פיצול סעדים (ועילות)

סקירה זו תעסוק באופן תמציתי, בעיקר ב”פיצול סעדים” (וכן ב”פיצול/איחוד עילות”). סוגיות אלו מוסדרות בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: “תקנות תשמ”ד“), אשר תקפות עדיין במועד פרסום סקירה זו. סוגיות אלו מוסדרות (באופן מעט שונה) גם בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018 (להלן: “התקנות החדשות“), אשר אמורות היו להחליף את רובן המכריע של תקנות תשמ”ד (אך מועד כניסתן ה”מקורי” לתוקף – 5.9.19 – כבר נדחה מספר פעמים). סקירה זו מבוססת על תקנות תשמ”ד, הן משום שעודן בתוקף, כאמור, והן משום שהפסיקה שתוזכר להלן, ניתנה על רקע תקנות תשמ”ד (אך במקרים מסוימים, אתייחס גם לתקנות החדשות).

המונח “עילה” לא הוגדר בתקנות תשמ”ד. הוא מופיע לא אחת, לא רק בתקנות תשמ”ד, אלא בחוקים ובתקנות רבים נוספים. לפרשנות המונח יש משמעות רבה, בין היתר, בהקשרים של “התישנות” (“תקופת ההתישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה”), “השתק עילה”, “איחוד דיון” או “איחוד ענינים”, ועוד – אך כפי שנקבע בפסיקה, המונח אינו מתפרש באופן זהה, אלא לפי ההקשר הספציפי (ואפילו באופן כללי, התקשתה הפסיקה להעניק למונח משמעות ברורה; ראו למשל, ע”א 477/68: “כל אשר בלשון בני-אדם נחשב לסיבה הדומיננטית של התביעה או התביעות שהוגשו”…) לצורך סקירה זו, נעזר בהגדרת “עילת תביעה”, המופיעה בתקנות החדשות: “מסכת העובדות הנדרשות כדי לזכות את התובע בקבלת הסעד שהוא מבקש” (למרות שברור כי גם זו הגדרה פשטנית למדי).

את המונח “סעד” קל יותר, לכאורה, להבין באופן “אינטואיטיבי”, ובין היתר, לאורן של תקנה 44(א) לתקנות תשמ”ד (“תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה…”) ושל תקנה 25(א) לתקנות החדשות (“תובע יכלול בכתב תביעה את מלוא הסעד שלטענתו הוא זכאי לו בשל עילת התביעה…”), בהן נעסוק בהמשך. עילה של הפרת הסכם, למשל, יכולה להצמיח סעדים שונים, ובין היתר זכות לאכיפת ההסכם (או לביטולו), וגם זכות לפיצויים.

להלן ייסקרו בקצרה מספר עקרונות בסיסיים, בקשר ל”פיצול סעדים”.

[א] הכלל: בתובענה אשר מושתתת על עילה מסוימת – על התובע לתבוע את כל הסעדים הנובעים מאותה עילה.

עקרון זה בא לידי ביטוי בתקנה 44 לתקנות תשמ”ד: “(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה; אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד כדי להביא את התובענה בתחום שיפוטו של בית המשפט. (ב) תובע שלא כלל בתובענה חלק מהסעד או ויתר עליו, לא יגיש אחרי כן תובענה בשל חלק זה“; ובתקנה 25 לתקנות החדשות: “(א) תובע יכלול בכתב תביעה את מלוא הסעד שלטענתו הוא זכאי לו בשל עילת התביעה ולא יוכל להגיש תביעה בשל החלק שלא תבע. (ב) תובע יכלול בכתב התביעה את כל הסעדים המבוקשים בשל עילת תביעה אחת…”

הרציונל הינו כי יש לשאוף “לריכוז כל התביעות הנובעות מעילה אחת למהלך דיוני אחד, ולמנוע ריבוי התדינויות סביב אותה עילה” (ע”א 532/86); ול”ריכוזם ושילובם של ההליכים כדי למנוע כפל ושילוש הדיון בשל אותה עילה” (ע”א 372/85).

[ב] החריג: תובע רשאי, במקרים מסוימים, שלא לתבוע את כל הסעדים הנובעים מעילת (או מעילות) התביעה, מבלי לאבד את זכותו לתבוע את יתר הסעדים, ובלבד שביקש מבית המשפט, וקיבל, “רשות לפיצול סעדים”.

עקרון זה בא לידי ביטוי בתקנה 45 לתקנות תשמ”ד: “מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו“; ובתקנה 25 לתקנות החדשות: “(א) … (ב) תובע יכלול בכתב התביעה את כל הסעדים המבוקשים בשל עילת תביעה אחת, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט או הדין מתיר שלא לתבעו במסגרת אותה תביעה; רשות מבית המשפט לא תינתן אלא במסגרת בקשה לפיצול סעדים, שנכללה ברשימת הבקשות לפי תקנה 49(ג). (ג) בית המשפט יכריע בבקשה לפיצול סעדים עד תום קדם המשפט”.

אקדים ואציין, כי בהקשר זה ישנו הבדל בין תקנות תשמ”ד לבין התקנות החדשות: בתקנות תשמ”ד לא הוגבל מועד הגשת בקשה לפיצול סעדים, והפסיקה קבעה כי ניתן להגיש את הבקשה כל זמן שהתביעה הראשונה תלויה ועומדת בפני בית המשפט; ואילו לפי תקנה 25(ג) לתקנות החדשות, “בית המשפט יכריע בבקשה לפיצול סעדים עד תום קדם המשפט“. מובן כי אם מתקבלת בקשה לפיצול סעדים, אפשר להגיש את התביעה השניה לאחר סיום ההליך הראשון, בכפוף ל”התישנות” וכדומה [בכל מקרה, בהגשת תביעה שכוללת רק חלק מהסעדים, עלול להיות כרוך סיכון מסוים, היה והבקשה לפיצול סעדים תידחה; במקרה זה, מלבד האפשרות לבקש רשות ערעור על החלטת הדחיה, ניתן לשקול הגשת בקשה לתיקון התביעה, ואפילו לבקש את מחיקת התביעה לשם הגשת תביעה חדשה – אך אף אחת מאפשרויות אלו אינה רצויה בהשוואה לפיצול סעדים].

לגופו של ענין, הנטל על מבקש פיצול הסעדים להצביע על טעם מוצדק לכך (למשל, ע”א 2821/90). יצוין, כי בפסיקה נקבע, כי כאשר נתבע סעד “הצהרתי” בלבד (למשל, כי “הסכם בוטל כדין”), אין למעשה צורך בפיצול סעדים (עם זאת, יש לבחון האם אכן מדובר בסעד “הצהרתי” אמיתי, או ב”מסווה” לסעד כספי). ישנם מקרים מובהקים, בהם עשויה להיות הצדקה לפיצול סעדים, למשל, כאשר לצד סעד שאינו כספי (למשל, “צו עשה”, “השבה”, “אכיפה” וכו’) עשויים לצמוח גם סעדים כספיים. דוגמא אופינית הינה תביעה ל”פינוי מושכר”, הכרוכה בסעדים כספיים. לעתים קרובות ביקשו תובעים, שטענו להפרת הסכם שכירות מצד שוכר, ולקיומו של חוב כספי, רשות לפיצול סעדים – באופן שתחילה ייתבע פינוי המושכר, ולאחר מכן תוגש תביעה כספית. סיכויים של בקשה ממין זו להתקבל – היו גבוהים (אך ראו המשך פסקה זו, וכן פסקה ג’ להלן).

בתקנות תשמ”ד קבועים סוגי תובענות “מיוחדים”, כגון תביעה “בסדר דין מקוצר” ו”המרצת פתיחה” (שלא יהיו קיימים בתקנות החדשות), אשר מחייבים קיום תנאים מסוימים בכדי שניתן יהיה לתבוע באמצעותם – ואשר יכולים להקנות לתובע “יתרונות דיוניים” מסוימים (שלא כאן המקום לפרט לגביהם); הפסיקה קבעה, כי במקרים מתאימים, אין לשלול מתובע את היתרונות הדיוניים הטמונים בסוגי תובענות “מיוחדים” אלה, כאשר רק מקצת מן הסעדים להם הוא זכאי לכאורה ממלאים אחר התנאים הנדרשים – ויתכן ומטעם זה תינתן רשות לפיצול סעדים בגין יתר הסעדים.

כפי שצוין לעיל, לעתים ניתנה לתובעים, שהגישו תביעה לפינוי מושכר, רשות לפיצול סעדים (שאפשרה הגשת תביעה כספית עתידית) – הן כאשר הוגשה תביעה “רגילה” לפינוי מושכר, ובמיוחד אם התביעה לפינוי מושכר הוגשה “בסדר דין מקוצר” (ואילו את הסעדים הכספיים לא ניתן היה לתבוע כך, מטעמים שלא יפורטו כאן). ב-2008 נוסף לתקנות תשמ”ד פרק ט”ז4 (תקנות 215ז-215יג) – “תביעה לפינוי מושכר”; בין היתר, נקבע במפורש בתקנה 215ז(ב): “תביעה לפינוי מושכר לפי פרק זה לא תכיל סעדים נוספים בשל אותה עילה, והתובע יהא רשאי לתבוע סעדים נוספים, בשל אותה עילה, בהליך נפרד ובלא צורך בקבלת רשות מאת בית המשפט“…

[ג] לא ניתן לפצל “סעד” ל”סעדי משנה” ולתבוע רק חלק מהם.

כאמור לעיל, סעד הינו, למשל, זכות כספית נטענת שמקורה בעילת תביעה מסוימת. בע”א 532/86 נקבע כי לא ניתן לקבל היתר ל”פיצול סעד אחד לסעדי משנה” (להגיש תביעות נפרדות בגין סכומי כסף נפרדים; באותו מקרה היה נסיון “לאבחן” בין תביעה לסכום שמושתת על “הודאה”, לבין תביעה עתידית של סכום “במחלוקת”). אם נגרם לתובע נזק כספי שבמקורו בעילה מסוימת, עליו לתבוע את כולו בתביעה אחת {וראו, למשל, פסק דין מיום 3.10.19 בת.א. 48821-01-15}.

בהקשר זה, מתעוררת לעתים טענה, בדבר נזק כספי ש”טרם התגבש”. נשוב לדוגמא של הפרת הסכם שכירות (ונתעלם מפרק ט”ז4 שנוסף לתקנות תשמ”ד…) – נניח שתובע ביטל הסכם שכירות עקב הפרתו הנטענת. יתכן שקיים חוב כספי שמקורו באי-תשלום דמי שכירות, שנוצר לפני הביטול (ויתכן אף שהביטול נבע מסיבה אחרת, ולא היה קיים חוב כספי). אם המושכר לא פונה על אף הביטול, סביר כי נוצר חוב כספי (“פיצוי מוסכם”, “דמי שימוש ראויים”) עד מועד הגשת התביעה. כל אלה חובות ש”התגבשו”, שלכאורה יש לתובעם. עם זאת, הגשת התביעה אינה “עוצרת” הצטברות חובות נוספים עד לפסק הדין (שלא ניתן לדעת בכמה יסתכמו), יתכן כי לאחר פינוי המושכר יתגלו נזקים שלא היו ידועים לפני הגשת התביעה, וכיוצא באלה – לגבי אלה, האפשרויות המקובלות תהיינה לבקש בעתיד תיקון של התביעה, או להגיש בקשה לפיצול סעדים.

להשלמת התמונה, מספר מלים לגבי עילות – “פיצולן” או “איחודן”:

ראשית, מן האמור עולה כי “פיצול עילה” הינו חסר משמעות. אם עומדות לתובע עילות תביעה שונות, יתכן שיוכל להגיש בגינן תביעות נפרדות (ולא יידרש לשם כך להיתר לפיצול סעדים); אך אם מדובר בעילה אחת, על התובע לתבוע את כל הסעדים, או לקבל רשות לפיצול סעדים, היתר לתיקון התביעה וכו’.

ענין אחר הינו “פיצולן” או “איחודן” של עילות תביעה (שונות) כנגד נתבע או נתבעים, ושל עילת תביעה (אחת) בידי כמה תובעים או כנגד כמה נתבעים… גם בהקשר זה, ישנו הבדל מסוים בין תקנות תשמ”ד לבין התקנות החדשות. לפי תקנה 46 לתקנות תשמ”ד: “(א) תובע רשאי לאחד לתובענה אחת כמה עילות, בין נגד נתבע אחד ובין נגד כמה נתבעים יחד, תובעים אחדים רשאים לאחד לתובענה אחת כמה עילות שהם מעונינים בהן יחד, בין נגד נתבע אחד ובין נגד כמה נתבעים יחד; והכל כשאין הוראה אחרת בענין זה. (ב) תביעותיהם של תובעים יחד מותר לאחד בתובענה אחת עם תביעותיהם הנפרדות של אותם תובעים, כולם או מקצתם, נגד אותו נתבע. (ג) אוחדו עילות, יהא שיפוטו של בית המשפט באותה תובענה תלוי בסכום או בשווי של כלל נושאי התובענה ביום שהוגשה”; ואילו לפי תקנה 24 לתקנות החדשות: “תובע יאחד בכתב תביעה אחד את כל עילות התביעה כלפי נתבע בשל אותה מסכת עובדתית, ורשאי הוא לאחד בכתב תביעה אחד גם עילות תביעה אחרות כלפי אותו נתבע, והכול בכפוף לסמכותו הענינית של בית המשפט”. כלומר, תקנות תשמ”ד משתמשות בלשון “רשאי” ו”מותר” (“תובע אחד” אינו “חייב” לאחד לתובענה אחת כמה עילות, נגד נתבע אחד, או נגד כמה נתבעים; כך גם לגבי “תובעים אחדים”; וכו’). לעומת זאת, התקנות החדשות נוקטות לשון “ציווי”, כאשר מדובר בעילות התביעה כלפי נתבע בשל אותה מסכת עובדתית (“תובע יאחד בכתב תביעה אחד את כל עילות התביעה…”)

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

2 מחשבות על “פיצול סעדים (ועילות)”

  1. שלום לעו”ד רותם דגן היקר,

    תודה על סיכום ראוי של עניין פיצול תובענה ואפשרויות שונות שהחוק מחייב ו/או מאפשר.
    חסרה לי תשובה לשאלה הבאה: מה קורה בתביעה של אותה מסכת עובדתית שסעדיה נופלים לסמכויות ענייניות של בתי משפט שונים, לדוגמה: הפרת חוזה הנוגעת לבית משפט רגיל עפ”י סכום התובענה, אולם כלולים בה לדוגמה עילות הקשורות בחוק התחרות שאז, הסמכות העניינית נתונה לבית הדין לתחרות. — האם במקרה זה, יש להגיש תובענה עם כל הסעדים, כולל אלו הנובעים מחוק התחרות לאותו בית משפט או שיש להגיש תובענה לבית משפט אחד בגין הפרת הסכם ולבית הדין של רשות התחרות בגין עילת מונופולין לדוגמה?

    בתודה מראש, שלומית סרוסי, עו”ד (וותק צעיר יחסית)

    הגב
    • תודה. מטבע הדברים, אי אפשר להתייחס לכל סוגיה. יש להניח כי הנושא שהעלית יידון בסקירה עתידית שתעסוק בסמכות ענינית.

      הגב

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן