הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.
הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).
אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.
***
בסקירה זאת אסקור פסק דין מעניין (פורסם ב"נבו"), שניתן ביום 16.4.24, בבית המשפט המחוזי בחיפה, במסגרת ערעור (עמ"ש 45085-12-23) על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה; כותרת הסקירה הינה "צוואות משלימות" – אך פסק הדין עוסק במידה רבה גם בביטול צוואה (וב"צוואות סותרות"…)
אקדים ואציין, כי פסק הדין מעניין לא רק משום תוכנו; כפי שיפורט בהמשך, אלמנתו ואחיינו של המנוח היו תחילה בעלי דין "יריבים" – אך בטרם מתן פסק דינו של בית משפט קמא, הם הגיעו להסכם פשרה, שהוגש על ידם לאישור בית המשפט (במסגרתו, בין היתר, הם הסכימו לראות בשתי הצוואות שנדונו בהליך, כמשלימות זו את זו – וביקשו לקיים את שתיהן). דווקא ב"כ היועמ"ש טענה, כי לשיטתה לא מדובר בצוואות משלימות, אך היא "תותיר את ההכרעה בענין לשיקול דעת כבוד בית המשפט". בית משפט קמא קיבל את עמדת ב"כ היועמ"ש, דחה את בקשת האחיין והאלמנה לראות בצוואות כמשלימות, וקבע כי מדובר בצוואות סותרות, ולפיכך לא ניתן לקיים את שתיהן (אלא רק את המאוחרת ביניהן). האחיין הגיש את הערעור נשוא סקירה זאת, אליו למעשה הצטרפה האלמנה, ושניהם חזרו על הטענות, שהעלו בפני בית משפט קמא. גם הפעם הותיר ב"כ היועמ"ש את ההכרעה לשיקול בית המשפט (על אף שהצדיק את פסק הדין נשוא הערעור) – אך הערעור התקבל…
בדומה לסקירות של פסק דין אחרים, גם סקירה זאת תושתת על ציטוט מפסק הדין נשוא הסקירה, בתוספת הערות מעטות משלי.
"לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא מיום 30.8.23… בתיק ת"ע 40340-04-20 [פורסם בנבו], המאוחד עם תיק ת"ע 64858-10-20 [פורסם בנבו], במסגרתו נותר בתוקף צו קיום צוואת המנוח המאוחרת בלבד, כאשר הסכמת המערער (אחיינו של המנוח) והמשיבה 2 (אלמנת המנוח) לראות בשתי הצוואות כמשלימות זו את זו, נדחתה לנוכח הקביעה כי מדובר בצוואות סותרות… המנוח… והמשיבה 2 (להלן: 'האלמנה') היו בני זוג נשואים וחיו ביחד בדירת המנוח (להלן: 'דירת המגורים') במשך כ-60 שנים עד לפטירת המנוח… לבני הזוג לא נולדו ילדים. למנוח היו 5 אחים ואחיות, כולם נפטרו לפניו, כאשר המערער הינו בנו של אחד האחים (להלן: 'האחיין'). המנוח ערך בחייו שתי צוואות 'בפני רשות', הוא הנוטריון עו"ד אניס שקור ז"ל, וזאת בהפרש של 3 שנים: האחת ביום 2.5.93 (להלן: 'הצוואה המוקדמת'), והשניה ביום 18.6.96 (להלן: 'הצוואה המאוחרת').
עיקרי הוראות הצוואה המוקדמת: (א) הצוואה מתייחסת לכלל עזבונו של המנוח; (ב) הצוואה מאזכרת את דירת המגורים ותכולתה כחלק מכלל העזבון; (ג) האלמנה יורשת את מלוא עזבון המנוח, והאחיין נקבע כ'יורש אחר יורש'; (ד) כל צוואה אחרת בטלה ('כל צוואה זולתה, אם תימצא כשהיא נושאת את חתימתי, הינה בטלה ומבוטלת מיסודה').
הוראות הצוואה המאוחרת: (א) הצוואה מתייחסת רק לחלק מהעזבון – כספים בבנק הבינלאומי ותכולת הדירה בלבד; (ב) הצוואה שותקת לגבי יתרת העזבון, ובכלל זה דירת המגורים; (ג) האלמנה יורשת את מלוא חלק זה בעזבון, ללא קביעת האחיין כ'יורש אחר יורש'; (ד) כל צוואה סותרת בטלה ('וכל צוואה אחרת בחתימתי המנוגדת בתוכנה לצוואה זו, תהיה בטלה')…
ההליך דנן נפתח… בבקשת האחיין לרשם לעניני ירושה, למתן צו קיום צוואה לצוואה המוקדמת (בה קיימת ההוראה של 'יורש אחר יורש' לגביו). היועמ"ש החליט להתערב ולהעביר הבקשה לביהמ"ש, בשים לב לעובדה שביום… כבר ניתן צו קיום צוואה לצוואה המאוחרת. בתגובה טען האחיין, שיש ליתן צו קיום לצוואה המוקדמת בנוסף לצו הקיום שניתן לצוואה המאוחרת, שכן יש לראות בשתי הצוואות כמשלימות זו את זו. היועמ"ש בתגובתו התנגד למבוקש, וטען שאין לראות בצוואות כמשלימות זו את זו, תוך שציין כי אף האלמנה הגישה… התנגדותה לצוואה המוקדמת… עוד בטרם הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית… הגישו האחיין והאלמנה לביהמ"ש 'הסכם פשרה' (להלן: 'ההסכם')… שעיקרו הוא, שהאלמנה חוזרת בה מהתנגדותה לצוואה המוקדמת, והאחיין והאלמנה מסכימים לראות בשתי הצוואות כמשלימות זו את זו, ולפיכך מבוקש לקיים את שתי הצוואות כמשלימות זו את זו, תוך שהאלמנה מתחייבת לשמור על העזבון, על מנת לא לסכל את תוכנן של הצוואות ורצון המנוח. הצדדים ביקשו לאשר ההסכם, ברם בימ"ש קמא החליט לקבל את עמדת היועמ"ש. בתגובתה… טענה ב"כ היועמ"ש, כי לשיטתה לא מדובר בצוואות משלימות, 'אולם מאחר והצדדים בגירים, כשירים ומיוצגים, תותיר את ההכרעה בענין לשיקול דעת כבוד בית המשפט'. בין לבין הוגשה תובענה למינוי אפוטרופוס עבור האלמנה, בעקבות התדרדרות במצבה הרפואי-קוגניטיבי, ובהליכים שם מונתה לה אפוטרופוסית לדין… בתום הדיון הוסכם כי הליך שמיעת הראיות יבוטל, לא יישמעו ראיות, ותחת זאת יוגשו סיכומים. הצדדים הגישו סיכומיהם, האחיין והאלמנה באמצעות האפוטרופסית לדין, חזרו על עמדתם, שיש לראות בצוואות כמשלימות זו את זו, ואילו היועמ"ש חזר על עמדתו, כי לשיטתו לא ניתן לראות בצוואות כמשלימות זו את זו, ברם לאור הסכמת האחיין והאלמנה, לראות בצוואות כמשלימות זו את זו, ובהעדר התנגדות יורשיו עפ"י דין של המנוח, היועמ"ש מותיר את ההכרעה לשיקול דעת ביהמ"ש… בימ"ש קמא דחה בפסק דינו את בקשת האחיין והאלמנה לראות בצוואות כמשלימות זו את זו, וקבע כי מדובר בצוואות סותרות, ולפיכך לא ניתן לקיים את שתיהן, ועל כן נתן תוקף לצוואה המאוחרת בלבד".
בטרם יוצגו עיקרי נימוקיו של בימ"ש קמא (כפי שהובאו בפסק הדין בערעור), אתייחס בקצרה לביטול צוואה על ידי המצווה (נושא שנדון בסקירה זאת; ראו גם סקירה זאת וסקירה זאת): לפי סעיף 36(א) לחוק הירושה, "המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה". אך לפי סעיף 36(ב) לחוק הירושה, "צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת"; ובפועל, במקרים רבים, "ביטול מכוון" של צוואה אינו נעשה על ידי "ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה", או על ידי "השמדת הצוואה" – אלא על ידי עשיית "צוואה חדשה". במקרה (נפוץ) זה, יש להקפיד היטב, כמובן, כי ה"תוצאה" תשקף את רצונו של המצווה – האם התכוון לבטל את צוואתו הקודמת, במלואה? האם התכוון לבטל רק חלק ממנה? האם התכוון "להחליף" מקצת מהוראות הצוואה הקודמת – ובמקרה זה, מה דין ההוראות שלא בוטלו? האם התכוון "להוסיף" על הצוואה הקודמת? וכיוצא באלה.
נחזור לפסק הדין בערעור: "עיקרי נימוקיו של בימ"ש קמא, מדוע הצוואות סותרות זו, ודין הצוואה המוקדמת להתבטל: (א) הוראות הורשה סותרות: מאחר ובשתי הצוואות האלמנה הינה יורשת בלעדית, ומאחר בצוואה המוקדמת האלמנה יורשת את כל העזבון, ואילו בצוואה המאוחרת הינה יורשת רק חלק מהעזבון, יוצא כי קיימת סתירה בין הצוואות, שכן הוראת הורשה של חלק מהעזבון, הינה בהכרח הוראה סותרת להוראת הורשה של כלל העזבון – ובלשון בימ"ש קמא… 'מאחר והנכסים שנכללים בהוראת ההורשה בצוואה המאוחרת נכללים ממילא בצוואה המוקדמת, הפרשנות הנכונה היא כי רק נכסים אלו, הם הנכסים שביקש המנוח להוריש לנתבעת. משמעות הדבר כי ההוראה בצוואה המאוחרת סותרת את ההוראה בצוואה המוקדמת – ועל כן ההוראה בצוואה המאוחרת ביטלה את ההוראה בצוואה המוקדמת'. (ב) ביטול מכח חוק הירושה: לאור המסקנה שהצוואות סותרות זו את זו, חל סעיף 36(ב) לחוק הירושה, הקובע כי 'צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת, במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת'. (ג) ביטול מכח הוראת הביטול של הצוואה המאוחרת: לאור המסקנה שהצוואות סותרות זו את זו, דין הצוואה המוקדמת להתבטל לא רק לנוכח הוראת חוק הירושה הנ"ל, אלא גם לנוכח הוראת הצוואה המאוחרת, הקובעת כי כל צוואה 'המנוגדת בתוכנה לצוואה זו תהיה בטלה'; לאור המסקנה כי הצוואה המוקדמת סותרת את הצוואה המאוחרת, הרי שהיא 'מנוגדת בתוכנה' לצוואה המאוחרת, ועל כן דינה להתבטל, מכח הוראת הביטול של הצוואה המאוחרת. (ד) אי-ציון הוראה בצוואה המאוחרת, שהינה בנוסף לצוואה המוקדמת: הואיל ושתי הצוואות נערכו ע"י אותו נוטריון ז"ל, ובהפרש של 3 שנים בלבד, חזקה על הנוטריון שידע בעת עריכת הצוואה המאוחרת, על הצוואה המוקדמת, ועל כן לו רצה המנוח כי שתי הצוואות יקוימו כמשלימות זו את זו, סביר להניח שהנוטריון ז"ל היה דואג לציין זאת בצוואה המאוחרת, על מנת להדגיש כי למרות הוראות ההורשה הסותרות, הצוואה המאוחרת הינה בנוסף לצוואה המוקדמת. בענין זה, בימ"ש קמא היה מודע לטענת האחיין, כי בנו של הנוטריון מצא את הצוואה המוקדמת במשרדו של אביו, קרי הצוואה המוקדמת לא הושמדה [בהקשר זה, ראו ההערה שלהלן – ד.ר.] מה שתומך בטענה כי המנוח לא התכוון לבטל את הצוואה המוקדמת, וראה בצוואה המאוחרת כמשלימה/מוסיפה על הצוואה המוקדמת, שאם לא כן הנוטריון ז"ל היה דואג להשמיד את הצוואה ה'מבוטלת'. אלא שלטענת בימ"ש קמא, הואיל והאחיין לא טרח להגיש תצהיר של בן הנוטריון, לאימות הטענה העובדתית בדבר קיומה של הצוואה המוקדמת במשרדו של אביו, לא זימנו לעדות, ולא הגיש כל ראיה אחרת, כגון תכתובת בינו לבין בן הנוטריון, על כן לא רק שטענה זו לא הוכחה, אלא שההמנעות מלהביא ראיה/עדות כאמור, פועלת עפ"י ההלכה הפסוקה לחובת האחיין, ומשמשת כנגדו".
אכן, כאמור לעיל, וכמפורט בסקירה זאת, לפי סעיף 36(א) לחוק הירושה, "…השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה" (וראו גם סקירות זאת, זאת וזאת). אך ראוי לציין, כי על צוואה "נוטריונית" חלות אמנם הוראות ספציפיות (ראו תקנה 23(ב) לתקנות הנוטריונים, התשל"ז-1977, לפיה, בין היתר, "נוטריון ינהל פנקס צוואות, וירשום בו את מועד עריכת הצוואה, שם המצווה, המספר הסידורי של האישור הנוטריוני, איזור הפעולה ושם הרשם לעניני ירושה, שאצלו הופקדה הצוואה ומועד הפקדתה…"); אך על צוואה "נוטריונית" חלות הוראות דין נוספות, שחלות על כל "מסמך נוטריוני" – ובין היתר, בהתאם לתקנות הנ"ל, על הנוטריון לנהל "פנקס" ובו "הודעות" ו"אישורים" בדבר "ביטול מסמך נוטריוני". אילו היתה נערכת הצוואה המוקדמת בפני נוטריון א', והצוואה המאוחרת היתה נערכת בפני נוטריון ב' (או שלא בפני נוטריון), יתכן כי נוטריון א' כלל לא היה מודע לעריכת הצוואה המאוחרת – אך אין זה המקרה…
ובחזרה לפסק הדין בערעור: "האחיין הגיש את ערעורו לפנינו, אליו למעשה הצטרפה האלמנה, ושניהם חוזרים למעשה על טענותיהם בבימ"ש קמא – אינני רואה צורך לפרטן, שכן ממילא ההכרעה בערעור תכיל את טענותיהם. היועמ"ש, בתשובתו לערעור, הצדיק את פס"ד קמא, ואף טען כי קיום שתי הצוואות ירוקן מתוכן את הצוואה המאוחרת [טענה שאיננה נכונה מעיקרה, שכן קיום שתי הצוואות יוביל לכך, שלגבי החלק בעזבון של הצוואה המאוחרת (תכולת הדירה והכספים בבנק) האחיין לא יהיה 'יורש אחר יורש']. ברם מכל מקום, בדיון בפנינו חזר היועמ"ש על הסכמתו, כפי שגם ניתנה בבימ"ש קמא, להותיר את ההכרעה בערעור לשיקול דעת בית המשפט.
דיון והכרעה: בחינת נימוקי בימ"ש קמא מעלה שהינם בנויים על הנחת כלל קטגורי, שהוראת הורשה של חלק מהעזבון, הינה בהכרח הוראה סותרת להוראת הורשה של כלל העזבון – ובלשון בימ"ש קמא כאמור לעיל: 'מאחר והנכסים שנכללים בהוראת ההורשה בצוואה המאוחרת נכללים ממילא בצוואה המוקדמת, הפרשנות הנכונה היא כי רק נכסים אלו, הם הנכסים שביקש המנוח להוריש לנתבעת. משמעות הדבר כי ההוראה בצוואה המאוחרת סותרת את ההוראה בצוואה המוקדמת – ועל כן ההוראה בצוואה המאוחרת ביטלה את ההוראה בצוואה המוקדמת'… מכאן הדרך ליתר נימוקיו הינה נכונה: מאחר ומדובר בצוואות סותרות, ממילא סתירה זו מביאה לבטלות הצוואה המוקדמת – הן מכח הוראות סע' 36 לחוק הירושה, והן מכח הוראת הצוואה השניה, הקובעת שצוואה סותרת בטלה. אלא שלטעמי שגה בימ"ש קמא במסקנתו הקטגורית, שהוראת הורשה של חלק מהעזבון, הינה בהכרח הוראה סותרת להוראת הורשה של כלל העזבון; אכן, כשהוראת הורשה של חלק מהעזבון קובעת באופן מפורש, שההורשה הינה רק חלק מהעזבון, בהכרח שהוראה שכזו איננה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הוראת הורשה של כלל העזבון, וזאת אף אם המוריש היה כותב בצוואת חלק מהעזבון, שצוואה זו הינה באה להוסיף/להשלים את צוואת כלל העזבון – לא היינו יכולים לקבל זאת: הכיצד ניתן לקיים שתי הוראות הורשה לאותו יורש, האחת של כלל העזבון והשניה של רק (!) חלק מהעזבון? בהכרח מדובר בהוראות סותרות… ברם: כשהוראת ההורשה של חלק מהעזבון איננה קובעת שההורשה הינה רק (!) חלק מהעזבון, אלא בסה"כ מתייחסת לחלק מהעזבון, ושותקת (!) לגבי יתר העזבון, ניתן בהחלט לומר שהוראת ההורשה של כלל העזבון משלימה את אותו חלק בעזבון, שצוואת חלק מהעזבון שותקת לגביה. לו במקרה שכזה היה המוריש כותב בצוואת חלק מהעזבון, השותקת לגבי יתרת העזבון, שצוואה זו באה להוסיף/להשלים את צוואת כלל העזבון, לית מאן דפליג שהיינו מקבלים זאת. ואף בימ"ש קמא עצמו סבר כך, שכן אחד מנימוקיו הינו, שלו רצה המנוח לקיים את שתי הצוואות למרות הסתירה ביניהן, היה עליו לציין זאת בצוואתו… רוצה לומר: אף לשיטת בימ"ש קמא, לו המנוח היה מציין בצוואתו המאוחרת, כי צוואה זו איננה גורעת מהצוואה המוקדמת, והינה באה להוסיף עליה, בימ"ש היה מוכן לקבל את הסכמת הצדדים לקיים את שתי הצוואות; סימן הוא, שאף לשיטת בימ"ש קמא קיימת אפשרות פרשנית לראות בצוואות כמשלימות זו את זו (שאם לא כן, צוואות סותרות לא ניתן לקיים, גם אם המצווה מציין כי הינן משלימות – הכיצד ניתן לקיים שתי צוואות, שהינן סותרות זו את זו?) במלים אחרות: הואיל והוראת ההורשה של הצוואה המאוחרת איננה קובעת שהאלמנה יורשת רק חלק מהעזבון, אלא הינה קובעת שהאלמנה יורשת חלק מהעזבון, ולגבי יתרת העזבון הצוואה שותקת, אין כל הכרח לראות בצוואות כסותרות זו את זו, ובהחלט ניתן לראותן כמשלימות זו את זו: הצוואה המוקדמת משלימה את הצוואה המאוחרת, לגבי אותו חלק בעזבון, שהצוואה המאוחרת שותקת לגביו.
מאחר ואפריורית ניתן לראות את הצוואות הן כסותרות והן כמשלימות – כיצד נכריע בדבר? לשם כך בדיוק נועדה מלאכת הפרשנות, הנלמדת בין היתר מלשון הצוואות, הגיונן וסבירותן, בשים לב לנסיבות (הלכת טלמצ'יו, ע"א 1900/96) [פורסם בנבו] – ונפרט בתמצית את העקרונות, כפי שגם בימ"ש קמא עמד עליהן: סעיף 54 לחוק הירושה, הוא המקנה לבית משפט את הסמכות לפרש צוואה, וגם מתווה את הדרך לעשות כן: '(א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות. (ב) צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה". בעת פרשנות צוואה, על בית המשפט לפרש הצוואה באופן שיגשים את רצון המצווה. זהו רעיון העל המנחה את בית המשפט – מתן תוקף לרצון המצווה, שזכותו לשלוט על חלוקת נכסיו לאחר פטירתו (ראו ע"א 122/86…)… סבורני שהמקרה דנן הינו דוגמה קלאסית לכך, שפרשנות הצוואות כמשלימות זו את זו, מגשימה את רצון המצווה, ומתיישבת יותר מהפרשנות, שהצוואות סותרות זו את זו, וזאת בשים לב לעובדות הבאות: (א) המנוח והאלמנה היו נשואים עד לסוף ימיו של המנוח. לא הובאה כל ראיה, ואף לא נטען כך, כי במועד עריכת הצוואה השניה, יחסי הצדדים לא היו טובים, ואף נטען ההיפך… (ב) לצדדים לא היו ילדים, כאשר כל אֵחיו ואחיותיו של המנוח נפטרו לפניו, והקרבה המשפחתית הכי קרובה שנותרה לו, הינם כ-20 אחיינים, ובכללם האחיין דנן. בשים לב לעובדות הנ"ל, מה ההיגיון בפרשנות, שכעבור 3 שנים מהצוואה המוקדמת, שבה המנוח מצווה לאשתו את כלל רכושו, תוך שהינו טורח לאזכר את דירת המגורים, שהינה 'היהלום שבכתר' של התא המשפחתי שלו, הוא מחליט לשנות את הצוואה' ולעשות צוואה חדשה, שבה הינו מוריש לאשתו רק את תכולת הדירה + הכספים בבנק, באופן שדווקא את דירת המגורים יירשו יורשיו עפ"י דין, שהינם אשתו ו-20 אחייניו? מה ההגיון להחליט לשנות את הצוואה המוקדמת, ולא להוריש לאשתו את מלוא דירת המגורים… כשאין להם ילדים ואין כל טענה להרעה ביחסיהם?? בחירה בפרשנות כי מדובר בהוראות סותרות, מחייבת להניח שכוונתו של המנוח בצוואה המאוחרת, היתה לבטל את הצוואה המוקדמת, רוצה לומר: כעבור 3 שנים מהצוואה המוקדמת, מחליט המנוח, ללא כל הגיון, בשים לב לנסיבות, שאת דירת מגוריו שלו ושל אשתו, לא תירש אשתו לבדה, אלא יחד עימה גם יורשיו עפ"י דין, שהינם לא ילדיו, אלא 20 אחייניו… ככל שזה היה רצון המנוח – למרות שאין בכך כל הגיון, בשים לב לנסיבות – מדוע לא ציין זאת במפורש בצוואה המאוחרת – שאת דירת המגורים יירשו אשתו ואחייניו? תחת זאת, התעלם המנוח בצוואה המאוחרת לחלוטין מדירת המגורים… ואיננו מזכיר אותה כלל. לכך נוסיף את העובדה, שכל 20 האחיינים, היורשים עפ"י דין של אותו חלק בעזבון, שלגביו הצוואה המאוחרת שותקת, לא רק שלא התנגדו כלל לקיום הצוואה המוקדמת, שבה הם לא זוכים כלל… אלא אף להסכם… הם לא התנגדו כלל, למרות שקיום שתי הצוואות כמשלימות זו את זו, פוגע בזכותם לרשת, לו הצוואה השניה היתה מקויימת לבדה… זאת ועוד: הלא בצוואה המוקדמת כלל המנוח הוראה מפורשת, שכל צוואה אחרת בטלה – הוראת ביטול זו מצויה בד"כ באופן תדיר, ונכתבת כמעט באופן אוטומטי, בכל צוואה שעו"ד/נוטריון מנסח אותה; והנה, בצוואה המאוחרת, אותו נוטריון, שאך לפני 3 שנים ערך את הצוואה המוקדמת, וכתב בה את אותה הוראת ביטול סטנדרטית… משנה בצוואה המאוחרת את ניסוחה… מדוע דווקא 'מנוגדת בתוכנה', ולא סתם 'צוואה אחרת', כפי שכתב בצוואה המוקדמת וכפי הנכתב באופן תדיר בצוואות? שינוי מכוון זה, מצד אותו נוטריון, תומך בפרשנות שהמנוח בצוואתו המאוחרת לא התכוון לבטל את הצוואה המוקדמת, אלא רק להוסיף עליה, ולכן צמצם במכוון ובאופן פוזיטיבי את הוראת הביטול הכללית… מסכים אני עם תמיהת בימ"ש קמא, שאם כוונת המנוח היתה לקיים את שתי הצוואות, מדוע לא ציין זאת במפורש בצוואה המאוחרת; ברם באותה מידה ניתן לתמוה: אם כוונת המנוח היתה לבטל את הצוואה המוקדמת, מדוע ניסח את הוראת הביטול בצוואה המאוחרת בצמצום, רק לצוואה שהינה 'מנוגדת בתוכנה', ולא הותיר את הוראת הביטול הכללית, כפי שכתב בצוואה המוקדמת, 'כל צוואה אחרת'? ומדוע לא התייחס כלל לדירת המגורים, שהינה כאמור 'היהלום שבכתר' נכסיו, ולא ציין למי הוא כן מחליט להוריש אותה? אכן, קיימות תמיהות על אופן ניסוח הצוואה המאוחרת, ברם התמיהות הן לכאן ולכאן, ועלינו להחליט מה יותר מתיישב עם רצונו של המצווה, בשים לב לנסיבות והגיונן. דומה, שלנוכח הנסיבות… הפרשנות שהמנוח לא התכוון להדיר את אשתו כיורשת בלעדית של דירת המגורים ומיתר עזבונו, מתיישבת יותר מהפרשנות, לפיה המנוח התכוון בצוואתו המאוחרת להדיר את אשתו כיורשת בלעדית של דירת מגוריהם, ולצרף לה את 20 אחייניו בתור שותפים עמה בדירת המגורים… הפרשנות… אף נתמכת בטענת האחיין, שהצוואה המוקדמת לא הושמדה ע"י הנוטריון ז"ל… התנגדות בימ"ש קמא לתת משקל לטענה זו של האחיין, בטענה שהאחיין לא טרח להגיש תצהיר של בן הנוטריון, לא זימנו לעדות, ולא הגיש כל ראיה אחרת, כגון תכתובת בינו לבין בן הנוטריון, היא טענה נכונה וראויה, לו היה מתקיים הליך של הוכחות; אלא שבנידונינו, הצדדים הסכימו לוותר על הליך שמיעת ראיות…"
בהקשר זה אעיר שתי הערות: ראשית, כפי שכבר נכתב לעיל, במקרה של עשיית "צוואה חדשה", יש להקפיד היטב, כי ה"תוצאה" תשקף את רצונו של המצווה – האם התכוון לבטל את צוואתו הקודמת, במלואה? האם התכוון לבטל רק חלק ממנה? האם התכוון "להחליף" מקצת מהוראות הצוואה הקודמת? וכו'. אך מעבר לעצם ה"הקפדה", מוטב להתייחס לכך, במפורש ובבירור, במסגרת הצוואה החדשה… שנית, בעיקר במקרים בהם מדובר בביטול או שינוי של חלק מהוראות הצוואה הקיימת, או בתוספת של הוראות – וכאשר מרבית הוראותיה של הצוואה הקיימת נותרות ללא שינוי (ואולי אף הצוואה כולה) – ניתן להסתפק, במקרים מתאימים, בעריכת "תוספת" לצוואה.
המשך פסק הדין: "שאלה אחרת היא, מה טעם לעשות צוואה משלימה לגבי חלק מהעזבון, כשהינו כלול ממילא בצוואת כלל העזבון, ברם אי-מענה לשאלה זו לכשעצמו, אין בו כדי לאיין את הפרשנות האפשרית, שמדובר בצוואות משלימות. יתכן שאי-המענה לשאלה שכזו, יהיה חלק משיקולי פרשנות, ברם לא לכשעצמו. ובנידון דידן – הצוואה המוקדמת דווקא לא מרוקנת את הצוואה המאוחרת כלל, שכן לפי הצוואה המאוחרת, האחיין איננו 'יורש אחר יורש', לגבי אותו חלק עזבון המוזכר בצוואה השניה (תכולת הדירה והכספים בבנק). לא מן הנמנע, שלאחר שבצוואה המוקדמת הוריש המנוח את כלל רכושו לאלמנה, וקבע שהאחיין יהיה 'יורש אחר יורש' לגבי כלל רכושו, ערך את צוואתו המאוחרת, כדי להדגיש שירושת האלמנה את התכולה והכספים בבנק, תהיה מבלי שהאחיין יהיה 'יורש אחר יורש', על מנת שהאלמנה לא תחשוש 'לשמר' את התכולה והכספים בבנק לטובת האחיין, ותוכל להשתמש בתכולה ובכספים כרצונה".
גם בהקשר זה אעיר שתי הערות: ראשית, וכפי שכבר נכתב לעיל, מוטב להתייחס לכך, כאשר נערכת צוואה חדשה – ואף כאשר מדובר רק בשינוי, בביטול או בתוספת חלקיים, מוטב לפרט על כך, במפורש ובבירור, במסגרת הצוואה החדשה (או בתוספת). שנית, לא כאן המקום להרחיב לגבי הוראת "יורש אחר יורש" (נושא שנדון בהרחבה בסקירה זאת – ובסקירות רבות נוספות באתר זה), ודי לציין, כי בהעדר "הגבלה" מפורשת, היתה האלמנה רשאית לנהוג "מנהג בעלים" בתכולה ובכספים (אשר ממילא קשה "לעקוב אחריהם"), ולא היה כל מקום ל"חשש" בענין… [מעבר לכך, שאם כוונת המנוח היתה כי האחיין לא יהיה "יורש אחר יורש" בקשר לתכולת הדירה ולכספים בבנק, אפשר היה פשוט לקבוע כך באופן "פוזיטיבי", ולייתר "ניחושים" – ו"פרשנויות" – לגבי כוונתו].
ולסיכום פסק הדין: "אשר על כן… קביעתו הקטגורית של בימ"ש קמא, שבכל מקום שבו קיימות שתי צוואות לאותו יורש, האחת מתייחסת לכלל העזבון, והשניה לחלק מהעזבון, מדובר בהוראות שהינן בהכרח סותרות, איננה מדויקת, ובסופו של דבר יש מקום למלאכת הפרשנות, שתסייע להחליט, האם אכן מדובר בהוראות סותרות, או שמא משלימות, בפרט כאשר הצוואה המתייחסת לחלק מהעזבון, איננה קובעת שהיורש יירש רק את אותו חלק מהעזבון, אלא פשוט נוקבת בחלק מהעזבון, ושותקת לגבי יתרת העזבון…… העולה מהאמור… שיש לבטל את פסק דינו של בימ"ש קמא, ולהורות על קיום שתי צוואותיו של המנוח, בהיותן משלימות זו את זו… תוצאת קיום שתי הצוואות… מביאה לתוצאה אופרטיבית, שהאלמנה יורשת באופן בלעדי את מלוא עזבון המנוח, כולל דירת המגורים, כאשר לגבי נכסי העזבון, למעט אלו המוזכרים בצוואה המאוחרת (התכולה והכספים בבנק), האחיין הינו 'יורש אחר יורש'…"
***
הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.
אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.