צוואות הדדיות – היבטים (וקשיים) פרקטיים

סקירה זו אמנם מפורטת למדי, אך סקירה מקיפה אף יותר – ובה, בין היתר, פירוט (על סמך נסיוני האישי) לגבי הרקע להוספת סעיף 8א לחוק הירושה – ניתן למצוא בקובץ PDF זה.

 

חשיבותו של חוק הירושה (להלן: “החוק) ברורה, אך במשך למעלה מ-50 שנים, חלו בו שינויים מעטים יחסית. שינוי משמעותי נערך ב-2005  – במסגרתו נוסף לחוק סעיף 8א – “צוואות הדדיות”. בשנים שחלפו לאחר תיקון החוק, צוואות הדדיות הפכו “פופולריות” מאד, אך בכל זאת ישנה לעתים התיחסות חלקית ואף לא מדויקת לנושא. מעבר לכך, קיים חוסר מודעות מצד בני זוג שחותמים על צוואות הדדיות, למשמעות חתימתם ולתוצאותיה האפשריות.

בסקירה זו אתמקד בדוגמאות להיבטים “פרקטיים” בקשר לצוואות הדדיות – ולעתים אצביע על קשיים פוטנציאליים, שהיו נמנעים אילו נוסח סעיף 8א כראוי, ולעתים ניתן להימנע מהם בעת עריכת הצוואות.

לפני השינוי, נדונה בפסקי דין שונים השאלה, האם חתימת בני זוג על צוואות “הדדיות”, תוך “הסתמכות”, האחד על צוואת האחר, מונעת מהם לשנות (או לבטל) את צוואותיהם (על פי רוב, לאחר מות הראשון). השאלה התעוררה בד”כ בנסיבות דוגמת נישואין שניים של בן הזוג שנותר בחיים, סכסוך שהתעורר בינו לבין אחד מילדיו, וכדומה, במסגרתן שינה בן הזוג שנותר בחיים את צוואתו, באופן שפגע בילדיו (מנישואיו הראשונים, או בכלל) או בחלקם.

בתיהמ”ש הפגינו לא אחת “מורת רוח” משינוי צוואה לאחר מות בן הזוג הראשון, אולם הוראות החוק הציבו בפניהם קושי: מדובר בעיקר בסעיף 27(ב) לחוק (“הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה – בטלה”); אך קושי היה טמון גם בסעיפי חוק אחרים (למשל, סעיף 8(א) לחוק, “הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים”; וסעיף 28(ב) לחוק, “הוראת צוואה התולה תקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה – בטלה”).

רמז לבאות ניתן היה למצוא בכמה פסקי דין שיצאו מלפני ביהמ”ש העליון (כגון פס”ד “מלמד” מ-1999, פס”ד “לרנר נ’ פייר” מ-2003) בהם הותיר השופט ברק “בצריך עיון” (כלומר, למקרה המתאים…) “את השאלה הנכבדה, האם יש להגן על אינטרס ההסתמכות ההדדית של המצווים בצוואה משותפת והדדית”. הנושא עלה גם בספריו של השופט ברק, ובמקביל, דנו גם ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, וה”ועדה לתיקון חוק הירושה” (בראשות השופט טירקל), בהסדרת הנושא.

ואכן, ב-2005 נוסף סעיף 8א לחוק, שמציב סייגים ותנאים לביטול צוואה הדדית – לפני פטירת הראשון מבני הזוג, או לאחר פטירתו (מאז נדונו בפסקי דין שונים צוואות הדדיות שנערכו לפני הוספת סעיף 8א, אך לא אעסוק בכך, ודי לציין כי בתיקון לחוק נקבע כי “הוראות חוק זה לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו”):

8א.   (א)   בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה – צוואות הדדיות).

         (ב)    לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא אם כן יתקיים אחד מאלה:

                     (1)     בחייהם של שני בני הזוג – המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני; נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים;

                     (2)     לאחר מות אחד מבני הזוג –

                                {א}   כל עוד לא חולק העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו יסתלק שלא לטובתו, לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה או מכל חלק בעיזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת;

                                {ב}    לאחר חלוקת העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו ישיב את כל שירש לפי הצוואה ההדדית לעיזבון, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – ישיב את שווי המנה או החלק בעיזבון שירש.

         (ג)     הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת, ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה.

 

לפי לשון החוק, רק “בני זוג” רשאים לערוך צוואות הדדיות. ישנה דעה, כי לא מדובר בזכות “בלעדית” לבני זוג, ואין לשלול מאחרים (למשל – אחים) את הזכות לערוך גם כן צוואות הדדיות, אך לדעתי, סעיף 8א אינו מתיישב עם פרשנות כזו.

כל “גורם שלישי” יכול לזכות עפ”י כל אחת מן הצוואות ההדדיות, ואין הגבלה לגבי זהותו.

צוואות הדדיות נערכות “מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר”, אך כיצד נדע בוודאות כי אכן מדובר בצוואות “הדדיות” – אשר נערכו ככאלה, במכוון – ולא רק מניתוח הוראותיהן של הצוואות, בדיעבד?

לעתים, הצוואות עצמן מעידות על היותן “הדדיות” – למשל, אם בכותרת של כל אחת מהן נרשם “צוואה הדדית”; או אם נכללת בכל אחת מן הצוואות פִּסקה דוגמת “הנני מצהיר/ה כי צוואתי זו נערכה בעת עריכת צוואתו/ה של בן/בת זוגי ומתוך הסתמכות על חתימת בן/בת זוגי על צוואתו/ה” (פִּסְקה ממין זה נוספה על ידי במרוצת השנים, לצוואות הדדיות שאני עורך).

לעתים, ישנם “סימנים” אשר יובילו למסקנה כי מדובר בצוואות הדדיות. למשל, עריכתן “במסמך אחד”; או העובדה, כי הצוואות הינן “תמונת ראי” זו של זו; או העובדה, כי הצוואות נערכו “באותה עת” (מבין הדוגמאות הנ”ל, זהו התנאי ההכרחי היחידי לפי החוק).

יתכנו מקרים בהם התמונה לא תהיה “ברורה מאליה”; אך ניתן להניח כי אפשר יהיה בד”כ להתחקות אחר כוונתם של בני זוג, ולקבוע אם צוואותיהם “הדדיות”, אם לאו – וזאת לאור הוראותיהן, ובהתאם לשאר הראיות, העדויות והנסיבות שיעמדו בפני ביהמ”ש.

יתר על כן, בעיה עלולה להתעורר גם במקרה ההפוך – כאשר צוואות “יעידו על עצמן” כי הינן “הדדיות”, לכאורה, למרות שבני הזוג דווקא לא התכוונו לכך, או לא היו מודעים למשמעות הטמונה בכך. כאשר מדובר, למשל, בצוואות של בני זוג, שנערכו באותה עת, והוראותיהן “סימטריות”, אפשר להניח כי לרוב תהיה נטיה מובהקת לראותן כ”הדדיות” – ואם הן לא אמורות להיות כאלה, רצוי להבהיר זאת במפורש…

יצוין בהקשר זה, כי יש לעתים בלבול בין צוואות “משותפות” לבין צוואות “הדדיות”; בפסקי דין שונים (למשל בפס”ד “מלמד”) נקבע בהקשר זה: “צוואה משותפת הינה צוואה פרי החלטה משותפת באשר לתוכנה. צוואה משותפת היא גם הדדית כאשר ההסדרים שקבע מצווה אחד בצוואתו מבוססים על ההסדרים שקבע מצווה שני בצוואתו, ולא היו נערכים לולא הסדרים אלו”. אין לדעתי מניעה כי בני זוג יחתמו על צוואות דומות מאד, ואפילו “משותפות” (ובאותו מועד), אך יציינו במפורש כי הן אינן “הדדיות”.

שאלה מעניינת (שטרם מצאתי בפסיקה התיחסות אליה), הינה מה דין צוואות הדדיות, שנערכו ע”י בני זוג בעודם נשואים, אך לימים התגרשו – לשאלה זו משמעות רבה, במיוחד לאור הנוסח המקובל: “הנני מוריש/ה לאשתי/בעלי…” כפי שהובהר בפסיקה ובספרות המשפטית, בדין הישראלי (בניגוד למדינות שונות בעולם), גירושין (וארועים נוספים שהתרחשו לאחר עריכת צוואה, כגון נישואין, לידה) אינם מהווים עילה לביטול הוראה בצוואה. אפילו כשמדובר בצוואות “רגילות”, עלולה בשל כך להתעורר בעיה. לא תמיד יתנו בני הזוג (לשעבר…) את דעתם לקיומה של צוואה קיימת, או שהם ישכחו לבטל/לשנות את הצוואה לאחר הגירושין (במאמר מוסגר ומבלי להרחיב, אציין כי ענין ה”שיכחה” נזכר בפסיקה במקרים נדירים בלבד; אשר להוראות בצוואה, לטובת מי שהפך לימים לבן זוג לשעבר, אלו נדונו בפסקי שונים, שהבחינו בין היתר בין צוואה שבה צוין במפורש שם בן הזוג, לבין צוואה שבה נכתב רק “אשתי/בעלי”, בלי לציין שם; ישנם גם פסקי דין שעוסקים בשאלה דומה, אך בהקשר של פוליסת ביטוח, קרן פנסיה וכיוצ”ב)

מכל מקום, על אחת כמה וכמה עלולה להתעורר בעיה, כשמדובר בצוואות הדדיות; ראשית, בני הזוג עלולים להיתקל בקשיים “אופרטיביים” (למשל בביצוע “מסירה” של “הודעה” – ראו בהמשך). אך יש לכך גם היבט מהותי: מדובר במקרה יחידי של צוואה, שאינה משקפת אך ורק את רצונו של המצווה, אלא מבוססת על “הסתמכות” של שני מצווים, האחד על צוואת משנהו – וגם אז, התנאי הוא שמדובר ב”בני זוג”. האם אין הגיון בטענה, כי צוואות הדדיות יכולות להחשב תקפות, רק בתקופה שבה אמנם מדובר ב”בני זוג”?… מובן כי זהו “הרהור” בלבד – וכל עוד לא ייקבע כך מפורשות בחוק או בפסיקה, רצוי לצפות אפשרות של פירוד/גירושין עתידיים, ולהתייחס לכך מראש במסגרת הצוואות ההדדיות (ולמעשה, בכל צוואה אשר במסגרתה מורישים בני זוג זה לזו).

מעניין להשוות זאת ל”יפוי כח מתמשך”, לגביו נקבע במפורש בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, כי אחד המקרים בהם יפקע תוקפו הוא זה: “מיופה הכח היה בן זוגו של הממנה וקשר הנישואין פקע לאחר מתן יפוי הכח המתמשך, אלא אם כן צוין במפורש אחרת ביפוי הכח”…

צוואות הדדיות אינן חייבות להיות “תמונת ראי” זו של זו (“סימטריות”). עם זאת, המקרה השכיח ביותר הינו של בני זוג, אשר מצווים זה לזו את עזבונותיהם, בתוספת הוראת “יורש אחר יורש” (שמשמעותה: בכפוף ליתר הוראות הצוואה של המוריש הראשון, רשאי היורש הראשון לנהוג כבעלים במה שירש, מלבד “לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה”). גם אז ניתן לצפות, בנסיבות מסוימות, להבדלים מסוימים בין הצוואות.

 

עיקר חשיבותו של סעיף 8א לחוק, טמונה בהגבלת האפשרות לבטל צוואה הדדית.

סעיף 8א(ב)(1) לחוק עוסק בביטול צוואה הדדית, במהלך חייהם של שני בני הזוג. יצוין כבר עתה, כי לפי סעיף 8א(ג) לחוק, “הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה”.

בסעיף 8א(ב)(1) לחוק נקבע כי “בחייהם של שני בני הזוג – המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני”. אין בחוק כל “הגבלה” על הביטול. החוק אף אינו קובע את “נוסח ההודעה” (אם כי ברור כי עליה להיות ברורה וחד משמעית).

כשמדובר בביטול של צוואה “רגילה”, נקבע בחוק: “המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה” (סעיף 36א(א) לחוק); “צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת…” (סעיף 36(ב) לחוק). במקרה של צוואות הדדיות נקבע בחוק: “נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים”. מכאן כי הביטול נכנס לכאורה לתוקפו מיד עם מסירת ההודעה (למרות שישנן גם דעות אחרות).

הביטוי “מסירת הודעה בכתב” נראה על פניו “פשוט”, אך אפילו הוא עלול לדעתי לעורר לעתים קשיים:

ראשית, בני זוג אינם נוהגים, בד”כ, למסור זה לזו “הודעות בכתב”, ובמיוחד בני זוג שמנהלים, לכאורה, חיי משפחה “תקינים”… אם תתעורר ביניהם מחלוקת לגבי שינוי/ביטול צוואותיהם, אפשר אמנם להניח כי לרוב יֵדַע כל אחד מהם (בפועל) על ביטול צוואתו של בן הזוג (או על כוונתו לבטל את צוואתו), אך אין בכך לגרוע מקיומה של דרישה (פורמלית) בחוק, המחייבת “מסירת הודעה”…

שנית, כיצד תוכח “מסירת הודעה בכתב”? נניח שבן זוג הודיע בכתב למשנהו, “על ביטול הצוואה” – בעקבות כך, רשאי (אך לא חייב) כל אחד מהם לערוך צוואה חדשה (בהמשך נעמוד על הקושי הנובע מכך שבעקבות מסירת ההודעה, תהיינה שתי הצוואות ההדדיות בטלות – כלומר, תתבטל גם צוואתו של בן הזוג שיקבל את ההודעה). אם למשל בן הזוג שמסר את ההודעה, ערך צוואה חדשה, ונפטר ראשון – בידי מי תהיה “הוכחה” שהוא אכן מסר הודעה לבן הזוג השני? בלי להרחיב, קל לדמיין נסיבות שונות, בהן עלול (ואף במכוון) להתעורר קושי בהקשר זה.

קשיים נוספים עלולים להתעורר, למשל, כאשר בן זוג מסרב לקבל (או לאשר שקיבל) הודעה; כאשר אחד מבני הזוג מתגורר בחו”ל (או בכתובת שאינה ידועה); וכיוצ”ב.

פתרון אפשרי לקשיים שכאלה, או לחלקם, הינו קביעת מנגנון מוסכם, בשתי הצוואות, שיחליף את “ברירת המחדל” הקבועה בחוק, ולעתים אף “ימלא את החסר”. למשל, ניתן לקבוע מה יהיה נוסח ההודעה (ואפילו לצרף נוסח מוסכם כ”נספח” לצוואות); ניתן לקבוע כי ההודעה תימסר גם לצדדים שלישיים – כגון, לעוה”ד שערך את הצוואות, לצאצאיהם של בני הזוג, וכדומה. ניתן אפילו “לוותר” על הודעה בכתב (אם כי הדבר אינו מומלץ). בהקשר זה, אזכיר את סעיף 8א(ג) לחוק (“הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת…”) – כלומר, הצדדים רשאים לקבוע הסדרים אינדיבידואליים, במקום אלו שבחוק.

קושי נוסף עלול להתגלות במקרה בו שני בני הזוג “בחיים”, אך אחד מהם כבר אינו כשיר, על פי החוק, לערוך צוואה בכלל, וצוואה חדשה בפרט (בסעיף 26 לחוק נקבע כי “צוואה… שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה”). ברור כי מדובר בסיטואציה חריגה, שעלולה לפגוע בשני בני הזוג; למשל, יתכן כי בנסיבות כאלה, ביטול צוואה ע”י בן הזוג ה”כשיר”, לא יהיה אפשרי (משום שהוא כלל לא יוכל לבצע “מסירה”), או שייקבע כי אין לביטול תוקף משפטי (למשל, משום שהוא לא נעשה בתום לב, או משום שלא מדובר ב”מסירה אמיתית”). נושא חשוב זה נדון לא אחת במקורות שונים, ולא ארחיב.

סעיף 8א(ב) עוסק בביטול צוואה הדדית “לאחר מות אחד מבני הזוג” (כלומר, הראשון מבני הזוג), בשני מצבים: “כל עוד לא חולק העזבון”, ו”לאחר חלוקת העזבון”. ביטול צוואה הדדית לאחר פטירת בן הזוג הראשון (בשני המצבים הנ”ל) מעורר שאלות משפטיות (לא מעטות) וגם “פרקטיות” (למשל: למי ומתי צריך בן הזוג שנותר בחיים למסור “הודעה”, ובאיזה נוסח? כיצד תעשה ה”הסתלקות” מעזבונו של בן הזוג הראשון?) אשר גם בהם לא אעסוק.

בניגוד לביטול צוואה הדדית בחייהם של שני בני הזוג (אשר לגביה נקבע, כאמור, בסעיף 8א(ג) לחוק, “הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה”), רשאים בני הזוג להגביל את זכות הביטול, לאחר פטירת הראשון מביניהם, ואף “לשלול אותה לחלוטין” – אך דבר זה חייב להעשות על ידם באופן מפורש. אפשר גם להניח – למרות שהדבר אינו מצוין בחוק – כי הגבלה ממין זה חייבת להיכלל בשתי הצוואות. הגבלה/שלילה של זכות הביטול, תתבקש, מטבע הדברים, ככל ש”ההסתמכות ההדדית” מובהקת יותר (ובצוואות תיכללנה הוראות שבני הזוג יְיַחַסו להן חשיבות מיוחדת).

אין ספק כי בבטלות ה”אוטומטית” לכאורה של שתי הצוואות (“נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים”) טמון קושי של ממש! ניתן בנקל להעלות על הדעת מקרים, בהם הדבר יגרום ל”תקלות” בתום לב (למשל, כאשר מסיבות מסוימות ייבצר מבן הזוג השני לערוך צוואה חדשה), ואף מקרים של ניצול מכוון לרעה, של העדר יכולתו של בן הזוג השני, לערוך צוואה חדשה בעקבות ביטול צוואתו. הקושי אף עלול להיות גדול יותר, אם מדובר בצוואות הדדיות, אשר לחלק מהוראותיהן יש קיום “עצמאי”, והן נועדו לעמוד בפני עצמן (וסביר כי אף לא נבעו כלל מ”הסתמכות הדדית”); קשה להצדיק את בטלותן של הוראות כאלו, רק משום שבן הזוג ביטל את צוואתו. גם נושא זה כבר נדון במקורות שונים, ולכן רק אציין, כי במרוצת הזמן התחלתי לשקול (“לשקול”, משום שברוב המקרים אין בכך צורך, וממילא יש לבחון כל מקרה לגופו) הוספה מפורשת ומכוונת של הוראות, שיובילו לתוצאה ראויה יותר – למשל, לקבוע הוראות מסוימות בצוואה/ות, שיוסיפו לעמוד בתוקף גם לאחר הביטול, או יוחלפו בהוראות אחרות, וכדומה.

 

למרות חשיבותו הרבה של סעיף 8א לחוק, קיימים בו לדעתי “חורים” רבים.

בין השנים 1999-2006, דנה “ועדה לתיקון חוק הירושה”, בראשות השופט טירקל, ברפורמה נרחבת בדיני הירושה. המלצות הועדה גובשו לנוסח אשר שולב כחלק מ”‘הצעת חוק דיני ממונות” (המכונה גם “הקודקס האזרחי”), שיזם משרד המשפטים. בין השאר הוצע שינוי של סעיף 8א לחוק עצמו (סעיף 703 להצעת החוק; יצוין כי חלק מהמלצות ועדת טירקל כבר באו לידי ביטוי במסגרת סעיף 8א).

פרט לכך, הוצעו שינויים נוספים, בעלי משמעות ניכרת גם בהקשר של צוואות הדדיות: למשל, הוצע כי “בני זוג” ייחשבו “מי שמתקיים בהם אחד מאלה: (1) הם נשואים ואינם פרודים; (2) הם איש ואשה החיים חיי משפחה……..”; דוגמא נוספת הינה השינוי המשמעותי המוצע (במסגרת סעיף 732(ב) להצעת החוק) בנוגע ל”זוכה אחר זוכה” (“יורש אחר יורש” לפי החוק הקיים); ועוד.

בינתיים, על בני הזוג לדעת – עפ”י החוק הקיים – מהן צוואות הדדיות, מה תהיינה התוצאות האפשריות של חתימתם, מהו ה”מנגנון” הקבוע בחוק לביטול הצוואות – ובהתאם, לקבל החלטה מושכלת ומודעת, אם בכלל ברצונם לחתום על צוואות הדדיות (לפי נסיוני, הנטיה לערוך צוואות הדדיות תגבר כשמדובר בבני זוג שיש להם צאצאים משותפים); ואם כן, האם להשאיר על כנן את הוראות “ברירת המחדל” הקבועות בחוק, או לשנותן, כפי שיסכימו.

 

{ראו התיחסות לצוואות הדדיות בסוף סקירה זאת}

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ו/או בצרופות ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

להורדת סקירה מורחבת – בקובץ PDF – לחץ כאן

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן