"עקיבה" – ו"תחלוף" נכסי צוואה

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

לפי סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 ("החוק") – "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו"; ולפי סעיף 2 לחוק – "היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה; הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה". היורשים עשויים איפוא להיות יורשים על פי דין (סעיף 10 לחוק: "יורשים על פי דין הם: (1) מי שהיה במות המוריש בן-זוגו; (2) ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם, הורי הוריו וצאצאיהם…"); זהות היורשים בפועל, סדר ההורשה והיקף הירושה, נקבעים בעיקר בסעיפים 11 ואילך לחוק (אך גם לפי סעיפים נוספים), וכפי שיפורט בסקירה עתידית. היורשים (או "הזוכים") עשויים להיקבע על פי צוואה (ובכפוף לסייגים מסוימים, רשאי כל אדם לקבוע בעצמו, מי יהיו יורשיו, במה הם "יזכו", ואפילו באילו "תנאים"). במקרים מסוימים, יחולק חלק מן העזבון ליורשים על פי צוואה, וחלקו האחר ליורשים על פי דין.

ענינה של סקירה זאת, בהיבט ספציפי של הורשה על פי צוואה – "תורת העקיבה" ו"תחלוף נכסי צוואה"; ובלשון פשוטה: מהי המשמעות שתיוחס (אם בכלל) לשינוי – מאוחר – שחל במצבת הנכסים שצוינו בצוואה, והאם תהיה לכך השלכה על פרשנות הוראות הצוואה.

שאלות אלו יכולות להתעורר בנסיבות שונות: במקרה הראשון, חל שינוי כאמור לאחר עריכת הצוואה, לפני מות המצווה, אך ללא קשר לקיומה או להעדרה של הוראת "יורש אחר יורש" (כלומר, אפילו קיימת הוראה כזאת, מדובר על זכותו הנטענת של היורש הראשון). אם המצווה הוריש את כל עזבונו לאותם יורשים (בין באופן שווה ובין בחלוקה אחרת), ללא אבחנה בין נכסי העזבון, הרי שאם יחול עד ליום מותו שינוי במצבת נכסיו, לא יתעורר קושי, שכן השינוי יחול ממילא באופן זהה על כל היורשים. אך נניח כי המצווה ציווה נכס מסוים, שהיה שייך לו ביום עריכת צוואה, ליורש פלוני – ואותו נכס לא יימנה בפועל על נכסי המצווה ביום מותו – האם יש משמעות לכך שניתן "לזהות" נכס אחר כ"גלגולו" של הנכס הקודם (וכיצד ניתן "לזהות" זאת)? האם המצווה "התכוון" בכלל כי הוראת הצוואה שחלה על הנכס המקורי – תחול על נכס אחר? על מי הנטל להוכיח כל אלה? {במאמר מוסגר: השאלה מתעוררת בדרך כלל בקשר לזכותו הנטענת של מי שאמור היה לזכות בנכס "מקורי" מסוים – בנכס "חלופי" נטען; אך יכולות להתעורר שאלות נוספות, כגון, האם ה"תחלוף" הינו "מנה" שניתן להסתלק ממנה; האם תהיה ל"תחלוף" השלכה לגבי אחריותו של מי מן היורשים לחובות העזבון; וכו').

במקרה השני, תתעורר השאלה בנוגע להוראת "יורש אחר יורש" בצוואה – ולזכותו הנטענת של היורש "השני". לפי סעיפים 42(א) ו-(ב) לחוק: "(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר. (ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה". המצווה קובע בצוואתו לא רק מי יהיה היורש "הראשון" של עזבונו – אלא גם מי יהיה היורש "השני", לאחר "הראשון" (על פי רוב מתייחסת ההוראה למקרה של זכית היורש השני לאחר מות היורש הראשון). בהעדר "הגבלה", היורש הראשון אינו רשאי אמנם "לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה"; אולם פרט לכך, לא חלה לגבי היורש הראשון כל הגבלה, והוא "רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו" – אך המצווה רשאי להטיל בצוואתו מגבלות על היורש הראשון {ראו הערה בסוף הסקירה, שענינה תזכיר חוק הירושה} מדובר למעשה בשתי אפשרויות שונות: האחת, כי בטרם פטירת המצווה חל שינוי בנוגע לנכס שהיה "מיועד" (מכח הוראת "יורש אחר יורש") ליורש השני; והשני, כי השינוי חל לאחר פטירת המצווה, אך לפני מות היורש הראשון.

***

פסק דינו (מיום 10.12.84) של בית המשפט העליון במסגרת ע"א 37/80 ו-311/81 ("פס"ד באומן"), מהווה יסוד לקליטת "תורת העקיבה" בדיני הירושה – תחילה כאשר מדובר בהוראת "יורש אחר יורש", ובהמשך ב"ירושה רגילה" {במאמר מוסגר: במראי מקום מסוימים נכתב כי "תורת העקיבה" נקלטה (בדיני הירושה) בעקבות "פרשת כנען" (ע"א 5664/93; ודנ"א 2568/97) – שבמרכזה "תקנת השוק" (הפרשה נסקרה בהרחבה בסקירה זאת). "תורת העקיבה" לא נדונה בע"א 5664/93 הנ"ל (כשלעצמו, מיום 13.4.97). אמנם בדיון הנוסף (דנ"א 2568/97 הנ"ל) נדונה, בין היתר, בפירוט ובאריכות, "תורת העקיבה" – אך לא בהקשר של דיני הירושה; מה גם שפסק הדין בדנ"א 2568/97 ניתן ביום 20.2.03, והינו מאוחר מפס"ד באומן, ואף מפסקי הדין שבאו אחריו ויִדונו להלן}

חלק נכבד מפס"ד באומן אינו רלוונטי לסקירה זאת, ונתמקד בסוגיה נשוא סקירה זאת. נפסק, בין היתר: "בבואנו לאמוד את דעתו של מצווה בצוואת יורש אחר יורש איני רואה מקום להניח, כי כוונתו של מצווה כזה לזכות את היורש השני רק בשיור נכסיו בעין, אלא גם בשיור תחליפיהם. ההבחנה, דרך משל, בין כסף הירושה, שנותר בידי היורש הראשון, לבין הרכוש, שקנה בכסף זה, הינה הבחנה מלאכותית, שאינה מתיישבת עם ההיגיון שבצוואה כזאת… מסקנה זו מביאה אותנו לומר, כי גם אם 'תורת העקיבה', הבאה למנוע עשית עושר ולא במשפט, אינה חלה במקרה זה, בידינו להעזר בעקרונותיה. וכשם שמוסמך בית המשפט לתת צו עקיבה לגבי רכוש שפשט צורה ולבש צורה, כל עוד 'אפשר לזהות את הרכוש בעין או לעקוב אחריו ולגלותו בגלגוליו השונים'… כן יראה בית המשפט בשיור עזבונו של המצווה לא רק נכס שבעין אלא גם כל רכוש שבידי היורש הראשון, שניתן לזהותו כ'גלגולו' של הרכוש שירש. עקרון זה נקט בית המשפט גם בהלכת שיתוף הנכסים בין בני הזוג… כל שאמרנו יפה, לדעתי, גם כשעירבב היורש הראשון נכס שירש ברכוש אחר שאינו מן הירושה, ורכש נכס בקרן המעורבת, ובלבד שניתן לזהות את נכס הירושה בגלגולו בנכס החדש. במקרה זה יהא חלקו של היורש השני בנכס האמור בהתאם ליחס שבין השקעה כולה בקרן המעורבת ובין ההשקעה שנעשתה מתוך נכס הירושה… אשר לנטל ההוכחה, מסכים אני עם השופט המלומד [בבית המשפט המחוזי – ד.ר.] כי על היורש השני להוכיח, כמי שמוציא מידי חברו, כי הנכס שבמחלוקת הינו מירושת המצווה. ובהיות התובענה נגד עזבון, יחול גם כאן הכלל, כי 'מדקדקין עם התובע יתר על המידה… כי בהעדר בעל הדבר גופו, אין לדעת אם לא היה מצליח ­אילו עוד בחיים חייתו – להזים או לסתור את ראיות יריבו'…"

כפי שעולה מן האמור, בפס"ד באומן "נעזר" בית המשפט העליון ב"עקרונות תורת העקיבה" (אפילו "אינה חלה במקרה זה"; וכפי שנעשה קודם "בהלכת שיתוף הנכסים בין בני הזוג"…); כפי שניווכח, הוסיף בית המשפט העליון ופיתח את תורת העקיבה בדיני הירושה, על יסוד פס"ד באומן.

***

בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 541/85 ("פס"ד רובין") כבר בוססה "הלכת העקיבה" בדיני הירושה – אך היא נותרה מוגבלת לנסיבות של "יורש אחר יורש" [יצוין כי פס"ד רובין פורסם ב"נבו" אולם באופן מעט "משובש" – וגם תאריך פרסומו המדויק אינו ידוע]:

"לבקשת המנוח יונה רובין ז"ל… מי שהיה בן זוגה ואחד הזוכים על פי צוואתה של המנוחה… פירש בית המשפט המחוזי… את הוראות הצוואה… בסעיפים 2 ו-3 לצוואתה, הכוללים את ההוראות הרלוואנטיות לבירור הערעור, ציוותה המנוחה כהאי-לישנא: '…ג. הדירה ותכולת הדירה הנמצאת ב… תימסר להדס… ה. כל שאר רכושי, הן שקיים בפועל והן זה שינבע מזכויות עתידיות… יחולק בין הרשומים מטה… 3. כל האמור בסעיף 2 דלעיל יבוצע רק לאחר מות רובין יונה… הידוע בציבור כבעלי… למען מנוע ספקות, יאמר כי יונה רשאי לאחר מותי להינות (כך!) באופן בלעדי מפירות נכסי המפורטים בס' 2 א' ב' דלעיל, ולהינות (כך!) במישרין מנכסי המפורטים בס' 2 ג' ד' ה"… ביום עריכת צוואתה היתה המנוחה בעליהן של שלוש דירות. שתיים מאלה היו מושכרות והניבו למנוחה דמי שכירות, ואילו הדירה השלישית – זו שעליה ציוותה בסעיף 2(ג) לצוואתה – שימשה למגוריהם של המנוחה ורובין. 'שאר רכושה' של המנוחה, עליו ציוותה בסעיף 2(ה) של הצוואה, התבטא, בעיקר, בפקדונות בבנק לאומי לישראל, ששוויים הכולל, במועד עריכת הצוואה, הסתכם ב-6,500 דולר לערך. כחודשיים לפני פטירתה מכרה המנוחה את הדירה שעליה ציוותה בסעיף 2(ב) לצוואתה, ואת תמורת המכר הפקידה בחשבונותיה בבנק. מכאן ועד לפטירתה לא עשתה בנכסיה שום דיספוזיציות נוספות, וגם את צוואתה לא שינתה ולא תיקנה במאומה. עקב פעולותיה האחרונות – מכר הדירה והפקדת דמיה בחשבון הבנק – נישנה הרכב נכסיה של המנוחה ביום פטירתה מהרכבו ביום עריכת צוואתה:ו סעיף 2(ב) של הצוואה נתרוקן כליל מתוכנו, שכן הדירה עליה ציוותה בסעיף זה שוב לא היוותה חלק מעזבונה, ואילו שווי פקדונה בבנק, שתפח עם מכירת הדירה, הסתכם עתה בכ-50,000 דולר. לבקשת רובין, קיים בית המשפט המחוזי… את צוואת המנוחה… וביום… החליט בית המשפט… למנות את המשיב הראשון… כמנהל עזבונה של המנוחה. אחרי מינויו… דרש… מרובין להשיב לקופת העזבון כ-50,000 דולר, שנמשכו על ידיו, בהסתמך על הצוואה, מחשבונותיה של המנוחה בבנק, ושלטענתו – נמשכו שלא כדין. רובין לא הכחיש את עצם משיכת הכספים, אך טען כי הממון שמשך הוא ממון שזכה בו על-פי הצוואה. לנוכח המחלוקת שנתגלעה, בדבר זכותו ליטול את הכספים שנטל, פנה רובין לבית המשפט המחוזי בבקשה לפרש את צוואת המנוחה. בית המשפט… קיבל את עמדת מנהל העזבון ופסק בניגוד לעמדתו של רובין, וכנגד החלטה זו מכוון הערעור… nחלוקתם של הצדדים, בבית המשפט קמא ולפנינו, התמקדה בשאלה, מה טיב הזכות בכספי פקדונה בבנק, שהקנתה המנוחה בצוואתה לרובין. עמדת המשיב הראשון הינה, שהמנוחה לא הקנתה לרובין אלא זכות מוגבלת, לאכילת פירות נכסיה עד לאחרית ימיו, בעוד שאת הנכסים גופם – ובכללם כספי פקדונה בבנק – ציוותה ליורשיה האחרים, ששמותיהם פורטו בצוואה. ואילו טענת המערער היא, כי המנוחה הבחינה בצוואתה בין נכסים לנכסים:ו ביחס לשתי הדירות שפורטו בפיסקאות 2(א) ו-(ב) של הצוואה, לא הקנתה לרובין, כפי שאכן הורתה המנוחה במפורש, אלא זכות ליהנות מפירות הנכסים, בעוד שבנכסים עצמם זיכתה יורשים אחרים; אך ביחס לכל יתר נכסיה – לרבות אלה שהוגדרו 'שאר רכושה' והכוללים את הממון שהיה מופקד בחשבונה בבנק – ציוותה המנוחה, שרובין יוכל ליהנות מהם 'במישרין', משמע מן הנכסים גופם, ולא רק מפירותיהם. מכאן נובע, לטענת המערער, שזכייתם של היורשים האחרים… הוגבלה לאשר יותיר מהם רובין אחריו, בחינת יורשים אחרי יורש. אין המערער מתעלם מכך, שאת הדירה המתוארת בפיסקה 2(ב) לצוואתה – ואשר בה לא הוקנתה לרובין אלא זכות לאכילת פירות – מכרה המנוחה בחייה; אלא שלטענתו, התוצאה המשפטית ממכירתה של דירה זו איננה, כי הזוכה המיועד בדירה זו, אלמלא נמכרה, זכאי לקבל את דמי מיכרה, אלא שהוראת הצוואה הנדונה נתרוקנה מתוכנה, באשר ביום פטירת המנוחה שוב לא נכללה הדירה האמורה בין נכסיה… הגעתי לכלל מסקנה, כי הדין במחלוקת האמורה הוא עם המערער".

תחילה נדון "פירוש הצוואה": "הנחתו הבסיסית של השופט המלומד… היתה כי 'לא מדובר כאן במצב של יורש אחר יורש'. להנחה זו מצא השופט הנכבד שתי אחיזות: מבנה הצוואה ואומד דעתה של המנוחה, כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות. בהתייחסו למבנה הצוואה אמר השופט: 'המנוחה לא הורישה את רכושה ליונה רובין, ולאחר מותו למישהו אחר, אלא הורישה את רכושה לרשימת אנשים, אלא שדחתה את מועד חלוקת העזבון עד לאחר מותו של יונה רובין. על כן אין להעזר בהוראות החוק לגבי מצב של יורש אחר יורש'. בהתייחסו לנושא השני – אומד דעתה של המנוחה – עמד בית המשפט על ההבחנה שננקטה בסעיף 3 לצוואה, ביחס לזכויותיו של רובין: 'להינות מפירות נכסי המפורטים בס' '2 א' ב' דלעיל, ולהינות במישרין מנכסי המפורטים בס' 2 ג' ד' ה'". אך הבחנה זו ראה לפרש על פי מה שהתחייב, לדעתו, מן הנסיבות, דהיינו, 'על פי נוסח הצוואה כולה ועל פי מצב נכסי המנוחה ביום כתיבת הצוואה'… בשלוש, לדעתי, שגה בית המשפט קמא: במסקנתו שצוואת המנוחה לא יצרה מצב של יורש אחר יורש; בהיזקקו לנסיבות, כמקור לבירור אומד דעתה של המנוחה; ובשערו את כוונת המנוחה, לשמר את האיזון שבחלוקת נכסיה, בין יורשיה השונים, כפי מצב הנכסים ביום עריכת הצוואה, חרף השוני שחל בהרכב הנכסים, עקב מכירתה של אחת הדירות, על ידי המנוחה…"

בית המשפט אמנם עמד בפירוט "על נקודות אלו אחת לאחת", אך אצטט מפס"ד רובין רק בהקשר הרלוונטי במישרין לסקירה זאת: "משמכרה המנוחה את דירתה, אודותיה ציוותה בסעיף 2(ב) של הצוואה, חל שוני בהרכב של רכושה, ביחס למצבו בעת עריכת הצוואה. משום מה סבר השופט המלומד, שבמוכרה את הדירה האמורה לא התכוונה המנוחה לגרוע מחלקה של היורשת, שהדירה המכורה יועדה לה. מכאן הנחתו, שהיתה למנוחה כוונה לשנות את צוואתה, אלא שעד לפטירתה, זמן קצר לאחר מכן, לא היה לה הסיפק לעשות כן. חוששני כי בשל הערכתו האמורה, חתר השופט הנכבד לפתרון שיעשה צדק עם היורשת אשר היתה מיועדת לזכות בדירה זו, אלמלא נמכרה. אם אכן סבר השופט המלומד, כי בחלוקת נכסי העזבון בין הזוכים השונים יש להביא בחשבון את כלל נכסי המנוחה, כמצבם ביום עריכת הצוואה, כי אז שגה בגישתו. מכירת הדירה על-ידי המנוחה גרעה כליל את זכותה של היורשת, שעל פי הצוואה היתה מיועדת לזכות בדירה זו, והחילה על יחסיה עם כלל היורשים האחרים את הוראתו של סעיף 51(ג) לחוק, לפיו 'אין הזוכה זכאי לפיצוי מן היורשים האחרים אם במות המצווה לא היה הנכס בין נכסיו'. מן הראוי לציין, בהקשר זה, כי הזכות הנובעת מעקרונות 'תורת העקיבה', המאפשרת ליורש שני לממש את זכותו, לשיור נכסי המוריש שהותיר אחריו היורש הראשון, לא רק בנכסים המקוריים גופם, אלא גם בתחלופיהם ובגלגוליהם (כהלכת ע"א 37/80, 311/80 באומן…) איננה חלה אלא על מי שביום פטירת המנוח היה בעל מעמד של יורש שני, קרי, שבין נכסי המנוח נמצאו בעין אותם מנכסיו, שבצוואתו הוקנו ליורש אחר יורש. משפשט הנכס צורה ולבש צורה, בעודנו בידי המוריש, אין יורש עשוי להישמע בטענה, הסומכת על הרכב נכסי המנוח כמצבם ביום עריכת צוואתו, וזכויות היורשים נגזרות אך ורק על פי הרכב הנכסים כמצבם ביום פטירתו של המוריש. אמור מעתה: משהפכה הדירה, בחיי המנוחה, לממון שנתקבל ממכירתה, והממון הופקד בחשבון בנק של המנוחה, ונותר מופקד בו עד לפטירתה, דין הממון האמור, לעניין קביעת זכאותם של היורשים השונים, איננו כדין הדירה המכורה, אלא כדין כלל הכספים האחרים שהיו מופקדים באותו חשבון".

***

ביום 10.8.95 ניתן פסק דין בע"א 360/93 ("פס"ד אוברזנסקי"). דעת הרוב נכתבה על ידי הנשיא שמגר (בהסכמת השופטת דורנר): "ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי… שדחה בקשת המערערת שיוצהר כי המשיב אינו יורשה של הדירה ברחוב בוגרשוב 96 שהותירה אחריה אמו… נוסח הסעיף הרלוונטי בצוואה היה כדלקמן: 'את הדירה שלי הנמצאת ברחוב פינסקר 31 בתל-אביב יקבל אחרי מותי רק בני קורט גרין; את כל המטלטלין שלי הנמצאת בדירה הזאת יקבלו אחרי מותי בתי גרדה אוברזנסקי (לבית גרין) ובני קורט גרין חלק כחלק'… הצוואה נערכה בשנת 1953, היינו שנים רבות לפני פטירת המנוחה. בשנת 1959 רכשה המנוחה דירה ברחוב בוגרשוב ומכרה דירתה הנ"ל ברחוב פינסקר. היא לא שינתה הוראות הצוואה. בית משפט קמא יישם את הוראותיו של סעיף 54(א) לחוק הירושה אשר לפיו מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה, כפי שהוא משתמע מתוך הצוואה ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות. לדעת הערכאה הראשונה ניתן היה ללמוד על אומד דעתה של המנוחה מלשון הצוואה. המנוחה רצתה בשוויון בין ילדיה…. וככל הנראה התבטא האיזון שתכננה במסירת הדירה לבן. אומר בית המשפט: 'לי נראה כי עובדה זו בלבד שהמורישה לא טרחה לעדכן את הצוואה ולתקן אותה, לאחר רכישת הדירה ברחוב בוגרשוב – אין בה כשלעצמה כדי להצביע על כך שביקשה להדיר את בנה מירושת הדירה או לשתף אותו רק בחלוקה של יתרת העזבון. אין לכוונה זו כל סימוכין בלשון הצוואה…." המנוחה החליפה דירה בדירה אך כוונתה להוריש לבנה את הדירה בה חייתה נשארה בעינה. כך הורה בית המשפט המחוזי ועל כך הערעור בפנינו. לא ראיתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. בצוואה אכן צוינה דירה במען מוגדר, אך זו היתה דירת מגוריה של המנוחה ומשהחליפה מענה לחדש, ברוכשה דירה חדשה, לא צריך היה ללמוד מכך שהיא שינתה דעתה, כביטויה בצוואה…"

הנשיא שמגר התייחס בסוף דבריו בקצרה לדעת המיעוט (שתובא להלן) וציין: "קראתי פסק דינו המעניין של חברי הנכבד השופט טל. הזהירות אשר מתחייבת לדבריו בכגון דא מקובלת עלי. אולם, בנסיבות המקרה דנן, לאור נוסח הצוואה ואופן חלוקת הרכוש העולה ממנה, הנני סבור כי הדין עם עמדת בית משפט קמא".

השופט טל כתב בדעת מיעוט: "בפנינו צוואה אשר לא ניתן לבצעה כלשונה, וזאת עקב מכירתו של הנכס על ידי המצווה לאחר עריכת הצוואה. הנשיא מציע כי נאמץ פרשנות מרחיבה של הצוואה, ונקבע כי הצוואה חלה על נכס אחר שנקנה תמורת הנכס שנמכר, ונראה בו תחלופה. לא אוכל להסכים לפרשנות זאת. לטעמי יש להחיל במקרה דנן את הוראות סעיף 34 לחוק… הקובע כי: 'הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי – בטלה'. זהירות יתר נדרשת כאשר מפרשים צוואה, וזאת משום שאין אפשרות לברר מפי המצווה את כוונתו האמיתית. סעיף 54(א) קובע כי 'מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות'. מכאן, שרק אם אין אפשרות לאמוד את דעת המצווה מתוך הצוואה, רק אז יש לפנות אל הנסיבות. 'אומד דעתו של המצווה' במקרה דנן הינו מעורפל למדי. אמנם אפשר לאמוד כי דעתה של המצווה היתה לצוות את ביתה לבנה, בין שהנכס הוא כפי שציינה בצוואה, ובין שמדובר בנכס אחר שנקנה תמורתו. אך מאידך, ניתן גם לאמוד שכוונתה היתה דווקא לנכס שצוין בצוואה. יש לזכור כי חלפו עשרים וחמש שנה ממכירת הדירה ועד לפטירת המנוחה, ובמשך כל השנים לא עדכנה את צוואתה. אפשר ויש להסיק מכך כי דעתה היתה לבטלותה של הוראה זו מתוך צוואתה. על כן במצב דברים זה, אין לנו ללכת אלא אחר לשון הצוואה, ואין להרחיב את הפרשנות מעבר לכך. בע"א 541/85… (לא פורסם) [פס"ד רובין – ד.ר.] כתב השופט מצא כי 'מן הראוי לציין, בהקשר זה, כי הזכות הנובעת מעקרונות 'תורת העקיבה', המאפשרת ליורש שני לממש את זכותו, לשיור נכסי המוריש שהותיר אחריו היורש הראשון, לא רק בנכסים המקוריים גופם, אלא גם בתחלופיהם ובגלגוליהם (כהלכת ע"א 37/80, 311/80 באומן…) איננה חלה אלא על מי שביום פטירת המנוח היה בעל מעמד של יורש שני, קרי, שבין נכסי המנוח נמצאו בעין אותם מנכסיו, שבצוואתו הוקנו ליורש אחר יורש. משפשט הנכס צורה ולבש צורה, בעודנו בידי המוריש, אין יורש עשוי להישמע בטענה, הסומכת על הרכב נכסי המנוח כמצבם ביום עריכת צוואתו, וזכויות היורשים נגזרות אך ורק על פי הרכב הנכסים כמצבם ביום פטירתו של המוריש'. לדעתי אין מקום להבחין בין המקרה בע"א 541/85 הנ"ל לבין המקרה שלפנינו עקב העובדה שהמנוחה קנתה דירה מהכסף שקיבלה תמורת מכירת הדירה הקודמת. אילו הצוואה היתה 'לדירת המגורים שלי', או אז היה מקום לומר שהדירה השניה היא תחלופה של הדירה הקודמת. ואולם, בצוואה שלפנינו נאמר '… הדירה שלי הנמצאת ברח' פינסקר 31 בתל-אביב…' ומשנמכרה דירה זו, שוב לא ניתן לקיים חלק זה של הצוואה והוא מבוטל…"

כאמור, נתגלעה מחלוקת בין דעת הרוב (לפיה הוחלה הוראת הצוואה ביחס לדירה המקורית על הדירה שבאה במקומה) לבין דעת המיעוט (לפיה הוראת הצוואה הנ"ל בטלה בנסיבות הענין); מכל מקום, בפס"ד אוברזנסקי (כפי שנכתב במפורש בפסיקה שבאה בעקבותיו) הורחבה תורת העקיבה גם לירושה "רגילה" (ודומה כי בהקשר זה לא היתה מחלוקת בין חברי ההרכב).

***

גם בחלוף למעלה מ-20 שנים, נותר פסק דינו (מיום 12.5.99) של הנשיא ברק בע"א 1900/96 ("פס"ד טלמצ'יו") אחד מפסקי הדין המצוטטים והמשפיעים ביותר – ולימים גם מעוררי המחלוקת – בתחום דיני הירושה, בהקשר של "פרשנות צוואה" ("צרה" מול "מרחיבה"; ופרשנות "חד שלבית" – המשלבת את לשון הצוואה עם הנסיבות, כאשר בית המשפט רשאי ללמוד על אומד דעתו של המצווה מכל מקור):

"המנוחה ערכה (ביום 16.8.92) צוואה בעדים. היא חילקה בצוואתה את כל רכושה. בין היורשים היתה גם איזבל טלמצ'יו (המערערת). נקבע, בין היתר, כי היא תירש 'כל יתרה שתישאר' מהעזבון.. בסעיף 6(ב) לצוואה נקבעה ההוראה הבאה: 'כל החשבונות, הפקדונות, תכניות החסכון וכספים מכל מין וסוג שהוא שיהיו בעת פטירתי בבנק לאומי לישראל בע"מ, סניף ארלוזורוב תל אביב (פינת דיזינגוף), אני מצווה להקמת הקדש ציבורי אשר ישמש לחלוקת מילגות על שמי ליתומי צה"ל'… לאחר עריכת הצוואה הורתה המנוחה (ביום 15.12.1993) על העברת חשבונה בסניף ארלוזורוב תל אביב של בנק לאומי – הוא הסניף בו הופקדו הכספים שנועדו בצוואה להקדש – לסניף כיכר המדינה של בנק לאומי. הפעולה בוצעה. כתוצאה מכך לא נשארו כל כספים של המנוחה בסניף ארלוזורוב. לאחר פטירת המנוחה (ביום 22.1.1994) הגיש האפוטרופוס הכללי (המשיב 1) תובענה בדרך של המרצת פתיחה. בית המשפט נתבקש להצהיר כי הוראת סעיף 6(ב) לצוואה חלה על הכספים המצויים בחשבון המתנהל על שם המנוחה בסניף כיכר המדינה של בנק לאומי. להצהרה זו התנגדה איזבל טלמצ'יו (המערערת)… בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא, השופט א' גורן) קבע… 'במקרה דנן, אומד דעתה של המנוחה עולה ברורות מהצוואה עצמה, המנוסחת היטב. כוונת המנוחה היתה להנחיל להקדש את 'כל החשבונות, הפקדונות, תכניות חסכון וכספים מכל מין וסוג שהוא שיהיו בעת פטירתי בבנק…' בסעיפים קטנים (1) עד (4) לסעיף 6(ב) ניסחה המנוחה הוראות ברורות בענין הקדש זה והטיפול בו על ידי… חברת הנאמנות. על רקע פירוט זה נראה כי אין מקום לצמצם את כוונתה של המנוחה להורשת הכספים מסניף בנק מסוים, אלא יש לראות את כוונתה הכללית להוריש כספים ליתומי צה"ל'… השופט גורן מסיים את פסק דינו בציינו כי 'העברת הכספים במקרה דנן, משמעה, לעניות דעתי, כי הסניף החדש ייכנס בנעליו של הסניף הישן לענין הירושה, נשוא תובענה זו'. לאור גישתו זו הצהיר בית המשפט המחוזי כי הוראת סעיף 6(ב) לצוואת המנוחה חלה על הכספים שהועברו מחשבון המנוחה בסניף ארלוזורוב של בנק לאומי לישראל, לחשבון המנוחה בסניף כיכר המדינה של בנק לאומי לישראל. על פסק-דין זה הוגש הערעור שלפנינו…..

…ישנם מצבים, שבהם הדין מאפשר הגשמת אומד דעתו של המצווה, גם אם לאומד דעת זה אין עיגון בלשון הצוואה. אלה הם מקרים מיוחדים שבהם הדין מאפשר מתן מובן לצוואה שערך המצווה או לביצועה הלכה למעשה, גם אם למובן זה או לביצוע זה אין קשר מילולי מינימלי עם לשון הצוואה. מצבים אלה חורגים מפרשנותה של הצוואה במובנה הצר. אלה הם מקרים, שניתן לכלול אותם בגדרי פרשנות הצוואה במובנה הרחב. לעניננו, אזכיר ארבעה מצבים מסוג זה: האחד, ענינו תיקון לשון הצוואה בשל טעות שנפלה בה; השני, ענינו השלמת חסר (לאקונה) בצוואה; השלישי, ענינו הגשמת אומד דעת המצווה "בקירוב"… הרביעי, ענינו הגשמת אומד דעת המצווה בדרך של 'תחליף'. בכל ארבעת המצבים הללו – ואין לראותם כרשימה סגורה – חורג השופט-הפרשן מעבר ללשונה של הצוואה המקורית. בשני המצבים הראשונים הוא מוסיף לשון חדשה לצוואה המקורית. בשני המצבים האחרונים הלשון המקורית של הצוואה אינה משתנה, אך השופט-הפרשן הוסמך להגשים את אומד דעת המצווה. בכל המצבים הללו, השופט פועל מעבר ללשון (המקורית) של הצוואה. הוא פועל מעבר לפרשנות הצוואה במובן הצר. הוא מפרש את הצוואה במובן הרחב".

מבין "ארבעת המצבים הללו" אתייחס רק ל"תחליף" – לא רק משום שזהו נושא הסקירה, אלא גם משום שהנשיא ברק השתית את הכרעתו בעיקר על כך – ויתר חברי ההרכב הסכימו להכרעתו בציינם במפורש כי זה הבסיס להסכמתם… כאשר דן הנשיא ברק ב"מצב הרביעי: הגשמת אומד-דעת המצווה בתחליף", הוא כתב (תחילה באופן כללי): "המצווה הורה כי נכס פלוני יונחל לראובן. לאחר עריכת הצוואה ולפני פטירת המצווה נמכר הנכס על ידי המצווה. בדמי הפדיון נקנה נכס אלמוני. היזכה ראובן על-פי הצוואה? על פי לשונה, זכאי ראובן לנכס פלוני. אך נכס זה שוב אינו בבעלותו של המצווה. המצווה הוא בעליו של נכס אלמוני, אך הצוואה אינה מורה על הנחלת נכס זה לראובן. מה הדין? בפסיקה פותחה הלכה, ולפיה בנסיבות מתאימות – ואם זו כוונתו של המצווה – ניתן לזכות את ראובן בנכס אלמוני. תחילתה של הלכה זו במצבים של יורש אחר יורש (ראו ע"א 37/80 באומן…) תחולתה של הלכה זו בסוגיה של 'יורש אחר יורש' טבעית היא, שכן היורש הראשון אינו חופשי לחלוטין לעשות ברכוש שהגיע אליו מכח הצוואה כרצונו. הוא אינו רשאי לצוות רכוש זה. עם מותו של היורש הראשון, עובר הרכוש ליורש הבא אחריו, גם אם היורש הראשון אינו חפץ בכך. לימים הורחבה ההלכה גם לעניין יורשים 'רגילים' (ראו ע"א 360/93… במובחן מע"א 541/85…) באותה פרשה הורתה המצווה כי בנה יזכה בדירה המצויה ברחוב פלוני. לאחר עריכת הצוואה – ובלא שחל כל שינוי ברצונה – מכרה המצווה את הדירה ורכשה בדמי הפדיון דירה ברחוב אלמוני. נפסק כי בנה יורש את הדירה ברחוב אלמוני (ע"א 360/93…) תחולתה של הלכת התחליף במצב דברים 'רגיל' – שבו אין יורש אחר יורש – היא פרובלמטית. עם זאת, הדבר הוכר בפסיקה, ואיני רואה מקום לסטות מהלכה זו…"; ובמעבר למקרה הספציפי ("מן הכלל אל הפרט"): "לבסוף, הניתן להיזקק כאן לתורת התחליף? …תורה זו הוחלה מעבר למצבים של יורש אחר יורש (ראו ע"א 360/93…) באותה פרשה נדונה דירה שנמכרה. בערעור שלפנינו, ענין לנו בחשבון בנק שהועבר כל כולו מסניף לסניף באותו בנק. נראה לי כי ניתן להחיל את ההלכה גם במצב דברים זה. עם זאת, שאלת המפתח הינה, מה היה רצונה של המנוחה שעה שהעבירה הכספים מחשבון לחשבון. האם לא ביקשה בכך לרוקן את החשבון בסניף ארלוזורוב, באופן שרעיון ההקדש ירד מהפרק והכספים יועברו ליורשת השארית? בית המשפט המחוזי ניתח את הצוואה, והגיע למסקנה כי מתוכה של הצוואה עולה, כי רצונה היה שכספיה בכל בנק ישמשו להקמת ההקדש. מכיוון שכך, נקבע כי אין מקום להיזקק לראיות חיצוניות. לדעתי, את התשובה לרצונה של המנוחה, בהעברת הכספים מחשבון לחשבון, יש ללמוד בעיקר מהאירועים שהתרחשו לאחר עריכת הצוואה ועובר להעברת הכספים. אירועים אלה אין ללמוד אך מהצוואה עצמה….. הגעתי למסקנה כי על בסיס התשתית העובדתית שהונחה בפנינו, יש לקבוע כי ההקדש הציבורי יוקם מכספים שהיו בחשבון הבנק בסניף כיכר המדינה. בכך נתנו פירוש מרחיב לצוואתה של המנוחה, תוך עשית שימוש בדוקטרינות שונות, המאפשרות הרחבה זו של לשון הצוואה. הבעיה אשר התעוררה בפנינו אינה חדשה בספרות (ראו שילה…) היא התעוררה באחת הפרשות [פס"ד אוברזנסקי – ד.ר.] שבה ציוותה המצווה דירה פלונית לבנה ומשנמכרה הדירה ובדמיה נקנתה דירה חדשה, הוחלו הוראות הצוואה על הדירה החדשה. בפסק-דינו ציין הנשיא שמגר: 'בצוואה אכן צוינה דירה במען מוגדר, אך זו היתה דירת מגוריה של המנוחה ומשהחליפה מענה לחדש ברכשה דירה חדשה, לא צריך היה ללמוד מכך שהיא שינתה דעתה, כביטויה בצוואה. אי עדכון הצוואה לא ביטא שינוי רצונה אלא היסח הדעת… הנמקה זו תופסת גם בערעור שלפנינו".

הערעור נדחה פה אחד, וכאמור לעיל, יתר חברי ההרכב ציינו במפורש כי בבסיס הסכמתם עומדת "תורת התחליף". המשנה לנשיא ש. לוין כתב: "מבלי לשלול את דרכי הפרשנות המרחיבה האחרות עליהן הצביע חברי הנכבד הנשיא – שאת הדיון בהן אפשר, לדעתי, להניח לעת מצוא, נראית לי 'תורת התחליף' כמתאימה ביותר להחילה על המקרה שלפנינו (ראה לענין זה גם ע"א 360/93, שעליו סמך הנשיא בפסק דינו). לדידי אפשר היה להגיע לתוצאה זו, אפילו ללא הסתמכות על ראיות חיצוניות, הואיל ובנסיבות הענין נראה לי הדיבור 'סניף ארלוזורוב תל אביב (פינת דיזנגוף)' אך כציון של כתובת ותו לא; עם זאת אין ספק בדבר שבמקרה מתאים, הסתמכות על ראיות חיצוניות לצורך פרשנותה של צוואה היא לגיטימית". השופט אריאל כתב: "ביסוס פסק הדין על החלופה של 'הלכת התחליף'… היא בעיני החלופה המועדפת, במקרה שלפנינו. משנזדמן לי בע"א 749/82… לדון בענין יורש לאחר יורש, אף כי לענין התחליף רק ברמז, העליתי במחשבתי גם סיטואציות של תחליף בירושה רגילה במקרים דומים. עתה נקרתה ההזדמנות לממש אפשרות זו".

***

במרוצת השנים השתרשה "הלכת התחלוף" (או "העקיבה") בדיני הירושה, הן כשמדובר בהוראת "יורש אחר יורש" והן ב"ירושה רגילה". להלן יוצגו כמה פסקי דין מן השנים האחרונות.

בפסק דינו (מיום 9.11.16) של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בעמ"ש 27630-04-15, נדון (והתקבל) ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה, "אשר דחה את תביעת המערער…. [שהוגשה] מכח היותו 'יורש אחר יורש' לפי צוואת אביו המנוח, ומכח עקרון העקיבה": "המנוחה… דודתם של המשיבים… היתה נשואה ל… אביו המנוח של המערער… השניים התגוררו בדירה בתל אביב (להלן – דירת נורדאו) שנרכשה על ידם והיתה בבעלותם המשותפת. שנתיים לפני פטירתו ערך המנוח צוואה בה הוריש את חלקו בדירת נורדאו (מחצית) לרעייתו, והוסיף וקבע כי לאחר פטירתה יירש את חלקו בדירה בנו המערער. אלא שביום… רכשה המנוחה דירת מגורים בשכונת בבלי בתל אביב (להלן – דירת בבלי) תמורת 265,000$, וביום… מכרה את דירת נורדאו תמורת 230,000$. בצוואתה הורישה המנוחה, שלא היו לה ילדים משלה, את עזבונה, ובכללו דירת בבלי, לאחייניה המשיבים, וזו אכן נרשמה על שמם. המערער נותר מחוץ לתמונה. בהיותו סבור כי דירת בבלי היא חליפתה של דירת נורדאו, ומשכך אף לו חלק בה, הגיש המערער לבית משפט קמא תביעה נגד המשיבים למתן סעד הצהרתי הקובע כי הינו הבעלים של מחצית הדירה, הגם שבשלב מאוחר יותר צמצם את עתירתו ל-43.4% (לאור ההפרש בין מחירי שתי הדירות)… המשיבים טענו כי המערער היה יורש אחר יורש בדירת נורדאו בלבד, ומשזו נמכרה ע"י המנוחה 12 שנים טרם פטירתה, לא יכול המערער לזכות בזכויות בדירה אחרת… בית משפט קמא ייחס חשיבות מכרעת לממצאו, שאינו שנוי במחלוקת, לפיו סכומים המצטברים לכדי סך של 235,000$ – שווי ערך ל-89% ממחיר דירת בבלי, והעולים על התמורה הכוללת שהתקבלה בסופו של יום ממכירת הדירה בנורדאו –  שולמו ע"י המנוחה ממקורותיה שלה ובטרם מכרה את דירת נורדאו, וראה בכך ביטוי לניתוק הקשר בין דירת נורדאו ותמורת מכירתה לבין רכישת דירת בבלי. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי גם אם שילמה המנוחה את התשלום האחרון עבור דירת בבלי (30,000$) מתוך תמורת המכר של דירת נורדאו, הרי מחציתה (115,000$) היתה שייכת לה ממילא מכח היותה הבעלים של מחצית הדירה, כך שגם לא הוכח שלפחות התשלום האחרון בוצע מחלקו של המנוח. בית משפט קמא קבע כי לא 'חלה עליה [המנוחה] חובה לשמור את כספי תמורת הדירה בנורדאו לטובת יורשיו של המנוח', לגביהם 'סביר להניח כי אלו שימשו אותה למחייתה משך כ-12 שנים'. המסקנות לעיל הובילו לדחיית התביעה".

ערכאת הערעור עמדה על המגבלות – שעשויות לחול, או שחלות בפועל – על היורש הראשון: "עם זאת, חופש הפעולה של היורש הראשון אינו מוחלט. הוא אינו חופשי לחלוטין לעשות ברכוש שהגיע אליו מכח הצוואה כרצונו: הוא אינו רשאי לצוות לאחר את הרכוש שירש, וזה יעבור עם מותו ליורש השני אף כנגד רצונו; המוריש רשאי להטיל מגבלה על היורש הראשון ולאסור עליו, בדרך משל, למכור את הנכס בו זכה, שאו אז היורש הראשון יהא מחויב לשמר את הנכס, כפי הוראת סעיף 53 לחוק הירושה, הקובע כי 'הוראות הסעיפים 41 עד 52, פרט לסעיף 42(ד), חלות במידה שאין בצוואה הוראות אחרות'. מגבלה נוספת החלה על היורש הראשון, הגם שלאחר מותו, מקורה בעקרון העקיבה – תחלוף, לפיו יזכה היורש השני בנכס כלשהו שנרכש ע"י היורש הראשון, אם יוכח שהינו חליפו של נכס שהוריש המוריש, ושהיורש השני אמור היה לזכות בו, משום שנרכש תחתיו, כפי ההלכה שנקבעה בע"א  37/80 באומן… שעודנה שרירה וקיימת… הלכת התחלוף הורחבה גם למקרים בהם עסקינן ביחסים שבין יורש 'רגיל' לעזבון המוריש, כאשר מדובר ב'נסיבות מתאימות – ואם זו כוונתו של המצווה' (ע"א 1900/96 טלמצ'יו…)…

…יש לנהוג בזהירות בהחלת עקרון העקיבה בהקשר של יורש אחר יורש, ולהכביד את נטל ההוכחה המוטל על כתפי היורש השני, באופן שזכותו ביחס לנכס החדש, שאינו מוזכר בצוואה, ושנרכש בכלל ע"י היורש הראשון ולא ע"י המוריש, תוכר רק עת הוכחה במובהק הזהות בין הנכס שנמכר לבין הנכס שנרכש. אם לא נעשה כן, אנו עלולים לעקר מתוכן את הזכות רחבת ההיקף שהוענקה ליורש הראשן בדין 'לעשות במה שקיבל כבתוך שלו', כמו גם את זכותו לכלותו ולהשמידו, ונקנה לו בעל כורחו מעמד של 'מעין נאמן' על נכסי הירושה, המחייב אותו במתן חשבונות ובחובת דיווח באשר לפעילותו בנכסי העזבון, מה מכר, מתי, כמה צרך, כמה חסך, מה קנה, מתי, וכן הלאה. זוהי מטלה שהמחוקק לא התכוון להעמיס על כתפי היורש הראשון, נראה שגם לא המצווה. נטל הוכחה מוגבר אף מתחייב נוכח קיומו של סעיף 53 לחוק הירושה… דרישת הנטל המוגבר מוצאת תימוכין בפסק דין באומן…

…על רקע האמור לעיל ייבחן הערעור שלפנינו. אקדים מסקנה לבחינה ואומר כי להשקפתי, ובניגוד לעמדתו של בית משפט קמא, המערער חצה את משוכת נטל ההוכחה המוגבר שניצבה בפניו, והצליח להוכיח כי דירת בבלי אינה אלא גלגולה של דירת נורדאו, ומשכך התגלגלה גם זכותו על פי הצוואה לרשת את חלקו של אביו בדירת נורדאו, משזו נמכרה ע"י אלמנתו, לדירת בבלי. ואנמק: שאלת החלת עקרון העקיבה על נכסים נבחנת במישור העובדתי, לגביו אציע להסתייע, בין היתר, במבחנים הבאים: כוונת המוריש; חפיפה בזמני מכירת הנכס הישן ורכישת הנכס החדש; סדר הקדימויות; דמיון בין הנכס הנמכר לבין הנכס הנרכש; עלות זהה או דומה בין תמורת המכר ומחיר הרכישה; אופן מימון רכישת הנכס החדש, האם באמצעות תמורת המכר או ממקורות אחרים; וכן התנהגות היורש הראשון… בבית משפט קמא לא נשמעו עדויות, והממצאים העובדתיים נקבעו על ידו בהסתמך על  תצהירי הצדדים ונספחיהם…"; ערכאת הערעור בחנה, בין היתר, את "סדר הקדימות", "מבחן הזמנים", "מבחן המימון", "הדמיון בין שני הנכסים", "הדמיון בעלויות" ו"התנהגות היורש הראשון" – ולאורם נפסק כי "עלה בידי המערער לחצות את משוכת נטל ההוכחה המוטל עליו, עת הוכיח במידה הנדרשת כי דירת בבלי הינה חליפתה של דירת נורדאו".

בעקבות פסק דינו הנ"ל של בית המשפט המחוזי, הוגשה בקשת רשות ערעור (בע"מ 9085/16) – שנדחתה. להלן חלק בלבד מתוך פסק דינו של בית המשפט העליון: "השאלה האם תחלופו של חפץ אשר ירש יורש ראשון, כלול בנכסי יורש שני, נדונה לראשונה בהלכת באומן. שם צוין כי שאלה זו 'נשתיירה' על ידי המחוקק במתכוון ללא מענה בחוק הירושה… [ומשכך] הוטלה המלאכה במודע על בית המשפט… וזאת על פי אומד דעתו של המצווה כפי שהוא משתמע מתוך הצוואה; וככל שאינו משתמע מתוכה – כפי שהוא משתמע מתוך הנסיבות… כך נעשה גם בהלכת באומן… [במסגרתה] נקבע כי ניתן להיעזר בעקרונות 'תורת העקיבה', אשר נועדה למנוע עשית עושר ולא במשפט, באופן שבו ניתן לראות בשיור עזבונו של המצווה לא רק נכס שבעין אלא גם כל רכוש שבידי היורש הראשון, שניתן לזהותו כ'גלגולו' של הרכוש שירש. במלים אחרות: בית המשפט החיל, לראשונה, בהלכת באומן את תורת העקיבה על דין יורש אחר יורש. זאת, אפילו עירב היורש הראשון נכס שירש ברכוש אחר שאינו מן הירושה ורכש נכס בקרן המעורבת, ובלבד, כך נקבע, שניתן לזהות את נכס הירושה בגלגולו בנכס החדש. נפסק, כי במקרה זה יהא חלקו של היורש השני בנכס האמור בהתאם ליחס שבין ההשקעה כולה בקרן המעורבת ובין ההשקעה שנעשתה מתוך נכס הירושה… בענין שחם [ע"א 1182/90 – ד.ר.] ציין השופט (כתוארו אז) מ' חשין כי הוא נוטה להסכים לדבריו של השופט א' גולדברג בהלכת באומן, ששיור נכסים כולל, כעיקרון, גם שיור תחליפיהם… אשר לנטל ההוכחה, נפסק בסוגיה זו כי על היורש השני להוכיח, כמי שמוציא מחברו ועליו הראיה, כי הנכס שבמחלוקת הוא מירושת המצווה… הלכת באומן שרירה וקיימת… בע"א 541/85… בע"א 360/93… הורחבה תחולתה של הלכת באומן גם לענין יורשים 'רגילים'… ענינו של המקרה שלפנינו הוא, כאמור, ביישום הלכת באומן. לבחינת אופן החלתה של תורת העקיבה על הנכס הנדון נעזר בית המשפט המחוזי במספר מבחנים: כוונת המוריש, סדר הקדימות, מבחן הזמנים, מבחן המימון, שאלת הדמיון בין הנכסים ובעלויות וכן בחינת התנהגות היורש הראשון. מבחנים אלה אמנם לא נכתבו עלי נייר כשלעצמם במקובץ בפסיקת בית משפט זה, בהלכת באומן או בפסקי הדין שיישמו הלכה זו, אך הם מעין קיבוץ של דוגמאות רלבנטיות מן הפסיקה. דומה, כי כך ביסודם של דברים אכן פעל בית משפט זה גם בהלכת באומן, כשביקש לאמוד את כוונתו של המצוה שם, אף שלא הגדיר מבחנים אלה במפורש. המבחנים בהם נעזר בית המשפט המחוזי… אינם אלא אינדיקציות המבקשות לסייע בהתחקות אחר אומד דעתו של המצוה, והן שזורות בפסקי הדין המיישמים את הלכת באומן… הגם שלא במפורש, כפי שעשה הפעם בית המשפט המחוזי, ויפה עשה. ראוי איפוא להתחקות בכגון דא אחר כוונת המוריש, שהיא בוודאי יסוד מוסד; אחר התנהגות היורש הראשון וכוונותיו שלו, וסדר הזמנים בו נהג ביחס לנכס; אחר טיבו של נכס חדש, עלותו והדרך בה מומן; כל אלה הם מבחני עזר שחלקם או כולם ילמדונו איזו דרך בה נלך…"

בפסק דין (מיום 13.4.20) של בית המשפט לעניני משפחה (תלה"מ 57168-11-18), נדונה דירת המנוחה, אותה הורישה לבנה א.י. (60%) – שהינו בעלים של דירה נוספת באותו בנין – ולארבעת ילדיה האחרים (40%). "כחמש שנים לאחר עשית הצוואה התקשרו המנוחה וא.י. במספר הסכמים עם פלוני… במסגרתם נמכרו ליזם זכויותיהם בדירות מגוריהם… במסגרת אותה התקשרות חוזית נכרתו הסכמים, לפיהם ירכשו המנוחה וא.י. מאת היזם שלוש דירות, אחת לכל אחד מהם, וכן דירה נוספת… הדירות הללו נועדו לשכון בבנין חדש… שייבנה תחת הבנין בו נמצאות דירות המנוחה וא.י. בעת פטירת המנוחה, ולמעשה עד עצם היום הזה, חרף ההסכמים שנכרתו כאמור, לא חל כל שינוי פיזי במצב הדברים… הסעדים להם עותרים התובעים בכתב תביעתם המתוקן הם כדלקמן: להצהיר שדירת המנוחה אינה באה בגדרי עזבונה, היות ונמכרה עוד בחייה; להצהיר כי אין עוד תוקף להוראת הצוואה הקובעת הוראות פרטניות באשר להנחלת דירת המנוחה… להצהיר שכל הזכויות בדירה לה זכאית המנוחה בהתאם להסכם שנכרת עם היזם… שייכות לעזבון המנוחה…"; נפסק, בין היתר: "מפאת שינוי נסיבות שחל כאמור לאחר עשית הצוואה, וקודם לפטירת המצווה, חל שינוי בנכסים הנזכרים בצוואה – נכסים שהיו ברשותה יצאו מרשותה, ובאו לידיה נכסים שלא היו ברשותה קודם לכן. חלק מנכסיה שינו צורה, ונכס אחד הוחלף בנכס אחר. אחת מאפשרויות הפרשנות שאומצו בדין הישראלי מקורו בתורת העקיבה, קרי – נכס הנזכר בצוואה הופך להיות נכס אחר, שאזי ניתן לראות בנכס המאוחר משום 'גלגולו' של הנכס המוקדם, הנזכר בצוואה, ולהחיל על הנכס המאוחר את הוראות הצוואה שנקבעו באשר לנכס המוקדם, ובכך להגשים את רצון המנוח. בפסיקה נקבעו מספר מבחני עזר, אשר בידי בית המשפט לשקול עת הוא בוחן האם אכן יש מקום להחיל את תורת העקיבה, לשם הגשמת רצון המנוח. כך נבחנו: כוונת המוריש, סדר הקדימות, מבחן הזמנים, מבחן המימון, הדמיון בין הנכסים והבעלות בהם… במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים עדיפה בעיני עמדת הנתבעים. אבאר. כוונת המנוחה עולה בבירור ממערכת ההסכמים אותם כרתה, המלמדת על כך שחלף דירת המנוחה, ביקשה לקבל דירה אחרת למגוריה. כוונתה זו של המנוחה הובהרה הבהר היטב בזכרון הדברים, אשר נעשה בסמוך לפני כריתת הסכם המכר. אין בכך שהצטרפותה הפורמאלית של המנוחה לקבוצת הרכישה בוצעה רק כשלוש שנים לאחר כריתת הסכם המכר, שכן כאמור, התנאים המהותיים של עסקת החילופין – היא החלפת זכויות המנוחה בדירתה הישנה בזכויות בדירה חדשה, בצירוף תמורה כספית הניתנת למנוחה – סוכמו עוד קודם לכריתת הסכם המכר, ואילו הסכם המכר נועד להגשמת אותה הסכמה. מלוא המימון לרכישת הדירה החדשה מקורו במכר הדירה הישנה. עסקינן אף בנכסים דומים, המיועדים לשימוש דומה, ובשניהם למנוחה מלוא הבעלות. סבורני, איפוא, כי בפנינו מקרה מובהק בו יש להגשים את רצון המנוחה בתחליף, באופן שיש לעקוב אחר זכויותיה בדירת המנוחה ולקרוא את הוראות הצוואה המתייחסות לדירה זו כחלות על זכותה לקבל דירה חדשה, עת זו תיבנה… פירוש הצוואה באופן המחיל את הוראת סעיף 3 לה על הדירה אותה היא זכאית לקבל כאמור, מגשים את חלוקת הנכסים אותה ביקשה המנוחה לבצע כעולה מהצוואה".

בפסק דין (מיום 20.4.21) של בית המשפט לעניני משפחה (תמ"ש 43712-04-19), נדונה השאלה, "כיצד יש לפרש וליישם הוראות צוואה עקב שינוי שנוצר ברכיבי הרכוש, זמן קצר מהעת בה נערכה, ועד לפטירת המנוח… מהותה של התביעה היא באשר לתמורה שנתקבלה עבור זכויות המנוח בשני נכסים שהיו בבעלותו". המנוח הותיר צוואה שבה נקבעו ארבעה זוכים: "התובעת, שני האחיינים, וכן הנתבעת. הנתבעת יורשת את כל הכספים המצויים בחשבון הבנק שלו בלבד… התובעת יורשת את חלקו של המנוח בדירה ב'ק', ואת חלקו בנכס ב'ש' חילק בין התובעת לבין שני האחיינים ביחד, בחלקים שווים. את כספי ביטוח החיים שלו, ציווה המנוח לכל ארבעת הזוכים בחלקים שווים. שני נכסי המקרקעין אותם ציווה המנוח – האחד לתובעת, והשני לתובעת ולאחיינים, נמכרו בשבועות הסמוכים למותו… כשליש מתמורת המכר של הנכס ב'ש' הופקד בחשבון הבנק של המנוח טרם פטירתו, והיתרה ששולמה לאחר מותו, מוחזקת בנאמנות על ידי עו"ד… כספי התמורה של מכירת הדירה ב'ק' נותרו בנאמנות בידי עו"ד… הצדדים חלוקים ביניהם בדבר אופן חלוקת תמורת נכסי המקרקעין בהתאם לצוואה לאחר מכירתם; האם התכוון המצווה לצוות לנתבעת אך ורק את הכספים שהיו בחשבון הבנק, מבלי לכלול את חלקו בתמורה עבור מכירת הנכסים ב'ש' וב'ק', או שמא כוונתו הייתה לצוות לנתבעת אף את כספי תמורת חלקו במכירת הנכסים, שכאמור, הופקדו בחשבון הבנק שלו". נפסק, בין היתר: "על בית המשפט להכריע האם התכוון המצווה להשאיר לנתבעת את כספי תמורת חלקו בנכסים שנמכרו, או האם כוונתו היתה לצוות לנתבעת אך ורק מה שהיה בחשבון הבנק, מבלי לכלול את התמורה עבור חלקו בנכסים. אבחן את כל אחד מהנכסים שבמחלוקת בנפרד, וזאת, על רקע הוראות הצוואה, והפירוש אותו יש לתת להן בנסיבות הענין, כעולה מהראיות שהובאו לפניי. ובמדויק יותר, כיצד יש ליישם את הוראות הצוואה נוכח ההתקשרויות החוזיות בהן נקשר כאמור המנוח, ממועד עריכת הצוואה ועד ליום מותו. במציאות שנוצרה סמוך למותו של המנוח, זכויות בנכסים שהיו ברשותו של המנוח יצאו מרשותו, ובאו במקומם סכומי כסף שלא היו ברשותו קודם לכן. הנכסים שהיו ברשותו, שינו צורה, ונכס אחד הוחלף בנכס אחר. אחת מאפשרויות הפרשנות שאומצו בדין הישראלי מקורו ב'תורת העקיבה', קרי – נכס הנזכר בצוואה הופך להיות נכס אחר, שאזי ניתן לראות בנכס המאוחר משום 'גלגולו' של הנכס המוקדם, הנזכר בצוואה, ולהחיל על הנכס המאוחר את הוראות הצוואה שנקבעו באשר לנכס המוקדם, ובכך להגשים את רצון המנוח. בפסיקה נקבעו מספר מבחני עזר, אשר בידי בית המשפט לשקול עת הוא בוחן האם אכן יש מקום להחיל את תורת העקיבה, לשם הגשמת רצון המנוח. ובכלל זה: כוונת המוריש, סדר הקדימות, מבחן הזמנים, מבחן המימון, הדמיון בין הנכסים והבעלות בהם…"; לאחר דיון מפורט בראיות ובעדויות, נקבע לגבי הנכס הראשון: "העובדה שחוזה המכר ביחס לדירה ב'ק' נחתם עשרה ימים לאחר מות המנוח באמצעות יפויי הכח שניתנו לתובעת ולעו"ד… כאשר הצדדים היו בעיצומו של תהליך מכירה, לא יכולה להשפיע על אופן קיום הצוואה. כאמור, כספי התמורה ממכירת הדירה ב'ק' נועדו מלכתחילה לממן טיפולים יקרים למנוח. המנוח לא התכוון כי כספי התמורה ממכירת זכויותיו בדירה ב'ק' יועברו אל הנתבעת. אילו זה היה חפצו, לא היה טורח להפריד באופן כה חד וברור בין זכויותיו בדירה ב'ק', לזכויותיו בנכס ב'ש' לכספים בחשבון הבנק שלו. מכל הטעמים לעיל, אין במכירת הדירה ב'ק' כדי לשנות את כוונת המנוח. יש להחיל על כספי התמורה ממכירת הדירה ב'ק' את הוראות הצוואה שנקבעו בנוגע אליה…"; וכן לגבי הנכס השני: "…למנוח היתה האוטונומיה להחליט מה ייעשה עם רכושו טרם לכתו לבית עולמו, ובכלל זה לחזור בו מצוואתו, לשנותה כחפצו ואף לבטלה, לפי שיקול דעתו, עד ליום מותו. אלא שהדרך היחידה לעשות זאת היא אך ורק באמצעות צוואה אחרת, ולא באמצעות שינוי 'מצב הצבירה' של נכס. התשתית הראייתית נארגה שתי וערב לתוצאה כי כוונת המנוח לא היתה להעניק לנתבעת את הכספים שהתקבלו בחשבון הבנק שלו כתוצאה ממכירת חלקו בנכסים, לרבות אלה שנתקבלו ממכירת זכויותיו בנכס ב'ש'…"

***

בסקירות שמתפרסמות באתר זה, אני משתדל לשים דגש על היבטים "פרקטיים" (ראו דוגמאות לכך בסקירה זאת ובסקירה זאת). גם בהקשר זה, ניתן "לחסוך" מחלוקות וסכסוכים מיותרים, על ידי ניסוח ברור ופשוט של הוראות הצוואה, תוך הכרה באפשרות כי יחולו – מכל סיבה שהיא – שינויים במצבת נכסי המצווה, לאחר עריכת הצוואה, וקביעת הסדרים מתאימים. הדברים נכונים במיוחד ביחס לנכסים "מהותיים", דוגמת נכסי נדל"ן, בכלל, ודירת מגורים, בפרט.

הערה: "תזכיר חוק הירושה"

{ראו גם סקירה זאת}

ביום 30.3.21 פורסם (להערות) תזכיר חוק הירושה (תיקון מס'…), התשפ"א-2021 ("התזכיר"), שכלל תיקונים מוצעים רבים, מהותיים ומשמעותיים בחוק הירושה.

הסקירה לעיל – כיתר הסקירות באתר – מתייחסת למציאות כיום, ולכאורה התזכיר אינו רלוונטי; יתר על כן, התזכיר עודנו בגדר הצעה בלבד (ולא ניתן "להתנבא" מתי, אם בכלל, יקרום עור וגידים, כולו או חלקו, ומהם השינויים שיחולו בו עד אז). יצוין בהקשר זה, כי בין השנים 1999-2006, דנה "ועדה לתיקון חוק הירושה" (בראשות שופט בית המשפט העליון בדימ' יעקב טירקל), ברפורמה נרחבת בדיני הירושה. המלצות הועדה גובשו לנוסח, אשר שולב כחלק מ"הצעת חוק דיני ממונות" ("הקודקס האזרחי"), שיזם משרד המשפטים (ופורסם ביום 15.6.11); אך עד כה, הצעת חוק דיני ממונות נותרה בגדר הצעה בלבד (ובמרוצת השנים בוצעו בחוק תיקונים מעטים – אם כי חלקם בהחלט חשובים).

למרות שגם התזכיר עודנו, כאמור, בגדר הצעה בלבד, תובא להלן התיחסות תמציתית לחלק מן התיקונים שהוצעו במסגרתו, בהיבטים בעלי רלוונטיות לסקירה זאת (יובהר כי אפילו כשמדובר בהיבטים בעלי רלוונטיות לסקירה זאת – ההתיחסות הינה לחלקם בלבד):

ראשית, במסגרת התזכיר מוצעות מספר הגדרות, שלא קיימות בחוק הקיים. למשל, לפי סעיף 40 לחוק הקיים: "אדם רשאי לצוות לאחד או לאחדים – (1) כל עזבונו או חלק יחסי מכל עזבונו; (2) נכס מנכסי עזבונו או טובת הנאה מעזבונו (בחוק זה – מנה)". בתזכיר מוצע להגדיר "'חלק', מעזבון – חלק יחסי מכלל נכסי העזבון"; וכן "'מנה', בעזבון – (1) בירושה על פי צוואה – נכס, לרבות כספים, שמוריש ציווה אותו לזוכה בצוואה; (2) בירושה על פי דין – מיטלטלין השייכים למשק הבית המשותף, וכן דירת מגורים, כאמור בסעיף 115" {אגב, במסגרת הערותי לתזכיר, הצעתי להוסיף גם הגדרה למונח "עזבון"…}

בהתאם לתזכיר, פרט להחלפת כותרת המשנה של סעיף 42 לחוק (מ"יורש אחר יורש" ל"זוכה אחר זוכה") מוצע להחליפו בנוסח המובא בתזכיר – לנוסח סעיף 42 המוצע בכללותו אתייחס בעתיד, ואתייחס עתה רק לנוסח סעיף 42(ב) המוצע: "הזוכה הראשון זכאי לעשות בעזבון כבתוך שלו, והזוכה השני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני בצוואה, בהסתלקות, או במתנה או בתרומה שאינן מקובלות בנסיבות הענין, ואם עשה כן – בטלה הפעולה"; ובדברי ההסבר הנלווים נכתב, בין היתר: "הפסיקה דנה רבות בזכותו של הזוכה הראשון בעזבון ובהערכת התנהגותו יחסית לזכותו של הזוכה השני. מוצע להרחיב את ההגבלה על מתחם הפעולות ה'מותרות' לזוכה הראשון, ולקבוע שלא יוכל לגרוע מזכותו של השני לא רק בצוואה, אלא גם במתן מתנה או תרומה שאינן מקובלות בנסיבות הענין, או בהסתלקות. בהקשר של הסתלקות, הכוונה היא להסתלקות הגורעת מזכותו של היורש השני…" {אציין כי במסגרת הערותי לתזכיר, הבעתי דעתי "כי יש להוסיף גם התיחסות מפורשת ל'מכירה' (בתנאים שאינם סבירים), אחרת נפתח כאן פתח לעקיפת כוונת המחוקק"}

והערה אחרונה (ותמציתית; מדובר בנושא שיִדון בסקירה עתידית): מוצע להחליף את סעיף 51 לחוק, ובמסגרת סעיף 51 החדש מוצעים, בין היתר, סעיף משנה (א) ("יורש של מנה מסוימת, יירש את המנה האמורה כמות שהיא במועד פטירתו של המוריש, או את תחלוף המנה כמות שהוא במועד האמור") וסעיף משנה (ג) ("יורש אינו זכאי לשיפוי מן היורשים האחרים אם במועד פטירת המוריש לא היתה המנה המסוימת או תחלופה נכס מנכסי העזבון").

עדכונים ותוספות

29.10.23

החלטה מיום 15.10.23 (פורסמה ב"נבו") שניתנה במסגרת רמ"ש (מחוזי ב"ש) 42544-08-23: "בקשת רשות הערעור שלפנינו מכוונת כנגד החלטת בית המשפט לעניני משפחה… בגדרה בוטל הסעד הארעי שניתן… במעמד צד אחד… [ש]אסר על ביצוע דיספוזיציה בזכויות בדירה עליה נסוב ההליך. בתביעתה שהוגשה לבית המשפט קמא, עותרת המבקשת, כי יוצהר, שהיא בעליהן של מלוא הזכויות בדירה… (להלן: הדירה בר'). תביעתה נשענת על זכות העקיבה והתחלוף, עת לדידה שווי הדירה בר' עומד על שווי חלקה היחסי (1/4) משווי דירת המגורים… (להלן: הדירה בא'), אשר לשיטתה נמכרה ע"י המשיבה בניגוד להוראות הצוואה ההדדית שערכו המשיבה ובן זוגה המנוח – הורי המבקשת. השאלה שבלב ההחלטה שלפנינו היא, איפוא, האם יש להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, ולקבוע כי המבקשת זכאית לקבלת הסעד הזמני לו עתרה…

המבקשת היא בתה של המשיבה. ביום 28.08.2013 ערכו המשיבה ובן זוגה המנוח, אבי המבקשת, צוואות הדדיות בעדים (להלן: הצוואה). הדירה בא' היתה בבעלות משותפת של הורי המבקשת. אבי המבקשת הלך לעולמו… וביום 13.04.2014 ניתן ע"י הרשם לעניני ירושה צו לקיום הצוואה. בסמוך לאחר מתן צו קיום הצוואה, בחודש יוני 2014, מכרה המשיבה [את] הדירה בא', ובחודש פברואר 2016 רכשה [את] הדירה בר' ועברה להתגורר בה. מן המונח לפני עולה, כי מערכת היחסים בין הצדדים עכורה, וכי קיים ביניהן נתק ממושך. התביעה נושא דיוננו הוגשה לבית המשפט קמא ע"י המבקשת בחודש יולי השנה, ובד בבד עמה הוגשה גם, במעמד צד אחד, הבקשה לסעד זמני – צו עיקול על הזכויות בדירה בר' ו/או צו מניעה שיאסור על המשיבה לבצע כל דיספוזיציה בהן. כן עתרה המבקשת לקבלת סעד ארעי עד לדיון בבקשתה. במהלך פגרת הקיץ… ניתנה החלטה ע"י המותב התורן… על פיה, לשם שמירה על המצב הקיים, ומבלי להכריע בבקשה לגופה ועד למתן החלטה אחרת, ייאסר על המשיבה לבצע כל דיספוזיציה בזכויותיה בדירה ב ר'. לאחר שנתקבלה תגובת המשיבה, ובגדרה התנגדות נחרצת לבקשה ולאפשרות של הותרת הצו הארעי על כנו, נקבע דיון בבקשה במעמד הצדדים כמתחייב בדין… בית המשפט קמא מצא, כאמור, לבטל הצו הארעי… בקובעו, בין השאר, כי די בדברי המבקשת בעדותה לפניו, לפיהם היא אינה חפצה בקבלת כספים מידי המשיבה כלל, וגם הדירה נושא הדיון אינה מענינה וכל מבוקשה הוא השגת צדק, כדי לדחות הבקשה לסעד הזמני; בנוסף ולגוף הענין נדרש בית המשפט לפרשנות ההוראה הרלוונטית בצוואה… ומבהיר, כי לשונה ברורה, אינה מצריכה דיון מעמיק בפרשנותה, וניתן ללמוד ממנה בבירור, שכוונת הורי המבקשת היתה להוריש האחד למשנהו מלוא העזבון, ולאחר פטירת שניהם, הנחלתו בחלקים שווים לילדיהם (ארבעה במספר) ללא סייג, למעט ההגבלה שהטילו האחד על משנהו לשנות או לבטל הצוואה, ולהענקת איזה מנכסי העזבון שיירש ממנו לאחר פטירתו, במתנה או ללא תמורה למאן דהוא שהוא נמנה עם צאצאיהם ע"י מי מהם שיוותר בחיים לאחר פטירת האחר, ותו לא; עוד נקבע, כי התביעה והבקשה לסעד זמני הוגשו בשיהוי ניכר, עת הדירה בא' נמכרה שנים רבות קודם לכן, ומן התשתית הראייתית שהונחה לפניו עולה, כי ביקורה האחרון של המבקשת אצל המשיבה במעונה החדש (בדירה בר') היה בשנת 2018, ומשכך מטה שיהוי זה את הכף לעבר דחית הבקשה לסעד הזמני; וכי לא הוצג ע"י המבקשת ולו בדל ראיה להוכחת רכיב ההכבדה, ובכך לא עלה בידה להרים הנטל המוטל עליה לצורך קבלת הבקשה. בקשת רשות הערעור על ההחלטה הוגשה לבית משפט זה ביום 17.08.2023, ובד בבד עמה גם בקשה לעיכוב הביצוע שלה, אשר נדחתה ביום 27.08.2023…"

לאחר סקירת טענות הצדדים, נפסק, בין היתר: "…באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להדחות… ראשית, יובהר כי אופן ניסוח הבקשה וטענות המבקשת כלפי בית המשפט קמא, אינם ראויים, לשון המעטה… ודי היה בכך כדי להביא למחיקת הבקשה. לפנים משורת הדין, והיות שכאמור ממילא מצאתי, כי דין הבקשה להדחות, ניתנת החלטה זו לגוף הענין. כידוע, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בכל הקשור בבקשות למתן סעדים זמניים, והלכה היא, שערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בכגון דא אלא במקרים חריגים בלבד… לא מצאתי, כי המקרה דנא בא בגדר המקרים החריגים שהפסיקה מדברת בהם, אשר יש בהם להצדיק סטיה מן הכלל. ודוק, החלטת בית המשפט קמא מבוססת על התרשמות בלתי אמצעית מן הצדדים ומן הראיות שהונחו לפניו… השיקולים העיקריים שעל הערכאה הדיונית לשקול בדונה בבקשה לסעד זמני, הם קיומה של עילת תביעה, דהיינו האם ישנה עילת תביעה לכאורית הראויה לבירור; ומאזן הנוחות, דהיינו הנזק הצפוי למבקש, אם בקשתו תידחה, אל מול נזקם של המשיב וצדדים שלישיים, אם היא תתקבל. שיקולים אלה משפיעים זה על זה, ונהוג לומר כי מתקיים ביניהם יחס של 'מקבילית כוחות', כלומר, ככל שמשקלו של האחד גובר, פוחת בהתאם משקלו של האחר. עם זאת, מקובל לראות במאזן הנוחות כבעל מעמד בכורה. שיקול נוסף ענינו צדק ויושר, ובגדרו ייבחן תום הלב של מבקש הסעד ונקיון הכפיים שלו, ובתוך כך גם השאלה האם השתהה יתר על המידה בנסיבות הענין, בהגשת התביעה או הבקשה לסעד הזמני…

ענין לנו, כאמור, בבקשת אחת מארבעת ילדיהם של המשיבה ובן זוגה המנוח, בגדרה מבקשת היא למנוע מן המשיבה לבצע דיספוזיציה בזכויותיה בדירת המגורים שלה, עד להכרעה בתביעה שהוגשה על ידה כנגדה. התשתית הנורמטיבית עליה מבוססת תביעת המבקשת, היא זכות העקיבה בנכס התחלוף, בראי סעיף 42 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, דהיינו יורש אחר יורש. ראוי להבהיר, כי מסד נורמטיבי זה, של יורש אחר יורש, אינו רלוונטי כלל לעניננו, ואין לו על מה שיסמוך, שעה שהיורשת הראשונה, המשיבה, עודנה בחיים, ומכאן שגם בהחלטה עליה משליכה היא יהבה (בע"מ 9085/16) [פורסם בנבו] אין כדי להועיל לה. הצדדים חלוקים בעניין פרשנות הצוואה. מבלי להביע עמדה או לטעת מסמרות בענין זה, שעה שההליך בבית המשפט קמא מצוי בחיתוליו, טרם הוגש כתב הגנה מטעם המשיבה, וישיבת קדם המשפט הראשונה נקבעה למועד מרוחק… הרי גם אם נניח לצורך הדיון, שעלה בידי המבקשת להצביע על קיומה של עילת תביעה לכאורית, בראי כלל הנסיבות, מאזן הנוחות ושיקולי צדק ויושר מטים בבירור הכף לעבר דחית הבקשה לסעד זמני, כשם שקבע ובצדק בית המשפט קמא. להשלמת התמונה, יהא זה ראוי להעיר בהקשר זה, את המובן מאליו, כי עסקינן, כזכור, בצוואה הדדית, וזכות המבקשת לרשת את הוריה טרם גמלה, משאמה-המשיבה עודנה בחיים. זאת ועוד, המשיבה אינה הזוכה היחידה על פי הצוואה, ועל פניו ונוכח התזה עליה מושתתת התביעה, נראה כי היא מבקשת לרשת את אמה בעודה בחיים, תוך הדרת יתר הזוכים עפ"י הצוואה מהזכויות בדירה בר'. ודוק, לית מאן דפליג, כי התביעה והבקשה לסעד זמני הוגשו ע"י המבקשת בחלוף תשע שנים ממכירת הדירה בא', ולמעלה משבע שנים מרכישת הדירה בר'; המבקשת העידה בפני בית המשפט קמא, כי ביקרה אצל המשיבה בדירה בר' בשנת 2018, והטענה לפיה דבר מכירת הדירה בא' ורכישת הדירה בר' נודע לה בסמוך לפני הגשת התביעה והבקשה לסעד זמני, נסתרה על ידה עצמה. הנה כי כן, בדין נקבע, כי הן הוגשו בשיהוי ניכר, ובאופן שיש בו להטות מאזן הנוחות לעבר המשיבה. גם באספקלריה של שיקולי הצדק והיושר, יש לדחות הבקשה, כשם שקבע ובצדק בית המשפט קמא, שהרי המבקשת הבהירה בעדותה, 'אני רוצה שיצא מפה צדק, לא כסף ולא כלום. אם הייתי רוצה כסף הייתי עושה את התביעה הזאת מזמן'… המבקשת העידה בעצמה על כי המניע לנקיטה בהליך כנגד אמה-המשיבה הוא לבוא עמה חשבון על התנהגותה כלפיה בעבר… נהיר, איפוא, שהבקשה, הנגזרת מן התביעה, נגועה בחוסר תום לב, ובהעדר נקיון כפיים, שהרי אם המבקשת, כטענתה, אינה עומדת על קבלת הסעד ההצהרתי, לפיו על דירת המשיבה לעבור לבעלותה, מדוע זה עומדת היא על מתן צו מניעה זמני, שיאסור על המשיבה לנהוג בדירתה מנהג בעלים?! מדברי המבקשת עצמה למדים אנו שהיא רואה בהליך המשפטי אמצעי לגמול לאמה על התעללותה בה, כטענתה, בגיל ההתבגרות. זוהי אינה תכליתו של הסעד הזמני, ואין צורך להכביר מלים בדבר. גם בכל הנוגע לרכיב ההכבדה, לא יצאה שגגה מלפני בית המשפט קמא… בהקשר זה יוער, כי הגם שלכאורה ההליך בבית המשפט קמא נסוב סביב זכויות בנכס מקרקעין, דה פקטו, וגם אם תתקבלנה טענות המבקשת בענין פרשנות הצוואה, הסעד המבוקש על ידה (כטענתה שלה הנסמכת, כאמור, על זכות העקיבה) הוא השבת רבע מתמורת המכר של הדירה בא' (אם כי לאב המנוח היו רק מחצית הזכויות בדירה, וחלקה בהן הוא למעשה שמינית), אשר לטענתה נמכרה ע"י המשיבה בניגוד להוראות הצוואה. באיזון בין זכות הקנין של המשיבה, ובין הבטחת האפשרות של המשיבה להיפרע ממנה, ככל שתביעתה תתקבל, נוטה הכף בבירור לעבר זכות המשיבה. על יסוד כל האמור לעיל, הבקשה נדחית…"

24.1.24

החלטה מיום 14.1.24 (השופט נ. סולברג) במסגרת בע"מ 300/24 – "בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים… בעמ"ש 42689-06-23… שבו התקבלו חלקית ערעורי הצדדים, מזה ומזה, על פסק הדין של בית המשפט לעניני משפחה בירושלים… בתמ"ש 31854-11-14…" – שענינה, בעיקר, סעיף 51(ג) לחוק הירושה (שנזכר בסקירה המקורית לעיל):

"פסקי הדין הללו [של בית המשפט לעניני משפחה ושל בית המשפט המחוזי] מכריעים במחלוקות רבות שבין הצדדים. אתייחס אך לשתי קביעות הנוגעות לעניננו, והרקע העובדתי הנדרש להן: חלק מדירת המנוחה (5/8) היה רשום על-שם בתה, המשיבה 1, וחלק קטן יותר (1/8) היה רשום על שם בן נוסף של המנוחה, המשיב 6, הוא אבי המבקשים. הרבע הנותר (2/8) היה רשום על-שם המנוחה. בצוואת המנוחה משנת 1996 נכתב, כי 'בהנחה [שהמשיבה 1] לא תבטל את הרישום במס שבח, אני מצווה את כל יתרת זכויותי בדירה [למבקשים]'. יתר זכויות המנוחה הוקנו בצוואה כך: מחצית למשיבה 1, ומחצית נוספת למבקשים, נכדיה של המנוחה, בחלקים שווים. לאחר כמה שנים התדרדר מצבה הרפואי של המנוחה, והמשיבה 1 מונתה לאפוטרופא של המנוחה. בתוך כך, בשנת 2006 החליטה המשיבה 1 על מכירת הדירה שבה החזיקה עם המנוחה ועם המשיב 6 במשותף. המשיבה 1 עשתה זאת הן ב'כובעה' כבעלת למעלה ממחצית הזכויות, הן ב'כובעה' כאפוטרופא של בעלת הרבע הנוסף, המנוחה. לאחר שהמשיב 6 נתן את הסכמתו, אישר בית המשפט לעניני משפחה את המכירה, בכפוף לכך שרבע מכספי התמורה, השייכים למנוחה, יופקדו בחשבון הרשום על שמה. בניגוד להוראת בית המשפט, חלק מכספי התמורה הועברו על ידי המשיבה 1 לידיו של המבקש 1, והלה העביר אותם לידי המשיב 6. כמה שנים לאחר מכן, בשנת 2011, נפטרה המנוחה לבית עולמה. הצדדים הגישו תביעות הדדיות לבית המשפט לעניני משפחה. פסק הדין של בית המשפט לעניני משפחה קיבל את התביעות ההדדיות בחלקן, ודחה את חלקן האחר. הצדדים כולם לא היו שבעי רצון מפסק הדין, והגישו ערעורים הדדיים לבית המשפט המחוזי. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נקבע, כי הוראות הצוואה בכל הקשור לדירה, שוב אינן רלבנטיות. הדירה נמכרה עובר למותה של המנוחה, ולא נכללה במצבת נכסיה. באשר לדרישת המבקשים ליטול את כספי התמורה, חלף הדירה עצמה, נקבע כי ישנה הוראת חוק מפורשת המונעת לעשות כן. סעיף 51(ג) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה) קובע, כי 'אין הזוכה זכאי לפיצוי מן היורשים האחרים אם במות המצווה לא היה הנכס בין נכסיו'. עוד נקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, כי נוכח התנהלותם חסרת תום הלב, המבקשים 4-2 אינם רשאים לדרוש מן המשיבה 1 את הכספים שאותם העבירה לידי המבקש 1, שהעביר אותם בתורו למשיב 6, שהוא כאמור אביהם של המבקשים. מכאן בקשת הרשות לערער שלפני…

…באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות… לא מצאתי כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מענינם הפרטני של הצדדים; מתן הרשות גם אינו דרוש כדי למנוע עיוות דין. המבקשים טוענים, כי פסק הדין מעורר 'שאלה עקרונית' המצדיקה מתן רשות לערער ב'גלגול שלישי'. השאלה נוסחה בידי המבקשים כך: 'האם כאשר מוריש ציווה נכס מסוים לזוכה, והנכס יצא ממצבת נכסיו של המוריש שלא מדעת המוריש, וכאשר למוריש לא הייתה מסוגלות לתקן את צוואתו, זכאי הזוכה לתמורת המכר של אותו הנכס'. ברם, לגבי דידי, אותה שאלה – לאו שאלה היא. אכן כן, אין בפסיקתו של בית משפט זה מענה ישיר ומפורש לשאלה מעין זו, אך לאחר עיון, דומני כי מדובר בשתי שאלות נפרדות, ש'הורכבו' זו על זו. המענה לכל אחת מן השאלות, הוא ברור וחד-משמעי. אין מקום איפוא לדיון ב'גלגול שלישי'. אסביר. המבקשים מודעים למכשול שאותו עליהם לסלק מדרכם, סעיף 51(ג) לחוק הירושה, הקובע כאמור, כי 'אין הזוכה זכאי לפיצוי מן היורשים האחרים אם במות המצווה לא היה הנכס בין נכסיו'. המבקשים מנסים לעשות זאת באמצעות טענה, שלפיה הסעיף האמור רלבנטי אך למקום, שבו המוריש עצמו הוא שהוציא אותו נכס ממצבת הנכסים, ובחר שלא לעדכן את הצוואה. מנגד, כך המבקשים, אם המבקש לא היה כשיר לשנות את צוואתו בעת שבה הוצא אותו נכס ממצבת נכסיו, הרי שאין בכך כדי למנוע תשלום פיצויים מן היורשים האחרים לאותו זוכה, שנותר ללא הנכס שהוקצה לו בצוואה. טענה זו – אין בידי לקבל. לשונו של החוק – ברורה, מפורשת וגורפת; לא משתמעת לשני פנים. החוק אינו מסייג עצמו אך למקרה, שבו המוריש הוא שהוציא את הנכס ממצבת נכסיו. אחת היא אם הנכס אכן נמכר, או שמא נשרף או הושמד בדרך אחרת, טבעית יותר או פחות. כך גם החוק אינו מגביל את תחולתו אך למקרה, שבו המוריש יכול היה לערוך שינוי בצוואתו. אין מקום איפוא לקיים דיון בשאלה זו, ודאי לא ב'גלגול שלישי'. תשובה לאותה שאלה, ניתן למצוא בחוק החרות.

המבקשים אמנם באים בטרוניה על כך, שהמשיבה 1, ב'כובעה' כאפוטרופא, החליטה על מכירת הדירה, ובכך פגעה למעשה בזכויותיהם. ממילא, הם טוענים כי עליה לפצות אותם על חלקם שאבד. דא עקא, נוכח תחולתו הישירה של סעיף 51(ג), הרי שטענה זו, שבפי המבקשים, אינה יכולה להועיל להם במישור הפנימי של חלוקת העזבון. טענה שכזו יכלה, לכל היותר, להיות מופנית כלפי הליך המכירה שבוצע עוד בשנת 2006, וממילא – אחת דתה להידחות. המשיב 6, אביהם של המבקשים, נתן את הסכמתו למכירת הדירה, והמכירה יצאה אל הפועל, רק לאחר קבלת אישורו של בית המשפט לעניני משפחה. גם אם המבקשים מבקשים כעת להשיג על אותו הליך, הרי שהמועד שבו ניתן היה לעשות זאת, חלף לפני שנים רבות. אין מקום לחטט ב'פצעים ישנים' עתה, במסגרת חלוקת העזבון, טענות ומענות שאבד עליהן הכלח. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי שאלה עקרונית אחרת מתעוררת למקרא פסק הדין של בית המשפט המחוזי: 'האם יש להטיל אחריות על אדם להחזר חוב לבעל חוב כספי כאשר בעל החוב הודה כי אותו אדם שימש 'רק כצינור' בהעברת הכספים נשוא החוב לאדם אחר'. תשובתי היא, כי אין זה ברור, האם שאלה מעין זו ראוי לה שתידון ב'גלגול שלישי', אך גם אם אקבל את טענת המבקשים – אין בכך כדי לסייע להם. קביעתו של בית המשפט המחוזי תחומה לנסיבות הענין, ומתבססת, בעיקרו של דבר, על כך שהמבקשים עשו שימוש לרעה בהליכי משפט, והתנהלותם עולה כדי חוסר תום לב. בית המשפט המחוזי שם דגש על כך, שהמבקשים 'בחרו שלא להגיש תביעה נגד [המשיב 6], אביהם. לא זו אף זו, תחת זאת בחרו [המבקשים 4-2] אליהם לא הגיעו הכספים, להתייצב לצד אחיהם [המבקש 1] ולתבוע רק את דודתם [המשיבה 1]'. בנסיבות אלו נקבע, כי אין מקום להורות על השבת הכספים שבידי המשיבה 1, וכי 'אילו היה נפסק אחרת, מדובר היה בניצול לרעה של הליך משפטי ובחוסר תום לב'… משאלו הם פני הדברים, הרי שגם אם התשובה לאותה 'שאלה עקרונית' היתה שלילית, לא היה בכך כדי לפטור את המבקש 1 מחובתו להשיב את הכספים, שעה שנקבע כי התנהלות המבקשים כולם, עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, ונגועה בחוסר תום לב. אותה 'שאלה עקרונית' – הפכה איפוא תיאורטית, ואין מקום לדון ולהכריע בה. 'בית משפט זה איננו דן בשאלות תיאורטיות, שאינן נדרשות להכרעה במקרה הפרטני. מקום שבו לא יהיה בהכרעה כדי להביא לשינוי התוצאה האופרטיבית, יטה בית המשפט שלא להכריע בשאלה, ויותיר את ההכרעה לעת מצוא. מה גם שמדובר כאמור ב'גלגול שלישי' אין איפוא מקום למתן רשות ערעור, שעה שאין בהכרעה כדי להועיל למבקש' (בע"מ 1225/21…) יתר טענות המבקשים – ערעוריות הן, גם לדברי המבקשים… אשר על כן, בקשת הרשות לערער נדחית בזאת".

***

הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.