עדים לצוואות (ו'מרכיבי יסוד' לפי חוק הירושה)

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

{הסקירה המקורית – בדומה ליתר הסקירות באתר – התיחסה למציאות נכון למועד עריכתה; אך ראו עדכון מיום 1.9.21, בנוגע לתזכיר חוק הירושה (תיקון מס'…), התשפ"א-2021; וראו סקירה זאת, שענינה תיקונים שבוצעו בחוק הירושה, במסגרת "חוק התכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2023 ו-2024), התשפ"ג-2023" ("חוק ההסדרים 2023"; ס"ח 3046, 6.6.23)}

***

{הבהרה: סקירה זו אמנם תתמקד ב"צוואה בעדים", אך לא תעסוק "רק" בכך…}

לפי סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו", ולפי סעיף 2 לחוק, "היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה; הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה".

ישנם ארבעה סוגי צוואות (סעיף 18 לחוק הירושה): "צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה".

צוואה בכתב יד (סעיף 19 לחוק), "תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותחתם בידו". במהלך כל שנות עיסוקי בתחום, זכורים לי מקרים ספורים בלבד של הגשת בקשה לקיום צוואה בכתב יד.

צוואה בעדים (סעיף 20 לחוק), "תהיה בכתב, תצוין בתאריך ותחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור". צוואה בעדים הינה הצוואה השכיחה ביותר (לא רק כשמדובר בצוואה "רגילה", אלא גם כשמדובר בצוואות הדדיות – אשר יכולות להעשות גם בפני רשות, ואפילו בכתב יד).

לפי סעיף 22(א) לחוק הירושה, "צוואה בפני רשות תעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם של בית משפט או רשם לעניני ירושה, או בפני חבר של בית דין דתי… או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית משפט, רשם לעניני ירושה או חבר בית דין דתי כאמור"; וסעיף 22(ז) לחוק הירושה מוסיף – "לענין סעיף זה, דין נוטריון כדין שופט".

צוואה בעל-פה הינה הנדירה, והמיוחדת, מבין כל סוגי הצוואות. לפי סעיף 23(א) לחוק הירושה, "שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו"; ולפי סעיף 23(ג) לחוק, "צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים". מספר הבקשות לקיום צוואות ממין זה הינו זעום, ובכל מקרה, הן מועברות "אוטומטית" מן הרשם לעניני ירושה לדיון ולהכרעה בבית משפט (וכך נקבע בסעיף 67א(א)(3) לחוק הירושה).

מן האמור לעיל עולה כי לגבי כל אחד מארבעת סוגי הצוואות, נקבעו בחוק הירושה דרישות קונקרטיות. אך לפי סעיף 25(א) לחוק הירושה ישנה אבחנה בין "מרכיבי יסוד" – אשר חייבים להתקיים לגבי כל סוג צוואה; בעוד שפגמים בקיום יתר הדרישות, לא בהכרח יובילו לפסילת הצוואה: "התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23, או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור".

מרכיבי היסוד של כל אחד מסוגי הצוואות מפורטים בסעיף 25(ב) לחוק הירושה, ולעניננו רלוונטיים מרכיבי היסוד של צוואה בעדים: "הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים". כלומר, "מרכיבי היסוד" שחייבים להתקיים בצוואה בעדים הינם "צוואה", "בכתב", אשר "המצווה הביאה בפני שני עדים". אך ניתן "להכשיר" במקרים מסוימים פגמים אחרים: על הצוואה לא מצוין תאריך; המצווה לא חתם על הצוואה, או שחתימתו לא נעשתה לאחר שהצהיר בפני העדים "שזו צוואתו"; אישורם של שני העדים (או אחד מהם) לא ניתן "באותו מעמד"; חסרים אישור או חתימה (של אחד העדים או של שניהם) "על פני הצוואה", או שנוסח האישור אינו כאמור בסעיף 20 לחוק; וכו'. כך, למשל, יכולה להתווסף חתימת אחד העדים (או שניהם) במועד מאוחר ממעמד חתימת המצווה.

אולם מדובר בענין המסור לשיקול דעת ביהמ"ש, ומותנה בכך ש"לא היה לבית המשפט ספק כי היא [הצוואה] משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה". מובן, כי ככל שהפגמים חמורים יותר – או רבים יותר – יקטן הסיכוי לקיום הצוואה. יתר על כן, על אף שפסילת הצוואה מסורה לשיקול דעת בית המשפט, גם לפגמים "קלים" יחסית עלולה להיות משמעות מרחיקת לכת, עקב העברת נטל הבאת הראיות (ולעתים אף נטל השכנוע) אל שכמו של המבקש את קיום הצוואה.

לפי תקנה 26 ("קיום צוואה פגומה") לתקנות הירושה, "קיים בית המשפט צוואה בכתב יד על אף העדר חתימה או תאריך, או שקיים צוואה על אף פגם בחתימתם של המצווה או של העדים או בתאריך הצוואה או בהליכים המפורטים בסעיפים 20 עד 23 לחוק או בכשרותם של העדים… תצוין העובדה בהחלטתו ויפורשו נימוקיה".

הדרישות המפורטות בסעיף 20 לחוק הירושה, אשר לחלקן יסודות עובדתיים ולחלקן יסודות ראיתיים, נועדו להעמיד את המצווה על חשיבות המעמד, ובעיקר להבטיח כי הצוואה משקפת את גמירות דעת המצווה ביחס לעריכת הצוואה ולתוכנה.

אמנם, לא אחת נחתמת צוואה בעדים, בין היתר בפני עורך הדין אשר הכין אותה, המשמש בעצמו כ"עד" (ובפני עד נוסף, כמובן) – אך הדבר אינו הכרחי, ונדרש להקפיד רק שלא תתקיים באף אחד מן העדים הוראת סעיף 24 ("פסלות עדים") לחוק הירושה: "קטין ומי שהוכרז פסול-דין אינם כשרים להיות עדים לעשיית צוואה לפי סימן זה". כאמור, סעיף 25(א) לחוק הירושה מתייחס, בין היתר, לפגם "בכשרות העדים" כאל פגם אשר לא בהכרח יפסול הצוואה (זהו הפגם היחידי הנזכר בסעיף 25(א), שמקורו אינו בסעיפים 19, 20, 22 או 23 לחוק).

פרט להוראת סעיף 24 לחוק הירושה, חלות על העדים הוראות נוספות, ובמיוחד הוראת סעיף 35 לחוק: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה" (במקרה זה לא מדובר על "כשרות העדים").

כשמדובר בצוואה בעל-פה, קובע כאמור סעיף 23(א) לחוק הירושה, כי "שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו"; בסעיף 23(ב) נקבע, "דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשית הצוואה, יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לעניני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם". רק לגבי צוואה בעל-פה – וליתר דיון, לגבי "זכרון הדברים" – יש חובת הפקדה. יובהר כי למרות שמדובר באותו מונח, קיים שוני מהותי בין עדים ל"צוואה בעדים", לבין עדים לצוואה "בעל-פה" (ולא בכדי, "מוחרגת" צוואה בעל-פה, מטעמים ברורים, מהוראת סעיף 24 לחוק הירושה, שצוטטה לעיל) וגם במהות ה״הפקדה״. מכל מקום, מדובר כאמור בצוואות נדירות מאד.

בכתבה שפורסמה נכתב כי צוואה נפסלה לאחר שעדה "ציינה שלא נכחה בכל הטקס, לא הייתה עדה לכתיבה, לא קראה את הצוואה ולא דיברה עם המנוחה"; ניתן להניח כי בכתבה לא הובאו פרטים מדויקים לגבי פסה"ד הנזכר בה: אמנם, העדים חייבים להיות נוכחים בעת חתימת המצווה על הצוואה (או לפחות בעת שהמצווה "הביא בפניהם״ את צוואתו), אך הם כלל אינם צריכים להיות "עדים לכתיבת הצוואה" ואף לא "לקרוא את הצוואה".

לעתים עשוי המצווה להעדיף לחתום על צוואה בפני נוטריון, על פני חתימה בפני [שני] עדים; למשל, אם המצווה אינו מעונין כי איש מלבד הנוטריון יידע כי ערך צוואה; כאשר ישנו קושי לאתר עד כשיר נוסף; וכו'. בניגוד לעדים ל"צוואה בעדים" (אשר כלל אינם צריכים לדעת מהן הוראות הצוואה), צוואה בפני "רשות" (לרבות נוטריון) כרוכה ב"אמירת דברי הצוואה בעל-פה" או ב"הגשת דברי הצוואה בכתב". באישור נוטריוני בדבר עשיית צוואה בפני הנוטריון, מצוין בין היתר כי המצווה הצהיר מרצונו החופשי כי זו צוואתו.

עדכונים ותוספות

19.11.19

ביום 25.7.19 ניתן במסגרת ת"ע 48931-03-19, פסק דין מעניין (פורסם ב"נבו"), אשר עסק בשאלה, "האם ניתן לתת צו קיום צוואה למסמך הנושא כותרת 'צוואה', אשר נחתם לפני עד אחד בלבד, ואשר אודות תוכנו וחתימתו סיפרה המצווה לאחר מכן לאדם נוסף לו מסרה עותק מהמסמך?"

על פי העובדות המתוארות בפסק הדין, המנוחה נפטרה בעת שהיתה אלמנה ואם לארבעה ילדים. בתה של המנוחה הגישה בקשה למתן צו לקיום צוואה, עליה חתום כעד עורך דין פלוני, בלבד. על פי המסמך, אשר כותרתו "צוואה", ציוותה המנוחה לבתה, את כל הרכוש הרשום על שמה בלשכת רישום המקרקעין. שניים מבניה של המנוחה הגישו התנגדות לבקשה לקיום צוואה, וטענו כי המסמך אינו עונה על הגדרת "צוואה בעדים", הואיל והוא לא נחתם בפני שני עדים כנדרש.

הבת טענה, כי הצוואה הובאה בפני שני עדים, בסמוך לחתימת המנוחה, ועל כן מדובר בצוואה העומדת בדרישות הדין. נטען כי מיד לאחר חתימת האם בפני עורך הדין, היא מסרה את הצוואה לבנה הרביעי, ביקשה ממנו לקרוא את הצוואה ואף הבהירה לו כי זו צוואתה (עובדות אלו אושרו בתצהיר של אותו בן), ולפיכך "במועד עריכת הצוואה היו קיימים שני עדים לקיומה של הצוואה ולרצונה של המנוחה כי זו הצוואה שברצונה לקיימה". לטענת הבת, העדר חתימה של עד על צוואה, אינו פוסל את הצוואה, ויש לקיימה, ככל שבית המשפט שוכנע כי זה היה רצון המצווה. הצוואה אמנם נחתמה בפני עד אחד, אך היא הובאה מיד לידיעתו של עד נוסף (הבן הרביעי), אשר ברור מתצהירו של אותו עד, כי ראה את הצוואה מיד ובסמוך למועד עריכתה, וכי אמו המנוחה הבהירה לו כי זה רצונה, ומשכך, ניתן לטענת הבת "לרפא" את הפגם ה"צורני" שנפל בצוואה.

לעומת זאת, טענו הבנים המתנגדים, לא מדובר בצוואה, שכן המסמך אינו עומד בתנאי סעיף 20 לחוק הירושה. העדר שני עדים שאישרו בכתב באותו מעמד כי המנוחה חתמה בפניהם, הוא פגם מהותי, שלא ניתן לריפוי. יתר על כן, לא היה חולק, כי עורך הצוואה הסביר למנוחה כי ללא חתימות שני עדים, אין מדובר בצוואה כלל, וחרף זאת לא רצתה המנוחה שינכח עד נוסף במועד החתימה, וממילא אין מדובר בצוואה. להשלמת התמונה, הוסיפו המתנגדים וטענו, כי תצהירו של הבן הרביעי הוגש בשיהוי ניכר, והוא אף נמנע מלהצהיר כי שימש כ"עד לצוואה" (וציין רק כי אמו המנוחה סיפרה לו בדיעבד על הצוואה שערכה כביכול).

בית המשפט הדגיש בפתח הכרעתו, כי הוא אינו רשאי לתת תוקף של צוואה, למסמך אשר לא מתקיימים בו מרכיבי היסוד, בהתאם לסוג הצוואה הרלוונטי (במקרה זה, נטען כי מדובר ב"צוואה בעדים"). בנסיבות המקרה, אין חולק כי לא מתקיימות במסמך כל הדרישות המפורטות בסעיף 20 לחוק הירושה, משום שלא חתומים עליו שני עדים, אלא עד אחד בלבד. השאלה היא, האם מתקיימים במסמך מרכיבי היסוד של צוואה בעדים, המאפשרים קיום צוואה, בנסיבות המתאימות, למרות פגמים שנפלו בה; ובאופן ספציפי (בהנחה שתתקבלנה כל הטענות העובדתיות שנטענו על ידי הבת) – האמנם הביאה המנוחה את המסמך הנחזה להיות צוואה "בפני שני עדים"?

בית המשפט בחן את ספרות המלומדים ואת הפסיקה, אשר עמדו על כך, שקיומם של שני עדים מהווה בסיס לצוואה בעדים; וכי דרישות החוק, בכל הנוגע להצהרת המצווה ואישור העדים, באות להפנות את תשומת לב העדים, לכך שעליהם לוודא, ולדעת, במעמד החתימה על הצוואה, וכחלק מרצינות המעמד וחשיבות המסמך – כי המצווה מבין היטב שזו צוואתו, ורוצה בה. בית המשפט קבע, כי בנסיבות המקרה הנדון, כלל לא נטען (לא על ידי הבת ולא על ידי הבן הרביעי), כי אמם המנוחה ביקשה מבנה לשמש כ"עד" לצוואתה, והוא עצמו כלל לא סבר – "בזמן אמת" – כי נטל חלק במעמד עשית הצוואה. השאלה, האם האם עד לצוואה מבין את תפקידו, צריכה להיבחן "בזמן אמת", ולא בדיעבד. מהעובדות אף עלה, כי האם המנוחה עצמה, לא התכוונה, במעמד עשית הצוואה, כי בנה ישמש כ"עד" (ובאותו מעמד היא לא חפצה בהבאת המסמך בפני עד נוסף, ואף התנגדה לנוכחות עד נוסף, למרות שהוסבר לה, כאמור, כי על פי הדין, בהעדר עד נוסף, לא ניתן יהיה לתת למסמך תוקף של צוואה).

לסיכום, נקבע כי למרות שניתן, במקרים מתאימים, להורות על קיום צוואה למרות העדר חתימת עדים, ואף לקיים צוואה שהובאה בפני העדים במועד מאוחר למועד החתימה, ברור שיש חובה להביא את הצוואה בפני שני עדים. יש לדרוש כי במעמד עשית הצוואה, המצווה התכוון להביא את צוואתו בפני שני עדים, וכן כי העדים יבינו מה מעמדם ותפקידם. מקום בו לא התבקשו שני עדים לשמש כעדים לצוואה, המצווה לא התכוון להביא את צוואתו בפני שני עדים, ולא נכחו במעמד עשית הצוואה שני עדים (אשר הבינו את תפקידם) – לא מתקיימת הדרישה "והמצווה הביאה בפני שני עדים". בוודאי שלא ניתן לקבל גישה, לפיה שיחה בין מצווה למאן דהוא, במהלכה מציג המצווה את הצוואה לבן שיחו, ומספר לו אודותיה, יהא בה כדי לענות על הדרישה הנ"ל. קבלת גישה זו תחטא לתפקידם של עדי הצוואה, ולא יהיה בה כדי להלום את דרישת רצינות מעמד הצוואה.

26.3.20

ראו סקירה זאת שענינה פסק דין שעסק בביטול צוואה בפני עד אחד בלבד.

עדכון (1.9.21): "תזכיר חוק הירושה"

{לגבי התזכיר – ראו גם סקירה זאת; וראו סקירה זאת – לגבי "חוק ההסדרים 2023"}

ביום 30.3.21 פורסם (להערות) תזכיר חוק הירושה (תיקון מס'…), התשפ"א-2021 ("התזכיר"), שכלל תיקונים מוצעים רבים, מהותיים ומשמעותיים בחוק הירושה.

הסקירה לעיל – כיתר הסקירות באתר – התיחסה למציאות נכון למועד פרסומה, ולכאורה התזכיר אינו רלוונטי; יתר על כן, התזכיר עודנו בגדר הצעה בלבד (ולא ניתן "להתנבא" מתי, אם בכלל, יקרום עור וגידים, כולו או חלקו, ומהם השינויים שיחולו בו עד אז). יצוין בהקשר זה, כי בין השנים 1999-2006, דנה "ועדה לתיקון חוק הירושה" (בראשות שופט בית המשפט העליון בדימ' יעקב טירקל), ברפורמה נרחבת בדיני הירושה. המלצות הועדה גובשו לנוסח, אשר שולב כחלק מ"הצעת חוק דיני ממונות" ("הקודקס האזרחי"), שיזם משרד המשפטים (ופורסם ביום 15.6.11); אך עד כה, הצעת חוק דיני ממונות נותרה בגדר הצעה בלבד (ובמרוצת השנים בוצעו בחוק תיקונים מעטים – אם כי חלקם בהחלט חשובים).

למרות שגם התזכיר עודנו, כאמור, בגדר הצעה בלבד, תובא להלן התיחסות תמציתית לחלק מן התיקונים שהוצעו במסגרתו (בהיבטים בעלי רלוונטיות לסקירה זאת):

[1] במסגרת התזכיר הוצע לבטל (בין היתר) את פיסקה 6 בסעיף 67א(א) לחוק, אשר חייבה העברת הליך מן הרשם לעניני ירושה אל בית המשפט לעניני משפחה, כאשר "בצוואה נושא הבקשה קיים פגם או חסר…" – ולהותיר את ההעברה לשיקול דעת הרשם.

לפי דברי ההסבר הנלווים, "הנסיון המצטבר מלמד, כי במרבית המקרים מדובר בפגם או חסר טכני במהותו, למשל, סתירה בין תאריכים, השמטת פרטים באישור העדים וכדומה. במקרים אלה, לרוב היורשים על פי דין, או הזוכים על פי הצוואה הקודמת התקינה, אינם מתנגדים לקיום הצוואה הנוכחית, חרף הפגם או החסר. לכן, מוצע לאפשר לרשם לעניני ירושה ליתן צווים גם במקרים האמורים, ולא לחייבו להעביר את הבקשות לבית המשפט" [כאמור בסקירה זאת, תיקונים ברוח זאת בוצעו בפועל במסגרת "חוק ההסדרים 2023"]

[2] במסגרת התזכיר הוצע לסמן את נוסח סעיף 20 לחוק ("צוואה בעדים תהיה בכתב, תצוין בתאריך ותחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור") כסעיף משנה (א), ולהוסיף אחריו שני סעיפי משנה חדשים, כדלקמן:

"(ב) נכתבה הצוואה בלשון שהמצווה אינו שומע אותה, תיקרא בפניו הצוואה בתרגום ללשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה בחתימתו; (ג) היה אחד העדים נוטריון, תהיה הצוואה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה, ושהצוואה נעשתה ביום ובמקום הנקובים בה כיום העשייה ומקומה".

לגבי סעיף משנה (ב) המוצע, צוין בדברי ההסבר הנלווים: "בהשראת הפסיקה וההוראות הנוגעות לצוואה בפני רשות, הוספה לדרישות הצורניות של צוואה בעדים דרישה חדשה… לפיה כאשר הצוואה נכתבה בלשון שהמצווה אינו מבין (מוצע לשמר את השימוש במונח המקראי 'לשון שהמצווה אינו שומע'), חייב מי שתירגם אותה למצווה, לציין את דבר התרגום בצוואה גופה. דרישה צורנית זו תיצור נטל ראיה, שהוכר למעשה בפסיקה, באשר לאמיתות של צוואה שנערכה  בשפה שאינה מובנת למצווה – אם לא יצוין דבר התרגום, יאלץ המבקש לקיים את הצוואה להוכיח לבית המשפט, כי הצוואה אכן אמיתית ומשקפת את רצון המצווה, וזאת בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה הקיים" {הערה: ראו תוספת מיום 12.10.23 להלן}

לגבי סעיף משנה (ג) המוצע, צוין בדברי ההסבר הנלווים, כי מוצע "ליתן מעמד ראייתי מועדף לצוואה בעדים, אם אחד מהם הוא נוטריון. המעמד המועדף יהא בדומה למעמדה הראייתי של צוואה בפני רשות".

[3] במסגרת התזכיר הוצע כי במקום סעיף 35 (הקיים) לחוק, יבוא:

"הוראת צוואה המזכה אחד מאלה, חזקה שנעשתה  בשל השפעה בלתי הוגנת: (1) מי שהיו בינו ובין המצווה יחסי אמון מיוחדים או יחסי תלות, למעט קרוב של המצווה או בן זוגו; (2) מי שערך את הצוואה, היה עד לעשייתה, לקח באופן אחר חלק בעריכתה, וכן בן זוגו או צאצאו של אחד מאלה, או צאצא של בן הזוג כאמור".

בדברי ההסבר הנלווים צוין: "על פי הוראות סעיף 35 לחוק הקיים, כאשר זוכה עורך את הצוואה או אף כשהוא נוטל חלק בעריכתה נוצרת חזקה חלוטה של השפעה בלתי הוגנת, דבר המוביל בהכרח לביטול הזכייה. הניסיון המצטבר בהפעלת הסעיף מלמד כי ההוראה קטגורית מדי ועל כן ניסו בתי המשפט, לאורך השנים, לצמצמה. מוצע, לכן, להפוך את החזקה החלוטה לחזקה הניתנת לסתירה, דבר שיקל על פרשנות הסעיף. עוד יודגש, כי לרשימת הזוכים שזכייתם תיצור חזקה של השפעה בלתי הוגנת, נוספו גם צאצאיו של מי שנטל חלק בעריכת הצוואה וצאצאיו של בן זוגו".

12.10.23

פסק דין (מתוקן) מיום 16.4.23 (פורסם ב"נבו"), שניתן בת"ע 45265-02-19. בתמצית, מדובר בבקשה לקיום צוואה בעדים, במסגרתה הורתה המנוחה את כל עזבונה לבנה (התובע); בתה של המנוחה (המתנגדת), הגישה התנגדות לקיום הצוואה, ועתרה למתן צו ירושה אחר המנוחה. לאחר סקירת טענות הצדדים, עמד בית המשפט על כך, כי "צוואה התקינה על פניה מבחינה צורנית, עומדת בחזקת כשרות, והנטל לפסול אותה מוטל על המתנגד לה. מאידך, צוואה פגומה אין לה את חזקת הכשרות, שכן קיומו של הפגם מעלה את החשד כי הצוואה אינה משקפת את רצונו של המצווה, לפיכך ועפ"י הוראות הדין, נטל השכנוע להוכיח שהצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה יעבור, לשכמו של מבקש הקיום, ובאם נותר ספק בלבו של בית המשפט, האם הצוואה משקפת את רצונו האמיתי והחופשי של המצווה, יפעל הספק לחובתו והצוואה לא תקוים…..

ומן הכלל אל הפרט: נבחן תחילה האם נפלו פגמים צורניים בצוואה שבפנינו, וזאת על מנת לקבוע על מי מוטל נטל השכנוע להוכיח את כשרותה/פסלותה, ולאחר כן נבחן את טענות המתנגדת לגופן. מהצוואה שפנינו עולים שני פגמים צורניים בולטים: א. באישור העדים לא נכתב כי המנוחה הצהירה בפניהם כי זו צוואתה, כנדרש בסיפא לסעיף 20 לחוק הירושה. העדר הצהרה זו של העדים, המבטאת את היסוד הראייתי לקיומו של היסוד העובדתי, הוכר בפסיקה כפגם צורני וככזה מעביר את נטל השכנוע… ב. מלשון הצוואה נראה כי המנוחה חתמה על הצוואה ביום 8.8.03 ואילו העדים חתמו ביום 20.8.03 – משכך נראה כי המנוחה לא חתמה בפני העדים על הצוואה כנדרש בדין. עפ"י לשון החוק, הדרישה כי המצווה ערכה צוואתה בפני שני עדים היא דרישת סף. נוכח הפגם האמור על בית המשפט להיווכח כי המצווה הציג הצוואה לפני שני עדים, והללו – שראו את המסמך ושמעו את דברי המצווה – מצהירים (או מעידים) לפני בית המשפט, כי המסמך שקיומו התבקש הוא הצוואה שהמצווה הביא בפניהם. רק משיוכח לבית המשפט, בתצהירים ו/או עדויות של  העדים, כי המצווה הביא את צוואתו בפניהם, וכי המסמך שקיומו התבקש הוא הצוואה שהמצווה הביא בפני שני העדים כאמור, יהיה בית המשפט רשאי (ובלבד שיתר התנאים לכך מתקיימים) לקיים צוואה בעדים שעשה המצווה (דנ"א 7818/00…) בעניננו ולענין זה הונחו בפני בית המשפט תצהירי עו"ד עורך הצוואה… ותצהירי העדים… אלו אף התייצבו לעדות בפני בית המשפט….."

בית המשפט ציטט מן העדויות שנשמעו בפניו, וקבע כי "…נראה כי למרות הפגמים שבצוואה… התקיימו בה מרכיבי היסוד שבצוואה בעדים… האם אוכל לומר כי במקרה שבפנינו אין לבית המשפט ספק כי הצוואה משקפת רצונה החופשי והאמיתי של המצווה – לטעמי לא, ואפרט. א.  ראשית, בתצהיר העדות הראשית שלו מאשר התובע כי אמו המנוחה לא ידעה קרוא וכתוב בשפה העברית. היא דיברה… כשפת אם והבינה גם עברית… ב. בנסיבות אלו, ובהמשך לטענת התובע כי לא נטל כל חלק בצוואת האם המנוחה, ובהינתן כי עו"ד… ציין בעדותו כי שוחח עם המנוחה בעברית בשאלות קצרות, שכן היו  לה קשיים בעברית… נשאל עו"ד…: 'ש. כאשר המנוחה הגיעה אליך למשרדך הצוואה הוכנה במקום לפי בקשתה או שהוכנה מראש? ת. הוכנה מראש. ש. איך היא שוחחה איתך המנוחה? ת. היא בקשר להכנת הצוואה לא שוחחה איתי. ש. אז איך ידעת מה לכתוב, מי שוחח איתך? ת. אני לא בטוח, עד כמה שאני זוכר, א.'… עו"ד… מאשר אם כן כי לא שוחח עם המנוחה באשר לתוכן הצוואה, והיא הוכנה מראש תוך שתוכנה מתואם עם אחר. העד… אישר אף הוא כי כאשר הגיעו למשרד עוה"ד, הצוואה היתה כבר מוכנה… בהמשך לעדות עו"ד… כי הוא לא שוחח עם המנוחה באשר לצוואה, מצפים היינו כי עובר לחתימת הצוואה, ייעשה הליך סדור לבירור רצון המנוחה, לתרגום הצוואה למנוחה, ולהבהרת משמעות הצוואה למנוחה, ולא היא. ראשית, הוברר כי ביום בו נחתמה הצוואה ע"י המנוחה נערך עבורה יפוי כח נוטריוני. עו"ד… נשאל והשיב לענין זה כדלקמן: 'ש. במעמד החתימה, במעמד עריכת הצוואה מה שנטען אתה טוען שהכנת לגברת המנוחה גם יפוי כח נוטריוני? ת. כן. ש. מישהו תירגם למנוחה את יפוי הכח הנוטריוני? ת. לא לא. ש. זאת אומרת, החתמת אותה על יפוי כח נוטריוני מבלי שידעה מה הוא אומר? ת. היא ידעה שזה נותן ל-א. סמכויות. ש. ביהמ"ש: איזה סמכויות? ת. ת. כל הסמכויות ביפוי כח. ש. אני רוצה להבין, יפוי הכח ייפה את כוחו של אדוני או של א.? ת. של א.. ש. ולמרות זאת אדוני לא השתמש בעד… כדי לתרגם, אנחנו מבינים מה המשמעות המשפטית של יפוי כח בלתי חוזר נוטריוני? ת. כן, אנחנו יודעים שאף אחד לא קורא יפויי כח במסמכים של הבנקים, וחותמים, כולם חותמים בלי להסתכל, בלי לראות, בלי לשאול. ש. זאת אומרת, אדוני טען שמי שמסר את הפרטים על הצוואה שהוכנה הוא הנתבע [צ"ל התובע]? ת. אני לא בטוח, אני חושב'… מדברי עו"ד… עולה כי הוא החתים את המנוחה על יפוי כח נוטריוני, בלא שתירגם עבור המנוחה [את] המסמך עליו חתמה, תוך שציין כאמור: 'אנחנו יודעים שאף אחד לא קורא יפויי כח במסמכים של הבנקים, וחותמים, כולם חותמים בלי להסתכל, בלי לראות, בלי לשאול'. הדבר מדבר בעד עצמו.

כאמור, במועד החתימה על יפוי הכח נחתמה גם הצוואה. עו"ד… הבהיר כי המנוחה לא דיברה עברית באופן סדור, וכי הוא ערך את הצוואה בהמשך לתיאום עם אחר, כנראה עם התובע. עו"ד… ציין בעדותו כי מר — תירגם הצוואה עבור המנוחה, ובלשונו: 'ש. מי תירגם את הצוואה? ת. —-,  בא מאותה ארץ'… כאשר נשאל מר — האם תירגם למנוחה את הצוואה כנטען ע"י עוה"ד השיב: 'ש. אתה מקריא למנוחה את הצוואה ומתרגם אותה? ת. לא, ממה שאני זוכר עוה"ד הסביר את הצוואה. ש. איך הסביר? ת. יש לו את הצוואה ביד אני מניח'… ובהמשך: 'ש. ביהמ"ש: כשאתה הגעת לעוה"ד אתה תרגמת עבור המנוחה? ת. חלק מהדברים, אני רוצה לציין שהיא דיברה עברית. ש. ביהמ"ש: עוה"ד אמר שהיא דיברה בקושי בעברית. כשתרגמת את המסמך עברת איתה מלה-מלה? ת. אני לא זוכר. אני פניתי אליה ואמרתי לה 'תגידי, את רוצה להוריש הכל ל-א.? את יודעת מה המשמעות?' ואמרה 'כן"… וכן – 'ש. ביהמ"ש: ככה בצורה כללית שאלת אותה? ת. כן. ש. ביהמ"ש: שאלת למה את לא רוצה להוריש לילדים האחרים? ת. לא, זה לא עניין אותי. אגיד לך למה זה לא מעניין אותי, הילדים שלה, אין לי שום דבר אישי איתם, לכן לא שאלתי. ש. ביהמ"ש: זה לא רגיל שאמא נותנת לילד אחד ולאחרים לא. ת. לא עניין אותי, גם לא רציתי לשאול'… העד הנוסף — נשאל: 'ש. אתה דובר … מבין …? ת. לא'… משכך, העד מר —- העיד כי הוא לא תירגם הצוואה למנוחה, העד מר —- לא יכול היה לתרגם הצוואה למנוחה בשפה אותה היא דוברת, שכן הוא אינו דובר אותה.

הדרישה לתרגום הצוואה לשפתו של המצווה אינה מופיעה בסעיף 20 לחוק הירושה, העוסק בצוואה בעדים (וכפי שלמשל מופיע לענין צוואה בפני רשות – ראה סעיף 22(ג) לחוק הירושה), הגם שכבר הובעה בפסיקה העמדה, כי על אף שחובת רישומו של תרגום הצוואה על גבי הצוואה חלה רק בצוואה בפני רשות, יש להחיל הסדר זה גם על צוואה בעדים. ראו: ע"א 2119/94… ע"א 5640/92… שאול שוחט, פגמים בצוואות… אלא שיש להבחין בין העדר רישום דבר תרגום הצוואה למצווה על גבי הצוואה, לבין העדר עצם תרגום הצוואה לשפה המובנת לו. העדר תרגום בפועל של הצוואה לשפתו של המצווה, הינו פגם מהותי היורד לשורש הענין, ונוגע לעצם הבנת המצווה את הוראות הצוואה, ומשכך, אף בגמירות דעתו ביחס אליה. פגם מהותי מסוג זה אינו ניתן לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה, העוסק בפגמים צורניים שנפלו בצוואה. במקרה זה עובר נטל ההוכחה – המוטל, במקרה שהצוואה נחזית על פניה להיות תקינה, על המבקש לבטלה – אל המבקש לקיים את הצוואה, המחוייב להוכיח כי המצווה הבין את הוראותיה של הצוואה, וכי אלה משקפות את רצונו האמיתי. ראה לענין זה : בע"מ 3779/10… עמ"ש (ת"א) 38138-09-11… {הערה: ראו לעיל התיחסות לתיקון המוצע במסגרת התזכיר, בסעיף 20 לחוק – הוספת סעיף משנה (ב)}

בסיכום כל הנתונים וכאמור לעיל, ומשהונחה בפנינו בקשה לקיום צוואה בעדים, ומשבצוואה זו נפלו פגמים צורניים, ומשבבחינת העדויות שבאו בפני נראה כי הצוואה הוכנה בהתאם לסיכום של עו"ד… עם צד ג' שאינו המנוחה… לא נראה כי הצוואה תורגמה לה ללשון אותה היא דוברת, ולא הוסברו לה משמעויות הקביעה שבצוואה, תוך התייחסות להדרת ילדיה האחרים מחלקם בעזבון – איני יכולה לומר כי הוכח שלשון הצוואה שבפני משקפת רצונה האמיתי והחופשי של המנוחה…

שמענו מפי התובע והעדים [את] הטענה, כי אחי התובע ידעו כי האם המנוחה רוצה להותיר דירתה לתובע, שכן הוא גרוש ואין לו נכס למגוריו. המתנגדת הופנתה לענין זה והשיבה: 'ש. כל ה-18 שנים האלה חשוב לה להגיד לכולם של-א. תהיה קורת גג? ת. נכון. ש. כולם שמעו את זה? ת. כן, היא אמרה תחזור לאשתך, תלך לעבוד, דאגה לו מכל הבחינות. ש. ולכל שאר האחים חוץ מ-א. היתה דירה משלהם? ת. כן'… ובהמשך – 'ש. ביהמ"ש: את כתבת שאת לא מסכימה לצוואה הזאת, למה? ת. כי היא אמרה שרוצה לחלק את זה בין כל הילדים.  ש. ביהמ"ש: אז איך זה מסתדר עם מה שאמרת? ת.  בגלל שלא היתה לו קורת גג היא רצתה שיגור אצלה עד שימצא מקום. ש. ביהמ"ש: אז זה לא הגיוני שתוריש לו את הדירה? ת. לא. ש. ביהמ"ש: אז שיגור שם עד 120 ואז יתחלק? ת. כן'… המתנגדת מציינת אם כן, שהאם המנוחה רצתה לדאוג למגוריו של התובע, וביקשה לאפשר לו להתגורר בדירתה כל עוד ירצה, אולם היא ביקשה לחלק קנינית את הנכס בין ילדיה. ביקשתי להביא הצדדים להסכמות ונוכח האמור לעיל כי יינתן צו ירושה אחר עזבון המנוחה, אולם תינתן לתובע זכות מגורים בדירת המנוחה עד אריכות ימיו ושנותיו – אולם הצדדים לא הסכימו למתווה האמור…." {ההתנגדות לקיום הצוואה התקבלה, וניתן צו ירושה אחר המנוחה}

13.8.24

פסק דין מיום 25.7.24 (פורסם ב"נבו"), במסגרת ת"ע 26170-02-21: "לפני התנגדות למתן צו לקיום צוואת המנוחה, שבה נושלה המתנגדת לחלוטין מירושת עזבון האם המנוחה. האם הצוואה משקפת את רצונה החופשי של המנוחה? האם היתה מעורבות של המבקשת בעריכת הצוואה? האם המבקשת השפיעה על המנוחה השפעה בלתי הוגנת על מנת שתערוך את הצוואה לטובתה בלבד? בשאלות אלו ועוד יש להכריע". בתוספת זאת אתמקד רק בחלקו הראשון של פסק הדין, הרלוונטי לסקירה לעיל:

"טענת המתנגדת לפגם צורני – חסר באישור העדים: סעיף 20 לחוק הירושה, שכותרתו 'צוואה בעדים', קובע… סעיף 25 לחוק הירושה, שכותרתו 'קיום צוואה על אף פגם או חסר בצורתה', קובע… בעניננו מדובר בצוואה בעדים. העדים אמנם אישרו בחתימתם, כי המנוחה חתמה בפניהם על הצוואה מרצונה, בלא כפיה, בהיותה בדעה צלולה ובהכרה מלאה, וכי הם חתמו על הצוואה כעדים, לאחר שנוכחו שהמנוחה הבינה היטב את תוכנה. עם זאת, הצוואה נעדרת את אישור העדים, כי המצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה… הנה כי כן, בצוואה התקיימו רכיבי היסוד כפי שנקבעו בסעיף 25 לחוק… אלא שלטענת המתנגדת, נוסח אישור העדים אינו עונה על הדרישה הקבועה בסעיף 20 לחוק… לטענתה, הצהרת העדים מהווה פגם, אשר מעביר את נטל השכנוע למבקשת להוכיח, כי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה.

אמנם, הוראת סעיף 25 לחוק הירושה מטילה על המבקשת נטל ברף גבוה, וזאת ללא הבחנה ביחס לחומרת הפגם שנפל בצוואה. עם זאת, בפסיקה נקבע שמידת נטל השכנוע, שיש להטיל על המבקשת, תלויה בטיב הפגם שנפל בצוואה ובחומרתו. ראו למשל דברי כבוד השופט ש' שוחט בעמ"ש (ת"א) 38138-09-11… [נבו]….. המגמה לריכוך נטל השכנוע לפי חומרת הפגם, לא מצאה מקומה בסעיפי חוק הירושה… עם זאת, מגמה זו באה לידי ביטוי בפסיקה ענפה של בית המשפט העליון, ואף בספרות המשפטית…… הנה כי כן, בבואו של בית המשפט לבחון טענה לפגם או חסר בצוואה, עליו להשיב על השאלות: א. האם נפל פגם או חסר בצוואה? במידה שכן, אזי מהי חומרתו? ב. האם הוכח במידת הצורך שהצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה?…"

תחילה נדונה השאלה, האם נפל פגם/חסר בצוואה, ומהי מידת חומרתו: "העדר אישור העדים על הצהרת המנוחה בצוואה, כבר הוכר בפסיקה כפגם צורני, שיש בו כדי להוות טעם להעברת נטל השכנוע לכתפי המבקשת… עם זאת, גם נקבע בפסיקה, כי לא כל מקרה שבו הצהרת המצווה אינה מנוסחת על פי הנוסח המדויק המופיע בסעיף 20 לחוק הירושה, יהווה בהכרח פגם או חסר. הדרישה היא לאמירה, שהמצווה מודע לכך שהוא חותם על צוואתו. כמו כן, נקבע כי מקרה שבו על פי אישור העדים, המצווה חתם בפניהם על צוואתו, הבין את תוכנה, והיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, אזי אישור העדים הגשים את יעודו, ואין הכרח בנוסח מסוים (עמ"ש 38138-09-11; ת"ע (ת"א) 15680-11-21…) בעניננו, העדים לא אישרו מפורשות כי המנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה. משכך, גם לא ברור אם אכן היתה הצהרה כזו של המנוחה במועד עריכת הצוואה. עם זאת, מצאתי כי אישור העדים המופיע על גבי הצוואה, הוא למעשה רחב יותר מזה הנדרש על פי הוראות החוק. העדים אישרו, כי נוכחו שהמנוחה הבינה היטב את תוכנה של הצוואה, וכי התרשמו שהמנוחה חתמה על הצוואה מרצונה כשהיא בדעה צלולה. זאת לאחר שהמנוחה הבהירה בסעיף 1 לצוואה, כי 'בצוואה זו היא מבטלת כל צוואה אחרת…'; בכך הגשים אישור העדים את יעודו. התוצאה – סבורתני כי בעניננו אין לראות בנוסח של אישור העדים כפגם צורני (אשר מצוי ברף הנמוף ביותר), אשר יש בו כדי להעביר את הנטל אל כתפי המבקשת. למעלה מן הצורך, אעבור עתה לבחון את השאלה – האם המבקשת עמדה בנטל השכנוע המוטל על כתפיה, להוכיח כי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה… אף אם לא אביא בחשבון את מגמת ריכוך הנטל, שבו נדרשת המבקשת לעמוד, התרשמתי כי המבקשת הוכיחה די הצורך, כי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה, וזאת מן הטעמים הבאים……" – לא אצטט מפסק הדין, בהקשר זה, ורק אציין, כי לאחר דיון מפורט, נפסק כי "התוצאה – המבקשת הרימה את נטל השכנוע הנדרש לשם הוכחה, כי הצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה" [להשלמת התמונה, לאחר שבית המשפט בחן את עילות ההתנגדות, לגופן, נדחו טענות המתנגדת].

18.11.24

ראו תוספת מיום 18.11.24 לסקירה זאת.

***

הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.