על צוואות – וחוק העונשין

חוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: “חוק העונשין“) הינו דבר החקיקה המרכזי והעיקרי בתחום המשפט הפלילי בישראל. לצד התיחסות לעקרונות כלליים (כגון מחשבה פלילית, סיווג עבירות לפי חומרתן, שותפות סיוע ושידול, הגנות וסייגים לאחריות פלילית, ענישה, ועוד), מפורטות בחוק העונשין מאות עבירות פליליות. עבירות קבועות אמנם גם בחוקים נוספים (לרבות חוקים בעלי אופי “אזרחי”), דוגמת סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 (“המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני אדם או יותר זולת הנפגע, דינו – מאסר שנה אחת”), וסעיף 22 לפקודת הסטטיסטיקה [נוסח חדש], התשל”ב-1972 (“האשם בעבירה לפי פקודה זו שלא נקבע לה עונש אחר, דינו – מאסר שלושה חדשים”), אך מספרן קטן. בסקירה זו נתייחס לדוגמא ספציפית לכך, מתוך חוק הירושה, התשכ”ה-1965 (להלן: “חוק הירושה“).

אי אפשר להמעיט מחשיבותה של צוואה. אדם יכול לצבור רכוש ונכסים רבים במהלך כל חייו, ולהוריש בצוואה (לעתים בהחלטה רגעית) את כל רכושו לאדם או לאנשים מסוימים, ואפילו לזרים, תוך “הדרתם” של הקרובים לו ביותר. בהעדר פגמים מהותיים (העדר כשרות לצוות, השפעה בלתי הוגנת על המצווה וכו’) קשה להתנגד לקיום צוואה (גם כאשר הנטל “מתהפך”, בשל פגמים “צורניים” בצוואה, ועובר אל שכמו של המבקש את קיומה – כלל לא מובטחת בשל כך הצלחתו של המתנגד). מכאן, כי ה”פיתוי” לנצל את דיני הירושה לצורך התעשרות קלה, גם אם הדבר כרוך בביצוע עבירות פליליות, עלול להיות גבוה. מדובר, לעתים, מדובר בעבירות “נקיות”, שקל לבצען, וקשה לעלות על עקבותיהן (ואף אז, לא תמיד קל להוכיחן). על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר באדם שנפטר בעודו ערירי, ואין כלל “מתנגדים” לקיום צוואתו. לא פלא, איפוא, כי נמצא לכך ביטוי בחוק העונשין (ובחוק הירושה).

העבירות הרלוונטיות לסקירה זו, מצויות כולן בפרק יא’ לחוק העונשין (שכותרתו “פגיעות ברכוש”) – לצד עבירות נוספות בפרק יא’ לחוק העונשין, אשר לחלקן (דוגמת “גניבה”, “שוד”, “פריצה והתפרצות”, “סחיטה באיומים”, “הצתה” וכו’) ישנם מאפיינים “פיזיים” מובהקים. לדוגמא, סעיף 383 לחוק העונשין מגדיר “גניבה מהי”, תוך שימוש בביטויים דוגמת “נטילה”, “נשיאה”, “הסרה”, “ניתוק”. בניגוד לכך, העבירות שאסקור להלן, לא יעוררו בדרך כלל אסוציאציה דומה (ובוודאי לא יהיו הראשונות שיעלו בדעתנו כדוגמא ל”פגיעות ברכוש” – ככותרתו של פרק יא’ לחוק העונשין), אולם המחוקק מצא לראוי לכלול אף אותן בפרק יא’. מדובר בעבירות, אשר נותנות ביטוי לשלל מעשים – החל מהסתרת צוואה; עבור בזיוף צוואה; דרך התחזות לזוכה על פי צוואה; וכלה בהיזק (השמדת) צוואה – שעלולים להוביל בסופו של דבר לתוצאה זהה (שלילת זכויות מן הזכאים האמיתיים, והעברתן שלא כדין אל מבצעי העבירה) השקולה ל”פגיעה ברכוש”.

סעיף 395 לחוק העונשין – הסתרת צוואה:

סימן ב’ לפרק יא’ לחוק העונשין נקרא – ולא בכדי – “עבירות מעין גניבה”: סעיפים 394 ו-396 לחוק העונשין, ענינם “הסתרת פנקס” ו”הסתרת שטר קנין”; סעיף 395, ענינו “הסתרת צוואה”: “המסתיר כתב צוואה בכוונה להונות, בין שהמצווה חי ובין שהוא מת, דינו – מאסר חמש שנים”.

ברור כי יהיה מי ש”ירוויח” מהסתרת צוואה: למשל, כאשר ישנה צוואה מוקדמת יותר, המיטיבה עמו; כאשר חלקו כ”יורש על פי דין” (בהעדר צוואה) עולה על חלקו כזוכה על פי הצוואה; וכיוצא באלו. בסוף קובץ ה-PDF שצורף לסקירה שעסקה ב”הפקדת צוואות”, הובאה דוגמא המוכרת לי אישית: אשתו השניה של נפטר לא טרחה לגלות לילדיו מנישואיו הראשונים כי הוא הוריש להם את כל רכושו, בצוואה המצויה בידיה; אלמלא התגלה באקראי עותק נוסף של הצוואה, היה ניתן צו ירושה, והאשה היתה יורשת (על פי דין) מחצית מן העזבון (בנוסף למטלטלין ולרכב). להתנהגות האשה יש גם היבט פלילי – עם זאת, בפועל, כמעט בלתי-אפשרי להוכיח במקרה ממין זה “כוונה פלילית”…

סעיפים 418 ו-420 לחוק העונשין – זיוף צוואה:

סימן ו’ לפרק יא’ לחוק העונשין נקרא “עבירות מרמה, סחיטה ועושק”. בין היתר, מוגדרים בסעיף 414 (עמו נפתח סימן ו’) “מסמך” (“תעודה שבכתב, וכל אמצעי אחר, בין בכתב ובין בצורה אחרת, העשוי לשמש ראיה”) ו”זיוף” (“אחת מאלה: (1) עשית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו, והוא עשוי להטעות; (2) שינוי מסמך – לרבות הוספת פרט או השמטת פרט – בכוונה לרמות, או ללא סמכות כדין ובאופן הנחזה כאילו נעשה השינוי בסמכות כדין; (3) חתימת מסמך בשם פלוני ללא סמכות כדין, או בשם מדומה, באופן העשוי להיחזות כאילו נחתם המסמך בידי פלוני”).

המלה “צוואה” עצמה, כלל אינה מופיעה בסימן ו’, אך ישנם סעיפים אשר חלים בבירור גם על צוואה, ובין היתר, סעיפים 418 (“המזייף מסמך, דינו – מאסר שנה; זייף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, דינו – מאסר שלוש שנים; ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו – מאסר חמש שנים”) ו-420 (“המגיש או מנפק מסמך מזויף או משתמש בו בדרך אחרת, ביודעו שהוא מזויף, דינו כדין מזייף המסמך”).

מהפסיקה עולה כי אישום בעבירת זיוף צוואה נדיר פחות מאישומים ביתר העבירות נשוא סקירה זו, אך גם אז צפויים קשיים ראיתיים ואחרים. ראו, למשל, ת”פ 1004/09: “כתב האישום מייחס לנאשם קשירת קשר עם אחר, שזהותו אינה ידועה, במועד לא ידוע לפני 9.1.07, לקבל במרמה את כל רכושה של… הנאמד ב-50 מיליון דולר, בדרך של זיוף צוואתה, כך שבהתאם לצוואה המזויפת הנאשם הוא היורש הבלעדי של המנוחה… על פי הנטען, ביום 11.5.08 הגיש הנאשם בקשה לקיום הצוואה המזויפת לרשם לעניני ירושה בתל-אביב. במסגרת ההליך ערך הנאשם ביום 18.6.08 תצהיר כוזב, בו טען במרמה כי הכיר את המנוחה באופן אישי… בתשובה לאישום הודה הנאשם שהגיש את הבקשה לצו קיום צוואה, חתם על תצהיר, והגישו ביחד עם הבקשה למינוי מנהל עזבון לרשם לעניני ירושה, אך כפר בכך שמי מן המעשים נעשה במסגרת קשר פלילי או מעשה פלילי או כי הצוואה זויפה… אל מול הראיות הנסיבתיות המרשיעות, קיימות הראיות מעוררות הספק… לפיכך, נותר ספק סביר אם הנאשם אכן נטל חלק בזיוף צוואת המנוחה במסגרת קשר פלילי, וניסה לקבל במרמה את רכושה על סמך צוואה מזויפת…”

סעיף 441 לחוק העונשין – התחזות לזוכה:

סימן ז’ לפרק יא’ לחוק העונשין נקרא “הונאה”, והוא כולל, בין היתר, את סעיף 441 (“התחזות כאדם אחר”), הקובע: “המתייצג בכזב כאדם אחר, חי או מת, בכוונה להונות, דינו – מאסר שלוש שנים; התייצג כאדם הזכאי על פי צוואה או על פי דין לנכס פלוני והוא עושה זאת כדי להשיג את הנכס או את החזקתו, דינו – מאסר חמש שנים”.

סעיף 455 לחוק העונשין – היזק לצוואה:

סימן ט’ לפרק יא’ לחוק העונשין נקרא “היזק”, והוא כולל, בין היתר, את סעיף 455 (“היזק לצוואה או לפנקס”), הקובע: “העובר עבירה כאמור בסעיף 452 בכתב צוואה, בין שהמצווה חי ובין שהוא מת, או בפנקס… דינו – מאסר חמש שנים” (סעיף 452 לחוק העונשין, הנזכר בסעיף 455, נקרא “היזק בזדון”, וענינו במי ש”הורס נכס או פוגע בו במזיד ושלא כדין”).

סעיף 75(ב) לחוק הירושה – אי מסירת צוואה:

מדובר אמנם בסעיף בחוק הירושה, ולא בסעיף בחוק העונשין, אך הוא מגדיר “אי מסירת צוואה”, כעבירה פלילית, ונוקב בעונש בגינה.

בסקירות קודמות (ליחצו כאן, כאן, וכאן), נדונו היבטים שונים של חובת “מסירת צוואה”, המוטלת על כל “מי שיש בידו צוואה”, לפי סעיף 75(א) לחוק הירושה (“מי שיש בידו צוואה חייב למוסרה, במקור או בהעתק מאושר, לרשם לעניני ירושה מיד לאחר שנודע לו על מות המצווה”). לחובה האמורה (ולמעשה, להפרתה) יש גם פן פלילי, הבא לידי ביטוי בסעיף 75(ב) לחוק הירושה: “המפר הוראות סעיף זה, דינו – מאסר שלושה חדשים או קנס“. בניגוד לעבירות של “הסתרת צוואה” ושל “היזק לצוואה” (סעיפים 395 ו-455 לחוק העונשין), אשר שתיהן יכולות להתקיים (לפי לשונן) “בין שהמצווה חי ובין שהוא מת” – סעיף 75 לחוק הירושה חל רק לאחר מות המצווה (ויתרה מכך, תנאי לתחולת סעיף 75 לחוק הירושה, הינו כי “נודע למי שבידו צוואה, על מות המצווה”).

חובת “מסירת הצוואה”, הקבועה בסעיף 75 לחוק הירושה, הינה “אבסולוטית”. ראה פסק דינו של ביהמ”ש לעניני משפחה, במסגרת בש”א 14801/04: “תכלית המחוקק בסעיף 75 לחוק הירושה הינה חד משמעית וברורה – לדאוג לכך שכל צוואה שנכתבה תתגלה ותופקד אצל רשות מוסמכת… זהו למעשה הסעיף היחיד בין סעיפי חוק הירושה הרבים הקובע עונש ברור על אי מילוי הוראה שנקבעה בחוק הירושה גופו…  החובה היא למסור כל צוואה שנמצאה אחרי מות המוריש, על מנת למנוע עשיית דין עצמי וקבלת החלטה בידי מחזיק הצוואה – האם צוואה זו תקפה, אם לאו…חובת המסירה הינה מוחלטת ואינה מסויגת…” (ראו גם ת”ע 44597-07-12).

לאי-מסירת צוואה תיוחס לרוב משמעות של שיהוי והתרשלות בשל הפוטנציאל הרב לנזק (ראו התיחסות לסעיף 73 לחוק הירושה – “הגנת רוכש בתום לב” – בסוף סקירה אחרת שפורסמה), וכפי שעולה מת”ע 109521/03: “…חרף זאת גם לא טרח התובע להמציא את הצוואה הראשונה לביהמ”ש המחוזי או לרשם הירושה שבא בנעליו, וזאת למרות הוראת סעיף 75(א)… השיהוי הרבתי מצד התובע לענין אי הוצאת צו קיום צוואה, ואי המצאת הצוואה כדרישת החוק – הם שהביאו בפועל ‘לתאונה הקניינית’ נשוא הדיון, ולכך שהקונה – צד תם לב – נכנסה לעסקה ורכשה את הזכויות”. אך במקרים נדירים, מוגש כתב אישום על פי סעיף 75(ב) לחוק הירושה – ראו, לדוגמא, ת”פ 41/86, אשר בו נקבע כי בניגוד לעבירה שבסעיף 395 לחוק העונשין, העבירה לפי סעיף 75(ב) לחוק הירושה אינה מחייבת כוונה להונות: “הוריו של חסוי הותירו צוואה והנאשמת 1 יחד עם בעלה המנוח הסתירו את הצוואה תוך העברת כספי העזבון מחשבון לחשבון ממוספר – אנונימי, תוך מניעת מידע מאת החברה לנאמנות של בל”ל אשר מונתה כאפוטרופוס של החסוי, עוד עפ”י בקשת הוריו המנוחים של החסוי. גם באישום זה בוצעו פעולות קניה ומכירה של ני”ע שלא במהלך המסחר בבורסה ושתי הנאשמות הורשעו בכך וכן גם בגרימת תקלה ציבורית… כאשר הנאשמת 1 הורשעה גם באי-מסירת הצוואה לביהמ”ש – בניגוד לס’ 75 לחוק הירושה… לאור ההלכה דלעיל נראה עתה כי ריכוז העבירות בהן הודו הנאשמות, אין בהן כל אזכור לכוונה פלילית. הדבר עולה ברורות גם באישום לפי סעיף 75 לחוק העונשין שענינו אי-מסירת הצוואה, שהרי לו היתה מיוחסת לנאשמת 1 כוונה להונות, הרי היה מקום להעמידה לדין עפ”י סעיף 395 לחוק העונשין, שענינו – הסתרת צוואה“.

סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה:

סקירה זו תהיה חסרה, אם לא אתייחס בקצרה לסעיף 5(א) לחוק הירושה, שלשונו: “אלה פסולים לרשת את המוריש: (1) מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו; (2) מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע על פי צוואה מזויפת“.

מן הפסיקה עולה כי דרישת ה”הרשעה” בסעיף 5(א)(2) חלה לא רק על “העלמת” או “השמדת” צוואתו האחרונה של המוריש, אלא גם על “זיופה”. ראו למשל את פסק דינו של ביהמ”ש לעניני משפחה, במסגרת ת”ע 3895/05: “…שאלה אחת ויחידה עומדת בפני… האם ההרשעה במשפט פלילי בגין מעשה זיוף צוואה ו/או תביעה על פי צוואה מזויפת הינה תנאי בלעדיו אין לצורך פסילת יורש… עיון בפסיקת בתי המשפט מלמד כי אין בנמצא הלכה ברורה ומפורשת של בית המשפט העליון בסוגיה זו וכי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בבש”א (מחוזי נצ’) 2342/08 נוייסר נ’ רחמון… לא סויגה הדרישה להרשעה פלילית אך ורק לשתי החלופות של ‘מי שהעלים או השמיד צוואה’… לעומת זאת, ביהמ”ש המחוזי בחיפה קבע בבש”א (מחוזי חי’) 8383/03…  כי ‘לפי החלופה הראשונה יפסל לרשת את המוריש רק מי שהורשע בכך שפעל כדי לשבש את רצון המנוח בין בדרך של השמדה או העלמת הצוואה ובין בדרך של זיוף צוואה. החלופה השניה אינה מחייבת הרשעה אלא די בכך שאדם תבע – ביקש צו קיום’… פרופ’ שילה בספרו קובע כי התנאי ‘הרשעה פלילית’ הינו תנאי הכרחי לקיומם של כל ארבע האפשרויות הלא כשרות, הפוסלות את עושיהן מלרשת… לאור כל האמור סבורה אני כי תנאי בלעדיו אין לפסילת יורש לרשת את המוריש על פי סעיף 5(א)(2) וזאת לגבי כל אחת מ-4 החלופות של הסעיף, הינו הרשעה בפלילים…

עוד נקבע בת”ע 3895/05 הנ”ל, “…דוחה אני את הטענה כאילו יש לראות במנוחה וב-א’ ‘כמי שתבעו על פי צוואה מזויפת’. מי שהגיש את הבקשה למתן צו קיום צוואה היה י’ ולא המנוחה ו-א’. גם אם נכונה הטענה של י’ כי צוואת המנוח נמסרה לו על ידי המנוחה ו-א’, עצם מסירת הצוואה לידיו אינה שקולה להגשתה כבקשה לצו קיום…”

מת”ע 3895/05 הנ”ל, עולה כי דרישת ה”הרשעה” חלה לא רק על שתי החלופות הראשונות בסעיף 5(א)(2) לחוק הירושה (“העלמה” ו”השמדה”), ועל החלופה השלישית (“זיוף”), אלא גם על החלופה הרביעית (“מי שתבע על פי צוואה מזויפת”), אולם מפסק הדין בבש”א (מחוזי חיפה) 8383/03, שצוטט בת”ע 3895/95 (וגם יִדון להלן – בקשר לסוגיה, האם דינו של מי שהשתמש ביודעין בצוואה מזויפת כדין מי שזייף צוואה), משתמע כי אין הדבר הכרחי (וזו גם דעתי האישית).

מפסק הדין בבש”א (מחוזי חיפה) 8383/03 עולה, כי בהליך קודם, הגיש המבקש התנגדות למתן צו ירושה, בהתבסס על צוואה מזויפת. ראשית, נקבע בהליך הקודם, כי המלים “מי שתבע על פי צוואה מזויפת” לא היו רלוונטיות, משום שמי שמתנגד מכוחה של צוואה מזויפת, אינו נחשב כמו “שתבע” על פי צוואה מזויפת. שנית, נקבע בהליך הקודם, כי המבקש יהיה פסול מלרשת את המנוח, אך ורק אם יורשע בזיוף הצוואה (המבקש הוכרז למעשה כ”יורש על תנאי”, ואף ניתנה הוראה לרשום הערה בלשכת המקרקעין, שתמנע מממנו לעשות עסקה בחלקו בירושת המקרקעין של המנוח, עד שיתברר אם הוא כשיר או פסול מלרשת את המנוח – כלומר, אם “יורשע בזיוף צוואה” או יזוכה). לאחר שהסתיים ההליך הקודם, הוגש כנגד המבקש (שטרם הורשע) כתב אישום, המייחס לו בין היתר עבירה של “שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות” (סעיף 420 לחוק העונשין), ולכן עתר המבקש בהליך המאוחר (נשוא פסק הדין בבש”א 8383/03), וטען כי משלא הואשם ב”זיוף צוואה”, הרי גם אם יורשע – לא יהיה בכך כדי לפוסלו מלרשת את המנוח… בפסק הדין נקבע: “משמעות הוראה זו [סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה – ד.ר.] הינה לשלול ממי שפעל במרמה, בנסיבות שפורטו בה, את זכותו לרשת את המנוח. תכלית ההוראה הינה הרתעה ועונש שכן הסעיף פוסל את זכותו של אדם לרשת את המנוח גם אם הדבר מנוגד לרצון המוריש … סעיף 5(א)(2) מתייחס למי שהורשע בכך שזייף את הצוואה. נשאלת השאלה האם דינו של מי שהשתמש במסמך ביודעו כי הוא מזויף זהה לדינו של המזייף. סעיף 418 לחוק העונשין קובע את אחריותו הפלילית של מי שזייף מסמך. סעיף 420 לחוק העונשין קובע את אחריותו של מי שעושה שימוש במסמך מזויף… כאשר בוחנים את תכלית ההוראה בסעיף 5 לחוק הירושה, הרתעת מי שפועל לשיבוש רצון המוריש בדרכי רמיה, דומה שאין כל מקום לקבוע דין שונה למזייף צוואה ולמשתמש ביודעין בצוואה מזויפת

מפסקי הדין הנ”ל עולה, כי דרישת ה”הרשעה” חלה בבירור על שתי החלופות הראשונות בסעיף 5(א)(2) לחוק הירושה (“העלמה” ו”השמדה”), ועל החלופה השלישית (“זיוף”), ויתכן כי גם על החלופה הרביעית (“מי שתבע על פי צוואה מזויפת”); כי דינו של מי שהשתמש ביודעין בצוואה מזויפת, כדין מי שזייף צוואה (בכפוף להרשעה, כמובן); וכי לחלופה הרביעית (“מי שתבע על פי צוואה מזויפת”) ניתנת פרשנות “מצמצמת” (הדרישה הינה להגשה בפועל של בקשה לקיום צוואה מזויפת – ולא “מסירת צוואה מזויפת לשם הגשתה בידי אחר”, “התנגדות על בסיס צוואה מזויפת” וכיוצ”ב). {וראו תוספת מיום 15.2.20}

והערה נוספת: שלוש החלופות הראשונות בסעיף 5(א)(2) לחוק הירושה (“מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה”) מתייחסות ל”צוואתו האחרונה של המוריש” – בעוד שאין למצוא “סייג” זה באף לא אחת מן העבירות הרלוונטיות בחוק העונשין.

תוספת (14.6.19)

במהלך הכנת סקירה אחרת, התוודעתי לפסק דין שניתן על ידי בית המשפט לעניני משפחה בחיפה (ת״ע 32072-10-13), ואשר קשור בחלקו לנושא סקירה זו. במקרה שנדון בפסק הדין הנ”ל, מדובר היה באחד המקרים הנדירים בהם נקבע כי צוואה שנערכה היא “צוואה שנשתכחה”: הנסיבות החיצוניות הצביעו חד משמעית על רצונה של מנוחה, לחלק את עזבונה בין כל ילדיה באופן שוויוני, אך בצוואה שהוגשה לקיום, עליה חתמה המנוחה למעלה מ-30 שנים קודם לפטירתה, היא זיכתה בעזבונה רק שניים מילדיה (התובעים). במרוצת השנים לא היה ידוע דבר דבר קיומה של הצוואה לאיש, פרט לאחד מן התובעים (והיא לא היתה זכורה למנוחה). מן הטעמים המפורטים בהרחבה בפסק הדין (ואינם רלוונטיים לסקירה זו), נתן בית המשפט צו לקיום הצוואה האמורה, אגב הוספת תנאי, שמשמעותו כי יורשי המנוחה הם כלל ילדיה (כולל הנתבעים), בחלקים שווים.

בפסקאות 43-44 לפסק הדין נפסק [ההדגשות שונות מאלו שבמקור]: “בנסיבות אלו, מכח עקרון תום הלב, תקנת הציבור ובשים לב לסעיף 34 לחוק הירושה, הרי שככל שלא ניתן היה לפרש את הצוואה על דרך של הוספת החסר – תנאי מספיק [הטעות במקור; צ”ל “תנאי מפסיק” – ד.ר.] הרי שיתכן והיה מקום לקבוע כי הצוואה בוטלה בהתאם להוראות סעיף 30 לחוק הירושה, התשכ״ה-1965. בוודאי שאין ליתן יד למצב בו המנוחה, אשר צוואתה נשתכחה ממנה, והיא הביעה רצונה באופן כה ברור בדבר רצונה כי עזבונה יחולק שווה בין ילדיה, רצונה לא יתממש בשל תחבולת זוכה על פי הצוואה. בהקשר זה בדין היפנו הנתבעים לסעיפים 395, 426 לחוק העונשין, התשל״ז-1978, ולסעיף 5 לחוק הירושה, התשכ״ה-1965. כן ראו בהקשר זה כי בהצעת חוק הירושה משנת 1972 בעמוד 79 נכתב בהתייחס למילה ‘תחבולה’ שנכללה בסעיף 30 לחוק הירושה, התשכ״ה-1965, כי ‘המגמה להבטיח במידה שלמה ביותר את חופש הפעולה של המצווה, הביאה לידי הוספת מושג זה. יתכן שלא נשאר שטח רחב בין איום ואונס לפי סעיף זה מצד אחד, ותרמית לפי סעיף 35 מצד שני, אך מוטב להבהיר שהצוואה תתבטל גם במקרים שהם ספק אונס ספק תרמית, כגון מישהו מנע מן המצווה לקבל מכתבים מקרוביו או שידע לעורר בו שנאת שווא נגד אחד מבני משפחתו וכדומה’. הרציונל הוא כי יש לשמור רצונו החופשי של המצווה לצוות ברכושו כראות עיניו ולפי מציאות כפי שהיא. הסתרת הצוואה מהמנוחה, אשר צוואתה נשתכחה הימנה, היא תחבולה שיש בה להביא לביטול הצוואה, ככל שלא ניתן היה לפרשה בדרך פרשנות מרחיבה, כפי שהוריתי לעיל”.

תוספת (15.2.20)

ביום 27.1.20 ניתן על ידי בית המשפט לעניני משפחה פסק דין במסגרת ת”ע 10739-01-18, שעסק בשתי סוגיות עיקריות: האחת, שאינה מענינה של סקירה זו – עד מתי ניתן להגיש התנגדות לצוואה או בקשה להארכת מועד לתיקון התנגדות שהוגשה? והשניה – האם מי שהגיש צוואה מזויפת לביהמ”ש – אך טרם הורשע – פסול מלרשת את המוריש? על פי המתואר בפסק דין, לאחר פטירת אחד משני בניה, הורישה המנוחה את כל עזבונה, במסגרת צוואה מ-2015, לבנה שנותר בחיים, והותירה לו שיקול דעת באשר לסיוע לאחייניו – נכדי המנוחה מבנה שנפטר. הנכדים הגישו התנגדות לקיום צוואת 2015 בטענה לקיומה של צוואה מאוחרת יותר, מ-2016, במסגרתה הם ירשו לכאורה, ביחד עם דודם, חלק מעזבון המנוחה במשותף, ואת מרבית עזבונה הם ירשו לכאורה לבדם. בעקבות התנגדות הדוד נקבע כי צוואת 2016 אכן זויפה על ידי הנכדים, ובעקבות כך, הם ביקשו לתקן את התנגדותם המקורית לצוואת 2015 (בגדרה נטען אך לקיומה של צוואה מאוחרת בזמן) ולהוסיף טענות כנגד הדוד, ביחס לצוואת 2015 (השפעה בלתי הוגנת, לקיחת חלק פעיל בעריכת הצוואה וכו’).

לפי סעיף 67 לחוק הירושה רשאי כל “מעונין בדבר” להתנגד לבקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה, כל עוד לא ניתן הצו. הנכדים (המתנגדים לצוואת 2015) נחשבים ל”מעונינים בדבר”, בשל מעמדם כיורשים ישירים עקב מות אביהם. ביהמ”ש קבע, כי למרות שהנכדים תבעו לפי צוואה מזויפת, הם אינם פסולים מלרשת את המנוחה. ביהמ”ש ציין, כי סביב פרשנותו המשפטית של סעיף 5(א)(2) לחוק הירושה, לפיו תיפסל הזכות לרשת של “מי שהורשע על שניסה לגרום למות המוריש והמוריש מחל לו, בכתב או על ידי עשיית צוואה לטובתו, חוזר ונעשה כשר לרשת את המוריש”, נסובה מחלוקת רבת שנים. מחד גיסא, יש הגורסים כי תנאי ההרשעה הכלול בסעיף מהווה תנאי בלעדי לשם פסילתו של מאן דהוא כיורש – וזאת ביחס לכל ארבעת החלופות המנויות בסעיף. מאידך גיסא, יש הגורסים כי תנאי ההרשעה מהווה תנאי בלעדיו אין אך ורק ביחס לשלוש החלופות הראשונות בסעיף (העלמה, השמדה וזיוף) אולם אינו חל על החלופה הרביעית – “תבע על פי צוואה מזויפת”. אשר לחלופה זו, נטען כי אין צורך בהרשעה וכי די בכך שפלוני יגיש בקשה לקיומה של צוואה שנקבעה כמזויפת. ביהמ”ש העליון טרם קבע הלכה בענין זה, ומשכך, נדרש ביהמ”ש, בין היתר, לפסיקה ולספרות בסוגיה זו, להצעת חוק הירושה, וכן נתן דעתו לנטלי ההוכחה השונים הנדרשים בהליך אזרחי ובהליך פלילי; בהתאם, נקבע כי נכון לעת הזאת, נראה כי ניסוחו של סעיף 5(א)(2) מחייב הרשעה. לפיכך, כל עוד לא הורשעו הנכדים בזיוף צוואת 2016 (ואף טרם הוגש נגדם כתב אישום), אין לקבוע כי הם פסולים מלרשת את סבתם המנוחה; אם וככל שהם יורשעו בעתיד, יהיה מקום להידרש לכך שוב (כוחם של הדברים יפה במיוחד בנוגע לאחד הנכדים, שטרם התבררה מידת מעורבותו וידיעתו למעשיהם של אחיו). בשים לב לקביעה כי צוואת 2016 זויפה, להתנהלות הנכדים, למהות ההליך ולהיקף העזבון (עשרות מליוני שקלים) חויבו הנכדים בהוצאות בסכום כולל של 100,000 ₪, וכן חויבו, כתנאי לתיקון ההתנגדות, בהפקדת ערובה בסך 200,000 ₪.

תוספת (13.7.20)

ביום 10.6.20 ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, החלטה בבקשת רשות ערעור (רמ”ש 22758-06-20) על החלטת בית המשפט לעניני משפחה, אשר נעתר לבקשה לגילוי ולהצגת מסמכים מקוריים (שומות, הצהרות, הסכמים, שטרי מכר, בקשות רישום הערות אזהרה ויפויי כח), עליהם המנוח חתם על פי הנטען, ומוחזקים בלשכת מיסוי מקרקעין ובלשכת רישום המקרקעין. החלטת בית המשפט לעניני משפחה, ניתנה במסגרת תביעה לביטול צו קיום צוואה, שניתן אחר המנוח, בטענה כי הצוואה מזויפת, כי המנוח לא חתם עליה, וכי יש להורות על ביטול צו הקיום בהתאם להוראת סעיף 72 לחוק הירושה. בית המשפט מינה מומחית לכתב יד, אשר ביקשה מן הצדדים להמציא חמש חתימות מקוריות ואקראיות של המנוח. התובעים עתרו בבקשה הנ”ל (לגילוי ולהצגת מסמכים), בטענה כי אין בידם חתימות של המנוח על גבי מסמכים מקוריים. המבקש (בבקשת רשות הערעור) התנגד לבקשה, ובפיו טענות שונות, ובעיקר: א. החלטת בית המשפט לעניני משפחה אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה, לפיה לא ניתן לצוות על מי שאינו צד להליך משפטי, למסור מסמכים או מידע לבעלי הדין באותו הליך, אלא במקרים חריגים שאינם מתקיימים (לפי הנטען) במקרה הנדון; ב. על רשות המסים ולשכת רישום המקרקעין מוטלת חובת סודיות וחסיון ואסור להן לגלות כל מידע או מסמך (למעט אלה הפתוחים לעיון הציבור).

בקשת רשות הערעור נדחתה, ונפסק בין היתר: “אשר לטענת החסיון, סבורני שגם זו דינה דחיה. המטרה מגילוי המסמכים הייתה הצגת חתימתו המקורית של המנוח על אותם מסמכים. דומה כי בהקשר זה כאשר צוואת המנוח היא זו שעומדת במוקד המחלוקת וההתדיינות, ושאלת אותנטיות החתימה עליה, קשה להלום קביעה לפיה חל חסיון על מסמכים עליהם חתם המנוח בעבר, וכי לא ניתן להציג את חתימתו עליהם לשם עריכת חוות דעת של מומחה לכתב יד, והכרעה בטענת הזיוף. מסמכים אלה מהווים מקור מהימן לשם קבלת דוגמאות חתימה אותנטיות של המנוח, ומשום כך הצגתם היא הכרחית וחיונית בגדרי התובענה המתבררת לפני בית משפט קמא. מכל מקום, נראה כי איזון בין זכות המנוח לחסיון, שספק בעיני אם היא עומדת לו בנסיבות דנן, נוכח פני התביעה המתבררת לפני בית משפט קמא והצדדים לה, הרי שהתועלת מהצגת המסמכים, עולה על הפגיעה בזכות המנוח לחסיון. עם זאת מצאתי להעיר, כי ראוי שבית משפט קמא ישקול האם לא נכון בנסיבות דנן שהמסמכים יוצגו לעיונו תחילה, ורק לאחר מכן תינתן החלטתו לגבי מה מבין המסמכים יש להמציא למומחה ולעיונו בלבד של זה. דרך זו גם תבטיח כי מידע הקשור לצדדי ג’ לא ייחשף. על כן מן הראוי גם כי בנסיבות דנן יינתנו הוראות למומחה לפיהן יתבקש הוא לערוך במסגרת חוות דעתו צילום של אותן חתימות של המנוח מאותם מסמכים ויציגם במסגרת חוות דעתו משהם מהווים מקור להשוואת כתב היד והחתימה, וזאת מבלי להציג את שאר חלקי המסמך”.

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן