פסק דין “על דרך הפשרה” – סעיף 79א לחוק בתי המשפט

סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ”ד-1984, קובע כך:

“(א) בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בענין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה. (ב) אין באמור בסעיף קטן (א) כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט להציע לבעלי הדין הסדר פשרה או לתת, לבקשת בעלי הדין, תוקף של פסק דין להסדר פשרה שעשו ביניהם”.

בדיונים שמתנהלים בבתי משפט, עולה לעתים הצעה (בדרך כלל, מצד בית המשפט) “לפסוק לפי סעיף 79א” – והכוונה היא לסעיף קטן (א).

כותרתו של סעיף 79א (כולו) הינה “פשרה” – אולם מדובר בביטוי שעלול לבלבל. סעיף קטן (ב) אמנם עוסק בפשרה “אמיתית” – בין אם מדובר בהסדר פשרה שהוצע על ידי בית המשפט, ובין אם מדובר במתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה שעשו הצדדים ביניהם. אך ענינו של סעיף קטן (א) הוא אחר – מדובר במתן פסק דין, לפי שיקול דעת – “גמיש” במיוחד – של בית המשפט, שתוכנו אינו ידוע מראש לצדדים.

תנאי מוקדם למתן פסק דין “לפי סעיף 79א” הינו הסכמת הצדדים, כולם. בבג”צ 2222/99 [כל פסקי הדין שיוזכרו בסקירה זו ניתנו ע”י ביהמ”ש העליון – ד.ר.] צוין בהקשר זה: “מוכר האמצעי של מתן פסק דין על דרך הפשרה כאשר הצדדים מסכימים כי בית המשפט יכריע בסכסוך ביניהם שלא על יסוד ראיות מלאות או ראיות כלשהן, ובלי שיהא כבול לדין המהותי ובלא שהם עצמם שותפים לגיבוש תוכנו של ההסדר לגופו. את תוכנו של פסק הפשרה בנסיבות אלה מעצב בית המשפט על פי שורת הצדק, ואת כוחו לעשות כן הוא שואב מהסכמת הצדדים“.

מכיוון שסמכותו של בית המשפט נובעת מהסכמת הצדדים, רשאים הצדדים להסכים למתן פסק דין כאמור, בכפוף לתנאים (למותר לציין, כי כל התנאים חייבים להיות מוסכמים על כל הצדדים). ההסכמה יכולה להינתן בכל שלב של הדיון (ואף במסגרת ערעור), וניתן, למשל, להסכים כי ההכרעה תינתן על יסוד החומר שבפני בית המשפט (אפילו טרם נשמעו בפניו עדויות), כי ההכרעה תינתן לאחר סיכומי הצדדים (בכתב או בעל פה) בפני בית המשפט, כי בית המשפט יפסוק לגבי הוצאות משפט, וכיוצא באלו.

אחד התנאים המקובלים, הינו הסמכת בית המשפט לפסוק מעל לסכום מסוים (“רצפה”); עד לסכום מסוים (“תקרה”); או בטווח שבין שני סכומים שנקבעו מראש. לעתים קרובות, לא תינתן הסכמת הצדדים בלעדי “גידור” שכזה, שמצמצם את חשיפתם, לפסק דין “בלתי צפוי”, מחד גיסא, ו”חסין” במיוחד בערעור, מאידך גיסא.

אפשרות נוספת, הינה להסכים כי בית המשפט “ינמק” את פסק הדין. ברע”א 9311/04 נכתב, “אין בהקשר זה חובת הנמקה… באנלוגיה לבוררות, הדעת נותנת, כי הסכמת הצדדים יכולה לכלול הנמקהאך משלא הותנה הדבר, לא היתה כל חובה, ואכן בתי המשפט אינם מרבים כמדומני בנימוקים בהקשר סעיף 79א”.

ברע”א 11579/05 נכתב אמנם כי “דעתי שלי נוטה לסבור שככל הניתן יש מקום להנמקה גם בפסקי דין הבאים על דרך הפשרה” [כאשר אין חובה מוסכמת כזו – ד.ר.] אך “כמובן מרווח שיקול הדעת רחב ותלוי נסיבות אף הוא”…

האמת היא, כי גם כאשר מוסכם כי פסק הדין ינומק, עפי”ר אין לכך משמעות רבה; ראשית, לפי נסיוני, קשה לצפות ל”הנמקה” של יותר ממספר שורות… שנית, בשים לב לכך, שסיכויי ההצלחה של ערעור הינם קלושים (בלשון המעטה), ולכך, שמלכתחילה מעניקים הצדדים לבית המשפט “מנדט” לשקול שיקולי “צדק” (לעתים ערטילאיים) – ראו התיחסותי להלן לשני ענינים אלה – ה”הנמקה” ממילא לא תועיל במיוחד, מבחינתו של בעל דין אשר לא יהיה שבע רצון מפסק הדין.

לעתים מניחים בעלי הדין, ואף באי כוחם, כי עצם ההסכמה למתן פסק דין “לפי סעיף 79א” תוביל לכך, שבית המשפט יפסוק “איפשהו באמצע”… אך הנסיון מלמד, כי לא תמיד אלו הם פני הדברים – וכך גם מסתבר למקרא פסקי דין, שניתנו במסגרת הליכי ערעור על פסקי דין כאלה. ברע”א 8152/12, למשל, נכתב בהקשר זה, “כידוע, במסגרת בחירה במסלול זה לוקחים הצדדים עליהם את הסיכון, כל אחד מכיוונו הוא, שבית המשפט יפסוק בניגוד לאינטרסים שלהם וללא הנמקה”. וברע”א 9311/04 נכתב, “אין מקום להתערבות בפסק הדין שניתן על דרך הפשרה… הפרש בסכום החיוב החורג מציפיות המבקשים – ואיננו יודעים מה היו ציפיותיהם, ומכל מקום הסכימו לפסק דין על דרך הפשרה כשהם מיוצגים כדבעי – אינו יוצר נסיבות כאלה…”

במיוחד נכונים הדברים, כאשר בית המשפט מנסה לפסוק באופן שלדעתו (הסובייקטיבית) “יעשה צדק” (בעוד שאילו היה ניתן פסק דין “לפי הדין”, התוצאה היתה יכולה להיות שונה מאד). אמנם נכתב כי “הרעיון הוא – הסמכת בית המשפט להכריע בסכסוך שביניהם שלא על יסוד ראיות מלאות או ראיות בכלל, אלא על יסוד הערכת השופט בדבר סיכויי התיק, שבעלי הדין מוכנים לסמוך עליה מראש” (ראו רע”א 9311/04), אולם “הערכת השופט בדבר סיכויי התיק”, ריאלית ככל שתהיה, אינה אלא אחד מן השיקולים האפשריים…

בין היתר, נכתב בבג”צ 2222/99, שצוטט לעיל, כי “את תוכנו של פסק הפשרה בנסיבות אלה מעצב בית המשפט על פי שורת הצדק“; בבע”מ 419/17, נכתב כי “סמכותו של בית המשפט לפסוק הן על פי הדין והן על פי שיקולי צדק נוספים, בהכריעו על דרך הפשרה מכוח סעיף 79א – נקבעה זה מכבר”; בע”א 1639/97, נכתב כי “יש שפסיקה על דרך הפשרה מבוססת כל כולה על ‘כללי צדק טבעי’ (הנשקלים במאזני המשפט)…”; ואלו רק דוגמאות מעטות.

כאמור, וכפי שנקבע בפסקי דין רבים (שרק מקצתם יצוטטו להלן), סיכויי הערעור על פסקי דין שניתנו “לפי סעיף 79א”, הינם קלושים ואף אפסיים, ויש להביא זאת בחשבון, בטרם מתן הסכמה להכרעה בדרך זאת.

בע”א 1639/97, למשל, נכתב כי “מן המפורסמות הוא, כי עילות ההתערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה מצומצמות מטבע הדברים יותר מאשר במקרה של ערעור רגיל, והנטיה להתערב תהא אך ורק במקרים של חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות במסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו”; וברע”א 9311/04, נכתב כי “היה על המבקשים לחלוף על פני שתי משוכות לא נמוכות… המשוכה השניה היא העובדה שפסק הדין בבית המשפט המחוזי ניתן על פי סעיף 79א(א), והתערבות ערעורית בפסקי דין בכגון דא נעשית אך במקרים חריגים – אף חריגה קיצונית – ובמשורה שבמשורה… כן ראו רע”א 4044/94… כדי שערכאת הערעור תתערב נחוץ איפוא שיתקיימו נסיבות קיצוניות“.

ראוי לסיים סקירה זו בציטוט מתוך רע”א 10952/07: “זה המקום לחזור על העצה היעוצה… ‘כי ראוי לצדדים המסכימים על הסמכת בית המשפט לפי סעיף 79א למקד מראש את העניינים שיידונו בהליך כזה, וכי ייעשה מאמץ להבהיר מעיקרא את המסגרת הדיונית באופן מפורט, נוכח חילוקי דעות אפשריים’… הדברים נאמרים מתוך רצון, מזה, לעודד שימוש בסעיף 79א, שיש בו, במקרים המתאימים, יעילות וחסכון זמן שיפוטי וגם ממד ערכי, ומזה, למנוע חילוקי דעות מיותרים”.

תוספת

ב-25.5.20 התפרסמה תמצית החלטה שניתנה על ידי נציב התלונות על השופטים (במשרד המשפטים), שכותרתה “ושוב על האיסור להפחית הוצאות לזוכה בתיק בשל אי הסכמתו להכרעה בדין על דרך הפשרה”. הנציב הנוכחי (השופט בדימ’ א. שוהם) אימץ החלטה (“אין להפחית בשיעור ההוצאות שיוטל בפסק דין על בעל דין לטובת הצד שכנגד, משום שהסכים להצעת פשרה של בית המשפט אשר נדחתה על ידי הצד שכנגד ואין לתעד בפרוטוקול את פרטיה של הצעת פשרה שנדחתה”), שניתנה על ידי קודמו בתפקיד (השופט בדימ’ א. ריבלין), אשר אף היא שבה על שכבר נקבע בפסקי דין ובהחלטות קודמים – בכל אלה הובהר מפורשות, כי בעלי הדין רשאים להסכים או שלא-להסכים להתפשר, מבלי שיהיה בכך להשליך על תוצאות ההליך או על הוצאות המשפט.

תוספת (19.7.20)

ב-8.7.20 ניתנה החלטה של בית המשפט העליון בבקשה לעיכוב ביצוע במסגרת ע”א 4265/20. המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד המבקשת, בסכום העולה על 5 מליון ₪, והמבקשת הגישה תביעה שכנגד בסכום העולה על 2.5 מליון ₪. לאחר מספר קדמי משפט והגשת תצהירי עדות ראשית, התקיים דיון נוסף, במהלכו הציע בית המשפט לצדדים כי ההכרעה בתביעה ובתביעה שכנגד תינתן על דרך הפשרה, ובעקבות כך הגיעו הצדדים להסכם דיוני (שקיבל תוקף של החלטה), לפיו הוסמך בית המשפט להכריע בתביעה ובתביעה שכנגד על-פי סעיף 79א, בטווח שינוע בין 1-2.5 מליון ₪, ללא הנמקה, על יסוד סיכומים שיגישו הצדדים. לאחר הגשת סיכומי המשיבה וקודם להגשת סיכומי המבקשת, שוחרר ב”כ המבקשת (לבקשתו) מיצוג המבקשת, ובהמשך ביקשה המבקשת את ביטול ההסכם הדיוני, בטענה כי לנציגה לא הוסברה משמעותו. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשת, בקובעו כי מעת שניתן תוקף שיפוטי להסכם דיוני, אין מקום להסיג את ההליך לאחור ולפתוח מחדש את חזית המריבה, וכי “לא ראוי שהסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטה שיפוטית, לאחר דיון ארוך, יוקע על נקלה בדרך של הגשת בקשה כללית בטיבה כמו היה עיקרון סופיות הדיון דוקטרינה לא מחייבת. אם לא נאמר כן, נימצא מסכלים את אלמנט הסופיות במשפט”. כמו כן נדחתה הטענה לפיה נציג המבקשת לא הבין את משמעותה של הכרעה על דרך הפשרה. בקשה ל”עיון מחדש” בהחלטה זו – נדחה. בגין החלטות אלו לא הוגשה בקשת רשות ערעור.

לאחר שהמבקשת הגישה אף היא סיכומים, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתו נפסקו לטובת המשיבה 2.1 מליון ₪, בתוספת מע”מ, ללא נימוקים. המבקשת הגישה לבית המשפט העליון ערעור, ובקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט העליון דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, בעומדו על כך, כי “שניים הם השיקולים שנקבעו בפסיקת בית משפט זה לעיכוב ביצוע פסק דין עד להכרעה בערעור: (א) סיכוי הערעור הם טובים; (ב) מאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש העיכוב, במובן זה שביצוע פסק הדין יגרום לו נזק בלתי הפיך או כי יהיה קושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו ככל שיזכה בערעור ופסק הדין יבוטל. בין שני השיקולים הללו מתקיים יחס של מקבילית כוחות, לפיו ככל שסיכויי הערעור גבוהים יותר כך ניתן להקל בדרישת מאזן הנוחות, ולהיפך… הדברים נכונים ביתר שאת כאשר עסקינן בפסק דין המטיל על המערער חיוב כספי. הטעם לכך, הוא שבמקרה הרגיל אין המדובר במצב בלתי הפיך היה והמערער יזכה בערעורו ופסק הדין יבוטל… נטל השכנוע להראות שחל אחד החריגים בגינו יש לעכב ביצוע פסק דין, מוטל על מבקש עיכוב הביצוע… בנסיבות הענין, סברתי כי המבקשים לא הוכיחו קיומו של אף אחד משני התנאים המצטברים הנדרשים לצורך עיכוב ביצוע פסק הדין…”

לצורך סקירה זאת, רלוונטית התיחסות בית המשפט העליון לעובדה כי פסק הדין ניתן על דרך הפשרה: “בכל הנוגע לסיכויי הערעור – מבלי לקבוע מסמרות, נראה שסיכויי הערעור אינם גבוהים, בשים לב לכך שפסק הדין מושא הערעור ניתן על דרך הפשרה במסגרת הסכם דיוני, בהתאם להוראות סעיף 79א לחוק בתי המשפט. בית משפט זה עמד לא אחת על כך שגבולות ההתערבות בפסק דין הניתן על דרך הפשרה הם מצומצמים ביותר. התערבות ערכאת הערעור שמורה לאותם מקרים נדירים ויוצאי דופן, בהם פסק הדין שניתן חורג באופן קיצוני מגבולות הסבירות – במסקנותיו או בסכומים שנפסקו בו… אין משמעות הדבר כי פסק דין שניתן על דרך הפשרה חסין מפני ערעור, אולם ככל שנכונותה של ערכאת הערעור להתערב בפסק דין שניתן על דרך הפשרה תגבר, כי אז ייפגע יתרונו המובנה של מוסד הפשרה, וייפגעו ציפיות הצדדים לקיום הליך מהיר שתוצאותיו סופיות… הדברים נכונים ביתר שאת שעה שהצדדים בחרו כי הכרעתו של בית המשפט המחוזי על דרך הפשרה תהא ללא נימוקים… שהרי, במצב דברים זה לא ניתן לבחון את הלך מחשבתו של בית משפט קמא, אלא אך את התוצאה אליה הגיע. בענייננו, הסכום שנפסק הוא בטווח שהוסכם על הצדדים בהסכם הדיוני עובר למתן פסק הדין, ועל כן ספק אם המקרה נופל בגדר המקרים הנדירים ויוצאי הדופן המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור…”

תוספת (24.9.20)

ב-16.8.20 ניתן פסק דין בע”א 6780/19, במסגרתו נדונה השאלה, “מהו היקף התערבותה של ערכאת הערעור בפסק דין מנומק אשר ניתן על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א… על מנת להכריע בשאלה זו נבחן תחילה את המסגרת העיונית לדיון, ולאחר מכן ניישמה ביחס לעובדות המקרה שלפנינו”.

בית המשפט העליון שב ועמד תחילה על העקרונות, שסוכמו בסקירה זו: “…סעיף 79א אינו מפרש לנו מה משמעותה של אותה “[פסיקה] בדרך של פשרה“. בפסיקת בית משפט זה התגבשה העמדה כי משמעותה של אפשרות זו היא שחרור בית המשפט מכבלי הדין הפרוצדורלי והמהותי, והנחייתו לפסוק באופן הנראה לו הוגן וצודק בנסיבות הענין, בהתאם למכלול החומר שהונח לפתחו… ויובהר, בית המשפט איננו חייב במסגרת סעיף 79א לפסוק לפי הדין, ואולם הוא רשאי לעשות כן אם ימצא זאת לנכון… אחת הנגזרות המקובלות של שחרור בית המשפט מחובתו לפסוק על פי הדין, והסמכתו לפסוק על דרך הפשרה, היא שחרורו של בית המשפט גם מחובת ההנמקה… הטעם לכך הוא כפול: ראשית, הדין משמש במקרה הרגיל כבסיס הנורמטיבי למלאכת השיפוט, וככזה הוא מקנה לבית המשפט כלים מבוררים לא רק להכריע בתובענה, אלא גם לנמק את פסיקתו. מששוחרר בית המשפט מכבלי הדין לצורך ההכרעה, אין זה ברור מהן אמות המידה החלופיות שעל בסיסן עליו לנמק את החלטתו. שנית, היתרונות המרכזיים בהסמכת בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, הן מבחינת הצדדים להליך והן מבחינת האינטרס הציבורי, הם פישוט וקיצור ההליכים המשפטיים… הנה כי כן, ברירת המחדל… היא שבהעדר קביעה אחרת, הסמכת בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה משמעה כי היושב בדין נדרש לתת אך את השורה התחתונה של הליך שיקול הדעת השיפוטי – דהיינו את הכרעתו האופרטיבית ללא הנמקות. ודוק, משהוסמך בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה ללא הנמקות, בין אם באמירה מפורשת ובין אם באופן משתמע מברירת המחדל, הוא לא רק משוחרר מהחובה לתת הנמקות, אלא ראוי לו שיימנע ממתן הנמקות. מתן הנמקה עלול לסכל את המטרות שנמנו לעיל… ואולם, הצדדים רשאים להתנות על ברירת מחדל זו, ולקבוע כי בית משפט שהוסמך לפסוק על דרך הפשרה נדרש לנמק את החלטתו. אמנם בית המשפט אינו מחויב להענות לבקשת הצדדים לפסוק על דרך הפשרה עם הנמקות, ועל כך ניתן ללמוד מלשון רשאי שבסעיף 79א. עם זאת, ככל שבית המשפט נענה לאתגר זה (ואכן, זהו אתגר לא פשוט), מחובתו לספק הסבר לפסיקתו, וזאת הגם שהיא ניתנת על דרך הפשרה. ודוק, הסכמה כי פסיקה תינתן לפי סעיף 79א עם הנמקות אין משמעה כי בית המשפט מחויב לפסוק בסכסוך על פי הוראות הדין…”

ובאשר לשאלה המרכזית שנדונה בפסק הדין (“מהו היקף התערבותה של ערכאת הערעור בפסק דין מנומק אשר ניתן על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א”), נפסק: “במצב דברים זה, התערבות ערכאת הערעור עודנה מצומצמת מאד, שכן על בית המשפט לפסוק באופן הוגן וצודק ולא על פי שורת הדין. יחד עם זאת, היקף ההתערבות רחב יותר מאשר כשמדובר בפסק דין על דרך הפשרה ללא הנמקות, שכן נוכח ההנמקה יכולה ערכאת הערעור להתערב גם במצבים בהם נפלה טעות מובהקת בהליך שיקול הדעת, כדוגמת אי-התאמה בין ההנמקה ליישום ומצבים של הנמקה שגויה בעליל (יצוין, כי בנסיבות הספציפיות של הענין, נדחה הערעור).

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן