צוואה בכתב יד

הדין בישראל מכיר בארבעה סוגי צוואות: הצוואה הנפוצה ביותר הינה צוואה בעדים, ומלבדה קיימות צוואה בפני רשות, צוואה בעל-פה (יוצאת הדופן, והנדירה מכולן) – וצוואה בכתב יד (שגם היא רחוקה מלהיות “שכיחה”. במהלך כל שנות עיסוקי בתחום, לא זכורים לי אלא מקרה אחד או שניים של הגשת בקשה למתן צו לקיום צוואה בכתב יד).

לפי סעיף 19 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 (להלן: “חוק הירושה“), “צוואה בכתב יד תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותחתם בידו” (במאמר מוסגר: צוואה יכולה להיכתב “בכתב יד”, של המצווה או של אדם אחר, אך להיות למעשה “צוואה בעדים”. למשל, נפסק בע”ז 2330/00, כי “תנאי סעיף 20 [צוואה בעדים] מתקיימים בצוואה זו, שנכתבה בכתב ידה של עו”ד רבקה פרידמן-כהנא, ושהיתה כוונה להעלותה על הדפוס, אך המנוח לא הספיק לחתום על הנוסח המודפס”…)

סעיף 25(א) לחוק הירושה, מבחין בין “מרכיבי יסוד” – אשר חייבים להתקיים לגבי כל אחד מסוגי הצוואות (לפי הענין); לבין פגמים בקיומן של יתר הדרישות (או חלקן, כמובן), אשר לא בהכרח יובילו לפסילת הצוואה: “התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23, או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור”. מדובר בענין המסור לשיקול דעתו של בית המשפט, ומותנה בכך ש”לא היה לבית המשפט ספק כי היא [הצוואה] משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה”. מובן, כי ככל שהפגמים חמורים יותר – או רבים יותר – יקטן הסיכוי לקיום הצוואה. יתר על כן, על אף שפסילת הצוואה מסורה לשיקול דעת בית המשפט, גם לפגמים “קלים” יחסית (או “צורניים”), עלולה להיות משמעות ניכרת, עקב העברת נטל הבאת הראיות (ולעתים גם נטל השכנוע) אל שכמו של המבקש את קיום הצוואה (וכפי שיודגם בהמשך).

“מרכיבי היסוד” של כל אחד מסוגי הצוואות, מפורטים בסעיף 25(ב) לחוק הירושה; לעניננו רלוונטיים מרכיבי היסוד של צוואה בכתב יד, המפורטים בסעיף 25(ב)(2) לחוק: “בצוואה בכתב יד כאמור בסעיף 19 הצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה”. מהשוואת סעיף 19 לחוק הירושה (“צוואה בכתב יד תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותחתם בידו”) לסעיף 25(ב)(2) לחוק, עולה כי לגבי צוואה בכתב יד, ישנו רק מרכיב יסוד אחד, שחייב להתקיים (“…הצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה“) אך ניתן לקיים צוואה בכתב יד על אף פגמים בתאריך או בחתימה. למעשה, למרכיב היסוד הנ”ל שני היבטים: האחד, כתב היד חייב להיות “של המצווה”; והשני, הדרישה מתייחסת לצוואה “כולה”. כתיבת הצוואה כולה, בכתב ידו של המצווה, יש בה להוכיח את הרצינות וגמירות הדעת של המצווה, וכתב היד מהווה הוכחה חלופית לעדותם של עדים, בדבר אמיתות הוראות המצווה.

נוסח סעיף 25(ב) לחוק הירושה – ובכלל זאת, סעיף 25(ב)(2) לחוק – שצוטטו לעיל, הינו הנוסח התקף כיום. בחוק הירושה המקורי היה קיים סעיף 25, שלשונו: “לא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של צוואה, רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתם של המצווה או של העדים או בתאריך הצוואה או בהליכים המפורטים בסעיפים 20 עד 23 או בכשרות העדים”. במסגרת תיקון מס’ 7 לחוק (מ-1985), סומן הנוסח הנ”ל כסעיף משנה 25(א), ונוסף סעיף משנה 25(ב): “לא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של צוואה בכתב יד ובדבר גמירת דעתו של המצווה, רשאי הוא, בנסיבות מיוחדות, לקיימה אף בהעדר חתימה או תאריך כנדרש בסעיף 19”. ובתיקון מס’ 11 לחוק הירושה (מ-2004) הוחלפו סעיפים 25(א) ו-25(ב) הנ”ל, בנוסח התקף כיום.

ניתן לראות כי בנוסח הקודם של סעיף 25 לחוק הירושה, נכללה דרישה יחודית לגבי צוואה בכתב יד: “לא היה לבית המשפט ספק… בדבר גמירת דעתו של המצווה”. בע”א 9200/99 נדונה אמנם צוואה בעל-פה (באותו מקרה, עדי הקיום לא רשמו ולא הפקידו זכרון דברים), אך השופט טירקל התייחס לצוואה בכתב יד, וציין כי “בסעיף 25(ב) לחוק [בנוסחו אז] שענינו צוואה בכתב יד, נכללה דרישה מפורשת – שלא נכללה בסעיף 25(א) שענינו גם צוואות בצורות אחרות – ‘…בדבר גמירת דעתו של המצווה…’ דומה כי טעמה של הדרישה בכך שצוואות בצורות אחרות, כמו צוואה בעדים, צוואה בפני רשות וצוואה בעל-פה, יש בעשייתן מידה של טקסיות ורשמיות המעידה על רצינותו של המעמד ועל גמירת דעתו של המצווה. לפיכך לא הוזכר לגביהן הצורך בגמירת הדעת במילים מפורשות. אולם בצוואה בכתב יד – שמן הסתם נכתבת על ידי המצווה בינו לבינו ושלא במעמד טקסי ורשמי – היה צורך בדרישה מפורשת…”

אשר לתאריך: תיקון מס’ 7 (מ-1985) לחוק הירושה, היה משמעותי בהקשר זה, שכן עד אז היתה לשון סעיף 25 לחוק הירושה “פגם… או בתאריך הצוואה…”; ובעקבות התיקון נקבע, כאמור, בסעיף 25(ב) לחוק: “…לקיימה אף בהעדר חתימה או תאריך…” בד”נ 40/80 (שקדם לתיקון מס’ 7 לחוק), התמקד הדיון הנוסף בשאלה, האם פתקים, שנכתבו בכתב ידה של המנוחה לפני התאבדותה, ואשר לא כללו תאריך וחתימה של המנוחה, יכולים להיחשב כצוואתה, והשאלה המרכזית שנדונה, היתה האם העדר תאריך (וחתימה) יכול להחשב כ”פגם” הניתן לריפוי בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה. נפסק בדעת רוב כי המשמעות הרגילה של המונח “פגם” היא החסרת משהו משלם, ולא “חֶסֶר”, וכי סעיף 25 לחוק הירושה (בנוסחו אז) לא הכשיר כצוואה בכתב-יד, מסמך שמרכיבי היסוד של צוואה כזו נעדרים ממנו. עוד נפסק, כי התאריך (והחתימה) חייבים אף הם להיות כתובים “בידי המצווה”. כיום, כאמור, גם העדר תאריך אינו שולל, כשלעצמו, את האפשרות לקיים צוואה בכתב יד. מטרת הדרישה “צוואה בכתב יד… תישא תאריך כתוב בידו…” (סעיף 19 לחוק הירושה), הינה לאפשר את זיהוי מועד עריכת הצוואה, ובין היתר, האם מדובר בצוואתו האחרונה של המצווה (וראו בהקשר זה גם להלן, בענין הפקדת צוואה).

מכיוון שכתיבת הצוואה (כולה) “בכתב ידו של המצווה” הינה תנאי מקדמי והכרחי להכיר במסמך כצוואה בכתב יד, על המבקש לקיים צוואה בכתב יד (לכאורה), מוטל נטל השכנוע, להוכיח מעל לכל ספק, כי מדובר במסמך שנכתב כולו בכתב ידו של המצווה (המ”פ חיפה 331/94; ת”ע משפחה באר-שבע 1470/07; תע”ז חיפה 457/87). מובן כי לא בכל מקרה תידרש הוכחה כי מדובר בכתב ידו של המצווה (כך, למשל, בבקשה שהגשתי, כאמור, לקיום צוואה בכתב יד, הזוכים היו בני משפחתו של המצווה, ולא הוגשה התנגדות לקיום הצוואה, ומשכך, ניתן ללא קושי צו לקיום הצוואה).

אם הופקדה צוואה בכתב יד, עשויה להיות לכך משמעות, מקום בו אין הצוואה נושאת תאריך, וזאת לאור הוראת סעיף 21 לחוק הירושה: “(א) מי שעשה צוואה בכתב יד או בעדים רשאי להפקידה אצל רשם לעניני ירושה; ההפקדה תהיה במסירת הצוואה על ידי המצווה עצמו לרשם לעניני ירושה. (ב) צוואה שהופקדה ונשמרה בפקדון לפי סעיף זה עד מותו של המצווה תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה לכל המאוחר ביום ההפקדה…”

כאמור בסקירה שעסקה בהפקדת צוואה, אם נפלו פגמים בצוואה, או בכשירות המצווה, או בנסיבות עריכת הצוואה, ההפקדה לא “תכשיר” את הפגמים. לדוגמא: בביהמ”ש לעניני משפחה (ת”ע 7201/00) נדונה צוואה, אשר נכתבה בפועל ע”י האשה, והופקדה ע”י הבעל (“המצווה”). נקבע: “אין חולק, כי המנוח הפקיד את הצוואה בביהמ”ש ביום… בשולי טופסי ההפקדה של שני הצדדים רשום פרוטוקול החתום ע”י מזכיר ביהמ”ש בזו הלשון: ‘וידאתי את זהותו של המפקיד הנ”ל וקיבלתי את צוואתו המצויה במעטפה סגורה וחתומה בשעווה. המפקיד חתם בנוכחותי על המעטפה והצהיר כי צוואתו מצויה בתוכה’… טענת התובעת, כי בהפקדת הצוואה בביהמ”ש יש כדי לרפא את העדר כתב ידו של המצווה, אין לה כל בסיס. סע’ 21 לחוק הירושה שענינו ‘הפקדת צוואה’ קובע בס”ק ב’ מהו כוחה הראייתי של הפקדת צוואה: ‘צוואה שהופקדה ונשמרה בפיקדון לפי סעיף זה עד מותו של המצווה תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה לכל המאוחר ביום ההפקדה’. זאת ותו לא! אין בין הפקדת הצוואה ובין ראיה לאמיתות הצוואה ולגמירות דעתו של המצווה ולא כלום. הפקדת הצוואה בבימ”ש, גם אם יכולה להיות לכל היותר חיזוק ראייתי, אך אין בכוחה להוות תחליף לדרישת כתב ידו של המצווה, שהיא דרישה קונסטיטוטיבית – ‘גרעין’, שבצוואה מסוג זה, היא המהווה את הראיה לרצון המצווה וגמירות דעתו”.

{במאמר מוסגר: נציג הרשם לעניני ירושה אמנם אינו אמור לבחון את “תוכנה” של הצוואה, אך מוכר לי לפחות מקרה אחד, בו הועמד אדם שערך לבדו צוואה בכתב יד, וביקש להפקידה, על פגמים מסוימים שנפלו בה, ונשלח לתקנם…}

כאשר בני זוג עורכים צוואות הדדיות, בכתב יד, כל אחת מן הצוואות חייבת להיכתב, במלואה, בכתב ידו של בן הזוג המצווה.

כאמור, בהתקיים מרכיבי היסוד של צוואה בכתב יד (“הצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה”), אפילו נפלו פגמים “בפרט מן הפרטים” האחרים הנזכרים בסעיף 19 לחוק הירושה, רשאי בית המשפט לקיים את הצוואה אם לא היה לו ספק באמיתותה, אך עלולה להיות לכך משמעות ניכרת, עקב העברת נטל הבאת הראיות (ולעתים גם נטל השכנוע) אל שכמו של המבקש את קיום הצוואה. במקרה שנדון בת”ע 10385-07-13, הותיר אחריו הנפטר צוואה בכתב יד מיום 15.7.96, וצוואה נטענת בכתב יד מיום 10.5.11 – אולם התאריך שנרשם היה “10 מאי 1911”. המשיבה (שביקשה את קיום הצוואה המאוחרת) טענה כי מדובר בטעות קולמוס בצוואה, המהווה פגם צורני קל (טעות סופר או השמטה קלה), שאין בכוחו להעביר את נטל הבאת הראיות/נטל השכנוע אל כתפיה, מה גם שפגם צורני קל זה תוקן בכתיבה הצוואת על גבי נייר ח-ן נושא תאריך 28.4.11 (יצוין כי נטענו טענות נוספות כנגד הצוואה, כגון שימוש בדיו אחר לכתיבת התאריך). נפסק: “בעניננו, נרשם תאריך שאינו נכון ואינו תואם את מועד חתימת הצוואה. הגם שאין ספק כי הצוואה לא נערכה בשנת 1911 אין לקבל את טענת המשיבה כי מדובר בטעות קולמוס גרידא כפשוטה. יתכן כי העובדה שהמנוח כתב בשגגה כי השנה הינה 1911 ולא 2011 עשויה להעיד על מצבו הקוגניטיבי של המנוח לעת עריכת הצוואה ויתכן כי פגם זה עשוי בהצטרפו לשאר הנסיבות העובדתיות של המקרה להטיל ספק באשר לאמיתותה של הצוואה. מכל מקום, סעיף 25 לחוק הירושה אינו עושה הבחנה בין חומרת הפגמים ובעניננו, לאור קיומו של הפגם בצוואה יש להורות על העברת נטל הבאת הראיות להוכחת אמיתותה של הצוואה על כתפי המשיבה. עם זאת, בנוגע להעברת נטל השכנוע – אני סבורה יש לבחון שאלה זו בהתאם לראיות שיובאו בפני בתום ההליך. לאחר שמיעת הראיות ניתן יהיה לקבוע האם עוצמתו של הפגם היא כזו המצדיקה את העברת נטל השכנוע על כתפי המבקשת את קיום הצוואה, אם לאו”.

לפי סעיף 36(א) לחוק הירושה: “המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה”. ביטול צוואה אינו חייב להעשות בדיוק באותה צורה שבה נעשתה הצוואה; ניתן, למשל, לבטל צוואה בעדים על ידי צוואה בכתב יד, וכו’.

מעניין לציין, כי אין בחוק הירושה הגדרה למונח “צוואה” (ואף פקודת הפרשנות אינה מסייעת…) ומשמעות המונח “משתמעת” מהוראות שונות בחוק הירושה (וממקורות פרשניים אחרים) – ממילא, ניתן לעתים להכיר במסמך כ”צוואה”, למרות שעל פניו הוא לא נחזה ככזו. בנסיבות המקרה שנדון בע”א 27/86, למשל, נקבע כי “אין ספק, כי שני המכתבים עומדים בתנאי הכשירות הצורנית של צוואה בכתב-יד, והם מהווים, על כן, צוואות על פי חוק הירושה” [מובן כי כבכל מקרה אחר, יש לבחון את תוכן המסמך/הצוואה]. ואילו בנסיבות המקרה שנדון בת”ע 1470/07, נקבע כי “במקרה דנן, ספק בעיני האם ניתן בכלל לראות את המסמך שהציגה האחות כבא בגדרי המונח ‘צוואה’, ולמצער מדובר ב’צוואה סתומה’. המדובר במסמך המנוסח כמכתב לש.. הוא כתוב בכתב יד קשה לפענוח, באופן מקוטע, ללא סימני פיסוק, וללא רצף הגיוני כלשהו. המסמך אינו נושא את הכותרת ‘צוואה’ ואין בו כל סממן אחר המעיד על כך שמדובר בצוואה, למעט אולי אמירת הכותב כי לא נותר לו הרבה זמן לחיות”; וכן, “הגם שאין מניעה כי צוואה בכתב יד תהיה על דרך של מכתב או פניה, ספק רב בעיני אם כותב המסמך התכוון לערוך צוואה…” {תוספת, 22.3.20: בת”ע 30943-05-17 שב בית המשפט והבהיר, כי קודם שניתן יהיה לבדוק האם מסמך מקיים את הדרישות הפורמאליות לצוואה כשרה, קיימת דרישה להכרה במסמך כ”צוואה”; חוק הירושה אינו כולל, כאמור, הגדרה של המונח “צוואה”, אך עולה מהפסיקה, כי יש לבחון האם כלולות במסמך הוראות לחלוקת העזבון, וכי המצווה התכוון כי אותו מסמך ספציפי יוכר כצוואה}

תוספת – 27.11.20:

בדומה לפסק הדין שנזכר בתוספת הנ”ל מיום 22.3.20, גם בפסק דינו מיום 20.10.20 של בית המשפט המחוזי (עמ”ש 1494-01-20) שניתן במסגרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה, נדון מסמך, אשר “לא נחזה כצוואה”. מדובר במסמך שנשא את הכותרת “הסכם שותפות של ש’ ש’ וב’ ג'” [ש’ ש’ היתה באותה עת בת זוגו של המנוח, והיא נפטרה במהלך ההליך שהתנהל בבית המשפט לעניני משפחה]. המסמך (שהוגש לקיום כצוואתו של המנוח ב’ ג’) נכתב כולו בידיו של המנוח, כלל הוראות מה ייעשה ואיך ייעשה  ברכוש שפורט בו “במות האחד או שנינו יחד”, ובסופו הופיע כיתוב שמותיהם, באופן מלא, של השניים.

כמתואר בפסק הדין, “בית משפט קמא בחן את טיבו של המסמך ואת מאפייניו וקבע, כי כותרתו ‘הסכם שותפות’; הוא נושא תאריך 14.8.94; נכתב כולו בכתב ידו של המנוח, בלשון רבים; כולל הוראות לאחר פטירה מטעם המנוחים מבלי לנקוט במילים שמורכבות מהשורשים י.ר.ש או צ.ו.ה.; החתימות בתחתיתו, שנחזות להיות החתימות של המנוחים, הינן אכן חתימותיהם ‘כפי שנהגו לחתום באותה עת’… בתום ההליכים לפניו, קיבל בית המשפט קמא את התנגדות המשיבות, דחה את הבקשה לקיום המסמך כצוואתו של המנוח והורה על מתן צו ירושה אחר עזבונו…”

הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי – התקבל: “אין מחלוקת שהמסמך כולו, מתחילתו ועד סופו, למעט מה שנחזה להיות חתימתה של המנוחה נכתב בכתב ידו של המנוח. בית משפט קמא גם קבע, עובדתית, כי הרישום בתחתית המסמך, שנחזה להיות חתימות השניים, הוא אכן חתימותיהם… לא מצאתי מקום להתערב בקביעה זו של בית משפט קמא… ס’ 19 לחוק שענינו צוואה בכתב יד, לא דורש שהמצווה ישתמש דווקא בחתימתו הרגילה בבואו לחתום על הצוואה. הדרישה היא לחתימה בכתב ידו של המצווה וצורת החתימה לא נמנית עם דרישות החוק…

…הנה כי כן לפנינו מסמך שעונה, מבחינתו של המנוח, על כל הדרישות הצורניות של צוואה בכתב יד. כך למעשה קבע גם בית משפט קמא. בית משפט קמא קבע כי מתקיימות בו, במסמך, מבחינת המנוח ‘כל ההוראות הפורמליות של סעיף 19 לחוק הירושה (כתוב כולו בכתב יד, חתום על ידו ונושא תאריך)’ (ס’ 89 לפסק הדין) וכי הוא, כמסמך אשר הוגש לקיום על ידי המנוח ‘מכיל הוראות לאחר פטירה, ולא סתם הוראות כי אם הוראה בזו הלשון ‘הוסכם כי לאחר מותנו של האחד או שנינו יחד…’ למעשה המנוחים קבעו במסגרת המסמך, כי הוראותיו תיכנסנה לתוקף עם מותו של אחד מהם או במות שניהם יחדיו…’ (ס’ 38 לפסק הדין). לאור דברים נכוחים אלה, היה על בית משפט קמא לסיים את הדיון, לדחות את ההתנגדות ולקיים את המסמך כצוואתו של המנוח…

…בית המשפט קמא בחר, כזכור, שלא לקיים את המסמך כצוואתו של המנוח. הטעם לכך – בית משפט קמא לא השתכנע, כי התגבשה אצל המנוח כוונה סופית שמסמך זה יהווה את צוואתו (ס’ 89 לפסק הדין). לגישתו, בבוא בית משפט לדון בשאלת תוקפה של צוואה בכתב יד עליו לבחון תחילה האם המסמך שלפניו השתכלל לכדי צוואה ‘או שמא המדובר במסמך שנכתב בין הכותב לבין עצמו ואשר כלל לא הייתה כוונה לצוות באמצעותו’ (ס’ 43 לפסק הדין) ובפרט ‘במקרה בו נפלו פגמים בביצוע הוראות החוק, ובמיוחד שכמדובר (כך במקור) במסמך שאין נוקטים בו לשון ציווי ומבוקש לרפא את הפגם על פי הוראות סעיף 25 לחוק’ שאז ‘עצם הפגם מעורר את הצורך לבחון האם הייתה קיימת אותה גמירת דעת הנדרשת לקיומו של המסמך כצוואה’ (סעיף 89 לפסק הדין). במקרה שלפנינו, כך בית משפט קמא, ‘מהעדויות ומכל החומר שהובא לפני התרשמתי, כי המנוחים לא התכוונו לערוך צוואה משותפת או לראות במסמך שערכו כצוואה’ להבדיל מהסכם שותפות ביחס לרכושם לאחר פטירתם, הסכם שמנוגד לדין הקיים (ס’ 104 לפסק הדין)…

…האמנם? מהותו של מסמך כצוואה נקבעת על פי מבחנים מהותיים וצורניים שבאים לבדוק אם מקיים הוא את הדרישות הצורניות שקבועות בחוק הירושה, לצורך השתכללותו והפיכתו לצוואה תקפה ואם מבחינת תוכנו בא הוא להסדיר את חלוקת רכושו של אדם לאחר פטירתו להבדיל מהבעת רצון לצוות, מתן הנחיות או טיוטה. בהקשר זה קובע ס’ 54(ג) לחוק הירושה כי ההנחלה לאחר מות, על דרך של צוואה, יכולה להעשות בלשון ‘מתנה, מחילה או הודעה או בכל לשון אחרת’ ובלבד שהלשון תתייחס להנחלה שתיכנס לתוקפה לאחר המוות. בעניננו נוקט המסמך (שעומד כאמור בכל דרישות הצורה שצוואה בכתב יד) לשון ברורה בדבר חלוקת הרכוש של כל אחד מהשניים ‘לאחר מות(נ)ו של האחד או שנינו יחד’…

…אכן, המסמך אינו יכול להיות מקוים כצוואה של המנוחה, שכן הוא לא כתוב בכתב ידה. אין בכך כדי למנוע קיומו כצוואה של המנוח…”

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן