קיום צוואה בשפה זרה

סקירה זו לא תעסוק בסוגיות (החשובות) שענינן “משפט בינלאומי פרטי” (דוגמת “מקום מושבו” של המוריש או המקום שבו נמצאים נכסי העזבון, וכו’), אלא רק בצוואות, המוכרות בדין הישראלי, אשר נערכו בשפה זרה (אנגלית או אחרת); לצורך הסקירה, נניח כי מדובר בצוואות אשר נערכו על ידי תושב ישראל, בשפה זרה, אשר הוא שולט בה היטב, בקשר לנכסים בישראל, ואשר ממלאות אחר כל הדרישות (המהותיות והצורניות) על פי חוק הירושה, התשכ”ה-1965 (להלן: “החוק“).

תקנות הירושה, התשנ”ח-1998 (להלן: “התקנות“) לא כללו תחילה התיחסות לשפה שבה נערכה צוואה המוגשת לרשם לעניני ירושה או לבית המשפט. רק במסגרת תיקון משנת 2000 (ק”ת 6063), נוספה לתקנות, בין היתר, תקנה 54א, אשר נוסחה היה באותה עת: “היה מסמך המוגש לרשם לעניני ירושה או לבית המשפט כתוב בשפה זרה, למעט השפה האנגלית, יצורף לו תרגום לעברית או לערבית, מאושר בידי נוטריון”. בתיקון מאוחר יותר (ק”ת 6240, מתאריך 27.5.03) נוסף בסופה של תקנה 54א הנ”ל, “ואולם רשאי הרשם או בית המשפט להורות על צירוף תרגום גם למסמך הכתוב בשפה האנגלית”. בהמשך נעמוד על הרקע לתיקון זה.

תקנה 54א לתקנות קובעת איפוא כיום: “היה מסמך המוגש לרשם לעניני ירושה או לבית המשפט כתוב בשפה זרה, למעט השפה האנגלית, יצורף לו תרגום לעברית או לערבית, מאושר בידי נוטריון, ואולם רשאי הרשם או בית המשפט להורות על צירוף תרגום גם למסמך הכתוב בשפה האנגלית”.

נקדים מספר הערות, לפני שנתייחס לצוואות (לפי סוגיהן) אשר נערכו בשפה זרה (אנגלית או אחרת): ראשית, תקנה 54א לתקנות לא חלה רק על “צוואות” אלא על כל “מסמך” (המוגש לרשם לעניני ירושה או לבית המשפט). דוגמא למסמך ממין זה תוצג בהמשך. שנית, מובן כי עצם עריכת צוואה בשפה זרה, אינה “פוסלת” אותה (כלומר, אין דרישה כי צוואה תערך בעברית, או בערבית). שלישית, התרגום אינו מהווה חלק מצו קיום הצוואה, ולא יצורף אל הצו.

[א] צוואה בעדים הינה הצוואה השכיחה ביותר. בהתאם לסעיף 20 לחוק, צוואה בעדים “תהיה בכתב, תצוין בתאריך ותחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור”.

אם צוואה בעדים נערכה בשפה זרה שאינה אנגלית, ברור כי יש לצרף אליה “תרגום לעברית או לערבית, מאושר בידי נוטריון”; אולם מה הדין, כאשר מדובר בצוואה בעדים שנערכה באנגלית?

במקרה שנדון בת”ע 10410/02, הוגשה לבית המשפט בקשה “להסרת דרישת תרגום לעברית את המסמכים אשר הוגשו בשפה האנגלית, וזאת בהתאם לאמור בתקנה 54 א’ לתקנות…” באותה עת (25.3.03) טרם נוספה הסיפא לתקנה 54א (“…ואולם רשאי הרשם או בית המשפט להורות על צירוף תרגום גם למסמך הכתוב בשפה האנגלית”). למרות זאת, קבע בית המשפט, בין היתר: “המסמכים הרלוונטיים אליהם מכוונת המבקשת, כי תוסר דרישת התרגום לגביהם, הינם: העתק מאושר של צוואת המנוחה, העתק מאושר מהצו לקיום צוואה שניתן בניו-יורק, עותק ממכתב המינוי של מנהל העזבון, שניתן בניו-יורק, העתק מההודעות שנשלחו למוטבים בארץ עפ”י הצוואה, ותעודת פטירה של המנוחה. צוואת המנוחה משתרעת על פני 5 עמודים, בשפה משפטית, ובאנגלית. אני סבורה, כי למרות האמור בתקנה 54א, ועל מנת שלא ייכשל בית המשפט, חלילה, בהבנת רצונה של המנוחה לגבי עזבונה, וכאמור בצוואתה… תקנה 54א היא תקנה שאין בית המשפט יכול לעמוד בה, ככל שהדברים אמורים בקבלת פטור מתרגום צוואת המנוחה מאנגלית לעברית…”

יש להניח, כי דברים אלו עמדו ברקע התיקון הנ”ל, ממאי 2003 (קרי, הוספת הסיפא לתקנה 54א).

במקרה שנדון בת”ע 42970/03, הוגש ערעור על החלטת הרשמת לעניני ירושה, אשר עשתה שימוש בסמכות (שבשיקול דעת), שמוקנית לה בהתאם לתקנה 54א לתקנות – לפי נוסחה בעקבות התיקון הנ”ל – והורתה על המצאת תרגום לעברית, של צוואה אשר נערכה באנגלית. אך בנסיבותיו של אותה מקרה, נפסק (ביום 14.6.05) כי דרישה גורפת להגשת תרגום לעברית, של צוואות, שנערכו בישראל (ועל ידי עורך דין ישראלי) – כפי שהיה באותו מקרה – רק משום שהן באנגלית, הינה בלתי סבירה, משום שאין בה איזון ראוי, בין החשש (שהועלה באופן כללי וסתמי) מפני “עיוות דין”, לבין ההכבדה, והעלויות הנוספות, שיוטלו על העזבון ועל היורשים עקב דרישת התרגום. הרשם לעניני ירושה הינו רשות מינהלית, אשר חייבת לפעול בסבירות. בבדיקה שגרתית של צוואה במשרדי הרשם לעניני ירושה, ניתן לצאת ידי החובה שלא ייגרם “עיוות דין” – אם בעקבות הבדיקה תתעורר שאלה המחייבת עיון מעמיק יותר, מובן כי הרשם לעניני ירושה מוסמך לדרוש תרגום. ואמנם, על פי נסיוני, בכל המקרים בהם הגשתי בקשות לקיום צוואות שנערכו באנגלית, לא נדרש תרגום לעברית (אך כמובן, כי כל מקרה ייבחן לגופו).

[ב] לפי סעיף 19 לחוק, צוואה בכתב יד “תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותחתם בידו”. בת”ע 5718/74 נדון (שנים רבות לפני תיקון תקנה 54א הנ”ל) מסמך, באנגלית, כתוב בכתב ידו של המנוח וחתום על ידו, לפיו הוא ציווה את כל נכסיו למדינת ישראל. לבית המשפט הוגש תרגום לעברית, אך הוא סירב להכיר במסמך כ”צוואה בכתב יד”, וממילא הוא סירב לקיימו, אך זאת בגלל פגמים מהותיים, שאינם מענינה של סקירה זו. למעשה, לא אמור להיות כל הבדל בין הגשת בקשה לקיום צוואה בעדים, שנערכה בשפה זרה, לבין הגשת בקשה לקיום צוואה בכתב יד, שנערכה בשפה זרה; בשני המקרים, אם מדובר בשפה זרה שאינה אנגלית, יידרש תרגום לעברית, מאושר על ידי נוטריון – בעוד שאם מדובר באנגלית, בדרך כלל לא יידרש, כאמור, תרגום לעברית.

[ג] סעיף 23 לחוק הירושה עוסק בצוואה בעל-פה: “(א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו. (ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לעניני ירושה…..” לפי תקנה 9(א) לתקנות, “היו במרשם הארצי צוואה או זכרון דברים על צוואה שבעל-פה ונודע לרשם לעניני ירושה על מותו של המצווה, ונתמלאו התנאים שבסעיף 76 לחוק, יפתח הרשם לעניני ירושה את המעטפה, יעיין בה, ימסור עליה הודעה בדואר רשום לזוכים על פיה…..”; ולפי תקנה 18(א), “הוגשה בקשה לצו ירושה או לצו קיום, יברר הרשם לעניני ירושה במרשם הארצי אם נמסרה או הופקדה צוואה או אם נמסר או הופקד זכרון דברים על צוואה שבעל-פה“.

כאשר מדובר בצוואה בעל-פה, אין כמובן כל צוואה כתובה, תהא שפתה אשר תהא… השאלות הרלוונטיות מתייחסות לשפה שבה נערך זכרון הדברים של העדים (בכלל, ובזיקה לשפת הציווי בעל-פה). כאמור, הציווי בעל-פה חייב להעשות “בפני שני עדים השומעים לשונו” של המצווה, וממילא, ברור כי הציווי יכול להיות בכל שפה שהיא, ובלבד שזו תהא שפה מובנת לעדים. וכך נקבע, למשל, בת”ע 42901/04: “בית משפט הדן בצוואתו של מת, ובעיקר בצוואת שכיב מרע, כל עניינו בקיום רצונו האחרון האמיתי של המת. משהוברר רצונו האחרון של המת, נותרת שאלת השפה, שבה נאמרו דברי המת, חסרת חשיבות, ובלבד שהעדים שולטים באותה שפה”. באותו מקרה נדונה, בין היתר, השאלה, “האם שמעו העדים את לשונו של המצווה, דהיינו, האם דיבר המצווה בפני העדים בשפה המובנת להם?” ובית המשפט לא נתן אמון בגרסת העדים, בין היתר, בציינו כי “מלבד שלל הגרסאות הסותרות לגבי תוכן הדברים, נתגלו סתירות בין דברי העדוֹת גם באשר לשפה בה נאמרו הדברים. בזכרון הדברים לא נזכר כלל שהמנוח השתמש בשפה ההונגרית…” לעניננו, יצוין כי מפסק הדין משתמע, כי אין חובה לערוך את זכרון הדברים בשפת הציווי, וניתן לעורכו בעברית, ובלבד שיצוין בו באיזו שפה השתמש המצווה (ויוכח, כמובן, כי העדים שולטים באותה שפה). העובדה כי “לא צוין בזכרון הדברים שהמנוח אמר את הדברים בשפה ההונגרית וכי ס’ תרגמה את הדברים לעברית”, היתה אחד הטעמים לחוסר האמון כלפי גירסת העדות. הדבר נקבע במפורש על ידי בית המשפט העליון בע”א 88/88; באותו מקרה, דברי המנוחה נאמרו ברומנית, שפה ששני העדים שלטו בה, אך זכרון הדברים נערך בעברית, ותחילה התקבלה התנגדות לקיום הצוואה, בין היתר מטעם זה. בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקיים את הצוואה, בעומדו על כך, שכל שדורש סעיף 23 לחוק הירושה, הינו כי העדים ישלטו בשפת המצווה. מאום לא נאמר בחוק על כך, שזכרון הדברים חייב, כביכול, להיכתב באותה שפה. יתרה מזו, זכרון הדברים מיועד להימסר לבית המשפט (כפי שהיה באותה עת) ששפתו היא עברית, ואין פסול בהיותו כתוב בעברית. מכל מקום, ברור כי זכרון הדברים הינו “מסמך”, שכפוף לאמור בתקנה 54א לתקנות.

[ד] לפי סעיף 22(א) לחוק, צוואה בפני רשות “תעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם של בית משפט או רשם לעניני ירושה, או בפני חבר של בית דין דתי… או בהגשת דברי הצוואה בכתב…”; לפי סעיף 22(ז) לחוק, “לענין סעיף זה, דין נוטריון כדין שופט” – ואמנם, “צוואה נוטריונית” הינה המקרה השכיח ביותר של צוואה בפני רשות.

תקנה 7(א) לתקנות הנוטריונים, התשל”ז-1977, קובעת, ככלל, כי “נוטריון לא יתן אישור לגבי מסמך שנערך בשפה שאינה ידועה לו אלא לאחר שצורף למסמך תרגום לשפה המובנת לנוטריון, המלווה על ידי תצהיר המתורגמן בדבר שליטתו בשפות המקור והתרגום ונאמנותו של התרגום…..” הדברים יפים גם כאשר מדובר בעריכת צוואה נוטריונית, בשפה אשר המצווה בלבד שולט בה, אך לא הנוטריון. בהתאם לטופס 13 לפי תקנות הנוטריונים (“אישור עשית צוואה לפי סעיף 22 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965”), יש לסמן על גבי אישור הנוטריון, וכן לרשום על גבי הצוואה עצמה – האם הצוואה “נקראה [על ידי הנוטריון] בפני המצווה…” או “תרגומה לשפה שהמצווה שומע נקרא למצווה על ידי מתרגם, אשר אישר זאת על פני הצוואה…” או “המצווה קרא את הצוואה / תרגום הצוואה…”; מכל מקום, גם במקרה זה, תהא אשר תהא השפה שבה נערכה הצוואה הנוטריונית, בעת שתוגש בקשה לקיומה, תחול עליה הוראת תקנה 54א לתקנות.

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן