פרשנות צוואה – “צוואה שנשתכחה”

בהתאם לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 (להלן: “החוק“), רשאי כל אדם “בגיר” לערוך צוואה (אם באותה עת הוא “יודע להבחין בטיבה של צוואה” ואינו “פסול דין”). לא תמיד יש צורך בעריכת צוואה, ואף אין “טעם” לערוך צוואה בגיל צעיר מדי (או לערוך שינויים “תקופתיים” בצוואה קיימת), אם כי במרוצת החיים עשויות להיווצר נסיבות שיצדיקו עריכת צוואה (או עדכונה). מכל מקום, כאשר נערכת צוואה, תְקֵפָה, היא תעמוד בתוקפה כל עוד היא אינה מבוטלת. לעתים תחלופנה שנים רבות מיום עריכת הצוואה ועד לפטירת המצווה, במהלכן יכול לחול שינוי דרמטי, בנסיבות שהיו רלוונטיות לעריכת הצוואה.

הביטוי “צוואה שנשתכחה” מתייחס למצב, שבו ערך המצווה, זמן רב לפני מותו, צוואה – תקפה כשלעצמה – ויש לאחר מותו מתנגדים ל”קיומה” של אותה צוואה (כנדרש לפי סעיף 39 לחוק – “אין לתבוע זכויות על פי צוואה ואין להיזקק לה כצוואה אלא אם ניתן עליה צו קיום“), בטענה כי הצוואה אינה משקפת את רצון המצווה בעת מותו, אולם המצווה “שכח” מקיומה ולכן לא שינה או ביטל אותה (לעתים נטען גם כי הצוואה “הושמדה”).

העיסוק בפסיקה בסוגיה זו, אינו “שכיח”, בלשון המעטה. היא נדונה לראשונה בפרשת “בורשטיין נ’ מסר” – פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ת”ע 7355/89), ופסק דינו של בית המשפט העליון בערעור (ע”א 5654/92). בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט לעניני משפחה (ת”ע 948-02-09), צוין כי “הפסיקה אינה משופעת בהלכות או מקרים הדנים בטענה לפיה מנוח ‘שכח’ מצוואתו ועל כן היא בטלה. אין פלא איפוא, כי המקרה היחידי שב”כ המלומד של היורשים על פי דין יכול היה לגייס לעזרת שולחיו, הינו פסק הדין של בית המשפט המחוזי בענין בורשטיין נ’ מסר… אלא שבית המשפט העליון הפך את נימוקי פסק הדין…”; פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה, בת”ע 948-02-09 הנ”ל, ניתן בשנת 2011, ומאז מוכרים לי פסקי דין ספורים נוספים, שדנו בסוגיה זו (וגם אליהם אתייחס בהמשך). כפי שנראה, בתי המשפט מעדיפים להיצמד לכלל, “צוואה היא מסמך פורמלי ואם ברור מתוכה שהיא משקפת את רצונו של המנוח בעת כתיבתה אין בית המשפט רשאי ליטול היתר לעצמו לכתוב למנוח צוואה חדשה, אך משום שהוא סבור שלפי אומד דעתו של בית המשפט היה המנוח כותב צוואה אחרת לו שקל את המצב מחדש במועד מאוחר יותר” (כאמור בע”א 5654/92 הנ”ל) – אך במקרים יוצאי דופן, עשוי להימצא “פתרון פרשני”, שמתיישב עם “תחושת הצדק”.

במקרה שנדון בת”ע (מחוזי תל אביב) 7355/89 (בורשטיין נ’ מסר), הלך עולמו מוריש, אשר התגרש מאשתו 22 שנים קודם למותו, ואשר ערך צוואה, יום לאחר רישום הסכם הגירושין, במסגרתה הוא הוריש את עיקר רכושו לאחיו ולאמו – תוך שקבע כי האחד יזכה בחלקו של האחר, אם ימות לפניו – ורק רבע מרכושו הוא הוריש לבנו, שהיה באותה עת תינוק. במרוצת השנים, נפטרו אחיו ואמו של המוריש (עוד בחייו), אך הוא לא שינה את הוראות הצוואה ולא ביטל אותה. למוריש היה קשר הדוק עם אחיו, אך יחסיו עם בני משפחתו הגיעו לכדי נתק מוחלט. כמתואר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, “אחרי פטירת המנוח חיפש הבן בניירות אביו ומצא ביניהם את הצוואה שנכתבה 22 שנה קודם לפטירתו במשרדו של עו”ד אליגון… הבן שנדהם למקרא הצוואה, לפיה הוא זוכה רק ברבע מעיזבון, אביו, למרות היותו בנו היחיד והאהוב, מיהר לטלפן לעו”ד אליגון לברר אם אין בידו צוואה מאוחרת ממנה, ונענה בשלילה. מדברי הבן נודע לעו”ד אליגון על מותו של המנוח והוא הפקיד בבית המשפט את עותק הצוואה שבידו. למבקשת [בת אחיו של המוריש – ד.ר.] נודע על קיומה של הצוואה מהודעת בית המשפט על קיומה”. בנו של המוריש עתר לצו ירושה (לפיו יהיה היורש היחידי של אביו), ואילו בת אחיו של המוריש עתרה לצו לקיום הצוואה (לפיו היא, ואחותה, תירשנה 3/4 מעזבון המוריש, דוֹדן).

ראוי לצטט באריכות מפסק דינו של בית המשפט המחוזי (על אף שנימוקיו נהפכו בערעור): “על פי הראיות שהובאו לבית המשפט ניתן לקבוע בוודאות, שביום פטירתו לא העלה המנוח על דעתו שבנו לא יירש את כל עיזבונו. מסקנה זו מתחייבת מהעדויות הברורות… על אהבת האב לבנו וגאוותו בו, על התבטאויותיו האומרות שכל אשר לו מיועד לבנו ומהעובדות … על דעיכת קשרי המשפחה הקרובים, שהיו בין המנוח לבין בנות המשפחה אחרי מות אביהן, אחיו של המנוח. אם מצווה היא לקיים את דברי המנוח – אין ספק שלא את צוואתו מ-1967 יש לקיים. תוכנה, ששיקף את רצון המנוח בעת עריכתה, לא הביע את דעתו ב-1989. נעלה מכל ספק הוא, שלא היה למנוח ענין להנחיל את רכושו לבנות אחיו, כאשר בנו הוא משוש חייו והקירבה אליו היא בנפשו. ב-1967, כאשר המנוח היה בהליכי גירושין עם רעייתו, יום אחרי רישום הסכם הגירושין בבית הדין הרבני… החליט המנוח למנוע מרעייתו, שתהיה תוך זמן קצר גרושתו, את האפשרות להנות מרכושו, אם יילך לעולמו, בעוד בנם הנמצא בחזקתה ובשליטתה הינו תינוק או ילד… ברור לי, בנותני דעתי ליחסי האהבה והעזרה ששררו בין המנוח לאמו ובין המנוח לאחיו, שליבו בטח בהם שימצאו את הדרך להשתמש בעזבונו כדי לסייע לבנו, ככל שיזדקק לכך, מבלי שתיהנה מכך גרושתו. חלפו הימים והנסיבות השתנו:נ האם והאח נפטרו. הדירה… נמכרה. הבן גדל ובגר. הצוואה, שיועדה להבטחת שליטת אמו או אחיו בדירה ובשלושה רבעים של רכושו האחר ולהרחקת הרכוש מהישג ידה של גרושתו, איבדה את טעמה ותכליתה, היא אינה משקפת את רצונו האחרון של המנוח, ולדעתי, אינה עוד תקפה. לדעתי, ברבות השנים נשתכחה הצוואה מלבו של המנוח והיא היתה מונחת בארון בין ניירותיו, כאבן שאין לה הופכין… אם לא שכח המנוח את צוואתו, לא מן הנמנע שלא ראה בה עוד תוקף בגלל האפשרויות הבאות: 1. המנוח ביטל את הצוואה במסמך כתוב כדין שאבד או שעדיין לא נמצא. 2. המנוח סבר שצוואתו מבוטלת, כי הביע את רצונו לפני העדות על הענקת כל עיזבונו לבנו. 3. המנוח לא ראה צורך לטרוח בביטול הצוואה, כי נס ליחה אחרי מכירת הדירה… השיכחה היא מידת אנוש והאפשרות, שהמנוח לא זכר את צוואתו מ-1967, נראית בעיני מתקבלת על הדעת. החיוב, אם קיים חיוב על פי דין, לקיים צוואה שנשתכחה וברור שאין בה לקיים את דבר המת, יכול להביא לתוצאות בלתי נסבלות. נניח שבחור צעיר לימים וחסר כל מבטיח לנערתו, בחירת לבבו, את כל רכושו והוא מוכיח לה את אמינותו בהעלותו על הנייר בכתב ידו ובחתימתו את צוואתו, המעניקה לה את כל אשר לו וכל אשר יהיה לו ברבות הימים… חלף זמן, האהבה בינו לבינה חלפה ונפרדו דרכיהם כעבור שנים, כאשר הלך אותו בחור לעולמו שבע ימים ורב פעלים והוא בעל ממון רב, מניות ומגרשים, מקרקעין ומפעלים, ומשאיר אחריו אשה, שהיתה אהובת לבו עשרות שנים, בנים ובנות, שלא היה גבול למסירותו אליהם ולאהבתם אליו, מופיעה אותה נערה, שהיא כבר גברת כבודה, שולפת את אותה צוואה ואומרת: ‘הכל שלי, כי כך ציווה בעבר אהובי, שאת זכרו אני נוצרת בלבי’. האם, בהעדר ראיה כתובה על ביטול הצוואה לא יהיה מנוס מפסיקה המצווה על קיומה ואגב כך מנשלת את משפחת המנוח מנכסיו?!”

בית המשפט המחוזי קבע אמנם, כי ביטול צוואה או שינויה, בגלל שינוי במצב משפחתי של המצווה, אפשריים רק מכוח חוק, וכי בישראל אין הוראת דין המורה על ביטול צוואה, בשל שינוי נסיבות; אך הוא פסק, מטעמים שונים, כי אין לקיים את הצוואה, וניתן צו ירושה לפיו היורש היחידי הינו בנו של המוריש.

אלא שבית המשפט העליון הפך בע”א 5654/92 את נימוקי פסק דינו של בית המשפט המחוזי (למרות “שבנסיבותיו הספציפיות של המקרה יתכן שצדק השופט המלומד בסברתו שאילו היה המנוח נשאל בעת פטירתו אם מעדיף הוא את בנו על צאצאי אחיו היה משיב על שאלה זו בחיוב; דא עקא ששומה עלינו לפעול במקרה שלפנינו על יסוד שיקולים נורמטיביים ולא על יסוד שיקולים אינדיבידואליים של צדק, העשויים להשתנות ממקרה למקרה”), וקבע, כי אין להידרש לנסיבות חיצוניות, שעה שלשון הצוואה ברורה, הוראותיה משתלבות זו בזו, ויש בהן כדי ללמד על רצון המצווה בעת שנערכה. עם זאת, אושרה התוצאה לפיה ירש הבן את אביו, אך זאת מכח הוראת סעיף 49 לחוק הירושה, לפיה, אם מתו הזוכים לפני המצווה, ואם נותרו לו צאצאים, הם ירשו אותו במקום הזוכים.

במקרה שנדון בבית המשפט לעניני משפחה, בת”ע 948-02-09 הנ”ל, ערך מוריש צוואה בשנת 1973, במסגרתה הנחיל את ביתו לשימושה הבלעדי של אשתו, תוך שנאסר עליה להעביר את הנכס, ונקבע כי לאחר פטירתה יעבור הבית לבעלותה הבלעדי של עמותת צדקה. האשה נפטרה בשנת 1987 והמנוח נפטר ערירי בשנת 2007. הצוואה לא התיחסה לאפשרות כי האשה תלך לעולמה בחיי המצווה. לאחר פטירת הממצווה ניתן צו ירושה לפיו יורשיו על פי דין של המוריש הינם אחיו ואחייניו. לאחר מתן צו הירושה נודע לעמותה כי היא הנהנית על פי הצוואה, ועתרה לביטול צו הירושה ולקיום הצוואה. אחיו ואחייניו של המוריש טענו, בין היתר, כי הואח השמיד את הצוואה, ולכל הפחות, די בחלוף הזמן (34 שנים מאז עריכת הצוואה) ובשינוי הנסיבות (פטירת אשת המוריש עוד בחייו), כדי להגיע למסקנה כי המנוח “שכח” מקיומה של צוואתו וכי רצונו האחרון היה להוריש את עזבונו ליורשיו על פי דין. בית המשפט לעניני משפחה ציין, כי “זולת המקרה לעיל [פרשת “בורשטיין נ’ מסר” – ד.ר.] לא מצאתי (וכך גם ב”כ היורשים על פי דין), כל מקרה אחר בפסיקה שדן בטענה ‘שנשתכחה מלבו של המצווה צוואתו’, או כי ‘שינוי נסיבות הצדיק פרשנות המבטלת את הצוואה’, ולא סברתי שמקרה זה אמור להיות חריג בתבנית נוף הפסיקה. יחד עם זאת, הנסיבות שבפני אכן חריגות ויוצאות דופן; מדובר בחלוף של 34 שנים מאז מועד עריכת הצוואה ועד מועד פטירת המנוח. מדובר בשינוי נסיבות מהותי המתבטא בפטירת אשת המנוח עוד בחייו וזאת כעשרים שנה לפני שהוא נפטר ומדובר בצוואה ששותקת לחלוטין ביחס לנסיבות של פטירת ‘היורש הראשון’, (קרי אשת המנוח), עוד בחיי המנוח. רוצה לומר, כי אין בידי לפעול על פי פסיקת בית המשפט המחוזי בענין מסר נ’ בורשטיין, בייחוד שעה שטעמיה לא אומצו בפסיקת בית המשפט העליון. יחד עם זאת, סבורני כי מדובר בנסיבות מיוחדות, אשר משליכות על המהלך הפרשני של הוראות הצוואה והדין החל עליה. אכן כדברי כב’ השופט שטרוזמן ‘שיכחה היא מידת אנוש והאפשרות שהמנוח לא זכר את צוואתו מתקבלת על הדעת’. דברים אלה מוצאים חיזוק בראיות שלפני… התרשמות בית המשפט מהנסיבות היא, כי המנוח אכן ‘שכח’ מצוואתו, ככל הנראה בעקבות חלוף הזמן מאז עריכתה… יחד עם זאת, אין בהתרשמות זו של בית המשפט כי המנוח “שכח” מקיום צוואתו, כשלעצמה כדי להביא לבטלותה לאור הפסיקה. משכך, אין לקבל טענת היורשים על פי דין, לפיה המנוח השמיד את הצוואה ו/או כי היא מבוטלת רק בשל ‘השיכחה’. סבורני, כי ההתחשבות ב’שיכחה’ צריכה לבוא במסגרת פרשנות הוראות הצוואה והשלמת חסר, כפי שעוד יבואר…”

בסופו של דבר, נפסק בת”ע 948-02-09 הנ”ל, כי מהוראות הצוואה ניתן לומר בבירור כי בנסיבות הענין חל הסדר של ‘יורש אחר יורש’, במובן זה שהמנוח ציווה את אחד מנכסיו לשימושה של אשתו, ולאחר פטירתה יעבור הנכס לבעלות העמותה. אשת המנוח הלכה לעולמה עוד בחיי המצווה ואין בצוואה התיחסות למקרה כזה, ויש להשלים את החסר על דרך פרשנות הצוואה. מקום שנפטר היורש הראשון, בעוד המצווה בחיים, מתבטל הסדר ההורשה שנקבע בצוואה, והעזבון עובר ליורשים על פי דין. לפיכך זכו האח והאחיינים בעזבון המוריש, אך לא מכח צו ירושה, אלא מכח צו לקיום הצוואה…

במקרה שנדון בבית המשפט לעניני משפחה, בת”ע 2852/03, הועלו שלל טענות כנגד תוקפה של צוואה, “ולחלופין כי הצוואה נשתכחה מדעתו ומזכרונו של המנוח אשר שִינָה טעמו בכל הקשור ליחסו אל התובעים לאחר חתימתה וחפץ היה להעניק להם את בֵּיתו, אלא ששכח שערך צוואה המדירה אותם מלזכות בעזבונו ומתוך שכך לא ערך צוואה חדשה המתקנת את קודמתה”. אך באותו מקרה, נדחו כל הטענות בענין תוקף הצוואה, ואף נקבע כי “בנסיבותיו של הענין דנן, הגיונה של הצוואה ברור ונהיר ואין אנו נדרשים לתמיהות וניחושים באשר לתוכנה וצורתה. המנוח לא היה מעוניין להנחיל דבר לילדיו, לרבות התובע, בשל יחסם הפוגעני אליו. חובה עלינו לקיים ולכבד רצונו זה”. בניגוד לפסקי הדין הקודמים, שניתנו בנסיבות בהן השתכנעו בתי המשפט כי הצוואות שלפניהם אינן משקפות את רצונם של המצווים לאחר חלוף השנים, נקבע בת”ע 2852/03 הנ”ל: “בנסיבות הענין שלפנינו לא שוכנעתי כלל כי אכן חפץ המנוח בשינוי צוואתו לטובת בנו או כי זו נשתכחה מליבו. כאמור מתוך העדויות שבאו לפני עולה כי מערכת היחסים שבין האב לתובע לא הייתה מן המשובחות והנינוחות… אמור מעתה, מערכת היחסים הנזכרת בין המנוח לילדיו, עובר לעריכת צוואתו, יש בה לסבר ולחזק טעמה של הצוואה והוראותיה ואין אני מוצא מקום לשנותן או לשנות מצו הקיום שניתן לה”.

גם במקרה שנדון בבית המשפט לעניני משפחה, בת”ע 22256-06-13, נדחו כל הטענות שהועלו כנגד תוקף הצוואה, וכן נקבע באותו נסיבות, כי “יש לדחות גם את טענת התובעים כי מדובר ב’צוואה שנשתכחה’. ראשית, כלל לא הוכח שהמנוח שכח שערך צוואה… בהחלט ייתכן כי עמדותיו ויחסו של המנוח למי מאחיו או אחייניו השתנו מאז שערך את הצוואה… ברם, משהמנוח לא ביטל ולא שינה את צוואתו, יש לקיימה. לא הוכח כלל כי המנוח ערך צוואה מאוחרת יותר ומדובר בהשערה שכלל לא הוכחה…”

פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה, בת״ע 32072-10-13, הינו חריג: בית המשפט קבע, במפורש, “לטעמי המקרה כאן, הוא אחד מבין מקרים נדירים בהן יש לקבוע כי הצוואה היא צוואה שנשתכחה, לפנות לנסיבות החיצוניות ולא לפרש הצוואה בהתאם”.

באותו מקרה, הוגשה לקיום צוואה, עליה חתמה המנוחה למעלה מ-30 שנים קודם לפטירתה, ובה היא זיכתה בעזבונה רק שניים מילדיה (התובעים). במרוצת השנים לא היה ידוע דבר דבר קיומה של הצוואה לאיש, פרט לאחד מן התובעים (והיא לא היתה זכורה למנוחה). נפסק בת״ע 32072-10-13 הנ”ל: “תכלית הצוואה היא לחול על נכסים וזוכים כפי מצבם במות המצווה ולא במועד עריכת הצוואה… פרשנות צוואה נעשית מתוך רצון לקיים את רצון המצווה. המסגרת לפרשנות צוואה קבועה בסעיף 54 לחוק הירושה… המורה כי צוואה תפורש לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מן הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת – מתוך הנסיבות… במקרה כאן, מצאתי כי ‘לשונה הפשוטה’ של הצוואה אינה עונה על רצון ואומד-דעת המנוחה, למרות שלכאורה הוראותיה ברורות… לטעמי המקרה כאן, הוא אחד מבין מקרים נדירים בהן יש לקבוע כי הצוואה היא צוואה שנשתכחה, לפנות לנסיבות החיצוניות ולא לפרש הצוואה בהתאם. מהעדויות שנשמעו הגעתי לכלל מסקנה כי הצוואה מיום 30.8.1980 נשתכחה על ידי המנוחה ואינה משקפת את רצון המנוחה. כן הגעתי למסקנה כי תובע 1 הסתיר קיומה במכוון הן מהמנוחה והן מאחיו, כשהוא ‘אורב לשעת הכושר’. בנסיבות אלו מצאתי כי יש לפרש ולהשלים החסר בצוואה בהתאם לנסיבות, עמדותיה ויחסה של המנוחה לילדיה, שהשתנו – מאז מועד עריכת הצוואה, 33 שנים טרם פטירתה. משמעות העובדה כי מדובר בצואה שנשתכחה היא כי כאשר הנסיבות החיצוניות מצביעות, חד משמעית, על רצונה של המנוחה לחלק עזבונה בין כל ילדיה מתוך דאגתה לכל ילדיה בשוויון, ורצון זה בא לידי ביטוי אף בצוואה, ניתן להשלים החסר לפרש הצוואה ביחס לנסיבות החיצוניות…”

בית המשפט הורה על קיום הצוואה אגב הוספת תנאי שמשמעותו כי יורשי המנוחה הם כלל ילדיה בחלקים שווים; וכן קבע, כי אפילו לא ניתן היה לפרש את הצוואה על דרך הוספת התנאי, יתכן שהיה מקום לקבוע כי הצוואה בוטלה – “בוודאי שאין ליתן יד למצב בו המנוחה, אשר צוואתה נשתכחה ממנה, והיא הביעה רצונה באופן כה ברור בדבר רצונה כי עזבונה יחולק שווה בין ילדיה, רצונה לא יתממש בשל תחבולת זוכה”.

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן