סקירת פסק דין – ת”ע 34556-05-18 (ביטול צוואה)

{הכותב לא ייצג בהליך}

ב-10.12.19 ניתן על ידי בית המשפט לעניני משפחה בתל אביב פסק דין במסגרת ת”ע 34556-05-18 ות”ע 34562-05-18. מדובר אמנם בפסק דין שניתן על ידי בית משפט לעניני משפחה, אך מדובר בפסק דין מעניין ומפורט (לרבות סקירה מרחיבה של הפסיקה), שגם נוגע בנושאים, בהן עוסקות לפחות שלוש סקירות שפרסמתי בעבר (“ביטול צוואה על ידי המצווה“; “עדים לצוואות“; “צוואות הדדיות“), ולפיכך הוא ראוי לסקירה משלו…

כמתואר בפסק הדין, “מנוח ערך צוואה בעדים. בצוואתו ציווה את כל רכושו לבניו בלבד תוך שבחר להדיר ממנה את בנותיו ואת אשתו. בצוואה נכללה הוראה ולפיה ביטול הצוואה יעשה בכתב בנוכחותם של שני עדים ובקנין מועיל. בסמוך לאחר מכן התחרט המנוח וביקש לבטל את צוואתו. לשם כך זימן המנוח את עורך הדין שערך עבורו את הצוואה. עורך הדין ביטל את הצוואה באמצעות עד אחד בלבד ואף טרח להשמידה בנוכחות המנוח”. לפיכך, השאלה העיקרית שהיתה טעונה הכרעה, היתה “האם ביטול צוואה באמצעות עד אחד בלבד, שנעשה על ידי המנוח כחודשיים וחצי לאחר עריכת הצוואה, נעשה בניגוד לדין ומחמת השפעה בלתי הוגנת?” [סקירה זו של פסק הדין, לא תעסוק בסוגית ה”השפעה בלתי הוגנת” – ד.ר.]

בצוואת המנוח נכללה הוראה לגבי אופן ביטולה: “הנני מורה בזה כי צוואתי זו תעמוד בתוקפה כל עוד לא תבוטל ו/או תשונה על ידי בנוכחות שני עדים ובחתימתם ועד אז יעמוד שטר הצוואה בתוקפו כמו כל שטר צוואה המוכר במדינת ישראל כפי תקנות חז”ל הנוהגות בישראל. אם יעשה שינוי בצוואתי זו, לא יהא לשינוי כל תוקף אלא רק בתנאי שיעשו בכתב ויחתמו על ידי שני עדים שבנוכחותם אחתום ובקנין מועיל”.

“ביום 15.11.2011 ערך המנוח מסמך לביטול צוואתו (להלן – ‘ביטול צוואה’). לשם כך הוזמן עורך הדין לבית המנוח, שוחח עימו, ולאחר שהבין כי זהו רצונו של המנוח, כתב את הודעת הביטול על גבי הצוואה ואימת את חתימת המנוח על גבי הצוואה. לשם הנוחות להלן נוסח הביטול כפי שמופיע על הצוואה: ‘אני מבקש לבטל צוואה זו ומיום 15.11.2011 צוואה זו בטלה לכל דבר וענין’. בד בבד, השמיד עורך הדין את הצוואה המקורית באמצעות קריעתה בנוכחות המנוח”. לאחר פטירת המנוח, הגישו בניו בקשה לקיום הצוואה, ואילו בנותיו התנגדו לכך, וטענו כי “המסמך לביטול הצוואה נערך ונחתם באמצעות עורך הדין אשר הכיר את המנוח ופעל על פי רצונו. לפיכך יש לפסוק כי צוואת המנוח אשר הוגשה לקיום מבוטלת ואיננה נושאת כל תוקף חוקי”.

בית המשפט פנה לסעיף 36 לחוק הירושה, וקבע כי “בנסיבות שלפנינו, ענין לנו בביטול שנעשה הן באמצעות ביטול מפורש בהתאם לאחת מהצורות הקבועות בחוק הירושה לשם עשית צוואה – באמצעות עדים; וכן בביטול שנעשה באמצעות השמדתה על ידי עורך הדין בנוכחות המנוח. כאמור די באחת מהדרכים כדי לבטל את הצוואה. משעה שביטול הצוואה נעשה באמצעות שתי דרכים, יש בכך כדי ללמד על אומד דעתו של מבטל הצוואה… עורך הדין השמיד את הצוואה המקורית תוך קריעתה בנוכחות המנוח… השתכנעתי כי הצוואה אכן בוטלה באמצעות המתווה של השמדתה”. בית המשפט הפנה לספרו של ש. שוחט (“פגמים בצוואות”) – “צוואה נעשית כאמור במספר עותקים – די שהמצווה ישמיד עותק מקורי אחד שלה”.

למרות קביעת בית המשפט, כי “די בכך כדי לקבוע כי הצוואה בוטלה”, הוא הוסיף כי “משעה שהצדדים בחרו לצאת למסע ארוך בדבר אופן ביטול הצוואה באמצעות המתווה של עד אחד בלבד והמשמעות המשפטית בצידה, אתן דעתי גם לסוגיה”…

“אם לא די שהצוואה בוטלה על ידי השמדתה, אזי היא בוטלה גם באמצעות עורך הדין שהיה עד לעריכתה. מה פירוש המונח ‘ביטול במפורש’?” בית המשפט ציטט בהקשר זה מע”א 719/97 (“ענין אהרון”): “הצהרת ביטול הינה פעולה משפטית חד-צדדית, אשר שיכלולה אינו מותנה בקליטה על ידי היורשים על פי צוואה. מבחינה זו היא דומה לצוואה. עם זאת הצהרת הביטול – להבדיל מביטול משתמע על ידי עריכת צוואה חדשה… אינה צוואה. צוואה… פועלת את פעולתה המשפטית לאחר מותו של המוריש. לא כן הצהרת ביטול. זו פועלת את פעולתה המשפטית מיד. כשם שלא יעלה על הדעת לטעון כי השמדת הצוואה (כגון קריעתה) היא עריכת צוואה חדשה, כך אין זה מתבקש כלל כי הצהרת ביטול מהווה, היא עצמה, צוואה”.

“הנה כי כן, ‘ביטול במפורש’ של צוואה מהווה פעולה משפטית חד צדדית של המצווה אשר צריך שיעשה ‘באחת הצורות לעשייתה’.  יובהר – כי אין נפקא מינה לענין זה באיזו צורה נערכה הצוואה אשר כעת מתבקש ביטולה. ‘לא חייבת להיות התאמה בין הצורה שבה נעשתה הצוואה ובין הצורה שבה בוטלה. כך למשל, צוואה בכתב יד – אין מניעה לבטל אותה בעל פה, ובלבד שנשמרו התנאים לשימוש בצורה זו (שוחט… )’. לא מצאתי לקבל את טענת המבקשים לפיה על ביטול הצוואה להעשות בדיוק באותו האופן שבו היא נערכה. כל שנדרש הוא שמעשה הביטול יקיים את כלל הדרישות המהותיות והצורניות אשר נקבעו בחוק הירושה לשם אחת מהצורות לעריכת צוואה”.

בית המשפט פנה איפוא לבחון, “האם ניתן ‘לרפא’ את מסמך הביטול שנעשה באמצעות עד אחד בלבד?” על צוואה בעדים חלות הוראות סעיף 20 לחוק הירושה, ממנו משתמע כי גם “על ביטולה של צוואה בעדים להעשות על ידי המצווה ובנוכחותם של שני עדים. במקרה שלפנינו, ביטול הצוואה נחתם בנוכחותו של עד אחד בלבד. האם מדובר בביטול כדין על פי סעיף 36 לחוק הירושה?… …הוראת סעיף 25 לחוק הירושה באה ללמדנו, כי לצד הצורך למלא אחר הדרישות הצורניות בעת עריכת צוואה, הסמיך המחוקק את בתי המשפט לרפא פגמים צורניים אשר יתכן שנפלו בה, וזאת, מקום בו לא היה לבית המשפט ספק בדבר רצונו החופשי והאמיתי של המצווה… …משכך מתעוררת השאלה – האם סעיף 25 לחוק הירושה חל אף בהליך של ביטול צוואה? בכל הנוגע לענין זה נקבע בע”א 881/80… כי סמכותו של בית המשפט כפי שנקבעה בסעיף 25 לחוק הירושה תחול בשינויים המחויבים אף בנוגע לביטולה של צוואה… הנה כי כן קיימת אפשרות לפיה בית המשפט יכיר בביטול הצוואה על אף קיומו של פגם או חסר בדרישות הצורניות לעשית הביטול וזאת – בכפוף לכך שהצהרת הביטול נעשתה באופן מפורש, ברור וחד משמעי, וכי לא עלה כל ספק בנוגע לאמיתותה ולגמירת הדעת של המצווה החפץ בביטולה. עד כמה יש לדקדק בצורת הביטול? לשאלה זו התייחס כבוד השופט א’ ברק בערעור בענין אהרן: ‘לענין הצהרת ביטול יש לקיים את הדרישות המהותיות של צורת הביטול בלא לדקדק בצורות הפורמאליות, ובלבד שבית המשפט שוכנע בגמירת דעתו של המצווה להצהיר על בטלות הצוואה. על כן, אם בית המשפט שוכנע באמיתותה של הצהרת הבטלות, הוא יתן לה תוקף גם אם נפל בהצהרת הבטלות פגם או חסר פורמאלי… לא צורת הביטול עיקר אלא מהותה… אשר להצהרת בטלות בעדים, יש לבחון – בצד ראיות על גמירת דעת המצווה – אם הדרישות המהותיות של הצורה התקיימו… די אם אציין, בדרך השלילה, כי עצם העובדה כי בעריכת הצהרת הביטול השתתף אך עד אחד, אין בה כשלעצמה כדי לפגום בתוקפה של הצהרת הביטול”. בית המשפט עמד על כך, שבדיון הנוסף בענין אהרון נותרו קביעות אלו בעינן. לפיכך, “על אף הדרישות הצורניות הברורות הקבועות בחוק, ניתן בנסיבות מסוימות להתעלם מפגם צורני שנפל בצוואה ולהכיר בתוקפה. בנסיבות בהן בוטלה צוואה בתצהיר אשר נערך בנוכחות עד אחד בלבד, יש לבחון האם ניתן לרפא פגם זה באמצעות שימוש בסעיף 25 לחוק הירושה… …עם כניסתו לתוקף של תיקון מספר 11 לחוק הירושה… הפכו הדרישות המהותיות בסעיף 25 לחוק הירושה למרכיבי יסוד, וזאת מבלי להבחין בין עשית צוואה לבין ביטולה”.

בית המשפט עמד על כך, כי על פי נוסחו העדכני של סעיף 25 לחוק הירושה, קיימים שני תנאי סף בהם יש לעמוד לשם החלתו: “יש להוכיח כי הצוואה אכן משקפת את רצונו החופשי של המנוח”, ו”יש להוכיח כי מרכיבי היסוד לעשית הצוואה אכן מתקיימים”. לבית המשפט לא היה ספק לגבי התקיימות תנאי הף הראשון. אשר לתנאי הסף השני, עמד בפני בית המשפט קושי גדול יותר… “במסגרת תיקון 11 לחוק הירושה… במקום הסיווג שנעשה בין ‘דרישות צורניות’ לבין ‘דרישות מהותיות’… לשם החלתו של סעיף 25 לחוק הירושה יש להוכיח את התקיימותם של מרכיבי היסוד בצוואה. בצוואה בעדים – מדובר על שלושה מרכיבים: מצווה, כתב ושני עדים… בטרם כניסתו לתוקף של תיקון 11 לחוק הירושה נחשבה לדרישה צורנית אשר בהתקיים נסיבות חיצוניות מספיקות ניתן היה להתגבר עליה. כעת, לאחר כניסתו לתוקף של התיקון ושינוי נוסחו של סעיף 25 לחוק הירושה מוגדרת הדרישה לשני עדים כדרישה מהותית”.

למקרא פסק הדין, בית המשפט התקשה להתגבר על קושי זה… “מאחר שדבריו של המחוקק בענין זה ברורים, אזי, שעה שלא קוימה במלואה הדרישה לשני עדים בעת ביטול הצוואה, לכאורה לא ניתן להכיר בכך כביטול מפורש על פי סעיף 36 לחוק הירושה”. בנסיון להתגבר על קושי ניכר זה אף פנה בית המשפט לעקרון תום הלב (באופן שניתן לחלוק עד כמה הוא משכנע): “האם ישנו מקום להחלת עקרון תום הלב בנסיבות בהן ביטול צוואה לא נעשה על פי אחת מהצורות לעשייתה?” תחילה דן בית המשפט בשאלה “כללית” יותר, וממנה השליך למקרה שנדון בפניו: “האם יש להידרש לעקרון תום הלב בדיני הצוואות? בעשורים האחרונים גוברת המגמה הקוראת להעביר את מרכז הכובד מלשון הנורמה המשפטית אל עבר הערכים העומדים ביסודה של הנורמה… בת”א 7511/86… נדון עקרון תום הלב בהקשר של דיני צוואות… בפסק הדין מצא בית המשפט להשלים חסר זה [חתימת מסמך ביטול בפני עד אחד בלבד – ד.ר.] באמצעות עקרון תום הלב תוך שציין כי בשל נסיבותיו החריגות של המקרה בהן ה’חסר’ במסמך הביטול נגרם אך בשל מחדליו של עורך הדין – ניתן לראות ‘חסר’ זה כאילו הושלם, דהיינו, כי מסמך הביטול נערך למעשה בפני שני עדים… דברים אלו יפים גם למקרה שלפני. לו עורך הדין היה דואג להבאת עד נוסף למעמד הביטול לא היינו נדרשים למסע זה… לנוכח האמור ניתן לומר כי במקרים מסוימים ניתן יהיה להידרש לעקרון תום הלב שבדיני צוואות מקום בו נידרש לכך… בכל הנוגע לביטול במפורש של צוואה בדרך של עשית צוואה בעדים, ראינו כי סעיף 25 לחוק הירושה בנוסחו כיום, מקשה להתגבר על פגם המוגדר כמרכיב יסוד בצוואה, קרי, קיומם של שני עדים. בכל הנוגע לאופן שבו ניתן להתגבר על מכשול זה, ראינו כי ישנה אפשרות, בנסיבות מסוימות, לרתום את עקרון תום הלב לשם הוכחת אומד דעת המנוח”…..

מכל מקום, מלאכתו של בית המשפט היתה קלה, יחסית, בנסיבות הענין הספציפי: “המנוח כאמור ביטל את צוואתו על ידי השמדתה ומשכך הושלמה עשית ביטול הצוואה כדין”.

אלא שהיה על בית המשפט להתמודד עם שאלה נוספת: “ומה באשר להוראת המנוח בצוואתו במסגרתה הוגבל האופן שבו ניתן יהיה לבטל את הצוואה… כזכור, המנוח כלל בצוואתו הוראה מיוחדת לענין האופן שבו ניתן יהיה להביא לביטולה”. בית המשפט פנה אל סעיף 27 לחוק הירושה, המורה, בין היתר: “(ב) הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה – בטלה”; וקבע: “בכל הנוגע לביטולה של צוואה, נתן המחוקק דעתו לאפשרות לפיה יתכן שרצון המצווה ישתנה ועל כן יש ל אפשר לו לשנות, לתקן או לבטל את צוואתו כדי ליתן ביטוי אמיתי ומדויק לרצונו. המעיין בסעיף 27(ב) לחוק הירושה ילמד כי מקום שבו הוראה בצוואה שוללת או מגבילה את זכותו של המצווה לשנות את צוואתו או לבטלה – היא חסרת תוקף… האם יש בהוראת סעיף 27(ב) לחוק הירושה כדי להביא לבטלותה של הוראת המנוח בצוואתו? סבורני כי התשובה לשאלה זו היא חיובית”.

התוצאה היתה, איפוא, קבלת ההתנגדות לקיום הצוואה, עקב כך שהיא בוטלה כדין, לדעת בית המשפט.

***

להשלמת התמונה, יצוין כי בית המשפט נדרש, בעקיפין, גם לסוגית ביטולן של צוואות הדדיות (וביתר פירוט: “מה בין אופן הביטול הקבוע בסעיף 36 לחוק הירושה לבין אופן הביטול הקבוע בסעיף 8א לחוק הירושה הדן בצוואות הדדיות? ומהי ההודעה בכתב הנדרשת בסעיף 8א לחוק הירושה?”) – על אף שבסופו של דבר, לא היתה לכך השפעה על תוצאת פסק הדין.

“האם על ה’הודעה בכתב’ הנדרשת בסעיף 8א לחוק הירושה למלא אחר דרישות סעיף 36 לחוק הירושה לענין ביטולה של צוואה הדדית? היש נפקא מינה לענין זהותו של כותב ההודעה? האם הודעה הנשלחת על ידי עורך דינו של אחר המצווים – די בה כדי לעמוד בדרישות הסעיף? כיצד על מסירת ההודעה להתבצע? על שאלות אלו ועוד בחר המחוקק שלא לענות. בניגוד לצוואת יחיד, הצוואה ההדדית מבוססת על אינטרס ההסתמכות בין שני המצווים. ביטול צוואתו של יחיד נעשה באמצעות פעולה משפטית חד צדדית אשר שיכלולה אינו מותנה בקליטתם של היורשים על פי צוואה. המתווה הקיים בסעיף 36 לחוק הירושה מטרתו הבטחת גמירת הדעת של המצווה בעת ביטול הצוואה, כאשר תכלית מסירת ההודעה בביטול צוואה הדדית לפי סעיף 8א לחוק הירושה היא מניעת פגיעה באינטרס ההסתמכות של המצווה השני. המשקל מגמירת הדעת של המבטל משנה את משקלו לטובת ידיעת הצד השני וההסתמכות שלו בצוואה הדדית. בכל הנוגע לצוואות הדדיות, הרי שפרט לחובה למסור את ההודעה למצווה השני, לא קבע המחוקק כל דרישה נוספת, צורנית או מהותית אשר יהיה בה כדי לבסס את אמיתות הביטול ואת גמירת דעתו של המצווה לבטל את צוואתו. בין אם כך ובין אם אחרת, בחירתו של המחוקק ‘להקשיח’ את דרישות הביטול של צוואת יחיד, בה המוריש אינו מחויב בשום צורה או דרך ליורשיו העתידיים, ובד בבד להותיר את הדרישות לביטולה של צוואה הדדית כה עמומות, אינה חפה משאלות. לכאורה די בכך שהחפץ בביטולה של הצוואה ההדדית משגר הודעה לצד שכנגד והנה לך ביטולה של הצוואה ההדדית, ואין נפקא מינה לדרך עשית הצוואה או לביטולה ועמידה בתנאי סעיף 36 לחוק הירושה. מן האמור ניתן ללמוד, כי המחוקק נתן ביטוי לרצון המצווה, בין אם בעשית הצוואה והמשקל הנדרש לה ובין אם לביטולה. עם זאת נראה כי סעיף 8א לחוק הירושה קבע הסדר מיוחד של ביטול צוואה – באמצעות מתן הודעה. זאת לנוכח חשיבות הידיעה של הביטול על ידי המצווה השני. גם אם המצווה האחד החפץ בביטול הצוואה ההדדית עמד בכל הנדרש על פי דרכי הביטול הקבועות בסעיף 36 לחוק הירושה, לרבות השמדת הצוואה, אין הדבר ייחשב לביטול הצוואה – אלא אם ניתנה הודעת ביטול כאמור. משכך הודעת הביטול היא היא התנאי היסודי הבסיסי שבלתו אין, את ביטולה של הצוואה ההדדית… נראה כי המחוקק התכוון ליצור דין מיוחד והגמשה של דרך ביטול הצוואה במקרה של צוואה הדדית…”

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן