על ביטול צוואה הדדית, יורש אחר יורש, וטעות בצוואה (סקירת פס"ד)

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

בסקירה זאת אתייחס לפסק דינו של בית המשפט העליון, מיום 2.12.24, שניתן במסגרת בע"מ 1857/24; כפי שאני נוהג במסגרת סקירות של פסקי דין, מרבית הסקירה תושתת על ציטוטים (חלקיים…) מפסק הדין נשוא הסקירה (תמיד בתוך מרכאות), בתוספת הערות מעטות משלי.

כפי שצוין בפתח סקירה זאת (שעסקה בפסק דינו של בית המשפט העליון, מיום 10.9.24, במסגרת בע"מ 7884/23), התייחסתי לא אחת לצוואות הדדיות; על פי רוב, בהקשר של צוואות הדדיות, שנחתמו לאחר תיקון 12 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 ("החוק" או "חוק הירושה"), משנת 2005, אשר במסגרתו נוסף לחוק סעיף 8א. אך פסק הדין נשוא סקירה זאת – בדומה לפסק הדין שנדון בסקירה שצוינה לעיל – עסק בצוואות הדדיות, שנחתמו לפני תיקון 12 לחוק הירושה. זאת ועוד, במרבית הסקירות שעסקו בצוואות הדדיות (הן הסקירות המקוריות, והן בתוספות שנוספות להן מעת לעת), נדונו פסקי דין של בתי משפט לעניני משפחה, ושל בתי משפט מחוזיים (שדנו בערעורים על פסקי דין של בתי משפט לעניני משפחה); במקרים בהם נזכרו פסקי דין של בית המשפט העליון, מדובר היה בדרך כלל בפסקי דין קצרים, במסגרתם נדונו (ולרוב נדחו…) בקשות רשות ערעור. גם בהקשר זה, סקירה זאת – והסקירה שצוינה לעיל – יוצאות דופן (יחסית…)

פסק הדין העיקרי, במסגרת בע"מ 1857/24, נכתב על ידי השופט א' שטיין; כפי שיפורט להלן, בענין אחד (קיום צוואת המנוחה), הצטרפו אמנם יתר שופטי ההרכב (ד' מינץ ו-ח' כבוב) לדעתו – אך בענין אחר (קיום צוואת המנוח) הוא היה בדעת מיעוט.

השופט א' שטיין: "בקשת רשות הערעור המונחת לפנינו מעוררת שאלות משפטיות נכבדות הנוגעות למוסד הצוואות ההדדיות, וכן לדוקטרינת הטעות בצוואה ותוצאותיה. עסקינן בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע… בעמ"ש 77987-05-23 ובעמ"ש 15722-06-23… במסגרתו נדחה ערעורם של המבקשת והמשיב 3 על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה… במסגרת פסק הדין קמא נדחו התנגדויות לקיום צוואה מאוחרת, שנערכה על ידי אביהם המנוח של בעלי הדין (להלן: המנוח) ביום 20.12.2017 (להלן: הצוואה המאוחרת או צוואתו המאוחרת של המנוח); כמו כן נדחתה בקשה לקיום צוואת המנוח מיום 6.5.1996 (להלן: הצוואה המוקדמת או צוואתו המוקדמת של המנוח) והתקבלה בקשה לקיום הצוואה המאוחרת… בעלי הדין הם ילדיהם של המנוח… ושל רעייתו… (להלן: המנוחה). המנוח והמנוחה ייקראו יחדיו המנוחים. ביום 6.5.1996 ערכו המנוחים, בד בבד, שתי צוואות בכתב ידם… צוואת המנוחה מיום 6.5.1996 תיקרא צוואת המנוחה; ואילו צוואת המנוח מיום 6.5.1996 כבר כיניתי בשם הצוואה המוקדמת או צוואתו המוקדמת של המנוח. שתי הצוואות הללו כללו בתוכן הוראות כמעט זהות – לעניננו, זהות לחלוטין. הצוואות קבעו כי המנוח והמנוחה מצווים את כלל רכושם זל"ז בפטירתו של אחד מהם (להלן: הנפטר הראשון). כמו כן קבעו הצוואות, כי אחרי פטירתו של בן הזוג שנשאר בחיים וירש את עזבון הנפטר הראשון (להלן: הנפטר השני), ארבעת ילדיהם של בני הזוג – בעלי הדין דכאן – יחלקו ביניהם את הרכוש שייוותר בידי הנפטר השני, כולל הרכוש אשר הגיע לידיו כיורש או כיורשת של הנפטר הראשון, בחלקים שווים. הצוואות אסרו על בני הזוג – אהדדי – על העברת זכויות בנכסים, שהנפטר השני ירש מהנפטר הראשון במהלך חייו של הנפטר השני. נוסף על כך, בכל אחת מהצוואות נקבעה הוראה השומרת על זכותו של בן הזוג לבטל את צוואתו שלו, לשנותה או להוסיף עליה (להלן: ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות). כאן המקום להציג את ההוראות הרלבנטיות שבשתי הצוואות הללו (להלן: הצוואות ההדדיות), כפי שנוסחו על ידי המנוחים:

צוואת המנוחה: 'בעלי [המנוח – א.ש.] ינהל הכל כמו שיראה בעיניו: אבל לא להעביר שום דבר רק אחרי פטירתו. אחרי פטירתו יחולקו כל דבר לכל אחד מהילדים שלנו: [י' ר' א' ד' – א.ש.] שווה בשווה […] הנני שומרת לעצמי את הזכות לבטל שטר צוואה זה אם ארצה בכך או לשנותו או להוסיף עליו בכל שארצה'. הצוואה המוקדמת של המנוח: 'אשתי [המנוחה – א.ש.] תנהל הכל כמו שיראה בעיניה: אבל לא להעביר שום דבר רק אחרי פטירתה. אחרי פטירתה יחולקו כל דבר לכל אחד מהילדים שלנו: [י', ר', א', ד' – א.ש.]. שווה בשווה […] הנני שומר לעצמי את הזכות לבטל שטר צוואה זה אם ארצה בכך או לשנותו או להוסיף עליו בכל שארצה'.

המנוחה נפטרה ביום 23.10.2017. כחודשיים לאחר מכן, ביום 20.12.2017, המנוח ערך צוואה נוספת – היא הצוואה המאוחרת – ובגדרה הוריש את כל רכושו, וכן את הרכוש שירש מהמנוחה, לשתיים מבנותיו, ד' ו-ר' (המשיבות 1-2), למעט סך של 700,000 ש"ח, אותו הוריש המנוח לבנו י' (המשיב 3), וסך של 600,000 ש"ח, אותו הוריש המנוח לבתו א' (המבקשת). המנוח נפטר כארבעה חודשים לאחר מכן, ביום 21.4.2018… בפני בית המשפט לעניני משפחה נדונו בקשתה של א' לקיים את הצוואה המוקדמת; בקשתן של ד' ו-ר' לקיים את הצוואה המאוחרת; וכן התנגדויות לקיום הצוואה המאוחרת, שהגישו א' ו-י'. בפסק הדין קמא קבע בית המשפט לעניני משפחה, כי צוואת המנוחה והצוואה המוקדמת הינן צוואות הדדיות. בית המשפט לעניני משפחה הטעים בפסק דינו, כי סעיף 8א לחוק הירושה… מסדיר את ענינן של צוואות הדדיות, לרבות אופן ביטולן. ברם, סעיף זה הוסף לחוק הירושה בתיקון מספר 12, אשר נעשה בשנת 2005; וכאמור בסעיף 2 לתיקון זה, הוראותיו אינן באות לפגוע בתוקפן של צוואות שנעשו לפני כניסתו לתוקף… סעיף 8א לחוק אינו חל על צוואות שנערכו לפני התיקון, כדוגמת צוואת המנוחה וצוואתו המוקדמת של המנוח. על צוואות אלה, כך נקבע, חלה ההלכה הפסוקה, שעניינה צוואות הדדיות אשר קדמו לתיקון. הלכה זו נקבעה, בין היתר, בפסקי הדין שניתנו בע"א 4402/98 מלמד… ובבע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל… אשר קבעו – ביחס לצוואות הדדיות של בני זוג – כי מקום בו כוללת הצוואה הוראה המותירה בידי המצווה את החופש לשנות את צוואתו, אין לקרוא לתוך צוואה הדדית הגבלה על חירותו של אחד מבני הזוג לבטל או לשנות את צוואתו אחרי מות בן זוגו. בהתבססו על הלכת זמיר ועל ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות – שכאמור נכללה בכל אחת מהצוואות ההדדיות – בית המשפט לעניני משפחה קבע כי המנוח היה רשאי לשנות או לבטל את הצוואה המוקדמת שלו אחרי פטירת המנוחה. בהקשר זה, באשר להוראה בצוואת המנוחה אשר קבעה כי 'בעלי […] ינהל הכל כמו שיראה בעיניו: אבל לא להעביר שום דבר רק אחרי פטירתו' – נקבע כי מדובר, לכל היותר, במגבלה על העברת רכוש בחיי המנוח, שאינה שוללת ואינה מגבילה את חירותו לצוות. עוד קבע בית המשפט לעניני משפחה – קביעה שהכריעה את גורל ההליך שלפניו – כי ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות, עולה כדי 'הוראה אחרת', במובנו של סעיף 53 לחוק הירושה. בהתאם לכך, נקבע כי 'הוראה אחרת' זו שוללת את תחולת ההסדר של יורש אחר יורש, המעוגן בסעיף 42 לחוק, על שתי הצוואות ההדדיות. במסגרת ההסדר של יורש אחר יורש, המצווה מקנה את עזבונו לזוכה הראשון, באופן שמחייב זוכה זה להוריש את כל אשר יישאר מרכושו של המצווה במותו של הזוכה הראשון – לזוכה השני, אשר ייכנס לנעליו של הזוכה הראשון אחרי פטירתו… הזוכה הראשון אינו יכול לגרוע מזכותו האמורה של הזוכה השני על ידי עריכת צוואה משל עצמו, אשר מדירה את הזוכה השני מרכושו של יוצר ההסדר… הווה אומר: אילו ההסדר שיצרה צוואת המנוחה סווג כיורש אחר יורש, המנוח לא יכול היה לגרוע בצוואתו המאוחרת מזכויותיהם של ילדיו ביחס לרכוש בו זכה מכח צוואת המנוחה. דא עקא, סעיף 53 לחוק הירושה מאפשר למצווה להורות בצוואתו, כי ההסדר של יורש אחר יורש, הקבוע בסעיף 42 לחוק (למעט סעיף 42(ד) לחוק), לא יחול עליה {סעיף 42(ד) לחוק קובע: "הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים – בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה" – ד.ר.} כאמור, בית המשפט לעניני משפחה קבע, כי הצוואות ההדדיות הכילו בתוכן 'הוראה אחרת': היא ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות לכל אחד מבני הזוג. בהתאם לכך, בית המשפט לעניני משפחה קבע… כי ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות, אשר נקבעה בכל אחת מהצוואות ההדדיות, הותירה בידי כל אחד מהמצווים כח משפטי לשנות את צוואתו שלו בהתאם לרצונו בכל עת… מאחר שמדובר בצוואות הדדיות, שהוראותיהן הן תמונת ראי זאת של זאת; ומאחר ששני המנוחים ידעו כי נשמרת הזכות לכל אחד מהם לשנות את צוואתו ואף לבטלה – הרי שכל אחד מהם ידע שהאחר יהא רשאי לשנות או לבטל את צוואתו בכל עת. מטעם זה, קבע בית המשפט לעניני משפחה כי המנוח היה רשאי לשנות את הצוואה המוקדמת שלו גם בהתייחס לרכוש אותו ירש מעזבונה של המנוחה… בית המשפט לעניני משפחה הורה על קיום צוואתו המאוחרת של המנוח… על פסק דין זה הגישו א' ו-י' ערעור לבית המשפט המחוזי… בהמלצת בית המשפט המחוזי, א' ו-י' חזרו בהם מחלק מטענותיהם ומיקדו את טיעוניהם בסוגיית הצוואות ההדדיות ובהסדר של יורש אחר יורש… בית המשפט המחוזי קבע כי פסק הדין קמא הוא פסק דין נכון, שלא נפלה בו שגגה. בפרט… בית המשפט לעניני משפחה אמד נכון את כוונתם המשותפת של בני הזוג המנוחים לאפשר – זה לזאת – לשנות את הצוואה שכל אחד מהם עשה כרצונו, או כרצונה, לא רק ביחס לרכוש שהיה מלכתחילה שלה או שלו, אלא גם ביחס לרכוש שיירש מזולתו. בית המשפט המחוזי העיר כי אילו היתה מתקבלת טענתם של א' ו-י' בדבר כפיפותו של המנוח בצוואתו המאוחרת להסדר של יורש אחר יורש מכח צוואת המנוחה, השניים היו זכאים אמנם לקבל ולחלוק ביניהם את מחצית הרכוש אשר בא מעזבון המנוחה, אולם לא היו זכאים לסכומי הכסף – 600,000 ש"ח ו-700,000 ש"ח, בהתאמה – שציווה להם המנוח בצוואתו המאוחרת. זאת, מאחר שהמנוח ציווה לעשות בכספים אלו כפי שציווה בהסתמכו על הבנתו, כי הינו רשאי לצוות את כל רכושו, כולל הנכסים שירש מהמנוחה, כראות עיניו. בית המשפט הוסיף וציין כי במקרה כזה היה צורך לקיים בירור עובדתי, כדי לזהות את הרכוש שהמנוח ירש מהמנוחה, ואשר התמזג עם רכושו אחרי פטירת המנוחה…"

לאחר סקירת טענות הצדדים בערעור, פסק השופט א' שטיין, בין היתר: "מהטעמים שאפרט להלן, סבורני כי נכון נעשה אם נדון בבקשה דנן כבערעור וכן נקבל את הערעור. במסגרת זו, אציע לחברי כי נורה על אכיפתה של צוואת המנוחה ככתבה וכלשונה, ונקבע כי לצוואתו המאוחרת של המנוח אין תוקף משפטי בכל הקשור לחלוקת הרכוש שנעשה בה, תוך שאנו מכבדים את רצונו לבטל את צוואתו המוקדמת… במלים אחרות: סבורני כי מן הדין ליתן צו בדבר אכיפת ההסדר של יורש אחר יורש, אשר נקבע בצוואת המנוחה, לצד הוראה אשר מבטלת את צוואתו המאוחרת של המנוח מחמת טעות, ומעמידה במקומה הורשה על פי הדין. כפועל יוצא מכך, כלל הנכסים שהותירו אחריהם בני הזוג המנוחים יחולקו בין ארבעת ילדיהם… שווה בשווה.

בטרם אפרט את הנימוקים שתומכים בהחלטות אלה גופן, אציין כי התערבותנו כערכאת ערעור 'בגלגול שלישי', נחוצה במקרה דנן משני טעמים. ראשית, התערבות זו נחוצה כדי למנוע עיוות דין ל-א' ול-י'. כמו כן, טוב נעשה אם נעמיד את ההלכה בענינן של צוואות הדדיות לא מעטות, אשר מכילות בתוכן הסדרים שונים של יורש אחר יורש, ואשר נערכו לפני חקיקת סעיף 8א לחוק הירושה – על מכונה. יתרה מכך: עיון בטענות הצדדים ובפסיקתנו, העלה שהבהרת ההלכה נדרשת גם ביחס להסדרי יורש אחר יורש ככאלה, ובפרט לגבי השאלה 'מה עולה כדי 'הוראה אחרת' במובנו של סעיף 53 לחוק הירושה, שבכוחה לשלול את תחולתו של סעיף 42 לחוק?'

הסדרי צוואות הדדיות שנעשו לפני חקיקתו של סעיף 8א לחוק הירושה: בסעיף 8א לחוק הירושה, אשר הוסף לחוק בשנת 2005, קבע המחוקק הסדר מפורט וממצה בענינן של צוואות הדדיות, כדלקמן….. לפי הסדר זה, יש לצוואות הדדיות בין בני זוג, תוקף מלא".

בסופה של סקירה זאת (שעסקה בפסק הדין בבע"מ 7884/23), ציטטתי מדברי השופט שטיין (בהערת אגב, באותו פסק דין), לפיהם אין בהסדר הקבוע בסעיף 8א לחוק, לשלול את האפשרות לערוך צוואה הדדית, בין מצווים שאינם בני זוג". השופט שטיין שב על עמדתו גם בפסק הדין בבע"מ 1857/24 (למרות שגם במקרה זה, הענין לא נדרש, למעשה, להכרעה): "לנוכח ההסדר האמור, אתייחס לדעה לפיה הדין הישראלי כלל אינו מכיר בצוואות הדדיות, אלא במסגרת סעיף 8א לחוק הירושה, ולא הכיר בצוואות כאלה לפני חקיקת הסעיף. דעה זו השמיע בשעתו פרופ' גד טדסקי… דא עקא, דעה זו לא התקבלה בספרות האקדמית ובפסיקה… ולא בכדי. כפי שמסביר הנשיא א' ברק בספרו, דעה זו מתעלמת מהדין הכללי….. הדין הכללי איפשר, איפוא, לאנשים לערוך צוואות הדדיות, מאז ומתמיד. על צוואות הדדיות אשר נערכו לפני התיקון, תחולנה ההוראות הרלבנטיות של חוק הירושה, לצד סעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים, וההלכות שנפסקו בכגון דא [במאמר מוסגר אעיר כי גם כיום אין כל מניעה משפטית לערוך צוואות הדדיות בין צדדים שאינם בני זוג, שלא בהתאם לדפוס הקבוע בסעיף 8א לחוק הירושה (באין צורך בכך, לא אדון בשאלה האם, ובאלו תנאים, ניתן להתנות על הוראות הסעיף בחלותן בין בני זוג). שני אנשים, שאין ביניהם קשר זוגי, רשאים לערוך צוואה הדדית זה לטובת רעהו]". כפי שציינתי בסוף סקירה זאת, "למיטב ידיעתי, הדעה – שהובעה בהערת אגב בלבד – לפיה אין בסעיף 8א לחוק לשלול עריכת צוואות הדדיות, בין מצווים שאינם בני זוג (כלומר, כי אין מדובר ב'הסדר שלילי'), אינה הדעה ה'מקובלת'".

"סעיף 45 לחוק הירושה והשלכותיו: במקרה שלפנינו, ההסדר של צוואה הדדית נקבע בצוואותיהם הנפרדות של בני הזוג המנוחים, אשר נערכו, בד בבד, זאת לצד זאת. בכל אחת מהצוואות הללו נקבע כי בן הזוג אשר ייוותר בחיים – ויירש את הרכוש שציווה לו בן זוגו – 'ינהל' את הרכוש 'כמו שיראה בעיניו', אך זאת בתנאי שלא יעביר 'שום דבר' ממנו בחייו, ושאחרי פטירתו יחולק 'כל דבר' שווה בשווה בין ארבעת ילדיהם של בני הזוג. בכל אחת מהצוואות, המילה 'דבר', שמרכיבה את התיבות 'שום דבר' ו'כל דבר', מפנה לרכוש השייך כולו לעזבון בעליו, עושה הצוואה – ולא לרכוש אחר. אשר על כן, הרי שעסקינן בצוואה שמקנה לזוכה זכויות המותנות בתנאים. הסוגיה של הורשה בתנאים מוסדרת בהוראת סעיף 45 לחוק הירושה, שכותרתו 'חיובי יורש'. הוראה זו קובעת כדלקמן: 'המצווה רשאי להורות בצוואתו דבר שיורש יהיה חייב לעשותו, או להימנע מעשותו, במה שקיבל מן העזבון; מילויו של חיוב כזה יכול לדרוש כל מי שמעונין במילוי, ואם היה בדבר ענין לציבור – גם היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו'. בהקשר זה של חיובי יורש, העובדה שהיורש על פי צוואה הדדית, או כל צוואה אחרת, שמר לעצמו את הזכות לבטל או לשנות את צוואתו שלו – זכות שממילא היתה נשארת בידיו, בהיותה חלק מהחירות לצוות, שאינה ניתנת לויתור או להתנאה אחרת… אינה משנה את מהות הזכויות שציווה לו המצווה. אדם שיורש נכסים בגדרה של צוואה אשר מקנה לו את נכסי המצווה, בכפוף לתנאים ולמגבלות כאלה או אחרים, מקבל לידיו את אשר הקנה לו המוריש – לא פחות וגם לא יותר; וכפי שאסביר להלן, אדם כזה אינו יכול לנקות את הנכסים שירש מהתנאים ומהמגבלות שקבע המוריש, ולנהוג בהם כאילו היו שלו ללא שום מגבלה או תנאי. למשל: אין זה ביכולתו של אותו אדם לצוות את הנכסים ליורשיו, בניגוד לתנאים והמגבלות כאמור… לזאת אוסיף, כי מגבלות בנות תוקף שקובע המוריש במסגרתו של סעיף 45 לחוק הירושה, יכול שתיקבענה בצוואתו לצד ההסדר של יורש אחר יורש, החוסה בצלו של סעיף 42 לחוק… המוריש יכול לקבוע בצוואתו, כי יורשו הראשון יהא מחויב לשמור על נכסי העזבון, כולם או מקצתם, על מנת להבטיח את העברתם בשלמותם ליורשים הבאים בתור – כפי שקבעה צוואת המנוחה במקרה שלפנינו. הקושי הנובע, לכאורה, מהתקיימותו של הסדר של יורש אחר יורש לצדה של הוראה המגבילה את זכותו של היורש הראשון לעשות במה שקיבל מהמוריש כבתוך שלו… בא על פתרונו לא רק בגדרי סעיף 45 לחוק, אלא גם משום שההוראה האמורה מהווה 'הוראה אחרת', כמובנה בסעיף 53 לחוק. במקרה דנן: ההוראה המפורשת בצוואה, לפיה לא יוכל היורש הראשון לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, היא בגדר 'הוראה אחרת'…  צוואה הדדית, כמו כל צוואה אחרת, יכולה להכיל בתוכה תנאים ומגבלות כאלה או אחרים, כדוגמת הדרישה לשמור על נכסי העזבון, אשר חלה על היורש על פי הצוואה, או הסדר של יורש אחר יורש – או שניהם גם יחד…"

השופט שטיין דן בסוגית "צוואה הדדית שמכילה הוראת יורש אחר יורש: המנגנון הקנייני ומנגנון ההסתמכות"; וסיכם עמדתו: "לכאורה, 'צוואה הדדית' יכולה להיעשות גם ללא מנגנון ההסתמכות ומבלי שיימצא בה מנגנון קנייני כלשהו… מנגד, אדם שבא להוריש את נכסיו במתכונת של יורש אחר יורש יכול לאמץ בצוואתו את המנגנון הקנייני לבדו – גם כאשר מדובר בצוואה הדדית… אנשים שבוחרים להוריש את רכושם באמצעות צוואה הדדית, יכולים לכלול בצוואתם את שני המנגנונים האמורים במשולב. לחלופין, הם יכולים לאמץ לעצמם את מנגנון ההסתמכות לבדו, או אך ורק את המנגנון הקנייני…"; ו"מן הכלל אל הפרט: ההבחנה היסודית עליה עמדתי לעיל, בין שני המנגנונים האמורים, נעלמה מעיניהן של הערכאות דלמטה. ערכאות אלה קבעו, כי ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות, שכאמור נקבעה בצוואותיהם ההדדיות של המנוחים – ולפיה כל אחד מהמנוחים יהא רשאי לבטל או לשנות את צוואתו שלו, לפי רצונו, בכל עת – הסירה מהצוואות הללו לא רק את מנגנון ההסתמכות, אלא גם את המנגנון הקנייני. קביעה זו בטעות יסודה. כפי שיוסבר להלן, ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות, הסירה מהצוואות הללו את מנגנון ההסתמכות לבדו, הא ותו לא. המנגנון הקנייני של יורש אחר יורש, אשר נקבע בצוואת המנוחה, לצד הדרישה לשמר את הנכסים שבן הזוג הנותר בחיים מקבל ממשנהו – הם בעלי תוקף מחייב מכוחם של סעיפים 42 ו-45 לחוק הירושה, והם לא בוטלו איפוא, וממילא לא שונו. זאת ועוד: חירותו של אדם לקבוע מה ייאמר בצוואתו, היא בגדר חירות לעשות כרצונו בנכסיו הוא, להבדיל מחירות שבדיעבד לעשות כרצונו בנכסים השייכים לאדם אחר. מה ייעשה ומה לא ייעשה בנכסיו של אותו אדם אחר – המנוחה דכאן – תלוי אך ורק בו ובמה שייאמר בצוואתו (ראו גם: סעיף 28 לחוק הירושה).

כאן המקום לחזור אל מילותיה של צוואת המנוחה ואל משמעותן; וכך אעשה. כפי שכבר צוין על ידי, צוואת המנוחה מכילה בתוכה את ההוראות הבאות: 'בעלי [המנוח – א.ש.] ינהל הכל כמו שיראה בעיניו: אבל לא להעביר שום דבר רק אחרי פטירתו. אחרי פטירתו יחולקו כל דבר לכל אחד מהילדים שלנו: [י' ר' א' ד' – א.ש.] שווה בשווה […] הנני שומרת לעצמי את הזכות לבטל שטר צוואה זה אם ארצה בכך או לשנותו או להוסיף עליו בכל שארצה'. הוראות מפורשות אלה אסרו על המנוח, בעודו בחיים, להעביר כל נכס מהנכסים אותם הוא יורש מהמנוחה. מדובר באיסור תקף ובר אכיפה, כאמור בסעיף 45 לחוק הירושה. כמו כן, קבעה הצוואה כי אחרי פטירת המנוח יחולקו הנכסים הללו שווה בשווה בין ילדיהם של בני הזוג… קביעה זו, אף היא בגדר הוראה תקפה, אשר נאכפת בגדרו של סעיף 42 לחוק הירושה, שענינו ההסדר של יורש אחר יורש. המנוחה שמרה אמנם לעצמה 'את הזכות לבטל שטר צוואה זה אם ארצה בכך או לשנותו או להוסיף עליו בכל שארצה', אולם היא לא מימשה זכות זו, ועל כן צוואתה עומדת לאכיפה כמות שהיא בהתאם לתנאיה. המנוח ערך, תחילה, בד בבד עם צוואת המנוחה, צוואה הזהה לצוואתה. בצוואתו המוקדמת של המנוח נאמר כי הוא שומר לעצמו 'את הזכות לבטל שטר צוואה זה אם ארצה בכך או לשנותו או להוסיף עליו בכל שארצה'. בשונה מהמנוחה, המנוח מימש זכות זו – אותה כיניתי בשם 'ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות' – בשלב מאוחר יותר, כאשר ערך את צוואתו המאוחרת, בה נקבעו דברים שונים מאלו שנקבעו בצוואותיהם ההדדיות שלו ושל המנוחה. כפי שכבר הוסבר על ידי, וכפי שפסקו הערכאות הקודמות, שינוי זה של צוואת המנוח נעשה בזכות ולא בחסד, ועמו לא נתווכח. ברם, שינוי זה יכול היה להעשות אך ורק ביחס לנכסי המנוח שאינם כוללים את אשר ירש מהמנוחה. זאת, בהתאם למנגנון הקנייני, ולנוכח העיקרון לפיו 'אין אדם יכול להעביר לזולתו אלא את מה שיש לו'… זכייתו של המנוח בנכסי המנוחה, היתה כפופה להוראות אלה. בהתיימרו לא לקיים את ההסדר של יורש אחר יורש בצוואת המנוחה, המנוח התיימר לעשות דיספוזיציה ברכוש לא לו – וזאת לא היה ביכולתו לעשות.

הערכאות דלמטה סברו שהצוואות ההדדיות הללו – זאת של המנוחה וזאת של המנוח – מכילות בתוכן 'הוראה אחרת', כמשמעה בסעיף 53 לחוק הירושה, אשר שוללת את תחולת ההסדר של יורש אחר יורש. קביעה זאת, יסודה בשגגה… באשר לטיבה של 'הוראה אחרת'… זאת יכולה להיות הוראה מפורשת או הוראה אשר משתמעת מהצוואה באופן הגיוני וסביר… המלה 'בצוואה' שבסעיף זה, מתייחסת, מן הסתם, לצוואת המצווה שחילקה את הנכסים מושא המחלוקת – קרי: לצוואת המנוחה. בצוואת המנוחה אין שום הוראה, מפורשת או משתמעת, אשר מצביעה על כוונת המנוחה לסטות מכללי ההסדר של יורש אחר יורש… ההיפך הוא הנכון: צוואת המנוחה אינה רק קובעת את לב לבו של הסדר זה… ב'רחל בתך הקטנה', אלא גם משריינת אותו על ידי הטלת איסור מפורש על העברת הנכסים אותם היא מצווה למנוח, בעודו בחיים… הערכאות דלמטה מצאו 'הוראה אחרת' בהוראה בדבר שמירת החירות לצוות, שכאמור נקבעה בצוואתו המוקדמת של המנוח, כמו גם בצוואת המנוחה. דא עקא, הפעלתה של הוראה אשר מופיעה בצוואת המנוח על ידו, לא יכולה להפעיל את ההוראה המקבילה בצוואת המנוחה, אחרי מותה; ולית מאן דפליג שהמנוח יכול היה לעשות כרצונו רק בשלו, ולא בנכסי המנוחה כפי שקיבלם בכפוף לתנאים ולהוראות שקבעה המנוחה בצוואתה. זאת ועוד: ההוראה בדבר שמירת החירות לצוות אינה אלא חזרה על הכלל הקבוע בסעיף 27 לחוק הירושה ובהלכת זמיר. הוראה זו אינה עולה כדי 'הוראה אחרת' אשר משמיעה את שלילת ההסדר של יורש אחר יורש שנקבע בצוואת המנוחה… לפיכך, ההסדר של יורש אחר יורש וההוראה בדבר שמירת נכסי המנוחה ואיסור על העברתם, אשר נקבעו בצוואת המנוחה, הינם בני תוקף, והם חייבו את המנוח. זאת, בניגוד לקביעותיהן של הערכאות דלמטה, אותן חייבים אנו לשנות. מכאן עולה מסקנה ברורה: צוואתו המאוחרת של המנוח התיימרה להוריש לנהנים נכסים שהמנוח קיבל מהמנוחה, בכפוף להסדר יורש אחר יורש, תוך שהמנוח פועל בניגוד להסדר זה… חובה עלינו להורות על קיום צוואת המנוחה על כל תנאיה, ובמסגרת זו לקבוע, כי נכסי עזבונה של המנוחה, אשר הועדו על ידה לארבעת ילדיה, יחולקו ביניהם כפי שהמנוחה ציוותה: רבע לכל צאצא".

השופט שטיין סבר, כי הצוואה המאוחרת של המנוח נעשתה מחמת טעות, ולא ניתן לקבוע בבירור מה היה מורה המנוח אלמלא הטעות; ומשכך, לשיטתו, יש להכריז על ביטול הצוואה המאוחרת – פרט לסעיף 1, המבטל את צוואת המנוח משנת 1996 – באופן שבו עזבונו יחולק על פי דין; בהקשר זה, אצטט מפסק הדין באופן חלקי במיוחד: "בסעיף 1 לצוואתו המאוחרת, ביטל המנוח – כדת וכדין – את הצוואה המוקדמת. על כן, עלינו להורות כי הצוואה המוקדמת בטלה (ראו גם: סעיף 36 לחוק הירושה). באשר לצוואה המאוחרת – מסקנתי כי זו כפופה לאמור בצוואת המנוחה, משליכה על תוקפה של צוואתו המאוחרת של המנוח בכללותה. זאת, מאחר שהמנוח עשה צוואה זו בצאתו מן ההנחה, כי הוא ירש מהמנוחה את כל נכסיה, ללא שום הגבלה או תנאי, ואינו כפוף להסדר של יורש אחר יורש. סבורני, כי בנסיבות אלו, הצוואה המאוחרת היא בבחינת צוואה שנעשתה מחמת טעות… צוואתו המאוחרת של המנוח קבעה כי כל רכושו של המנוח, לרבות הנכסים שהלה ירש מהמנוחה, יועבר ל-ד' ול-ר' ויחולק ביניהן בחלקים שווים; כי סך של 700,000 ש"ח יועבר ל-י'; וכי סך של 600,000 ש"ח יועבר ל-א'. כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי, חלוקה זו נעשתה על ידי המנוח על יסוד ההנחה, כי הוא ירש את נכסי העזבון של המנוחה במלואם כדת וכדין, וללא כל מגבלה או תנאי… הווה אומר: המנוח הוריש 700,000 ש"ח לבנו י' ו-600,000 ש"ח לבתו א' בהאמינו כי יתר נכסיו, לרבות הנכסים שירש מהמנוחה, יועברו לבנותיו ד' ו-ר'. כאמור, אמונתו זאת של המנוח התבררה כשגויה, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, המנוח לא היה מוריש 700,000 ש"ח לבנו י' ו-600,000 ש"ח לבתו א' אילו ידע כי כל אחד משני אלו זכאי לקבל רבע מנכסי עזבונה של המנוחה. עסקינן אפוא בטעות בצוואה. מצב דברים זה מוסדר בסעיף 30(ב) לחוק הירושה… מכאן עולה השאלה: האם בעניננו שלנו אפשר לקבוע בבירור מה היה המנוח מורה בצוואתו המאוחרת, אלמלא הטעות שעשה באשר לנכסים שראה כשלו. בהקשר זה, 'לקבוע בבירור' – משמעו לקבוע באופן שמסיר כל ספק סביר באשר לכוונת המצווה… מענה חיובי לשאלה זו יאפשר את תיקון הטעות. מאידך, אם שאלה זו תענה בשלילה, יהא עלינו להכריז על ביטול הוראות הצוואה המאוחרת – פרט להוראת סעיף 1 לצוואה המאוחרת, אשר מבטל את צוואתו המוקדמת של המנוח, שכאמור נעשתה בהדדיות עם צוואת המנוחה. זאת, מאחר שאין צל של ספק באשר לכוונת המנוח לבטל צוואה מוקדמת זו… אקדים ואומר כי בנסיבות דנן אין כל אפשרות לקבוע בבירור מה היה המנוח מורה בצוואתו המאוחרת אלמלא הטעות שעשה. מסיבה זו, לא נותר לנו אלא להורות על ביטולה של צוואה זו, למעט סעיף 1, שכאמור מבטל את צוואתו המוקדמת של המנוח. כפועל יוצא מכך, עזבונו של המנוח יחולק לפי כללי הירושה על פי הדין: רבע לכל צאצא: ד', ר', י' ו-א'…"

השופט ד' מינץ: "אני מסכים עם מסקנתו של חברי השופט א' שטיין, לפיה המנוח… לא היה רשאי לכלול בצוואתו משנת 2017 (להלן: הצוואה המאוחרת או הצוואה) הוראות הנוגעות לרכוש שירש מהמנוחה… על פי צוואתה. עם זאת, כפי שיבואר להלן, בנוגע לנפקויותיה של קביעה זו על תוקף הצוואה – דעתי שונה. סעיף 42 לחוק הירושה… קובע כדלקמן… המנוחים ערכו בשנת 1996 צוואות הדדיות, בהן נכלל הסדר זהה, לפיו עם פטירתו של אחד מבני הזוג, יירש בן הזוג הנותר את כל רכושו של הנפטר; בן הזוג הנותר יהיה רשאי לעשות ברכוש כראות עיניו, אולם לא יהיה רשאי להעבירו אלא לאחר פטירתו; לאחר פטירתו יחולק הרכוש לארבעת ילדיהם של בני הזוג בחלקים שווים. מדובר איפוא בהסדר יורש אחר יורש ברור, הכולל התנאה על החירות הנתונה ליורש הראשון לעשות ברכוש שירש 'כבתוך שלו' (סעיף 42(א) רישא לחוק) בדמות הגבלת אפשרותו להעבירו לאחר (וראו בענין זה גם סעיף 45 לחוק). נוסף על ההסדר האמור, כללו צוואותיהם של המנוחים משנת 1996 גם הוראות זהות הנוגעות לשמירת זכותו של כל אחד מהם לבטל את צוואתו, לשנותה או להוסיף עליה. הוראות אלה סותמות את הגולל על טענת המבקשת, לפיה היה המנוח מנוע מלערוך את הצוואה המאוחרת, ולקבוע בה הוראות שונות מאלה שקבע בצוואתו משנת 1996, מטעמי תום לב והסתמכות… עם זאת, שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לחלקים בצוואה, העוסקים ברכוש שירש המנוח מהמנוחה. כפי שפורט בחוות דעתו של חברי, הערכאות קמא מצאו כי מהוראות שמירת החירות לשנות את הצוואה נלמד שהמנוח היה רשאי לשנות את צוואתו גם ביחס לרכוש שירש מהמנוחה. אלא שגם אני, כמו חברי, סבור כי מסקנה זו אינה יכולה לעמוד. הטעם לכך נעוץ בעובדה שקביעת הוראות בצוואה חדשה מטעמו, בנוגע לרכוש שירש מהמנוחה, אין פירושה רק שינוי של צוואתו שלו משנת 1996, אלא גם שינוי של צוואתה שלה, בה קבעה מה ייעשה ברכושה לאחר פטירת המנוח. עובדה זו מעוררת קושי בהתחשב בכך שמדובר בשינוי הגורע מזכויותיהם של המבקשת ומשיב 3 על פי צוואת המנוחה, שעה שסעיף 42(ב) סיפא לחוק הירושה קובע מפורשות כי 'אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה'. אמנם, מלשונו של סעיף 53 לחוק עולה כי ניתן להתנות על הוראה זו… אולם על התנאה כאמור להעשות בהוראה מפורשת או משתמעת בצוואה… בעניננו, עצם העובדה שכל אחד מבני הזוג שמר על זכותו לשנות את צוואתו שלו, אינה מלמדת ולו באופן משתמע על אומד דעתם להקנות זה לזה אפשרות לשנות גם את צוואתו של האחר לאחר מותו, ביחס לזכותו של הזוכה השני בהוראת יורש אחר יורש. בשולי הדברים אוסיף, כי מיתר הוראות צוואת המנוחה, לא ניתן ללמוד על התנאה כאמור, ובתוך כך, גם לא מההוראה, בה קבעה כי המנוח יהיה רשאי לעשות בנכסים כראות עיניו, זולת העברתם אלא לאחר פטירתו, אין בה משום התנאה משתמעת. זאת שעה שבסמוך לאחר מכן ציוותה המנוחה בפירוש, כי ההעברה לאחר פטירתו תעשה לילדיהם בחלקים שווים. די לטעמי בכך, כדי להביא למסקנה, כי המנוח לא היה רשאי לקבוע בצוואה המאוחרת, הוראות בנוגע לחלוקת הנכסים שירש מהמנוחה, השונות מאלו שהיא קבעה בצוואתה… נוכח המסקנה האמורה, לא ראיתי להידרש להערותיו של חברי, בנוגע למנגנון ההסתמכות, ולתוצאותיה של פגיעה באינטרס ההסתמכות, אם וכאשר היא נגרמת. אעיר רק הערה אחת בהתייחס לעמדתו של חברי, לפיה מצווה שבוחר לחזור בו מהסדר ההדדיות ולשנות את צוואתו יהיה חייב להסתלק מהזכויות המגיעות לו על פי צוואת רעהו (במקרה שעזבונו טרם חולק) או להשיב את החלק שקיבל ממנו כיורש (במקרה שהעזבון כבר חולק). ככל שחברי מכוון להחלת הסדר זה, גם במצבים שבהם הצוואה שותקת בנוגע לזכותם של בני הזוג לשנות את הצוואה כרצונם, לאחר פטירת אחד מהם – לעמדתי קשה לומר כי אפשרות זו עולה בקנה אחד עם הקביעות בענין זמיר, על פיהן אין זה ראוי, בהעדר ראיה בדבר כוונה משותפת אחרת, 'לקבוע לגבי צוואות שנעשו לפני החוק, שהיתה כוונה משותפת להתנות על הדין ולהגביל את בן הזוג האחר'… דברים אלה, אשר אמנם נאמרו בעיקר לגבי האפשרות לשנות צוואה הדדית, יפים לעמדתי גם ביחס לשאלה, האם שינוי מהסדר ההדדיות, מחייב הסתלקות מן הזכויות או השבה. שכן ככל שאין בנמצא ראיות בדבר כוונה משותפת אחרת, ברירת המחדל היא שבן הזוג האחר אינו מוגבל בדרך זו אחרת מלשנות את ההסדר, ואין לבן הזוג שהלך לעולמו אינטרס הסתמכות הראוי להגנה.

ומכאן לתוצאותיה של המסקנה, לפיה המנוח לא היה רשאי לקבוע בצוואה המאוחרת, הוראות בנוגע לרכוש שירש מהמנוחה. לעמדת חברי, במצב דברים זה מדובר בצוואה שנעשתה מחמת טעות שבעובדה, ולא ניתן לקבוע בבירור מה היה מורה המנוח בצוואתו אלמלא טעות זו. על כן, לגישתו, יש להכריז על ביטול הצוואה המאוחרת, מכח סעיף 30(ב) לחוק הירושה, זולת סעיף 1, המבטל את צוואת המנוח משנת 1996, באופן שבו עזבון המנוח יחולק על פי דין. כפי שיבואר להלן, דעתי שונה. סעיף 30(ב) לחוק קובע כדלקמן… סעיף זה מעגן איפוא הסדר, המאפשר לבית המשפט לתקן את צוואתו של המוריש בשמו, מקום בו הוא משוכנע, שלולא הטעות היה קובע המצווה שזהו רצונו. הסדר זה, שנחשב לחורג מהמקובל בשיטות משפט אחרות, מבטא את החשיבות שהקנה המחוקק להגשמת רצונו האמיתי של המצווה… תחולתו של סעיף 30(ב) לחוק מותנית בראש ובראשונה בקיומה של טעות, כאשר העמדה שהתקבלה בפסיקה היא כי הסעיף אינו חל על טעויות שבדין… נוסף על כך, דורש סעיף 30(ב) לחוק כי הוראת צוואה (כאשר בהתאם לסעיף 37 לחוק, המונח 'הוראת צוואה' פירושו 'גם הצוואה כולה, חלק ממנה ותנאי מתנאיה') נעשתה מחמת הטעות. דהיינו, נדרש קיומו של קשר סיבתי, בין הוראת הצוואה, לבין הטעות שאליה נקלע המצווה… ככל שנמצא, כי הוראת הצוואה נעשתה מחמת טעות, יש לבחון תחילה, האם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות. רק כאשר התשובה לכך שלילית, תבוטל ההוראה. המחוקק נתן איפוא העדפה ברורה לחלופת התיקון על פני חלופת הביטול, בשל אותה מחויבות לרצון המצווה… בנוסף על האמור, יודגש כי מקום שבו נמצא כי הוראה בצוואה בטלה מחמת קיומה של טעות, אין בכך כדי לבטל באופן אוטומטי את שאר חלקי הצוואה, הוראותיה או תנאיה. זאת לפי סעיף 38(ב) לחוק הקובע כך: 'בטלים חלק, הוראה או תנאי של צוואה […], אין בכך כדי לבטל שאר חלקיה, הוראותיה או תנאיה, אלא במידה שנראה לבית המשפט שהם קשורים קשר בל יינתק במה שבטל, או שהמצווה לא היה רוצה בהם בלעדיו'. ומהכלל אל הפרט. בעניננו, מקובלת עליי עמדתו של חברי, לפיה המנוח נקלע לכלל טעות, בסברתו כי הוא רשאי לקבוע בצוואתו הוראות גם בנוגע לרכוש שירש מהמנוחה, וכי מדובר בטעות שבעובדה, עליה חל סעיף 30(ב) לחוק. על כן, יש מקום להמשיך ולבחון האם מתקיימים יתר תנאיו של סעיף 30(ב) לחוק, היינו האם קיימת סיבתיות בין הוראות הצוואה לבין הטעות האמורה, וככל שכן – האם מדובר בטעות שניתן לתקנה… צוואתו המאוחרת של המנוח כוללת ששה סעיפים, שהמרכזיים בהם הם אלה… איני סבור שניתן לומר שהצוואה המאוחרת כולה נעשתה מחמת טעות. מהעדויות… עולה בבירור רצונו של המנוח לשנות את אופן חלוקת רכושו, כפי שנקבע בצוואתו משנת 1996, וזאת על רקע חרונו מהתנהלותם של המבקשת ומשיב 3 הן כלפיו, הן כלפי משיבות 1-2, והן – ובעיקר – כלפי המנוחה… אכן… המנוח שגה בנוגע להיקף הנכסים שבאפשרותו לקבוע לגביהם הוראות בצוואתו, אולם איני סבור שיש בכך כדי לפגום ברצונו הברור לבטל את צוואתו הקודמת, ולערוך שינוי בנוגע לאופן חלוקת נכסיו. על רקע האמור, אף אין לדעתי מקום לסברה, כי סעיף 1 לצוואה נעשה מחמת טעות. בענין זה, גם חברי מסכים שסעיף 1 לא נעשה מחמת טעות, בציינו כי אין ספק כי כוונת המנוח היתה לבטל את הצוואה משנת 1996… מוקשית בעיני מסקנה זו לפיה יש לבטל את כל הוראותיה האופרטיביות של הצוואה המאוחרת, ולהותיר אך ורק את ההוראה המבטלת את הצוואה משנת 1996…. על פניו בקשר הדוק עם הוראה זו, קבע המנוח הוראות חדשות, שיחולו במקומה… דברים אלה גם נכונים ביתר שאת, בהינתן הוראות סעיף 38(ב) לחוק כאמור, הקובעת כי הגם שהוראה שבטלה מחמת טעות אינה מביאה מיניה וביה לביטולן של הוראות אחרות בצוואה, היא אכן תביא לביטולן של הוראות נוספות הקשורות ב'קשר בל יינתק' במה שבטל, או שהמצווה לא היה רוצה בהן עוד לאחר הביטול. חברי לא בחן אם קיים 'קשר בל יינתק' כאמור… לא מן הנמנע כי בחינה זו היתה מוליכה למסקנה, שלא ניתן להעמיד את סעיף 1 לבדו על כנו. ומכאן ליתר הוראות הצוואה בראי סעיפים 30(ב) ו-38(ב) לחוק. חברי לא נדרש בחוות דעתו באופן מפורש לשאלת הסיבתיות בין הטעות לבין הוראות סעיפים 3-5 לצוואה המאוחרת, אך נדמה שהוא סבור כי סעיפים אלה נעשו מחמת הטעות. כך סבור גם אני. באשר לסעיף 3 לצוואה, אין חולק כי בסעיף זה פירט המנוח זכויות שונות, שעליהן נמנות גם הזכויות שירש מאשתו המנוחה. כאמור, המנוח לא היה רשאי לכלול בצוואתו זכויות אלה, ולכן ברי כי מדובר בהוראה שנעשתה מחמת הטעות. כך הם פני הדברים גם בנוגע לסעיפים 4-5 לצוואה המאוחרת… על רקע האמור, נותרה איפוא השאלה, האם ניתן לקבוע בבירור, מה היה המצווה מורה בהוראות האמורות בצוואתו אלמלא הטעות. לדעתי, וכאן מתפצלת דרכי מדרכו של חברי, התשובה לכך חיובית.

בטרם אתייחס לגופם של דברים, אזכיר את המובן מאליו. עקרון העל הניצב בבסיס דיני הירושה, אשר כאמור בא לידי ביטוי באופן בולט בהוראת סעיף 30(ב) לחוק, הוא קיום רצונו של המצווה וכיבוד רצונו… אכן, קיים קושי מובנה במלאכת ההתחקות אחר רצונו של המצווה, הנובע מכך שלא ניתן עוד לשאול את המנוח על אודות רצונו… ברם, אל לקושי זה להסיט את המוקד מהמטרה המרכזית של דיני הירושה, בדבר איתור רצונו של המנוח וכיבוד רצון זה. ומכאן לעניננו. בכל הנוגע להוראת סעיף 3 לצוואה, לעמדתי ניתן לקבוע בבירור מה היה מורה המנוח בצוואתו אלמלא הטעות. כמפורט לעיל, המנוח רצה לשנות את צוואתו באופן שבו כלל רכושו, להוציא סכומי כסף מסוימים, יועבר לאחר לכתו מן העולם למשיבות 1-2. עצם העובדה שכלל הרכוש אשר אותו הוא יכול להעביר למשיבות 1-2 כולל נכסים בהיקף קטן מזה שסבר בתחילה, אינה משנה את רצונו הכללי והעקרוני להוריש להן את כלל נכסיו – זולת סכומי הכסף למבקשת ולמשיב 3… להיפך… בנסיבות אלה, אין לטעמי כל קושי לקבוע כי יש לערוך תיקון בצוואה, כך שברשימה שכלל המנוח בסעיף 3 לצוואה, בה פורטו זכויותיו בנכסים שונים, ייכללו רק זכויותיו האישיות, ללא אלה שירש מאשתו המנוחה….. גם בנוגע להוראות סעיפים 4-5 לצוואה, לעמדתי ניתן לקבוע בבירור מה היה מורה המנוח בצוואתו אלמלא הטעות… ברי כי אילו היה המנוח מודע לכך, שהרכוש שירש מאשתו המנוחה אינו נכלל בעזבונו, וכי הוא יחולק בהתאם להוראות צוואתה שלה, גם למבקשת ולמשיב 3, הוא לא היה מוריש להם דבר מה נוסף… ומכאן, שאין לדעתי כל מניעה לנקוט בדרך המלך, ולהורות על תיקון הצוואה, באופן שבו ההוראה הנוגעת לתשלום סכומי הכסף למבקשת ולמשיב 3 – סכום שהיה אמור לפצותם על כך שאינם מקבלים דבר, בטלה. אוסיף, כי אף אילו הייתי מגיע למסקנה, כי מדובר בטעות שלא ניתן לתקנה, מחמת שלא ניתן לדעת בבירור מה היה מצווה המנוח, התוצאה היתה בטלותה של הוראה זו – וזו בלבד. אמנם כאמור, בהתאם לסעיף 38(ב) לחוק, ביטול של הוראה בצוואה עשוי לגרור אחריו את ביטול שאר חלקיה, וזאת רק במקרים שבהם מצא בית המשפט כי הם קשורים קשר בל יינתק בהוראה שבטלה, או שהמצווה לא היה רוצה בהם בלעדיה. ברם איני סבור כי כך הוא מצב הדברים בעניננו. הטעם העיקרי שעמד ביסוד עריכת הצוואה המאוחרת, הוא כאמור רצונו של המנוח לתקן את צוואתו הקודמת, וליתן בחלוקת רכושו ביטוי לאכזבתו מהתנהלותם של המבקשת ומשיב 3. בנסיבות אלה, קשה עד מאד לטעמי לסבור, כי המנוח לא היה רוצה כלל בצוואה ללא תשלום הסכומים האמורים, בהינתן שהמבקשת ומשיב 3 זכאים לרבע מנכסיה של המנוחה.

הנה כי כן, לעמדתי מסקנתו של חברי, לפיה יש לבטל את כלל הוראות צוואתו המאוחרת של המנוח, זולת סעיף 1 שבה, אינה מתיישבת עם שאיפת המחוקק להגשים את רצון המנוח; אינה מתיישבת עם ההעדפה הנתונה בסעיף 30(ב) לחוק לתיקון הטעות, על פני ביטול הוראת הצוואה; ואינה מתיישבת עם קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לעניני משפחה, בדבר רצונו וכוונותיו של המנוח, שמכוחן ניתן לקבוע בבירור מה היה מצווה המנוח אלמלא הטעות. כמו כן, אין כל הסבר בחוות דעתו של חברי, מדוע סעיף 1 לצוואה המאוחרת נותר לעמוד על כנו לבדו, כשכל יתר הוראות הצוואה בוטלו על ידו, וזאת חרף הוראותיו של סעיף 38(ב) לחוק. מכל הטעמים המפורטים לעיל איפוא, אין בידי להצטרף למסקנתו של חברי. כאמור, יישומן של הוראות החוק מוביל למסקנה, כי יש להותיר את הצוואה המאוחרת על מכונה, בכפוף לתיקונים המפורטים… לעיל".

השופט ח' כבוב: "חוות דעת מפורטות כתבו חברי. לאחר עיון, מצאתי להצטרף למסקנתם, כי בנסיבות הענין, המנוח לא יכול היה לכלול בצוואתו המאוחרת הוראות הנוגעות לרכוש שירש מהמנוחה בניגוד לאמור בצוואתה; וכי בהקשר זה המנוח נפל לכלל טעות. משכך, מהטעמים המפורטים בהרחבה על ידם, אכן יש להורות על חלוקת עזבון המנוחה באופן שווה בין יורשיה. עם זאת, בין חברי נתגלעה מחלוקת, בדבר נפקות קביעה זו, על תוקף צוואתו המאוחרת של המנוח, וחלוקת עזבונו שלו. במחלוקת זו, מצאתי לצרף עמדתי למסקנתו של חברי השופט ד' מינץ….." [לא אביא מפסק דינו של השופט כבוב מעבר לדברים אלה – ד.ר.]

***

סיכום פסק הדין: "באשר לקיום צוואת המנוחה, הוחלט פה אחד, כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין, כי צוואה זו תקוים על כל תנאיה, וכי נכסי עזבונה של המנוחה, אשר הועדו על ידה לארבעת ילדיה, יחולקו ביניהם כפי שהמנוחה ציוותה: רבע לכל צאצא. באשר לצוואתו האחרונה של המנוח, הוחלט לקיימה כאמור בדעת הרוב של השופטים ד' מינץ וח' כבוב, כנגד דעתו החולקת של השופט א' שטיין, שסבר כי צוואה זאת נדונה לבטלות מחמת טעות בעשייתה".

***

הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.