צוואות הדדיות – היבטים (וקשיים) פרקטיים

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

{לגירסה חלקית ותמציתית של סקירה בנושא צוואות הדדיות – ראו קישור זה}

{הסקירה המקורית פורסמה בטרם פרסום תזכיר חוק הירושה (תיקון מס'…), התשפ"א-2021 אליו אתייחס בעתיד}

למרות חשיבותו של חוק הירושה (להלן: "החוק") במשך למעלה מ-50 שנים, חלו בו שינויים (מהותיים) מועטים (יחסית כמובן). שינוי משמעותי, ללא ספק, נערך בשנת 2005, במסגרתו נוסף סעיף 8א לחוק – "צוואות הדדיות". בשנים שחלפו לאחר תיקון החוק, צוואות הדדיות הפכו "פופולריות" מאד, אך בכל זאת אני שב ונתקל בהתיחסויות לא מדויקות לנושא. מעבר לכך, מנסיוני עולה כי קיים לא אחת חוסר מודעות, מצד בני זוג שחתמו – או שעתידים לחתום – על צוואות, בכלל, ועל צוואות הדדיות, בפרט, למשמעות חתימתם ולתוצאותיה האפשריות. בסקירה זאת אתמקד בדוגמאות להיבטים "פרקטיים" בנוגע לצוואות הדדיות – ואצביע על קשיים פוטנציאליים, שהיו נמנעים אילו נוסח סעיף 8א לחוק כראוי, או שניתן להימנע מהם בעת עריכת צוואות הדדיות. תחילה אציג את המצב המשפטי שקדם להוספת סעיף 8א לחוק – בין היתר, על סמך נסיוני האישי.

בסוף שנת 1998 נמסרה לטיפולי תביעה בענין עזבון (בביהמ"ש לעניני משפחה), שעסקה ב-3 צוואות: האחת, צוואתו של האב, במסגרתה נקבע כי אם אשתו (האֵם) תהיה בחיים כשימות, היא תירש את כל עזבונו, ולאחר מותה, יִרשו בנם ובתם את מה שיישאר מעזבונו ("יורש אחר יורש"); הצוואה השניה, אשר נערכה באותו מועד, היתה צוואתה של האֵם, שהיתה "תמונת ראי" ביחס לצוואתו של האב – במסגרתה הורישה האֵם לאב את כל עזבונה (אם יהיה בחיים כשתמות), ולאחר מות האב, יִרשו בנם ובתם את מה שיישאר ממה שהוא ירש מהאֵם; אלא שלאחר מוֹת האב, ולאחר שהאֵם כבר ירשה את כל עזבונו (בהתאם לצוואתו), היא ערכה צוואה חדשה, שביטלה את צוואתה הקודמת. בצוואתה החדשה שללה האֵם מבנה חלק נכבד מעזבונה (בשל מה שכינתה "התנהגותו המחפירה" כלפיה). הנכס העיקרי שנכלל בעזבון היה דירה, והמחלוקת התעוררה בנוגע למחצית "של האֵם", שכן לא היתה לה זכות להוריש את המחצית "של האב" (שהיא עצמה ירשה ממנו) בניגוד לצוואתו הנ"ל. לטענת הבן, לא היתה לאמו זכות לשנות את צוואתה הראשונה, שכן כוונתם הברורה של שני ההורים – בצוואותיהם ה"הדדיות" – היתה כי לאחר פטירת שניהם, יחולק כל רכושם בינו לבין אחותו, באופן שווה. טענת הבן הוצגה כך: "אילו" היה האב יודע, מראש, כי האֵם "תתחרט" ותשנה את צוואתה הראשונה, ותוריש את "המחצית שלה" לבת בלבד, יכול היה האב מצדו להוריש בצוואתו את "המחצית שלו" לבן בלבד – כמובן, לא כ"עונש" (לבת), אלא כדי שהתוצאה הסופית (לאחר מות שני ההורים), תהיה זהה; כלומר, כל רכושם של ההורים יחולק באופן שווה בין הבן והבת. אך האב לא יכול היה כמובן "לצפות מראש" כי האֵם תשנה את צוואתה; אלא ציפה כי גם האֵם, כמוהו, לא תשנה את צוואתה – ו"הסתמך" על כך בעת שערך את צוואתו שלו {אגב, טענה דומה נדונה בבע"מ 10807/03 – 'זמיר נ' גמליאל'. באותו מקרה, מדובר היה בצוואה הדדית, שנחתמה לפני הוספת סעיף 8א לחוק, ואשר שונתה על ידי האב, לטובת אשתו השניה ובתם. ילדי האב מאשתו הראשונה טענו כי "אילו היתה נשאלת אמם, בעודה בחיים, למי היתה רוצה להעביר את רכושה לאחר מותה ומות בעלה, הרי ש'ללא ספק היתה תשובתה כי הינה רוצה כי הרכוש יעבור לילדיה ולא לידי אישה אחרת או לילדה אחרת'…"}

האם חתימת בני זוג על צוואות "הדדיות", תוך "הסתמכות", האחד על צוואת האחר, מונעת מהם לשנות (או לבטל) את צוואותיהם? בתיהמ"ש הפגינו לא אחת "מורת רוח" משינוי צוואה לאחר מות בן הזוג הראשון, אולם הוראות הוראות חוק הירושה העמידו בפניהם באותה עת קושי: בעיקר סעיף 27(ב) לחוק ("הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה – בטלה"); אך גם סעיפים אחרים (למשל, סעיף 8(א) לחוק, "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים"; וסעיף 28(ב) לחוק, "הוראת צוואה התולה תקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה – בטלה"). על המצב המשפטי באותה עת יכול להעיד האמור בפסק הדין בע"א 290/78: "המנוחה… עשתה ביום… את צוואתה, אשר בה הנחילה את כל נכסיה לבעלה המשיב. הצוואה היתה צוואה משותפת שלה ושל בעלה, וכשם שהיא הנחילה לו את שלה כן הנחיל הוא לה את שלו. בסעיף ו' לצוואה התחייבו זה כלפי זו שצוואתם זו תעמוד בתוקפה 'כל זמן ששנינו ביחד לא נבטל או נשנה אותה'. זאת היא התחייבות הנוגדת את הוראת סעיף 27 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, באשר היא מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה; ועל כן התחייבות זו בטלה היא…"

רמז לבאות ניתן היה למצוא בכמה פסקי דין. במקרה שנדון בע"א 4402/98 ("פס"ד מלמד"), משנת 1999, ערכו המנוחה ובעלה, באותו יום, צוואות הדדיות זהות, בהן הורישו זה לזו את כל רכושם (כלומר, בן הזוג שימות ראשון יוריש למשנהו), ובמות בן הזוג השני יחולק כל הרכוש בין המערער ובנו. הבעל נפטר ראשון, ולאחר מותו חלה הדרדרות במצבה הבריאותי של המנוחה, וקרוב משפחה פלוני עבר להתגורר איתה. כ-3 שבועות לאחר מות בעלה, ביטלה המנוחה את צוואתה הראשונה, וערכה צוואה חדשה, במסגרתה היא הורישה את רכושה ליורשיה עפ"י דין (ובהם קרוב המשפחה הנ"ל). הנשיא ברק "לקושי המתעורר באשר לכוחם של המשתתפים בעריכת צוואה משותפת והדדית לחזור בהם ממנה": "בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות שעליו ראוי לכאורה להגן. בכך שונה צוואה משותפת והדדית מצוואה 'רגילה'… בצוואה משותפת והדדית ענין לנו בגמירת-דעת של שני מצווים הפועלים במשותף ובאופן הדדי… יתכן גם שניתן לקבוע בישראל כי לאור אינטרס ההסתמכות, ביטול הצוואה השניה הינו פעולה שלא בתום-לב…"; עם זאת, הוסיף השופט ברק: "סברנו כי שאלות אלה ואחרות מצדיקות דיון בפנינו. דא עקא, כי עיון נוסף בצוואה שנערכה בין הצדדים מגלה כי המקרה שלפנינו אינו מצדיק דיון זה… גם אם היינו מגיעים למסקנה כי בצוואה משותפת והדדית יש להגן על אינטרס ההסתמכות ההדדית של המצווים – שאלה, שכאמור, מבקש אני להשאירה בצריך עיון – הגנה זו אינה נחוצה ואינה ראויה במקום שהמצווים צפו את האפשרות של ביטול הצוואה או שינויה, ונקטו צעדים מתאימים, בגדרי הצוואה, כדי להסדיר ענין זה…"

פס"ד מלמד לא שינה איפוא בפועל את ההלכה המשפטית; הותרת שאלה משפטית "בצריך עיון" מעידה, כשלעצמה, על העדר הכרעה (זמני לפחות…) כפי שנכתב בפס"ד מלמד על המצב באותה עת: "חוק הירושה אינו קובע כל הסדר מיוחד באשר לצוואה משותפת והדדית". בסוף שנת 2003, כתב הנשיא ברק בבע"מ 4282/03 (לרנר נ' פייר): "אבקש לציין כי ניתן גם הפעם להשאיר בצריך עיון את השאלה הנכבדה האם יש להגן על אינטרס ההסתמכות ההדדית של המצווים בצוואה משותפת והדדית… בצוואותיהם ההדדיות ביקשו בני הזוג להבטיח כי במות אחד מהם יירש אותו האחר. הם לא ביקשו להסדיר את חלוקת רכושם של בני הזוג לאחר מותם של שני בני הזוג, במקרה שלא מתו באותו זמן. הם הותירו חירות מלאה לבן הזוג שיאריך ימים לאחר בן הזוג האחר. בכך שמר לעצמו כל מצווה את הכוח לצוות את רכושו, לאחר מות בן זוגו, כראות עיניו. מעת שנערכו הצוואות ההדדיות, איש מבני הזוג לא ביטל ולא שינה את צוואתו. במצב דברים זה, השאלה מה כוחם של המשתתפים בעריכת צוואה משותפת והדדית לחזור בהם ממנה אינה מתעוררת. את הדיון באינטרס ההסתמכות מול שמירת החופש לצוות ניתן, איפוא, להותיר לעת מצוא"…

אך אמירות דוגמת אלו שצוטטו לעיל ("יש להתחשב באומד דעתם המשותף של שני המצווים"; "יתכן… כי לאור אינטרס ההסתמכות, ביטול הצוואה השניה הינו פעולה שלא בתום-לב"), ואמירות דומות בפסקי דין נוספים (ואף בספריו של השופט ברק), העידו על השינוי המסתמן. במקביל דנו ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת (וה"ועדה לתיקון חוק הירושה", בראשות השופט טירקל, שתוזכר גם בהמשך), בהסדרת הנושא בחוק הירושה.

ואכן, בשנת 2005 נוסף סעיף 8א לחוק, שמציב סייגים ותנאים לביטול צוואה הדדית – לפני פטירת הראשון מבני הזוג, או לאחר פטירתו (בפסקי דין שונים נדונו צוואות הדדיות שנערכו לפני הוספת סעיף 8א לחוק; אולם סקירה זאת לא תעסוק בכך, ודי לציין כי בתיקון לחוק נקבע כי "הוראות חוק זה לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו").

לאור חשיבותו של סעיף 8א לחוק – להלן נוסחו המלא:

8א.   (א)   בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה – צוואות הדדיות).

         (ב)    לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא אם כן יתקיים אחד מאלה:

                     (1)     בחייהם של שני בני הזוג – המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני; נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים;

                     (2)     לאחר מות אחד מבני הזוג –

                                {א}   כל עוד לא חולק העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו יסתלק שלא לטובתו, לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה או מכל חלק בעיזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת;

                                {ב}    לאחר חלוקת העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו ישיב את כל שירש לפי הצוואה ההדדית לעיזבון, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – ישיב את שווי המנה או החלק בעיזבון שירש.

         (ג)     הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת, ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה.

בשנים שחלפו לאחר תיקון החוק, צוואות הדדיות הפכו "פופולריות" מאד. עורכי דין רבים (ובמלוא הענווה, גם אני) יכולים להעיד, כי צוואות הדדיות מהוות אחוז נכבד מכלל הצוואות שנערכות לבני זוג – אם כי חשוב להדגיש, כי הדבר אינו "הכרחי", כמובן [במאמר מוסגר: הענין אמנם חורג מנושא הסקירה, אך על בני זוג אשר חותמים על צוואות הדדיות בנוסח ה"שכיח" – הכולל הוראת "יורש אחר יורש" – להבין כי הוראה כזו, לבדה, אינה מבטיחה כי עזבונם (או עיקרו) אמנם יגיע לילדיהם, וכי לשם כך יתכן שיידרשו תנאים מגבילים בצוואות. בפסיקה ובספרות המשפטית הובעה דעה, לפיה בצוואות הדדיות יש לקרוא "תנאי משתמע", המחיל על בן הזוג שיוותר בחיים את החובה להותיר לצאצאים "מאסה מינימלית" מהעזבון, או לפחות לנהוג בתום לב ביחס למה שירש].

 

לפי לשון החוק, רק "בני זוג" רשאים לערוך צוואות הדדיות (הדעה המקובלת – וזו גם דעתי – הינה כי הכוונה גם ל"ידועים בציבור"). ישנה דעה, כי למרות שבחוק נכתב במפורש כי בני זוג רשאים לערוך צוואות הדדיות, לא מדובר בזכות "בלעדית" לבני זוג, ואין בכך לשלול מאחרים (למשל – אחים) את הזכות לערוך גם כן צוואות הדדיות (ולמעשה, גם בני זוג שערכו צוואות הדדיות לפני התיקון לחוק, עשו זאת מבלי שהיתה לכך התיחסות בחוק), אך לדעתי, סעיף 8א אינו מתיישב עם פרשנות כזו {עדכון: ראו בין היתר את פסק הדין השלישי שנסקר בסקירת המשך זאת; ; ואת עמדתו של השופט א. שטיין, שהובאה (בהערת אגב) בסופה של סקירת פסק דין זאת}

כל גורם יכול לזכות מכוחה של כל אחת מן הצוואות ההדדיות ("צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי"). אין הגבלה לגבי זהות היורשים, ולא רק שאלו אינם חייבים להיות צאצאים, הורים או אחרים (או בני משפחה רחוקים יותר), אלא שהם לא יהיו בהכרח בני משפחה. יתר על כן, גם לא בהכרח מדובר באותם "גורמים שלישיים" בשתי הצוואות.

צוואות הדדיות נערכות "מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר". פורמלית, האינטרס המוגן הוא "הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר" (ב'פס"ד מלמד' למשל נכתב: "גם בצוואה המשותפת וההדדית אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים. עם זאת, לכאורה קיים אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של המוריש האחר"); אך ברור כי דווקא ליורשים ה"מקוריים" יש לעתים "אינטרס" במתן תוקף לצוואה מוקדמת, ולהתנגד למתן תוקף לצוואה מאוחרת. מכל מקום, כיצד נדע בוודאות כי אכן מדובר בצוואות "הדדיות", אשר נערכו ככאלו במכוון – ולא רק מניתוח הוראותיהן של הצוואות, בדיעבד? [אגב, לפי הפסיקה "אין אפשרות על פי הדין לדון בתוקף צוואת אדם בעודו בחיים"]

לעתים, הצוואות עצמן מעידות על היותן "הדדיות" – למשל, אם בכותרת של כל אחת מהן נרשם "צוואה הדדית"; או אם נכללת בכל אחת מן הצוואות פִּסקה דוגמת "הנני מצהיר/ה כי צוואתי זו נערכה בעת עריכת צוואתו/ה של בן/בת זוגי ומתוך הסתמכות על חתימת בן/בת זוגי על צוואתו/ה". לעתים, ישנם "סימנים" אחרים, אשר יכול שיובילו למסקנה, כי מדובר בצוואות הדדיות: למשל, עריכתן "במסמך אחד"; או העובדה, כי הצוואות הינן "תמונת ראי" זו של זו; או העובדה, כי הצוואות נערכו "באותה עת" (מבין כל האפשרויות שצוינו, זהו התנאי ההכרחי היחידי לפי החוק) {הערה: יפים לענין זה דברים שנכתבו בפסק דין שניתן לאחר פרסום הסקירה המקורית (ת"ע 26289-03-18, 6.4.19), שניתן אמנם בהקשר אחר: "סיווגה של צוואה כצוואה הדדית, יבחן על בסיס היסוד המהותי של הצוואה ולא על בסיס היסוד הצורני שלה… אין כל הכרח לקיומה של סימטריה ביחס לזוכים על פי הצוואות ההדדיות, ביחס למיהות הזוכים בהן וכן, ביחס לתוכן ההוראות של כל מצווה במסגרת צוואתו. לצד האמור חשוב לציין כי בהתקיים חשש לחוסר סימטריה החורג מן הסביר בתוכן הוראותיהם הפנימיות של המצווים בשתי הצוואות, יצריך הדבר את בחינת קיומו של יסוד ההסתמכות ההדדית על פי נסיבות המקרה הספציפי…"}

יתכנו מקרים בהם התמונה לא תהיה ברורה מאליה, אך ניתן להניח כי אפשר יהיה בד"כ להתחקות אחר כוונתם של בני זוג, ולקבוע אם צוואותיהם "הדדיות", אם לאו – וזאת לאור הוראותיהן, ובהתאם לשאר הראיות, העדויות והנסיבות שיעמדו בפני בית המשפט. קושי עלול להתעורר גם כאשר צוואות "יעידו על עצמן" כי הינן "הדדיות", לכאורה, למרות שבני הזוג דווקא לא התכוונו לכך, או מבלי שהם היו מודעים למשמעות הטמונה בכך. כאשר מדובר, למשל, בצוואות של בני זוג, שנערכו באותה עת, והוראותיהן "סימטריות", אפשר להניח כי לרוב תהיה נטיה מובהקת לראותן כ"הדדיות" – ואם הן לא אמורות להיות כאלה, רצוי להבהיר זאת במפורש… {עדכון: ראו הפניות בסוף הסקירה (המקורית), בין היתר לסקירות מאוחרות מהסקירה המקורית, של פסקי דין אשר במסגרתם ייחסו בתי המשפט משקל נכבד לעובדה כי בצוואותיהם של בני זוג נכללו "הוראות זהות"}

יצוין בהקשר זה, כי יש לעתים בלבול בין צוואות "משותפות" לבין צוואות "הדדיות"; בפסקי דין שונים (למשל בפס"ד מלמד) נקבע בהקשר זה: "צוואה משותפת הינה צוואה פרי החלטה משותפת באשר לתוכנה. צוואה משותפת היא גם הדדית כאשר ההסדרים שקבע מצווה אחד בצוואתו מבוססים על ההסדרים שקבע מצווה שני בצוואתו, ולא היו נערכים לולא הסדרים אלו". אין לדעתי מניעה כי בני זוג יחתמו על צוואות דומות מאד, ואפילו "משותפות" (ובאותו מועד), אך יציינו במפורש כי הן אינן "הדדיות".

שאלה מעניינת הינה מה דינן של צוואות הדדיות, שנערכו ע"י בני זוג בעודם נשואים, אך לימים התגרשו – לשאלה זו משמעות רבה, במיוחד לאור הנוסח המקובל: "הנני מוריש/ה לאשתי/בעלי…" כפי שהובהר בפסיקה ובספרות המשפטית, בדין הישראלי (בניגוד למדינות שונות בעולם), גירושין (וארועים נוספים שהתרחשו לאחר עריכת צוואה, כגון נישואין, לידה) אינם מהווים עילה לביטול הוראה בצוואה. אפילו כשמדובר בצוואות "רגילות", עלולה בשל כך להתעורר בעיה. לא תמיד יתנו בני הזוג (לשעבר…) את דעתם לקיומה של צוואה קיימת, או שהם ישכחו לבטל/לשנות את הצוואה לאחר הגירושין {מבלי להרחיב – להרחבה ניתן לפנות לסקירה זאת – אציין כי ענין ה"שיכחה" אינו נזכר רבות בפסיקה; אשר להוראות בצוואה, לטובת מי שהפך לימים לבן זוג לשעבר, אלו נדונו בפסקי שונים, שהבחינו לעתים, בין היתר, בין צוואה שבה צוין במפורש שם בן הזוג, לבין צוואה שבה נכתב רק "אשתי/בעלי", בלי לציין שם}

על אחת כמה וכמה עלולה להיות בעיה כשמדובר בצוואות הדדיות; ראשית, בני הזוג עלולים להיתקל בקשיים "אופרטיביים" (למשל בביצוע "מסירה" של "הודעה" – ראו בהמשך). אך יש לכך גם היבט מהותי: מדובר במקרה יחידי של צוואה, שאינה משקפת אך ורק את רצונו של המצווה, אלא מבוססת על "הסתמכות" של שני מצווים, האחד על צוואת משנהו – וגם אז, התנאי הוא שמדובר ב"בני זוג". האם אין הגיון בטענה, כי צוואות הדדיות יכולות להחשב תקפות, רק בתקופה שבה אמנם מדובר ב"בני זוג"?… מובן כי זהו "הרהור" בלבד – וכל עוד לא ייקבע כך מפורשות בחוק או בפסיקה (ולא מוכרת לי קביעה כזאת), רצוי לצפות אפשרות של פירוד/גירושין עתידיים, ולהתייחס לכך מראש במסגרת הצוואות ההדדיות (ולמעשה, בכל צוואה אשר במסגרתה מורישים בני זוג זה לזו).

ראוי לציין, בהקשר זה, כי ככל שמדובר ביפוי כח מתמשך, נקבע מפורשות בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, כי אחד המקרים בהם יפקע תוקפו של יפוי הכח המתמשך הוא: "מיופה הכח היה בן זוגו של הממנה וקשר הנישואין פקע לאחר מתן יפוי הכח המתמשך, אלא אם כן צוין במפורש אחרת ביפוי הכח"!

 

עיקר חשיבותו של סעיף 8א לחוק, טמונה בהגבלת האפשרות לבטל צוואה הדדית.

סעיף 8א(ב)(1) לחוק עוסק בביטול צוואה הדדית, בחייהם של שני בני הזוג. יצוין כבר עתה, כי לפי סעיף 8א(ג) לחוק, "הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה".

בסעיף 8א(ב)(1) לחוק נקבע כי "בחייהם של שני בני הזוג – המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני". אין בחוק כל "הגבלה" על הביטול. החוק אף אינו קובע את נוסח ההודעה (אם כי ברור כי עליה להיות ברורה וחד משמעית).

בחוק ישנה התיחסות לביטול צוואה "רגילה": "המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה" (סעיף 36א(א) לחוק); "צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת…" (סעיף 36(ב) לחוק). במקרה של צוואות הדדיות נקבע בחוק: "נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים". מכאן כי הביטול נכנס לכאורה לתוקפו מיד עם מסירת ההודעה (למרות שישנן גם דעות אחרות).

הביטוי "מסירת הודעה בכתב" נראה על פניו "פשוט", אך אפילו הוא עלול לדעתי לעורר קשיים:

ראשית, בני זוג אינם נוהגים, בד"כ, למסור זה לזו "הודעות בכתב", ובמיוחד בני זוג שמנהלים, לכאורה, חיי משפחה "תקינים"… אמנם, ניתן להניח כי בד"כ יֵדַע כל אחד מהם (בפועל) על ביטול צוואתו של בן הזוג (או על כוונתו לבטל את צוואתו), אך אין בכך לגרוע מקיומה של הדרישה (הפורמלית) הקבועה בחוק, המחייבת "מסירת הודעה".

שנית, כיצד תוכח "מסירת הודעה בכתב"? נניח שבן זוג הודיע בכתב למשנהו, "על ביטול הצוואה" – בעקבות כך, רשאי (אך לא חייב) כל אחד מהם לערוך צוואה חדשה (בהמשך יוצג הקושי הנובע מן העובדה, כי בעקבות מסירת ההודעה, תהיינה שתי הצוואות ההדדיות בטלות – כלומר, תתבטל גם צוואתו של בן הזוג שקיבל את ההודעה). אם למשל בן הזוג שמסר את ההודעה, ערך צוואה חדשה, ונפטר ראשון – בידי מי תהיה "הוכחה" שהוא אכן מסר הודעה לבן הזוג השני? מבלי להרחיב, קל לדמיין נסיבות שונות, בהן עלול להתעורר קושי בהקשר זה – ואפילו במכוון. קשיים נוספים עלולים להתעורר, למשל, כאשר בן זוג מסרב לקבל (או לאשר שקיבל) הודעה; כאשר אחד מבני הזוג מתגורר בחו"ל (או בכתובת שאינה ידועה); וכיוצ"ב.

פתרון אפשרי לקשיים שכאלה, או לחלקם, הינו קביעת מנגנון מוסכם, בשתי הצוואות, שיחליף את "ברירת המחדל" הקבועה בחוק, ולעתים אף "ימלא את החסר". למשל, ניתן לקבוע מה יהיה נוסח ההודעה (ואפילו לצרף נוסח מוסכם כ"נספח" לצוואות); ניתן לקבוע כי ההודעה תימסר גם לצדדים שלישיים – כגון, לעוה"ד שערך את הצוואות, לילדיהם של בני הזוג, וכו'. ניתן אפילו "לוותר" על הודעה בכתב (אם כי הדבר אינו מומלץ). בהקשר זה, אזכיר את סעיף 8א(ג) לחוק ("הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת…") – כלומר, הצדדים רשאים להתנות על הוראות החוק, ולקבוע בהסכמה הסדרים אינדיבידואליים, במקום אלו שבחוק (או חלקם).

קושי נוסף עלול להתגלות במקרה בו שני בני הזוג "בחיים", אך אחד מהם כבר אינו כשיר, על פי החוק, לערוך צוואה בכלל, וצוואה חדשה בפרט (בסעיף 26 לחוק נקבע כי "צוואה… שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה"). ברור כי מדובר בסיטואציה חריגה, שעלולה לפגוע בשני בני הזוג; למשל, יתכן כי בנסיבות כאלה, ביטול צוואה ע"י בן הזוג ה"כשיר", לא יהיה אפשרי (משום שהוא כלל לא יוכל לבצע "מסירה"), או שייקבע כי אין לביטול תוקף משפטי. דיון בנושא חשוב זה ניתן למצוא במקורות שונים, ולא ארחיב בהקשר זה {עדכון: ראו בין היתר את פסק הדין הראשון שנסקר בסקירת "המשך" זאת}

סעיף 8א(ב)(2) לחוק עוסק בביטול צוואה הדדית "לאחר מות אחד מבני הזוג" (כלומר, הראשון מבני הזוג), וזאת בשני מצבים: האחד, "כל עוד לא חולק העזבון"; והשני, "לאחר חלוקת העזבון". ביטול צוואה הדדית לאחר פטירת בן הזוג הראשון (בשני המצבים הנ"ל) מעורר לא מעט תהיות משפטיות, וגם "פרקטיות" (למשל: למי ומתי צריך בן הזוג שנותר בחיים למסור "הודעה", ובאיזה נוסח? כיצד תעשה ה"הסתלקות" מעזבונו של בן הזוג הראשון?) אשר גם בהן לא אעסוק בסקירה זאת.

בניגוד לביטול צוואה הדדית בחייהם של שני בני הזוג (אשר לגביה נקבע, כאמור, בסעיף 8א(ג) לחוק, "הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה"), רשאים בני הזוג להגביל את זכות הביטול, לאחר פטירת הראשון מביניהם, ואף "לשלול אותה לחלוטין" – אך דבר זה חייב להעשות על ידם באופן מפורש. אפשר גם להניח – למרות שהדבר אינו מצוין בחוק – כי הגבלה ממין זה חייבת להיכלל בשתי הצוואות. הגבלה/שלילה של זכות הביטול, תתבקש, מטבע הדברים, ככל ש"ההסתמכות ההדדית" מובהקת יותר (ובצוואות תיכללנה הוראות שבני הזוג יְיַחַסו להן חשיבות מיוחדת) – והמקרה השכיח, ולא במקרה, הינו כאשר מדובר במנגנון נוסף שנועד להבטיח את זכויות הילדים… {עדכון: במסגרת תזכיר חוק הירושה (תיקון מס'…), התשפ"א-2021 – אליו אתייחס בעתיד – הוצע בין היתר, ולטעמי ללא הצדקה, כי במקום סעיף 8א(ג) הקיים, ייכתב "הוראה בצוואה הדדית השוללת את הזכות לבטל את הצוואה – בטלה").

אין ספק כי בבטלות ה"אוטומטית" לכאורה של שתי הצוואות ("נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים") טמון קושי של ממש! ניתן בנקל להעלות על הדעת מקרים, בהם הדבר יגרום ל"תקלות" בתום לב (למשל, כאשר מסיבות מסוימות ייבצר מבן הזוג השני לערוך צוואה חדשה), ואף מקרים של ניצול מכוון לרעה, של העדר יכולתו של בן הזוג השני, לערוך צוואה חדשה בעקבות ביטול צוואתו. הקושי אף עלול להיות גדול יותר, אם מדובר בצוואות הדדיות, אשר לחלק מהוראותיהן יש קיום "עצמאי", והן נועדו לעמוד בפני עצמן (כלומר, הן כלל לא נבעו מ"הסתמכות הדדית"); קשה להצדיק את בטלותן של הוראות כאלו, רק משום שבן הזוג ביטל את צוואתו. גם סוגיה זאת נדונה במקורות שונים, ואציין רק כי בסיטואציות המתאימות אני נוהג להציע לבני הזוג לכלול בצוואותיהם ההדדיות התיחסות מפורשת להוראות, שיוסיפו לעמוד בתוקף גם לאחר הביטול (או יוחלפו בהוראות ספציפיות אחרות).

למרות חשיבותו הרבה של סעיף 8א לחוק, קיימים בו לדעתי "חורים" רבים.

בין השנים 1999-2006, דנה "ועדה לתיקון חוק הירושה", בראשות השופט טירקל, ברפורמה נרחבת בדיני הירושה. המלצות הועדה גובשו לנוסח אשר שולב כחלק מ"הצעת חוק דיני ממונות" (המכונה גם "הקודקס האזרחי"), שיזם משרד המשפטים. בין השאר הוצע שינוי של סעיף 8א לחוק עצמו (סעיף 703 להצעת החוק; יצוין כי חלק מהמלצות ועדת טירקל כבר באו לידי ביטוי במסגרת סעיף 8א לחוק).

פרט לכך, הוצעו שינויים נוספים, בעלי משמעות ניכרת גם בהקשר של צוואות הדדיות: למשל, הוצע כי "בני זוג" ייחשבו "מי שמתקיים בהם אחד מאלה: (1) הם נשואים ואינם פרודים; (2) הם איש ואשה החיים חיי משפחה…….."; דוגמא נוספת הינה השינוי המשמעותי המוצע (במסגרת סעיף 732(ב) להצעת החוק) בנוגע ל"זוכה אחר זוכה" ("יורש אחר יורש" בלשון החוק כיום); ועוד.

בינתיים, על בני זוג לדעת – עפ"י החוק הקיים – מהן צוואות הדדיות, מה תהיינה התוצאות האפשריות של חתימתם, מהו ה"מנגנון" הקבוע בחוק לביטול הצוואות – ובהתאם, לקבל החלטה מושכלת ומודעת, אם בכלל ברצונם לחתום על צוואות הדדיות (לפי נסיוני, הנטיה לערוך צוואות הדדיות תגבר כשמדובר בבני זוג שיש להם צאצאים משותפים); ואם כן, האם להשאיר על כנן את הוראות "ברירת המחדל" הקבועות בחוק, או לשנותן כפי שיסכימו.

תוספות ועדכונים

התיחסות נוספת לצוואות הדדיות (בעיקר בהקשר של "זיהוי" צוואות כ"הדדיות") ניתן למצוא, בין היתר, גם בסוף סקירה זאת, וכן כאן, כאן וכאן

15.1.22

ראו "סקירת המשך" מיום 15.1.22.

6.3.22

השאלה שהוצגה בתחילת פסק דין (מיום 26.1.22) של בית המשפט לעניני משפחה בפתח תקווה (ת"ע 19206-11-21), היתה: "האם יש למנות אפוטרופוס לדין לקטינות, שישמור על זכויותיהן בהליך משפטי שהגישה אמן, האפוטרופסה הטבעית שלהן?" אך פסק הדין רלוונטי לא רק בהקשרים של "אפוטרופוס לדין" (נושא אליו אתייחס בסקירה עתידית) ושל "אפוטרופסות טבעית" – אלא גם בהקשר של צוואות הדדיות.

רקע כמתואר בפסק הדין: "ביום… הלך המנוח לבית עולמו כשהוא רווק ואב לשלוש בנות, כולן קטינות. אם הקטינות היא בת זוגו לשעבר. השניים קיימו מערכת זוגית במשך כ-20 שנה, מבלי שנישאו. אם הקטינות הגישה בקשה לקיום צוואת המנוח… על פיה ציווה את כל רכושו למבקשת, בעת שהיו הם בני זוג. הצוואה האמורה הוכנה ונחתמה כצוואה הדדית והדבר הובהר בה במפורש. המנוח והמבקשת נפרדו וביום… חתמו על הסכם שנועד להסדיר את ענין הפרידה. ההסכם אושר בבית משפט… משהוגשה הבקשה לצו קיום צוואה, הודיע המשיב [האפוטרופוס הכללי – מחוז ת"א] על כוונתו להתערב בה, וכך נימק הודעתו: 'הואיל והמבקשת שימשה אפוטרופסה טבעית לקטינות ובשים לב להליכים שהתנהלו בפני בית המשפט בפתח תקווה… הרי שנראה כי קיים לכאורה ניגוד ענינים. לפיכך מתבקש בית המשפט להורות על מינוי אפוטרופוס לדין לקטינות, מאת הסיוע המשפטי אשר ייצגן בהליך דנן, יבחן את טובתן ואינטרסיהן הרכושיים ובין היתר יבחן זכאותן למזונות מן העזבון…' המבקשת הבהירה כי היא מתנגדת למינוי אפוטרופוס לדין לבנותיה. המבקשת טענה שאין כל צורך במינוי האמור, מקום שעל פי הצוואה הקטינות אינן יורשות את אביהן, וכי זה בחר במודע שלא לשנות את הצוואה, למרות הפרידה. המבקשת צירפה התכתבות בינה לבין המנוח, ממנה עולה כי לאחר הפרידה, המנוח שקל את הצורך לבטל את הצוואה ההדדית ובחר במודע שלא לעשות כן, תוך שציין כי הוא סומך על אם בנותיו שתדאג להן. המבקשת טענה שאין כל ניגוד ענינים בינה לבין בנותיה, וכי מינוי אפוטרופוס לדין לקטינות עלול 'ליצור חיץ, איפה שאין מחלוקת'".

תחילה עמד בית המשפט על מהותו של "אפוטרופוס לדין" (נושא אליו אתייחס, כאמור, בסקירה עתידית): "אפוטרופוס לדין הוא עו"ד שבית המשפט ממנה, בד"כ מטעם הלשכה לסיוע משפטי, על מנת שישמור על האינטרסים של מי שאינו מסוגל לשמור על ענייניו בעצמו, אם משום שהוא קטין, או משום שמונה לו אפוטרופוס, בשל מצב פיזי או קוגניטיבי. מינוי אפוטרופוס לדין לקטינים נועד להביא לפני בית המשפט את טובתו של הקטין, בשים לב לכלל האינטרסים והצרכים שלו, תוך התחשבות ברצונו ובעמדותיו, בשים לב לגילו ולבגרותו. האפוטרופוס לדין מקדם את טובת הקטין במסגרת הליך משפטי קיים ואף רשאי ליזום בשמו הליכים משפטיים. בתי המשפט לעניני משפחה נוהגים למנות אפוטרופוס לדין לקטינים, מעת לעת. הדבר נפוץ עת מגיעים לבית המשפט סכסוכים בעצימות גבוהה בין הורים, עד כי בית המשפט חושש שבמסגרת המחלוקת שבין ההורים, האינטרסים של ילדיהם נדחקים לאחור. במקרים כאלה,  שוקל בית המשפט למנות לקטינים אפוטרופוס לדין, שיביא לפניו את עמדות הקטינים ורצונותיהם ויתן המלצות בעניין טובתם. אל לו לבית המשפט להתייחס בשוויון נפש למינוי האמור, שכן מדובר בכרסום, גם אם קל, בזכויות והחובות של ההורים, כלפי ילדיהם הקטינים. כידוע, בהתאם לסעיפים 14-15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים, כאשר זכות האפוטרופסות כוללת את החובה לדאוג לצורכי הקטין ואת הסמכות לייצגו. מקום שבית המשפט מבקש לערב צד ג' לצורך יצוגו של קטין בהליך משפטי, הוא למעשה מציג מצג, כי לא די ביצוג הטבעי של ההורים. כאשר הורים מצויים בסכסוך, האינטרסים האישיים שלהם מנוגדים. אם הם אינם מצליחים לראות עין בעין את האינטרס המשותף של ילדיהם, נדרשת התערבות של צד נייטרלי, שיציג לפני בית המשפט את עמדת הקטינים וטובתם, באופן ישיר ובלתי אמצעי. זאת ניתן לעשות על ידי מינוי אפוטרופוס לדין. כאשר אחד ההורים הולך לעולמו, קובע ס' 28 לחוק כי האפוטרופסות ניתנת להורה שנותר בחיים. יחד עם זאת, בית המשפט רשאי למנות לקטין אפוטרופוס נוסף על ההורה שנותר בחיים, ואולם בסעיף 30 לחוק הבהיר המחוקק כי מינוי כזה, יש לעשות רק במקרה שיש 'סיבה מיוחדת לכך, לטובת הקטין', ולאחר שנשמעה עמדת ההורה שנותר בחיים. סיבה מיוחדת יכולה להיות במקרה שיש חשש כי ההורה שנותר בחיים, לא ימלא את צרכי ילדיו, או כשיש חשש לניגוד עניינים בינו לבין ילדיו".

ו"מהכלל אל הפרט", נפסק: "כאמור, בעניננו, איבדו הקטינות את אביהן. האב המנוח ערך צוואה הדדית ביחד עם אמן. מעיון בצוואה ולאור החלטת המנוח לצוות את מלוא רכושו לאם בנותיו, ניתן להניח כי הוא  סמך עליה שהיא תדאג למלוא צרכיהן. המנוח בחר שלא לשנות את צוואתו, אף לאחר שהצדדים נפרדו. בכך הביע דעתו כי הוא ממשיך לסמוך על המבקשת שתוסיף לפעול לטובת בנותיהם המשותפות, חרף הפרידה. בבקשת המשיב למנות אפוטרופוס לדין לקטינות, בעקבות בקשת האם למתן צו לקיום צוואת המנוח, יש משום אמירה שיש ניגוד ענינים בין האם לבין בנותיה, שמא לא תדאג לצרכיהן. מינוי של גורם חיצוני שייפגש עם הקטינות כדי לבחון אם יש צורך 'להגן עליהן מפני אמן', או שיש צורך להבטיח את מזונותיהן, עלול אכן ליצור חיץ מיותר בין הקטינות לבין אמן. מקובלת עליי עמדת המבקשת כי מינוי כזה עלול לפגוע במרקם היחסים העדין שבינה לבין הקטינות. קיים חשש כי בעקבות מינוי כזה, תקבלנה הקטינות את הרושם כי יש צורך שעו"ד, שבית המשפט מינה להן, יבחן אם יש בצוואת אביהן, או בהתנהלות אמן, כדי לפגוע בהן. לא רק שלא הוצג טעם כלשהו, לא כל שכן, טעם מיוחד, שיש בו כדי ללמד על חשש אמיתי שהאינטרסים של הקטינות עלולים להיפגע, אלא שהמבקשת דווקא הציגה ראיות לסתור זאת. גם המדיניות השיפוטית הרצויה מחזקת מסקנתי זו, שאם לא כן, ייפתח פתח לכך שבכל מקרה שהורה הולך לעולמו ומותיר אחריו קטינים, יהיה מקום להתערב בהוראות צוואתו ולוודא כי שמר על זכויות ילדיו הקטינים. התערבות כזו של המדינה יש בה משום התערבות מיותרת באוטונומיה של כל אדם להחליט למי הוא מבקש לצוות את רכושו. החלטה של הורה לצוות את מלוא הרכוש להורה שנותר בחיים, נראית כהחלטה מושכלת שצד מקבל, כדי להקל על ההורה שנשאר בחיים ומתוך הבנה שהוא ימשיך לדאוג לילדים המשותפים וימלא את כלל צורכיהם, גם מתוך אותם מקורות שקיבל מהעזבון, מבלי שהילדים יהפכו להיות שותפיו בנכסים ומבלי שיצטרך לתת דין וחשבון לצד ג' כלשהו בעניין זה. כך החליטו המנוח והמבקשת, בצוואה הדדית שערכו. אין בעצם העובדה שנפרדו כדי להביאני לידי מסקנה שיש מקום להתערב בהוראות הצוואה וברצונו של המנוח. מדובר בבני זוג שבחרו לערוך צוואה הדדית, הבינו היטב משמעותה, כפי שעולה מסעיף 6 לאמור בה, וגם כשבחרו להיפרד, עשו כן בדרך מכובדת, על ידי הסכם שאושר על ידי בית המשפט, כשהם רואים לנגד עיניהם את טובת בנותיהם. לאור האמור, לא מצאתי כי הוצג טעם כלשהו, לא כל שכן, טעם מיוחד, למינוי אפוטרופוס לדין לקטינות. מינוי כזה (שמעצם טיבו מחייב עירוב הבנות בהליך), עלול לעורר תחושות לא טבעיות, אם בקרב מי מהבנות ואם בקרב אמן, במקום להתרכז בכאב העצום שיש מעצם העובדה שאבדו את אביהן".

אין ספק כי פסק הדין, לא רק שהינו מנומק ומושתת כדבעי על טעמים משפטיים ועובדתיים, אלא הוא גם עולה בקנה אחד עם המצב החוקי הקיים. בסקירה (המקורית) לעיל, ציינתי (בין היתר): "שאלה מעניינת הינה מה דינן של צוואות הדדיות, שנערכו ע"י בני זוג בעודם נשואים, אך לימים התגרשו… אפילו כשמדובר בצוואות 'רגילות', עלולה בשל כך להתעורר בעיה. לא תמיד יתנו בני הזוג (לשעבר…) את דעתם לקיומה של צוואה קיימת, או שהם ישכחו לבטל/לשנות את הצוואה לאחר הגירושין… על אחת כמה וכמה עלולה להיות בעיה כשמדובר בצוואות הדדיות… ראוי לציין, בהקשר זה, כי ככל שמדובר ביפוי כח מתמשך, נקבע מפורשות בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, כי אחד המקרים בהם יפקע תוקפו של יפוי הכח המתמשך הוא: 'מיופה הכח היה בן זוגו של הממנה וקשר הנישואין פקע לאחר מתן יפוי הכח המתמשך, אלא אם כן צוין במפורש אחרת ביפוי הכח'!" פסק הדין הנ"ל תומך במחשבה, כי יש לשקול לקבוע – כ"ברירת מחדל" – כי הוראות לטובת בן זוג, במסגרת צוואה הדדית, תתבטלנה עם פקיעת הנישואין, אלא אם ישנם טעמים מיוחדים לקבוע אחרת…

16.3.22

פסק דין מיום 2.3.22, שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרת ערעור (עמ"ש 52719-06-20) על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה, שדחה את תביעת המערער להצהיר שיש תוקף למסמכי העברה ללא תמורה, של מחצית מבית שהעניקה לו אמו המנוחה. המערער (א') והמשיב (ב') הינם ילדיהם של ח' ז"ל (להלן גם 'האב') ושל ע' ז"ל (להלן גם 'האם').

רקע עובדתי כמתואר בפסק הדין: "ביום 17.6.04 [לפני הוספתו, בשנת 2005, של סעיף 8א לחוק הירושה – ד.ר.] ערכו האב והאם (להלן: ההורים) צוואה הדדית (להלן: הצוואה ההדדית) לפיה כל אחד מצווה את רכושו לנותר בחיים כיורש ראשון, ולאחר פטירת שניהם, יקבל ב' את ביתם והמקרקעין שעליו הוא בנוי (להלן: הבית) ואולם זאת בתנאי שיעביר לא' בית אחר שבבעלותו. ההורים הסבירו בצוואה ההדדית כי הנימוק לכך הוא שא' 'הצליח להגיע למעמד מכובד, באחוזה יפה וגדולה… לעומת זאת ב', נשאר עם בית קטן מאוד'. כמו כן, בצוואה ההדדית נקבע שיתרת רכושם של ההורים תועבר לשני הבנים בחלקים שווים. ביום 8.6.09 נפטר האב וביום 4.2.13 קוימה הצוואה ההדדית. ביום 20.3.13 ערכה האם צוואה בכתב ידה (להלן: צוואת 2013). בצוואת 2013 כתבה האם שהיא יודעת שהאב הוריש את חלקו בבית לב' ואולם היא מצווה כי חלקה בבית (מחצית) יועבר לא', כך שאחרי מותה יהיה הבית שייך לשני הבנים בחלקים שווים וגם שאר רכושה יחולק בין שני בניה בחלקים שווים. בעקבות קיום הצוואה ההדדית, נרשמה האם ביום 12.3.14 כבעלת מלוא הזכויות בבית בלשכת רישום המקרקעין. ביום 16.4.14 חתמה האם על תצהיר מתנה בפני עו"ד אברבנאל, לפיו היא מעניקה במתנה מחצית מזכויותיה בבית לא'. בו ביום חתם גם א' על תצהיר קבלת מתנה ושניהם חתמו על טופס מש"ח ועל שטר העברת זכות שכירות בפני עו"ד אברבנאל שאישר את חתימתם (להלן: ההסכם). ביום 21.5.14 חתמה האם על הסכם עם ב' לפיו היא מעבירה לו ללא תמורה את כל זכויותיה בבית וזאת ללא זכות חזרה, וכמו כן היא מעניקה לו זכויות של דייר מוגן בבית לכל ימי חייו (להלן: ההסכם עם ב'). ביום 19.6.14 חתמו האם וא' על ייפויי כוח בלתי חוזרים שבהם הסמיכו את עו"ד אברבנאל לפעול לרישום המתנה ע"ש א' בלשכת רישום המקרקעין. ביום 22.6.14 נרשמה הערת אזהרה לטובת ב' בלשכת רישום המקרקעין על מלוא הזכויות בבית בהתאם להסכם עמו. בחודש יולי 2014 שילם א' מס רכישה עבור קבלת הבית במתנה מהאם ורמ"י אישרה את העברת מחצית הזכויות בבית ע"ש א' ביום 1.7.14. ביום 8.7.14 חתמה האם על צוואה בעדים במשרדו של ב"כ המשיב, שבה היא חזרה על האמור בצוואה ההדדית. עו"ד אברבנאל פנה ללשכת רישום המקרקעין על מנת לרשום את זכויותיו של א' במחצית הבית  בהתאם להסכם, ואולם התברר לו ששבוע קודם נרשמה הערת אזהרה לטובת ב' בהתאם להסכם עמו ולכן הוא לא יכול היה להשלים את רישום מחצית הבית ע"ש א' בהתאם להסכם. לאור זאת, הגיש המערער ביום 4.11.14 תביעה כנגד אמו וכנגד ב' שבמסגרתה עתר למתן פסק דין הצהרתי שיקבע שהמתנה הושלמה על פי ההסכם וכי ביהמ"ש יורה על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובת ב' וכן יורה על רישום מחצית מהבית על שמו. ב' טען בכתב הגנתו שיש לדחות את התביעה וכי א', לאחר שנודע לו על הצוואה ההדדית, לחץ, כפה, איים והשפיע בהשפעה בלתי הוגנת על האם והחתים אותה בגיל 89 על ההסכם ללא הסכמתה, בניגוד לרצונה 'ותוך ניצול לרעה של מצבה הקוגניטיבי'. לדבריו, עסקת המתנה שא' רוצה לאכוף לא משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של האם. ב' טען גם, שאמו אמרה לו שהיא עומדת מאחורי מה שנכתב בצוואה ההדדית ויש לבטל את עסקת המתנה וההסכם ולדחות את התביעה. האם העידה בעדות מוקדמת בביהמ"ש קמא ביום 5.2.15 והגישה כתב הגנה ביום 9.3.15. בכתב ההגנה טענה האם שהיא מסכימה לתביעה והיא מעונינת שמחצית הבית יעבור לא' ומחצית לב'. לטענתה, כשהיא חתמה על ההסכם עם ב' היא התכוונה להעביר לו רק מחצית מהבית ורצונה גם כיום הוא שכל הזכויות בבית יחולקו שווה בשווה בין שני בניה".

פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה (בתמצית): "ביום 10.4.20 ניתן פסק דינו של ביהמ"ש קמא שהורה על דחית התביעה… כמה ימים לאחר מתן פסק הדין נפטרה האם. לאחר פטירתה, החל להתנהל הליך משפטי בכל הקשור לקיום צוואתה, שעודנו תלוי ועומד… [נפסק כי] מאחר שהאם חתמה על צוואה הדדית, ולמרות שהצוואה נערכה לפני תיקון 12 לחוק הירושה… ההורים ביקשו להגביל את יכולתו של הנותר בחיים לשנות את הצוואה ההדדית. כמו כן, רצונה האמיתי של האם היה לא היה לסטות מהצוואה ההדדית.. יש לראות 'בנסיבות עריכת הצוואה ובניסוחה, כוונה מפורשת ומשתמעת להגביל האחד את השני בשינוי הצוואה' ולכן האם לא היתה רשאית לשנות את הצוואה ההדדית ולהעביר מחצית מהבית לא'…"

לאחר סקירת טענות הצדדים בערעור, נפסק, בין היתר: "בית משפט קמא ביסס את פסק דינו על שתי קביעות: הראשונה – שהאם לא יכולה היתה להעניק את המתנה למערער לאור הצוואה ההדדית, והשניה – שלאם לא היתה גמירות דעת לחתום על ההסכם" {הערה: בתוספת זאת אתייחס רק להכרעה בנוגע לקביעה הראשונה – ד.ר.} "בכל הנוגע לקביעה הראשונה – דעתי שונה. סעיף 42(א) לחוק הירושה קובע ביחס לצוואה שיש בה הוראת יורש אחר יורש כי: 'הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון, אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה'. אין כל הגבלה על העברה [ב]חיים ביחס לכל העזבון שקיבל היורש הראשון. בצוואה ההדדית לא הוגבלה זכותו של הנותר בחיים לעשות ברכוש שקיבל מעזבון בן זוגו ככל שיחפוץ ללא כל מגבלה. הצוואה ההדדית נערכה לפני שנחקק סעיף 8א לחוק הירושה בשנת 2005, ובע"א 10807/03 זמיר נ' גמליאל… נקבע בדעת הרוב, כי גם כאשר מדובר בצוואה הדדית, רשאי הנותר בחיים להעביר בחייו את מה שירש לצד ג', כל עוד לא הוטלה כל מגבלה על כך בצוואה. כפי שנקבע בע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן… במקום שהמצווה ציווה באופן של יורש אחר יורש, רשאי היורש הראשון – מבחינה משפטית – לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, לרבות  לכלות את נכסי העזבון. בע"א 598/75… נקבע כי: 'רוח כל צוואה כזאת ליורש לאחר יורש היא שהראשון ישמור על הנכסים במידת האפשר והמתחייב מן הנסיבות, להנאתו של היורש השני. אבל אין זאת אלא חובה מוסרית שאין בצדה חובה משפטית'. כב' השופט רובינשטיין ציין בבע"מ 9095/16 כי: 'וכשלעצמי – בגדרי תום הלב החופה על המשפט האזרחי הישראלי… יתכן במקרים מסוימים שהדבר יהפוך לחובה משפטית, אם שלא בתום לב עשה היורש הראשון כדי להכשיל את זכאות היורש השני'. במקרה דנן, לא קיימת אף פגיעה בהסתמכותו של האב, מאחר שהאם לא העניקה למערער את מלוא זכויותיה בבית אלא רק מחצית מהן – את חלקה שהיה שלה מלכתחילה ואשר לא הגיע אליה כתוצאה מהצוואה ההדדית. האם לא סיכלה את רצון האב להעניק את חלקו בבית – מחצית – למשיב בלבד. אין כל הצדקה להגביל את זכותה של האם לעשות במחצית שלה בבית כרצונה גם אחרי פטירת האב, והגבלה כזו פוגעת בזכות היסוד שלה להיות חופשיה לצוות כראות עיניו ברכושה. לפיכך, לא היה כל פסול בהענקת מחצית מהזכויות בבית למערער ועצם עריכת הסכם המתנה היה חוקי. אף המשיב אישר בחקירתו שהאב לא הגביל את האם בצוואתו והאם יכולה היתה להעביר את הרכוש שירשה מהאב למי שתחפוץ…"

21.10.22

ביום 14.8.22 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, פסק דין (פורסם ב"נבו") במסגרת ערעור (עמ"ש 7415-03-22) על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה בחדרה (שניתן במסגרת בקשה למתן צו ירושה, התנגדות למתן צו ירושה, ובקשה למתן צו קיום צוואה). פסק הדין בערעור עוסק בכמה נושאים, בהם עסקו סקירות קודמות (ובמיוחד: התנגדות לצו ירושה או קיום צוואה, הסתלקות מירושה, פסלות לרשת לפי סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה); וכן בנושאים בהן תעסוקנה סקירות עתידיות – הן בתחום דיני הירושה (כגון, אי-מסירת צוואה לפי סעיף 75 לחוק הירושה), והן בתחומים אחרים (כגון, "הרחבת/שינוי חזית" ו"מחיקה מחוסר מעש"). אך להלן אתייחס לפסק הדין רק בהקשר של צוואות הדדיות, בכלל – ו"זיהוי" צוואות כ"הדדיות", בפרט.

כמתואר בפסק הדין, "המנוח… והמנוחה… היו בני זוג, ולהם שני בנים – י', שהלך לעולמו עוד בחייהם, ושהמערערים הינם ילדיו, והבן צ' יבדל"א, הוא המשיב. המנוחים ערכו בחייהם מספר צוואות: צוואות מיום 06.03.1986, בה הוריש כל אחד מהמנוחים את עזבונו לבן הזוג האחר, וככל שבן הזוג / בת הזוג לא יהיה / תהיה בחיים – לשני הבנים, בחלקים שווים; ביום 12.09.2005 ערכה המנוחה צוואה, בגידרה ציוותה חנות למשיב, ואת שאר רכושה לבעלה. כן ציוותה המנוחה כי ככל שבעלה לא יהיה בחיים בעת פטירתה, כי אז כל רכושה יחולק בין שני הבנים, בחלקים שווים (למעט החנות); ביום 20.09.2005 ערך המנוח צוואה, היא מושא המחלוקת ולפיכך תובא במלואה: 'אני הח"מ א', ת.ז: […], אינני מבטל בזאת את הצוואה שעשיתי ביום 6.3.86, והנני מצווה שכתב זה מאשר את צוואתי מיום 6.3.86. 1. צוואתי מיום 6.3.86 תקפה ומחייבת והנני עושה צוואתי זו ע"מ למנוע ספק בתקפות צוואתי מיום 6.3.86, לאור צוואתה של אשתי אשר נערכת בו ביום שאני עושה צוואתי זו, לאור השינוי שחל בצוואתה בה היא ציוותה לבני צ' את החנות ב*** שהיא שלו. 2. כפי שצוין בצוואתי מיום 6.3.86 את כל רכושי תקבל לאחר מותי אשתי ד', ובמידה והיא לא תהיה בחיים בעת פטירתי, ילדי י' ו-צ' יקבלו את כל רכושי בחלקים שווים. 3. אני עושה צוואה זו מתוך דעה צלולה, רצון חופשי וכן מבלי שאהיה מושפע בהשפעה בלתי הוגנת כלשהי'.

ביום 11.12.2011 נפטר המנוח. ביום 23.08.2012 ערכה המנוחה צוואה נוספת, בגידרה ציינה כי כל רכושה ורכוש בעלה חולק עוד בחייהם לשני הבנים, וכי במועד עריכת צוואתה זו, מסתכם רכושה בכספים המצויים בבנק לאומי, אותם הורישה בחלקים שווים לתשעת נכדיה. ביום 02.01.2017, נפטרה המנוחה".

בין שלל טענות המערערים – שמרביתן אינה רלוונטיות לסקירה זאת – נטען כי "בית משפט קמא התבקש לקבוע כי המנוחה אינה זכאית לרשת את עזבון המנוח, בשל פעולותיה. המנוחה מעולם לא ביקשה לקיים את הצוואה ההדדית שערכה עם המנוח, כתבה צוואה מאוחרת, ומעשיה מעידים כי הפרה את הסתמכות המנוח, בניגוד לסעיפי חוק הירושה, תוך שהתנהלותה מעידה כי אינה ומעולם לא הייתה מעוניינת לרשת את המנוח". כאמור בפסק הדין בערעור, בשלב דיוני מתקדם "העלו לראשונה המערערים טענה כי צוואת המנוח מיום 20.09.2005 היא צוואה הדדית לצוואת המנוחה מיום 12.09.2005… העלאת טענה חדשה ומרכזית כי מדובר בצוואות הדדיות, נטענה לראשונה רק במסגרת תצהירי עדות ראשית, כאמור 3 שנים לאחר פתיחת ההליך… על אף האמור, וכדי שלא תיוותר טענה משפטית זו בבחינת 'טענה שלא קיבלה מענה משפטי פרטני ומעמיק', אדון בה כעת…"

כפי שציינתי בפתח תוספת זאת, אתייחס לפסק הדין רק בהקשר של צוואות הדדיות, בכלל – ו"זיהוי" צוואות כ"הדדיות", בפרט.

כאמור בפסק הדין: "סעיף 8א(א) לחוק הירושה מורה כדלקמן: '…בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה – צוואות הדדיות)'. לאחר עיון בצוואות המנוחים, סבורני כי המערערים שוגים בשיטתם, ואין עניננו במקרה בו מדובר בצוואות הדדיות. כפי שצוין לעיל, צוואת המנוחה נערכה ונחתמה במסמך נפרד, נושאת תאריך 12.09.2005. צוואת המנוח נערכה ונחתמה במסמך נפרד גם כן, נושאת תאריך 20.09.2005. מבחינה פורמלית, הרי שלאור השוני במועדי עריכתן וחתימתן של הצוואות, אין הצוואות עונות על דרישת סעיף החוק, כי הצוואות יערכו 'באותה עת' (לחלופין, במסמך אחד), דרישה הבאה על מנת להעיד על רכיב ההסתמכות של בני הזוג, האחד על צוואת השני, עיקר מהותו של סעיף 8א(א) לחוק הירושה'…"

ככל שמדובר בצוואות המנוחים מתאריכים 12.9.05 ו-20.9.05, ובשאלה, האם היו צוואות אלו "הדדיות"  – ולמקרא פסק הדין, דומה כי טענה זאת (תהא אשר תהא נפקותה, אם בכלל), היא שעמדה בפני בית המשפט לעניני משפחה, ובפני ערכאת הערעור – די לכאורה בכך, כי לא מדובר בצוואות "שנערכו באותה עת" ואף לא "במסמך אחד", בכדי לשלול את היותן "הדדיות".

יצוין, כי סעיף 8א לחוק הירושה נוסף ביום 1.8.2005 (פורסם ב-ס"ח 2017); אמנם איני בקיא בפרטים הרלוונטיים, אך למקרא פסק הדין המלא, עלתה בדעתי האפשרות, כי צוואות המנוחים מתאריכים 12.9.05 ו-20.9.05, נערכו על רקע הוספת סעיף 8א לחוק הירושה (הן בשל סמיכות התאריכים, והן לאור הוראותיהן של צוואות אלו). לענין זה אשוב בהמשך.

בית המשפט המחוזי עצמו עמד, כאמור, על כך, שלא מדובר בצוואות "שנערכו באותה עת" ואף לא "במסמך אחד"; אך הוא לא הסתפק בכך – אולי משום שהתייחס לכך כאל פגם שנפל בקיומה של "דרישה צורנית" גרידא ("פורמאלית" כלשון פסק הדין) – והוסיף: "ב"כ המערערים הדגישה בפנינו כי על אף לשון החוק המורה כי הצוואות יערכו 'באותה העת', יש לזכור כי עיקר ענינה של צוואה הדדית הוא מרכיב ההסתמכות, ולכן יש לבחון את צוואת המנוחים מבחינה מהותית, ולהיווכח כי צוואת המנוח מסתמכת על צוואת המנוחה, ולהיפך, שכן 'יסוד ההסתמכות הוא העומד בבסיס ההכרה בסוג זה של צוואות. לפיכך, מסמכי צוואה יוכרו כ'צוואות הדדיות' רק אם תכניהם של ההסדרים שקבע אחד המצווים, מבוססים על תכניהם של ההסדרים שקבע המצווה האחר, ולא היו נערכים ללא הסדרים אלה' (שאול שוחט, פגמים בצוואות…) ואכן, עולה מהוראת החוק כי צוואה הדדית הינה צוואה, שבבסיסה הסתמכותו של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר. אינטרס ההסתמכות בין הצוואה האחת לצוואה האחרת – הוא העיקר….. לאחר עיון מבחינה מהותית בצוואת המנוחה הנושאת תאריך 12.09.2005, שהיתה המוקדמת מבחינה כרונולוגית מבין צוואות המנוחים… לא מצאתי כי ניתן ללמוד ממנה או מלשונה, כי צוואה זו נעשתה מתוך הסתמכות על צוואת המנוח. להלן לשון צוואת המנוחה, הנושאת תאריך 12.09.2005:

'אני הח"מ ד' מ***, רח' ***, מבטלת בזאת כל צוואה שעשיתי עד היום הזה, והנני מצווה שכתב זה יהווה את צוואתי היחידה והאחרונה. 1. אני ממנה בזאת את בעלי א' ואת בני צ' להיות יורשי היחידים לפי פירוט כדלקמן: א) בני צ' יקבל לאחר מותי את החנות ב*** חלקה *** בגוש ***. חנות זו שייכת לו למרות שהיא רשומה על שמי. חנות זו היתה של אחותי והיא העבירה לי את זכויותיה בה ע"מ שאעביר אותן לבני צ' בלבד וע"כ הוא היחיד שיהיה, עם פטירתי זכאי לקבל את הבעלות והזכויות בחנות זו. ב) בעלי א' יקבל את כל שאר רכושי לרבות את כל זכויותי במקרקעין, מטלטלין, כספים, ניירות ערך, מניות ולשם מניעת כל ספק פרט לחנות המוזכרת לעיל ששייכת לבני, בעלי א' יקבל את כל רכושי ללא יוצא מן הכלל. 2. במקרה ובעת פטירתי בעלי א' לא יהיה עוד בחיים, שני ילדי י' ו-צ' יהיו יורשי היחידים והם יקבלו לאחר מותי את כל רכושי כדלקמן: א) בני צ' יקבל את החנות המוזכרת בס' א' לצוואתי. כפי שציינתי לעיל, צ' הוא הבעלים של החנות למרות שהיא רשומה על שמי. ב) כל שאר רכושי, ללא יוצא מן הכלל, לרבות מקרקעין, מטלטלין, כספים, ניירות ערך יקבלו שני בני י' וצ' בחלקים שווים. 3. אני עושה צוואה זו מתוך דעה צלולה רצון חופשי וכן מבלי שאהיה מושפעת בהשפעה בלתי הוגנת כלשהי […]'

לשון צוואת המנוחה אינה מאזכרת דבר ממנו ניתן ללמוד לכאורה על הסתמכותה של המנוחה על צוואת המנוח. לא נלמד כי הוראות הצוואה נקבעו על יסוד הוראותיה של צוואת המנוח, ולא נלמד כי הוראות צוואת המנוחה הינן התמורה להוראות צוואת המנוח. עסקינן בצוואה רגילה, נעדרת אותו מרכיב מהותי בצוואות הדדיות, הוא מרכיב ההסתמכות….."

בסקירה (המקורית) לעיל, וכן בסקירות מאוחרות ממנה (ראו, בין היתר, הפניות בתוספת הראשונה לעיל), ציינתי, בין היתר, כי בפסקי דין שונים, ייחסו בתי המשפט משקל נכבד לעובדה כי בצוואותיהם של בני זוג, נכללו "הוראות זהות", כראיה לכך, שמדובר בצוואות "הדדיות". זאת, למרות שצוואות הדדיות אינן חייבות להיות "תמונת ראי" זו של זו, מחד גיסא; וצוואות יכולות להיות "תמונת ראי" זו של זו, מבלי שבני הזוג התכוונו כי הן תהיינה "הדדיות", מאידך גיסא. עם זאת, אין ספק (גם לאור נסיוני האישי), כי מרבית הצוואות ההדדיות (בהנחה כי בני הזוג אמנם התכוונו לערוך צוואות הדדיות, והבינו את משמעות הדבר) הן אמנם אמנם "תמונת ראי" זו של זו (אם לא באופן מוחלט, אזי לכל הפחות בחלק הארי). לאור הקושי ב"זיהוי" צוואות כ"הדדיות", אף ציינתי כי רצוי להבהיר במפורש, האם מדובר בצוואות הדדיות, אם לאו. יתר על כן, במסגרת הערות ששלחתי בעקבות פרסום תזכיר חוק הירושה (תיקון מס'…), התשפ"א-2021 (ראו גם סקירה זאת), הצעתי לקבוע דרישות צורניות, שיתקיימו בצוואות הדדיות, ויעידו עליהן באופן מפורש וחד-משמעי ככאלה (למשל: כותרת הצוואה תהיה "צוואה הדדית", יתווסף סעיף זהה בשתי הצוואות שיעיד על כך, וכיוצ"ב). כפי שעולה מפסק הדין (כפי שצוטט לעיל), בית המשפט המחוזי ציין, בין היתר, כי "לשון צוואת המנוחה אינה מאזכרת דבר ממנו ניתן ללמוד לכאורה על הסתמכותה של המנוחה על צוואת המנוח. לא נלמד כי הוראות הצוואה נקבעו על יסוד הוראותיה של צוואת המנוח…" בעובדה זאת, כשלעצמה, אין שוני ביחס למקרים אחרים, שהתגלגלו לפתחם של בתי המשפט, אשר נדרשו להכריע האם הצוואות שבפניהם – אשר לא "אזכרו" זו את זו – היו "הדדיות", אם לאו, מבלי שהיתה בהן התיחסות מפורשת (או לפחות ברורה) לענין. לכאורה, כפי שבתי משפט נוטים לקבוע, כי צוואות של בני זוג הינן "הדדיות" אם הן "זהות", יכול היה בית המשפט המחוזי לקבוע, מטעם זה, כי בעניננו לא מדובר בצוואות הדדיות – אך הוא לא נהג כך… עם זאת, בית המשפט קבע כי "לא נלמד כי הוראות צוואת המנוחה הינן התמורה להוראות צוואת המנוח"; ספק בעיני האם הביטוי "תמורה" רלוונטי בהקשר של צוואות הדדיות – והאם דין "הסתמכות" כדין "תמורה" (או "ציפיה לתמורה").

"באשר לצוואת המנוח מיום 20.09.2005, הרי לשונה כדלקמן: 'אני הח"מ א', ת.ז: […] מ***, רח' ***, אינני מבטל בזאת את הצוואה שעשיתי ביום 6.3.86, והנני מצווה שכתב זה מאשר את צוואתי מיום 6.3.86. 1. צוואתי מיום 6.3.86 תקפה ומחייבת והנני עושה צוואתי זו ע"מ למנוע ספק בתקפות צוואתי מיום 6.3.86, לאור צוואתה של אשתי, אשר נערכת בו ביום שאני עושה צוואתי זו, לאור השינוי שחל בצוואתה בה היא ציוותה לבני צ' את החנות ב*** שהיא שלו [הדגשה שלי – ד.ר.] 2. כפי שצוין בצוואתי מיום 6.3.86, את כל רכושי תקבל לאחר מותי אשתי ד', ובמידה והיא לא תהיה בחיים בעת פטירתי, ילדי י' וצ' יקבלו את כל רכושי בחלקים שווים […]'…..

למרות שצוואת המנוח לעיל משנת 2005 אכן מאזכרת את צוואת המנוחה מיום 06.03.1986, אזכור זה אינו עולה כדי הסתמכות. מקריאת הצוואה עולה כי המנוח אינו מסתמך על צוואת המנוחה, אלא מאזכר אותה על מנת 'לאשר' את צוואתו מיום 06.03.1986, אשרור הנעשה 'על מנת למנוע ספק בתקפות הצוואה מיום 06.03.1986', וזאת 'לאור השינוי שחל בצוואתה' של המנוחה, בה ציוותה למשיב את החנות. מניעת ספק ואשרור הדברים, אין בהם כדי ללמד על הסתמכות כזו או אחרת מצד המנוח על צוואת המנוחה, ולהיפך, אלא אך ורק הבהרה, ברורה והחלטית, כי הוראות צוואתו מיום 06.03.1986 עודן בתוקף. בניגוד לצוואת המנוח מיום 20.09.2005, המאשררת את הצוואה שערך וחתם ביום 06.03.1986 ['אני הח"מ א' […] אינני מבטל בזאת את הצוואה שעשיתי ביום 6.3.86, והנני מצווה שכתב זה מאשר את צוואתי מיום 6.3.86'], הרי שצוואת המנוחה מיום 12.09.2005 מורה באופן מפורש על ביטול כל צוואה קודמת שעשתה המנוחה עד ליום האמור, דהיינו גם את צוואתה המוקדמת מיום 06.03.1986, [ו]לרבות ציווי, כי צוואתה זו תהא צוואתה היחידה והאחרונה… במצב זה עולה כי צוואת המנוח נחתמה ביום 06.03.1986 (אושררה ביום 20.09.2005), ואילו צוואת המנוחה נחתמה ביום 12.09.2005 (וביטלה צוואותיה המוקדמות, לרבות זו מיום 06.03.1986). כלומר בין שתי הצוואות של המנוחים קיים פער של כמעט 20 שנים זו מזו. מעבר לפער הזמנים המשמעותי והמהותי, הרי שגם תוכן הצוואות עצמן אינו מלמד על מרכיב הסתמכותי זה על צוואתו של זו, ולהיפך. בדיון שנערך בפנינו… נעתרנו לבקשת ב"כ המערערים להמציא פסיקה התומכת בטענתה. המערערים הגישו אסופת אסמכתאות… וכן הִפנו לת"ע (משפחה תל אביב יפו) 62398-12-13 פלונית נ' אלמונית (נבו 07.07.2014), ולת"ע (משפחה ירושלים) 41295-09-16 א.א נ' י.א (המנוח) (נבו 15.08.2018). בחנתי הפסיקה, ואין היא רלוונטית לעניננו, שכן המסד העובדתי שלא היה במחלוקת באותם פסקי דין, היה כי מדובר בצוואה הדדית, ואילו בעניננו קיימת מחלוקת, אם מדובר בצוואה הדדית. סוף דבר, אין בפני צוואות הדדיות, לא מבחינה פורמאלית ולא מבחינה מהותית".

כאמור לעיל, בפני בית המשפט לעניני משפחה, ובפני ערכאת הערעור, עמדה לכאורה טענה (תהא אשר תהא נפקותה, אם בכלל), כי צוואות המנוחים מתאריכים 12.9.05 ו-20.9.05 היו הדדיות; יתכן (איני בקיא בפרטים, כמובן) כי השאלה שצריכה היתה אולי להישאל (אף זאת, מבלי להתייחס לנפקות התשובה, אם בכלל), היתה האם צוואות המנוחים מיום 6.3.1986 היו הדדיות, ובהנחה שהתשובה על כך חיובית – האם היה באיזו מצוואותיהם המאוחרות של מן המנוחים, לגרוע מתוקפן של צוואות 6.3.1986 כ"הדדיות"? המנוחה אמנם ביטלה בצוואתה מיום 12.9.05 את צוואתה מיום 6.3.1986, מבלי שהתייחסה לאיזו מן הצוואות שנחתמו ביום 6.3.1986, וכמובן, מבלי להתייחס לצוואת המנוח מיום 20.9.05 – שטרם נחתמה… אך כפי שנכתב בפסק הדין, "צוואת המנוח לעיל משנת 2005 אכן מאזכרת את צוואת המנוחה מיום 06.03.1986… המנוח אינו מסתמך על צוואת המנוחה, אלא מאזכר אותה על מנת 'לאשר' את צוואתו מיום 06.03.1986, אשרור הנעשה 'על מנת למנוע ספק בתקפות הצוואה מיום 06.03.1986', וזאת 'לאור השינוי שחל בצוואתה' של המנוחה… מניעת ספק ואשרור הדברים, אין בהם כדי ללמד על הסתמכות כזו או אחרת מצד המנוח על צוואת המנוחה, ולהיפך, אלא אך ורק הבהרה, ברורה והחלטית, כי הוראות צוואתו מיום 06.03.1986 עודן בתוקף…"; לדעתי, ניתן להגיע למסקנה שונה: כפי שצוין לעיל, צוואות המנוחים מתאריכים 12.9.05 ו-20.9.05, נערכו בסמיכות לאחר הוספתו של סעיף 8א לחוק הירושה (1.8.2005, ס"ח 2017). בהנחה כי הצוואות מיום 6.3.1986 היו הדדיות – עלולה היתה להתעורר שאלה, האם רשאית היתה המנוחה לשנות או לבטל, בצוואתה מיום 12.9.05, את צוואתה מיום 6.3.1986? צוואת המנוח מיום 20.9.05 – המתייחסת במפורש הן לצוואתו מיום 6.3.1986 והן לצוואת המנוחה מיום 12.9.05 – "הכשירה" למעשה את צוואת המנוחה מיום 12.9.05. אילו היו צוואות המנוחים מתאריכים 12.9.05 ו-20.9.05 נערכות "באותה עת" או "במסמך אחד", מן הסתם לא היה מתעורר ספק, כי הן היו נחשבות "הדדיות"…

7.5.23

החלטה מיום 26.3.23 (פורסמה ב"נבו") שניתנה במסגרת תמ"ש 23070-04-22, ואשר "ענינה תחולתו של חסיון עורך דין-לקוח עת המדובר בצוואה הדדית" (למעשה, שתי הסוגיות העיקריות שנדונו ועמדו ביסוד ההחלטה, היו שאלת הויתור על זכות חסיון בשם מנוח; ושאלת חסיון עורך דין – לקוח בנוגע לבן הזוג הנותר בחיים, כאשר מדובר בצוואות הדדיות):

"התובעים 1-2 והנתבעים 2-5 הינם ילדיהם של המנוח… ושל הנתבעת 1. ביום 17.9.2014 ערכו המנוח והנתבעת 1 צוואה הדדית בפני הנוטריון… המנוח הלך לעולמו ביום 00.00.2015 וביום 26.5.2015 ניתן צו קיום צוואה ביחס לצוואת המנוח… בצוואה הורה המנוח, בסעיף 4, כי: 'הנני מורה כי ביום פטירתי יועברו מלוא זכויותי ברכושי ללא יוצא מן הכלל וכן כל רכוש נוסף שיש לי ושיהיה לי ביום פטירתי בכל מקום שהוא ללא יוצא מן הכלל לבעלותה המלאה והיחידה של אשתי הטובה והנאמנה… המתגוררת עימי'. בסעיף 6 לצוואה הורה המנוח כי: 'במידה וחו"ח אשתי… לא תהיה בין החיים ביום מותי, אזי יחולק רכושי וינוהל כדלקמן…'

במסגרת התובענה שבתיק זה עותרים התובעים למתן פסק דין הצהרתי, ובו יוצהר כי צוואת המנוח כוללת הוראת 'יורש אחר יורש', כאשר היורשת הראשונה הינה הנתבעת 1, והיורשים השניים הם ילדיהם, כמפורט בסעיף 6 לצוואה, וכי הנתבעת 1 מנועה מביצוע דיספוזיציה בנכסי המנוח. ביום… הגישו התובעים בקשה לזימונו של עורך הדין שערך את הצוואה כעד, כאשר בהחלטתי מאותו היום התרתי זימון העד. ב"כ הנתבעים הגישה… תגובה… תוך שהעלתה טענותיה לענין חסיון עורך דין-לקוח, ולשאלת הרלוונטיות של עדות עורך הדין להליך. במסגרת תגובתה, הודיעה ב"כ הנתבעים, כי הנתבעת 1 אינה מוותרת על זכות החסיון. עוד עתרה ב"כ הנתבעים כי ככל שהתובעים יעמדו על עדות עורך הדין, תונח תגובתה בפני עורך הדין טרם יענה לזימונו לעדות, לצורך מניעת הכשלתו בדבר החסיונות החלים עליו… התרתי… לב"כ הנתבעים להניח תגובתה…לפני עורך הדין.

ביום… החלה שמיעת הראיות בתיק, כאשר טרם החלה שמיעת עדותו של עורך הדין, הלה מסר כי [הוא] מבקש, טרם עדותו, הכרעה בסוגית הסרת החסיון, על מנת שלא להיות חשוף להליכים אתיים. לדברי עורך הדין: 'השרות המשפטי שניתן ממני הוא היה בשם שני בני הזוג באופן משותף והעדות שלי תסביר את הענין הזה'… כאשר נשאל עורך הדין ע"י בית המשפט באם 'כל התהליך של עשיית הצוואה היה כרוך גם בגברת וגם במנוח?', השיב :'חד משמעית'…

לאור המחלוקות בין הצדדים בסוגית הסרת החסיון, נדחה מועד שמיעת עדותו של עורך הדין, תוך שאפשרתי לצדדים להגיש טיעונים בכתב… לטענת התובעים, יש לדחות טענת הנתבעים בדבר תחולתו של חסיון עו"ד-לקוח, בנסיבות בהן הנתבעים עושים שימוש לרעה, בחוסר תום לב מובהק ובוטה, בטענת החסיון, בנסיון למנוע את חקר האמת באמצעות שמיעת העדות החיונית, האובייקטיבית והמהימנה היחידה, אשר יש בה כדי לשפוך אור על רצונו ואומד דעתו של המצווה. מוסיפים וטוענים התובעים כי בעת פטירתו של הלקוח, עוברת זכות החסיון ליורשיו, [כ]אשר במקרה דנן, לטענת התובעים, התובעים הינם  בגדר היורשים. הנתבעים, מנגד, טוענים כי לנתבעת 1 בעצמה זכות חסיון, כאשר עוה"ד מסר ביוזמתו בדיון בבית המשפט, כי השרות המשפטי ניתן על ידו בשם שני בני הזוג במשותף.

עוד טוענים הנתבעים כי לא ניתן לדון בצוואת אדם בעודו בחיים. באשר למעמדם של התובעים לגבי ויתור על חסיון המנוח, טוענים הנתבעים כי זכות החסיון עוברת ליורשי המנוח, עת, במקרה דנן, היורשת היחידה הינה הנתבעת 1. ולכן, אין לתובעים זכות לוותר על טענת החסיון של המנוח.

חסיון ראיות במסגרת יחסי עורך דין-לקוח קבוע בסעיף 48(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש… הוראה דומה קבועה בסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, שם נקבע איסור על עורך הדין לגלות 'דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר עניני לשרות המקצועי' (כמו כן ר' כלל 19 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית…) זכות החסיון של עורך דין-לקוח הינה זכות מוחלטת, אשר הלקוח בלבד יכול לוותר עליה, ואין לבית המשפט סמכות להסירה…  במקרה דנן, לצורך הכרעה בשאלת חסיון עורך דין-לקוח, יש להידרש לשתי סוגיות: האחת, ויתור על זכות החסיון בשם המנוח. והשניה, חסיון עורך דין-לקוח ביחס לבן הזוג הנותר בחיים, עת המדובר בצוואה הדדית…

בת"א (ת"א) 1088/87… נקבע ע"י בית המשפט, כי לאחר פטירת הלקוח, עוברת הזכות לחסיון ליורשיו, אשר הם בלבד רשאים לוותר על חסיון זה. בנסיבות דנן, חלוקים הצדדים באשר לזהות יורשי המנוח, כאשר נראה כי זהו הסעד לו עותרים התובעים במסגרת כתב התביעה. מבלי לקבוע מסמרות כבר עתה, טרם מתן פסק הדין, אציין, במלוא הזהירות, כי לכאורה, עפ"י לשון הצוואה, במסגרתה הורה המנוח כי עזבונו יועבר 'לבעלותה המלאה והיחידה' של הנתבעת 1, היורשת הינה הנתבעת 1. לכן, לא ניתן להכריע, כבר עתה, כי התובעים הינם יורשי המנוח. זאת ועוד, אף לשיטת התובעים עצמם, מעמדה של הנתבעת 1 כיום הינו מעמד של 'יורשת' בפועל. בעוד מעמדם של התובעים, לכל היותר וככל שתביעתם תתקבל, הינו מעמד של 'יורשים פוטנציאליים'. סבורני כי אין במעמד זה, כ'יורש פוטנציאלי', עת קיים 'יורש בפועל', די כדי לבוא בנעלי המנוח בסוגית ויתור על חסיון.

ב"כ התובעים נסמכים בטיעוניהם, בין היתר, על החלטתו של חברי – כב' השופט בר יוסף במסגרת תמ"ש 23322-05-20 [פורסם בנבו]… אשר אושרה ע"י ערכאת הערעור במסגרת תיק רמ"ש 40045-08-20 [פורסם בנבו] וכן על החלטתה של כב' השופטת גאולה לוין ברמ"ש (ב"ש) 42302-10-15 [פורסם בנבו]… אך סבורני, כי נסיבות ההחלטות האמורות, העוסקות בזכות חסיון למנוח במסגרת הליך התנגדות למתן צו קיום צוואה, שונות מנסיבות המקרה דנן, עת ניתן צו קיום צוואה, הקובע זהות יורשי המנוח, והצדדים חלוקים בדבר פרשנותה של הצוואה.

זכות לחסיון של בן הזוג הנותר בחיים במסגרת עריכת צוואה הדדית: כאמור, עוה"ד הודיע כי השרות המשפטי שניתן על ידו הוא היה בשם שני בני הזוג במשותף. הנתבעת 1 הודיעה מצידה, כי אינה מוותרת על זכות החסיון. הנתבעת 1, אם כן, מצויה ב'שני כובעים' בכל הנוגע לחסיון עו"ד-לקוח, הן כיורשת המנוח והן כלקוח. על כן, זכות החסיון שלה כפולה, הן בשם המנוח והן בשמה. אמנם, עת עורך הדין מייצג במשותף שני לקוחות, אזי ההתקשרות עם כל אחד מהלקוחות באותו ענין, אינה חסויה כלפי הלקוח השני (ר' ע"א 442/81…) אך כאמור, במקרה דנן, שני הלקוחות מתמזגים, שכן הנתבעת 1 הינה יורשת המנוח. זאת ועוד, בשים לב לדברי עורך הדין, כי השרות המשפטי לצורך עריכת הצוואה ההדדית, ניתן לבני הזוג במשותף, עדותו של עורך הדין עשויה להביא למצב בו 'נגרר' לדיון בצוואת הנתבעת 1 עוד בחייה, מצב שאין להתירו. על כן, משהודיעה הנתבעת 1 כי אינה מוותרת על החסיון, לא ניתן להעיד את עורך הדין בכל הנוגע לשרות שניתן לבני הזוג, או למי מהם, במסגרת עריכת הצוואה.

לא נעלמה מעיני האפשרות כי יש באי-העדת העד, כדי לסכל את יכולתם של התובעים להוכיח תביעתם, אך משמדובר בזכות מוחלטת, לא ניתן להסירה ללא ויתור הלקוח, וזאת אף אם זכות זו מתנגשת עם עקרון גילוי האמת ועשיית צדק… שכן, אין לאזן חסיון עורך דין-לקוח מול אינטרסים אחרים (ר': כב' השופט שוחט ברמ"ש 43781-05-17 [פורסם בנבו]…) יוער, כי לא מצאתי מקום ליתן משמעות לטענת התובעים, לפיה העד זומן כדין ע"י בית המשפט, שכן, אין בעצם זימון העד ע"י בית המשפט, כדי להוות משום הסרת חסיון עורך דין-לקוח, אשר, כאמור, הינו חסיון מוחלט, אשר רק הלקוח רשאי לוותר עליו".

אוסיף להלן כמה הערות תמציתיות (לענין הוראת "יורש במקום יורש" ו"יורש אחר יורש"):

א. בהנחה כי סעיפים 4 ו-6 לצוואת המנוח, שצוטטו בתחילת ההחלטה, הינם שני הסעיפים הרלוונטיים בצוואה, על פני הדברים, מדובר בצוואה הכוללת הוראת "יורש במקום יורש", ולא "יורש אחר יורש"…

ומבלי להכיר, כמובן, את פרטי ההליך, מעבר לאמור בהחלטה – ספק בעיני, אם עדות עורך הצוואה נדרשת לשם הכרעה בטענה, לפיה נכללת בצוואה הוראת "יורש אחר יורש", כאשר לשונה של הצוואה, לכאורה, ברורה.

ב. לענין עתירת התובעים להצהרה כי "הנתבעת 1 מנועה מביצוע דיספוזיציה בנכסי המנוח" – אפילו נניח כי מדובר בהוראת "יורש אחר יורש", הכלל הינו, כי "הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה" (סעיף 42(ב) לחוק הירושה). כלומר, היורש הראשון רשאי, עקרונית, לנהוג במה שירש מן המצווה כבעלים לכל שדבר (זולת "לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה") – אלא אם הוטלו עליו "הגבלות" (אם כי "לכלל ישנם יוצאים מן הכלל"…) בהקשר זה, אפנה גם לסקירה זאת, וזאת. למותר לציין, כי מן ההחלטה משתמע, כי הצוואות ההדדיות לא כללו "הגבלות" כלשהן על נתבעת 1.

{עדכון: ראו תוספת להלן, מיום 7.11.23, שענינה בקשות רשות ערעור שהוגשו בעקבות ההחלטה הנ"ל, לבית המשפט המחוזי, ולבית המשפט העליון – ונדחו שתיהן}

7.11.23

על ההחלטה נשוא התוספת לעיל, מיום 7.5.23, הוגשו בקשות רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, ולבית המשפט העליון – שתיהן נדחו.

(א) החלטת בית המשפט המחוזי (סה"נ ש. שוחט) מיום 31.7.23 (פורסמה ב"נבו"), במסגרת רמ"ש 30048-04-23 (בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניני משפחה בתמ"ש 23070-04-22 הנ"ל):

"עיקר טענות המבקשים: ביהמ"ש קמא שגה ב'טעות משפטית גלויה' כשבס' 18 להחלטתו הבחין בין 'יורש בפועל' לבין 'יורש פוטנציאלי', וכאשר קבע מידרג, על פיו המבקשים, גם כ'יורשים פוטנציאליים', למעשה אינם יורשים… ביהמ"ש קמא 'שגה כשקבע כי זכות החסיון היא זכות מוחלטת, שלא ניתן לסייגה, בפרט כשעסקינן בזכות הקנין של היורשים'… ביהמ"ש קמא לא נתן כל משקל לשאלת תום הלב בניהול הליכים משפטיים, תקינות ההליך המשפטי, ועקרון חופש הגישה לערכאות, כאשר האלמנה היא היחידה, מלבד עוה"ד שערך את הצוואה, המחזיקה את כל המידע הרלוונטי להכרעה בהליך, ומסרבת להסיר את החסיון, ובכך למעשה חוסמת את דרכם של המבקשים מלקבל את יומם ולהוכיח את תביעתם… ביהמ"ש קמא שגה כשקבע שבצוואה הדדית דעסקינן ישנו 'חסיון כפול', כשלטענת המבקשים אין אפשרות לנתק בין הצוואה שערך המנוח, לצוואה שערכה האלמנה, ו'החסיון בוודאי לגבי המנוח וגם ובעיקר לגבי הנתבעת 1 נסוג בגלל ומכיוון שמדובר בצוואות הדדיות שהן צוואות 'מראה' – אם תוסתר אחת, תוסתר שלא כדין גם השניה'… לטענת המבקשים, הם מעולם לא עתרו ולא עותרים לגילוי צוואתה של המנוחה או להגשתה לתיק, וכל שמבוקש הוא לאפשר להם, באמצעות עדותו של עוה"ד, 'להתחקות אחר אומד דעתו של המנוח וידיעתו על הנעשה ברכושו לאחר פטירתו, מעצם חתימת הצדדים על צוואה הדדית, על כל המשתמע מכך, וההגבלות המוטלות על המצווה השני בהתאם לס' 85 לחוק הירושה…'…

המשיבים דוחים מכל וכל את טענות המבקשים וסומכים ידיהם על החלטת ביהמ"ש קמא והנמקותיה. עוד טוענים המשיבים כי אין במקרה דנן כל הצדקה להעניק למבקשים רשות ערעור, וכי המקום שלהם לשטוח את טענותיהם על החלטת הביניים, הוא במסגרת הערעור על פסה"ד הסופי, משלביהמ"ש קמא די והותר חומר ובסיס כדי לדחות את תביעת המבקשים לגופה, גם ללא קשר לסוגיית פרשנות הצוואה ועדות עוה"ד, במיוחד לאור שורה של החלטות ביניים שניתנו תוך כדי ההליך, ועליהם המבקשים לא הגישו בקשת רשות ערעור…..

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה כמו גם בתשובה לה מצאתי לדחות את בקשת רשות הערעור. בכל הנוגע לזכות החסיון העצמאית של האלמנה בקשר לצוואתה: בעניננו המנוח והאלמנה תבדל"א ערכו באותו המועד שתי צוואות הדדיות נפרדות (לא באותו המסמך). לטענת המבקשים, זכות האלמנה לחסיון נסוגה מעצם בחירתה לערוך צוואה הדדית 'ומכיוון שמדובר בצוואות הדדיות שהן צוואות 'מראה' – אם תוסתר אחת תוסתר שלא כדין גם השניה'. מן הפן העובדתי, לא ברור לי מדוע המבקשים טוענים כי 'מדובר בצוואות הדדיות שהן צוואות 'מראה", בשעה שתוכן צוואת האלמנה אינו ידוע {הערה: בסקירה המקורית לעיל – כמו גם בסקירות נוספות, ובין היתר כאלו שהוקדשו לפסקי דין ספציפיים – ציינתי כי צוואות הדדיות אינן "חייבות" להיות "תמונת ראי" זו של זו, למרות שבדרך כלל הן כאלו}. האלמנה מסרבת לחשוף את תוכן צוואתה בפני ילדיה, את ההסדר שקבעה בצוואתה במקרה שהמנוח לא יהיה בין החיים ביום מותה, ואת האופן בו בחרה להוריש את רכושה לאחר מותה. מן הפן המשפטי, לא ברור לי מדוע סבורים המבקשים כי בחירת בן הזוג הנותר בחיים, שערך צוואה הדדית נפרדת, שלא לחשוף בחייו את תוכנה של צוואתו, היא 'הסתרה שלא כדין', ומה המקור בדין, שמחייב אותו לחשוף את צוואתו, או לוותר על זכותו לחסיון מול עוה"ד שערך עבורו את הצוואה. לא מוכר לי כל תקדים, ואיני מוצא גם כל הגיון או שיקול מוסרי, בקביעה כי בבחירת האלמנה לערוך צוואה הדדית (אך נפרדת) עם בעלה המנוח, היא ויתרה על זכותה לחסיון, לא רק כלפי בעלה (שערך אף הוא צוואה הדדית באותו מעמד, ובעקבות אותו יעוץ משפטי שניתן לשניהם), אלא גם כלפי ילדיה, שאינם יורשים אותו בהתאם לצוואתו שקוימה. לכך יש להוסיף גם את העובדה, שביהמ"ש קמא, במסגרת הדיון שהתקיים ביום 29.9.22, כמו גם הדיון שהתקיים ביום 3.1.23, אז נחקרה האלמנה, לא התיר למבקשים לשאול את האלמנה באשר לתוכנה של צוואתה… והחלטות אלו (עליהן לא הוגשה בקשת רשות ערעור) ממילא אינן ניתנות לתקיפה, אלא במסגרת הערעור על פסה"ד הסופי. בכל הנוגע לזכות החסיון של המנוח: או ליתר דיוק, לשאלה מי רשאי לוותר על זכות המנוח לחסיון, לאחר שצוואת המנוח כבר קוימה, מכוחה האלמנה הוכרה כיורשת הבלעדית של עזבונו, ובין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר לפרשנות הצוואה, ולשאלה האם למבקשים מעמד של 'יורש אחר יורש' – לאור העובדה שהדיון בביהמ"ש קמא הגיע לשלב הסיכומים, אני סבור כי ניתן להותיר את ההכרעה בשאלה לעת מצוא, לאחר שביהמ"ש קמא יתן את פסה"ד. אם ביהמ"ש קמא יקבל בפסה"ד את תביעת המבקשים וגרסתם באשר לפרשנות הצוואה – ממילא יתייתר הצורך לדון בשאלה. אם ביהמ"ש קמא ידחה את תביעת המבקשים – לא מן ההכרח שהיא תידחה דווקא מהטעם של דחיית פרשנותם של המבקשים להוראת הצוואה, ולפיה המנוח היקנה להם מעמד של 'יורש אחר יורש'. הטענה העיקרית של המבקשים בתביעתם, היא כי רישת ס' 6 לצוואת המנוח נוסח באופן לקוי, שאינו משקף את רצונו של המנוח… אך הסעד העיקרי לו עותרים המבקשים בתביעתם, הוא למתן צווי איסור דיספוזיציה גורפים כלפי האלמנה בנכסי המנוח, על מנת שלא תכלה את נכסי העזבון בהם זכתה, ובכך תמנע מהם מלקבל את חלקם בעזבון אביהם כ'יורש אחר יורש'.  טענת המבקשים בתביעתם בהקשר זה, היא כי פעולות האלמנה הן בגדר 'מעשה הנכלל בחריג לכלל הקבוע בס' 42 לחוק הירושה, לפיו לא יותר ל'יורש הראשון' לכלות ולהשמיד את נכסי העזבון, במטרה לפגוע ולנשל בזדון היורשים שלאחריו'… וכי האלמנה פועלת בחוסר תום לב לביצוע 'הברחת נכסים על מנת שלא יפלו לידיו של היורש השני'…  כידוע, הכלל הוא כי משזכה היורש הראשון, גורל הרכוש נתון בידיו, והוא רשאי לעשות בו כרצונו… מבלי לקבוע דבר באשר לסיכויי תביעת המבקשים, הרי שאפילו אם יצלחו בהוכחת טענתם לפרשנות הצוואה, וביהמ"ש קמא יקבע את מעמדם כ'יורש אחר יורש' (שלשם כך התבקשה עדות [עו"ד] לקפיש [עורך הצוואה – ד.ר.]) הוכחת קיומן של נסיבות עובדתיות (לטענתם בשורה של פעולות שביצעה האלמנה לאחר זכייתה) ועילת תביעה משפטית, מכוחה קמה להם הזכות לקבל סעדים, שיאסרו על האלמנה לבצע כל פעולה בנכסי המנוח אותן ירשה (וזאת חרף העובדה שבמקרה דנן הצוואה נעדרת הוראות מצד המנוח, המטילות מגבלות על האלמנה מלעשות בעזבון כרצונה), אינה פשוטה כלל ועיקר, ועל פני הדברים אף מורכבת לא פחות מהוכחת מעמדם הנטען של המבקשים (כ'יורש אחר יורש'). מכאן שגם מקום בו תידחה תביעת המבקשים, למצער הסעד העיקרי לו עתרו בתביעתם, בטעמים שאינם נוגעים למעמדם הנטען כ'יורש אחר יורש' – יתכן ויתייתר הצורך לדון בשאלה. אף אם ביהמ"ש קמא ידחה את תביעת המבקשים מהטעם של אי הוכחת פרשנותם לצוואת המנוח ומעמדם הנטען – סבורני כי לאור העובדה שההליך בבימה"ש קמא הגיע לשלב הסיכומים, יש בדבר כדי להטות את הכף לדחית הבר"ע, כך שהסוגיה שבמחלוקת תוכרע לפני הרכב, במסגרת ערעור על פסה"ד, ככל שהמבקשים יגישו ערעור על פסה"ד……" {הערה: בסוף התוספת הקודמת לעיל, מיום 7.5.23, הוספתי כמה הערות תמציתיות, לענין הוראת "יורש במקום יורש" או "יורש אחר יורש" – אשר כולן עולות בקנה אחד עם פסק דין זה… ראשית, גם מפסק הדין עולה "ספקנות" לענין הסיכוי כי ייקבע כי מדובר בהוראת "יורש אחר יורש" – כמו גם לגבי עצם "נחיצותה" של עדות עורך הצוואה, בהקשר זה; שנית, בית המשפט המחוזי הטעים, כי בכל מקרה אין בצוואת המנוח "הגבלה" כלשהי על אשתו, כ"יורשת ראשונה"}

(ב) החלטת בית המשפט העליון (השופט נ. סולברג) מיום 12.10.23, במסגרת בע"מ 7216/23 (בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ברמ"ש 30048-04-23 הנ"ל):

"…לטענת המבקשים, בקשתם מעוררת סוגיה עקרונית ותקדימית בשאלת חסימת עדותו של עורך הדין אשר ערך צוואה, בשל טענות לחסיון עורך דין-לקוח. חסימת העדות הריהי לגישתם 'מקרה חריג וקיצוני […] של השתקה טוטאלית', טמונות בה השלכות משמעותיות ובלתי הדירות, ואלו מצדיקות מתן רשות ערעור. בנוסף נטען, כי מניעת עדותו של עורך הדין יוצרת מצב של עיוות דין, שכן הדבר פוגע ביכולתם לנהל את ההליך ולהוכיח את טענותיהם. לבסוף, הוסיפו המבקשים והרחיבו על אודות התיחסותן של שיטות משפט שונות לסוגית חסיון עורך דין בעת עריכת צוואות הדדיות. לאחר עיון בבקשה, הגעתי למסקנה כי דינה להדחות, וזאת ללא צורך בתגובה מאת המשיבים. רשות ערעור ב'גלגול שלישי' בעניני משפחה, כבהליכים אזרחיים אחרים, תינתן כאשר הדבר נדרש למניעת עיוות דין או במקרים שבהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מענינם של הצדדים… לצד זאת, קיומה של שאלה עקרונית אינו תנאי יחיד להענקת רשות ערעור. יש לבחון גם, למשל, האם נסיבות המקרה מתאימות לבירור השאלה… לא מצאתי כי הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור. חרף טענות המבקשים, לא התרשמתי כי נגרמה להם 'פגיעה אנושה ועיוות דין חמור' המצדיק מתן רשות ערעור, או כי מניעת עדותו של עורך הדין טומנת בחובה 'השלכות קריטיות ובלתי הדירות', כנטען על ידם. כמו כן, אף אם הייתי נכון להניח כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית בנוגע לחסיון עורך דין-לקוח בנסיבות כבעניננו, היא אינה מצדיקה בירור והכרעה במקרה זה. ניכר כי עדות עורך הדין נועדה בעיקרה לשם הוכחת טענת המבקשים בנוגע לפרשנות הצוואה ככוללת הוראת 'יורש אחר יורש'. אלא שכפי שציין בית המשפט המחוזי, אף אם תוכח הטענה הפרשנית שבפי המבקשים, עדיין ניצבת לפניהם משוכה גבוהה לשם הוכחת ההצדקה העובדתית והמשפטית להטיל מגבלות על פעולות המשיבה בנכסי המנוח – משוכה הנובעת מהוראתו המפורשת של סעיף 42 לחוק הירושה… המורה, כי 'הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון'. דומה איפוא, כי השאלה שהציבו המבקשים במוקד בקשתם, עשויה במידה רבה, להתברר בסופו של דבר כתיאורטית או בלתי-רלוונטית. עובדה זו, על רקע השלב המתקדם שבו מצוי ההליך בבית משפט השלום, שסיומו קרב לבוא, מצדיקה את המסקנה כי יש לאפשר לבית משפט השלום לסיים את מלאכתו. על פסק דינו ניתן יהיה לערער, לכשיינתן, ככל שתהיה עילה לעשות כן. טענות הצדדים וזכויותיהם בקשר לכך – שמורות…"

13.12.23

פסק דין מיום 6.12.23 (פורסם ב"נבו") במסגרת עמ"ש 41825-10-22: "ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה במחוז תל אביב יפו (ת"ע 21821-11-19; 17661-01-19; 17489-10-19; 69027-07-19 [פורסם בנבו]… המערער והמשיבות – אחים, ילדיהם של … ו… ביום 17.6.2007 ערכו האב והאם (להלן: המנוחים), כל אחד, צוואה. בצוואות, שנערכו במסמכים נפרדים, נקבע כי כל אחד מהם מצווה את כל עזבונו, כפי שיהיה לו ביום פטירתו, לאחר ואחרי פטירת האחר לילדים בחלקים הבאים: 80% למערער, 10% לכל אחת מהמשיבות… ביום 10.3.2008 הלך האב לבית עולמו. ביום 18.6.2008 ניתן על ידי הרשם לעניני ירושה, לבקשת האם, צו קיום לצוואתו. ביום 25.11.2013, חתמה האם על תצהיר, ובד בבד עשתה, באותו יום, גם צוואה חדשה. בתצהיר הצהירה האם, כי היא מסתלקת מחלקה בעזבונו של האב על פי צוואתו, שטרם חולק,  וכי היא 'מסכימה כי יינתן צו קיום מתוקן, בו אני לא אהיה יורשת' (להלן: תצהיר ההסתלקות). בצוואה החדשה הורתה האם, כי היא מבטלת כל צוואה אחרת שנעשתה על ידה, וכי את כל רכושה היא מצווה לשלשת הילדים, בחלקים שווים ביניהם, בכפוף לתנית סילוקין (להלן: הצוואה החדשה). ביום 9.2.2014 הגישה האם לרשם לעניני ירושה, בקשה לתיקון צו הקיום, שניתן לצוואת האב, אליה צורף תצהיר ההסתלקות. בבקשה ציין בא כוחה, שגם ערך את הצוואה החדשה שלה, כי 'עזבונו של המנוח טרם חולק, ולא נעשתה כל פעולה ו/או שינוי בעזבונו על פי צו קיום הצוואה […]' והודיע בשמה, כי היא 'מסתלקת מצוואת המנוח'. על הנסיבות שהביאו להגשת הבקשה של האם, ועל התוצאה שמתבקשת מהמהלך בו נקטה, ציין בא כוחה: 'בנסיבות אלו, יש להורות על תיקון צו קיום הצוואה שניתן ביום 18.6.08. קרי, ציווי המנוח בסעיף 2 לצוואתו, לפיו המבקשת תירש את כל עזבונו – בטל ומבוטל, ותחת זאת יש להורות בצו הקיום המתוקן, כי עזבונו של המנוח יחולק בין שלושת הילדים, כמפורט בצוואת המנוח. אשר על כן מתבקש כב' הרשם לתקן צו קיום הצוואה מיום 18.6.08 – להורות כי המבקשת אינה יורשת של המנוח, וכי עזבונו יחולק אך ורק בין ילדיו, בהתאם לחלוקה המפורטת בצוואת המנוח'. בתגובה… נדרשה האם, ע"י הרשם לעניני ירושה, לתקן את תצהיר ההסתלקות, כך שיצוין לטובת מי היא מסתלקת במפורש… האם הגישה תצהיר הסתלקות מתוקן, בו ציינה שהיא מסתלקת לטובת שלושת הילדים, בחלקים שווים ביניהם (להלן: תצהיר ההסתלקות המתוקן). בהמשך… נתן הרשם לעניני ירושה, ביום 2.9.2014, צו קיום צוואה מתוקן לצוואת האב מיום 17.6.2007, לפיו האם 'מסתלקת מחלקה עפ"י הצוואה. חלקה עובר' לשלושת הילדים (בפירוט שמותיהם) 'בחלקים שווים ביניהם' (להלן: צו קיום הצוואה המתוקן). ביום 7.2.2018 הלכה האם לבית עולמה. לאחר פטירת האם, הגישו המשיבות את הצוואה החדשה של האם לקיום…. המערער הגיש, ביום 8.1.19, התנגדות לבקשת המשיבות לקיום הצוואה החדשה של האם, והגיש לקיום את צוואת האם מיום 17.6.2007. ביום 1.5.19 המערער הגיש את הבקשה לביטול צו קיום הצוואה המתוקן של האב.

פסק הדין של בית משפט קמא: בית משפט קמא דחה את בקשת המערער לביטול צו קיום הצוואה המתוקן של האב, תוך הכשרת הסתלקות האם מחלקה בעזבון האב, דחה את התנגדות המערער לבקשת המשיבות לקיום הצוואה החדשה, והורה על קיומה: א. לבקשה לביטול צו קיום הצוואה המתוקן – בית משפט קמא קבע כי המערער לא עמד בנטל הנדרש על פי ס' 72(א) לחוק הירושה… להוכיח כי היו עובדות או טענות שלא היו לפני הרשם לעניני ירושה, לעת מתן צו קיום הצוואה המתוקן של האב… הרושם שנוצר לאחר שמיעת הראיות, הוא שהמערער ידע על קיומו של צו קיום הצוואה המתוקן של האב… ולמצער נותרה עמימות לגבי ידיעתו על התיקון… גם אם לא ידע על קיומו של צו קיום הצוואה המתוקן, וגם אם תידחה הטענה כי הבקשה לביטול הוגשה בשיהוי, אין בכך כדי להביא לביטולו, שכן המנוחה עמדה בכללי חוק הירושה, בכל הנוגע 'לשינוי מהורשה על פי דין ועריכת צוואה וביטולה, לרבות צוואה הדדית'… בהתאם להוראות חוק הירושה 'יכלה המנוחה להסתלק לטובת ילדיו של המנוח, בדיוק כפי שעשתה. בצו המתוקן צוינה מפורשות מהות הסתלקותה של המנוחה: המנוחה הסתלקה מכל חלקה עפ"י הצוואה, לטובת שלושת ילדיה, בחלקים שווים ביניהם'… ולמערער אין זכות עמידה להתנגד לביצוע פעולה זו… ב. להכשרת הסתלקות האם על פי תצהיר ההסתלקות המתוקן – האם היתה כשירה לעת החתימה על תצהיר ההסתלקות המתוקן… האב ציווה בצוואתו, כי בעת פטירתו, יעברו כל נכסיו לאשתו, האם, ורק לאחר פטירתה יחולקו נכסיו בין הילדים, בצורה לא שוויונית. הפרשנות הלשונית של צוואות האב והאם, הינה כי ההורשה הבלתי שווה, מתרחשת רק לאחר פטירת בן הזוג הנותר בחיים, לעניננו האם. חוק הירושה אינו קובע, כי עם הסתלקות בן הזוג הנותר בחיים, יראו את ההסתלקות כפטירה, על כל המשתמע מכך. על כן הפרשנות המבוקשת על ידי המבקש – לא רק שאינה עולה בקנה אחד עם פרשנות צוואת האב, אלא גם אינה עולה מפרשנות חוק הירושה… המחוקק היה ער למיוחדות ולמורכבות של הסדר הצוואות ההדדיות, ועל כן נקבע הסדר המייחס הסתמכות הדדית של הצדדים. בהתאם לכך, נקבע כי צד שחוזר בו מהצוואה ההדדית, לא יהנה מזכויות בצוואת בן זוגו. עקרון זה נשמר בעניננו במלואו. האם לא קיבלה את נכסי האב, ובמקום זאת הסתלקה, בהתאם לחוק הירושה, לטובת ילדי הצדדים… חוק הירושה לא שלל… אפשרות להסתלקות, גם במצב תיאורטי, שבו האב היה מוריש את כל רכושו רק לאם, ללא הוראות של יורש אחר יורש. במצב זה – שלא נשלל על פי החוק – הסתלקותה של האם לטובת הילדים, זכות המוקנית לה על פי חוק, מובילה לחלוקה על פי רצונה שלה. יתכן כי יש מקום לחשיבה מחודשת של המחוקק בענין זה, מאחר והדבר מוביל במצבים מסוימים, למצב שבו האם אמנם מסתלקת מכל שירשה, אך יש בהסתלקותה לקבוע כי החלוקה הינה על פי דין, שעה שהאב לא קבע חלוקה שכזו בצוואתו. אולם בעת הזו, לא זו לשון החוק… על כן, גם אם ניתן להבין את אכזבתו של המערער מהסתלקותה של האם, אין לו זכות מוגנת או הסתמכות שמוגנת על פי חוק, על פיה הוא יכול כעת לדרוש את ביטול הסתלקותה. למערער אין אינטרס בר הגנה, שיכול למנוע מהאם להסתלק מחלקה בצוואת האב… ג. לדחית ההתנגדות של המערער לצוואה המאוחרת וההוראה לקיומה – האם ידעה להבחין בטיבה של צוואה לעת עשיית הצוואה המאוחרת, וזו לא נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת… האם פעלה 'בדיוק בהתאם' למנגנון שקבוע בחוק הירושה, 'על מנת שתוכל לערוך צוואה חדשה המאוחרת לצוואה ההדדית'… ההסתמכות בעת עריכת צוואה הדדית, מתייחסת לבני הזוג, ולא לילדיהם, ולא ליורשים אחרים בצוואות ההדדיות. על כן, שעה שהמנוחה פעלה כפי שמתיר לה חוק הירושה, אין למתנגד עילה ואין לו זכות להתנגד לפעולה המשפטית שבוצעה על ידה… המתנגד אינו יכול לטעון במצב זה, כי זכותו נפגעת, מאחר ואין ליורש פוטנציאלי זכות שיש להגן עליה… המחוקק עיגן את הזכות לשנות צוואה הדדית, בסייגים ובהוראות שנקבעו בחוק. שעה שהמנוחה פעלה על פיהם, היא חופשיה לצוות כפי שהיא רוצה. גם אם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם רצונו של מי מיורשיה על פי דין, ובפרט גם אם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם [רצון] בן זוגה שנפטר… המנגנון שנקבע בחוק הירושה, נועד להוות איזון, בין ההסתמכות של בני הזוג, בעת עריכת הצוואה ההדדית, לבין שמירת החופש לצוות. שעה שהמנוחה ויתרה, באמצעות ההסתלקות, על כל טובת הנאה מהצוואה ההדדית, שבה אליה זכותה לצוות כפי רצונה… בתוך כך, בית משפט קמא דחה, עובדתית, את טענת המערער, לפיה עזבון האב חולק טרם שביטלה את צוואתה מיום 17.6.2007… התוצאה של פסק הדין – עזבונות האב והאם יחולקו בין שלושת הילדים, בחלקים שווים. המערער לא השלים עם פסק הדין, והגיש את הערעור שלפנינו…"

לאחר סקירת טענות הצדדים בערעור, נפסק, בין היתר: "…בליבת הערעור עומדת השאלה, האם המהלך המשפטי בו נקטה האם, נעשה כדין, בהתאם להוראות חוק הירושה, אם לאו. ככל שהתשובה חיובית, נשאלת השאלה מה היקף תחולתו של המהלך – האם על עזבון האב והאם גם יחד, או רק על עזבון האם. ככל שהתשובה שלילית, לא תהא למהלך בו נקטה שום השלכה על הצוואות מיום 17.6.07 ואלה אמורות להיות מקוימות כלשונן. מאידך, תשובה חיובית לשאלה זו, מייתרת את הדיון בכל הנוגע לחלק פסק דינו של בית משפט קמא, בנוגע לבקשה לביטול צו הקיום המתוקן של צוואת האב, שכן אין בביטול של צו הקיום המתוקן של צוואת האב, כשלעצמו, כדי להביא לאיונו של המהלך, ככל שהוא נעשה כדין. המהלך בו נקטה האם יוכשר, גם אם דין הבקשה לביטול צו קיום צוואת האב היה להתקבל….. אם דעתי תישמע – המהלך המשפטי בו נקטה האם נעשה כדין ובהתאם להוראות חוק הירושה… אין מחלוקת, שהצוואות של האב והאם מיום 17.6.07 הן צוואות משותפות, בהיותן תוצאה של החלטה משותפת של האב והאם באשר לתוכנן. הן גם הדדיות, שכן ההסדרים שנקבעו על ידי כל אחד מהשניים בצוואתו מבוסס, בבחינת תמונת מראה, על ההסדרים שקבע האחר, ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה… אין מחלוקת שבכל אחת מן הצוואות, על פי ניסוחן, יש הוראת יורש אחר יורש, וכי על פי צוואת האב, האם יורשת ראשונה, והילדים, בחלוקה לא שוויונית, אחריה. אין מחלוקת כי גם מצוואה כזו, הדדית, שבה יש הוראת יורש אחר יורש, רשאי היורש הראשון להסתלק מחלקו. במקרה של צוואה הדדית, המחוקק דרש, כתנאי לכך שבן הזוג שנותר בחיים יוכל לבטל את צוואתו ההדדית, טרם חלוקת העזבון (וזה כאמור המקרה שלפנינו), שיסתלק מחלקו לפי הצוואה, הסתלקות 'שלא לטובתו, לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה או מכל חלק בעזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת'… בכך כיוון להסתלקות כללית. גם על כך אין מחלוקת… ומכאן נפרדו הדרכים, הן באשר למישור הדיוני של ההסתלקות, הן באשר למישור המהותי.

המישור הדיוני: אין מחלוקת, שהאם עשתה שני תצהירי הסתלקות. אין מחלוקת, שהתצהיר הראשון היה תצהיר הסתלקות כללית. תצהיר זה נעשה בד בבד עם הצוואה החדשה. שתי הפעולות המשפטיות הללו נעשו באותו יום… די בכך כדי להכשיר את המהלך מבחינה דיונית, והמחלוקת באשר לפער הזמנים, ככל שיש לכך חשיבות מבחינה מהותית, מתייתרת. אינני סבור שיש לייחס משקל לתצהיר ההסתלקות השני, שהינו תצהיר הסתלקות ספציפי, בו הסתלקה האם לטובת ילדי המוריש. אכן, בניגוד לקביעת בית משפט קמא… ההסתלקות על פיו אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 8א(ב)(2)(ב) לחוק הירושה… אכן, זה התצהיר שבעקבותיו תוקן צו הקיום של צוואת האב. ברם, מי שדרש את התצהיר השני היה הרשם לעניני ירושה, שסבר שאין די בתצהיר ההסתלקות הראשון. מאחר שההסתלקות נעשית באמצעות שליחת הודעה לרשם לעניני ירושה (ס' 6(א) לחוק הירושה), לא ניתן לזקוף לחובת האם את ההענות לדרישתו…. בית משפט קמא נתן אמון מלא בעדותו של עו"ד הרשקוביץ, ב"כ האם, אשר הכין הן את תצהיר ההסתלקות הראשון הן את הצוואה החדשה, לפיה הדרישה הועלתה בשיחה בינו לבין משרדי הרשם לעניני ירושה, כך שאין לנו להטיל ספק בקיומה… כך או כך, כעולה מצו קיום הצוואה המתוקן שניתן אחר המנוח… הרשם לעניני ירושה התייחס לתצהיר ההסתלקות השני ככללי, ולא כספציפי… זאת ועוד, התוצאה בפועל של תצהיר ההסתלקות המתוקן, היא בדיוק כמו התוצאה של ההסתלקות הכללית, לה כיוון המחוקק. פרופ' שמואל שילה ז"ל מציין בספרו… כי במקרה של זוכה לפי צוואה, שמסתלק מחלקו בעזבון, 'ובהעדר יורש שיורי', יחולו כללי הירושה על פי דין. הצוואה כללה כאמור הוראת יורש אחר יורש. אם האם, כיורש ראשון, מסתלקת, והיורש השני הוא לא שיורי (אלא יורש שזוכה רק אם הראשון זכה), למעשה, הצוואה היתה צריכה להיות מבוטלת (המנוח הותיר צוואה, בלי לקבוע זוכה אחר במקום), והיה צריך לתת צו ירושה אחר מלוא עזבון המנוח. אלא שבגלל הוראת סעיף 6(ב) לחוק הירושה, לפיה 'מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה', בצו הירושה שהיה ניתן, האם לא היתה יכולה להיכלל כיורשת על פי דין. העזבון היה מתחלק, איפוא, לשלושת הילדים בלבד, בחלקים שווים – בדיוק כמו שציינה בתצהיר ההסתלקות המתוקן, וצו קיום הצוואה שניתן בפועל ע"י הרשם לעניני ירושה.

המישור המהותי: בנוסח שהופיע בהצעת החוק לתיקון מס' 12, אשר הכניס אל ספר החוקים את ס' 8א לחוק הירושה, נקבע גם מה יקרה לאחר ההסתלקות – 'הסתלק כאמור, יירש את אותו חלק מי שלפי הצוואה ההדדית זוכה במות בן הזוג שנותר, ואם אין זוכה כאמור, מי שזכאי לרשת לפי דין את בן הזוג שנפטר'. בהצעת החוק כיוונו עורכיה בדיוק למקרה שלנו: מקרה שבו יש בצוואה הדדית הוראת יורש אחר יורש, והיורש הראשון (בן הזוג שנותר בחיים) מחליט להסתלק מחלקו בעזבון. מנסחי הצעת החוק ביקשו שבמקרה כזה, היורש השני (כיורש אחר יורש – שהרי הוא הזוכה במות בן הזוג שנותר) יירש את חלקו בעזבון. היינו – היורש השני לא ייפגע מההסתלקות של הראשון. המערער הוא שהיפנה להצעת החוק והדגיש את הדברים… בלי שציין שהנוסח הזה, של הצעת החוק, לא התקבל בפועל. משכך, את המשמעות של הסתלקות היורש הראשון ותוצאותיה, לענין חלוקת העזבון ממנו הסתלק היורש הראשון, יש למצוא בהוראות חוק הירושה הקיימות. ההוראה הרלבנטית – הוראת ס'50 לחוק הירושה, שקובעת – 'זוכה על פי צוואה שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, שלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת'… מאחר שמי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה… אזי, בין אם מדובר בצוואה הדדית ובין בצוואה רגילה, יורש ראשון, שמסתלק הסתלקות כללית מחלקו בעזבון – ומכאן שהוא לא יורש מלכתחילה וההוראה לטובתו מתבטלת – שומט את הקרקע מתחת לזכות היורש השני לרשת, שכן תנאי לירושת השני ב'יורש אחר יורש' היא ש'זכה הראשון' (ס' 42(א) לחוק)…… חלק העזבון מושא ההסתלקות יחולק, איפוא, לפי כללי הירושה על פי דין, למעט בן הזוג שהסתלק, שהרי… רואים אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה.

בספרם 'ירושה – עסקאות בירושה עתידה וצוואות הדדיות', נדרשים המחברים אילנית ואורן שבת לסוגיה שלפנינו… ומציינים שההסדר שהוצע בהצעת החוק, שלפיו יזכה היורש השני במקרה של הסתלקות היורש הראשון, לא אומץ, ובכך המחוקק בחר להחיל את ברירת המחדל של הוראת סעיף 50 לחוק הירושה, שקובעת שההוראה לטובת היורש שהסתלק מבוטלת, במקרה ש'לא קבע המצווה אחר שיזכה במקומו', מה שמביא לזיכוי היורשים על פי דין באותו חלק או מנה בעזבון… ודוקו! אין זה הכרח שלא ניתן להימנע ממנו. להבדיל מביטול צוואה הדדית בחיי בני הזוג, ניתן להתנות על 'ההכרח' האמור, ולשלול, באמצעות הוראה בגוף הצוואות, את זכותו של בן הזוג שנותר בחיים, לבטל או לשנות את צוואתו, לאחר מות אחד מבני הזוג. הוראת סעיף 8א(ג), על דרך מכלל לאו שומעין הן, מאפשרת זאת: 'הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת, ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה'… הוראה כזו מותירה על כנה את זהות הזוכים שנקבעו בצוואה ההדדית {ראו הערה לאחר פסקה זאת – ד.ר.} זאת ועוד, גם בהכללה של הוראת 'יורש במקום יורש' בצוואות הדדיות, יש משום פתרון ל'הכרח' האמור. הוראת ס' 41 לחוק הירושה קובעת, כי 'המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש'. הוראה בצוואות הדדיות, לפיה יזכה הזוכה השני, במקרה בו יסתלק בן הזוג שנותר בחיים (הראשון), או יימצא פסול מלרשת – קרי, במקומו, להבדיל [מ]לאחר זכייתו… מעבירה אף היא את רוע הגזרה".

{הערה: בסקירה זאת התייחסתי לתזכיר חוק הירושה (תיקון מס'…), התשפ"א-2021, שפורסם ביום 30.3.21. בתזכיר מוצע, למעשה, כי כל הוראה בצוואה הדדית, השוללת את הזכות לבטל את הצוואה – תהיה בטלה (כלומר, גם לאחר מות בן הזוג הראשון, בניגוד ללשון החוק כיום). בסקירה הנ"ל כתבתי בהקשר זה: "לפי סעיף 8א(ג) לחוק (הקיים), 'הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה'. לא אחת נכללת בצוואות הדדיות שאני עורך, הוראה דוגמת 'לאחר מותו של הראשון בינינו לא יהיה כל תוקף לביטול ו/או לשינוי צוואתו של מי מאיתנו שיוותר בחיים' – וזאת כאחד מ'אמצעי ההגנה' בנסיבות עתידיות אפשריות… הנוסח החדש המוצע בתזכיר לסעיף 8א(ג) לחוק – 'הוראה בצוואה הדדית השוללת את הזכות לבטל את הצוואה – בטלה' – הינו שגוי בעיני". כך גם ציינתי במסגרת הערותי לתזכיר}

"…הצגנו לפני הצדדים את האפשרות שמציע פרופ' שמואל שילה ז"ל בספרו (…בנוגע למקרה בו נפסל הזוכה הראשון מלרשת עקב הרשעתו ברצח המוריש) לפרש את המלה 'במקום(מו)' בסעיף 50 לחוק הירושה, ככזו שמכוונת לאדם אחר מלבד הזוכה הראשון – במלים אחרות, 'זולת' הזוכה הראשון – ובכך לראותה ככוללת גם את הזוכה השני. בטיעונים המשלימים אחז המערער באפשרות זו. לאחר שבחנתי את הפרשנות המוצעת, באתי לידי מסקנה שאין לקבלה. לפרשנות המוצעת השלכות רוחב שקשה להעריך אותן. להמחשה: המלים 'לא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו', לא מופיעות רק בס' 50… הן מופיעות גם בס' 49… לגבי יורש שמת לפני המוריש. אם נאמר שהמילה 'במקום' בס' 50 מכילה גם מקרה שבו המנוח לא רשם הוראת יורש במקום יורש בצוואה, אלא הסתפק בהוראת יורש אחר יורש, לכאורה יש להחיל זאת גם לגבי ס' 49 לחוק. אם כך, התוצאה תהיה, שבמקרה שבו יש בצוואה הוראת יורש אחר יורש, והיורש הראשון מת לפני המצווה/המוריש, גם אז יעבור עזבונו, במקום לצאצאים של הזוכה הראשון, ליורש השני שהמנוח קבע. זו התוצאה למרות הוראת הסעיף. רוצה לומר, פרשנות שכזו, לה יש השלכות רוחב כאמור, צריכה תימוכין (בדברי ההסבר להצעת החוק למשל), ודומה שגם פרופ' שילה מודע לכך…… קראתי בעיון את טיעוני ההשלמה של המערער. אין מחלוקת כי עקרון העל בדיני צוואות הוא לקיים את דברי המצווה. בעשותו צוואת יורש אחר יורש, ביקש האב להוריש 80% ממה שתותיר אשתו [למערער] והיא, כזוכה הראשונה יכולה, באין הגבלה בצוואה, לעשות במה שזכתה כבשלה. לפיכך אין לומר כי האב ביקש להוריש 'באופן כללי' חלק זה למערער. חזקה על האב שידע כי המערער יזכה במה שתותיר האם… אין לפרש הוראת יורש אחר יורש בצוואה, כמכוונת, בכל מקרה (גם) להוראת יורש במקום יורש. יש לאפשר לזוכה השני להוכיח כי זו הייתה כוונת המצווה בצוואתו, באמצעות תובענה לפרשנות צוואה… לא ניתן לקבוע מראש שכל הוראת יורש אחר יורש תחשב גם כהוראת יורש במקום יורש….. יתכבד הזוכה השני (שהוראת הצוואה לטובתו קובעת כי הוא יורש רק אחרי מות הראשון, וסבור שכוונת המצווה הייתה שיזכה גם במקרה בו הראשון לא זכה ובמקומו, הגם שהדברים לא מצאו ביטוי לכך בצוואה) ויגיש תובענה לפרשנות צוואה. פסק הדין בע"א 749/82… אינו מייתר הגשת תובענה לפרשנות צוואה. פסק הדין קובע כי אומד הדעת לפרשנות האמורה, בצוואה ספציפית, יכול להילמד גם במשתמע. דווקא ההפניה לת"ע (ת"א) 106160/06… מלמדת כי הפרשנות לה מכוון המערער אינה אוטומטית…. רצון האב היה שהאם תזכה ראשונה ולאחריה הילדים בחלקים שקבע. האם לא רצתה לזכות, והסתלקה הסתלקות כללית כפי שהדין מתיר לה. כיצד נדע מה היה רצון האב, משלא השאיר הוראת יורש במקום יורש, ללא הליך בו נתחקה אחר אומד דעתו? הוראת ס' 42(ב)… אוסרת על הזוכה הראשון לעשות צוואה, שתמנע מהזוכה השני לזכות. אין בהוראה זו כדי למנוע מהזוכה הראשון להסתלק מחלקו בעזבון. או אז הוא לא יירש כלל, וזה כבר ענינו של המצווה, אם בחר שלא לעשות הוראת יורש במקום יורש. זאת ועוד, ס' 42(ב)… קובע כי 'הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו…' משהמחוקק התיר ליורש הראשון בצוואת יורש אחר יורש לעשות ברכוש שקיבל כראות עיניו – גם להעביר את כולו לצד ג' שיחפוץ – כל מי שעורך צוואת יורש אחר יורש, כמו במקרה דנן, צריך לקחת בחשבון, שיתכן שלא יוותר דבר ליורש השני, אם היורש הראשון יכלה את העזבון, או יגרום להעלמותו מכל סיבה. לכן, כשם שהאם יכולה היתה להעניק במתנה את כל העזבון שירשה מבעלה, לשלושת ילדיה בחלקים שווים, היא יכולה גם להסתלק מהעזבון, והתוצאה תהיה אותה תוצאה. כשם שהענקת כל העזבון במתנה על ידי היורש הראשון היא חוקית, ופעולה זו לא נחשבת כסיכול רצון המוריש, הוא הדין בהסתלקות, שמביאה לאותה תוצאה. אכן, לצוואות הדדיות יש היבטים חוזיים עליהם חולש עקרון תום הלב. לכן, ובשל כך, יש הסדר ספציפי, שמקנה למצווה ה'הדדי' את החופש לשנות את צוואתו בתנאים מסוימים (בהם עמדה האם במקרה שלפנינו), כמו גם [את] החופש לכלול בצוואתו גם הוראת יורש במקום יורש, ולא רק הוראת יורש אחר יורש. אינני מקבל את טענת המערער, לפיה אין להחיל את הוראות ס' 6… על צוואות הדדיות. ההסדר שנקבע בחוק הירושה בכל הנוגע לצוואות הדדיות, מוצא את ביטויו בסעיף 8א לחוק, וההתיחסות בסעיף זה לפעולת ההסתלקות, לא יכולה להעשות במנותק מהוראת ס' 6… המקרה שנדון לפנינו, ממחיש עד כמה יש צורך להבהיר למי שעורך צוואת יורש אחר יורש, כי היורש הראשון עלול להסתלק, ובכך למנוע את העברת הרכוש ליורש השני, ואם המוריש מעונין למנוע אפשרות זאת, עליו לקבוע גם הוראה של יורש במקום יורש, או לקבוע מה ייעשה במקרה של הסתלקות היורש הראשון. יתכן שראוי שהמחוקק יאמץ את נוסח הצעת החוק הנ"ל, שמסדירה באופן ברור את מעמדו של היורש השני, למרות הסתלקות של היורש הראשון…"

4.8.24

ראו סקירה זאת, בנוגע לתוצאת אי-מתן הודעת ביטול צוואה הדדית, בחייהם של שני המצווים.

26.9.24

ראו סקירה זאת, שענינה פסק דינו של בית המשפט העליון, מיום 10.9.24, במסגרת בע"מ 7884/23). בין היתר, ראו בסוף הסקירה הנ"ל, את עמדתו של השופט א. שטיין (אם כי בהערת אגב), לגבי עריכת צוואות הדדיות, על ידי מי שאינם בני זוג.

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ו/או בצרופות ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.