שערכה ארבע שנים לפני כן? מדוע שהמנוחה, שהיתה באותה עת כשירה, לא תפנה לעורך דין, שיערוך עבורה צוואה, כפי שעשתה ארבע שנים קודם? מדוע עו"ד גלס לא שאל את ק' שאלות בסיסיות ומהותיות בעת שראיין את ק' והסריט את דבריו? מדוע הוא לא שאל אותו היכן הדפיס את הצוואה, והאם הדבר היה בנוכחות המנוחה? האם הצוואה נחתמה במועד שבו היא הודפסה, או לאחר מכן? היכן נחתמה הצוואה, והאם המשיב נכח 'באיזור'? מדוע התאריך על הצוואה לא הודפס? מי הוסיף את התאריך בכתב ידו? מה היה המסמך ש-ל' הקריאה מתוכו, בעת שהוא הדפיס את הצוואה? אם ל' הקריאה לו את תוכן הצוואה מתוך צוואה זהה, מדוע היה בכלל צורך לערוך צוואה חדשה? והעיקר: האם הוא או ל' הקריאו למנוחה את הצוואה, טרם שהיא חתמה עליה? שאלות חשובות אלו, ק' לא נשאל, והסרטון קצר מאוד וחסר פרטים משמעותיים אודות עריכת הצוואה, ולא ניתן כל הסבר, מדוע אם כבר נשלח עורך דין לצלם את העד היחיד לצוואה, כיצד הוא לא נשאל שאלות כה מהותיות, והסתפק בצילום למשך כמה דקות בלבד? קיים חסר ראייתי משמעותי, שמותיר שאלות חשובות 'פתוחות' בדבר נסיבות עריכת הצוואה. העובדה שעל העמוד הראשון של הצוואה שמהווה את כל תוכן הצוואה אין חתימה של המנוחה ואין חתימה של העדים, למרות שלא קיימת חובה כזו, ואילו בעמוד השני שבו נמצא אישור העדים לא מצוין תאריך, מצטרפת אף היא לספק שמקנן ביחס לצוואה….

סיכומו של דבר: אציע לקבל את הערעור ולקבוע שהמשיב לא הרים את הנטל הנדרש להוכיח שצוואת 2000 משקפת את רצונה האמיתי של המנוחה, שעה שנקבע שכנראה המנוחה לא היתה יכולה לקרוא בעצמה את הצוואה, ולפיכך יש לקבל את התנגדות המערער, ולבטל את פסק הדין. ככל שהמשיב סבור שיש לקיים את צוואת 96 בהעתק, עליו להגיש תובענה מתאימה…"

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.