"צוואה שנשתכחה"

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

בהתאם לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), רשאי כל אדם "בגיר" לערוך צוואה (אם באותה עת הוא "יודע להבחין בטיבה של צוואה" ואינו "פסול דין"). לא תמיד יש צורך בעריכת צוואה, ולרוב אף אין צורך לערוך צוואה בגיל צעיר, אם כי במרוצת החיים עשויות להיווצר נסיבות שיצדיקו עריכת צוואה (או עדכונה). מכל מקום, כאשר נערכת צוואה, תְקֵפָה, היא תעמוד בתוקפה כל עוד היא אינה מבוטלת. לעתים תחלופנה שנים רבות מיום עריכת הצוואה ועד לפטירת המצווה, במהלכן יכול לחול שינוי דרמטי, בנסיבות שהיו רלוונטיות לעריכת הצוואה.

הביטוי "צוואה שנשתכחה" מתייחס למצב, שבו ערך המצווה, זמן רב לפני מותו, צוואה – תקפה כשלעצמה – ויש לאחר מותו מתנגדים לקיומה, בטענה כי אינה משקפת את רצון המצווה בעת מותו, אולם המצווה "שכח" מקיומה ולכן לא שינה או ביטל אותה (לעתים נטען גם כי הצוואה "הושמדה").

העיסוק בפסיקה בסוגיה זו, אינו "שכיח", בלשון המעטה. היא נדונה לראשונה בפרשת "בורשטיין נ' מסר" – פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ת"ע 7355/89), ופסק דינו של בית המשפט העליון בערעור (ע"א 5654/92). בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט לעניני משפחה (ת"ע 948-02-09), צוין כי "הפסיקה אינה משופעת בהלכות או מקרים הדנים בטענה לפיה מנוח 'שכח' מצוואתו ועל כן היא בטלה. אין פלא איפוא, כי המקרה היחידי שב"כ המלומד של היורשים על פי דין יכול היה לגייס לעזרת שולחיו, הינו פסק הדין של בית המשפט המחוזי בענין בורשטיין נ' מסר… אלא שבית המשפט העליון הפך את נימוקי פסק הדין…"; פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה, בת"ע 948-02-09 הנ"ל, ניתן בשנת 2011, ומאז מוכרים לי פסקי דין ספורים נוספים, שדנו בסוגיה זו (וגם אליהם אתייחס בהמשך). כפי שנראה, בתי המשפט מעדיפים להיצמד לכלל, "צוואה היא מסמך פורמלי ואם ברור מתוכה שהיא משקפת את רצונו של המנוח בעת כתיבתה אין בית המשפט רשאי ליטול היתר לעצמו לכתוב למנוח צוואה חדשה, אך משום שהוא סבור שלפי אומד דעתו של בית המשפט היה המנוח כותב צוואה אחרת לו שקל את המצב מחדש במועד מאוחר יותר" (כאמור בע"א 5654/92 הנ"ל) – אך במקרים יוצאי דופן, עשוי להימצא "פתרון פרשני", שמתיישב עם "תחושת הצדק".

במקרה שנדון בת"ע (מחוזי תל אביב) 7355/89 (בורשטיין נ' מסר), הלך לעולמו אדם, אשר התגרש מאשתו 22 שנים קודם למותו, ואשר ערך צוואה, יום לאחר רישום הסכם הגירושין, במסגרתה הוא הוריש את עיקר רכושו לאחיו ולאמו – תוך שקבע כי האחד יזכה בחלקו של האחר, אם ימות לפניו – ורק רבע מרכושו הוא הוריש לבנו, שהיה באותה עת תינוק. במרוצת השנים, נפטרו אחיו ואמו של המוריש (עוד בחייו), אך הוא לא שינה את הוראות הצוואה ולא ביטל אותה. למוריש היה קשר הדוק עם אחיו, אך יחסיו עם בני משפחתו הגיעו לכדי נתק מוחלט. כמתואר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, "אחרי פטירת המנוח חיפש הבן בניירות אביו ומצא ביניהם את הצוואה שנכתבה 22 שנה קודם לפטירתו במשרדו של עו"ד אליגון… הבן שנדהם למקרא הצוואה, לפיה הוא זוכה רק ברבע מעזבון אביו, למרות היותו בנו היחיד והאהוב, מיהר לטלפן לעו"ד אליגון לברר אם אין בידו צוואה מאוחרת ממנה, ונענה בשלילה. מדברי הבן נודע לעו"ד אליגון על מותו של המנוח והוא הפקיד בבית המשפט את עותק הצוואה שבידו. למבקשת [בת אחיו של המוריש – ד.ר.] נודע על קיומה של הצוואה מהודעת בית המשפט על קיומה". בנו של המוריש עתר לצו ירושה (לפיו יהיה היורש היחידי של אביו), ואילו בת אחיו של המוריש עתרה לצו לקיום הצוואה (לפיו היא, ואחותה, תירשנה 3/4 מעזבון המוריש, דוֹדן).

ראוי לצטט באריכות מפסק דינו של בית המשפט המחוזי (על אף שנימוקיו נהפכו בערעור): "על פי הראיות שהובאו לבית המשפט ניתן לקבוע בוודאות, שביום פטירתו לא העלה המנוח על דעתו שבנו לא יירש את כל עיזבונו. מסקנה זו מתחייבת מהעדויות הברורות… על אהבת האב לבנו וגאוותו בו, על התבטאויותיו האומרות שכל אשר לו מיועד לבנו ומהעובדות … על דעיכת קשרי המשפחה הקרובים, שהיו בין המנוח לבין בנות המשפחה אחרי מות אביהן, אחיו של המנוח. אם מצווה היא לקיים את דברי המנוח – אין ספק שלא את צוואתו מ-1967 יש לקיים. תוכנה, ששיקף את רצון המנוח בעת עריכתה, לא הביע את דעתו ב-1989. נעלה מכל ספק הוא, שלא היה למנוח ענין להנחיל את רכושו לבנות אחיו, כאשר בנו הוא משוש חייו והקירבה אליו היא בנפשו. ב-1967, כאשר המנוח היה בהליכי גירושין עם רעייתו, יום אחרי רישום הסכם הגירושין בבית הדין הרבני… החליט המנוח למנוע מרעייתו, שתהיה תוך זמן קצר גרושתו, את האפשרות להנות מרכושו, אם יילך לעולמו, בעוד בנם הנמצא בחזקתה ובשליטתה הינו תינוק או ילד… ברור לי, בנותני דעתי ליחסי האהבה והעזרה ששררו בין המנוח לאמו ובין המנוח לאחיו, שליבו בטח בהם שימצאו את הדרך להשתמש בעזבונו כדי לסייע לבנו, ככל שיזדקק לכך, מבלי שתיהנה מכך גרושתו. חלפו הימים והנסיבות השתנו: האם והאח נפטרו. הדירה… נמכרה. הבן גדל ובגר. הצוואה, שיועדה להבטחת שליטת אמו או אחיו בדירה ובשלושה רבעים של רכושו האחר ולהרחקת הרכוש מהישג ידה של גרושתו, איבדה את טעמה ותכליתה, היא אינה משקפת את רצונו האחרון של המנוח, ולדעתי, אינה עוד תקפה. לדעתי, ברבות השנים נשתכחה הצוואה מלבו של המנוח והיא היתה מונחת בארון בין ניירותיו, כאבן שאין לה הופכין… אם לא שכח המנוח את צוואתו, לא מן הנמנע שלא ראה בה עוד תוקף בגלל האפשרויות הבאות: 1. המנוח ביטל את הצוואה במסמך כתוב כדין שאבד או שעדיין לא נמצא. 2. המנוח סבר שצוואתו מבוטלת, כי הביע את רצונו לפני העדות על הענקת כל עיזבונו לבנו. 3. המנוח לא ראה צורך לטרוח בביטול הצוואה, כי נס ליחה אחרי מכירת הדירה… השיכחה היא מידת אנוש והאפשרות, שהמנוח לא זכר את צוואתו מ-1967, נראית בעיני מתקבלת על הדעת. החיוב, אם קיים חיוב על פי דין, לקיים צוואה שנשתכחה וברור שאין בה לקיים את דבר המת, יכול להביא לתוצאות בלתי נסבלות. נניח שבחור צעיר לימים וחסר כל מבטיח לנערתו, בחירת לבבו, את כל רכושו והוא מוכיח לה את אמינותו בהעלותו על הנייר בכתב ידו ובחתימתו את צוואתו, המעניקה לה את כל אשר לו וכל אשר יהיה לו ברבות הימים… חלף זמן, האהבה בינו לבינה חלפה ונפרדו דרכיהם כעבור שנים, כאשר הלך אותו בחור לעולמו שבע ימים ורב פעלים והוא בעל ממון רב, מניות ומגרשים, מקרקעין ומפעלים, ומשאיר אחריו אשה, שהיתה אהובת לבו עשרות שנים, בנים ובנות, שלא היה גבול למסירותו אליהם ולאהבתם אליו, מופיעה אותה נערה, שהיא כבר גברת כבודה, שולפת את אותה צוואה ואומרת: 'הכל שלי, כי כך ציווה בעבר אהובי, שאת זכרו אני נוצרת בלבי'. האם, בהעדר ראיה כתובה על ביטול הצוואה לא יהיה מנוס מפסיקה המצווה על קיומה ואגב כך מנשלת את משפחת המנוח מנכסיו?!"

בית המשפט המחוזי קבע אמנם, כי ביטול צוואה או שינויה, בגלל שינוי במצב משפחתי של המצווה, אפשריים רק מכוח חוק, וכי בישראל אין הוראת דין המורה על ביטול צוואה, בשל שינוי נסיבות; אך הוא פסק, מטעמים שונים, כי אין לקיים את הצוואה, וניתן צו ירושה לפיו היורש היחידי הינו בנו של המוריש.

אלא שבית המשפט העליון הפך בע"א 5654/92 את נימוקי פסק דינו של בית המשפט המחוזי (למרות "שבנסיבותיו הספציפיות של המקרה יתכן שצדק השופט המלומד בסברתו שאילו היה המנוח נשאל בעת פטירתו אם מעדיף הוא את בנו על צאצאי אחיו היה משיב על שאלה זו בחיוב; דא עקא ששומה עלינו לפעול במקרה שלפנינו על יסוד שיקולים נורמטיביים ולא על יסוד שיקולים אינדיבידואליים של צדק, העשויים להשתנות ממקרה למקרה"), וקבע, כי אין להידרש לנסיבות חיצוניות, שעה שלשון הצוואה ברורה, הוראותיה משתלבות זו בזו, ויש בהן כדי ללמד על רצון המצווה בעת שנערכה. עם זאת, אושרה התוצאה לפיה ירש הבן את אביו, אך זאת מכח הוראת סעיף 49 לחוק הירושה, לפיה, אם מתו הזוכים לפני המצווה, ואם נותרו לו צאצאים, הם ירשו אותו במקום הזוכים.

במקרה שנדון בבית המשפט לעניני משפחה, בת"ע 948-02-09 הנ"ל, ערך מוריש צוואה בשנת 1973, במסגרתה הנחיל את ביתו לשימושה הבלעדי של אשתו, תוך שנאסר עליה להעביר את הנכס, ונקבע כי לאחר פטירתה יעבור הבית לבעלותה הבלעדי של עמותת צדקה. האשה נפטרה בשנת 1987 והמנוח נפטר ערירי בשנת 2007. הצוואה לא התיחסה לאפשרות כי האשה תלך לעולמה בחיי המצווה. לאחר פטירת המצווה ניתן צו ירושה לפיו יורשיו על פי דין של המוריש הינם אחיו ואחייניו. לאחר מתן צו הירושה נודע לעמותה כי היא הנהנית על פי הצוואה, ועתרה לביטול צו הירושה ולקיום הצוואה. אחיו ואחייניו של המוריש טענו, בין היתר, כי הוא השמיד את הצוואה, ולכל הפחות, די בחלוף הזמן (34 שנים מאז עריכת הצוואה) ובשינוי הנסיבות (פטירת אשת המוריש עוד בחייו), כדי להגיע למסקנה כי המנוח "שכח" מקיומה של צוואתו וכי רצונו האחרון היה להוריש את עזבונו ליורשיו על פי דין. בית המשפט לעניני משפחה ציין, כי "זולת המקרה לעיל [פרשת "בורשטיין נ' מסר" – ד.ר.] לא מצאתי (וכך גם ב"כ היורשים על פי דין), כל מקרה אחר בפסיקה שדן בטענה 'שנשתכחה מלבו של המצווה צוואתו', או כי 'שינוי נסיבות הצדיק פרשנות המבטלת את הצוואה', ולא סברתי שמקרה זה אמור להיות חריג בתבנית נוף הפסיקה. יחד עם זאת, הנסיבות שבפני אכן חריגות ויוצאות דופן; מדובר בחלוף של 34 שנים מאז מועד עריכת הצוואה ועד מועד פטירת המנוח. מדובר בשינוי נסיבות מהותי המתבטא בפטירת אשת המנוח עוד בחייו וזאת כעשרים שנה לפני שהוא נפטר ומדובר בצוואה ששותקת לחלוטין ביחס לנסיבות של פטירת 'היורש הראשון', (קרי אשת המנוח), עוד בחיי המנוח. רוצה לומר, כי אין בידי לפעול על פי פסיקת בית המשפט המחוזי בענין מסר נ' בורשטיין, בייחוד שעה שטעמיה לא אומצו בפסיקת בית המשפט העליון. יחד עם זאת, סבורני כי מדובר בנסיבות מיוחדות, אשר משליכות על המהלך הפרשני של הוראות הצוואה והדין החל עליה. אכן כדברי כב' השופט שטרוזמן 'שיכחה היא מידת אנוש והאפשרות שהמנוח לא זכר את צוואתו מתקבלת על הדעת'. דברים אלה מוצאים חיזוק בראיות שלפני… התרשמות בית המשפט מהנסיבות היא, כי המנוח אכן 'שכח' מצוואתו, ככל הנראה בעקבות חלוף הזמן מאז עריכתה… יחד עם זאת, אין בהתרשמות זו של בית המשפט כי המנוח ׳שכח׳ מקיום צוואתו, כשלעצמה כדי להביא לבטלותה לאור הפסיקה. משכך, אין לקבל טענת היורשים על פי דין, לפיה המנוח השמיד את הצוואה ו/או כי היא מבוטלת רק בשל 'השיכחה'. סבורני, כי ההתחשבות ב'שיכחה' צריכה לבוא במסגרת פרשנות הוראות הצוואה והשלמת חסר, כפי שעוד יבואר…"

בסופו של דבר, נפסק בת"ע 948-02-09 הנ"ל, כי מהוראות הצוואה ניתן לומר בבירור כי בנסיבות הענין חל הסדר של 'יורש אחר יורש', במובן זה שהמנוח ציווה את אחד מנכסיו לשימושה של אשתו, ולאחר פטירתה יעבור הנכס לבעלות העמותה. אשת המנוח הלכה לעולמה עוד בחיי המצווה ואין בצוואה התיחסות למקרה כזה, ויש להשלים את החסר על דרך פרשנות הצוואה. מקום שנפטר היורש הראשון, בעוד המצווה בחיים, מתבטל הסדר ההורשה שנקבע בצוואה, והעזבון עובר ליורשים על פי דין. לפיכך זכו האח והאחיינים בעזבון המוריש, אך לא מכח צו ירושה, אלא מכח צו לקיום הצוואה…

במקרה שנדון בבית המשפט לעניני משפחה, בת"ע 2852/03, הועלו שלל טענות כנגד תוקפה של צוואה, "ולחלופין כי הצוואה נשתכחה מדעתו ומזכרונו של המנוח אשר שִינָה טעמו בכל הקשור ליחסו אל התובעים לאחר חתימתה וחפץ היה להעניק להם את בֵּיתו, אלא ששכח שערך צוואה המדירה אותם מלזכות בעזבונו ומתוך שכך לא ערך צוואה חדשה המתקנת את קודמתה". אך באותו מקרה, נדחו כל הטענות בענין תוקף הצוואה, ואף נקבע כי "בנסיבותיו של הענין דנן, הגיונה של הצוואה ברור ונהיר ואין אנו נדרשים לתמיהות וניחושים באשר לתוכנה וצורתה. המנוח לא היה מעוניין להנחיל דבר לילדיו, לרבות התובע, בשל יחסם הפוגעני אליו. חובה עלינו לקיים ולכבד רצונו זה". בניגוד לפסקי הדין הקודמים, שניתנו בנסיבות בהן השתכנעו בתי המשפט כי הצוואות שלפניהם אינן משקפות את רצונם של המצווים לאחר חלוף השנים, נקבע בת"ע 2852/03 הנ"ל: "בנסיבות הענין שלפנינו לא שוכנעתי כלל כי אכן חפץ המנוח בשינוי צוואתו לטובת בנו או כי זו נשתכחה מליבו. כאמור מתוך העדויות שבאו לפני עולה כי מערכת היחסים שבין האב לתובע לא הייתה מן המשובחות והנינוחות… אמור מעתה, מערכת היחסים הנזכרת בין המנוח לילדיו, עובר לעריכת צוואתו, יש בה לסבר ולחזק טעמה של הצוואה והוראותיה ואין אני מוצא מקום לשנותן או לשנות מצו הקיום שניתן לה".

גם במקרה שנדון בבית המשפט לעניני משפחה, בת"ע 22256-06-13, נדחו כל הטענות שהועלו כנגד תוקף הצוואה, וכן נקבע באותו נסיבות, כי "יש לדחות גם את טענת התובעים כי מדובר ב'צוואה שנשתכחה'. ראשית, כלל לא הוכח שהמנוח שכח שערך צוואה… בהחלט ייתכן כי עמדותיו ויחסו של המנוח למי מאחיו או אחייניו השתנו מאז שערך את הצוואה… ברם, משהמנוח לא ביטל ולא שינה את צוואתו, יש לקיימה. לא הוכח כלל כי המנוח ערך צוואה מאוחרת יותר ומדובר בהשערה שכלל לא הוכחה…"

פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה, בת״ע 32072-10-13, הינו חריג: בית המשפט קבע, במפורש, "לטעמי המקרה כאן, הוא אחד מבין מקרים נדירים בהן יש לקבוע כי הצוואה היא צוואה שנשתכחה, לפנות לנסיבות החיצוניות ולא לפרש הצוואה בהתאם".

באותו מקרה, הוגשה לקיום צוואה, עליה חתמה המנוחה למעלה מ-30 שנים קודם לפטירתה, ובה היא זיכתה בעזבונה רק שניים מילדיה (התובעים). במרוצת השנים לא היה ידוע דבר דבר קיומה של הצוואה לאיש, פרט לאחד מן התובעים (והיא לא היתה זכורה למנוחה). נפסק בת״ע 32072-10-13 הנ"ל: "תכלית הצוואה היא לחול על נכסים וזוכים כפי מצבם במות המצווה ולא במועד עריכת הצוואה… פרשנות צוואה נעשית מתוך רצון לקיים את רצון המצווה. המסגרת לפרשנות צוואה קבועה בסעיף 54 לחוק הירושה… המורה כי צוואה תפורש לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מן הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת – מתוך הנסיבות… במקרה כאן, מצאתי כי 'לשונה הפשוטה' של הצוואה אינה עונה על רצון ואומד-דעת המנוחה, למרות שלכאורה הוראותיה ברורות… לטעמי המקרה כאן, הוא אחד מבין מקרים נדירים בהן יש לקבוע כי הצוואה היא צוואה שנשתכחה, לפנות לנסיבות החיצוניות ולא לפרש הצוואה בהתאם. מהעדויות שנשמעו הגעתי לכלל מסקנה כי הצוואה מיום 30.8.1980 נשתכחה על ידי המנוחה ואינה משקפת את רצון המנוחה. כן הגעתי למסקנה כי תובע 1 הסתיר קיומה במכוון הן מהמנוחה והן מאחיו, כשהוא 'אורב לשעת הכושר'. בנסיבות אלו מצאתי כי יש לפרש ולהשלים החסר בצוואה בהתאם לנסיבות, עמדותיה ויחסה של המנוחה לילדיה, שהשתנו – מאז מועד עריכת הצוואה, 33 שנים טרם פטירתה. משמעות העובדה כי מדובר בצואה שנשתכחה היא כי כאשר הנסיבות החיצוניות מצביעות, חד משמעית, על רצונה של המנוחה לחלק עזבונה בין כל ילדיה מתוך דאגתה לכל ילדיה בשוויון, ורצון זה בא לידי ביטוי אף בצוואה, ניתן להשלים החסר לפרש הצוואה ביחס לנסיבות החיצוניות…"

בית המשפט הורה על קיום הצוואה אגב הוספת תנאי שמשמעותו כי יורשי המנוחה הם כלל ילדיה בחלקים שווים; וכן קבע, כי אפילו לא ניתן היה לפרש את הצוואה על דרך הוספת התנאי, יתכן שהיה מקום לקבוע כי הצוואה בוטלה – "בוודאי שאין ליתן יד למצב בו המנוחה, אשר צוואתה נשתכחה ממנה, והיא הביעה רצונה באופן כה ברור בדבר רצונה כי עזבונה יחולק שווה בין ילדיה, רצונה לא יתממש בשל תחבולת זוכה".

עדכונים ותוספות

23.12.21

ביום 4.7.21 ניתן פסק דין חלקי במסגרת ת.ע. 70970-06-20 – מחלוקת בין אח ואחות, אשר אמם המנוחה ערכה שתי צוואות: האחת מיום 20.5.92 ("הצוואה הראשונה"), לפיה יחולקו נכסי עזבונה בין האחים; והשניה מיום 1.8.11 ("הצוואה השניה"),  לפיה תירש האחות ("הנתבעת") את מלוא העזבון. הצוואה השניה קוימה ביום 28.11.12 – אך בפסק דין שניתן בהליך קודם, בוטל הצו לקיום הצוואה השניה (וערעורים שהגישה הנתבעת לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון – נדחו). בהליך הנוכחי עותר התובע לקיום הצוואה הראשונה – ואילו הנתבעת הגישה התנגדות. פסק דין חלקי זה, עוסק, בין היתר, בשאלה "האם ניתן לא לקיים צוואה בעילה שאיננה מפורטת בחוק הירושה או האם ניתן במסגרת הליך של התנגדות לקיום צוואה לקיים את הצוואה, אך להורות הוראות שונות מאלה הכתובות בצוואה, בעילות המפורטות בהתנגדות דנא" – אך הסוגיה אינה רלוונטית לסקירה זאת, ולפיכך תתמקד תוספת זאת בסוגית "צוואה שנשתכחה", בלבד:

"…פסילת יורש מלרשת אפשרית רק בגדרי סעיף 5 לחוק, שאיננו רלוונטי להכרעה דנא. זכותו של יורש על פי צוואה קורמת עור וגידים רק עם מתן צו קיום צוואה… העילות בעטין לא יינתן צו קיום לצוואה, או לאיזו מהוראותיה (בלי לדקדק בהבדל בין שני המקרים לענין העילות השונות…) מנויות בסעיפים הבאים: סעיף 26 (צוואת קטין או פסול דין, או צוואת מי שלא ידע להבחין בטיבה), סעיף 30 (אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה, תרמית וטעות), סעיף 33 (הוראה סתומה), סעיף 34 (הוראה בלתי חוקית, בלתי מוסרית או בלתי אפשרית), וסעיף 35 (הוראה לטובת עד לצוואה או הנוטל חלק בעריכתה) (להלן: עילות הבטלות). יכול שלא יינתן צו לקיום צוואה גם במקרה בו נפל בה פגם צורני המצדיק זאת, נושא שאינו רלוונטי להכרעה דנא. מקרה נוסף שיש להתייחס אליו הוא זיוף צוואה. טענת זיוף איננה עילת בטלות, אלא טענה שלא מדובר בצוואה, כי אם במראית עין של צוואה… מתבקשת מאליה מסקנה, שרק העילות המנויות בחוק הן עילות בטלות, ואין בילתן… יודגש, שכל עילות הבטלות נעוצות באירועים ועובדות הרלוונטיים לתקופה לפני או במועד עריכת הצוואה… אירועים שאירעו לאחר עריכת הצוואה יכולים להיות רלוונטיים כראיה לביסוס איזו מעילות הבטלות, אך אינם יכולים לבסס, כשלעצמם, עילת בטלות…

חריג אפשרי לאמור לעיל היא טענה, שצוואה נשתכחה מלבו של המצווה. טענה (לא שכיחה) זו משמעותה בטלות צוואה בגין עילה שנולדה לאחר עריכתה. לענין זה יצוינו הדברים הבאים: אין אחיזה בפסיקה המחייבת (אף המנחה) לקיומה של עילת בטלות הנעוצה בשכחה של צוואה. למיטב ידיעתי, המקרה היחיד בו לא קוימה צוואה מאחר שנשתכחה (כעילה עצמאית, להבדיל ממהלך פרשני, כפי שיבואר להלן) הוא פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי (כערכאה דיונית) בת"ע (ת"א) 7355/89… אלא שפסק דין זה בוטל על ידי בית המשפט העליון (ע"א 5654/92…) לפיכך, לא קיימת עילת בטלות עצמאית, מלבר חוק הירושה, שענינה שכחה של צוואה {הערה: כאמור בסקירה המקורית לעיל, בפסק הדין בת״ע 32072-10-13 נקבע באופן חריג, ובמפורש – "לטעמי המקרה כאן, הוא אחד מבין מקרים נדירים בהן יש לקבוע כי הצוואה היא צוואה שנשתכחה, לפנות לנסיבות החיצוניות ולא לפרש הצוואה בהתאם"; ד.ר.} פסקי הדין (הספורים ביותר) שדנו בצוואה שנשתכחה… עשו שימוש בשכחת הצוואה כנסיבה המצדיקה פרשנות יצירתית (יש שיאמרו 'אגרסיבית'), של הצוואה על פי סעיף 54 לחוק. גם דרך זו נשללה בפרשת בורשטיין, אך מותבים שראו לנכון לצעוד בה תמכו יתדותיהם בדברי הנשיא ברק בפרשת טלמצ'יו (ע"א 1900/96…) לפיהם ישנם מצבים, שבהם הדין מאפשר הגשמת אומד דעתו של המצווה, גם אם לאומד דעת זה אין עיגון בלשון הצוואה. אלה הם מקרים מיוחדים שבהם הדין מאפשר מתן מובן לצוואה שערך המצווה, או לביצועה הלכה למעשה, גם אם למובן זה או לביצוע זה אין קשר מילולי מינימלי עם לשון הצוואה. מכוחם של דברים אלה, ניתנו פסקי דין (בודדים) בהם קרא בית המשפט אל תוך הצוואה דברים שלא נאמרו בה, לאור מסקנתו, שהמצווה שכח שערך צוואה…

שלילת זכותו של יורש על פי הוראה ברורה בצוואה, מחייבת יתד פרשנית כלשהי. ללא יתד כזו, לא מדובר בפרשנות צוואה, אלא ביצירת צוואה חדשה, יש מאין… זאת ועוד, גם אם אלך לשיטת הסוברים (וחלקי אינו עמם), לפיה פרשנות צוואה כוללת את האפשרות להפוך אותה על פיה בשל נסיבות חיצוניות – צריכות נסיבות אלה לבסס מסקנה שהיא בבחינת למעלה מספק סביר, שכך ראוי לפרש את הצוואה. לענין זה ראוי ללמוד גזירה שווה מענין קרוב – ביטולה של צוואה, והגמשת התנאים הפורמליים לביטול זה. ההלכה הפסוקה בנושא האמור היא, שנדרשת הסתברות גבוהה מאוד, שהמצווה אכן רצה לבטל את צוואתו (בע"מ 11116/08…) כפי שיבואר להלן, המקרה דנא רחוק מלבסס מסקנה בדבר שכחה של הצוואה ברמת ההסתברות הנדרשת, וזאת גם אם אקבל את טענות הנתבעת על קירבן ועל כרעיהן.

כל אלה ואף זאת – הצדק עם התובע, שגם לו התקבלה טענת הנתבעת, לפיה מדובר בצוואה ש'נשתכחה', התוצאה היא בטלותה של הצוואה, ולא קיום חלקי. תוצאה זו מתבקשת מהגיונם של דברים, שהרי אומד דעתו של אדם ששכח שערך צוואה (וכאמור, עילה כזו איננה מוכרת בדין) היא שלא קיימת צוואה כלל ועיקר. לסיום פרק זה ראוי לתת את הדעת לענין רלוונטי נוסף – ההבדל בין פרשנות צוואה לבין צו לקיומה, וכן בין קיום צוואה לבין קביעת היקף העזבון. מחלוקת באשר לפרשנות צוואה או באשר להיקף העזבון אינה עילת בטלות… נהפוך הוא, מחלוקות אלה מניחות שהצוואה תקפה, והמחלוקת היא באשר לפרשנותה הנכונה של הצוואה או באשר להיקף הנכסים עליה חולשות הוראות הצוואה, ותו לא".

{ראו התיחסות לפסק הדין הנ"ל גם בתוספת מיום 3.8.22 להלן}

3.8.22

פסק דין של בית המשפט המחוזי, מיום 18.7.22 (פורסם ב"נבו"), במסגרת עמ"ש 55729-10-21: "לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה מיום 30.9.21 (כב' השופטת, סג"נ, מירה דהן בת"ע 1257-04-19) [פורסם בנבו] שהורה על ביטול צוואה מחמת שהיא 'נשתכחה' ע"י המנוח". בית המשפט קיבל את הערעור, וביטל את פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה – אשר משמעותו האופרטיבית היתה, "ביטולה" של צוואה, אשר במסגרתה ציווה המנוח את הרוב המכריע של עזבונו, ל-5 אחיו (המערערים); וכפועל יוצא מכך, אמור היה בנו של המנוח (המשיב בערעור, שהתנגד לקיום הצוואה הנ"ל) לרשת לבדו  (כיורש על פי דין) את כל עזבון אביו המנוח. פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה לא נסקר על ידי, אולם במסגרת פסק הדין בערעור, תואר הרקע העובדתי הרלוונטי, והובאה תמצית פסק הדין קמא:

"רקע עובדתי: המנוח… נפטר ביום… כשהוא כבן 78 שנים. המערערים הם חמשת אחיו (להלן גם: האחים) והמשיב הוא בנו יחידו (להלן גם: הבן). ביום 20.6.86 חתם המנוח על צוואה בכתב יד שבמסגרתה ציווה את כמעט כל רכושו לאחים. לבן, המנוח ציווה סך של 4,000 דולר בהגיעו לגיל 18 ולחברתו ש' הוא ציווה 6,000 דולר ארה"ב (להלן: הצוואה). לטענת הבן, המנוח ואמו הכירו בשנת 1970 ובשנת 1972 הוא נולד. לדבריו, עקב מערכת יחסים עכורה מאוד בין המנוח שהתנגד להמשך ההריון לבין האם, לא התקיים כל קשר בינו לבין המנוח במשך שנים רבות. לטענת הבן, בקיץ 1994, לאחר שחרורו מצה"ל וכשהוא בן 22, הוא רצה לדעת מי הוא אביו והחליט לטלפן אליו. הוא איתר את מספר הטלפון של המנוח בספר טלפונים ובשיחת הטלפון הראשונה שלהם, אמר לו המנוח שהוא מאוד שמח שהוא טלפן אליו והם קבעו להיפגש. הבן טען שלאחר שהמפגש הראשון ביניהם עבר בהצלחה, המנוח הזמין אותו להכיר את בת זוגו ש'… ומאז הקשר ביניהם העמיק מאוד והבן הפך להיות חלק מהותי ובלתי נפרד מחייו של המנוח. הקשר ההדוק התפתח והתהדק כך שכלל גם את ילדי הבן – הנכדים. למרות המרחק בין מגורי הבן בצפון הארץ לבין ביתו של המנוח במרכז הארץ, אחת לשבועיים או שלושה שבועות התארחו המנוח וש' בביתו של הבן וגם את החגים וימי ההולדת הם חגגו יחדיו. הבן טען שהמנוח סייע לו כלכלית והוא מימן עבורו ניתוח בארה"ב בסך של 57,000 ₪, ואף נתן לו 200,000 ₪ לצורך בנית ביתו, ולרגל לידת הנכדה הראשונה של המנוח הוא העניק לו מתנה בסך של 50,000 ₪. הבן טען שהמנוח וש' תפקדו כסבא וסבתא של ילדיו לכל דבר וענין והמנוח וש' גם הזמינו אותם לחופשות משפחתיות. בשנת 2011 שינה המנוח את המוטבים בקופת הגמל שלו והוא קבע את הבן וילדיו כמוטבים בקופה. הבן טען שבחודש דצמבר 2014 המנוח ביקש ממנו צילום של תעודת הזהות שלו כולל הספח והוא אמר לו ש'הגיע הזמן לכתוב צוואה'. לטענתו, בסוף שנת 2015 כשהוא ביקר את המנוח בביתו, המנוח וש' אמרו לו 'שהם כתבו צוואות חדשות לטובתם'… ואולם, לאחר פטירת המנוח, לא נמצאה שום צוואה חדשה ונותרה רק הצוואה.

המערערים הגישו את הצוואה לקיום ואילו הבן התנגד לצוואה. הבן טען שמדובר במקרה חריג ויוצא דופן שבו נחתמה צוואה למעלה משלושים שנה טרם פטירת המנוח, כאשר מציאות חיי המנוח היתה שונה לגמרי. שהרי, בעת שהצוואה נחתמה לא היה למנוח כל קשר עם בנו והקשר נוצר רק כמה שנים לאחר חתימת הצוואה. ברור שהצוואה נשתכחה מהמנוח ואין לקיים אותה. לדברי הבן, מאחר שהמנוח אהב אותו ואת ילדיו אהבת נפש והם היו עבורו 'הכל', ברור שהמנוח שכח מהצוואה או שחשב שהיא מבוטלת. הבן הסתמך, בין היתר, על עדותו של חבר המנוח מר ח'… שהעיד שבאותה העת, מאחר שעבודתם היתה כרוכה ברמת סיכון גבוהה, היתה הנחיה לעובדים לערוך צוואות ולכן המנוח ערך צוואה למרות שהיה בן 46 בלבד. כשהמנוח נפטר, האבלים ישבו שבעה בבית המנוח. הבן טוען שבעלה של המערערת 4 נכנס לחדר העבודה של המנוח ורוקן ארונות מתכולתן. עם תום השבעה, הבן מצא את הצוואה ומסר למערערים עותק מקורי של הצוואה. הבן טען שהיה בטוח שהמנוח ערך צוואה חדשה בשנת 2015 ואולם למרות חיפושיו, הוא לא מצא צוואה חדשה. הבן משוכנע שרצונו של המנוח היה שהוא יירש אותו וברור שגמירות הדעת ורצונו של המנוח לא היתה לנשל אותו לאחר שהם חידשו את הקשר והיחסים ביניהם היו מצוינים. לדבריו, ברור שהמנוח לא התייחס בצוואה למצב בו הקשר יחודש עמו ולכן צריך לבטל את הצוואה ולהורות על חלוקת העזבון על פי הדין. המערערים טענו מאידך שהמנוח לא שכח את הצוואה וזה היה רצונו. העובדה שהמנוח שינה את המוטבים בקופת הגמל שלו בשנת 2011 והורה שהבן יקבל כ-1.5 מליון ₪, מלמדת שהמנוח לא שכח את הבן וזה הסכום שהוא רצה להעניק לו. המנוח לא ערך צוואה חדשה ואף אחד לא העלים אותה. עוד טענו המערערים, שהבן שמר על מרחק פיזי ונפשי מהמנוח, לא הזמין אותו ואת ש' לחתונתו בשנת 2004 ואף לא למסיבות ברית המילה של שני ילדיו. הצוואה נמצאה בתיקיה בחדר העבודה של המנוח ובתיקיה היו גם צוואתה של ש' משנת 1997, צוואת אחד האחים ועותק מחוזה מכר של דירת המנוח… שנמכרה בשנת 2015. לטענתם, הצוואה לא נשתכחה, לא קיימת עילת ביטול בדין של 'צוואה שנשתכחה', ולכן יש לדחות את ההתנגדות. בית המשפט קמא קיבל את התנגדות הבן וקבע שהצוואה נשתכחה (להלן: פסק הדין)…

תמצית פסק הדין: 1. השינוי המהותי שחל בנסיבות חייו של המנוח, מעמיד בספק את השאלה האם במועד פטירתו הוא התכוון שעזבונו יחולק בהתאם לאותה צוואה ישנה. ניתן לעשות שימוש בעקרון תום הלב לצורך מתן פרשנות לצוואה שתעלה בקנה אחד עם כוונתו והן 'כמנוף להשלמת חסר בצוואה ובהסתמך על הנסיבות והנתונים ההיקפיים'. בנוסף, יש לקחת בחשבון גם שיקולי צדק. במקרה דנן על בית המשפט 'לנקוט בדרך הפרשנות במובנה הרחב, תוך זליגה לנסיבות והתמונה הכוללת והכל על מנת ליישם רצונו של המנוח'. 2. אין הלכה מכרעת בפסיקה בנושא טענת צוואה שנשתכחה, ואולם היו מקרים שנעשה שימוש בדוקטרינה זו. במקרה דנן, חברו הטוב של המנוח ח' שעבד יחד עמו העיד שהם התבקשו לחתום על צוואה מאחר שהם השתתפו בטיסות מסוכנות ואולם כעבור שנים, המנוח אמר לו שהוא דאג לבנו ולנכדיו… לדבריו, הוא בעצמו שכח שערך צוואה באותה עת. עדותו של ח' אמינה ויש לקבלה. 3. גם חבריו הוותיקים של המנוח במשך עשרות שנים… העידו שהמנוח אמר להם שהוא ישאיר הכול לבן ולנכדים. בנוסף, האחים הודו בחקירתם שהמנוח מעולם לא אמר להם שהוא ערך צוואה לטובתם, הוא לא נתן לאף אחד מהם עותק מהצוואה ולא אמר להם שיוריש להם דבר מעזבונו. אחות המנוח פלונית 4 אף אמרה לבן כמה שבועות לאחר פטירת המנוח, ביום 16.2.18 כי: 'לא יכול להיות שהוא לא עשה צוואה והכניס אתכם, לא יכול להיות'. פלונית 4 האמינה בזמן אמת שתימצא צוואה חדשה ועדכנית ואין כל הגיון בכך שהבן והנכדים לא יירשו את המנוח. 4. מאז לידת הבן ועד לשנת 1994 היה נתק מוחלט בין הבן למנוח מאחר שהיתה למנוח 'בטן מלאה' כלפי אמו של הבן. בשנת 1994 חודש הקשר ומאז חידושו ובמשך כ-24 שנים עד  פטירת המנוח, התקיים קשר משפחתי חם ואוהב בין המנוח לבין הבן וילדיו. הוכח שהמנוח אהב את נכדיו אהבת נפש ובינו לבין בנו היה קשר טוב והדוק וש', שלא היו לה ילדים משלה, התייחסה אליהם כאילו היו הם בנה ונכדיה. 5. הנוהג במשפחת המנוח היה להוריש לילדים ולנכדים. גם האחים אישרו שאף אחד מהם לא חשב להוריש משהו למי מאחיו אלא רק לילדיהם. נראה כי הצוואה נשתכחה מהמנוח….. 6. המנוח נהג בנדיבות כספית עם בנו במהלך השנים. הדבר מלמד על כך שהיה ביניהם קשר חם ומעניק וכי המנוח רצה לתמוך בו ובילדיו. העובדה שהמנוח שינה את המוטבים בקופת הגמל כך שבשנת 2008 הוא הוסיף את נכדו הראשון כמוטב ובשנת 2011 הוא הוסיף את נכדו השני, מלמדת שהמנוח ביקש להיטיב עם נכדיו והדבר לא בא במקום הורשת העזבון לבן ולילדיו. כנראה המנוח ידע שאף ללא הכנת צוואה, הבן הוא היורש היחיד שלו. 7. על פי צוואת ש' משנת 1997, שנחתמה כשלוש שנים לאחר חידוש הקשר של המנוח עם הבן, הבן יורש 11% מעיזבונה וכל אחד מהאחים כ-2.2% מעיזבונה. על פי צוואתה של ש' מיום 4.3.18, הבן יורש מחצית מעזבונה. מתקיים הליך נפרד ביחס לצוואתה של ש', כאשר הבן עותר לקיים את צוואתה האחרונה והאחים מתנגדים לקיומה. 8. הקשר בין הבן למנוח התחזק מאוד בעקבות לידת הנכדים שהוא אהב מאוד. העובדה שבשנת 1997 כשהקשר בין המנוח לבן היה רק בראשיתו בחרה ש' להעניק לבן 11% מעזבונה, מלמדת על הקשר האמיץ שהיה בין המנוח לבן ובוודאי שבחלוף השנים 'הקשר היה אמיץ ובסימן הענקות רבות'. 9. הבן הוא זה שמצא את הצוואה והעביר לאחים את העותק המקורי היחיד. העובדה שבקלסר שבו נמצאה הצוואה היו מסמכים משנים מאוחרות כגון צוואת ש' משנת 1997, צוואת האח פלוני 5 משנת 2008 והסכם מכר דירה משנת 2015 'אינה מובילה בהכרח למסקנה כי המנוח שב ואחז בצוואתו וכי עיין במסמך האמור בכל פעם שהתווסף מסמך לקלסר'. 10. הבן לא הצליח להוכיח שהמנוח ערך צוואה חדשה בשנת 2015. במייל שצירף הבן ובו צילום תעודת הזהות שלו שנשלח למנוח, אין אינדיקציה שמטרתו היתה לצורך עריכת צוואה. עדותו של הבן בכל הנוגע לביקור בבית המנוח וש' והודעתם שערכו צוואה חדשה 'לא היתה קוהרנטית' ולכן אין ביסוס לטענתו שהמנוח הודיע לו שערך צוואה חדשה. לכן, אין מקום לדון בטענת הבן שיד נעלמה נטלה את צוואת 2015. 11. על שולחן הכנסת הונחה הצעת חוק פרטית ביום 10.5.21 שלפיה אם חלפו למעלה מחמש עשרה שנים מאז שהמנוח ערך את צוואתו ועד לפטירתו, יהיה רשאי בית המשפט לקבוע שהצוואה בטלה, אם השתכנע שהצוואה נשתכחה ואינה משקפת את רצונו האחרון של המנוח. מקרה דנן הוא מקרה מובהק שאליו מכוונת הצעת החוק. 12. רצונו של המנוח ואומד דעתו הם אלו שמנחים את בית המשפט. רצון זה יש לפרש 'תוך הקנית משקל גם לנסיבות החיצוניות והעדויות… עקרון תום הלב הפורש כנפיו על כל הליך, כל חוזה, כל צוואה, יכול בנסיבות כגון דא, להשלים את אמות המידה האוביקטיביות בענין ולצורך בירור כוונת המנוח המקורית; כך גם שיקולי צדק והגינות האוספים את מכלול התווים מסביב לכדי לחן אחד'. 13. הצוואה שנשמרה בקלסר מרובה מסמכים במקום לא נגיש, נשתכחה מלבו של המנוח. כל העובדות המפורטות לעיל מלמדות כי הצוואה לא משקפת את רצון המנוח והוא לא ייחס משמעות לצוואה. אומד דעתו של המנוח בעת פטירתו היה שיורשו על פי דין – הבן – יירש את עזבונו ולא אחיו. שמירת הצוואה בקלסר 'היתה בעלת משמעות סנטימנטלית, שמירת הסדר ותיעוד מסמכים שנים אחורה ולא תיקוף משפטי להוראות הצוואה וכוונה אמיתית כי העזבון יחולק על פי הנקוב בצוואה משנת 1986'. הצוואה בטלה אף מכח 'הלכת החוטים השזורים'. 14. המנוח שכח מהצוואה ולא היה מודע להשלכותיה המשפטיות. אין בעובדה שלא נערכה צוואה מאוחרת כדי לשנות מהמסקנה שאין לקיים את הצוואה, ולכן הצוואה מבוטלת ויש ליתן צו ירושה אחר המנוח".

בית המשפט המחוזי סקר בקצרה את תמצית טענות המערערים: "הבן טען שתי טענות חלופיות סותרות. מצד אחד הוא טען שהמנוח ערך צוואה חדשה בשנת 2015 ומצד שני הוא טען שהצוואה נשתכחה. נקבע שלא הוכח שהמנוח כתב צוואה חדשה בשנת 2015, וטעה ביהמ"ש קמא כשקבע שקיימת עילה לביטול צוואה מחמת שנשתכחה, שעה שעילה כזו לא קיימת כלל בדין הישראלי. הצוואה ברורה ולא נדרשת לשום פרשנות. ביהמ"ש קמא ערך למעשה צוואה חדשה יש מאין עבור המנוח תחת צוואתו. ביהמ"ש קמא כתב את צוואת 'המצווה הסביר' וכירסם בזכותו של המנוח להביע את רצונו בצוואתו. מצווה לא חייב להיות הגון ולכן טעה ביהמ"ש קמא שעה שנזקק לשיקולי צדק, תום לב והגינות בפרשנות הצוואה. צוואה היא פעולה משפטית חד צדדית שלא קיים בצידה אינטרס הסתמכות. אין גם כל רלוונטיות לעובדה שהמנוח לא סיפר לאחיו אודות הצוואה והם לא ידעו עליה בחייו. בנוסף, 'הלכת החוטים השזורים' עוסקת בעילות לביטול הצוואה, רק כשמתעורר ספק בדבר רצונו החופשי והעצמאי של המצווה, ולכן היא לא רלוונטית למקרה דנן. הצעת החוק הפרטית שאוזכרה בפסק הדין ושנוסחה ע"י ב"כ המשיב, טרם עברה את שלבי החקיקה ואין לה כל משמעות נורמטיבית או משפטית. לא הוכח מעל לכל ספק סביר שעסקינן בצוואה שנשתכחה וכי אומד דעתו של המנוח היה שצוואתו תבוטל. ביהמ"ש קמא התעלם מהסתירה החזיתית בעמדת הבן שמצד אחד טען שהצוואה השתכחה, ומאידך טען שהמנוח ערך צוואה חדשה שנועדה להחליף את הצוואה הישנה. העובדה שהמשיב טען שהמנוח היה ער לכך שהוא יכול לערוך צוואה חדשה, מהווה הודאת בעל דין שהמנוח זכר שהיתה לו צוואה קודמת… ביהמ"ש קמא התעלם מסיומת ההקלטה של השיחה בין פלונית 4 לבן שבה אמר הבן לפלונית 4 כי: 'אני אישית לי לא היה ספק… שיש לכם פה חלק, לי לא היה ספק'. גם ח' הודה בעדותו שאין לו מושג האם המנוח רצה לשנות את הצוואה והוא מעולם לא דיבר איתו על כך. ביהמ"ש קמא התעלם מהעובדה שהצוואה היתה בקלסר שלקח עמו המנוח לאחר שעבר להתגורר בשנת 2002 בביתה של ש', והדבר מלמד שבאותה עת, אף לאחר שהקשר עם המשיב חודש, המנוח לא שינה את הצוואה ונטל אותה עמו. המנוח שינה רק את המוטבים בקופת הגמל ובחר שלא לשנות את הצוואה. ביהמ"ש קמא ניתק את עצמו מהוראות חוק הירושה ובחן את 'הגיונו' של המצווה שלא בשעת עריכת הצוואה. למעשה, בית המשפט קמא כתב צוואה חדשה, דבר שכלל לא היה מוסמך לעשות. למעט בשני מקרים חריגים שבהן ניתנו פסקי דין ע"י ערכאות דיוניות, אין פסיקה ובטח שלא הלכה, המתירה את ביטול רצונו של אדם בצוואתו ויציקת תוכן שונה לחלוטין לרצונו. לפיכך, יש לקבל את הערעור ולהורות על קיום הצוואה" [בית המשפט סקר גם את תמצית טענות המשיב, אולם מאלו לא אביא במסגרת זאת – ד.ר.]

נפסק, בין היתר: "המשיב ביסס את טענתו שאין לקיים את הצוואה על שני נימוקים. הראשון – המנוח אמר לו שהוא ערך צוואה חדשה בשנת 2015 ואולם הצוואה החדשה נעלמה. ברם, מאחר שאין ספק שנערכה צוואה חדשה שבה בוודאי נקבע שהצוואה הקודמת בטלה, הרי שיש לבטל את הצוואה. בית המשפט קמא דחה גרסה זו של המשיב וקבע שהיא לא הוכחה. נקבע כי עדותו של הבן בדבר הביקור שערך בבית המנוח ושבה לטענתו נאמר לו ע"י המנוח שהוא וש' כתבו צוואה חדשה לטובתו 'לא היתה קוהרנטית'. אין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו של ביהמ"ש קמא שקבע שלא נמצא 'כל ביסוס לטענת המתנגד' לפיה המנוח אמר לו שהכין צוואה חדשה.

הנימוק השני שבפי המשיב הוא שיש לבטל את הצוואה מאחר שהיא נשתכחה. האם קיימת בדין עילת ביטול מסוג זה? בת"ע 7355/89 בורנשטיין נ' מסר… דן בית המשפט המחוזי… בטענה זו וקיבל אותה… ברם, בית המשפט העליון ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנ"ל בכל הנוגע לקביעה שיש לבטלה מאחר שהיא נשתכחה מלבו של המצווה ואינה משקפת את רצונו בעת פטירתו… האם הלכה זו שונתה בעקבות הלכת טלמצ'יו? [ע"א 1900/96 – ד.ר.]….. למרות הלכת טלמצ'יו שהרחיבה מאוד את האפשרות לפרש צוואה ולהשלים בה חסר גם כשלא קיים לכך עיגון מילולי בצוואה, הפסיקה לא קבעה שניתן לאיין את הצוואה כולה ולקבוע שהיא מבוטלת לגמרי מאחר שהיא נשתכחה מלבו של המצווה. יש לזכור שהלכת טלמצ'יו דנה במקרה שבו המצווה הורתה בצוואתה שמכספים שמופקדים בסניף בנק מסוים יוקם הקדש ולאחר עריכת הצוואה המנוחה העבירה את הכספים לסניף בנק אחר של אותו בנק. באותו מקרה נקבע, שניתן לפרש את הצוואה כך שכוונת המנוחה היתה לסניף החלופי וזאת בין היתר בעקבות תורת הביצוע בקירוב ותורת התחליף. המרחק בין מקרה דנן שבו ביהמ"ש קמא קבע שיש לבטל כליל את הצוואה לבין מצב שבו רכיב בצוואה מפורש באופן שאינו דווקני ומילולי, הוא רב ביותר. לא ניתן להקיש ממקרה שבו עשה בית המשפט שימוש בכללי פרשנות מקובלים של מסמכים לצורך פרשנות של כמה מלים בצוואה, למקרה שבו מבוקש לנשל כליל נהנים מהצוואה כשאין בלשון הצוואה כל עיגון ואחיזה לפרשנות מסוג זה. יצוין כי יתר שופטי ההרכב בהלכת טלמצ'יו… נמנעו מלהצטרף לעמדתו העקרונית של כב' הנשיא ברק. בנוסף, בבית המשפט העליון נשמעו גם קולות אחרים שהסתייגו מהלכת טלמצ'יו…

במקרים בודדים מאד, קבעו ערכאות דיוניות שמאחר שהוכח לפניהם שהצוואה נשתכחה, יש לפרש את הצוואה בניגוד ללשונה הברור, על מנת לקיים את רצון המצווה במועד פטירתו. לדוגמא, בת"ע (חיפה) 32072-10-13… [פורסם בנבו]…) נקבע שלמרות שבצוואה נכתב שרק שני הילדים הקטנים של המצווה זוכים בעזבון, הדבר נעשה בתקופה שבה נותרו בבית רק שני הילדים הקטנים וכל יתר הילדים עזבו כבר את הבית ואולם לאחר שגם שני הילדים הקטנים עזבו את הבית, רצון המנוחה היה לחלק את עזבונה לכל ילדיה בחלקים שווים. באותו מקרה נעשה שימוש בסעיף 44 לחוק הירושה… ונקבע שלמעשה קיים תנאי מפסיק לפיו כאשר שני הילדים הקטנים יעזבו אף הם את הבית, תפקע ההוראה בצוואה שלפיה רק הם יירשו את מלוא העיזבון, וכל הילדים יירשו באופן שווה. בת"ע (פ"ת) 2640-06-18… [פורסם בנבו]… נדון מקרה שבו אדם ערך צוואה בעת שהיה בהליכי גירושין מאשתו הראשונה ובמסגרתה הוא העניק את עזבונו לאחיו ואחייניו. כעבור כמה שנים  הוא נישא לאישה אחרת ונולדו להם ילדים. אולם, המנוח לא ערך צוואה אחרת ונטען ע"י אלמנתו וילדיהם שהצוואה נשתכחה ממנו בחלוף יותר מארבעים שנה מאז שהוא ערך אותה. באותו מקרה נקבע שהוכח באופן חד משמעי שרצונו של המנוח באחרית ימיו היה שאשתו וילדיו יירשו אותו ולא אחייניו, ולכן יש לקבל את ההתנגדות ולקבוע שפרשנות הצוואה היא שהצוואה לא תקוים אם המנוח יתגרש מאשתו הראשונה ויקים משפחה חדשה ולכן יש ליתן צו ירושה על פי דין. ראו גם: ת"ע (טבריה) 948-02-09… [פורסם בנבו]… שערעור עליו התקבל בבית המשפט המחוזי בעמ"ש 27285-06-11… ופסק דינו של בית המשפט המחוזי אושר בבע"מ 4064/12… [פורסם בנבו]… וכן: ת"ע (כפ"ס) 2852/03… [פורסם בנבו]… ת"ע (ת"א) 13972-04-16… [פורסם בנבו]…

חוק הירושה קובע את עילות הבטלות של צוואה. שִכחת צוואה לא נמנית עם עילות הבטלות ולא ניתן להוסיף עילות בטלות שהמחוקק לא קבע. עילות הבטלות מתייחסות כולן לארועים או מצבים שקדמו לעריכת הצוואה או שהם ארעו במועד עריכת הצוואה עצמה. לא קיימת בדין עילה שנוצרה לאחר שהצוואה נחתמה. יש לזכור כי: 'מצווה רשאי לפעול בחוסר סבירות. מצווה רשאי לפזר רכושו לכל עבר ללא כל הגיון. בצדק הודגש כי 'אין כאן מקום לפנות אל האדם הסביר מדיני הנזיקין'… יש להגשים את רצונו האינדיווידואלי של המצווה, יהא מוזר כאשר יהא' (אהרון ברק, פרשנות צוואה, 283). העובדה שביום 10.5.21 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית… שמטרתה להוסיף את עילת הביטול של צוואה שנשתכחה בחוק הירושה, מלמדת שהמצב המשפטי כיום לא מאפשר לראות במצב שבו הצוואה נשכחה עילת ביטול, גם אם מוכח שהאמור בצוואה לא משקף כלל את רצון המצווה בעת  פטירתו. בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי: 'על פי החוק הקיים, צוואה מבוטלת במצב בו המצווה פעל באופן אקטיבי לצורך ביטולה, אם על ידי מסמך ביטול, אם על ידי השמדת הצוואה ואם על ידי עריכת צוואה חדשה… הוראות החוק הקיימות בישראל כיום – אינן כוללות הוראות בדבר בטלות צוואה בנסיבות בהן המצווה לא נקט בפעולה אקטיבית לביטולה'. מכאן, שיש צורך בתיקון החוק על מנת להכיר בעילת ביטול של צוואה שנשתכחה.

לא ניתן לבטל צוואה ברורה שלא נפל בה כל פגם, באמצעות דוקטרינה שלא מעוגנת בדין. אכן, יהיו מקרים שבהם תהיה תחושה קשה מאוד שרצונו האמיתי של המנוח לא מומש. ברם, אין הדבר נדיר אף בגדרי דיני הירושה ואין אנו בני חורין לפעול על פי תחושת הצדק שלנו, כשהדבר לא אפשרי מבחינת הוראות הדין. לא תמיד צדק ומשפט נפגשים. לדוגמא, טול מקרה שבו אדם פנה לעורך דין ומבקש לשנות את צוואתו ואף הוכנה כבר על ידי עורך דינו טיוטת צוואה המשקפת את רצון המצווה. ברם, אם המצווה נפטר בטרם שהספיק לחתום על הצוואה החדשה, לא ניתן יהיה לקיים את טיוטת הצוואה אף שאין ספק שצוואתו הקודמת לא משקפת כלל את רצונו במועד שנפטר. שהרי, אם לא קיים 'מרכיב היסוד בצוואה' בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה, לא ניתן לקיימה. כמו כן, אדם שפורמאלית נשוי ואולם הוא פרוד מאשתו כבר עשרות שנים ולא ערך צוואה, אף אם יוכח שאין ספק שהוא לא היה מעונין להוריש לאשתו דבר והוא שנא אותה, היא תירש אותו כיורשת על פי דין (עמ"ש 28845-10-12…) דוגמאות אלו מלמדות שלמרות הכלל ש'מצווה לקיים דברי המת', קיימות מסגרות משפטיות שהמחוקק קבע, ולעתים מי שלא פעל כנדרש בחוק, לא ניתן יהיה להגשים את רצונו האחרון….. מסכים אני לעמדת כב' השופט בר יוסף בת"ע 70970-06-20…  [פורסם בנבו]… {ראו לעיל תוספת מיום 23.12.21 – ד.ר.} כי אף לדעת הסוברים שניתן באמצעות פרשנות צוואה כגון על ידי 'הכנסת' תנאי מפסיק בצוואה להורות על ביטולה של הצוואה אם היא נשתכחה, הנטל להוכיח שהיא נשכחה צריך להיות מעל לספק סביר. במקרה דנן המשיב לא הוכיח מעל לספק סביר שהמנוח שכח אודות דבר קיומה של הצוואה וזאת משני נימוקים. הראשון – הצוואה נמצאה בתוך קלסר (אוגדן) שבו היו עוד שלושה מסמכים חשובים שסביר שהמנוח לא ראה אותם כבלתי רלוונטיים או מבוטלים… מדובר במסמכים חשובים ומהותיים ביותר – שלוש צוואות והסכם מכר – שיחד עמם היתה מונחת גם הצוואה. אם המנוח רצה לשנות את הצוואה וחשב שאבד עליה הכלח והיא כלל לא רלוונטית, מדוע הוא שמר אותה יחד עם שתי צוואות אחרות והסכם מכר דירתו? מדוע הוא לא השמיד אותה או כתב עליה שהיא מבוטלת? העובדה שהצוואה נמצאה יחד עם המסמכים הנ"ל שנערכו שנים רבות אחרי עריכת הצוואה, מעלה ספק לא קטן האם המנוח שכח מקיומה. הנימוק השני… המשיב הצהיר כי המנוח וש' הודיעו לו שהם כתבו 'צוואות חדשות'. מכאן, שהמנוח זכר בשנת 2015 שהיתה לו צוואה קודמת. לכאורה, לא ניתן אם כן לומר שהצוואה נשתכחה שהרי אם היא נשתכחה, מדוע המנוח התבטא בלשון צוואה 'חדשה'?

סיכומו של דבר: לא קיימת בדין עילת ביטול של צוואה מחמת שהיא נשתכחה. במקרה דנן, גם לא הוכח מעל לספק סביר שהצוואה נשתכחה…"

6.8.24

ראו את חלקה האחרון של התוספת מיום 6.8.24 לסקירה זאת; וכן את התוספת מיום 6.8.24 לסקירה זאת.

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.