על אי-מתן הודעת ביטול צוואה הדדית בחיי שני המצווים (סקירת פס"ד - ועוד כמה...)

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

הסקירה "צוואות הדדיות – היבטים (וקשיים) פרקטיים" פורסמה ביום 14.9.18 (גירסה חלקית ותמציתית שלה פורסמה כאן). בהמשך, נוספו באתר מספר סקירות של פסקי דין שעסקו בצוואות הדדיות (ראו דוגמא), לצד עדכונים לסקירה הנ"ל, שכבר פורסמו (ויתפרסמו) מעת לעת. במרוצת הזמן עיינתי בפסקי דין רבים נוספים, שדנו בהיבטים שונים הקשורים לצוואות הדדיות – אשר חלקם היו ראויים בעיני להתיחסות (לעתים בקורתית) אך לא עלה בידי להקדיש לכך זמן (ויש להניח כי הדבר כבר לא יקרה…)

ביום 31.1.24 ניתן פסק דין (פורסם לאחרונה ב"נבו"), במסגרת עמ"ש (מחוזי נצרת) 12539-05-23; פסק הדין מתמקד בהיבט חשוב שקשור לצוואות הדדיות – אי-מתן הודעת ביטול של צוואה הדדית בחיי שני המצווים – והגיעה העת לשוב ולהתייחס לנושא (מה גם, שתוצאת פסק הדין נכונה לדעתי)… בדומה לסקירות נוספות של פסקי דין, גם סקירה זאת תושתת בעיקר על ציטוטים מפסק הדין (תמיד במרכאות כפולות) – בתוספת כמה הערות משלי.

{* עדכון: בקשת רשות ערעור על פסק הדין לעיל, נדחתה ביום 28.7.24 – בע"מ 1712/14}

פסק הדין העיקרי במסגרת עמ"ש 12539-05-23 נכתב על ידי השופטת ת. נסים שי:

"לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה בנצרת… בת"ע 52005-08-18 [נבו]… במסגרתו קיבל בית המשפט קמא את התנגדות המשיבים, והורה על ביטול הצוואה ההדדית, עליה חתמו המערער וגב' א.מ (להלן: המנוחה) ביום 12.2.2012 (להלן: הצוואה ההדדית), וכן על ביטול הנספח המשלים לצוואה ההדדית, מיום 24.4.2014 (להלן: הנספח המשלים). זאת, תוך קביעה כי פעולות משפטיות שביצעה המנוחה, ובכללן בין היתר הגשת צווי הגנה, בקשה לגירושין, ותביעה לפירוק שיתוף, מהוות חלף הודעה בכתב מצידה, בדבר ביטול הצוואה ההדדית והנספח המשלים. בהמשך לקביעתו זו, קבע בית המשפט קמא, כי צוואתה האחרונה של המנוחה, מיום 4.4.2016 (להלן: הצוואה המאוחרת) הינה בת תוקף. יצוין כי במסגרת פסק הדין קבע בית המשפט קמא, לאחר שקיים דיון מפורט בסוגיה, כי הצוואה עליה חתמו המערער והמנוחה בשנת 2012 אכן מהווה 'צוואה הדדית', וכי הנספח המשלים עליו חתמו השניים בשנת 2014 מהווה 'צוואה הדדית משלימה'. במסגרת כתב הערעור לא חלק המערער על קביעה זו, ואילו המשיבים לא הגישו ערעור מטעמם על פסק הדין. היינו, פסק הדין של בית המשפט קמא בנוגע לסוגיה זו, חלוט…"

כמפורט בסקירה זאת, סעיף 8א(א) לחוק הירושה קובע כי "בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה – צוואות הדדיות)". פרט לאמור, אין דרישות "צורניות" שיאפשרו "לזהות" בבירור צוואות "הדדיות" (ובסקירה הנ"ל המלצתי לציין במפורש כי מדובר בצוואות הדדיות – ולא פחות חשוב, להבהיר במפורש גם כאשר אין מדובר בצוואות הדדיות). כמה פסקי דין שנסקרו בעבר באתר, עסקו (בין היתר) ב"זיהוי" צוואות כ"הדדיות"; בהעדר הוראות מפורשות בצוואות, נתנו בתי המשפט (בדרך כלל בצדק) משקל נכבד לכך, שמדובר בצוואות שנערכו באותה עת, והוראותיהן "סימטריות" (ובהתיחסותי לתזכיר חוק הירושה הצעתי "לקבוע דרישות צורניות שיתקיימו בצוואות הדדיות (עצמן), ויעידו עליהן באופן מפורש וחד-משמעי כעל צוואות הדדיות…")

"המערער והמנוחה נישאו ביום… ובהמשך, נולד בנם המשותף, הוא המשיב 3. למנוחה שני ילדים נוספים מנישואים קודמים, הם המשיבים 1-2. אף למערער שלושה ילדים נוספים מנישואים קודמים, אשר אינם צד בהליך זה. המנוחה הלכה לבית עולמה ביום… לאחר שבמשך למעלה מעשור נאבקה במחלת הסרטן. ביום 12.2.2012 חתמו המערער והמנוחה על הצוואה ההדדית בפני נוטריון, בה ציוו כי לאחר פטירת שניהם יחולק כל עזבונם, בחלקים שווים, בין שלושת המשיבים (משמע, המערער 'הדיר' מהצוואה את ילדיו מנישואים קודמים). בין היתר, נקבע בסעיף 5 לצוואה המשותפת כך: 'הננו מדגישים ומצווים כי צוואה זו תקוים רק לאחר פטירת שנינו, כלומר פטירת אחד מאתנו לא תקנה זכות למי מהזוכים ואף לא לאף אדם אחר בעזבון של המצווה שנפטר כל עוד המצווה השני בחיים, רק כאשר שנינו נפטר תיכנס צוואה זו לתוקפה'. כן הודגש בסעיף 6 לצוואה המשותפת כי '…וכל הזמן שלא נבטל או נשנה את הכתוב בצוואה זו או בתוספת אחרת לצוואה זו בחתימת ידנו… גם יחד תחול צוואתנו זו מיום פטירת האחרון בינינו'. ביום 24.4.2014 חתמו המערער והמנוחה (בפני אותו נוטריון) על הנספח המשלים, שעסק בדירת המגורים של בני הזוג, וקבע כי זו תועבר לבן הזוג הנותר בחיים, אשר יוכל לעשות בה כחפצו, וכי רק לאחר פטירתו תועבר הדירה לשלושת המשיבים…

ביום 4.4.2016 ערכה המנוחה את הצוואה המאוחרת בפני עדים, בה ציוותה את כל רכושה לשלושת המשיבים, בחלקים שווים. לענין זה נקבע בסעיף 6 לצוואה המאוחרת כך: 'למען הסר ספק הנני מדגישה ומצווה כי אם אלך לבית עולמי לפני בעלי מר ע.ש… יחולק עזבוני ו/או חלקי בעזבון רק לשלושת ילדי הזוכים הנ"ל בחלקים שווים ולא לבעלי'… אין מחלוקת (ומכל מקום אין ערעור על קביעת בית המשפט קמא בענין זה) כי המנוחה לא יידעה את המערער בדבר עריכת הצוואה המאוחרת, ולא הודיעה לו במפורש, באמצעות מסמך בכתב, על ביטול הצוואה ההדדית והנספח המשלים.

בחלוף כשנתיים מצוואתה המאוחרת, ביום 28.1.2018, הגישה המנוחה לבית המשפט בקשה לצו הגנה במעמד צד אחד כנגד המערער, בטענה כי נהג באלימות כלפיה. עם זאת, צו ההרחקה הזמני שהוצא כנגד המערער במעמד צד אחד במסגרת אותו הליך, בוטל לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים והומר בצו הדדי למניעת הטרדה מאיימת, תוך שנקבע כי אין מקום למתן צו הגנה. המנוחה לא שבה להתגורר עם המערער בבית המגורים המשותף, ותחת זאת עברה להתגורר בבית שכור, בתנאי הוספיס ביתי. כשבועיים לאחר מכן, ביום 14.2.2018, הגישה המנוחה בקשה לישוב סכסוך לבית הדין הרבני, ומספר חודשים לאחר מכן, ביום 6.5.2018, הגישה תביעת גירושין כרוכה לבית הדין הרבני בחיפה. כאמור, זמן קצר לאחר מכן, ביום… הלכה המנוחה לבית עולמה. לאחר פטירתה של המנוחה הגיש המערער בקשה למתן צו קיום לצוואה ההדדית ולנספח המשלים. מנגד, המשיבים הגישו כתב התנגדות לצוואה ההדדית ולנספח המשלים, וביקשו לקיים את צוואתה המאוחרת של אמם.

…בפסק דינו נדרש בית המשפט קמא לשורת הכרעות, במספר סוגיות, המהוות נדבכים לקביעותיו הסופיות. כאמור לעיל, חלק מהקביעות אינו במחלוקת כאן ולפיכך אדרש אליהן להלן בתמצית בלבד. ראשית דן בית המשפט קמא בסיווג הצוואה עליה חתמו המערער והמנוחה בשנת 2012 (כמו גם בסיווג הנספח המשלים עליו חתמו בשנת 2014), וקבע כי 'הצוואה משנת 2012 הינה צוואה הדדית וכי את הנספח לצוואה יש לראות כצוואה הדדית משלימה המתייחסת רק לבית'. בהמשך דן בית המשפט קמא בשאלה, האם המנוחה חתמה על הצוואה ההדדית והנספח המשלים תחת השפעה בלתי הוגנת. לאחר שבחן את הראיות ועדויות העדים בסוגיה, קבע כי הגם שבני הזוג חוו במהלך חייהם המשותפים קשיים בקשר הזוגי, הוא לא שוכנע כי המנוחה חתמה על הצוואה ההדדית והנספח המשלים מחמת השפעה בלתי הוגנת מצד המערער. הקביעות שלעיל אינן במחלוקת. בהמשך עסק בית המשפט קמא ברקע אשר הביא את המנוחה לערוך את הצוואה המאוחרת בשנת 2016. לאחר שבחן את הראיות בסוגיה, אשר כללו בין היתר דברים אותם כתבה המנוחה ביומנה, קיבל בית המשפט את גרסת המשיבים והעדים מטעמם, וקבע כי במהלך חייהם המשותפים, ובעיקר בשנות חייה האחרונות, המנוחה עברה התעללות נפשית והזנחה מצד המערער, אשר לא טיפל בה כראוי, התייחס אליה בגסות, צעק עליה וקילל אותה בכל הזדמנות, ניסה לנתקה מהמשיבים ומנע ממנה את צרכיה הבסיסיים. אקדים ואבהיר כבר עתה, כי לא מצאתי מקום להתערב בקביעות אלו של בית המשפט קמא, באשר הן מבוססות על ממצאים עובדתיים אליהם הגיע בהתאם להתרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מן העדויות שנשמעו בפניו וכן מיתר הראיות אשר נבחנו על ידו…

מכאן עבר בית המשפט קמא לעסוק בשאלה המצויה בלוז הערעור שלפנינו, והיא, האם פעולות שונות אותן ביצעה המנוחה, מהוות חלף הודעה בכתב למערער, על ביטול הצוואה ההדדית והנספח המשלים, באופן העולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 8א(ב)(1) לחוק הירושה… בית המשפט קמא קבע כי בחוק הירושה לא נקבע באיזה אופן תתבצע מסירת ההודעה בכתב, האם פיזית, או שמא מספיקה ידיעה, וכן היפנה לפסיקה (ת"ע (חיפה) 15472-02-13… [נבו]… (להלן: ענין פלונית), ממנה למד כי בנסיבות מסוימות ניתן לסטות מדרישת מסירת הודעה בכתב, ובלבד שהמצווה השני ידע על עריכת הצוואה החדשה ו/או ביטול הצוואה ההדדית, באופן הנותן מענה לרציונל ההסתמכות, המצוי בדרישת חוק הירושה. קביעה זו, כך שם, ניתן לסמוך על אחת משתיים – א. שימוש בעקרון ריפוי פגם בצוואה המצוי בסעיף 25 לחוק הירושה, כאשר רצון המנוח אינו מוטל בספק לגבי אותה צוואה, וגם בנוגע לביטולה. ב. גישת הפרשנות התכליתית, באמצעות היקש מישום דרישת הכתב בהוראות חוק אחרות, לפיו בהתקיים נסיבות חריגות כגון 'עקרון תום הלב' או 'זעקת ההגינות', הפורצות מתוך הנסיבות, עמידה על  'דרישת הכתב' תהפוך היא עצמה לבלתי צודקת. בהתאם קבע בית המשפט קמא, כי הפעולות אותן ביצעה המנוחה, הכוללות הגשת בקשה לגירושין וכתב תביעה לפירוק שיתוף, פגישה ביחידת הסיוע, חלופת טיוטות, הגשת צווי הגנה, וההפרדה הפיסית בינה ובין המערער, עולות כדי הודעה בכתב, שהובאה לידיעתו של המערער, בדבר רצונה של המנוחה להתנתק ממנו בכל היבט. משכך קבע בית המשפט קמא, כי המערער אינו יכול לטעון כיום טענת הסתמכות על הצוואה ההדדית. בית המשפט קמא הוסיף כי לא יעלה על הדעת שהמערער, ממנו ביקשה המנוחה להתגרש ולהיפרד רכושית בעודה בחיים, הוא שיירש אותה, רק בשל היותו פורמאלית נשוי לה נוכח פטירתה בטרם קבלת הגט, וכל זאת שעה שהביעה רצון מפורש, כי כל רכושה יועבר למשיבים בצוואה המאוחרת. משכך קבע כי מתקיימות במקרה זה נסיבות חריגות, בהן 'עקרון תום הלב' או 'זעקת ההגינות' פורצות מתוך הנסיבות, עד כדי כך, שעמידה על דרישת הכתב תהפוך היא עצמה ל'בלתי צודקת'. בהמשך דן בית המשפט קמא בטענות המערער, לפיהן יש לבטל את הצוואה המאוחרת מחמת השפעה בלתי הוגנת מצד המשיבים, וכן בהעדר הוכחה כי זו נחתמה על ידי המנוחה. בית המשפט קמא קבע, כי המערער לא הניח כל תשתית עובדתית לביסוס גרסתו, ולא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת. עוד הוסיף וקבע כי העובדה שהמנוחה בחרה לערוך את הצוואה המאוחרת בשנת 2016 ולא עובר לגירושין בשנת 2018, מעידה על רצונה האמיתי של המנוחה להוריש את רכושה למשיבים. לאור כל האמור, קיבל בית המשפט את תביעת המשיבים, הורה כי הצוואה ההדדית והנספח המשלים בטלים, וקבע כי הצוואה המאוחרת הינה בת תוקף…

לטענת המערער, שגה בית המשפט קמא בקביעתו, כי הגשת התביעה לגירושין והליך פירוק שיתוף בשנת 2018 על ידי המנוחה, מקיימת את דרישת הכתב לביטול הצוואה ההדדית, מקום בו בעקבותיה ידע המערער כי היא אינה משקפת עוד את רצון הצדדים. לענין זה טען המערער, כי דרישת הכתב באה לתת מענה לאינטרס ההסתמכות של הצדדים, ובעניננו, בהעדר הודעה אחרת, סמך המערער על המנוחה, כי עזבונה יהיה שלו עד אריכות ימיו, ובכפוף לכך הסכים כי לאחר מכן רק המשיבים ירשו אותו, בעוד ילדיו מנישואים קודמים הודרו מהצוואה. לטענת המערער, אם היה הולך הוא לעולמו בין השנים 2016 (מועד עריכת הצוואה המאוחרת) ועד לפתיחת הליך הגירושין בשנת 2018, ברור כי הצוואה ההדדית היתה נותרת תקפה. זאת, כאשר המנוחה לא סיפרה לו כי עשתה צוואה חדשה, ובעוד הוא הדיר את ילדיו מנישואים קודמים על פי רצונה, היא עצמה לא התכוונה לעמוד בהתחייבויותיה בהתאם לצוואה ההדדית. כן הוסיף כי בנסיבות אלו, אף אילו היה הולך לעולמו לאחר הגשת תביעת הגירושין על ידי המנוחה, יש יסוד ממשי להניח, כי דבר קיומה של הצוואה המאוחרת כלל לא היה נודע. העובדה שהמנוחה הגישה תביעת גירושין, שנתיים לאחר שכתבה את הצוואה ההדדית, אינה יכולה להוות את דרישת היידוע בכתב, הקבועה בחוק. יתר על כן, המערער הוסיף וטען כי לא היתה לו כל סיבה לחשוד שהמנוחה תרצה לפגוע בו, לאחר שסעד אותה במשך למעלה מ-25 שנות נישואיהם, כאשר מרבית הריבים בין השניים במהלך השנים נגעו למשיבים, ובסופם היו השניים מתפייסים, דבר אשר סביר שהיה קורה גם הפעם, אלמלא מעורבות המשיבים. עוד הוסיף כי במסגרת הצוואה ההדדית 'קנתה' המנוחה 2/3 מעזבונו לטובת שני ילדיה מנישואים קודמים, ואף 'כבלה' אותו להעניק את כל עזבונו למשיבים, אשר לגרסתו גרמו לפירוד ביניהם, כך שאין בסיס לקביעת בית המשפט קמא, כי הבין או ידע על רצון המנוחה לבטל את הצוואה ההדדית, באופן שיכול היה לגרוע מזכויות ילדיה. לטענת המערער, שגה בית המשפט קמא עת ביסס את פסק דינו על 'עקרון תום הלב' או 'זעקת ההגינות'. בנסיבות הענין, קביעה לפיה היה עליו לדעת כי המנוחה אינה מעונינת עוד בצוואה ההדדית, הינה מרחיקת לכת, ופותחת פתח לניצול חמור של מוסד הצוואות ההדדיות…… מנגד, המשיבים סמכו ידם על קביעותיו של בית המשפט קמא……

…כאמור, אין בכוונתי להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא בפסק הדין, בכל הנוגע ליחסי המערער והמנוחה, נימוקי עזיבתה את הבית המשותף, ורצונה כפי שהובע בצוואתה המאוחרת. מדובר בקביעות אשר התקבלו על סמך התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית של בית המשפט קמא מן העדויות שנשמעו בפניו, וכן מיתר הראיות אשר הוצגו לפניו ונבחנו על ידו. הסוגיה הנדרשת להכרעה בערעור, ענינה בקביעת בית המשפט קמא, כי הפעולות אותן ביצעה המנוחה, הכוללות בין היתר הגשת בקשה לצו הגנה, פתיחת תיק גירושין והגשת תביעה לפירוק שיתוף, מהוות חלף הודעה בכתב, אשר די בה לצורך קביעה בדבר ביטול הצוואה ההדדית והנספח המשלים ע"י המנוחה. לקביעה זו, כפי שיובהר מיד, איני יכולה להסכים.

כזכור, בית המשפט קמא קבע כי הצוואה משנת 2012, כמו גם הנספח המשלים משנת 2014, הינן צוואות הדדיות. זו אם כן נקודת המוצא בערעור דנן. העקרון הניצב ביסודן של צוואות הדדיות הינו עקרון ההסתמכות של בני הזוג, זה על צוואתו של זה. עקרון זה קיבל ביטוי בסעיף 8א(א) לחוק הירושה… בהמשך לכך מוסיף וקובע סעיף 8א(ב) לחוק הירושה את התנאים לביטולה של צוואה הדדית, כאשר לעניננו רלוונטי החלק העוסק בביטול צוואה הדדית בחייהם של בני הזוג… התכלית העומדת בבסיס חיוב צד המעונין לבטל את הצוואה המשותפת, להודיע על כך באמצעות מסירת הודעת ביטול בכתב, נוגעת לצורך להגן על אינטרס ההסתמכות של הצד השני לצוואה ההדדית, ולהבטיח קיומה של וודאות אצלו, בנוגע למצבה של הצוואה ההדדית. בענין זה נקבע בע"א 4402/98 מלמד….. דברים אלו נכתבו עוד בטרם נכנס לתוקפו תיקון מספר 12 לחוק הירושה, וקיבלו במסגרת תיקון זה עיגון והסדרה אף בחוק, כאשר לענין זה נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק….. על המשמעות הנגזרת מאי עמידה בתנאים לביטול צוואה הדדית, עמד כב' השופט מ' מזוז בבע"מ 10090/17….. וראו גם הדברים שנאמרו בספרם של ש. שוחט, מ. פינברג ו-י. פלומין, דיני ירושה ועזבון… 'כך או כך, ברור שהודעת הביטול צריכה להיות ברורה וחד משמעית וחייבת להתבצע מסירה בפועל'. דברים אלה מקובלים גם עלי. החוק יצר מנגנון מחייב, ברור ופשוט לצורך ביטול צוואה הדדית, וזאת על דרך מתן הודעה, אשר נדרש כי תימסר בכתב, וברי הוא שתכליתו של מנגנון קשיח זה להבטיח כי הצדדים, אשר סומכים ומסתמכים זה על זה בכל הנוגע לסיכומם ההדדי במסגרת צוואתם ההדדית, יפעלו בכל רגע נתון מתוך מודעות ברורה למצב הדברים, ותוך שהם מוודאים כי מודעות זו הינה מנת חלקו אף של בן זוגם לצוואה ההדדית.

במאמר מוסגר יוער, כי אין בהסדר החוקי הנ"ל כדי למנוע ממצווים הדדית לקבוע הוראות בצוואה, לפיהן בהתקיימות נסיבות שונות, כגון פרידה של בני הזוג או פתיחה בהליך גירושין, תבוא הצוואה ההדדית לידי ביטול גם ללא הודעה בכתב (סעיף 8א(ג) לחוק הירושה). ואולם, במקרה דנן לא מצאו המערער והמנוחה לקבוע בצוואתם כל נסיבה או תנאי, אשר מכוחם ניתן יהיה לבטל את הצוואה ההדדית שלא על דרך מסירת הודעה בכתב. השניים אף קבעו במפורש בסע' 6 לצוואה ההדדית כך: '…וכל הזמן שלא נבטל או נשנה את הכתוב בצוואה זו או בתוספת אחרת לצוואה זו בחתימת ידנו ו/או בטביעת אצבע שלנו בפני נוטריון או בפני עדים או בכתב יד גם יחד, תחול צוואתנו זו מיום פט(י)רת האחרון בינינו'…"

סעיף 8א(ב) לחוק הירושה עוסק בביטול צוואה הדדית: ענינו של סעיף 8א(ב)(1) לחוק, הינו בביטול צוואה הדדית על ידי אחד מבני הזוג, "בחייהם של שני בני הזוג" (והוא הסעיף הרלוונטי לפסק הדין נשוא סקירה זאת). ענינו של סעיף 8א(ב)(2) לחוק, הינו בביטול צוואה הדדית על ידי בן הזוג הנותר בחיים, לאחר מות בן הזוג הראשון (והוא מבחין, כשלעצמו, בין שני מצבים: "כל עוד לא חולק העזבון", ו"לאחר חלוקת העזבון"). אף שסעיף 8א(ב)(2) לחוק אינו רלוונטי לעניננו, יצוין כי כיום ניתן לשלול לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה, לאחר מות בן הזוג הראשון, אך לא בחיי שני בני הזוג (וזאת כפי שעולה מסעיף 8א(ג) סיפא לחוק: "הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה"). בתזכיר חוק הירושה הוצע לקבוע כי "הוראה בצוואה הדדית השוללת את הזכות לבטל את הצוואה – בטלה" – כלומר, לשלול את הזכות לבטל צוואה הדדית, גם לאחר מות בן הזוג הראשון (ובהתיחסותי לתזכיר התנגדתי לשינוי זה).

לפי סעיף 8א(ב)(1) לחוק הירושה, "המצווה המבקש לבטל את צוואתו, ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני; נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים". הדרישה (עליה ניתן להתנות) בדבר מסירת "הודעה", מעוררת קשיים: ראשית, בני זוג אינם נוהגים לשלוח זה לזה "הודעות בכתב" (לפחות בנסיבות רגילות – להבדיל מן הנסיבות שנדונו בפסק הדין נשוא סקירה זאת); משום כך אף הצעתי בהתיחסותי לתזכיר חוק הירושה, "לא להסתפק בדרישה הלאקונית 'המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני', אלא לקבוע בענין זה הוראות ספציפיות, ובעלות משמעות" [למותר לציין, כי שאלת תוקפו של ביטול צוואה הדדית בחיי שני בני הזוג, יכול שהתעורר לאחר הפטירה – כמו במקרה נשוא סקירה זאת]. מבחינה מהותית, עלול להתעורר קושי, למשל, אם נמסרת הודעה, אשר בעקבותיה "בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים" – כאשר אין ביכולתו של מקבל הצוואה (מטעם כלשהו) לערוך צוואה חדשה משלו. כדאי איפוא להקדיש מחשבה לקשיים ממין אלו, ולהשתדל למצוא פתרונות (מבלי לפרט במסגרת זאת).

"במסגרת פסק דינו, הפנה בית המשפט קמא לפסיקה… בענין פלונית, לפיה בנסיבות מסוימות ניתן לסטות מדרישת מסירת הודעה בכתב, ובלבד שהמצווה השני ידע על עריכת הצוואה החדשה, או על ביטול הצוואה ההדדית, כך שניתן מענה לרציונל ההסתמכות המבוטא בדרישת החוק. לטעמי, גישה זאת, אשר טרם מצאה את ביטויה בפסיקת בית המשפט העליון, מעלה קשיים בלתי מבוטלים. הוראתו של המחוקק בענין זה ברורה בנוסחה, ולפיה הודעת ביטול לצוואה הדדית מחייבת 'הודעה בכתב על ביטול הצוואה המשותפת'. שומה עלינו  להניח כי המחוקק לא השחית מילותיו לריק… יתרה מכך, המחוקק אף לא העמיד 'מכשול' ממשי בפני הצד המבקש לבטל את הצוואה המשותפת, כאשר מסירת הודעה בכתב הינה פעולה פשוטה ביותר, אשר כל אדם, גם כזה שאינו משפטן, יכול לבצעה בקלות. מה עוד, שאין צורך בנימוק כלשהו לשם הביטול, ודי ברצונו גרידא של המבטל. היינו, אין מדובר במנגנון מורכב, אשר קיימת הצדקה ממשית לריכוכו. מכל מקום, בענין שלפנינו דומה כי כלל איננו זקוקים לדון בשאלה, האם ראוי לסטות מדרישת הכתב. שכן, אפילו נקבל כי עיקר הדגש בחוק הושם על עצם מסירת ההודעה, ולאו דווקא על היותה של הודעה זו הודעה בכתב, הרי שלטעמי, כמי שמבקשים להורות על ביטול הצוואה המשותפת, לא עלה בידי המשיבים לעמוד בנטל המוטל עליהם להוכיח, כי המערער אכן היה מודע לעריכת הצוואה המאוחרת, או לרצונה של המנוחה לבטל את הצוואה ההדדית.

כזכור, בית המשפט קמא קבע, כי הפעולות המשפטיות שביצעה המנוחה… מהוות 'חלף הודעה בכתב' לביטול הצוואה ההדדית. אני סבורה, כי קביעה זו, לפיה היה על המערער לדעת ולהבין 'במשתמע', או להניח הנחות כאלו ואחרות בדבר רצונה של המנוחה, נוכח אירועים אלו ועל בסיס פעולות משפטיות בהן נקטה המנוחה, שאינן נוגעות ישירות לסוגית הצוואה ההדדית, אלא קשורות למישורים אחרים במערכת היחסים בינה לבין המערער, מתרחקת מרחק ניכר נוסף, גדול מדי, מדרישת החוק לענין מסירת הודעה לצד השני. התרחקות כאמור עלולה לייצר מצב של חוסר וודאות מובנה בין בני זוג החתומים על צוואה הדדית, לאורך חייהם, מצב שהינו מנוגד באופן חזיתי למטרת המחוקק, אשר ביקש להקנות וודאות לצדדים לצוואה הדדית, ולהגן על אינטרס ההסתמכות ההדדי שלהם. יתר על כן, בית המשפט קמא לא הבהיר בפסק דינו מהו אותו 'קו גבול', המהווה את תחליף ההמצאה המספק, לצורך עמידה בדרישה למסירת הודעה בדבר ביטול צוואה הדדית. האם די בעזיבת המנוחה את הבית? האם יש צורך גם בהגשת הבקשה לצו הגנה? האם רק עם פתיחת הליך הגירושין (אשר מצוי היה בשלב מוקדם במועד פטירתה של המנוחה) היה על המערער להסיק על רצון המנוחה לבטל את הצוואה ההדדית? או שהיה צורך גם בהגשת תביעה לפירוק שיתוף והחלפת הטיוטות בין הצדדים? אני סבורה, כי סימני שאלה אלו, אשר עולים מפסק הדין קמא, מלמדים, מכיוון נוסף, על הבעיתיות המובנית, הקיימת בהכרה בהשתלשלות ענינים כזו או אחרת בין בני זוג, כתחליף מספק לביטול צוואה הדדית. לצד דברים אלו, דומני כי נכון יהיה להותיר לעת מצוא את השאלה, האם לא ניתן יהיה לעולם לקבוע, שצד אינו יכול להסתמך על צוואה הדדית בהעדר הודעה בכתב (כגון במקרה בו הוכח לבית המשפט באופן מובהק כי ידע בפועל על ביטול הצוואה). בבחינה מעמיקה של שאלה זו  צריך יהיה, בין היתר, להידרש לשאלה, שטרם לובנה בפסיקה, אודות טיבה של דרישת הכתב בהסדר חוקי זה –  האם כמכוננת את ביטול הצוואה ההדדית, או שמא מדובר אך בראיה המלמדת על ביטול זה… עם זאת, קביעה בהיבט זה אינה נדרשת בענין הנדון כאן. שכן, בכל מקרה איני סבורה כי ניתן להסתפק בפעולות שאין בינן לבין הצוואה מאום, ושממילא ננקטו בראשית שלב פרידתם של בני הזוג, ובטרם נתקיימו הליכים כלשהם ביניהם לענין הפרדת הרכוש, כדי לספק את דרישת החוק לענין מסירת הודעה מספקת על ביטול הצוואה ההדדית. זאת ועוד, בנסיבות שלפנינו, נראה כי בית המשפט קמא התעלם מכך שהמנוחה ערכה את הצוואה המאוחרת עוד בשנת 2016, קרי, קרוב לשנתיים בטרם עזבה את בית המגורים המשותף, והגישה את הבקשה לצו הגנה כנגד המבקש, כאשר במשך כל התקופה האמורה נמנעה מלבצע את הפעולה הפשוטה והבסיסית של מסירת הודעה בכתב, על ביטול הצוואה ההדדית והנספח לה. לענין זה יש לזכור כי גם בעריכת הצוואה המאוחרת וגם בהליכים המשפטיים השונים בהם פתחה כנגד המערער, כשנתיים לאחר מכן, הסתייעה המנוחה בייעוץ וליווי משפטי של עורכי דין. ועדיין, גם כאשר המנוחה בבירור 'לא חששה' לפעול מול המערער, באופן הכרוך בנקיטה בהליכים משפטיים שונים ובמסירת מסמכים לידיו בנוגע להליכים אלו, היא בחרה, במודע, שלא למסור לידיו מסמך כתוב כלשהו, המעדכן אותו אודות ביטול הצוואה ההדדית והנספח לה…… יתר על כן, מסקנתו של בית המשפט קמא כי נוכח המסמכים שהוחלפו ועזיבת המנוחה את הבית, המערער 'ידע' על רצונה של המנוחה להתנתק ממנו בכל היבט – רגשי, כלכלי, אישי ופיזי, ומשכך אינו יכול לטעון כיום על הסתמכותו על צוואתה, אינה מחויבת המציאות כלל. זאת הן ככלל (כאמור לעיל) והן במיוחד, בשים לב לכך שסופו של יום הצוואה ההדדית משרתת דווקא את אינטרס המנוחה. כזכור, הוראות הצוואה ההדדית והנספח לצוואה היטיבו מאוד עם המשיבים דווקא, שלושת ילדיה הביולוגיים של המנוחה, בעוד ילדיו של המערער מנישואים קודמים 'הודרו' ממנה. משמעות הדבר היא, כי באם היה המערער הולך לבית עולמו טרם נפטרה המנוחה, היו המשיבים זכאים לכלל הרכוש המשותף לאחר שהמנוחה היתה הולכת גם היא לעולמה. מנגד, בהינתן שהמנוחה היתה מעבירה למערער הודעה על ביטול הצוואה ההדדית, ולאחר מכן המערער היה הולך לעולמו, היו זכאים גם ילדיו מנישואיו הקודמים לחלק מעזבונו (או לכולו באם היה בוחר, כפי המנוחה, לערוך צוואה מעודכנת)….. אין מנוס מלציין כי דווקא התנהלות המנוחה ביחס לצוואה, כפי שתוארה לעיל, עת בחרה שלא להודיע למערער בכתב על ביטול הצוואה ההדדית, למרות ליווי משפטי שקיבלה, מעוררת קושי עם המסקנה והקביעה של בית המשפט קמא בדבר קיום הצוואה המאוחרת מכח 'עקרון תום הלב' או 'זעקת ההגינות'. בנסיבות, דומה כי זעקה זו פועלת בכיוון ההפוך דווקא.

לסיכום הסוגיה, אדגיש שוב, כי השאלה שלפנינו אינה האם המנוחה רצתה לבטל את הצוואה ההדדית, אלא האם דבר ביטול הצוואה הודע למערער על ידי המשיבה. גם אם נאמר כי די בידיעה של המערער אודות הביטול אף אם לא ניתנה הודעה, הרי שידיעה כזו לא הוכחה במקרה דנן. אין חולק, כי הנטל להוכיח את האמור מוטל על כתפי המשיבים, כמי שמבקשים לבטל את הצוואה ההדדית, ובשים לב לאמור, לטעמי ברור הוא, כי המשיבים לא עמדו בהרמתו של נטל זה. למעלה מן הצורך אבהיר, כי לדעתי, גם אילו היה הנטל מוטל בנסיבות הענין על המערער, להראות כי לא ידע כלל על רצון המנוחה לבטל את הצוואה ההדדית, יש מקום לקבוע כי עמד בנטל זה……"

השופט ע. טאהא הסכים עם פסק הדין העיקרי הנ"ל, והוסיף מספר הערות:

"במקרה דנן יכולה היתה להתעורר השאלה, אם אין לקרוא לתוך הצוואה ההדדית תנאי מכללא, הקובע כי היא תקפה כל עוד המצווים נשארו בני זוג בחייהם, וכי במקרה של פירוד או גירושין, לפני הפטירה, הצוואה מתבטלת. שאלה זו יכולה היתה להתעורר הן בהקשר של פרשנות הוראת סעיף 8א(א) לחוק הירושה, הקובע כי צוואה הדדית אפשרית רק בין בני זוג. השאלה שיכולה היתה להתעורר בהקשר זה היא, האם דרישה זו (היות המצווים בני זוג) אינה צריכה ללוות אותם עד פטירת אחד מהם. סוגיה זו אף יכולה היתה לעלות בהקשר של פרשנות הצוואה, והאם אין לפרשה באופן שהיא מתבטלת מאליה, עם פירוד בני הזוג או גירושיהם. שאלת פרשנות הצוואה במקרה דנן מעוררת קושי נוכח הוראות הצוואה היוצאות מנקודת הנחה, לכאורה, כי בני הזוג ימשיכו להתגורר באותה דירה, ולחלוק אותו רכוש, עד פטירת הראשון מביניהם. כך למשל, בסעיף 4 לצוואה משנת 2012 קבעו הצדדים כי 'הכספים ו/או התכשיטים שיימצאו בדירה בעת פטירתנו יחולקו בשווה בין שלושת הזוכים הנ"ל'. מהוראה זו ומיתר הוראות הצוואה ניתן ללמוד, לכאורה, כי המצווים כלל לא לקחו בחשבון אפשרות שהם ייפרדו לפני פטירת אחד מהם, הם לא לקחו בחשבון כי אחד מהם לא יגור בדירה המשותפת, ולא לקחו בחשבון כי אחד מהם יחזיק כספים או מיטלטלין שאינם משותפים לשני בני הזוג. ברם, הצדדים כלל לא התייחסו לסוגיות אלה… מדובר בסוגיות כבדות משקל, שאין להן תשובה בהלכה הפסוקה, ושלגביהן קיימת מחלוקת פוסקים בערכאות הדיוניות. יתרה מכך, פרשנות הצוואה מחייבת, אולי, עריכת בירור עובדתי בנוגע לאומד דעתם של המצווים במועד החתימה על הצוואה… בנסיבות אלה, מצאתי כי אין זה המקרה המתאים לדון בסוגיות המפורטות לעיל".

בסקירה זאת כתבתי, בין היתר: "שאלה מעניינת הינה מה דינן של צוואות הדדיות, שנערכו ע"י בני זוג בעודם נשואים, אך לימים התגרשו – לשאלה זו משמעות רבה, במיוחד לאור הנוסח המקובל: 'הנני מוריש/ה לאשתי/בעלי…' כפי שהובהר בפסיקה ובספרות המשפטית, בדין הישראלי (בניגוד למדינות שונות בעולם), גירושין (וארועים נוספים שהתרחשו לאחר עריכת צוואה, כגון נישואין, לידה) אינם מהווים עילה לביטול הוראה בצוואה. אפילו כשמדובר בצוואות 'רגילות', עלולה בשל כך להתעורר בעיה. לא תמיד יתנו בני הזוג (לשעבר…) את דעתם לקיומה של צוואה קיימת, או שהם ישכחו לבטל/לשנות את הצוואה לאחר הגירושין….. על אחת כמה וכמה עלולה להיות בעיה כשמדובר בצוואות הדדיות; ראשית, בני הזוג עלולים להיתקל בקשיים 'אופרטיביים'… אך יש לכך גם היבט מהותי: מדובר במקרה יחידי של צוואה, שאינה משקפת אך ורק את רצונו של המצווה, אלא מבוססת על 'הסתמכות' של שני מצווים, האחד על צוואת משנהו – וגם אז, התנאי הוא שמדובר ב'בני זוג'. האם אין הגיון בטענה, כי צוואות הדדיות יכולות להחשב תקפות, רק בתקופה שבה אמנם מדובר ב'בני זוג'?… מובן כי זהו 'הרהור' בלבד – וכל עוד לא ייקבע כך מפורשות בחוק או בפסיקה (ולא מוכרת לי קביעה כזאת), רצוי לצפות אפשרות של פירוד/גירושין עתידיים, ולהתייחס לכך מראש במסגרת הצוואות ההדדיות (ולמעשה, בכל צוואה אשר במסגרתה מורישים בני זוג זה לזו). ראוי לציין, בהקשר זה, כי ככל שמדובר ביפוי כח מתמשך, נקבע מפורשות בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, כי אחד המקרים בהם יפקע תוקפו של יפוי הכח המתמשך הוא: 'מיופה הכח היה בן זוגו של הממנה וקשר הנישואין פקע לאחר מתן יפוי הכח המתמשך, אלא אם כן צוין במפורש אחרת ביפוי הכח'!"

עם זאת, ניתן כמובן למצוא הגיון גם בגישה, לפיה אין די בעצם הפירוד/הגירושין, להביא לבטלות "אוטומטית" של צוואות הדדיות; כך, למשל, לפי סעיף 8א(א) לחוק הירושה, צוואות הדדיות יכולות להיות לטובת "גורם שלישי" – האם יש הצדקה לביטול צוואות הדדיות שכאלה, רק בשל פירוד/גירושין של המצווים?

{* ראו גם הערתי הראשונה בסוף התוספת מיום 6.8.24 להלן…}

{עדכון: בקשת רשות ערעור על פסק הדין לעיל, נדחתה ביום 28.7.24 – בע"מ 1712/14; ראו התיחסות לכך, במסגרת פסק הדין נשוא התוספת מיום 24.9.24 להלן}

תוספות ועדכונים

6.8.24

בתזמון מעניין, ביום 31.7.24 – סמוך לפני פרסום הסקירה המקורית לעיל (4.8.24) – ניתן על ידי בית המשפט לעניני משפחה בתל אביב פסק דין (פורסם ב"נבו"), במסגרת ת"ע 49989-12-22; אשר קיים דמיון בינו לבין פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה בנצרת, בת"ע 52005-08-18 (שנהפך בערעור בעמ"ש 12539-05-23 הנ"ל)… זאת, לצד הבדלים מסוימים בין שני המקרים (שמצדיקים אולי תוצאה שונה):

"לפני שתי תובענות: האחת, בקשה לצו קיום צוואת המנוח, מיום 14/12/2021, אשר הוגשה על ידי רעייתו (להלן: המבקשת), צוואה לה הוגשה התנגדות על ידי גרושתו השניה של המנוח (להלן: המתנגדת). התובענה השניה היא בקשה לצו קיום צוואה קודמת של המנוח, מיום 14/8/2007, אשר הוגשה על ידי גרושתו השניה, לה הוגשה התנגדות על ידי רעייתו… המנוח… הלך לבית עולמו ביום 00/00/2022, בהיותו כבן 68 שנים… בהיותו נשוי ואב ל-4 ילדים. המנוח נישא בחייו לשלוש נשים שונות. מרעייתו הראשונה, ממנה התגרש בשנת 2006, נולדו למנוח 3 ילדים… (להלן: ילדי המנוח הבגירים). מרעייתו השניה, המתנגדת, לה נישא בשנת 2007 וממנה התגרש בשנת 2011, נולדה למנוח בת נוספת בשנת 2007 (להלן: הקטינה). מרעייתו השלישית, המבקשת, עמה חי כ-11 שנים ונישא לה חודשים ספורים בטרם פטירתו… לא היו למנוח ילדים. המנוח בחייו ערך 3 צוואות. הראשונה, צוואה בעדים מיום 14/8/2007 (להלן: צוואת 2007), לטענת המתנגדת בבחינת 'צוואה הדדית', בה הוריש את כל עזבונו למתנגדת. השניה, צוואה בעדים מיום 9/10/2013 (להלן: צוואת 2013), בה הוריש את כל עזבונו למבקשת. השלישית, צוואה בעדים מיום 14/12/2021 (להלן: צוואת 2021), הדומה לצוואת 2013, בה הוריש את כל עזבונו למבקשת. את שתי צוואותיו האחרונות, הן את צוואת 2013 והן את צוואת 2021, ערך עו"ד מרק ישראל… המתנגדת מבקשת לקיים את צוואת 2007 ומתנגדת לצוואתו האחרונה של המנוח, צוואת 2021. המבקשת מבקשת לקיים את צוואת 2021 ומתנגדת לקיום צוואת 2007. המנוח והמתנגדת התגרשו ביום 00/00/2011, לשניהם היו אלו נישואים שניים. המנוח נישא בשלישית ביום  00/00/2021, וכחודש לאחר מכן, ערך המנוח את צוואתו האחרונה, מיום 14/12/2021, בה הנהנית העיקרית היא מבקשת הקיום לצוואה זו… בענין צוואת 2013 לא הוגש כל הליך, לא בקשה לקיימה, גם לא התנגדות לה. ביום 22/12/2022 הגישו ילדיו הבגירים של המנוח את התנגדותם, הן לצוואת 2007 והן לצוואת 2021… התנגדותם התבססה בעיקרה על כך, כי הן המתנגדת והן המבקשת השפיעו על המנוח לנתקו מילדיו, צוואות המנוח המדירות את ילדיו הבגירים לאו צוואות סבירות הן, וצוואת 2021 נערכה עת המנוח לא היה כשיר, ושיקול דעתו היה מוטל בספק. ביום 21/12/2022 הועברו כלל ההליכים מהרשם לעניני ירושה לבית המשפט… במסגרת ההליך ולבקשת ילדיו הבגירים של המנוח, מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, וכן ניתן צו לגילוי ועיון ברשומותיו הרפואיות של המנוח. ביום… ביקשו ילדיו הבגירים של המנוח… להורות על מחיקת התנגדותם… בקשה אליה נעתרתי…"

לאחר סקירת טענות הצדדים, נפסק, בין היתר: "כזכור, ביום 14/8/2007 ערכו המנוח והמתנגדת צוואות בשני מסמכים נפרדים. לא נטען כי אין המדובר בצוואות הדדיות (למעט בתגובת המבקשת להתנגדות, טענה אשר לא נזכרה בסיכומים), הצוואות זהות בבחינת 'תמונת ראי', כך גם העדים לצוואות. יוער, כי בחלק מסעיפי צוואת המנוח, לשון הציווי היא בלשון נקבה, וחלקם של סעיפי צוואת המתנגדת מנוסחים בלשון זכר. וכך מעיקריה של צוואת המנוח (צוואת 2007): 'סעיף 3 – חלוקת העזבון: ב. הריני מצווה כי לאחר תשלום ההוצאות יעבור כל העזבון לבת זוגתי גב' ס. ל….. ג.1. הריני מצווה כי במידה ובת זוגתי גב' ס. ל. תלך לעולמה לפני, או במידה ואנוכי ובת זוגתי גב' ס. ל. נלך לעולמנו באותה עת, כי אז יחולק העזבון לאחר תשלום ההוצאות בין ילדיי שיוולדו לי מגב' ס. ל. ואך ורק ממנה. ג.2. למען הסר ספק, לילדי שנולדו לי מהגב' ל. פ. (ט., א. וב. פ.), אינני מוריש דבר מעזבוני. …… 5.א. הריני מצווה כי במידה ואנוכי ובת זוגתי גב' ס. ל. נלך לבית עולמנו באותה עת, כי אז יהיה אחי מר א. פ…., המוציא לפועל של צוואתי זו, ואני נותן מבטחי בו, כי יעשה כל אשר לאל ידו כדי להיטיב עם יורשי ולקיים צוואתי זו. ב. למען הסר ספק, הוצאתה לפועל של צוואתי זו ע"י אחי מר א. פ., תהיה אך ורק באם אנוכי ובת-זוגתי גב' ס. ל., נלך לבית עולמנו באותה עת'.

בצוואתו ציווה המנוח את רכושו לבת זוגתו (דאז), היא המתנגדת, ובאם תלך לבית עולמה לפניו או יחדיו, ציווה את רכושו לילדיו שיוולדו לו מהמתנגדת ורק ממנה. עוד ציווה המנוח על הוראת הדרה לילדיו הבגירים, תוך שנקט בשמם ובשם אמם… למען הסר ספק, למנוח ולמתנגדת היתה בשעת עריכת הצוואה, ילדה משותפת אשר נולדה ביום 00/00/2007, קרי כארבעה חודשים בטרם עריכת הצוואה. מה טעם לא הוזכר קיומה (הספציפי) של קטינה זו, או שמה של הקטינה בצוואה, אין אני יודע, גם הסבר לכך לא מצאתי. אכן, אין להסיק מכך כי נפל פגם כלשהו, אך בהחלט יש לתמוה לפשר הדבר…..

המתנגדת מבססת את טענתה (בעיקר) לקיום צוואת המנוח, צוואת 2007, על בסיס תוקפו של סעיף 8א(ב)(1) לחוק הירושה, בענין המסירה ודרישת הכתב, ומשעה שהמנוח לא הודיע לה בכתובים על בטלות הצוואה, הרי שצוואה זו עודנה בתוקף ויש לקיימה. מכאן, לכאורה, לא נתקיימה דרישת החוק בענין זה. אלא שתיקון 12 בענין צוואות הדדיות, בא אל העולם על מנת לתקן עיוות שהיה קיים, באותם מקרים בהם שניים שערכו צוואה משותפת או הדדית, לאחר מות אחד מהם, המצווה שנותר בחיים עשה ברכושו כל שחפצה נפשו, ולעתים לא כיבד בכך את הוראות הציווי המשותפות. קרי, בא תיקון 12, בחלקו, על מנת להגן על שני בני זוג, הרשאים לערוך צוואה מתוך הסתמכות הדדית של בן הזוג האחד על צוואתו של בן הזוג השני….. אם כן, מטרתו של סעיף 8א לחוק הירושה היתה להגן על עקרון ההסתמכות, של אלו המצווים הדדית האחד לשני. 'הסתמכות' בעניננו (מושג שמקורו בדיני החוזים) משמעותה, כי זה ההולך לבית עולמו הראשון, יסתמך על כך, כי זה היורש אותו, לא יעשה ברכושו של המנוח כאוות נפשו, אלא תחת הוראות הצוואה ועקרונותיה, כפי שהוסכם על ידם של שני המצווים בעודם בחיים. ברור כי אין מקרים אלו דומים לנסיבות המקרה שלפני, שכן בכאן מדובר במצווה, אשר לאור הידיעה אודות ביטולה של הצוואה ההדדית, יכול, רשאי ואף החוק לצידו, לערוך צוואה חדשה, שכן, עם ביטולה של הצוואה ההדדית על ידי מצווה אחד, הדבר יוביל לביטולן של שתי הצוואות ההדדיות, והחזרת חופש הציווי לכל אחד מן המצווים. בכך כאמור לא נפגע עקרון ההסתמכות. אם תרצה תאמר, כי המתנגדת יכולה היתה 'להסתמך' על כך שהמנוח לא ירצה להעניק לה דבר. סעיף חוק זה מאפשר, בנוסף, לאחד מבני הזוג העורכים צוואות הדדיות, לבטל באופן חד צדדי את צוואתו (ההדדית), ובתנאי שמסר על כך הודעה בכתב לבן הזוג האחר. תנאי זה כולל שתי פעולות: הודעה בכתב, ומסירת ההודעה. אין חולק, כי הודעת ביטול בכתב, כזו המציינת מפורשות את ביטולה של צוואת 2007, לא נמסרה על ידי המנוח למתנגדת. יחד עם זאת, משטענת המבקשת כי למתנגדת נמסרו 'הודעות אחרות', כמו הודעת פירוד, הליכי הגירושין שהתנהלו בין המנוח למתנגדת ועוד, יש לבחון האם באלו יש לראות את מילויה של דרישת הוראת החוק (סעיף 8א(ב)(1) לחוק הירושה, בענין ההודעה בכתב), לחלופין, לסטות מפרשנותה.

צוואת 2007, אשר הוגשה לקיום על ידי המתנגדת, נערכה כ-15 שנים טרם פטירת המנוח. בשנים שחלפו מאז עריכתה של הצוואה, המנוח חווה שינויים מהותיים בחייו, אלו מעמידים בספק את השאלה, האם התכוון המנוח כי במועד פטירתו, עזבונו יחולק כפי שחפץ בשנת 2007. עוד יש לבחון, האם בהעדר דרישת החוק בענין הודעת הביטול בכתב, יש לקיים את צוואת 2007 ככתבה וכלשונה, תוך התעלמות מאותם השינויים המהותיים אשר עבר המנוח מיום עריכת הצוואה ועד לפטירתו, רצונו של המנוח כפי המשתקף מנסיבות חייו וכעולה מן הכתובים, כל זאת בסמיכות ליום פטירתו….. בנסיבות חייו של המנוח, עת שנים רבות בטרם פטירתו, 'נקלע' להליכי גירושין עם המתנגדת והגשת תביעות הדדיות, האם באלו ניתן לראות כחלף הודעה בכתב למתנגדת אודות ביטול הצוואה ההדדית?

המנוח והמתנגדת נישאו ביום 00/00/2007. לאחר שלוש שנות נישואין, פרץ בין השניים משבר זוגי, התנהלו ביניהם הליכים משפטיים בענין בתם המשותפת, כמו הליכי משמורת ומזונות, צווי הגנה ועוד. אלו, אם תרצה תאמר בלשון עדינה, התקיימו בעצימות גבוהה. עיינתי בשלל מסמכים, לא רק אלו שצורפו על ידי המבקשת, אלא גם אלו המצויים באותם הליכים. וכך על פי השתלשלות האירועים: ביום 11/8/2010 פנה המנוח אל המתנגדת (כמצוין – 'במסירה אישית') באמצעות עורך דינו דאז, עו"ד מרק, במכתב שכותרתו 'הודעת פירוד', ובו, בין היתר, נכתב: '…מרשי הודיעני כי אין השלום שורר יותר במעונכם וכי הנכם דרים בנפרד… מרשי מבקש להודיעך כי החליט על סיום קשר הנישואין עמך ועל רצונו להתגרש ממך לאלתר!… הודעה זו הינה 'הודעת פירוד' כקבוע בסעיף 7 להסכם הממון…'; סעיף 7 להסכם הממון בין המנוח למתנגדת אשר נחתם ביום 15/1/2007 ואושר בבית המשפט ביום 14/2/2007 (להלן: הסכם הממון), קובע: 'הצד החפץ בפירוד אינו חייב ליתן נימוקים או עילה משפטית לרצונו בפירוד, ודי בהודעה בכתב מהצד המבקש פירוד לצד השני, על מנת שהצד השני יסכים לבקשת הפירוד – להלן 'הודעת הפירוד'. סעיף 11 להסכם הממון (בחלקו השני) קובע: 'למען הסר ספק, מוסכם על הצדדים, כי לבד מהחבות במזונותיה ובמדורה של האשה כאמור לעיל, לא תהיה כל חבות כספית כלשהי בין האיש והאשה מכל מין וסוג שהיא לאחר פירודם של הצדדים, תהא עילת הפירוד אשר תהא, אם בגין פירוד בהסכמה משותפת, ואם בגין פירוד עפ"י רצון האיש ואם בגין פירוד עפ"י רצון האשה'. כתב תביעה בעניין גירושין הוגש לבית הדין הרבני… בו צוין בין היתר כי '…משנת 2007, התגלו בעיות בין בניה"ז, סכסוכים ומריבות והתובע אינו מסוגל להמשיך ולקיים חיי משפחה עם הנתבעת ולכן מבקש להתגרש ממנה'… ביום 12/8/2010 הגיש המנוח תביעה כנגד המתנגדת ל'משמורת והסדרי ראיה'… ביום 9/8/2010 הגיש המנוח כנגד המתנגדת תלונה במשטרה, בגין איומים ותקיפה על אותם אירועים המתוארים בכתב התביעה… ביום 29/3/2011 ניתן פסק הדין של בית הדין הרבני, בו נקבע כי הושג הסכם, הצדדים יתגרשו בהקדם האפשרי, במעמד הגט יתן הבעל לאשה סך של 40,000 ₪ במזומן והאשה מוחלת על כתובתה בכפוף לסידור הגט. הצדדים התגרשו ביום 00/00/2011, והמתנגדת אף אישרה כי קיבלה סך 40,000 ₪ מהמנוח… המתנגדת אף הגישה כנגד המנוח תביעת מזונות… מכתב בכתב ידו של המנוח המופנה לבית המשפט וללא ציון תאריך, בו בין היתר נכתב: '…פשוט לכלות אותי רגשית נפשית עד כדי כך שהגעתי לצינתור והנני צורך כדורים… תוך שימוש במילים בוטות בפני הילדה – אתה אפס לך מפה. מעשיה ודבריה פגעו בי וגרמו לי לנזק בריאותי. אין ברצוני להיות בקרבתה'.

הבאתי הדברים בהרחבה, ואסביר טעמי. לבקשת המתנגדת אין להתייחס להליכים אלו, שעה שהם אינם בליבת המחלוקת בהליך שבכאן, וכן כי מדובר בראיות המעידות על חוסר אמינות וחוסר רלוונטיות. הצדק אינו עם המתנגדת כי בעת עסקינן בהליך קיום צוואות וההתנגדות להן, לכאורה אין כל משמעות לעניני משמורת או מזונות קטין, אולי אף להליכי הגירושין. אך המצפה היא כי אתעלם לחלוטין מקרות האירועים, משמע לא היו ולא אירעו? אין בידי לעשות כן שהרי מדובר בחומר ראיות משמעותי לענין מתן הודעת פירוד, כוונת המנוח ובחינת רצון המצווה, גם תום לבה של זו המבקשת להתעלם מן החומר… לא יעלה על הדעת, כי המנוח אשר ספג מהמתנגדת אמירות קשות (לטעמי קשות מנשוא), עבר הליכי גירושין קשים, לשיטתו אף הנתק מבתם המשותפת הינו בתרומת המתנגדת, ועוד ועוד, לא נתן את ברכתו או הורה למי מעורכי דינו לפעול כפי שפעלו. במצב דברים זה לא יעלה גם על הדעת, כי יבקש עוד המנוח להוריש למתנגדת דבר מה, רק לנוכח העובדה כי צוואתו ההדדית לא בוטלה בהודעה ספציפית. יכול גם יכול היה המנוח לסבור, כי בהינתן האמור לעיל, יש לראות בו כמתנער מן הצוואה ההדדית. איני סבור כי לאחר גירושי הצדדים, אלו כאמור התנהלו בעצימות גבוהה, סבורה המתנגדת כי למנוח חבות כלשהי כלפיה, כספית או אחרת בכלל. איני סבור כי האדם הסביר, לאחר אמירות וגידופים מצד אדם פלוני כלפיו, יחפוץ עדיין להעניק דבר מה לאותו פלוני, קל וחומר המנוח, אשר חווה מרעייתו בעת הליך גירושיו, אף קודם לו ואף לאחריו, אמירות קשות, איחולי מוות, נתק מבתו המשותפת למתנגדת, והליכים משפטיים אחרים. סבורני כי המנוח, שלא היה בקיא בהוראות הנדרשות בכתב לביטול צוואה הדדית באופן מפורש, סבר כי די בהודעת פירוד אל המבקשת, הליכי גירושין 'מכוערים' בהם יש די כדי לבטל כל פעולת תגמול כלפי המתנגדת, ואף עריכת צוואה חדשה לאחריה, זו האחרונה מבטלת כל צוואה קודמת. קל וחומר כי בידיו מכתב המתנגדת (בכתב ידה) המאשרת מעין גמר חבות כספית ביניהם.

לאלו יש להוסיף כי בצוואת 2021, היא צוואתו האחרונה של המנוח (אליה אתייחס בהמשך פסק דיני), כלל המנוח הוראה בצוואה (סעיף 1) – 'זאת צוואתי האחרונה והנני מבטל בזאת כל צוואה אחרת, בין בכתב ובין בעל פה, שנעשתה על ידי בעבר, לרבות בטלות צוואתי מיום 9/10/2013'. ובצוואת 2013, כלל המנוח הוראה (סעיף 1) – 'זאת צוואתי האחרונה והנני מבטל בזאת כל צוואה אחרת, בין בכתב ובין בעל פה, שנעשתה על ידי בעבר'. שתי צוואות אלו הינן צוואות אשר נערכו בפני עדים וללא פגם בענין זה. ברור אם כן, כי חומר הראיות יתמוך באמירה, כי לסברת המנוח, צוואתו ההדדית בוטלה כדרישת הוראות החוק. בהוראות אלו גם יש כדי למלא את הדרישות המפורטות בסעיף 36 לחוק הירושה, לצורך ביטול צוואת 2007.

המתנגדת הפנתה לפסיקה (תע"ז (ירושלים) 4/69), בציינה כי 'גירושין' אינם מהווים עילה לביטול צוואה הדדית. אלא שבמקרה זה, נדחה ביטולה של הצוואה בהישענו על 'ביטול מכללא', צוואה שנשתכחה, לא נעשה ביטול לצוואה באחת הדרכים המנויות בחוק הירושה, גם לא צוואה הדדית ופרשנות צוואה. לא דומות כלל נסיבות המקרה לנסיבות המקרה שלפני, ואיני סבור כי יש לבטל צוואת 2007 רק בשל גירושי המנוח מן המתנגדת. המנוח והמתנגדת חתמו כאמור על הסכם ממון ביניהם, ממנו משתקפת הפרדה רכושית, גם הוראות לכיצד ינהגו בעת פרידתם. אכן, קיומו של הסכם ממון, גם לא ביטולו, אינם מהווים תחליף לעריכת צוואה או ביטולה… עם זאת, יש בהוראות ההסכם כדי ללמוד איך ראו הצדדים את עתידם, ככל ויחסיהם לא יצליחו, גם את רצונם לעשות במקרה של פרידה, גם בהתאם לרצונו של צד אחד להסכם וללא קשר לעילת הפרידה. 'הודעת הפירוד' אותה שלח המנוח אל המתנגדת ביום 11/8/2010, אף מתייחסת אל מקצת מסעיפי הסכם הממון, בין היתר, בהתאם לסעיף 11 להסכם הממון, ובהתאם להודעה זו הרי שכלל החיובים הכספיים ביניהם יתבטלו. המנוח אף דאג להבטיח, באמצעות ב"כ, כי לא יוותרו 'שיירים' מאותו הסכם ממון עליו חתמו הצדדים, בכך שהודיע על ביטולו, תביעותיו ופניותיו אל המתנגדת התבססו על סעיפיו של ההסכם, ולבסוף אף העביר סך 40,000 ₪ לידיה של המתנגדת, בבחינת גמר חובותיו אליה, ועל מנת להביא להסכם הגירושין. המתנגדת בהחלט ציפתה כי המנוח, עת הודיעה על רצונו בגט, יכבד את הוראות הסכם הממון והגירושין… מה טעם לא סברה המתנגדת, כי כפי המוסכם ביניהם בהסכם הממון, כי מעבר לכך 'לא תהא חבות נוספת כלשהי מכל מין וסוג'? רק לה התשובה.

בהוראת סעיף 8א(ב)(1) לחוק הירושה לא נקבע באיזה אופן תתבצע מסירת ההודעה בכתב – האם באופן פיזי או שמא מספיקה הידיעה. הוראת החוק גם אינה מבהירה, באם נדרש לנקוט באחת מדרכי הביטול המפורטות בסעיף 36 לחוק הירושה, אשר נועדו להבטיח את גמירות דעתו של המצווה לבטל את צוואתו. בפסיקה נקבע, כי בנסיבות מסוימות, ניתן לסטות מדרישת מסירת הודעה בכתב, ובלבד שהמצווה השני ידע על עריכת הצוואה החדשה ו/או ביטול הצוואה ההדדית. ובכך ניתן מענה לרציונל ההסתמכות שמבוטא בדרישת החוק (ראה: ת"ע (חיפה) 15472-02-13 פלונית… [נבו]…); בפסק הדין, כבוד השופט ב. ברגר סקר את שתי הדרכים, בהן הגיע למסקנה כי נוכח נסיבות הצוואה ניתן לסטות מדרישת ההודעה בכתב: האחת, שימוש בעקרון ריפוי פגם בצוואה באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה, כאשר רצון המנוח אינו מוטל בספק לגבי אותה צוואה, וגם בנוגע לביטולה… השניה, פרשנות על דרך ההיקש, הנלמדת מהפסיקה לענין ריכוך דרישת הכתב בהתאם לסעיף 8 לחוק המקרקעין וחוקים נוספים, לפיה בהתקיים נסיבות חריגות, בהן עקרון תום הלב או 'זעקת ההגינות' פורצים מתוך הנסיבות, עד כדי כך שעמידה על דרישת הכתב, תהפוך היא עצמה לבלתי צודקת. לטעמי, שתי האפשרויות המוזכרות מובילות למסקנה, כי ניתן בנסיבות מסוימות לסטות מדרישת ה'הודעה בכתב', או מדרישת ה'מסירה', ובלבד שבית המשפט יגיע למסקנה, כי קיימת ידיעה של המצווה השני, שהמצווה הראשון ערך צוואה חדשה ו/או שביטל את צוואתו ההדדית.

סבור אני כי המתנגדת, אשר סיימה את פרק החיים המשותפים עם המנוח, סיום שלא היה בדרכי נועם (בלשון המעטה), גם ידעה כי המנוח אינו בגפו, ומצוי במערכת יחסים חדשה, ומכאן יש להניח כי המתנגדת בעצמה לא סברה בהתאם למצב הדברים בינה לבין המנוח, כי הצוואה עליה חתמו בתחילת חייהם המשותפים, עת היו בזוגיות טובה, כי יש לכבד צוואה זו וכל רצונו של המנוח הוא להוריש לה את עזבונו, כאילו לא אירע דבר. לא יעלה על הדעת, כי המנוח אשר רצה בסיום פרק חייו עם המתנגדת, גם המתנגדת אשר חפצה בכך, היא שתירש את המנוח, רק בשל העובדה כי המנוח לא הודיע לה באופן רשמי על ביטול צוואתו… ואם, כפי טענתה, המנוח והמתנגדת ערכו צוואה הדדית על מנת להגן על בתם המשותפת, מחשש לקיפוח והתנכלות מצד ילדיו הבגירים, הרי שממילא אלו אינם מהווים עוד 'איום' לשיטתה. ואם לא די בכל אלו, הרי שמעדותם של שני עורכי דינו של המנוח… שניהם העידו כי הכירו את המנוח שנים רבות, זה האחרון אף העיד כי היה חברו של המנוח, עולים הדברים הבאים….. המתנגדת, שידעה כי המנוח המשיך בחייו לאחר גירושיו ממנה, יכולה היתה לשער בסבירות גבוהה על רצונו של המנוח להתנתק ממנה, בוודאי בהיבט הכלכלי, לא יכולה לטעון על הסתמכותה על הצוואה, כל שכן שעקרון זה לא נפגע, שכן יכולה היתה ועודנה, לערוך צוואה חדשה כפי רצונה. מכאן, כי המתנגדת ידעה כי הוראות הצוואה ההדדית שערכו הם יחדיו בתחילת חייהם המשותפים, איננה משקפת עוד את רצונו של המנוח, לטעמי גם לא את רצונה שלה….. לטעמי, במקרה זה מתקיימות נסיבות חריגות, בהן 'עקרון תום הלב' או 'זעקת ההגינות' פורצים מתוך הנסיבות, עד כדי כך שעמידה על דרישת הכתב, תהפוך היא עצמה לדרישה שהינה בלתי צודקת… משלא יהיה לבית המשפט ספק, כי המצווה השני ידע או יכול היה לצפות לדעת, בהינתן הנסיבות על עריכת צוואה חדשה על כל משמעויותיה של ידיעה זו, ניתן יהיה לתקן את הפגם הכרוך באי מסירת הודעה בכתב ו/או במסירה. לאור דברי אלו, ניתן לקבוע כי בהליכים המשפטיים בין המנוח למתנגדת, כפי שהבאתי בהרחבה, גם כפי עוצמתם, יש כדי לראות ב'הודעה בכתב'…

צוואה שנשתכחה – האמנם? לטענת המבקשת, המנוח מעולם לא הזכיר דבר אודות צוואת 2007, יתכן כי שכח מקיומה של צוואה זו, מדובר בצוואה שנערכה לפני שנים רבות, ואין מקרה יותר ברור ממקרה זה, לצוואה שנשתכחה מלבו של המצווה. המונח 'צוואה שנשתכחה' מתייחס לצוואה שאדם ערך במהלך חייו, אך נסיבות חייו לאחריה השתנו, חלפו להן השנים, חלו שינויים בינו לבין קרוביו, לעיתים מרחיקי לכת, יחסו אל קרובים אלו מלמדים כולם כי המצווה שכח שערך אותה, וסביר ביותר כי אילו היה זוכר את קיומה, ודאי היה מבטל או משנה אותה, שכן יכול והוראות הצוואה הפכו לבלתי רלוונטיות, גם יכול לבלתי סבירות. העיסוק בצוואה שנשתכחה, אינו שכיח בפסיקה הקיימת, ו'צוואה שנשתכחה' אינה מנויה בין עילות הבטלות, כפי הוראות חוק הירושה. במהלך השנים נבחנו תקפותן של צוואות אשר נערכו שנים רבות טרם פטירת המצווה, עת נסיבות חייו היו שונות לגמרי מן הנסיבות בעת פטירתו…"; בית המשפט ציטט מת"ע (מחוזי) 7355/89 (בורשטיין), והוסיף: "ערעור שהוגש על פסק דין זה הפך את נימוקי פסק הדין, אך אישר את התוצאה מכוחן של הוראות אחרות לחוק הירושה… במקרים בודדים מאד נקבע בפסיקה כי מדובר בצוואה שנשתכחה…… איני סבור כי צוואת 2007 הינה בבחינת מקרה מובהק של 'צוואה שנשתכחה', שכן צוואותיו המאוחרות לצוואת 2007, הן צוואת 2013 והן צוואת 2021, מתייחסות בהוראה מפורשת לביטול צוואה קודמת, דבר שאמנם הינו כהוראה המופיעה בחלק גדול מצוואות, יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם כי היתה הוראה מפורשת באשר לביטול צוואה קודמת, היא צוואת 2007… עם זאת וכפי שפרטתי בהרחבה, סבור אני כי נסיבות חייו של המנוח השתנו מן הקצה אל הקצה, מיום עריכת צוואת 2007 ועד לפטירתו, כאשר במהלך תקופה זו נתן המנוח ביטוי בכתובים באשר למה יעשה ברכושו לאחר פטירתו, זאת באמצעות צוואתו האחרונה, היא צוואת 2021. עוד סבור אני, כי צוואת המנוח, יכול ולא נשתכחה מלבו, אלא שהמנוח, כמי שאין הידיעה עמו, לא ידע כי יש צורך בביטולה של הצוואה באמצעות הודעת ביטול ספציפית בכתובים, קל וחומר לאחר שחווה את סיום מערכת היחסים עם המתנגדת שלא בטוב, ויכול וסבר כי די בעריכת צוואה חדשה המבטלת את צוואת 2007…

צוואת 2021 אשר נערכה כאמור ביום 14/12/2021, הינה צוואה בעדים, בה ציווה המנוח את עזבונו למבקשת, ובאם לא תהא בחיים בעת פטירתו, לשני ילדיה ["יורש במקום יורש" – ד.ר.] וכך מעיקרי הצוואה…… בטרם התייחסותי לצוואת 2021, אומר כי שעה שקבעתי כי צוואת 2007 מבוטלת, הרי שהמצב המשפטי הנוצר כתוצאה מכך, הוא מתן צו קיום לצוואת 2021, או באם לא אקבל את בקשת הקיום לצוואה זו, הרי שאורה על מתן צו ירושה אחר המנוח. במקרה זה המתנגדת אינה יורשת חלק כלשהו בעזבון, למעט בתם המשותפת של המנוח והמתנגדת, אשר הינה יורשת על פי דין. איני סבור כי זה מצב הדברים במקרה שבכאן… מדובר בצוואה אשר נערכה כאמור ביום 14/12/2021, כ-5 חודשים בטרם פטירת המנוח, וכחודש לאחר נישואיו למבקשת. אכן וכטענת המתנגדת מדובר בסמיכות זמנים, אשר יש בה כדי לעורר תהיות. צוואה זו הינה צוואה בעדים… אשר לא נפל בה פגם…"; בית המשפט דן בטענות המתנגדת שענינן "אי כשירות" המנוח ו"השפעה בלתי הוגנת", ודחה אותן לגופן, בהוסיפו: "המנוח והמבקשת אכן נישאו רק ביום 00/00/2021, אלא שהם הכירו שנים קודם לכן, ובחרו לחיות יחדיו ללא מיסוד הקשר הזוגי בנישואין, ומכאן יש להסיק כי צוואת המנוח לא נערכה בסמיכות לתחילת הקשר ביניהם. יש לראות בצוואת 2013, אשר אין היא מתבקשת לקיום על ידי מי מהצדדים, כצוואה זהה, בהוראות הירושה, לצוואת 2021… מה טעם נערכה צוואת 2021, צוואה זהה בהוראותיה, אין אני יודע אך אין בכך כדי לשנות התוצאה. יחד עם זאת, אומר כי הסברו של עו"ד מרק לפשר הזמנים, הסבר סביר לטעמי… אך טבעי הוא כי המבקשת, אשר היתה מצויה עם המנוח במערכת חיים זוגית משך שנים רבות, היא זו שתדאג למנוח, תטפל בו, תהיה לצידו ברגעיו האחרונים, תנסה לסייע בכל בקשותיו. באלו, באופן טבעי, יש ללמוד על השפעה, הן על המנוח אף על המבקשת מצידו של המנוח, אך אין ללמוד מכך, כי מדובר בחוסר הגינות מצד המבקשת… סמיכות זמנים דומה לזו המצוינת עם המבקשת, היתה קיימת עוד שנים קודם לכן, עת ערך המנוח את צוואת 2007. המתנגדת והמנוח נישאו ביום  00/00/2007 ואילו צוואת 2007 נערכה אף היא מספר חודשים מועט לאחר מכן. אלא שהמנוח והמתנגדת הכירו/החלו בחייהם הזוגיים מעט זמן לפני כן, שעה שהמנוח התגרש מרעייתו הראשונה רק בשלהי שנת 2006…..

בית המשפט מצווה לקיים את דבר המת ולהגשים את רצונו ואומד דעתו, ובלבד שלא נפל פגם ברצונו… תפקידו של בית המשפט להתחקות אחר אומד דעתו של המנוח ולחתור לקיום דבריו… ניתן לבחון אומד רצונו זה של המנוח מהשנים שלאחר גירושיו מהמתנגדת, חייו המשותפים עם המבקשת, למרבית הצער הנתק/היעדר הקשר או הקשר המועט שהיה למנוח הן עם ילדיו הבוגרים והן עם בתו הקטינה, באלו יש ללמד רבות, ולבסוף, עריכת צוואה אחרת, בה המתנגדת כאמור אינה הזוכה. ככל שהמנוח לא היה עורך צוואה חדשה לאחר צוואת 2007, הרי שיכול והיינו נדרשים לתור אחר אומד דעתו, הדרך היתה קשה יותר, אך לא במקרה זה שלפני, בצירוף אותן נסיבות חייו של המנוח המוכיחות בצורה בהירה לחלוטין מה היה רצונו בטרם פטירתו. לסיכום, סבורני כי הודעות המנוח אל המתנגדת על כי חפץ להתגרש, צווי ההגנה אשר הוגשו בין הצדדים, הליכי הגירושין, אלו פורטו בכתובים ובפרט הודעת הפירוט המפנה אל סעיפי הסכם הממון עליו חתמו השניים, גם צוואה מאוחרת, די בהן, יחד עם בחינת תום הלב של הצדדים, בחינת סבירות ההכרעה ושיקולי צדק, כדי להוות תחליף להודעת הביטול בכתובים למצווה השני אודות ביטולה של הצוואה ההדדית כפי הוראות הדין, כל זאת על מנת ליישם את רצונו של המנוח…"

אוסיף הערות ספורות:

{א} בסוף הסקירה המקורית לעיל, צוטטו הערותיו של השופט ע. טאהא, בת"ע 52005-08-18; וכן הבאתי מדברים שכתבתי בסקירה זאת: "האם אין הגיון בטענה, כי צוואות הדדיות יכולות להחשב תקפות, רק בתקופה שבה אמנם מדובר ב'בני זוג'?" (אך ציינתי כי ניתן למצוא הגיון גם בגישה, לפיה אין די בעצם הפירוד/הגירושין, להביא לבטלות "אוטומטית" של צוואות הדדיות).

פסק הדין בת"ע 49989-12-22, נשוא תוספת זאת, מלמד עד כמה סוגיה זאת עשויה להיות משמעותית!

{ב} כפי שצוין בפתח התוספת, קיים דמיון בין פסק הדין שניתן במסגרת ת"ע 49989-12-22 הנ"ל, לבין פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה בנצרת, בת"ע 52005-08-18 (שנהפך בערעור בעמ"ש 12539-05-23, נשוא הסקירה המקורית לעיל); עם זאת, ישנם הבדלים – משמעותיים – בין שני המקרים.

בין היתר, במקרה שנדון בת"ע 52005-08-18, מדובר היה בבני זוג שטרם התגרשו בפועל; ואילו במקרה שנדון בת"ע 49989-12-22, לא זו בלבד, שבני הזוג התגרשו, בפועל (זמן רב לפני פטירת המנוח), אלא שהמנוח נישא לאחר מכן לאחרת (במאמר מוסגר, המתנגדת בת"ע 49989-12-22 לא היתה יורשת על פי דין של המנוח, אילו היה הולך לעולמו מבלי להותיר אחריו כל צוואה – בניגוד למתנגד בת"ע 52005-08-18). ממילא, יש צדק רב בדברי בית המשפט בת"ע 49989-12-22, כי המתנגדת "גם ידעה כי המנוח אינו בגפו, ומצוי במערכת יחסים חדשה, ומכאן יש להניח כי המתנגדת בעצמה לא סברה בהתאם למצב הדברים בינה לבין המנוח, כי הצוואה עליה חתמו בתחילת חייהם המשותפים, עת היו בזוגיות טובה, כי יש לכבד צוואה זו וכל רצונו של המנוח הוא להוריש לה את עזבונו, כאילו לא אירע דבר"…

לא זו אף זו. במקרה שנדון בת"ע 49989-12-22, יחסי בני הזוג הסתיימו בגירושין, תוך הסדרה מלאה וסופית של יחסיהם הרכושיים.

בנסיבות אלו, במקרה שנדון בת"ע 49989-12-22, יש לכאורה בסיס לקביעה, לפיה "מתקיימות נסיבות חריגות, בהן 'עקרון תום הלב' או 'זעקת ההגינות' פורצים מתוך הנסיבות, עד כדי כך שעמידה על דרישת הכתב, תהפוך היא עצמה לדרישה שהינה בלתי צודקת".

{ג} מבלי להרחיב, אציין כי יש להבחין, לדעתי, בין מתן תוקף לביטול צוואה הדדית בחיי שני המצווים, בנסיבות שעשויות להוות (לדעת בית המשפט) "חלף הודעה בכתב" – ואשר מתמקדות בבן הזוג האחר (אשר "היה עליו לדעת/לצפות" כי הצוואות ההדדיות בוטלו…); לבין מתן תוקף לביטול מטעמים המתמקדים בבן הזוג המבטל (כגון אומד דעת המצווה).

זאת ועוד. ה"מפתח" טמון, לדעתי, ב"אינטרס ההסתמכות"; לפי סעיף 8א(א) רישא לחוק הירושה, "בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר" – ויש לבחון, האם  במועד הביטול נותר בכלל "אינטרס הסתמכות" כלשהו הראוי להגנה!

אין זה מספיק לטעון לפגיעה באינטרס ההסתמכות, כ"סיסמא" שאין מאחוריה דבר, אלא יש לבחון את המהות; כפי שצוין בת"ע 49989-12-22 – המתנגדת "לא יכולה לטעון על הסתמכותה על הצוואה, כל שכן שעקרון זה לא נפגע… המתנגדת ידעה כי הוראות הצוואה ההדדית… איננה משקפת עוד את רצונו של המנוח, לטעמי גם לא את רצונה שלה…" – ונראה כי לא היה כל צידוק עניני להותרת הצוואות הדדיות בתוקף – להבדיל מן המקרה שנדון בת"ע 52005-08-18 (שם, בין היתר, הדיר המתנגד את ילדיו מעזבונו).

{ד} יש לציין, כי כאשר לא ניתן תוקף לביטול צוואה הדדית (כפי שנקבע בת"ע 52005-08-18; וכפי שאולי ייקבע בערעור, אם יוגש, על פסק הדין בת"ע 49989-12-22…) – יש לכך רלוונטיות גם לגבי צוואת בן הזוג המתנגד (או המתנגדת): אם בצוואות ההדדיות נשללה הזכות לביטול צוואתו של בן הזוג שנותר בחיים, לאחר פטירת בן הזוג הראשון, הרי שהמתנגד יהיה מנוע מביטול/שינוי צוואתו שלו, משום כך בלבד; אם בצוואות ההדדיות לא נשללה הזכות לביטול צוואתו של בן הזוג שנותר בחיים, אמורות לחול הוראות סעיף 8א(ב)(2)(א) או סעיף 8א(ב)(2)(ב) לחוק (לפי הנסיבות).

{ה} בפסק הדין בת"ע 49989-12-22 צוין כי בסעיף 8א(ב)(1) לחוק הירושה, לא הובהר אם לצד מסירת הודעה, "נדרש לנקוט באחת מדרכי הביטול המפורטות בסעיף 36 לחוק הירושה". לדעתי, התשובה על כך – שלילית.

24.9.24

דומה, כי סוגית [אי] ביטולה [כדין] של צוואה הדדית – עקב אי-מסירת הודעה [כדין] – הופכת "פופולרית", וכפי שמעיד גם פסק הדין נשוא תוספת זאת…

פסק דין מיום 1.9.24 (פורסם ב"נבו"), שניתן במסגרת ת"ע 65652-12-22 (ותיקים נוספים): "האם צוואה הדדית שעשה המנוח בוטלה כדין, והאם יש לקיים צוואה מאוחרת לצוואה ההדדית, או את הצוואה ההדדית? אלה השאלות העיקריות בהן יש להכריע בפסק דין זה… — ז"ל… נפטר בישראל ביום 00.00.2022 עת היה בן 92 שנים. במועד פטירתו היה המנוח רשום כנשוי לגב' ה' ל' (להלן: ה'). בשנות חייו האחרונות התגורר המנוח בדיור מוגן בישראל, בעוד ה' נותרה להתגורר ב— [חו"ל] שם חי גם המנוח עד שעבר לגור בישראל. ביום 14.6.2007 חתמו המנוח וה' על צוואה בה ציווה כל אחד מהם את כל עזבונו הנמצא בישראל למשנהו, ולאחר מכן כ'יורש אחר יורש' לשלושת ילדי אחיו של המנוח… אין מחלוקת בין הצדדים כי צוואה זו היא צוואה הדדית…  צוואה זו נערכה על ידי עו"ד ד' ג' (להלן: עו"ד ג'), נעשתה כצוואה בעדים ונחתמה בפני עו"ד ג' וגב' ג' (להלן: צוואת 2007 או הצוואה ההדדית). ביום 21.7.2016 חתם המנוח על צוואה חדשה, בה ציווה את כל עזבונו הנמצא בישראל לגב' ש' א' (להלן: ש') אותה כינה בצוואה זו 'ידידתי הקרובה'. בצוואה זו נכתב כי היא נערכת לאחר שהמנוח וה' חילקו ביניהם את תכולת החשבון המשותף שלהם, וכי הטעם העומד בבסיס ההורשה לש' הוא 'אות הוקרה על כל תמיכתה ועזרתה היום יומית ודאגתה לצרכיי היום יומיים, בנאמנות ובכנות'. גם צוואה זו נערכה על  ידי עו"ד ג', נעשתה כצוואה בעדים ונחתמה בפני עו"ד ג' ועו"ד — (להלן: צוואת 2016). לאחר פטירת המנוח הגישה ש' בקשה למתן צו לקיום צוואת 2016… וה' הגישה התנגדות לבקשתה… ה' הגישה בקשה למתן צו לקיום צוואת 2007… וש' הגישה התנגדות לבקשתה…"

לאחר סקירת טענות הצדדים, נפסק, בין היתר: "…סעיף 8א(ב) מסדיר את אופן ביטולה של צוואה הדדית… סעיף 8א(ג) קובע כי הוראות סעיף קטן (ב) תחולנה אם אין בצוואות הדדיות הוראה אחרת, ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה. במקרה שלפני, הצוואה ההדדית אינה כוללת כל הוראה בענין אופן ביטולה, ומשכך, ככל שמי מהמצווים חפץ לבטלה בחיי שניהם, היה עליו למסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני. בבסיס מוסד הצוואות ההדדיות עומד אינטרס ההסתמכות של המצווים זה על צוואתו של זה, וזאת בשונה מצוואה 'רגילה', בה אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה… הוראות סעיף 8א לחוק הירושה בנוגע לאופן ביטול צוואות הדדיות, מבטאות את נקודת האיזון שקבע המחוקק, בין שני אינטרסים שביניהם מתח מובנה: אינטרס ההסתמכות מזה והחופש לצוות מזה….. אודות הרציונל העומד בבסיס הדרישה למסירת הודעה בכתב על ביטול צוואה הדדית, מקום בו לא קבעו המצווים הסדר אחר בצוואתם ההדדית בנוגע לביטולה, והחשיבות שבהקפדה על מסירת הודעה בכתב, ראו פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בעמ"ש (נצ') 12539-05-23 {פסק הדין נשוא המקורית לעיל – ד.ר.}….. בהמשך פסק הדין התייחס בית המשפט המחוזי לעמדה, לפיה בנסיבות מסוימות ניתן לסטות מדרישת מסירת הודעה בכתב, אם המצווה השני ידע על עריכת הצוואה החדשה או על ביטול הצוואה ההדדית, כך שניתן מענה לרציונל ההסתמכות המבוטא בדרישת החוק, והסתייג מגישה זו… באותו מקרה קבע בית המשפט המחוזי, כי לא ניתן לראות בפעולות כהגשת בקשות לצווי הגנה, פתיחת הליכי גירושין והגשת תביעה לפירוק שיתוף, כמחליפות את ההודעה בכתב הנדרשת לביטול צוואה הדדית. נכתב, כי אחרת עלול להיווצר מצב של חוסר וודאות מובנה בין בני זוג החתומים על צוואה הדדית, מצב המנוגד למטרת המחוקק שביקש להקנות וודאות לצדדים לצוואה הדדית, ולהגן על אינטרס ההסתמכות ההדדי שלהם. עם זאת, בית המשפט המחוזי הותיר 'לעת מצוא את השאלה האם לא ניתן יהיה לעולם לקבוע שצד אינו יכול להסתמך על צוואה הדדית בהיעדר הודעה בכתב (כגון במקרה בו הוכח לבית המשפט באופן מובהק כי ידע בפועל על ביטול הצוואה'… בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דין זה נדחתה על ידי בית המשפט העליון בבע"מ 1712/24… תוך שנקבע, כי נוכח התנהלות המערערת שם, 'אף אם יסבור אי-מי כי במקרים חריגים ניתן לסטות מדרישת המחוקק ל'הודעה בכתב', ברי כי אין מקום לעשות זאת בעניננו. הכרעה בשאלה העקרונית, אין בה כדי להשפיע על התוצאה בענין שלפנינו, ולפיכך היא הפכה תאורטית'… הנה כי כן, בית המשפט העליון טרם הכריע בשאלה, האם במקרים חריגים, בהם לא נמסרה הודעה בכתב על ביטול הצוואה ההדדית, אך ברור שהמצווה השני יודע בפועל על ביטולה, ראוי להקל בדרישת הכתב. כך או כך, להקפדה על מסירה בפועל של הודעת ביטול ברורה וחד משמעית, נודעת חשיבות רבה, שהרי המטרה היא לוודא שהמצווה השני יודע על ביטול הצוואה ההדדית ואינו מסתמך עליה… בעמ"ש (מרכז) 39317-10-22… [נבו]… הדגיש בית המשפט המחוזי, כי תכליתה של הודעה על ביטול צוואה הדדית, לאפשר למצווה האחר לשנות או לחזור בו מצוואתו שלו באם הוא חפץ בכך, ועל כן הודעה זו צריכה להיות קונסטרוקטיבית ובת פועל, היינו, שאפשר יהיה לפעול ולהגיב בגינה ובעקבותיה. ניתן לסכם, כי ככלל, מקום בו לא נקבעה הוראת ביטול אחרת בצוואה הדדית, על מצווה החפץ לבטל צוואה הדדית שעשה, מוטלת חובה למסור למצווה השני הודעת ביטול בכתב, ואם לא עשה כן, הצוואה ההדדית נותרת בתוקף. אולם, יתכן שקיימים מקרים חריגים בהם ניתן להקל בדרישת הכתב של הודעת הביטול, כאשר המצווה השני ידע בפועל על הביטול, משיקולי תום לב וצדק, ושאלה זו טרם הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון. בכל מקרה, מאחר שהודעת הביטול נועדה להגן על אינטרס ההסתמכות של המצווה השני, המוקד הוא במסירה בפועל של הודעת ביטול ברורה וחד משמעית, ובידיעתו של המצווה השני, שהצוואה ההדדית בוטלה. במקרה שלפני, ה' טוענת כי עד למועד פטירתו לא מסר לה המנוח כל הודעה על ביטול הצוואה ההדדית – לא בכתב ולא בדרך אחרת, וכי היא לא ידעה אודות ביטול הצוואה ההדדית ואודות צוואת 2016, אלא לאחר שהמנוח נפטר… לעומת זאת ש' טוענת כי נשלחה ל-ה' הודעת ביטול בכתב וכי ה' ידעה על ביטול הצוואה ההדדית. כפי שיפורט להלן, ש' לא הוכיחה טענותיה….."

לאחר שביהמ"ש דן באופן מפורט בעדויות ובראיות שעמדו בפניו, הוא הגיע, כאמור, למסקנה, כי לא הוכח ביטולה כדין של הצוואה ההדדית, על ידי המנוח; ומשכך, "לנוכח כל המפורט לעיל, יש לקבל את הבקשה לקיום הצוואה ההדדית, ולדחות את הבקשה לקיום צוואת 2016…"

***

הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.