על חשיבותם של תנאים בצוואה (סקירת פס"ד)

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

פסק דין מעניין, שניתן ביום 8.2.23 (ופורסם ב"נבו") על ידי בית המשפט לעניני משפחה בנצרת, במסגרת ת"ע 8569-05 (ותיקים נוספים), ומדגים את חשיבותם של תנאים בצוואות, בכלל; ובמקרה ספציפי זה – הוראות "יורש במקום יורש", ואולי [גם] "יורש אחר יורש". אקדים ואדגיש את המובן מאליו: איני יודע דבר לגבי ההליך ולגבי העובדות הרלוונטיות, מלבד האמור בפסק הדין. ממילא, יתכן בהחלט – וכך לפחות אניח – כי לא בכדי, נדחו טענות הנתבעים (שתפורטנה בהמשך); אך היפותטית, וככל שהיה ממש בטענותיהם, המשמעות היא כי בצוואת סבתם (שעמדה במרכז הדיון) נפלה אולי "תקלה", אשר היתה עשויה להימנע, בצורה פשוטה, אילו היו נכללים בצוואה תנאים כאמור (ואולי, שם הסקירה צריך להיות "על חשיבותם הפוטנציאלית של תנאים בצוואה"…)

לשם הבהירות, אשלב בציטוטים שלהלן, מספר הערות משלי.

כמתואר בפסק הדין, "התובע מס' 1 הוא בנה של המנוחה מ' ז"ל. הוא פתח בהליך שבנדון, אך בין לבין, במהלך ניהול ההליך, הלך לעולמו , ואשתו ויורשתו גב' ק', נכנסה בנעליו, כתובעת בתיק. הנתבעים הם נכדיה של המנוחה מ', בניו של בנה  א' ז"ל [אחיו של התובע – ד.ר.] שנפטר לפני אמו המנוחה. המנוחה מ' ז"ל נפטרה בתאריך X, לאחר שהותירה אחריה צוואה מתאריך 11.6.2015, שנערכה בפני עו"ד ונוטריון, בה הורישה זכויותיה לבנה, התובע מס' 1, ולבתה גב' ג'. בו ביום, 11/6/2015, ערכה גב' ג' צוואה בפני אותו עו"ד ונוטריון, בה הורישה זכויותיה, שקיבלה מאמה גב' מ', לאחיינים שלה – הנתבעים כאן {הערה: מדובר, כמובן, בזכויות "עתידיות", ו"פוטנציאליות" – אשר ג' אמורה היתה לרשת בבוא העת מאמה, מ'} גב' ג' נפטרה בהיותה רווקה, בתאריך X (לפני אמה מ' ז"ל), ולא הותירה אחריה בן זוג, ולא ילדים. התובע הגיש בקשה למתן צו קיום צוואת אמו המנוחה ז"ל, מתאריך 11/6/15, וכן בקשה למתן צו ירושה, עבור חלקה של ג', אשר הלכה לעולמה כרווקה, ללא ילדים, לפני אמה המנוחה {הערה: לפי סעיף 66(ב) לחוק הירושה, "ציווה המוריש חלק מנכסיו, יינתן על אותו חלק צו קיום, ועל הנותר – צו ירושה"; שני צווים "חלקיים", יכול שיידרשו גם בנסיבות שונות, בהן צוואת המוריש, והצו לקיומה, אינם חלים על כל עזבונו} הנתבעים הגישו כתב התנגדות, לבקשה למתן צו קיום צוואה, ולבקשה למתן צו ירושה.

בין הצדדים התגלעה מחלוקת, בעיקר לענין הנכסים והזכויות שציוותה המנוחה לבתה ג'. לשיטת הנתבעים –  כוונת המנוחה מ' ז"ל היא שהזכויות שציוותה לג', יהיו בסופו של יום לנכדים שלה – הם הנתבעים כאן, זאת בהסתמך על שתי הצוואות, שנערכו ביחד באותו יום, אצל אותו עו"ד, ועל כן יש לפרש את הצוואה של המנוחה מ' ז"ל, או להשלים את החסר, באופן שהזכויות של ג' יועברו לנתבעים; מאידך, לשיטת התובעים, צוואת מ' ז"ל ברורה, והיא ציוותה הזכויות לג', באופן מפורש, וללא תנאי, וללא קשר לצוואת ג', ולא הוכחה כל כוונה של המנוחה להוריש הזכויות לנתבעים, ועל כן, ומשנפטרה ג' לפני המנוחה, כשהיא רווקה, ללא ילדים, הרי החלק שלה מתחלק בין יורשי המנוחה…..

המנוחה מ' ז"ל, הורישה בצוואתה את זכויותיה בחלקות X לילדיה, התובע מס' 1, ובתה ג' ז"ל, כמפורט להלן… 1 – הדירה בקומת הקרקע, ושטח אדמה משלושה צדדים, לבת ג'. 2 – קומה ראשונה, מעל קומת הקרקע לעיל, לבן התובע בלבד, במיוחד משהוא בנה קומה זו מכספיו. 3 – לבן התובע, זכות בניה של שתי קומות מעל הקומה הראשונה. 4 – חלקת אדמה הנמצאת מאחורי הדירה… לבת ג' בלבד. כן הורישה האם מ' ז"ל לבת ג' את חצר הכניסה לדירה, וגם שטח חלקת אדמה… 5 – הצד של החניון לרכבים – לבן התובע, עם זכויות מעבר לקומת קרקע לנכדים הנתבעים, ובמקרה חירום להחנית רכב. המנוחה מ' ז"ל… הדירה מירושתה את בנותיה הנשואות… [ו]הורישה את זכויותיה הרשומות X, לילדיה, התובע והבת ג'… [הבת] המנוחה ג' ז"ל הורישה בצוואתה מתאריך 11/6/15, את זכויותיה, שירשה מהוריה, לאחיינים שלה – הנתבעים דכאן.

טענות הנתבעים-המתנגדים: …באותו יום בו חתמה מ' ז"ל על צוואתה, היא דאגה שתערך צוואה של ג' ז"ל, ולא בכדי, הצוואה של ג' נחתמה באותו יום, [ו]נערכה אף אצל אותו עורך דין ובאותו ניסוח. המנוחה ג' הורישה בצוואתה, לאחיינים שלה, הנתבעים, את כל הזכויות שירשה [למעשה, שהיא עתידה היתה לרשת – ד.ר.] מאמה ואביה {הערה: כאמור, איני יודע דבר לגבי ההליך ולגבי העובדות הרלוונטיות, מלבד האמור בפסק הדין; פרט לציון העובדה, כי ג' הורישה לאחייניה, לא רק את הזכויות שהיא עתידה היתה לרשת מאמה, אלא גם זכויות – שירשה או שתירש – מאביה, לא היתה לכך כל התייחסות; מבלי לקבוע דבר לגופו של ענין, אציין כי בנסיבות מסוימות, יכולה היתה להיות לכך משמעות} ובגוף הצוואה פירטה את הזכויות, בדיוק באותה צורה וניסוח, כפי שצוינו ופורטו בצוואה של אמה מ' ז"ל. המנוחה מ' ז"ל, תמיד הביעה את דעתה ורצונה כי הדירה, הנמצאת בקומת הקרקע, תהיה של הנתבעים, וכי הדירה שבקומה הראשונה, תהיה של בנה התובע; למ' ז"ל היו סיבות להימנע מלרשום את הזכויות בקומה הראשונה ישירות ע"ש אביהם של הנתבעים. כל המשפחה וכל הסובבים אותם, ידעו שהבית בקומת הקרקע יהיה ללא ספק לנתבעים, והתנהגות מ' ז"ל, ועריכת הצוואה של  ג', רק מוכיחה ענין זה. צירוף שתי הצוואות, לרבות תוכנן, ניסוחן ומועד חתימתן, רק מחזק העובדה, כי הכוונה היתה מאז ומעולם, שהזכויות שהועברו בצוואה לג', יגיעו בסופו של יום לנתבעים. תימוכין לגרסתם נמצא בניסוח הצוואה עצמה, [ו]התיקונים שנעשו בה. [הנתבעים] מפנים במיוחד לסעיף 5 לצוואה, עת המנוחה מ' ז"ל ציוותה לנתבעים זכות מעבר לדירה בקומת הקרקע. כל הנסיבות מצביעות על כך, שכוונת המורישה המנוחה מ' ז"ל, היתה שהנכדים שלה – הנתבעים, יקבלו את הבית שבקומת הקרקע, והבן התובע יקבל את הבית בקומה הראשונה. מאחר ולא ניתן היה להוריש ישירות לאביהם של הנתבעים ז"ל, עקב בעיות כלכליות, והצדדים ביקשו להימנע מפגיעה ברגשותיה של הבת ג', אז נעשתה ההורשה בשתי הצוואות, כאשר בראשונה, הורישה המנוחה מ' ז"ל, את הזכויות לבתה ג', ובצוואה שניה, הורישה הבת ג' את הזכויות לאחיינים שלה, הנתבעים. אלא מה, הבת ג' נפטרה, בניגוד לכל הציפיות, לפני אמה מ', ובכך נקטעה שרשרת ההורשה, ונמנע מהנתבעים, [לרשת] את הזכויות שהובטחו להם, גם ע"י הסבתא מ' ז"ל, וגם בצוואתה של הדודה ג' ז"ל. ועל כן יש לתקן החסר, ולתת פרשנות לצוואת המנוחה מ', באופן שהזכויות של ג' יועברו לנתבעים. הנתבעים מפנים בסיכומים לסעיף 54(א) לחוק הירושה [נוסחו יובא להלן – ד.ר.] ולפסיקה. רק הפטירה המוקדמת והלא צפויה של הבת ג', טרפה את כל הקלפים מחדש, ופגעה בסופו של יום ברצונה של המורישה. בכתב ההתנגדות, טענו הנתבעים כי נפלו פגמים צורניים ומהותיים בעריכת צוואת המנוחה מ' ז"ל, וביקשו לדחות את הבקשה לקיום צוואתה; ואילו בסיכומים, ביקשו שביהמ"ש יורה על השלמת החסר בצוואה, או מתן פרשנות לכוונת המנוחה מ' ז"ל, ולהורות כי הנכדים הנתבעים יקבלו את הזכויות שהועברו במסגרת הצוואה למנוחה ג'.

טענות התובעים: יש לקיים את הצוואה, מדובר בצוואה נוטריונית. הצוואה מנוסחת בלשון ברורה לחלוטין; הצוואה תקינה מבחינת ניסוחה, ומבחינת צורתה. צוואה שנערכה בפני רשות, בשפה ערבית מובנת. אין טענה כנגד תוקף הצוואה, להיפך, המתנגדים מאשרים בעצם, שאכן הצוואה נערכה ע"י המנוחה, אך הם ביקשו שהם יקבלו את החלק של הבת ג'. הצוואה ברורה ואין לתת פרשנות אחרת, מלבד זה המובן מניסוחה; המנוחה ציוותה את החלקים לבת ג', ללא כל תנאי. אם המנוחה התכוונה אחרת, ושהחלק שציוותה לג' יעבור לאחר מותה של האחרונה לנתבעים, היא היתה מציינת זאת במפורש בגוף הצוואה שלה. אך היא לא עשתה כן. הבת ג' ז"ל נפטרה לפני פטירת אמה המנוחה. המנוחה לא ערכה צוואה אחרת, היא לא ביטלה ולא שינתה את צוואתה שבנדון. לא הוכח כי למנוחה מ' הייתה כוונה להוריש לנתבעים. בעת מות המורישה מ' ז"ל, ג'  [כבר] לא היתה בין החיים, הבת ג' נפטרה כשהיא רווקה, לא היו לה צאצאים, ובשל כך, היא לא נמנית בין היורשים. על כן, המנה אשר ציוותה המנוחה לג' {הערה: לפי סעיף 40(2) לחוק הירושה, מנה הינה "נכס מנכסי עזבונו או טובת הנאה מעזבונו" של המצווה; בסקירה זאת התייחסתי לאפשרות העומדת בפני יורש, להסתלק מ"מנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה"} תחולק בין כל יורשי המנוחה על פי דין, למעט הבנות אשר הדירה אותן האם המנוחה מהירושה {הערה: לא ברור מפסק הדין, האם המנוחה מ' קבעה במפורש בצוואתה, כי שתי בנותיה הנוספות לא תירשנה אותה, או פשוט לא הורישה להן דבר; אתייחס לכך גם בהמשך}

דיון והכרעה: …על פניה, מדובר בצוואה תקינה, ומשכך נטל ההוכחה רובץ על שכמי המתנגדים-הנתבעים, להוכיח אחרת. הנתבעים, לא הצליחו לעמוד בנטל ההוכחה הרובץ עליהם, ולא הצליחו להוכיח כי צוואת המנוחה מ' ז"ל, אינה משקפת את רצונה האמיתי והחופשי. הנתבעים העלו טענה בכתב ההתנגדות, כי נפלו פגמים צורניים ומהותיים בעריכת הצוואה; אך טענה זו לא הוכחה, בלשון המעטה. מדובר בטענה כללית, שהועלתה בחלל ריק, ללא כל פירוט וללא כל ביסוס בחומר הראיות. הנתבעים אף זנחו טענה זו בסיכומיהם, ואני דוחה טענה זו בשתי ידיים. הנתבעים מיקדו את טענותיהם בכך, שיש לפרש את הצוואה, באופן שכוונת המנוחה מ' היא שהנכדים שלה, הנתבעים דכאן – יקבלו את הבית בקומת הקרקע, והתובע יקבל את הבית בקומה הראשונה, ועל כן נערכו שתי [ה]צוואות באותו יום… ברם, הנתבעים לא הוכיחו כי כוונת המנוחה מ'  היתה להעביר את הדירה בקומת הקרקע, או את הזכויות שהורישה לג', לנתבעים… סעיף 54 לחוק הירושה קובע לאמור: '[פירוש הצוואה] (א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות…….' לשון הצוואה של המנוחה מ' ז"ל: על מנת להתחקות אחר כוונתה של המנוחה מ', יש לבחון תחילה את לשון הצוואה עצמה. לשונה של הצוואה ברורה לחלוטין, ואינה משתמעת לשתי פנים; מלשון הצוואה עצמה ניתן בנקל לעמוד על רצון וכוונת המצווה-המנוחה מ' ז"ל, לפיהם האחרונה הורישה חלק מזכויותיה, לרבות הדירה בקומת הקרקע, לבתה ג'. הא ותו לאו. צוואה זו, לפי לשונה הפשוטה, מבטאת את רצונה הכן והאמיתי של המנוחה מ' ז"ל, באשר למה שייעשה ברכושה לאחר מותה. בלשון צוואה זו, אין כל אחיזה או עיגון, בין במפורש ובין במשתמע, לכוונה האחרת הנטענת של הנתבעים, לפיה כוונת המנוחה מ' ז"ל, היא שהנכדים שלה – הנתבעים, יקבלו בסופו של יום, את הבית בקומת הקרקע; אין בצוואה זו כל תנאי או סייג בענין הורשת הזכויות לבת ג'. קבלת גירסה זו של הנתבעים, משנה באופן מהותי את צוואת מ' ז"ל, ומוסיפה לצוואת מ' מה שאין בה. אם למנוחה מ' ז"ל היתה כל כוונה אחרת, סביר להניח שהיתה מעלה זאת במפורש בגוף צוואתה, היא היתה יכולה לכלול הוראות מתאימות… כמו למשל 'יורש אחר יורש', או יורש על תנאי דוחה, בפרט משמדובר כאן בצוואה שנערכה ע"י עורך דין. אך היא לא עשתה כן, ולא בכדי. כאשר לנתבעים עצמם אין הסבר לכך. הנתבע מס' 1 נחקר בענין זה, ולא ידע לתת תשובה בענין, וכדבריו, '[ש.] למה היא לא כתבה לג' ולאחר אריכות ימים היא תעביר לנתבעים? ת. זה צריך לשאול את עורך הדין ולא אותי'…"

למשפט האחרון – '[ש.] למה היא לא כתבה לג' ולאחר אריכות ימים היא תעביר לנתבעים? ת. זה צריך לשאול את עורך הדין ולא אותי' – אתייחס בהמשך; כאן אציין, כי ההתייחסות לעיל (וגם להלן) ל"יורש אחר יורש" (או ל"יורש על תנאי נדחה"), אינה "ממצה". למעשה, על הנתבעים היה להתמודד עם העדרה,  בצוואת סבתם מ', של הוראת "יורש במקום יורש". מבלי להרחיב (לכך, ראו סקירה זאת), לפי סעיף 41 (א) לחוק הירושה, "המצווה רשאי לצוות לשניים, על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה, או שנמצא פסול לרשת, או שהסתלק מן המגיע לו, שלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש". על פי רוב, הוראת "יורש במקום יורש" מתייחסת למקרה הראשון ("מת הראשון לפני המצווה"). אילו נכתב בצוואת מ', כי ככל שג' תמות לפניה, יבוא/ו במקומה X, לא היה מקום ל"ספק"… אוסיף, כי אילו היתה נכללת בצוואה הוראת "יורש אחר יורש", לא היה בכך, לכאורה, לשנות דבר (פרט, אולי, למשמעות ה"פרשנית" שניתן היה לייחס לכך, לענין אומד דעתה של המצווה).

"נסיבות עריכת הצוואות – צוואות נפרדות – עדות עו"ד ונוטריון: נסיבות עריכת הצוואה של המנוחה מ' ז"ל,  מלמדות כי זו נערכה בהתאם לרצון החופשי של מ' ז"ל, כפי שבא לביטוי בגוף הצוואה עצמה. כפי שעולה במפורש מעדות עוה"ד, לא מצאתי בנסיבות עריכת הצוואה, כדי ללמד על כוונה אחרת, נטענת לפיה התכוונה המנוחה להעביר הזכויות לנתבעים. כפי שניווכח להלן, מנסיבות עריכת שתי הצוואות, עולה כי מדובר בשתי צוואות נפרדות ועצמאיות, וכל אחת עומדת בפני עצמה, ללא קשר ביניהן. על נסיבות עריכת הצוואה, העיד עוה"ד. מדובר בעד אובייקטיבי; מעדותו עולה כי הוא מאותה משפחה, אבל קירבה רחוקה, הכיר את ג', ואת מ' ז"ל, אך לא היכרות קרובה… את התובע  ואת אבי הנתבעים הכיר מרחוק… עוה"ד הותיר בי רושם חיובי ומהימן ביותר, התרשמתי כי הוא מעיד על הדברים כהווייתם, ועדותו זכתה לאמוני. עוה"ד מסר בעדותו כי הוא ערך את שתי הצוואות, זו של מ' ז"ל וזו של ג' ז"ל… והחתים אותן. לענין נסיבות עריכת הצוואות מסר עוה"ד בעדותו: '…התקשרה אלי ג' וביקשה ממני לבוא לבית שלהם כי משרדי בעיר X, על מנת לדבר עם האמא שלה, היא היתה בבית, והאמא ביקשה ממני לערוך צוואה, באופן פתאומי היא (האמא) קמה והביאה לי צוואה כבר מוכנה, אני לא זוכר מי ערך אותה אבל עם כל הנתונים, ביקשה ממני לקרוא לה את הצוואה ובכל סעיף שהיא מבקשת לשנות אותו היא ביקשה ממני לציין מה היא רוצה ומה הכוונה שלה בצוואה. אני ציינתי כמה דברים, מה שהיא דיברה וביקשה, אחרי שהגעתי למשרד ערכתי צוואה חדשה עם אותו נוסח שהיה. זה לא נוסח שלי, אני לא עושה דברים כאלה, ולא כותב את הנוסח של הצוואה {הערה: לא ברורה מה משמעות האמירה "אני לא עושה דברים כאלה, ולא כותב את הנוסח של הצוואה"; האם, למשל, עורך הדין אינו עוסק כלל בדיני ירושה, ואינו נוהג לערוך צוואות?…} אני שיניתי מה שהיא ביקשה ממני, והתכוונתי בכמה ימים לחזור לביתה להחתים אותה, אז ג' התקשרה שוב אלי וביקשה שהיא תבוא למשרד שלי, הגיעה ג' במונית, וגם ביקשה ממני לערוך לה צוואה, אני אמרתי לג', אני אערוך את שתי הצוואות ואגיע לבית להחתים אתכן. תאריך החתימה הוא 11.6, לא החתמתי את ג' באותו יום, היא הגיעה אלי למשרד, ערכתי את הצוואה אחר כך, ואז נסעתי לביתן  ב-11.6 והחתמתי את שתיהן בבית שלהן בנצרת'… עוה"ד הסביר בחקירתו כי לא היה קשר בין שתי הצוואות, והוא החתים כל אחת בנפרד, וכדבריו: 'אני לא הרגשתי שמ' ז"ל ידעה על הצוואה של ג' ז"ל. אני דיברתי עם כל אחת בנפרד, והחתמתי אותן. כשאני הגעתי לבית החתמתי קודם את מ', ואחר כך את ג', וביקשתי מכל אחת בנפרד והחתמתי אותן בנפרד. הן גרות באותה דירה. מ' לא שאלה אותי על מה אני מחתים את ג'…' מעדות עוה"ד עולה כי גם במפגש הראשון עם האמא – מ' ז"ל, הוא הקפיד על קיום שיחה נפרדת איתה, כדי לעמוד על רצונה, ללא נוכחות ג'… 'כשג' התקשרה אליך והתקיים המפגש הראשון, מי נכח? ת. ג' ומ' היו בדירה באותו יום כשבאתי, ואני ישבתי עם האמא לבד כשג' הכינה קפה, היא היתה במטבח. ש. כל הזמן היתה במטבח? ת. לא, אני ביקשתי ממנה גם לא להגיע עד שאני אסיים. אני רציתי לדעת מה האמא חושבת'… הוא הדגיש בחקירתו כי גם המנוחה וגם ג', לא דיברו בפניו, על תוכן הצוואה של כל אחת מהן… [ו]הוא לא יודע להגיד אם אחת ידעה על תוכן צוואתה של השניה… עוה"ד נחקר בשאלה ספציפית, אם מ' ז"ל אמרה לו שהיא רוצה להוריש את קומת הקרקע לנכדים שלה, והוא השיב בשלילה… מהעדות הנ"ל עולה במפורש ובבירור, כי המנוחה מ' רצתה להעניק הזכויות לג', ולא לנכדים, כי היא חששה שהנכדים יזרקו את ג' מהדירה… מדובר בשתי צוואות נפרדות ועצמאיות. לא היתה שום כריכה או תאום בין שתי הצוואות… למ' ז"ל היה רצון חופשי להוריש זכויותיה לבתה ג', וגם לג' היה רצון עצמאי וחופשי להוריש את זכויותיה שירשה מאמה, לאחיינים שלה… טענת הנתבעים כי פטירת  ג'… המוקדמת והלא צפויה, היא זו שגרמה לתקלה ולאי הגעת הזכויות לנתבעים, אינה מדויקת. המנוחה לא ציוותה זכויות לנתבעים, כמו כן לא הכניסה כל הוראה בענין יורש אחר יורש, או יורש על תנאי, וגם לאחר פטירת בתה ג', לא שינתה את הצוואה ולא הוסיפה את הנתבעים כנהנים… אני דוחה גם טענת הנתבעים בסיכומיהם, שאילו הציע עוה"ד להכניס הוראה של יורש אחר יורש בצוואה, ולא לעשות שתי צוואות, היה מביא  לאותה תוצאה – מובטחת – אילולא נפטרה המנוחה ג' באופן פתאומי [לענין זה, ראו התייחסותי לעיל – ד.ר.] טענה זו, טוב אם לא היתה נטענת. כמפורט לעיל, לא הובאה כל ראיה על כוונה או רצון של המנוחה מ' ז"ל להוריש זכויות לנכדים… ומכאן [כי] אין לבוא בכל טרוניה לעוה"ד, מדוע לא דאג לכך בצוואה…"

אשוב ואדגיש, כי איני יודע דבר לגבי ההליך ולגבי העובדות הרלוונטיות, מלבד האמור בפסק הדין; ואף אניח, כי דחית טענות הנתבעים, לגופן, היתה מבוססת היטב בראיות ובעדויות (לרבות התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מן העדים); כך, למשל, צוין בפסק הדין (ולא במקרה, מן הסתם) כי מעדות עורך הצוואה עלה בבירור, כי מ' "חששה שהנכדים יזרקו את ג' מהדירה". יתר על כן, יתכן כי אפילו היה משתכנע בית המשפט כי יש ממש בטענות הנתבעים (בין היתר, אי אפשר להקל ראש בעובדה ש"בגוף הצוואה פירטה [ג' – ד.ר.] את הזכויות, בדיוק באותה צורה וניסוח, כפי שצוינו ופורטו בצוואה של אמה מ' ז"ל", כלשון פסק הדין), לא היה בידיו לפסוק אחרת, משום שהמשמעות היתה, למעשה, "כתיבה" של צוואה אחרת. אך מכיוון שענינה של הסקירה בחשיבותם (הפוטנציאלית) של תנאים בצוואה, בכלל, ושל הוראת "יורש במקום יורש", בפרט, אתייחס לאפשרות, ההיפותטית, כי אלמלא נעדרה הוראת "יורש במקום יורש" מצוואת מ', יתכן כי היה נפסק אחרת, וממילא יתכן, כי רלוונטית גם הסיבה להעדר ההוראה. כאמור, אין לדעת, למקרא פסק הדין, האם עורך הצוואה עוסק בעריכת צוואות. עקרונית, ראוי לדעתי כי עורך צוואה לא יסתפק בשמיעת רצון המצווה בדבר זהות הזוכים (וחלקם בעזבונו), אלא יציג בפניו סיטואציות שעלולות להתרחש (כגון, פטירת מי מן הזוכים לפני המצווה; נישואין או קשר זוגי אחר של בן זוגו של המצווה לאחר פטירתו; "תחלוף" נכסים; ועוד), ויברר האם (וכיצד) לכלול בצוואה התייחסות לאיזו מסיטואציות אלו – אשר ספק אם המצווה מודע להן בכלל. נקבע, אמנם, כי "לא הובאה כל ראיה על כוונה או רצון של המנוחה מ' ז"ל להוריש זכויות לנכדים" – אך אין בכך להעיד כי היא היתה ערה לכל התוצאות שיכולות לנבוע מנסיבות עתידיות (תהיינה בלתי צפויות ככל שתהיינה).

כך גם לגבי העובדה – אשר אין ספק, בעיני, כי יש לה משמעות נכבדה – לפיה "גם לאחר פטירת בתה ג', לא שינתה [מ' – ד.ר.] את הצוואה ולא הוסיפה את הנתבעים כנהנים". האם היתה מ' מודעת למשמעות פטירתה של ג'? האם היתה מ' כשירה לערוך צוואה חדשה?

והערה נוספת, שאינה קשורה במישרין לנושא הסקירה: ציינתי לעיל, כי לא ברור מפסק הדין, האם המנוחה מ' קבעה במפורש בצוואתה, כי שתי בנותיה הנוספות לא תירשנה אותה, או פשוט לא הורישה להן דבר (וראו גם בסוף הסקירה); גם לגבי הנכדים (או לגבי אביהם, א' ז"ל, בנה של מ'), נראה כי בפועל לא ציוותה להם המנוחה דבר, אך מבלי שהתייחסה אליהם במפורש. מבלי לפרט (הנושא יידון בסקירה עתידית), אציין כי בפסקי דין שונים (גם של בית המשפט העליון), נקבע כי כאשר תוכנה של צוואה עלול להוביל לתוצאה בלתי שגרתית – כגון, כאשר מי מילדי המוריש אינו זוכה לחלק משמעותי (או חלק כלשהו) בעזבון – ראוי כי עורך הצוואה יקיים בירור מפורש בענין, ביוזמתו שלו.

ובחזרה לפסק הדין. בית המשפט דן בטענות נוספות שהעלו הנתבעים, ודחה אותן, בטרם דן בטענה בדבר "חסר" (שטעון השלמה) בצוואת המנוחה מ': "אינני מקבלת טענת הנתבעים, כי מות המנוחה ג', יצר חוסר בצוואה של המנוחה מ', כך שהמנוחה מ' לא צפתה את המוות הפתאומי של הבת ג', ועל כן יש להשלים את החסר ע"י העברת הזכויות לידי הנתבעים. אמנם בתי המשפט הכירו במקרים מסוימים כי בצוואה עשוי שיתגלה חסר. במרבית המקרים, החסר נובע בשל ארועים שהתרחשו בין מועד עריכת הצוואה לבין מות המצווה, ושלא נצפו בצוואה עצמה, אך ביהמ"ש ישלים את החסר כאשר הוראות הצוואה (המפורשות או המשתמעות) יוצרות מצב הנוגד את אומד דעתו של המצווה; כך, למשל, במקרה ובו המצווה ציווה את כל רכושו לשני ילדיו, [אך] לאחר עריכת הצוואה, ולפני מות המצווה, נולד [לו] ילד נוסף. שתיקת הצוואה ביחס לילד הנוסף עשויה, בתנאים מתאימים, להחשב כחסר, ובית המשפט רשאי להשלימו….. אך אין זה המקרה שבנדון, לא הוכח בפנינו, כאמור לעיל, כי היה קשר בין שתי הצוואות, ולא הוכח רצונה של המנוחה מ' ז"ל, שהיא תוריש את הזכויות לג', בתנאי שג' תורישן לנתבעים… הנתבעים לא הצליחו להוכיח אף אחד מנימוקי ההתנגדות שלהם, ולא הצליחו להוכיח בפרט כי למנוחה מ' ז"ל היתה כוונה לצוות את הזכויות, שהעניקה לג', לנתבעים עצמם; לא הוכיחו כי המנוחה מ' ציוותה את הזכויות לג', בתנאי או בהסכמה והבנה שג' תוריש את זכויותיה לנתבעים. הנתבעים לא הוכיחו גם כי מדובר כאן ב'חסר' בצוואה, שניתן להשלימו ע"י העברת הזכויות שהוענקו לג' בצוואה, לידי הנתבעים. דרישה זו הינה בבחינת 'הוספה' לצוואת מ' ז"ל, [את] מה שאין בה. בהינתן כי ג' נפטרה לפני המנוחה, כשהיא רווקה וללא ילדים, ולאור הוראות סעיף 14(א) לחוק הירושה… {הערה: לפי סעיף 14(א) רישא לחוק, "ילדו של מוריש שמת לפניו והשאיר ילדים, הילדים יורשים במקומו, ועל דרך זו יורשים ילדים של כל אחד מקרובי המוריש שמת לפניו" – "עקרון היצוג"; חשוב להזכיר גם את הוראת סעיף 49 לחוק: "זוכה על פי צוואה שמת לפני המצווה, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו – אם בשעת מות המצווה נשארו צאצאים של אותו זוכה, יזכו הם לפי כללי החלוקה שבירושה על פי דין; בכל מקרה אחר, הוראת הצוואה לטובת אותו זוכה, מתבטלת"} המנה של ג' בצוואה, מתחלקת בין היורשים על פי דין של המנוחה (למעט הבנות – אשר הדירה אותן המנוחה מ' ז"ל מהעזבון, בהתאם לצוואה)…"

בהקשר האחרון, אציין שתיים אלה: אשר למשפט "המנה של ג' בצוואה, מתחלקת בין היורשים על פי דין של המנוחה" – יש להניח, כי הנתבעים הינם חלק מן היורשים (על פי דין), משום שלפי סעיף 14(א) רישא לחוק הירושה, הם באים בנעליו של אביהם המנוח (א'), בנה של מ' (לאחר שהוראת הצוואה לטובת ג' – התבטלה); אשר למשפט "למעט הבנות – אשר הדירה אותן המנוחה מ' ז"ל מהעזבון" – אשוב ואציין, כי לא ברור מפסק הדין, האם המנוחה מ' קבעה במפורש בצוואתה, כי שתי בנותיה הנוספות לא תירשנה אותה, או פשוט לא הורישה להן דבר. לא אתייחס במסגרת זאת לשאלה, מה היתה (אם בכלל) המשמעות של הדרה מפורשת של הבנות הנוספות; אך ככל שהמנוחה מ' לא הדירה אותן במפורש, אלא פשוט לא הורישה להן דבר, נראה כי דינן אמור להיות כדין הנתבעים. יפים בהקשר זה הדברים הבאים, שנכתבו (אמנם במסגרת דעת מיעוט) על ידי השופט א. מצא, ברע"א 5103/95 (שיידון במסגרת סקירה נפרדת): "נישול יורש והדרת יורש אינם היינו הך. בעריכת צוואה, שבה נמנע המוריש מלהעניק למי מיורשיו על פי דין חלק בעזבונו, או מעניק לו חלק קטן מחלקו על פי דין, יש משום שלילת חלקו של היורש או גריעתו. בעשותו כן, מנשל המוריש את היורש (קרי: מגרשו, או מסלקו) מחלקו בירושה על פי דין, כולו או חלקו. הדרת יורש היא פעולה משפטית שונה. בהדרת יורש מטיל המוריש איסור מוחלט ('נדר') על היורש, להנות מחלק כלשהו בעזבונו. הדרה, להבדיל מנישול, אינה יכולה להיות משתמעת – בחינת פועל יוצא מהוראותיה המעניקות של הצוואה – אלא חייבת להיות מפורשת. השוני העיקרי בין נישול להדרה מתבטא בכך, שבנישול אין כדי לשלול את החזרת היורש המנושל למעגל היורשים על פי דין – בכלל או כדי מלוא חלקו – אם עקב הסתלקות זוכה לפי הצוואה מזכייתו, אם עקב ביטול הוראה מהוראות הצוואה, אם בגין נכס שלגביו לא הורה המצווה דבר, ואם עקב אירוע המונע את חלוקת העזבון על פי הוראות הצוואה. לעומת זאת, בהדרת יורש יש משום שלילת זכות ירושתו מכל וכל. יורש שהודר יחזור למעגל היורשים, רק אם תימצא עילה מוצדקת לפסילת הצוואה כולה, או למצער, עילה מוצדקת לפסילת הוראת ההדרה גופה. אכן, גם לנישולו של יורש יש נפקות מעשית רבה. אלא שזו חלה רק מקום שבו איש מן הזוכים על פי הצוואה אינו עושה שימוש בזכות ההסתלקות הנתונה לו, וכאשר אין עילה לביטול הוראה מהוראות הצוואה, שביטולה עשוי להחזיר את היורש המנושל למעגל היורשים. טול מקרה של אב לשלושה, שציווה רק לשניים, ולשלישי לא ציווה דבר….. כך, למשל, אם מי מן הבנים הזוכים ילך לעולמו לפני המוריש, ולא יותיר צאצאים, הוראת הצוואה לטובת אותו זוכה תתבטל, והחלק שיועד לו יתחלק בין היורשים על פי דין".

***

הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.