פסק דין "על דרך הפשרה" (סעיף 79א לחוק בתי המשפט)

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

{הסקירה המקורית פורסמה בטרם כניסת תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 לתוקף}

סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, קובע כך:

"(א) בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בענין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה. (ב) אין באמור בסעיף קטן (א) כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט להציע לבעלי הדין הסדר פשרה או לתת, לבקשת בעלי הדין, תוקף של פסק דין להסדר פשרה שעשו ביניהם".

בדיונים שמתנהלים בבתי משפט, עולה לעתים הצעה (בדרך כלל, מצד בית המשפט) "לפסוק לפי סעיף 79א" – והכוונה היא לסעיף קטן (א).

כותרתו של סעיף 79א (כולו) הינה "פשרה" – אולם מדובר בביטוי שעלול לבלבל. סעיף קטן (ב) אמנם עוסק בפשרה "אמיתית" – בין אם מדובר בהסדר פשרה שהוצע על ידי בית המשפט, ובין אם מדובר במתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה שעשו הצדדים ביניהם. אך ענינו של סעיף קטן (א) הוא אחר – מדובר במתן פסק דין, לפי שיקול דעת – "גמיש" במיוחד – של בית המשפט, שתוכנו אינו ידוע מראש לצדדים.

תנאי מוקדם למתן פסק דין "לפי סעיף 79א" הינו הסכמת הצדדים, כולם. בבג"צ 2222/99 [כל פסקי הדין שיוזכרו בסקירה זו ניתנו ע"י ביהמ"ש העליון – ד.ר.] צוין בהקשר זה: "מוכר האמצעי של מתן פסק דין על דרך הפשרה כאשר הצדדים מסכימים כי בית המשפט יכריע בסכסוך ביניהם שלא על יסוד ראיות מלאות או ראיות כלשהן, ובלי שיהא כבול לדין המהותי ובלא שהם עצמם שותפים לגיבוש תוכנו של ההסדר לגופו. את תוכנו של פסק הפשרה בנסיבות אלה מעצב בית המשפט על פי שורת הצדק, ואת כוחו לעשות כן הוא שואב מהסכמת הצדדים".

מכיוון שסמכותו של בית המשפט נובעת מהסכמת הצדדים, רשאים הצדדים להסכים למתן פסק דין כאמור, בכפוף לתנאים (למותר לציין, כי כל התנאים חייבים להיות מוסכמים על כל הצדדים). ההסכמה יכולה להינתן בכל שלב של הדיון (ואף במסגרת ערעור), וניתן, למשל, להסכים כי ההכרעה תינתן על יסוד החומר שבפני בית המשפט (אפילו טרם נשמעו בפניו עדויות), כי ההכרעה תינתן לאחר סיכומי הצדדים (בכתב או בעל פה) בפני בית המשפט, כי בית המשפט יפסוק לגבי הוצאות משפט, וכיוצא באלו.

אחד התנאים המקובלים, הינו הסמכת בית המשפט לפסוק מעל לסכום מסוים ("רצפה"); עד לסכום מסוים ("תקרה"); או בטווח שבין שני סכומים שנקבעו מראש. לעתים קרובות, לא תינתן הסכמת הצדדים בלעדי "גידור" שכזה, שמצמצם את חשיפתם, לפסק דין "בלתי צפוי", מחד גיסא, ו"חסין" במיוחד בערעור (כפי שיפורט בהמשך), מאידך גיסא.

אפשרות נוספת, הינה להסכים כי בית המשפט "ינמק" את פסק הדין. ברע"א 9311/04 נכתב, "אין בהקשר זה חובת הנמקה… באנלוגיה לבוררות, הדעת נותנת, כי הסכמת הצדדים יכולה לכלול הנמקה… אך משלא הותנה הדבר, לא היתה כל חובה, ואכן בתי המשפט אינם מרבים כמדומני בנימוקים בהקשר סעיף 79א".

ברע"א 11579/05 נכתב אמנם כי "דעתי שלי נוטה לסבור שככל הניתן יש מקום להנמקה גם בפסקי דין הבאים על דרך הפשרה" [כאשר אין חובה מוסכמת כזו – ד.ר.] אך "כמובן מרווח שיקול הדעת רחב ותלוי נסיבות אף הוא"…

האמת היא, כי גם כאשר מוסכם כי פסק הדין ינומק, עפי"ר אין לכך משמעות רבה; ראשית, לפי נסיוני, קשה לצפות ל"הנמקה" של יותר ממספר שורות… שנית, בשים לב לכך, שסיכויי ההצלחה של ערעור הינם קלושים (בלשון המעטה), ולכך, שמלכתחילה מעניקים הצדדים לבית המשפט "מנדט" לשקול שיקולי "צדק" (לעתים ערטילאיים) – ראו התיחסותי להלן לשני ענינים אלה – ה"הנמקה" ממילא לא תועיל במיוחד, מבחינתו של בעל דין אשר לא יהיה שבע רצון מפסק הדין.

לעתים מניחים בעלי הדין, ואף באי כוחם, כי עצם ההסכמה למתן פסק דין "לפי סעיף 79א" תוביל לכך, שבית המשפט יפסוק "איפשהו באמצע"… אך הנסיון מלמד, כי לא תמיד אלו הם פני הדברים – וכך גם מסתבר למקרא פסקי דין, שניתנו במסגרת הליכי ערעור על פסקי דין כאלה. ברע"א 8152/12, למשל, נכתב בהקשר זה, "כידוע, במסגרת בחירה במסלול זה לוקחים הצדדים עליהם את הסיכון, כל אחד מכיוונו הוא, שבית המשפט יפסוק בניגוד לאינטרסים שלהם וללא הנמקה". וברע"א 9311/04 נכתב, "אין מקום להתערבות בפסק הדין שניתן על דרך הפשרה… הפרש בסכום החיוב החורג מציפיות המבקשים – ואיננו יודעים מה היו ציפיותיהם, ומכל מקום הסכימו לפסק דין על דרך הפשרה כשהם מיוצגים כדבעי – אינו יוצר נסיבות כאלה…"

במיוחד נכונים הדברים, כאשר בית המשפט מנסה לפסוק באופן שלדעתו (הסובייקטיבית) "יעשה צדק" (בעוד שאילו היה ניתן פסק דין "לפי הדין", התוצאה היתה יכולה להיות שונה מאד). אמנם נכתב כי "הרעיון הוא – הסמכת בית המשפט להכריע בסכסוך שביניהם שלא על יסוד ראיות מלאות או ראיות בכלל, אלא על יסוד הערכת השופט בדבר סיכויי התיק, שבעלי הדין מוכנים לסמוך עליה מראש" (ראו רע"א 9311/04), אולם "הערכת השופט בדבר סיכויי התיק", ריאלית ככל שתהיה, אינה אלא אחד מן השיקולים האפשריים…

בין היתר, נכתב בבג"צ 2222/99, שצוטט לעיל, כי "את תוכנו של פסק הפשרה בנסיבות אלה מעצב בית המשפט על פי שורת הצדק"; בבע"מ 419/17, נכתב כי "סמכותו של בית המשפט לפסוק הן על פי הדין והן על פי שיקולי צדק נוספים, בהכריעו על דרך הפשרה מכוח סעיף 79א – נקבעה זה מכבר"; בע"א 1639/97, נכתב כי "יש שפסיקה על דרך הפשרה מבוססת כל כולה על 'כללי צדק טבעי' (הנשקלים במאזני המשפט)…"; ואלו רק דוגמאות מעטות.

כאמור, וכפי שנקבע בפסקי דין רבים (שרק מקצתם יצוטטו להלן), סיכויי הערעור על פסקי דין שניתנו "לפי סעיף 79א", הינם קלושים ואף אפסיים, ויש להביא זאת בחשבון, בטרם מתן הסכמה להכרעה בדרך זאת.

בע"א 1639/97, למשל, נכתב כי "מן המפורסמות הוא, כי עילות ההתערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה מצומצמות מטבע הדברים יותר מאשר במקרה של ערעור רגיל, והנטיה להתערב תהא אך ורק במקרים של חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו"; וברע"א 9311/04, נכתב כי "היה על המבקשים לחלוף על פני שתי משוכות לא נמוכות… המשוכה השניה היא העובדה שפסק הדין בבית המשפט המחוזי ניתן על פי סעיף 79א(א), והתערבות ערעורית בפסקי דין בכגון דא נעשית אך במקרים חריגים – אף חריגה קיצונית – ובמשורה שבמשורה… כן ראו רע"א 4044/94… כדי שערכאת הערעור תתערב נחוץ איפוא שיתקיימו נסיבות קיצוניות".

ראוי לסיים סקירה זו בציטוט מתוך רע"א 10952/07: "זה המקום לחזור על העצה היעוצה… 'כי ראוי לצדדים המסכימים על הסמכת בית המשפט לפי סעיף 79א למקד מראש את העניינים שיידונו בהליך כזה, וכי ייעשה מאמץ להבהיר מעיקרא את המסגרת הדיונית באופן מפורט, נוכח חילוקי דעות אפשריים'… הדברים נאמרים מתוך רצון, מזה, לעודד שימוש בסעיף 79א, שיש בו, במקרים המתאימים, יעילות וחסכון זמן שיפוטי וגם ממד ערכי, ומזה, למנוע חילוקי דעות מיותרים".

עדכונים ותוספות

19.7.20

[א] ב-25.5.20 התפרסמה תמצית החלטה שניתנה על ידי נציב התלונות על השופטים (במשרד המשפטים), שכותרתה "ושוב על האיסור להפחית הוצאות לזוכה בתיק בשל אי הסכמתו להכרעה בדין על דרך הפשרה". הנציב הנוכחי (השופט בדימ' א. שוהם) אימץ החלטה ("אין להפחית בשיעור ההוצאות שיוטל בפסק דין על בעל דין לטובת הצד שכנגד, משום שהסכים להצעת פשרה של בית המשפט אשר נדחתה על ידי הצד שכנגד ואין לתעד בפרוטוקול את פרטיה של הצעת פשרה שנדחתה"), שניתנה על ידי קודמו בתפקיד (השופט בדימ' א. ריבלין), אשר אף היא שבה על שכבר נקבע בפסקי דין ובהחלטות קודמים – בכל אלה הובהר מפורשות, כי בעלי הדין רשאים להסכים או שלא-להסכים להתפשר, מבלי שיהיה בכך להשליך על תוצאות ההליך או על הוצאות המשפט.

[ב] ב-8.7.20 ניתנה החלטה של בית המשפט העליון בבקשה לעיכוב ביצוע במסגרת ע"א 4265/20. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד המבקשת, בסכום העולה על 5 מליון ₪, והמבקשת הגישה תביעה שכנגד בסכום העולה על 2.5 מליון ₪. לאחר מספר קדמי משפט והגשת תצהירי עדות ראשית, התקיים דיון נוסף, במהלכו הציע בית המשפט לצדדים כי ההכרעה בתביעה ובתביעה שכנגד תינתן על דרך הפשרה, ובעקבות כך הגיעו הצדדים להסכם דיוני (שקיבל תוקף של החלטה), לפיו הוסמך בית המשפט להכריע בתביעה ובתביעה שכנגד על-פי סעיף 79א, בטווח שינוע בין 1-2.5 מליון ₪, ללא הנמקה, על יסוד סיכומים שיגישו הצדדים. לאחר הגשת סיכומי המשיבה וקודם להגשת סיכומי המבקשת, שוחרר ב"כ המבקשת (לבקשתו) מיצוג המבקשת, ובהמשך ביקשה המבקשת את ביטול ההסכם הדיוני, בטענה כי לנציגה לא הוסברה משמעותו. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשת, בקובעו כי מעת שניתן תוקף שיפוטי להסכם דיוני, אין מקום להסיג את ההליך לאחור ולפתוח מחדש את חזית המריבה, וכי "לא ראוי שהסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטה שיפוטית, לאחר דיון ארוך, יוקע על נקלה בדרך של הגשת בקשה כללית בטיבה כמו היה עיקרון סופיות הדיון דוקטרינה לא מחייבת. אם לא נאמר כן, נימצא מסכלים את אלמנט הסופיות במשפט". כמו כן נדחתה הטענה לפיה נציג המבקשת לא הבין את משמעותה של הכרעה על דרך הפשרה. בקשה ל"עיון מחדש" בהחלטה זו – נדחה. בגין החלטות אלו לא הוגשה בקשת רשות ערעור.

לאחר שהמבקשת הגישה אף היא סיכומים, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתו נפסקו לטובת המשיבה 2.1 מליון ₪, בתוספת מע"מ, ללא נימוקים. המבקשת הגישה לבית המשפט העליון ערעור, ובקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט העליון דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, בעומדו על כך, כי "שניים הם השיקולים שנקבעו בפסיקת בית משפט זה לעיכוב ביצוע פסק דין עד להכרעה בערעור: (א) סיכוי הערעור הם טובים; (ב) מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש העיכוב, במובן זה שביצוע פסק הדין יגרום לו נזק בלתי הפיך או כי יהיה קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו ככל שיזכה בערעור ופסק הדין יבוטל. בין שני השיקולים הללו מתקיים יחס של מקבילית כוחות, לפיו ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן להקל בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך… הדברים נכונים ביתר שאת כאשר עסקינן בפסק דין המטיל על המערער חיוב כספי. הטעם לכך, הוא שבמקרה הרגיל אין המדובר במצב בלתי הפיך היה והמערער יזכה בערעורו ופסק הדין יבוטל… נטל השכנוע להראות שחל אחד החריגים בגינו יש לעכב ביצוע פסק דין, מוטל על מבקש עיכוב הביצוע… בנסיבות הענין, סברתי כי המבקשים לא הוכיחו קיומו של אף אחד משני התנאים המצטברים הנדרשים לצורך עיכוב ביצוע פסק הדין…"

לצורך סקירה זאת, רלוונטית התיחסות בית המשפט העליון לעובדה כי פסק הדין ניתן על דרך הפשרה: "בכל הנוגע לסיכויי הערעור – מבלי לקבוע מסמרות, נראה שסיכויי הערעור אינם גבוהים, בשים לב לכך שפסק הדין מושא הערעור ניתן על דרך הפשרה במסגרת הסכם דיוני, בהתאם להוראות סעיף 79א לחוק בתי המשפט. בית משפט זה עמד לא אחת על כך שגבולות ההתערבות בפסק דין הניתן על דרך הפשרה הם מצומצמים ביותר. התערבות ערכאת הערעור שמורה לאותם מקרים נדירים ויוצאי דופן, בהם פסק הדין שניתן חורג באופן קיצוני מגבולות הסבירות – במסקנותיו או בסכומים שנפסקו בו… אין משמעות הדבר כי פסק דין שניתן על דרך הפשרה חסין מפני ערעור, אולם ככל שנכונותה של ערכאת הערעור להתערב בפסק דין שניתן על דרך הפשרה תגבר, כי אז ייפגע יתרונו המובנה של מוסד הפשרה, וייפגעו ציפיות הצדדים לקיום הליך מהיר שתוצאותיו סופיות… הדברים נכונים ביתר שאת שעה שהצדדים בחרו כי הכרעתו של בית המשפט המחוזי על דרך הפשרה תהא ללא נימוקים… שהרי, במצב דברים זה לא ניתן לבחון את הלך מחשבתו של בית משפט קמא, אלא אך את התוצאה אליה הגיע. בענייננו, הסכום שנפסק הוא בטווח שהוסכם על הצדדים בהסכם הדיוני עובר למתן פסק הדין, ועל כן ספק אם המקרה נופל בגדר המקרים הנדירים ויוצאי הדופן המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור…"

24.9.20

ב-16.8.20 ניתן פסק דין בע"א 6780/19, במסגרתו נדונה השאלה, "מהו היקף התערבותה של ערכאת הערעור בפסק דין מנומק אשר ניתן על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א… על מנת להכריע בשאלה זו נבחן תחילה את המסגרת העיונית לדיון, ולאחר מכן ניישמה ביחס לעובדות המקרה שלפנינו".

בית המשפט העליון שב ועמד תחילה על העקרונות, שסוכמו בסקירה זו: "…סעיף 79א אינו מפרש לנו מה משמעותה של אותה "[פסיקה] בדרך של פשרה". בפסיקת בית משפט זה התגבשה העמדה כי משמעותה של אפשרות זו היא שחרור בית המשפט מכבלי הדין הפרוצדורלי והמהותי, והנחייתו לפסוק באופן הנראה לו הוגן וצודק בנסיבות הענין, בהתאם למכלול החומר שהונח לפתחו… ויובהר, בית המשפט איננו חייב במסגרת סעיף 79א לפסוק לפי הדין, ואולם הוא רשאי לעשות כן אם ימצא זאת לנכון… אחת הנגזרות המקובלות של שחרור בית המשפט מחובתו לפסוק על פי הדין, והסמכתו לפסוק על דרך הפשרה, היא שחרורו של בית המשפט גם מחובת ההנמקה… הטעם לכך הוא כפול: ראשית, הדין משמש במקרה הרגיל כבסיס הנורמטיבי למלאכת השיפוט, וככזה הוא מקנה לבית המשפט כלים מבוררים לא רק להכריע בתובענה, אלא גם לנמק את פסיקתו. מששוחרר בית המשפט מכבלי הדין לצורך ההכרעה, אין זה ברור מהן אמות המידה החלופיות שעל בסיסן עליו לנמק את החלטתו. שנית, היתרונות המרכזיים בהסמכת בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, הן מבחינת הצדדים להליך והן מבחינת האינטרס הציבורי, הם פישוט וקיצור ההליכים המשפטיים… הנה כי כן, ברירת המחדל… היא שבהעדר קביעה אחרת, הסמכת בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה משמעה כי היושב בדין נדרש לתת אך את השורה התחתונה של הליך שיקול הדעת השיפוטי – דהיינו את הכרעתו האופרטיבית ללא הנמקות. ודוק, משהוסמך בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה ללא הנמקות, בין אם באמירה מפורשת ובין אם באופן משתמע מברירת המחדל, הוא לא רק משוחרר מהחובה לתת הנמקות, אלא ראוי לו שיימנע ממתן הנמקות. מתן הנמקה עלול לסכל את המטרות שנמנו לעיל… ואולם, הצדדים רשאים להתנות על ברירת מחדל זו, ולקבוע כי בית משפט שהוסמך לפסוק על דרך הפשרה נדרש לנמק את החלטתו. אמנם בית המשפט אינו מחויב להענות לבקשת הצדדים לפסוק על דרך הפשרה עם הנמקות, ועל כך ניתן ללמוד מלשון "רשאי" שבסעיף 79א. עם זאת, ככל שבית המשפט נענה לאתגר זה (ואכן, זהו אתגר לא פשוט), מחובתו לספק הסבר לפסיקתו, וזאת הגם שהיא ניתנת על דרך הפשרה. ודוק, הסכמה כי פסיקה תינתן לפי סעיף 79א עם הנמקות אין משמעה כי בית המשפט מחויב לפסוק בסכסוך על פי הוראות הדין…"

ובאשר לשאלה המרכזית שנדונה בפסק הדין ("מהו היקף התערבותה של ערכאת הערעור בפסק דין מנומק אשר ניתן על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א"), נפסק: "במצב דברים זה, התערבות ערכאת הערעור עודנה מצומצמת מאד, שכן על בית המשפט לפסוק באופן הוגן וצודק ולא על פי שורת הדין. יחד עם זאת, היקף ההתערבות רחב יותר מאשר כשמדובר בפסק דין על דרך הפשרה ללא הנמקות, שכן נוכח ההנמקה יכולה ערכאת הערעור להתערב גם במצבים בהם נפלה טעות מובהקת בהליך שיקול הדעת, כדוגמת אי-התאמה בין ההנמקה ליישום ומצבים של הנמקה שגויה בעליל" (יצוין, כי בנסיבות הספציפיות של הענין, נדחה הערעור).

22.6.22

פסק דין מיום 2.6.22 (פורסם ב"נבו") שניתן בע"א (מחוזי מרכז) 30492-01-22 – ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א – לפיו נדחתה תביעת המערערת כנגד המשיב (עורך דין במקצועו), לאחר שהצדדים הסכימו כי "יינתן פסק דין על דרך הפשרה ולפי סעיף 79א… ללא הנמקה, על פי הדין המהותי, על בסיס כתב התביעה, כתב ההגנה וסיכומים בלבד, תוך ויתור העדת עדים וחקירתם". עוד הוסכם שהצדדים יהיו רשאים לצרף לסיכומים תצהיר מטעם בעלי הדין בלבד, וראיות שונות, וכי המערערת תהא רשאית לפנות לבית משפט בבקשה שיורה ללשכת עורכי הדין להמציא לבית משפט חוות דעת בענין גובה שכר טרחת המשיב, בהתאם לסעיף 89 לחוק לשעת עורכי הדין, התשכ"א-1961. כאמור בפסק הדין בערעור, "בהמשך להסדר הוגשו תצהירי הצדדים וסיכומים, וגם התקבלה חוות דעת מטעם לשכת עורכי הדין, שלפיה: 'בנסיבות הענין… ומתוך הנחה שעוה"ד לא השלים את מלאכתו, סבורה הוועדה ששכר הטרחה יהיה 50% מהשכר שנקבע בפועל על ידי עוה"ד'. לאחר שהוגשו סיכומים נקבעה תזכורת צדדים, וכך נכתב בפרוטוקול הדיון: 'בית המשפט משתף את הצדדים בקושי המהותי שנתקל בו בבואו ליתן פסק דין על יסוד ההסדר הדיוני שהתגבש בין הצדדים ואשר קיבל תוקף של החלטה, ועל פיו הסכימו הצדדים כי בית המשפט יכריע בתביעה לפי סעיף 79א אך על יסוד הדין המהותי, שעה שלהשקפתו של בית המשפט, בענינו של תיק זה, הכרעה לפי הדין המהותי טעונה קביעת ממצאי עובדה אשר לא ניתן לעשותה ללא שמיעת ראיות בתיק. במצב דברים זה, מציע בית המשפט לצדדים להסכים כי התיק יוכרע על דרך הפשרה, לפי הדין המהותי, אך תוך שבית המשפט יוסמך לקבוע לעצמו את ממצאי העובדה הנחוצים לו לצורך הכרעה בתיק, על יסוד הראיות שהוגשו בתיק ועל סמך הערכת הסבירות, שטענה עובדתית זו או אחרת הטעונה הכרעה תוכרע לטובת הצד שהעלה אותה. דהיינו, כי בית המשפט יעריך את ההסתברות שתתקבל עמדתו של צד זה או אחר ביחס לכל אחת מן המחלוקות העובדתיות הנחוצות להכרעה, בהתחשב בראיות שהוצגו לפניו ובנטלי ההוכחה, ויישם את הדין המהותי על עובדות אלו'. הצדדים הסכימו למתווה המתוקן, וניתן לו תוקף של החלטה… בהמשך לאמור, ניתן פסק דין בו נקבע, בין היתר, כך: 'לאחר שנתתי דעתי לגדרי המחלוקת כפי שנפרסו בכתבי הטענות, לטענות הצדדים ולכלל הראיות והמסמכים שהוגשו לתיק, מצאתי כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את עילת תביעתה ולפיכך אני דוחה את התביעה'. המערערת אינה משלימה עם פסק הדין ומכאן ערעורה…..

הגעתי למסקנה כי הדין עם המערערת, ופסק הדין שניתן אינו יכול לעמוד. בית משפט קמא הוסמך אמנם ליתן פסק דין ללא נימוקים, אולם בפסק הדין שניתן קיימת הנמקה. אמנם אין להנמקה פירוט, אולם ניתנה הנמקה להחלטה לדחות את התביעה, וההנמקה היא כי 'לא עלה בידי התובעת להוכיח את עילת תביעתה'. היינו, בית משפט לא דחה את התביעה מחמת שסבר שלא קיימת למערערת כל עילה לתביעה, אלא מאחר שמצא כי לא עלה בידה להוכיח תביעתה. הנמקה זו מוקשית היא בעיני, שכן בהעדר הליך הוכחות, אין לצפות מהתובע שיוכיח תביעתו. זאת ועוד. הסכמת הצדדים למתן פסק דין על דרך הפשרה, משקפת הסכמה והבנה כי בית משפט יביא בחשבון שיקוליו את כלל הנסיבות והשיקולים הרלוונטיים (ע"א 6780/19…) אכן, הצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן על פי הדין המהותי, וגם הסכימו כי בית משפט יוסמך לקבל את התביעה במלואה או לדחותה במלואה. עם זאת, לצד הסכמות אלו, קיימת ההסכמה המהותית לא פחות, והיא כי פסק הדין שיינתן יהא פסק דין על דרך הפשרה. פסק דין הדוחה תביעה בנימוק של העדר הוכחה, אינו מביא בחשבון את ההסכמה למתן פסק דין על דרך פשרה. ועוד. כאמור, בפרוטוקול… נכתב כך: '…בית המשפט יעריך את ההסתברות שתתקבל עמדתו של צד זה או אחר ביחס לכל אחת מן המחלוקות העובדתיות הנחוצות להכרעה, בהתחשב בראיות שהוצגו לפניו ובנטלי ההוכחה, ויישם את הדין המהותי על עובדות אלו'. נוכח הסכמת הצדדים כי בית המשפט יעריך את ההסתברויות, ועמדת לשכת עורכי הדין שהתקבלה בהסכמת הצדדים לפיה שכר הטרחה לו זכאי המשיב יהיה מחצית מהסכום עליו הוסכם, קשה להלום את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא.

לא נעלמה מעיני הפסיקה הקובעת כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסק דין שניתן לפי סעיף 79א… אולם מהנימוקים האמורים, אני סבורה כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים חריגים שבהם יש להתערב בפסק הדין… לאור האמור אני מקבלת את הערעור ומורה על ביטול פסק הדין. הדיון יוחזר לבית משפט קמא, שיתן פסק דין חדש שישקף את הסכמות הצדדים למתן פסק דין על דרך הפשרה. בית משפט קמא יפעל כחוכמתו על פי מיטב הבנתו ושיקול דעתו, והוא אינו כבול בפסק הדין שניתן…"

14.11.22

פסק דין מיום 6.11.22 (פורסם ב"נבו") שניתן בבית המשפט המחוזי (ע"א 29070-10-22) במסגרת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, אשר ניתן לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט (בנוסף, הוגש הערעור גם על החלטת בית משפט קמא, אשר דחה בקשה לביטול פסק הדין): "תביעתו של המשיב בבית משפט קמא התייחסה לרכישת רכב מהמערערת. לגרסת המשיב, נחתם בינו לבין המערערת הסכם לרכישת רכב משנת ייצור 2019. לאחר מכן שוכנע המשיב על ידי נציג המערערת לקבל רכב משנת ייצור 2018 שעלה על הכביש בחודש דצמבר 2018, אשר יוכל להיות מסופק לו תוך ימים ספורים (במקום בעוד כ-3 שבועות), כשנציג המערערת מציין בפני המשיב (בשיחה שהוקלטה) כי אין הבדל בין הרכבים, כי מה שקובע הוא מועד העליה על הכביש, וכי לרכב שעלה על הכביש בחודש דצמבר 2018, יש אותו שווי של רכב שעלה על הכביש בחודש ינואר 2019. בדיעבד ולאחר קבלת הרכב התברר למשיב כי הרכב עלה לכביש בחודש יולי 2018 ולא בחודש דצמבר 2018, והוא תבע מהמערערת את ההפרש בין שווי הרכב שקיבל, לבין שווי הרכב שאמור היה לקבל… פיצוי בגין עגמת נפש, הפסד זמן והוצאות נלוות… הצדדים הגיעו להסכמה בפני בית משפט קמא, כי פסק הדין יינתן לפי סעיף 79א… לאחר הגשת סיכומים בכתב, ולאחר שהוגשו הסיכומים, ניתן פסק הדין מושא הערעור, ובו התקבלה תביעת התובע במלואה. כחודש לאחר מתן פסק הדין הגישה המערערת בקשה לביטולו… [המערערת] טענה לשתי עילות ביטול: א. כתב התביעה התבסס על תצהיר כוזב ועל ראיה שבוטלה…. ב. רק במקרים קיצוניים יפסוק בית המשפט לפי סעיף 79א… כי יש לקבל את התביעה במלואה. כן נפסקו למשיב פיצויים… בגין עוגמת נפש, אותם זנח המשיב בסיכומיו… לאחר שהתקיים דיון בבקשת הביטול (אליו לא התייצבה המצהירה מטעם המערערת) דחה בית משפט קמא את בקשת הביטול מהטעמים הבאים: המצהירה מטעם המערערת לא התייצבה לחקירה נגדית, ומכאן שהנטען בבקשה לביטול פסק הדין נותר בעלמא; המערערת לא הוכיחה כי פסק הדין ניתן על בסיס מידע מוטעה; בדיון טענה ב"כ המערערת לראשונה ל'טעות משרדית'…..

מעמדו של פסק דין שניתן לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ידוע. מדובר במעמד רם, שכן בית המשפט הוסמך על ידי הצדדים ליתן פסק דין למיטב שיקול דעתו, ובלא שיהא עליו לנמק את פסק דינו. לפיכך, התערבות בפסק דין שניתן באופן זה במסגרת ערעור המוגש על ידי צד שלא היה שבע רצון מתוצאות פסק הדין, תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים…..

…בכל הקשור לטענותיה של המערערת המלינות על פסיקה לטובת התובע של סכום התביעה המלא, ועל כך שנפסקו לזכותו גם פיצויים בגין עגמת נפש, אין עילות ערעור אלה יכולות להתקבל, שכן קבלת התביעה במלואה היא בסמכותו של בית המשפט, הנותן פסיקתו לפי סעיף 79א… אף כי אינה שכיחה [ע"א 1639/97…ע"א 3958/95…] כך גם אין מניעה לפסוק את מלוא הפיצוי שנתבע בגין עוגמת נפש (אעיר כי המערערת לא צירפה את סיכומי התובע על מנת להוכיח את טענתה כי זנח את תביעתו לפיצוי בגין עוגמת נפש). בוודאי שאין מתקיים כאן אחד מהמקרים החריגים ויוצאי הדופן הנזכרים בע"א 6780/19…

שונים הם פני הדברים, במקרים בהם נטען כי פסק הדין הושג במרמה. טענה זו יש לבחון, בדרך כלל בתביעה חדשה המוגשת לביטול פסק הדין, ולא בבקשה המוגשת בתיק בו ניתן פסק הדין (ר' לענין זה רע"א 4582/18… [פורסם בנבו]…) בעניננו, הוגשה כאמור בקשה לביטול פסק הדין לבית משפט קמא, הליך שגוי כאמור לעיל. לא רק זאת, אלא שטעמי בית משפט קמא לדחית הבקשה מוצדקים, שכן הבקשה מבוססת על עובדות שנתמכו בתצהיר, ואולם המצהירה לא הגיעה להחקר על תצהירה, וב"כ המערערת ביקש להמשיך ולסיים את הדיון, ולפיכך, בדין לא יכול היה תצהיר זה לעמוד. התוצאה המתקבלת היא כי המערערת לא הוכיחה את טענותיה העובדתיות ובדין נדחתה בקשתה… נותר, איפוא, לבחון את הערעור לגופו, במישור טענתה של המערערת בדבר הסתרת ההסכם המאוחר על ידי המשיב, אולם גם טענה זו לא הובאה בדרך הנכונה, שכן היה על המערערת לבקש במסגרת הערעור, להגיש ראיה נוספת או ראיות נוספות, שלא נמצאו בפני בית משפט קמא עת ניתן פסק הדין. בקשה זו לא התבקשה על ידי המערערת, ובלעדיה אין בסיס לערעורה. מעבר לדרוש, אציין כי דין הערעור להידחות גם אם היה מתקבל ההסכם המאוחר כראיה נוספת, והיתה מתקבלת טענתה בדבר הסתרת הסכם זה על ידי המשיב… הטעם לכך הוא כי גם אם היה הסכם זה מונח לפני בית משפט קמא, לא היה בו כדי להביא לשינוי התוצאה….."

25.11.22

פסק דין מיום 9.11.22 (פורסם ב"נבו"), שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרת רת"ק 62549-07-22 (בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות, שניתן בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט). המבקש הגיש נגד המשיב תביעה (בגין נזק נטען לרכבו) בסך 16,950 ₪, ואילו המשיב הגיש תביעה שכנגד, שסכומה הוגבל לסכום התביעה המקסימלי בבית משפט לתביעות קטנות, 34,600 ₪. לאחר דיון, במסגרתו העידו הצדדים, נכתב לפרוטוקול: "הצעת בית המשפט: בית המשפט יכריע בתובענה ובתובענה שכנגד לפי סמכותו שבסעיף 79א… משמעות הדבר, שבית המשפט יכול לתת פסק דין שמקבל את התביעה ו/או התביעה שכנגד במלואה או דוחה את התביעה ו/או התביעה שכנגד או כל תוצאה שבאמצע. מובהר לצדדים שפסק הדין יינתן לאחר שנשמעו טענותיהם ועל סמך החומר הקיים בתיק; כי פסק הדין לא יהיה מנומק; כי הם רשאים שלא להסכים להכרעה בדרך זו וכי אין באי-ההסכמה כדי להשפיע על תוצאות המשפט; כי פסק הדין יסיים את המחלוקת בכל טענותיהם בכל הקשור לנזקים הנטענים בתביעה ובתביעה שכנגד; וכי ידוע להם שסיכויי ערעור על פסק דין כזה הם נמוכים במיוחד". שני הצדדים הודיעו לפרוטוקול כי הם "מבינים ומסכימים". לאחר מכן ניתן (שלא בנוכחות הצדדים) פסק דין לפי סעיף 79א, ונקבע כי המשיב ישלם למבקש סך 1,500 ₪.

לפי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, בבקשת רשות הערעור כתב המבקש "כי הוא מודע לכך שקיים קושי לערער על פסק דין שניתן לפי סעיף 79א לחוק, אך במקרה דנן נגרם לו עיוות דין. דו"ח שמאי שצירף העריך את הנזק לרכבו בסך 12,750 ₪. הוא גם צירף מסמכים בדבר שכר שמאי ושכר עו"ד בגין התראה ולא יתכן שנפסק לו סך של 1,500 ₪ בלבד. המבקש טען כי התנהלות בית משפט לא היתה תקינה. בית משפט הסכים לראות מסמכים שהציג לו… [המשיב – ד.ר.] רק לעיניו בלבד, ולמבקש יש תחושה מאז ש'יתכן שהפסיקה הושפעה גם משיקולים שאינם קשורים לגופה של התביעה…' בהחלטתי מיום… ביקשתי מהמשיב להשיב רק לטענת המבקש, ולפיה המשיב הציג לבית משפט בדיון מסמכים, שהעתק מהם לא ניתן למבקש. בפרוטוקול הדיון לא נמצא תיעוד לכך. המשיב הגיש תשובה, ואישר כי הוא הגיש לבית משפט במהלך הדיון שני מסמכים: האחד – נתון תחת חסיון רפואי. השני – נתון תחת חסיון מטעמי שמירת סודיות ופרטיות של אחרים. נטען כי שופט בית משפט לתביעות קטנות לא מצא לנכון להציג למבקש את המסמכים לאחר שהוא עיין בהם, וכי המבקש יכול היה להתנגד במהלך הדיון להצגת המסמכים או לדרוש עיון בהם אך לא עשה כן, ואף הסכים לאחר מכן שיינתן פסק דין לפי סעיף 79א לחוק. המשיב הוסיף, כי אם תינתן למבקש זכות ערעור, הוא יבקש להעמיד לערעור גם את נושא התביעה שכנגד, והוא יעמוד על כך שהתביעה שכנגד תהיה בסכום של 199,500 ₪, ולא בסכום המוגבל המותר בבית משפט לתביעות קטנות.

בהסכמת הצדדים הועברו המסמכים שהוצגו על ידי המשיב לבית משפט לתביעות קטנות לעיוני, והושמו במעטפה סגורה. לאחר שעיינתי במסמכים קבעתי בהחלטתי מיום 26.10.22: '1. עיינתי במסמכים שהוצגו לעיוני במעטפה סגורה. 2. אין ביכולתי 'לאמוד' את המשקל שניתן להם על ידי בית משפט לתביעות קטנות. אך לא ניתן להוציא מכלל אפשרות את הטענה, ולפיה היה למסמכים משקל בעת מתן פסק הדין. העובדה שאין תיעוד בפרוטוקול לנושא המסמכים הללו, פוגמת אף היא בפסק הדין שניתן בהתאם לסעיף 79א. 3. הצעתי למבקש ולמשיב היא להסכים לביטול פסק הדין, ובית משפט לתביעות קטנות ייתן פסק דין חדש ומנומק בתביעה ובתביעה שכנגד. בית המשפט לא יצטרך לזמן הצדדים פעם נוספת לדיון, אך יהיה רשאי, כמובן, לעשות כן. 4. המבקש והמשיב יודיעו עמדתם בנוגע להצעתי עד ליום 9.11.22'. המבקש לא התנגד לכך שהתיק יוחזר לבית משפט לתביעות קטנות, אך סבר כי מן הראוי להעביר למותב אחר, ולחלופין ביקש כי בית משפט זה שלערעור ייתן פסק דין על סמך כל החומר המצוי בתיק. המשיב התנגד להצעותיו של המבקש… ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לתת רשות ערעור, ולקבל הערעור, וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) ערכאת ערעור ממעטת להתערב בפסקי דין שניתנים בבית משפט לתביעות קטנות. ההתערבות נעשית במקרים חריגים, כאשר נגרם לאחד הצדדים עוול קשה, או כשמתעוררת שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה, זאת בשל טבעם זה של הליכי תביעות קטנות, שתכליתם בירור יעיל, מהיר ופשוט של הסכסוכים. ניתן לתת רשות ערעור גם כשנפלה טעות גלויה ובולטת בממצא עובדתי או ביישום הדין. וראה לענין זה: רע"א 5623/18… [פורסם בנבו]… רע"א 7535/16… [פורסם בנבו]…) ב) זאת ועוד, רק במקרים חריגים ביותר תתערב ערכאת ערעור בפסק דין שניתן בהסכמה בהתאם לסעיף 79א לחוק. בית המשפט העליון בע"א 6780/19… [פורסם בנבו]…) דן בהרחבה במהותה של פסיקה על דרך הפשרה. נקבע על ידי כב' השופט גרוסקופף… כי סעיף 79א לחוק לא מפרש מהי אותה פסיקה בדרך של פשרה, אך לפי פסיקת בתי המשפט '…התגבשה העמדה כי משמעותה של אפשרות זו היא שחרור בית המשפט מכבלי הדין הפרוצדורלי והמהותי, והנחייתו לפסוק באופן הנראה לו הוגן וצודק בנסיבות הענין, בהתאם למכלול החומר שהונח לפתחו…'; עוד נקבע שם, כי ברירת המחדל היא שבהעדר קביעה אחרת, בית משפט לא ינמק את הכרעתו… וכי 'ראוי לו שיימנע ממתן הנמקות'… זאת על מנת שלא תפגע התכלית שעומדת מאחורי הסמכת בית משפט לפסוק על דרך הפשרה: רצון הצדדים לפשט ההליך ולזרזו, ולצמצם את אפשרות הערעור 'למקרים נדירים ויוצאי דופן'. הודגש שם כי ראוי שבית משפט לא ינמק את פסק דינו. נימוק עלול לסכל את המטרות שעומדות מאחורי האפשרות למתן פסק דין לפי סעיף 79א, שכן נימוק עשוי ליצור בסיס להגשת ערעור על ההכרעה… באותו פסק דין הודגש, כי אמות מידה להתערבות ערעורית בפסקי דין לא מנומקים לפי סעיף 79א הן צרות מאוד… '…ודוק, אין בידינו רשימה סגורה של מקרים יוצאי דופן אלה, ואולם המרכזיים שבהם עוסקים במצבים של חריגה מסמכות או תוצאה בלתי הוגנת ובלתי צודקת בעליל…' ג) אני סבורה, כי במקרה דנן, העובדה שבית משפט קיבל בדיון מבעל דין אחד מסמכים, מבלי לתת לבעל הדין שכנגד לעיין בהם או לנמק, מדוע אין לאפשר לו עיון בהם, כל זאת ללא תיעוד בפרוטוקול, פוגמת בהליך. פרוטוקול דיון אמור לשקף את שהתרחש בדיון. משלא תועד נושא הצגת המסמכים והעיון בהם על ידי בית משפט בלבד, ממילא גם לא ניתן לטעון כלפי המבקש, כי הוא היה צריך לבקש מבית משפט שלא לעיין במסמכים, ומדוע לא עשה כן. כל ההתנהלות ביחס למסמכים חסרת תיעוד ולו תמציתי. דווקא בהליך של מתן פסק דין לא מנומק לפי סעיף 79א לחוק, יש חשיבות לכך שבעלי הדין יידעו מה החומר שעמד בפני בית משפט, טרם פסק את הדין. כיוון שעיינתי בעצמי במסמכים, ואינני מוציאה מכלל אפשרות כי למסמכים היתה השפעה מסוימת על תוצאת פסק הדין, אני סבורה כי זהו המקרה החריג שבו יש להתערב, ולבטל את פסק הדין שניתן בהתאם לסעיף 79א לחוק. בית משפט לתביעות קטנות ייתן פסק דין מנומק בתביעה ובתביעה שכנגד שהונחו בפניו. אין מקום להורות על העברת התיק למותב אחר, ואין מקום שבתיק הערעור יינתן פסק דין כערכאה ראשונה. בית משפט שלערעור לא שמע העדים, לא התרשם מהם, ואין מקום שייתן פסק דין במקום בית משפט לתביעות קטנות….. ניתן כמובן, לפי שיקול דעת בית משפט, לתת פסק דין מבלי לזמן פעם נוספת את הצדדים לדיון, וניתן כמובן לזמנם בשנית לדיון".

28.7.23

החלטה מיום 9.7.23 (פורסמה ב"נבו"), שניתנה במסגרת ע"א (מחוזי נצרת) 63010-01-23, שענינה בשאלה, "אם יש להתיר למערער לחזור בו מהסכמתו להסדר דיוני, לפיו יפסוק בית משפט זה באחת מהמחלוקות מושא הערעור על דרך הפשרה לפי הוראות סעיף 79א(א)…"

"המערער הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בצפת… במסגרת דיון בערעור שנערך לפנינו… קיבלו הצדדים המלצתנו והודיעו על הסכם דיוני כדלהלן: '…ערעורו של המערער יידחה למעט בענין הרכיב הנוגע לדמי שימוש/שכירות ראויים בגין התקופה… לגבי רכיב זה, הצדדים מסמיכים את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה בהתאם לסעיף 79א'… מוסכם, שחיוב המערער בסכום העולה על סכום התביעה שכנגד, דהיינו סך 4,489 ₪, יבוטל'. הסכמות הצדדים אושרו על ידינו וקיבלו תוקף של החלטה, תוך שהורינו למערער להגיש סיכומיו ביחס לנקודות שבמחלוקת, תוך 21 יום, וכן הורינו למשיבים להגיש סיכומיהם, תוך 21 יום לאחר מכן. ביום… עתרו הצדדים בהסכמה למתן ארכה להגשת סיכומיהם, שכן בכוונתם להיפגש ולנסות למצוא פתרון מוסכם על דרך הפשרה, ביחס למכלול המחלוקות. בקשה זו נעתרה בחיוב על ידינו, וניתנה ארכה כמבוקש, כך שסיכומי המערער אמורים היו להיות מוגשים עד 6/6/23, וסיכומי המשיבים היו אמורים להיות מוגשים עד 30/6/23. ביום 1/6/23 הגיש המערער את בקשתו הנוכחית, בה טען כי הוא חוזר בו מהסכמתו להכרעה על דרך הפשרה במחלוקות שהוגדרו לעיל, ומבקש כי הערעור יוכרע על יסוד החומר הקיים בתיק בית המשפט שלערעור. אין חולק שאף אחד מהצדדים לא הגיש סיכומיו לפי ההסכמה הדיונית, הגם שחלף המועד לעשות כן, וזאת בשים לב לבקשה שלפנינו…

המערער טוען כי הוא לא מחויב כלל לנמק סיבת חזרתו מההסכמה, והוא יכול להסתפק בעצם ההודעה בדבר החזרה מהסכמה להסדר דיוני. המערער מוסיף כי פסק דין מכח סעיף 79א(א)… יונק כוחו אך ורק מהסכמת הצדדים, ומקום שאין הסכמה, אין סמכות ליתן פסק דין על דרך הפשרה. המערער טוען, כי אם בית משפט זה יפסוק סכום כלשהו בגין דמי השימוש, ביחס למושכר, ללא ששולמה אגרה במקור בגין סכומים אלה במסגרת התביעה שכנגד בבית משפט קמא, הרי שייגרם לו עוול ואי צדק, שכן בית משפט קמא לא היה מוסמך לפסוק סכומים כלשהם ללא ששולמה האגרה במקור. המערער מוסיף, כי שולמו על ידו סכומים רבים לאחר נקיטת ההליך בבית משפט קמא, והם לא ימצאו ביטוי במסגרת ההכרעה על דרך הפשרה. המערער טוען כי הגיש בקשתו בסמוך מאוד לאחר שנערכה פגישת הפשרה שכשלה (להלן: פגישת הגישור). טרם הוגשו סיכומי הצדדים ולא נגרם ו/או ייגרם כל נזק למי מהם, באם יבוטל ההסדר הדיוני… המשיבים מתנגדים לבקשה מכל וכל, וטוענים כי הוגשה בחוסר תום לב משווע מצדו של המערער. לדבריהם, הפגישה שנערכה ביום 30/5/23 היתה מוצלחת, והובילה למתווה כולל ומוסכם של כלל המחלוקות, והם נדהמו שלאחר יומיים פנה אליהם המערער בטענות שונות ומשונות. לדבריהם, המערער הבין כי לא יוכל להציג במסגרת הערעור ראיות או טענות חדשות, שלא נשמעו בבית משפט קמא, ועל כן החליט לחזור בו, שלא כדין, מההסכמה הדיונית. לגופן של טענות המערער, טוענים המשיבים כי היו משלמים כל הפרש אגרה, שהיו מחויבים בו בעקבות חיוב בית משפט קמא בגין דמי השימוש, וכי ההליכים בהוצאה לפועל מעוכבים וממתינים לשפעול בהתאם להכרעה בערעור. לחלופין, נטען כי ככל ובית המשפט יורה על ביטול ההסכם הדיוני, הרי שיש לחייב את המערער בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין לדוגמא, בשים לב להתנהלותו חסרת תום הלב, כאמור.

דיון והכרעה: לאחר שבחנו טענות הצדדים, העיתוי בו הוגשה הבקשה לחזרה מההסכם הדיוני, הדין והפסיקה, באנו לכלל דעה, כי יש מקום לאפשר למערער לחזור בו מההסדר הדיוני, בכפוף לפסיקת הוצאות. נבאר כעת דרכנו למסקנה זו. הסדר דיוני הינו אמצעי יעיל לניהול הדיון, והבסיס המשפטי לתוקפו הוא האוטונומיה של הצדדים וזכותם לקבוע ולעצב את הדיון, סדרי הדין והראיות, בהליך שיפוטי שהם צד לו, מקום בו הצד השני מסכים לכך… על הסדרים דיוניים שכאלה יש לברך, בשל החסכון בזמן שיפוטי הנובע מהם… נפסק, כי על הסכם שענינו אופן בירור ההליך, חל חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973… מכח הוראות סעיף 61(ב) לאותו חוק, בשינויים המחויבים (ראו: רע"א 1581/13…) אשר על כן, לא בכדי נקבע כי בעלי הדין זכאים לצפות ולדרוש שההליך ינוהל על פי מתכונת ההסדר הדיוני… כן נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, כי אין להקל ראש בתוקפן של הסכמות אליהן מגיעים בעלי הדין תוך כדי ניהול ההליך. בדרך כלל יש לכבדן, וראוי שבתי המשפט יאכפו הסכמות אלה, ולא יאפשרו להשתחרר מהן בנקל. אחרת יפגע הדבר ביכולת בית המשפט לנהל את ההליך ביעילות, תוך הסתמכות על הצהרות והסכמות של פרקליטי הצדדים, תיפגענה ציפיות לגיטימיות של הצדדים שעל פיהן הם נערכו וכו'. אלא שגם אין מקום לעמדה הקיצונית לפיה אותן הסכמות תאכפנה בכל מחיר, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה (ראו רע"א 1581/13… [פורסם בנבו]). הנה כי כן, הסדר דיוני מושתת על הסכמות הצדדים, הואיל וכך, עומדת לכל צד האפשרות לחזור בו מן ההסכמה הזאת, אך זאת באישור בית המשפט. בית המשפט יטה לאפשר זאת כל עוד הדבר מוצדק ענינית, הוגן, ואין עמו פגיעה בבעל הדין האחר, אשר אפשר ושינה את מצבו לרעה על יסוד ההסכמה הדיונית, וכן בשים לב לסמיכות הזמנים ממועד ההסכמה הדיונית ועד לחזרה ממנה. ניתן לחלץ מהפסיקה [את] הפרמטרים הבאים, כמבחני עזר המסייעים לבית המשפט לשקול אם להתיר חזרה מהסכמה דיונית בטרם ניתן פסק דין: א. סמיכות הזמנים בין מועד ההסדר הדיוני למועד הבקשה להתיר חזרה ממנו. ב. מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על קיומו של ההסדר הדיוני והפעולות שננקטו על ידו בהסתמך על קיומו של ההסדר. ג. מידת המודעות של בעל הדין המבקש לחזור בו מההסדר הדיוני, למשמעויותיו של ההסדר הדיוני במועד השגתו. ד. שקילת הנזק שייגרם למבקש לחזור בו מההסדר הדיוני, כתוצאה מכיבוד ההסדר הדיוני, אל מול הנזק שייגרם לצד שכנגד אם לא יכובד ההסדר הדיוני. ה. מגמת הפסיקה היא שלא לתפוס אדם על הסכמתו…

הבקשה לביטול ההסכמה הדיונית הוגשה בטרם הוגשו סיכומי הצדדים, ועוד בטרם חלפה התקופה (שהוארכה בהסכמה) לצורך כך. בהקשר זה, לא נגרם כל נזק למשיבים. עם זאת, יש מקום לתמוה לענין העיתוי, והעילה להגשת הבקשה – העיתוי הוא לא מיד לאחר קיום הדיון ועריכת ההסדר הדיוני, אלא לאחר שנערכה פגישת הגישור. העילה היא ככל הנראה אכזבת המערער לענין ציפיותיו מעמדת המשיבים באותה פגישת גישור. אי התאמה בין ציפיות המערער לבין תוצאות אותו מפגש, כלל אינה רלבנטית להסכמות להכרעה על דרך הפשרה במחלוקת שלפנינו. בנוסף, לא הועלתה כל טענה בדבר חוסר מודעות של המערער להסכמות שהושגו במהלך הדיון. הנזק שייגרם לצדדים כתוצאה מביטול ההסכם הדיוני אינו משמעותי לכאורה. יש לזכור כי על פי הפרוטוקול, היה זה דווקא ב"כ המשיבים שהתנגד כלל לכל הכרעה על דרך הפשרה, כך שקשה לומר כי שולחיו ייפגעו מביטול ההסכמה הדיונית. נזקו של המערער, מצד שני, קשור בעיקר לתחושתו, כי לא ייעשה עמו צדק, במובן זה, שההכרעה תינתן על דרך הפשרה, ביחס לענין שלשיטתו יש להכריע על פי הדין (העדר סמכות של בית משפט קמא לפסוק סעד כספי ללא ששולמה אגרה). נראה כי הכף נוטה לעבר המערער. שיקול אחרון הוא, שאין לתפוס אדם על הסכמתו, כאמור, וגם שיקול זה מוביל לעבר קבלת הבקשה בחיוב. נציין, יחד עם כל זאת, כי עמדת המערער ביחס למחלוקת בין הצדדים, בכלל, וביחס לשאלת סמכות בימ"ש קמא לפסוק דמי שימוש/שכירות, ללא ששולמה אגרה מספקת, עמדו לנגד עיניו של המערער, בעת שהסכים להסדר הדיוני, עת הוא מיוצג כל העת על ידי עורך דינו, ואין בטענותיו אלה משום נסיבות אותן לא היה בידיו לדעת או לראות מראש, ואף לא נטען דבר בענין… באיזון בין מכלול השיקולים ובשים לב לטעמים בגינם החליט המערער לחזור בו מהסכמתו, כמו גם הזמן השיפוטי שהושקע בדיון, בעיצוב ההסכמות, וכעת בהתדיינות ביחס לביטולן, ראינו לנכון להענות בחיוב לבקשת המערער לחזור בו מההסכם הדיוני, אך לחייבו בהוצאות לטובת המשיבים….."

21.11.23

ראו תוספת מיום 21.7.23 לסקירה זאת, אשר בדומה לתוספת לעיל (מיום 28.7.23), אף ענינה הסדר דיוני בנוגע לפסיקה על דרך הפשרה.

4.6.24

פסק דין שניתן בבית המשפט העליון ביום 31.3.24, במסגרת רע"א 768/24 ורע"א 801/24. אצטט מפסק הדין באופן חלקי מאד – תוך התמקדות במספר קביעות רלוונטיות לנושא שנדון בסקירה זאת (ואף זאת, למעשה, רק בקשר לטענות שהעלו המבקשים ברע"א 802/24). לא אצטט מפסק הדין, ככל שמדובר בתיאור ההליכים הקודמים, או בהצגת כל טענות הצדדים.

נפסק, בין היתר: "ישנם קווי דמיון מסוימים, בין הכרעה בהליך לפי סעיף 79א לחוק, שענינו סמכותו של בית משפט הדן בענין אזרחי, לפסוק בהסכמת הצדדים 'בדרך של פשרה', לבין ניהול הליכי בוררות לפי חוק הבוררות… שלא לפי הדין המהותי, כללי הראיות וסדרי הדין, בהם מסמיכים הצדדים את הבורר להכריע בסכסוך ביניהם… על הדמיון בין שני סוגי ההליכים – הליך לפי סעיף 79א לחוק והליך בוררות – המתאפיינים בהסכמת הצדדים לקבל עליהם הכרעת פוסק- שלא בהכרח על בסיס הדין, עמד בית משפט זה בבג"ץ 2222/99‏…… הפסיקה גם השוותה בין אופן התערבותו המצומצם של בית המשפט בפסק בוררות, לבין אופן ההתערבות בפסק דין שניתן לפי סעיף 79א לחוק על דרך הפשרה…… בעניננו איפוא, לא רק שמדובר בהתערבות שיפוטית בפסק בורר, אלא גם מדובר בפסק שניתן על ידי בורר על דרך הפשרה, וללא הנמקה. במקרים כגון דא, הרי שמידת ההתערבות הינה מצומצמת אף יותר. ולמותר לציין כי בכך שבורר נותן את פסקו לפי סעיף 79א לחוקי לאחר קבלת הסכמת הצדדים, אין כל פגם…

ומכאן לבקשות שלפנינו… סמכות הכרעה לפי סעיף 79א לחוק משמעותה הכרעה בתוצאה הנראית לפוסק כצודקת והוגנת בנסיבות הענין… הסכמה לדיון במסלול זה, משמעותה הרחבת שיקול דעתו של הפוסק על דרך ההכרעה, תוך ויתור על ניהול הליך על פי הכללים הרגילים, או הכללים שסוכמו קודם לכן… אנקונינה לא חלקו על כך שהסמיכו את הבורר ליתן את פסקו לפי סעיף 79א לחוק, אך לטענתם הוטעו לחשוב כי מדובר יהיה בפסק בוררות, אשר יינתן 'על דרך האמצע'. אלא שהם לא ביססו ולו במקצת את טענתם, כי הסכמתם ניתנה אך ורק ל'פשרה' מסוג מסוים, כזה או אחר, ולא למובנו הכללי של מונח זה על שיקול הדעת הרחב המוקנה כאמור לפי מנגנון זה. הצדדים הסמיכו את הבורר לתת את פסקו לפי סעיף 79א לחוק, על כל המשתמע מכך, על יתרונותיו של פסק מעין זה ועל חסרונותיו, ועל המובן הרחב והכללי שניתן להסכמת הצדדים למתן פסק בדרך זו. במצב דברים זה, כאשר ניתנה הסכמת הצדדים לפסק שיינתן לפי סעיף 79א על דרך הפשרה, אין מקום לטענה כי מדובר היה בהכרח בפסיקת פשרה 'על דרך האמצע'… העובדה שהבורר ציין כי בכוונתו לדון עם הצדדים על הצעת 'פשרה', או קבע בהחלטתו כי 'הצדדים השכילו לפתור' ולא רק 'להיפטר' מן הסכסוך, אין בה כדי להעלות או להוריד לענין זה. זאת ועוד, כפועל יוצא מהאמור, שעה שניתנה הסכמת הצדדים למתן פסק לפי סעיף 79א לחוק, אין עוד מקום לטענות, כי הפסק שיצא תחת ידי הבורר אינו משקף הסכמות קודמות בין הצדדים, דוגמת הסכמתם, כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם הבוררות, על פיה הפסק יהיה 'על פי דין תורה'… או 'מנומק בתמציתיות'… ראשית ייאמר כי 'כללים' אלה, שאנקונינה מנסים לשוות להם אופי נוקשה, הוגמשו על ידי הצדדים בהסכם הבוררות עצמו… הצדדים נתנו דעתם במפורש לכך שהבורר יכול לפסוק גם לפי 'פשרה' או 'לפי שיקול דעתו ומיטב שפיטתו', מבלי שנקבעה הסתייגות לאופן ההכרעה בפשרה; ולצד ההבהרה כי 'פסק הבוררות יהיה מנומק בתמציתיות', נאמר 'אלא אם כן הודיעו הצדדים כי הם פוטרים את הבורר ממתן נימוקים'. בענין זה אף אומר, ומבלי למצות את הענין, שלפי דין תורה אין כל חובה בפסק דין שניתן בפשרה לפסוק 'על דרך האמצע'…… נוסף על כך, ואולי אף זאת עיקר, כפועל יוצא ממתן הסכמה לפסוק על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק, ברירת המחדל היא כי הפסק שיינתן לא ינומק, והוא משוחרר מכבלי הדין… אף אם הצדדים הסכימו בתחילת הדרך על הנמקה, הסכמה על מתן פסק לפי סעיף 79א לחוק, שמשמעותה כאמור ויתור על כללי ניהול ההליך הקיימים, גוברת על הסכמה זו….."

29.6.25

פסק דין מיום 23.6.25, שניתן במסגרת ע"א 28379-11-24: "לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע… שניתן מכח הסכמת הצדדים לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]… בפסק הדין נקבע כי הסכם מכר שנכרת בין המערערת לבין אביהם המנוח של המשיבים בטל; וכי על המערערת להשיב למשיבים את התמורה שקיבלה במסגרתו….. בדיון שהתקיים… הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה לפיה 'בית המשפט יפסוק לפי סעיף 79א' […] לאחר סיכומים קצרים בכתב, ללא צורך בנימוקים […] אנו מוותרים על חקירת העדים […] בית המשפט יפסוק אם לבטל את הסכם […] ואם יוחלט על ביטול, רשאי בית המשפט לפסוק גם את סכום ההשבה. בית משפט רשאי לפסוק גם הוצאות לפי שיקול דעתו'… עוד עולה מפרוטוקול הדיון, כי להסכמה זו הגיעו המשיבים עם בעלה של המערערת, ולאחר מכן המערערת אישרה אותה במפורש לפני בית המשפט… בית משפט קמא נתן להסכמת הצדדים תוקף של החלטה…..

ביום 1.9.2024 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא, וזאת בהתאם להסכמת הצדדים מכח סעיף 79א. בפסק הדין נקבע כי ההסכם מבוטל; כי המערערת תשלם למשיבים את הסכום ששילם לה המנוח, בתוספת ריבית והצמדה, וכן את הסכום ששילמו המשיבים למומחה; וכי המערערת לא תחויב בהוצאות משפט – זאת לאור החסכון בהוצאות המשיבים כתוצאה מהסכמתה למתן פסק דין לפי סעיף 79א, וחרף העובדה שהתנהלותה האריכה את הדיון. על פסק דין זה הגישה המערערת את הערעור דנן….."

לאחר הצגת טענות המערערת בערעור (עליהן ניתן ללמוד מהכרעת הדין), נפסק, בין היתר: "לאחר עיון בערעור על נספחיו, ולאור טענות המערערת בעל פה בישיבת קדם הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות אף ללא צורך בקבלת תשובת המשיבים… הסכמה על מתן פסק דין לפי סעיף 79א היא אחת מההסכמות הדיוניות עליהן בעלי דין יכולים להסכים במהלך המשפט האזרחי, הסכמות שהן תוצאה של הערכת הצדדים לגבי ההוצאות, הסיכויים והסיכונים שהמשך ההליך מגלם בעבורם… לפי סעיף זה, רשאים הצדדים להסמיך את בית המשפט לפסוק בענינם על דרך הפשרה. זאת אף ללא נימוקים, ומבלי להידרש לכלל השאלות המשפטיות והעובדתיות שעולות מכתבי טענות הצדדים – אלא תוך התמקדות בנושאים הנדרשים לסיום הסכסוך בלבד, והכל לפי הסכמת הצדדים… יובהר עוד, כי בהסכמתם לכך שבית המשפט יפסוק לפי סעיף 79א וללא נימוקים – מסכימים בעלי הדין על 'שחרור בית המשפט מכבלי הדין הפרוצדורלי והמהותי, והנחייתו לפסוק באופן הנראה לו הוגן וצודק בנסיבות הענין, בהתאם למכלול החומר שהונח לפתחו' (ע"א 6780/19…..) עוד יודגש, כי תוצאותיו של פסק דין לפי סעיף 79א אינן חייבות להיות 'תוצאות ביניים', והן יכולות אף להיות כולן לטובת צד אחד, וזאת כאמור ללא נימוקים… עבור בעלי הדין, סיום הליך באמצעות סעיף 79א הוא יעיל, מהיר וממוקד יותר מאשר ניהול ההליך לפי כללי סדר הדין האזרחי הרגילים; ובאופן כללי חוסך הוצאות רבות. עם זאת, כרוכים בסיום הליך בדרך זו גם סיכונים שאינם קיימים בהליך אזרחי רגיל. כך למשל, עשוי בעל דין שטענותיו נדחו במלואן, למצוא עצמו במצב בו בהתבסס הסכמתו – טענותיו לא נשמעו במלואן ודרישותיו נדחו (אף כי יתכן ודרישותיו וטענותיו היו נדחות על ידי בית המשפט גם בפסק דין מנומק ולאחר השקעת משאבים רבים יותר על ידיו)… לא מן הנמנע, כי לאחר מתן פסק דין לפי סעיף 79א, יחזור בו אחד מבעלי הדין מהסכמתו לפסק דין על דרך הפשרה, ולעתים אף יבקש להגיש עליו ערעור. ערעור על פסק דין לפי סעיף 79א הוא ערעור בזכות, בדומה לערעור על פסק דין רגיל. אולם בפסיקה חוזרת נקבע כי ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בפסק דין שניתן על דרך הפשרה. זאת נוכח השאיפה לשמור על יתרונות מוסד הפשרה, ולא לרוקנו מתוכן באופן שיגרום לו לאבד מאמינותו… יתרה מכך, מאחר שמדובר ככלל בפסק דין שאינו מנומק, וכאשר מגוון השיקולים שהערכאה הדיונית רשאית לשקול במסגרתו הוא רחב יותר מאשר פסק דין רגיל, שיקול הדעת של הערכאה הדיונית הוא רחב מאוד, ואף ענין זה מצדיק את שיקול הדעת המצומצם של ערכאת הערעור, ומיעוט המקרים בהם היא מתערבת בפסק הדין. לפיכך, עילות ההתערבות של ערכאת הערעור בפסק דין שניתן לפי סעיף 79א וללא הנמקה הן מצומצמות מאוד, והתערבות כזו תעשה רק במצבים בהם הערכאה הדיונית חרגה מסמכותה (ראו למשל: ע"א 4298/13…); חרגה באופן קיצוני מגבולות הסבירות; התעלמה לחלוטין מטענות הצדדים או שללה מהם את זכות הטיעון שלהם; וכן כאשר יש נימוק אחר שמטעמו ערכאת הערעור אינה יכולה להשלים עם תוצאות פסק הדין… אינני סבורה כי המקרה דנן עומד באמות מידה אלה, ולכן דין הערעור להידחות.

כאמור, חלק מטענות המערערת מתבסס על ההנחה לפיה בית משפט קמא קיבל את טענת העושק שהעלו המשיבים, ולכן קבע כי ההסכם בטל. בחינת פסק דינו של בית משפט קמא מעלה כי אלה אינם פני הדברים. בית המשפט לא נדרש בפסק דינו לטענת העושק כלל, אלא קבע – מבלי לנמק ובהתאם לגבולות ההסכמה של הצדדים – כי ההסכם בטל, וכי על המערערת להשיב את התמורה שקיבלה מכוחו. כפי שצוין, בהסכמה על מתן פסק דין לפי סעיף 79א וללא נימוקים, מוותרים בעלי הדין על פסיקה התואמת במלואה את הדין המהותי. לנוכח האמור, השאלה האם טענת העושק הוכחה או לאו, והאם היה מקום לקבלה אם לאו – איננה נדרשת במסגרת הערעור הנוכחי. המערערת אף טענה כזכור כי הסכמתה לפסק דין לפי סעיף 79א נכפתה עליה על ידי בית משפט קמא ובאת כח המשיבים, כאשר היא עצמה לא היתה מיוצגת, והיא לא הבינה את מהות ההצעה ולא הסכימה לה מרצון. עוד היא הוסיפה כי כפיה זו לא תועדה בפרוטוקול הדיון. דין טענה זו להידחות. אילו היתה המערערת סבורה כי הסכמתה ניתנה בתנאים של כפיה, היה עליה לבקש לבטל את ההסכמה מיד לאחר שניתנה – ולא להמתין עד למתן פסק הדין שניתן מכוחה. כן היה על המערערת לבקש את תיקון הפרוטוקול… לו סברה שהוא אינו משקף את האופן בו הדיון התנהל; ואף זאת – לפני מתן פסק הדין. 'שמירת' טענותיה של המערערת עד למתן פסק הדין, והעלאתן רק לאחר מכן, היא התנהלות שאין לתת לה יד… המערערת אף טענה כי לא היתה מיוצגת בהליך דלמטה. ראשית יש לציין בהקשר זה, כי אף שלא היה למערערת יצוג פורמלי, היא לוותה באותו דיון על ידי בעלה, שהוא כזכור עורך דין מושעה, ואף הוא נתן את הסכמתו למתן פסק דין בדרך של פשרה (אף שלא היה בכך צורך). יתרה מכך, אין די בכך שבעל דין איננו מיוצג, כדי לבטל פשרות שהסכים להן (שאם לא כן – יהיה בכך כדי לפגוע ביכולתם של בעלי הדין הלא מיוצגים להנות ממוסד הפשרה). כאשר בעל דין לא מיוצג מבקש לבטל הסכמה שהוא היה צד לה, מוטל עליו הנטל להוכיח באמצעות ראיות טובות, כי רצונו היה פגום, ובנטל זה המערערת לא עמדה. סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, אציע לחברי כי הערעור יידחה…"

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.