עוד (קצת) על צוואות הדדיות

{הכותב לא ייצג בהליכים שיוזכרו בסקירה המקורית ובעדכונים}

הסקירה "צוואות הדדיות – היבטים (וקשיים) פרקטיים" פורסמה ביום 14.9.18 (גירסה חלקית ותמציתית שלה פורסמה כאן). בהמשך, נוספה באתר התיחסות לצוואות הדדיות (בעיקר בהקשר של "זיהוי" צוואות כ"הדדיות"), בין היתר, גם בסוף סקירה זאת, וכן כאן, כאן וכאן. בסקירה זאת אתייחס לכמה פסקי דין מעניינים, שניתנו לקראת סוף 2021 (ופורסמו ב"נבו") – האחד על ידי בית המשפט העליון, השני על ידי בית המשפט המחוזי (בחיפה), והשלישי על ידי בית המשפט לעניני משפחה (באשדוד)… בדומה לסקירות נוספות של פסקי דין, גם סקירה זאת תושתת בעיקר על ציטוט (חלקי אמנם) מפסקי הדין – בתוספת כמה הערות.

בע"ם 7010/21; 7059/21

החלטה (15.12.21) של בית המשפט העליון (השופטת דפנה ברק-ארז), במסגרתה נדחו בקשות רשות ערעור, למעשה, ללא דיון לגופן של הטענות (בנימוק, "כידוע, רשות ערעור ב'גלגול שלישי' תינתן רק מקום שבו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית ועקרונית החורגת מדל"ת אמותיו של הסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים, או כאשר קיים חשש שייגרם עיוות דין חמור ללא התערבותו של בית משפט זה"); אך התוצאה הינה אישור פסק דינו של בית המשפט המחוזי (שניתנה בדעת רוב).

בסקירה "צוואות הדדיות – היבטים (וקשיים) פרקטיים" לא התייחסתי לפסקי דין שדנו בצוואות הדדיות שנערכו לפני הוספתו, בשנת 2005, של סעיף 8א לחוק הירושה (ורק ציינתי כי בתיקון לחוק, נקבע כי "הוראות חוק זה לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו"). החלטה זאת (ולא רק היא) מלמדת, כי התמונה אינה תמיד ב"שחור-לבן",  ובמקרים מסוימים – כדוגמת המקרה הנדון – אפילו מדובר בצוואות שנערכו לפני הוספת סעיף 8א לחוק הירושה, ואשר סעיף 8א אינו חל עליהן, יש לבחון את אומד דעת בני הזוג בהתאם ללשון הצוואות, על מנת לקבוע אם ביטולה של איזו מהן נעשה כדין.

בסקירה הנ"ל נכתב גם (בהקשר של ביטול צוואה הדדית על ידי אחד מבני הזוג, בחיי שניהם – סעיף 8א(ב)(1) לחוק הירושה): "קושי נוסף עלול להתגלות במקרה בו שני בני הזוג 'בחיים', אך אחד מהם כבר אינו כשיר, על פי החוק, לערוך צוואה בכלל, וצוואה חדשה בפרט… ברור כי מדובר בסיטואציה חריגה, שעלולה לפגוע בשני בני הזוג; למשל, יתכן כי בנסיבות כאלה, ביטול צוואה ע"י בן הזוג ה'כשיר', לא יהיה אפשרי (משום שהוא כלל לא יוכל לבצע 'מסירה'), או שייקבע כי אין לביטול תוקף משפטי. דיון בנושא חשוב זה ניתן למצוא במקורות שונים, ולא ארחיב בהקשר זה". במקרה נשוא ההחלטה, מדובר היה אמנם בצוואות הדדיות שנערכו לפני שנת 2005, אולם נקבע בהן במפורש כי על בן הזוג המבקש לבטל/לשנות צוואתו – להודיע על כך למשנהו; ומכיוון שבת הזוג שינתה את צוואתה ההדדית בעת שבן זוגה נעדר כשרות משפטית, ממילא היא לא עמדה בתנאי האמור, ולא ניתן תוקף לצוואתה המאוחרת. לדעתי, מקל וחומר, כוחם של הדברים יפה במקרה של צוואות הדדיות שנערכו לאחר הוספת סעיף 8א לחוק הירושה – גם בהעדרו (בצוואות) של תנאי ממין זה.

"בפני שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי… [ש]קיבל בחלקו ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה… מקורו של ההליך דנן בסכסוך בין הצדדים, שהם אח ואחות, בכל הנוגע לקיום צוואותיהם של הוריהם המנוחים (להלן: בני הזוג או המנוחים, ובנפרד גם האם או האב), ובפרט ביחס לשאלת תוקפה של צוואת אמם משנת 2018… בני הזוג המנוחים היו נשואים זה לזו במשך כ-62 שנים והצדדים הם שני ילדיהם. ביום 16.11.2003 בני הזוג חתמו על צוואות שתוכנן דומה. בצוואות נקבע כי עזבונו של כל אחד מהם יועבר לבן הזוג שייוותר בחיים, ואם בן הזוג לא יהיה בחיים באותה עת ["יורש במקום יורש" – ד.ר.] – יחולק העזבון בין שני ילדיהם (להלן: הצוואות משנת 2003). כן צוין בצוואות כי כל אחד מבני הזוג מצווה להוריש לילדיו את רכושו בהתאם להוראות שפורטו… וכי בן הזוג שיירש את רעהו לא יוכל להוריש את חלקו של בן הזוג שנפטר לאף אדם אחר ["יורש אחר יורש" – ד.ר.]… עוד כללו הצוואות סעיף שזו לשונו: 'הנני קובע במפורש כי אם אחליט בעתיד לשנות ו/או לבטל את צוואתי זו, אעשה זאת רק בידיעתו/בידיעתה של בעלי/אשתי'… ברקע הדברים יש להוסיף כי ביום 1.4.2009 חתמו בני הזוג על צוואות נוספות שהוראותיהן דומות בעיקריהן (להלן: הצוואות משנת 2009). ואולם, לאורך כל השתלשלות ההליכים, כפי שתתואר להלן, לא הוגשה בקשה לקיום הצוואות משנת 2009, ומכל מקום במסגרת ההתדינויות המשפטיות, בית המשפט לעניני משפחה קבע כי האב לא היה כשיר לערוך צוואה באותה עת. בשלב מסוים חל קרע בין בני הזוג ונוצרו במשפחה שני מחנות – האב והאח אל מול האם והאחות. בהמשך לכך, בצוואות מאוחרות לאלו שהוזכרו לעיל, הוריש כל אחד מבני הזוג את רכושו רק לאחד מילדיו. אשר לאב, מבלי לפרט יצוין כי ביום 11.1.2011 הוא ערך צוואה שבה הוריש את כל רכושו לאח (להלן: הצוואה משנת 2011). ביום 00.00.2014 הלך האב לעולמו. האם והאחות הגישו לרשם לעניני ירושה… בקשה לקיום צוואת האב משנת 2003 והתנגדות לקיום הצוואה משנת 2011… במהלך ניהול ההליך הלכה גם האם לעולמה. ביום 1.1.2020 קבע בית המשפט לעניני משפחה כי יש לקיים את הצוואה משנת 2003, לפיה מלוא עזבונו של האב יועבר לאם… לאחר שנקבע כי האב לא היה כשיר לערוך את הצוואה משנת 2011 בעקבות מחלה דמנטית שבה לקה. ערעור שהגיש האח על פסק דין זה נדחה…

האם, לעומת זאת, ערכה ביום 11.1.2018 צוואה נוספת שבמסגרתה הורישה את כל רכושה לאחות (להלן: הצוואה משנת 2018). לאחר פטירתה של האם הגישה האחות לרשם בקשה לקיום צוואתה משנת 2018. בהמשך לכך ניתן צו לקיום צוואה זו. ביום 17.4.2019 פנה האח לבית המשפט לעניני משפחה בבקשה לביטול צו קיום הצוואה משנת 2018 ומתן צו לקיום הצוואה משנת 2003. בשלב זה האח טען כי הצוואות משנת 2003 הן צוואות הדדיות שנקבע בהן באופן מפורש שיש להודיע לצד השני על כל שינוי בצוואה, ועל כן האם היתה מנועה מלערוך צוואה אחרת לאחר מותו של האב. מנגד, טענה האחות כי הצוואות משנת 2003 אינן צוואות הדדיות, ולכן האם היתה רשאית לשנות מהצוואה משנת 2003 כך שהצוואה משנת 2018 היא הצוואה התקפה. בית המשפט לעניני משפחה בחן את צוואותיהם של בני הזוג משנת 2003 בהתאם ללשונן, וקבע כי מדובר בצוואות הדדיות. זאת, בין היתר, בשל כך שנוסח הסעיפים בשתי הצוואות הוא זהה. חיזוק למסקנה זו מצא בית המשפט לעניני משפחה בכוונת האם בעת עריכת הצוואות משנת 2009. בהמשך לכך, בית המשפט לעניני משפחה קבע כי בהתאם לסעיף 10 לצוואתה, אשר צוטט לעיל, האם לא היתה רשאית לשנות מהוראות הצוואה משנת 2003 מבלי להודיע על כך לאב בכתב או בעל-פה. נקבע כי האם לא עשתה כן, שעה שהאב היה נעדר כשרות משפטית, ועל כן היא לא עמדה בתנאי הביטול של הצוואה משנת 2003. על כן בית המשפט לעניני משפחה דחה את הבקשה לקיום צוואת האם משנת 2018, והורה על קיום הצוואה משנת 2003 לפיה רכושם של בני הזוג המנוחים יחולק באופן שווה בין האחים. האחות הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי… לטענתה, בית המשפט לעניני משפחה שגה משקבע כי הצוואות משנת 2003 הן צוואות הדדיות. כן טענה האחות כי שגה בית המשפט לעניני משפחה בקובעו כי האם לא היתה רשאית לשנות את צוואתה. לבסוף טענה האחות כי לא ניתן היה להורות על קיום צוואתה של האם משנת 2003 משום שלא הוגשה לרשם כל בקשה לקיימה. בדיון… מסר האפוטרופוס את עמדתו לפיה לא ניתן לקיים את הצוואה משנת 2003 משום שמעולם לא הוגשה בקשה לקיומה על ידי מי מהצדדים בהתאם להוראות הדין…

כאמור, בית המשפט המחוזי קיבל בחלקו את ערעורה של האחות… דעת הרוב אישרה את קביעתו של בית המשפט לעניני משפחה לפיה צוואותיהם של בני הזוג משנת 2003 הן צוואות הדדיות. בית המשפט הוסיף וקבע כי סעיף 8א לחוק הירושה… הקובע הוראות מפורשות בכל הנוגע לעריכתן וביטולן של צוואות הדדיות, אינו חל על הצוואות משנת 2003, מאחר שנכנס לתוקף רק בשנת 2005… לפיכך, נקבע כי במקרה זה יש לבחון את אומד דעת הצדדים בהתאם ללשון הצוואות. בהמשך לכך נקבע כי סעיף 10 לצוואתה של האם משנת 2003 (המקביל כאמור לסעיף 9 בצוואתו של המנוח), המאפשר לה לשנות את צוואתה רק בידיעתו של האב, חל רק בתקופת חייו ולפיכך, לאחר פטירתו היתה האם רשאית לבטל או לשנות את צוואתה – ובלבד שלא תגרע מזכויותיו של אחד מהילדים, כ'יורש אחר יורש'… בסיכומו של דבר, דעת הרוב בבית המשפט המחוזי קבעה כי יש לקיים את צוואתה של האם משנת 2018, בכפוף לכך שהנכסים והזכויות שירשה מהאב יחולקו שווה בשווה בין האחים, בהתאם לסעיף 7 לצוואתו של האב משנת 2003…

בבקשת רשות הערעור שהגיש האח, נטען כי כוונת בני הזוג המנוחים היתה שלא ניתן יהיה לבטל או לשנות את הצוואות ההדדיות שלא בידיעת בן הזוג, ועל כן כלל לא ניתן לשנות את הצוואות לאחר פטירתו של אחד מהם. כמו כן טוען האח כי לשונה של צוואת האב נועדה להבטיח שכלל הרכוש המשותף של המנוחים יחולק שווה בשווה בין שני ילדיהם וזאת בניגוד לפרשנותה של דעת הרוב בבית המשפט המחוזי, לפיה האח זכאי רק למחצית מעזבונו של האב (ולא למחצית מן הרכוש המשותף כולו). מנגד, בבקשת רשות הערעור שהגישה האחות נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי יש לקיים את הצוואה משנת 2018 בכפוף להוראה בדבר 'יורש אחר יורש'. לטענתה, הקביעה בדבר יורש אחר יורש לא נטענה על ידי הצדדים באף אחת מן הערכאות ולא הובאו ראיות לענין זה…"

נפסק: "לאחר ששקלתי את הדברים, אני סבורה כי דין שתי הבקשות להידחות. כידוע, רשות ערעור ב'גלגול שלישי' תינתן רק מקום שבו מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית ועקרונית החורגת מדל"ת אמותיו של הסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים, או כאשר קיים חשש שייגרם עיוות דין חמור ללא התערבותו של בית משפט זה… אינני סבורה כי המקרה דנן מקיים אמות מידה אלה. בסיכומו של דבר, שתי הבקשות נסבות על האופן שבו יש להחיל את הוראות הדין, כפי שהן היו קיימות עובר לתיקון מס' 12, על עובדותיו של המקרה דנן. הטענות שמעלים הצדדים בבקשות נוגעות לשאלה כיצד יש לפרש את צוואותיהם של בני הזוג המנוחים בנסיבותיו הספציפיות של המקרה. לא מצאתי כי הבקשות מעוררות שאלה משפטית עקרונית החורגת מענינם של הצדדים. מסקנה זו אף מתחזקת בהתחשב בחקיקתו של תיקון מס' 12 שהסדיר באופן מפורט את הכללים החלים על צוואות הדדיות, ובתוך כך את האפשרות לבטל צוואה הדדית בחייהם ובמותם של בני הזוג המורישים. אף לא התרשמתי כי דחית הבקשות תגרום עיוות דין למי מהצדדים. למותר לציין כי עצם העובדה שהערכאות הקודמות לא הגיעו לאותה תוצאה, אינה מהווה כשלעצמה טעם למתן רשות ערעור…"

עמ"ש 64961-06-20

פסק דין (15.6.21) של בית המשפט המחוזי בחיפה. חלק נכבד מן השאלות שעמדו ביסוד המחלוקת, אינו רלוונטי לסקירה זאת (ובהתאם, גם תיאור העובדות וטענות הצדדים יובאו באופן חלקי ותמציתי מאד):

"בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט לעניני משפחה… במסגרתו נדחתה בקשתו של המערער לביטול צו קיום צוואתם ההדדית של המנוחים, ל' ו-נ', משנת 2010, כמו גם הבקשות להוכחת צוואתו של המנוח נ', משנת 2014 ולמתן צו קיום לצוואה משנה זו. הבקשה למתן צו ירושה, התקבלה בכל הנוגע ליתר נכסי עזבון המנוחים שהצוואה אינה עוסקת בהם, ככל שקיימים כאלה… המנוח מר נ', הלך לעולמו ביום 14.05.2015, לאחר שאשתו הגב' ל' הלכה לעולמה לפניו, ביום 18.11.2012 (להלן: 'המנוחים'). המנוחים, אשר להם שישה יורשים על פי דין – ילדיהם, חתמו ביום 23.04.2010 בפני הנוטריון… על צוואה הדדית… (להלן: 'צוואת 2010' או 'הצוואה ההדדית'). במסגרת צוואה זו ציוו המנוחים, כי לאחר פטירת מי מהם, תעבור דירת המגורים… לבנם, ח'… יצוין, כי הצוואה האמורה התייחסה לדירת המגורים בלבד… המערער הוא נכדו של המנוח, אשר על פי טענתו הוא אוחז בידיו צוואה משנת 2014, לפיה הוא היורש היחיד את מלוא העזבון, הגם שניתן צו לקיום צוואת 2010, ולפיה ח', הוא היורש את דירת המגורים של המנוח. ביום 02.05.2011 חתמו המנוחים על הסכם מתנה, במסגרתו העניקו את דירת המגורים ללא תמורה לח'. דירת המגורים נרשמה על שם ח', עוד בחיי המנוח… לאחר רישום המתנה הגיש המנוח תביעה לביטולה… אך זו נמחקה, לאחר פטירת המנוח…"

כאמור, חלק נכבד מן השאלות שעמדו ביסוד המחלוקת, אינו רלוונטי, ואתמקד בהכרעה הרלוונטית לנושא הסקירה, ובקביעה כי "יסוד ההסתמכות הוא האדן העיקרי עליו נסמכת צוואה מעין זו [צוואה הדדית – ד.ר.]… ולפיכך עת מתברר, כי אחד מן המצווים לא היה כשיר לצוות, יש לקבוע, כי הצוואה [ההדדית] כולה בטלה".

בפני בית המשפט לא עמד אמנם מלוא התעוד הרפואי בנוגע למנוחה, אולם החומר הקיים עורר בלבו "ספק באשר לכשירותה של המנוחה במועד עריכת צוואת 2010", והוא סבר כי מתעורר "טעם רב לבחון את מצבה הרפואי של המנוחה, וכפועל יוצא לקבוע האם היתה היא מודעת למהות הוראות הצוואה ולתוצאותיה, לרבות לעובדות, כי היא עורכת צוואה, וכי להוראות הצוואה קיימות השפעות על יורשיה הנוספים ועל הדרתם של חלק מן היורשים האמורים מן הצוואה" – ולאור זאת נפסק, בין היתר: "…אין בידי לקבל את קביעות בית משפט קמא… לפיהן 'מדובר במסמכים הנוגעים למנוחה, אשר כשירותה לצוות אינה עומדים לבחינה בהליך זה', וכי 'יוצא איפוא שהמסמכים הרפואיים שמציג המבקש, ואלה שאותם הוא מבקש, אינם בעלי משקל של ממש כשלעצמם לשם הכרעה בעניננו'. ברי, כי בעניננו קיימת לשאלת כשרותה של המנוחה נפקות מוגברת, הואיל וצוואת 2010, עליה חתמו לכאורה המנוחים, היא צוואה הדדית. על כך אוסיף, כי אמנם אין חולק כי תעוד מלפני ארבע שנים ממועד עריכת הצוואה אינו משול, לצורך בחינת כשירות המצווה ויכולתו לערוך צוואה ולהבין את משמעותה, לזה שנערך בסמוך למועד עריכתה, אולם תעוד מן הסוג שהוצג, עליו עמדתי קודם, מספק לכאורה פרוגנוזה לפיה מצבה של המנוחה, בכל הנוגע ליכולותיה הקוגנטיביות, לא עמד להשתפר.

סעיף 8א לחוק הירושה מורנו… נוכח הוראת החוק האמורה, לפיה צוואות הדדיות הן צוואות שערכו בני זוג 'מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר', ברי, כי יסוד ההסתמכות הוא האדן העיקרי עליו נסמכת צוואה מעין זו. בעניננו, הואיל וצוואת 2010 היא מסמך אחד, עליו חתומים, לכאורה, שני המנוחים, יסוד ההסתמכות מובהק ביותר, ולפיכך אין מחלוקת, כי ככל שצוואת 2010 תקפה, היא מהווה צוואה הדדית. סעיף 8א(ב) לחוק הירושה מגביל את האפשרות לבטל צוואה הדדית, וקובע מספר מצומצם של חלופות לעשות כן, על פי מועד הביטול. ברי, לפיכך, כי לשאלה האם צוואת 2010 היא אכן צוואה הדדית, בשים לב לכשרותה של המנוחה לצוות במועד האמור, משמעות רבה, אשר עשויה להיות לה השלכה ישירה על תוצאת ההכרעה בסוגיה שבפנינו. מבלי לקבוע מסמרות בשאלות כשרותה של המנוחה ובתוקפה של צוואת 2010, סבור אני, כי נוכח האמור בדברי ההסבר להצעת חוק הירושה (תיקון 12), התשס"ה-2005, לפיה 'צוואה הדדית היא צוואה משותפת, של שני מצווים, כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים לולא נקבעו ההסדרים כאמור', ברי, כי צוואה מעין זו היא בבחינת 'כלים שלובים', ולפיכך עת מתברר, כי אחד מן המצווים לא היה כשיר לצוות, יש לקבוע, כי הצוואה כולה בטלה… סבור אני, כי יש לקבל חלקית את ערעורו של המערער, באופן שהתיק יוחזר לבית משפט קמא, אשר יערוך בחינה דו-שלבית כמפורט להלן: ראשית יבחן בית משפט קמא מה היה מצבה של המנוחה עובר לחתימתה על צוואת 2010, באמצעות מינוי מומחה שיחווה דעתו בשאלת כשירותה של המנוחה לערוך צוואה, כדרישת סעיף 26 לחוק הירושה… עם קבלת חוות הדעת, תוך מתן זכות תגובה לצדדים, ואפשרות לחקור את המומחה, יכריע בית משפט קמא מחדש בשאלת כשירותה של המנוחה לערוך צוואה, וזאת על יסוד חוות דעתו של המומחה ושלל הראיות הנוספות בתיק, לרבות עדותו של הנוטריון. אדגיש, כי אין בקביעה זו כדי להביע כל דעה לגבי עדותו של הנוטריון והערכת בית משפט קמא את מהימנותו, עת מודע אני לפסיקה, לפיה ניתן להסתפק במקרים המתאימים בעדות הנוטריון, ולבסס על פיה הכרעה בדבר כשרות המצווה לערוך צוואה ולהבין משמעותה. אלא שסבור אני, כי מקום בו קיים תעוד רפואי, אשר מקים ראשית ראיה בדבר העדר כשרות מצווה לערוך צוואה, כדוגמת זה אשר הוצג בפנינו, יש להסתייע במומחה רפואי על מנת להכריע בסוגיה רפואית שבמומחיות, עת, ברי, כי אין זה מן הנמנע, שחוות הדעת לא תהא תואמת את עמדת הנוטריון. במקרה כגון דא, ועל אף שמדובר בהכרעה לא פשוטה כלל ועיקר, יהא על בית המשפט להכריע על פי מאזן ההסתברות והתשתית הראייתית הכוללת…"

ע"ר 15431-09-20

פסק דין (4.8.21) של בית המשפט לעניני משפחה באשדוד, שנפתח כך: "האם צוואה שנערכה בין הורים, בנם וכלתם (להלן: 'בני הזוג') תחשב כ'צוואה הדדית' בהתאם להוראות סעיף 8א לחוק… זו השאלה אותה יש לבחון במסגרת הערעור המונח בפני על החלטת כבוד הרשם לעניני ירושה, לדחות בקשה לקיום צוואת האם המנוחה".

בסקירה "צוואות הדדיות – היבטים (וקשיים) פרקטיים" ציינתי, כי "ישנה דעה, כי למרות שבחוק נכתב במפורש כי בני זוג רשאים לערוך צוואות הדדיות, לא מדובר בזכות 'בלעדית' לבני זוג, ואין בכך לשלול מאחרים (למשל – אחים) את הזכות לערוך גם כן צוואות הדדיות (ולמעשה, גם בני זוג שערכו צוואות הדדיות לפני התיקון לחוק, עשו זאת מבלי שהיתה לכך התיחסות בחוק), אך לדעתי, סעיף 8א אינו מתיישב עם פרשנות כזו". פסק הדין עוסק בצוואה "לא שגרתית", בלשון המעטה (אישית, טרם נתקלתי בצוואה שכזו…) שנערכה לכאורה "במשותף", לא רק על ידי בני זוג – אלא גם על ידי בנם וכלתם. מדובר אמנם בנסיבות יוצאות דופן – ובין היתר, נפסק כי אין לתת לצוואה תוקף, מכיוון שהבן ואשתו היו מעורבים בעריכת הצוואה, או משום שהם היו "לכל הפחות עדים לעשייתה" – אך לעניננו רלוונטית במיוחד העובדה, כי בית המשפט אימץ את הדעה הרווחת (כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטות ובפסקי דין אחרים), לפיה רק בני זוג יכולים לערוך צוואות הדדיות.

"ביום 22/06/2011 ערכו המנוחים ל.ש ואשתו ל.י וכן בנם מר פלוני (להלן: 'המערער') וכלתם, הגב' פלונית  (ביחד להלן: 'בני הזוג פלונים') צוואה משותפת. עיקרי הצוואה הם כדלקמן:

'1. זוהי צוואתנו האחרונה וכל צוואה אחרת שנעשתה על ידינו בין בכתב ובין בעל פה, מבוטלת בזאת.

2. אנו הח"מ י' וש' מצווים את כל רכושנו מכל מין וסוג שהוא, לרבות המשק במושב, לנותר מאיתנו בחיים, לאחר אריכות ימי חיי שנינו הרינו מצווים את כל רכושנו מכל מין וסוג שהוא לבננו וכלתנו, בחלקים שווים כדלקמן: פלוני 1/2, פלונית 1/2.

אנו הח"מ פלוני ופלונית מצווים את כל רכושנו מכל מין וסוג שהוא לנותר מאיתנו בחיים. לאחר אריכות ימי חיי שנינו הרינו מצווים את רכושנו כדלקמן: במידה וש' וי' ל' בחיים בעת פטירתנו, הרינו מצווים את הסך של 1,000 ש"ח לכל אחד מהם, שאר רכושנו מכל מין סוג שהוא יחולק בין שני ילדינו בחלקים שווים כדלקמן: נ' 1/2, ח.ת 1/2. במידה וההורים ילכו לעולמם לפנינו, הרינו מצווים את כל רכושנו מכל מין וסוג שהוא לשני ילדינו בחלקים שווים: נ' 1/2, ח.ת 1/2…'

…צוואת המנוח קוימה ביום 05/12/2011, ובקשה לקיום צוואת המנוחה הוגשה לרשם לעניני ירושה. ביום 24/08/20 ניתנה החלטת כבוד הרשם… שם קבע כי המסקנה העולה מהוראות סעיף 8א(א) לחוק… הינה… [כי] רק בני זוג רשאים לעשות צוואות הדדיות. בנסיבות אלו, קבע שמאחר ובני הזוג פלונים היו מעורבים בעריכת צוואת המנוחה, הרי הוראות הצוואה בטלות בהתאם להוראות סעיף 35 לחוק הירושה, ובנסיבות אלו, הבקשה לקיום צוואת המנוחה, נדחתה על ידו. בשולי החלטתו, ציין כי הגם שקוימה צוואת המנוח, הרי שבעת מתן החלטה בנושא, לא נתן דעתו לענין ובראיה לאחור, הורשת כל רכושו לאשתו תואמת את הוראות סעיף 8א לחוק. אשר לציווי למערער ופלונית כ'יורשים אחר יורש', נראה כי ההוראה בטלה לאור הוראות סעיף 35 לחוק, וככל שתוגש בקשה בענין, יידרש לכך. המערער שלא השלים עם החלטת הרשם לעניני ירושה, הגיש ערעור על החלטה זו…"

לא ארחיב בענין טענותיהם של המערער ושל המשיב (האפוטרופוס הכללי), עליהן ממילא ניתן ללמוד מהכרעת בית המשפט: "הוראות סעיף 8א לחוק… חוקקו במסגרת תיקון מספר 12 לחוק, אשר נכנס לתוקפו ביום 01/08/2005 והסדיר את מוסד הצוואות ההדדיות, אשר עורר קושי משפטי עד אותה העת". בית המשפט דן בדברי ההסבר שנלוו להצעת התיקון לחוק, ובדברים שנאמרו בדיונים שהתקיימו בועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, מהם עולה, לגישתו, כי "…מטרת החוק [התיקון לחוק – ד.ר.] היתה ברורה, עריכת צוואה על ידי בני זוג בלבד, ומתוך רצון להגן על אינטרס ההסתמכות של שני בני הזוג, וזאת באמצעות הגבלת האפשרות של כל אחד מבני הזוג לשנות את הצוואה ההדדית, על אף שמדובר בעקרון המנוגד לעקרון החופש לצוות, שהוא עקרון על בכל הנוגע להוראות החוק. בנסיבות אלו, ושעה שמטרת החוק היתה להגן על בני הזוג בלבד ועל מנת שיישארו מוגנים גם לאחר פטירת בן הזוג, איני מוצאת כיצד ניתן להכשיר צוואה שנערכה על ידי בני הזוג יחד עם בנם וכלתם. משכך, אני קובעת שאף אם לא נרשמה בהוראות החוק המילה "בלבד", והיא הושמטה מנוסח הצעת החוק, אשר אושר בחוק… זו היתה כוונתו המפורשת של המחוקק, וכך גם עולה מהפרשנות המילולית של הסעיף לפיה בני זוג רשאים לערוך צוואות הדדיות ולא אדם אחר… אמנם, ב"כ המערער היפנה להערת אגב מעמ"ש 66014-03-15, שם נרשם כי יכול ויהיו צוואות הדדיות שלא על ידי בני זוג בלבד, ברם, יש לזכור כי מדובר בהערת אגב בלבד שאינה מחייבת, ולא בקביעת פסק הדין. בנוסף, ומעיון בפסק הדין אליו היפנה המערער, מצאתי כי באותו מקרה, מצא בית המשפט מקום להכשיר צוואה בין אם לבנה, בהסתמך על העובדה שבהוראות החוק שתוקן, נקבע כי אלו לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנערכו לפני תיקון 12 לחוק, ולא בהסתמך על התיקון…

אשר לטענת המערער, לפיה הרשם הכשיר צוואתו הקודמת של המנוח ובכך שאינו מכשיר הצוואה הנוכחית קיימת פגיעה במדיניות משפטית, איני מקבלת הטיעון, ואין בפגם שנעשה בעבר על ידי הרשם, בכדי להכשיר ביצועו של פגם נוסף. מדיניות משפטית ראויה מחייבת מתן פסק דין נכונים וראויים ובהתאם לאמור בהוראותיו המפורשות של החוק. מה גם שצודק כבוד הרשם עת קבע, כי אף בחינת צוואת המנוח תביא לתוצאה דומה, שכן המנוח ציווה כל רכושו לאשתו המנוחה, וביחס לציווי לבני הזוג לוי [בני הזוג פלונים – ד.ר.] הרי שציווי זה ממילא מתבטל לאור הוראות סעיף 35 לחוק. המערער הוסיף וטען כי שגה הרשם כשקבע כי המערער ופלונית היו מעורבים בעריכת הצוואה… שכן לא התקיימו הוכחות בענין ולא הוכח כי בני הזוג לוי היו מעורבים בעריכתה. עם כל הכבוד, טענה זו אין בידי לקבל… בענין הנדון ושעה שאין מחלוקת שמדובר בצוואה שעליה חתומים בני הזוג פלונים, אין מקום לקיים הוכחות בסוגיה האם הם מעורבים בעריכת הצוואה… עוד אציין כי הוראת סעיף 35 לחוק הקובעת בטלותה של הוראת צוואה, המזכה מי שהיה מעורב, הינה חזקה שבדין והיא אינה ניתנת לסתירה… בנסיבות אלו ונוכח חומרת התוצאה של מעורבות בעריכה, נטו בתי המשפט לפרש הסעיף בצמצום ובענין זה נקבע שעל מנת שצוואה תתבטל בשל מעורבות הזוכה, צריך שיתקיים אחד מאלה: הזוכה ערך את הצוואה; הזוכה היה עד לעשייתה; הזוכה לקח באופן אחר חלק בעריכתה… בנסיבות דנן ושעה שאין מחלוקת כי בני הזוג פלונים שחתומים על הצוואה כמצווים היו לכל הפחות עדים לעשייתה ולקחו חלק בעריכתה, די בכך בכדי להביא לבטלות הסעיף בצוואה המזכה אותם… ואיני מוצאת כל רלוונטיות לעובדה שהצוואה נערכה בפני נוטריון. כך גם לא מצאתי מקום ליתן כל משקל להסכמת היורשים על פי דין ליתן תוקף לצוואה, ואין באמור בכדי ליתן תוקף לצוואה שגויה, שלא ניתן לקיים חלקיה, ואין מדובר בפגם הניתן לתיקון על ידי בית משפט כאמור בהוראות סעיף 25 לחוק. בענין זה יוער, ששעה שקיימת הסכמת היורשים לקיום הצוואה, ניתן להגיש בקשה למתן צו ירושה ובצירוף ההסתלקויות הרלוונטיות של היורשים על פי דין".

תוספות ועדכונים

16.3.22

פסק דין מיום 2.3.22, שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרת ערעור (עמ"ש 52719-06-20) על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה, שדחה את תביעת המערער להצהיר שיש תוקף למסמכי העברה ללא תמורה, של מחצית מבית שהעניקה לו אמו המנוחה. המערער (א') והמשיב (ב') הינם ילדיהם של ח' ז"ל (להלן גם 'האב') ושל ע' ז"ל (להלן גם 'האם').

רקע עובדתי כמתואר בפסק הדין: "ביום 17.6.04 [לפני הוספתו, בשנת 2005, של סעיף 8א לחוק הירושה – ד.ר.] ערכו האב והאם (להלן: ההורים) צוואה הדדית (להלן: הצוואה ההדדית) לפיה כל אחד מצווה את רכושו לנותר בחיים כיורש ראשון, ולאחר פטירת שניהם, יקבל ב' את ביתם והמקרקעין שעליו הוא בנוי (להלן: הבית) ואולם זאת בתנאי שיעביר לא' בית אחר שבבעלותו. ההורים הסבירו בצוואה ההדדית כי הנימוק לכך הוא שא' 'הצליח להגיע למעמד מכובד, באחוזה יפה וגדולה… לעומת זאת ב', נשאר עם בית קטן מאוד'. כמו כן, בצוואה ההדדית נקבע שיתרת רכושם של ההורים תועבר לשני הבנים בחלקים שווים. ביום 8.6.09 נפטר האב וביום 4.2.13 קוימה הצוואה ההדדית. ביום 20.3.13 ערכה האם צוואה בכתב ידה (להלן: צוואת 2013). בצוואת 2013 כתבה האם שהיא יודעת שהאב הוריש את חלקו בבית לב' ואולם היא מצווה כי חלקה בבית (מחצית) יועבר לא', כך שאחרי מותה יהיה הבית שייך לשני הבנים בחלקים שווים וגם שאר רכושה יחולק בין שני בניה בחלקים שווים. בעקבות קיום הצוואה ההדדית, נרשמה האם ביום 12.3.14 כבעלת מלוא הזכויות בבית בלשכת רישום המקרקעין. ביום 16.4.14 חתמה האם על תצהיר מתנה בפני עו"ד אברבנאל, לפיו היא מעניקה במתנה מחצית מזכויותיה בבית לא'. בו ביום חתם גם א' על תצהיר קבלת מתנה ושניהם חתמו על טופס מש"ח ועל שטר העברת זכות שכירות בפני עו"ד אברבנאל שאישר את חתימתם (להלן: ההסכם). ביום 21.5.14 חתמה האם על הסכם עם ב' לפיו היא מעבירה לו ללא תמורה את כל זכויותיה בבית וזאת ללא זכות חזרה, וכמו כן היא מעניקה לו זכויות של דייר מוגן בבית לכל ימי חייו (להלן: ההסכם עם ב'). ביום 19.6.14 חתמו האם וא' על ייפויי כוח בלתי חוזרים שבהם הסמיכו את עו"ד אברבנאל לפעול לרישום המתנה ע"ש א' בלשכת רישום המקרקעין. ביום 22.6.14 נרשמה הערת אזהרה לטובת ב' בלשכת רישום המקרקעין על מלוא הזכויות בבית בהתאם להסכם עמו. בחודש יולי 2014 שילם א' מס רכישה עבור קבלת הבית במתנה מהאם ורמ"י אישרה את העברת מחצית הזכויות בבית ע"ש א' ביום 1.7.14. ביום 8.7.14 חתמה האם על צוואה בעדים במשרדו של ב"כ המשיב, שבה היא חזרה על האמור בצוואה ההדדית. עו"ד אברבנאל פנה ללשכת רישום המקרקעין על מנת לרשום את זכויותיו של א' במחצית הבית  בהתאם להסכם, ואולם התברר לו ששבוע קודם נרשמה הערת אזהרה לטובת ב' בהתאם להסכם עמו ולכן הוא לא יכול היה להשלים את רישום מחצית הבית ע"ש א' בהתאם להסכם. לאור זאת, הגיש המערער ביום 4.11.14 תביעה כנגד אמו וכנגד ב' שבמסגרתה עתר למתן פסק דין הצהרתי שיקבע שהמתנה הושלמה על פי ההסכם וכי ביהמ"ש יורה על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובת ב' וכן יורה על רישום מחצית מהבית על שמו. ב' טען בכתב הגנתו שיש לדחות את התביעה וכי א', לאחר שנודע לו על הצוואה ההדדית, לחץ, כפה, איים והשפיע בהשפעה בלתי הוגנת על האם והחתים אותה בגיל 89 על ההסכם ללא הסכמתה, בניגוד לרצונה 'ותוך ניצול לרעה של מצבה הקוגניטיבי'. לדבריו, עסקת המתנה שא' רוצה לאכוף לא משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של האם. ב' טען גם, שאמו אמרה לו שהיא עומדת מאחורי מה שנכתב בצוואה ההדדית ויש לבטל את עסקת המתנה וההסכם ולדחות את התביעה. האם העידה בעדות מוקדמת בביהמ"ש קמא ביום 5.2.15 והגישה כתב הגנה ביום 9.3.15. בכתב ההגנה טענה האם שהיא מסכימה לתביעה והיא מעונינת שמחצית הבית יעבור לא' ומחצית לב'. לטענתה, כשהיא חתמה על ההסכם עם ב' היא התכוונה להעביר לו רק מחצית מהבית ורצונה גם כיום הוא שכל הזכויות בבית יחולקו שווה בשווה בין שני בניה".

פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה (בתמצית): "ביום 10.4.20 ניתן פסק דינו של ביהמ"ש קמא שהורה על דחית התביעה… כמה ימים לאחר מתן פסק הדין נפטרה האם. לאחר פטירתה, החל להתנהל הליך משפטי בכל הקשור לקיום צוואתה, שעודנו תלוי ועומד… [נפסק כי] מאחר שהאם חתמה על צוואה הדדית, ולמרות שהצוואה נערכה לפני תיקון 12 לחוק הירושה… ההורים ביקשו להגביל את יכולתו של הנותר בחיים לשנות את הצוואה ההדדית. כמו כן, רצונה האמיתי של האם היה לא היה לסטות מהצוואה ההדדית.. יש לראות 'בנסיבות עריכת הצוואה ובניסוחה, כוונה מפורשת ומשתמעת להגביל האחד את השני בשינוי הצוואה' ולכן האם לא היתה רשאית לשנות את הצוואה ההדדית ולהעביר מחצית מהבית לא'…"

לאחר סקירת טענות הצדדים בערעור, נפסק, בין היתר: "בית משפט קמא ביסס את פסק דינו על שתי קביעות: הראשונה – שהאם לא יכולה היתה להעניק את המתנה למערער לאור הצוואה ההדדית, והשניה – שלאם לא היתה גמירות דעת לחתום על ההסכם" {הערה: בתוספת זאת אתייחס רק להכרעה בנוגע לקביעה הראשונה – ד.ר.} "בכל הנוגע לקביעה הראשונה – דעתי שונה. סעיף 42(א) לחוק הירושה קובע ביחס לצוואה שיש בה הוראת יורש אחר יורש כי: 'הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון, אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה'. אין כל הגבלה על העברה [ב]חיים ביחס לכל העזבון שקיבל היורש הראשון. בצוואה ההדדית לא הוגבלה זכותו של הנותר בחיים לעשות ברכוש שקיבל מעזבון בן זוגו ככל שיחפוץ ללא כל מגבלה. הצוואה ההדדית נערכה לפני שנחקק סעיף 8א לחוק הירושה בשנת 2005, ובע"א 10807/03 זמיר נ' גמליאל… נקבע בדעת הרוב, כי גם כאשר מדובר בצוואה הדדית, רשאי הנותר בחיים להעביר בחייו את מה שירש לצד ג', כל עוד לא הוטלה כל מגבלה על כך בצוואה. כפי שנקבע בע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן… במקום שהמצווה ציווה באופן של יורש אחר יורש, רשאי היורש הראשון – מבחינה משפטית – לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, לרבות  לכלות את נכסי העזבון. בע"א 598/75… נקבע כי: 'רוח כל צוואה כזאת ליורש לאחר יורש היא שהראשון ישמור על הנכסים במידת האפשר והמתחייב מן הנסיבות, להנאתו של היורש השני. אבל אין זאת אלא חובה מוסרית שאין בצדה חובה משפטית'. כב' השופט רובינשטיין ציין בבע"מ 9095/16 כי: 'וכשלעצמי – בגדרי תום הלב החופה על המשפט האזרחי הישראלי… יתכן במקרים מסוימים שהדבר יהפוך לחובה משפטית, אם שלא בתום לב עשה היורש הראשון כדי להכשיל את זכאות היורש השני'. במקרה דנן, לא קיימת אף פגיעה בהסתמכותו של האב, מאחר שהאם לא העניקה למערער את מלוא זכויותיה בבית אלא רק מחצית מהן – את חלקה שהיה שלה מלכתחילה ואשר לא הגיע אליה כתוצאה מהצוואה ההדדית. האם לא סיכלה את רצון האב להעניק את חלקו בבית – מחצית – למשיב בלבד. אין כל הצדקה להגביל את זכותה של האם לעשות במחצית שלה בבית כרצונה גם אחרי פטירת האב, והגבלה כזו פוגעת בזכות היסוד שלה להיות חופשיה לצוות כראות עיניו ברכושה. לפיכך, לא היה כל פסול בהענקת מחצית מהזכויות בבית למערער ועצם עריכת הסכם המתנה היה חוקי. אף המשיב אישר בחקירתו שהאב לא הגביל את האם בצוואתו והאם יכולה היתה להעביר את הרכוש שירשה מהאב למי שתחפוץ…"

***

הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן