סקירת פס”ד – ת”ע 63492-09-17

{הכותב לא ייצג בהליך}

ב-18.9.19 ניתן על ידי בית המשפט לעניני משפחה בתל אביב (כב’ סה”נ מירה דהן), פסק דין במסגרת ת”ע 63492-09-17 (ובת”ע 62178-09-17), שענינו צוואותיהם של אשה שהלכה לעולמה (“המנוחה” או “האֵם“), ושל בעלה, שנפטר לפניה (“המנוח” או “האב“). בדומה לסקירות קודמות (ראו למשל כאן וכאן)- ומן הסתם גם עתידיות… – מדובר אמנם בפסק דין שניתן על ידי בית משפט לעניני משפחה, אך מדובר בפסק דין מעניין ומפורט (הכולל סקירה של פסיקה רלוונטית), שעוסק בנושאים בהם עסקו סקירות קודמות, ובמיוחד “צוואות הדדיות: היבטים (וקשיים) פרקטיים” ו”הוראות ותנאים בצוואות: ‘יורש במקום יורש’ ו’יורש אחר יורש’“. סקירה זו תושתת בעיקר על מובאות מתוך פסק הדין הנ”ל.

כמתואר בפסק הדין, “ביום 9.7.2000 ערכו המנוחים, כ”א מהם בנפרד, צוואות נוטריוניות. ביום 18.4.2004 ערכה המנוחה צוואה נוספת, צוואה בעדים, אשר בה קבעה הוראות הורשה שונות מאלו הקודמות שבצוואה מיום 9.7.2000. ביום 20.3.2007 הלך המנוח לעולמו. צוואתו מיום 9.7.2000 קוימה. ביום 11.9.2016 הלכה המנוחה לעולמה. המתנגדת [בתם של המנוחים – ד.ר.] ביקשה לקיים צוואת המנוחה מיום 9.7.2000 ולטענתה, רק אז הוברר לה כי אימה המנוחה ערכה צוואה מאוחרת – צוואה מיום 18.4.2004, אותה עותר אחיה, הוא התובע, לקיים”. האחים הנִצים הגיעו להסדר דיוני, בדבר השאלות שעמדו להכרעת בית המשפט (תוך ויתורה של הבת על טעמי התנגדות שונים).

“תחילה אדרש לנושא הראשון שהובא להכרעת בית המשפט וכמפורט בהסכמות הצדדים: ‘מהו היקף העזבון אליו מתייחסת צוואת שנת 2004, והאם צוואת שנת 2004 כוללת בתוכה גם רכוש שלא היה בבעלות המנוחה בשנת 2004. ככל שיוחלט שלא – כיצד יחולק רכוש זה. האם על פי הצוואה הקודמת, הראשונה או על פי חוק הירושה”.

כמתואר בפסק הדין, צוואות המנוחים (מיום 9.7.2000) היו “תמונת ראי” מושלמת זו של זו (פרט להבדלים מחויבי המציאות). “בהתייחס לצוואה שערך כ”א מהמנוחים ביום 9.7.2000 – הרי עת טוען התובע [הבן – ד.ר.] כי מדובר בצוואות נפרדות ומשכך יש לקיים צוואתה האחרונה של המנוחה, זו משנת 2004, טוענת המתנגדת כי מדובר בצוואות הדדיות, תוך שהיתה הסתמכות של מצווה אחד על שקבע המצווה האחר. אין מדובר במחלוקת סמנטית גרידא. לשאלה ו/או הגדרה זו ישנה משמעות מכרעת לקביעת היקף עזבון המנוחה וכפי שיפורט להלן. לטענת המתנגדת, פרשנות מהותית ותכליתית של הצוואות שערכו המנוחים בשנת 2000, תוך בחינת נסיבות המקרה ועקרון תום הלב, יש בה להביא לקביעה ברורה כי הצוואות שערכו המנוחים בשנת 2000 הינן צוואת הדדיות במשמען המחייב, ומשכך לא יכולה הייתה המנוחה לערוך שינוי חד צדדי בתוכן הצוואה ההדדית ולערוך צוואה משנת 2004 שבה קבעה הוראות הורשה שונות, וזאת מתוך ‘רוח’ הוראות תיקון 12 לחוק הירושה [במסגרתו נוסף לחוק סעיף 8א – ד.ר.]… לטענת המתנגדת – משערכה המנוחה הצוואה המאוחרת בשנת 2004 ובה הורתה הוראות הורשה שונות מאלו שקבעה בשנת 2000, על עזבון המנוחה להשיב לעזבון המנוח כל אשר ירשה מכח צוואתו של המנוח ולהסתלק מחלקה בירושתו באופן שבו יחולק מותר חלקו של המנוח לנהנים הנותרים עפ”י צוואת המנוח…”

בסקירה בנושא “צוואות הדדיות“, עמדתי בין היתר על כך, שבהעדר הוראה חד משמעית המעידה על כך שמדובר (או שלא מדובר…) ב”צוואות הדדיות”, יכול להתעורר מחלוקת בענין זה, ובית המשפט ייאלץ להכריע בענין…; וכן ציינתי, כי “לעתים, ישנם ‘סימנים’ אשר יובילו למסקנה כי מדובר בצוואות הדדיות. למשל, עריכתן ‘במסמך אחד’; או העובדה, כי הצוואות הינן ‘תמונת ראי’ זו של זו; או העובדה, כי הצוואות נערכו ‘באותה עת’ (מבין כל הדוגמאות האלו, זהו התנאי ההכרחי היחידי לפי החוק)”. ואכן, במקרה שנדון בפסק הדין נשוא סקירה זאת, נדרש בית המשפט להכריע בשאלה זו, וקבע: “עפ”י ההלכה הפסוקה, צוואה היא משותפת כאשר היא תוצאה של החלטה משותפת בדבר תוכנה. צוואה משותפת היא הדדית כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה… העובדה שנוסח צוואת המנוחה זהה לחלוטין לנוסח צוואת המנוח, תוך הורשה הדדית האחד לאחר, שתיהן נערכו באותו יום וע”י אותו עו”ד – מלמדת כי בפנינו צוואה משותפת והדדית לאותה עת“. יצוין, כי פסק הדין ניתן מבלי שנשמעו עדויות, לרבות מטעם עורך הצוואות.

כאמור בסקירה בנושא “צוואות הדדיות“, בתיקון 12 לחוק הירושה (במסגרתו נוסף לחוק סעיף 8א) נקבע כי “הוראות חוק זה לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו” (באותה סקירה, ובמיוחד בקובץ ה-PDF שצורף אליה, הרחבתי גם לגבי הפסיקה שקדמה להוספת סעיף 8א לחוק הירושה). כאלו היו גם נסיבות המקרה בפסק הדין נשוא סקירה זאת: “אלא, שכאמור, הצוואה נשוא ההליך שבפנינו נערכה בשנת 2004… למרות שההסדר החוקי לצוואה הדדית נקבע והוחל כאמור, אך מיום 1.8.2005, ידעה המציאות ובהמשך לה נדרשה ההלכה הפסוקה למקרים שטרם תחולת התיקון בהם נדרש בית המשפט לפרשנות צוואה ולבחינה האם עסקינן בצוואה משותפת ו/או הדדית והאם היתה הסתמכות של מצווה אחד על הוראות האחר ומשמעות ההסתמכות בפרשנות הצוואה… בפסקי דין רבים שאלה זו לא הוכרעה, והושארה במפורש ב’צריך עיון'”.

בית המשפט פנה לבע”מ 10807/03 (זמיר נ’ גמליאל), אשר נסיבותיו היו דומות: “עפ”י דבריה של כב’ הש’ נאור שם – בהעדר כוונה מפורשת או משתמעת אחרת לא ניתן להניח כי היה רצון של מצווה אחד להגביל את האחר, גם אם עסקינן בצוואה הדדית… בהליך שבפנינו… קבע המנוח עוד, ברחל בתך הקטנה: ‘אשתי (היא המנוחה דכאן – מ.ד) תהיה חופשית לנהוג בעזבון ובשאר רכושי שאני מנחיל לה כבעלים לכל דבר וכפי שתמצא לנכון’ בלא שהוא מגביל הוראתו זו בכל אופן שהוא כולל לא בהורשה. (ראה סע’ 2 לצוואת המנוח)… עוד קבע המנוח, קביעה אשר מקבילה לה נמצאת בצוואת המנוחה: ‘הנני משאיר לעצמי את הזכות לשנות ו/או להוסיף לצוואה זו תוספת כל שהיא בעתיד, כפי שאמצא לנכון ולמועיל…’ …..דהיינו בצוואות כ”א מהמנוחים הותירו הם לעצמם הזכות ו/או הרשות ו/או האפשרות לשנות הצוואה שערכו בלא שנקבע כל תנאי לכך, כולל שלא צורך בהודעה לאחֵר על השינוי. משכך ולאחר שבחנתי כלל הנתונים נחה דעתי, נוכח הוראות הדין, לשון הצוואה וכוונת הצדדים כפי שהיא משתקפת בלשון הצוואה כי כ”א מהמנוחים ידע על האפשרות שהאחר ישנה צוואתו ולא נקבעה כל סנקציה לעניין זה… המנוחה זכאית היתה לעשות צוואה אחרת ולהורות את שהיא מבקשת שייעשה ברכושה ועזבונה, כולל זה אשר ירשה מהמנוח… משכך ונוכח האמור, נחה דעתי לקבוע כי צוואת 2004 חלה על כלל רכושה של המנוחה – בין זה שהיה בבעלותה בעת עריכת הצוואה בשנת 2004 ובין זה שקיבלה כיורשת של בעלה המנוח”.

“וכעת נפנה לשאלה השניה שהותירו הצדדים להכרעת בית המשפט – ‘האם מחצית הדירה ומחצית חשבון הבנק אשר ירשה המנוחה מבעלה יחולקו עפ”י ההוראות שבצוואת המנוחה משנת 2004 או שהם יחולקו עפ”י הוראות צוואת המנוח ועפ”י ההסדרים שקבע לחלוקה לאחר פטירת המנוחה, ובדין ‘יורש אחר יורש’… לטענת המתנגדת, נוכח לשון הצוואה, המצב העובדתי  וההקשר המילולי – יש לקבוע כי עת הורתה המנוחה את שייעשה ברכושה והיא מתייחסת לחלקה בדירה ובכספים שבבנק, יש לקבוע כי היא מתייחסת אך לחלקה בעת עריכת הצוואה, דהיינו מחצית, ובהתייחס למחצית האחרת שבה זכתה המנוחה כיורשת בעלה המנוח – יש לחלקה עפ”י הוראות המנוח בצוואתו בדין ‘יורש אחר יורש’… מנגד טוען התובע כי המועד שבו מתגבשת ההענקה עפ”י הצוואה הוא יום פטירת המוריש ובעת פטירת המנוחה חלקה בדירה היה ‘בשלמות’ ומשכך – יחולו הוראות ההורשה שבצוואת המנוחה על כלל זכויותיה בעת הפטירה, דהיינו על כל הדירה”. נפסק בהקשר זה: “בעת פטירת המנוחה היתה היא הבעלים בשלמות של כלל הזכויות בדירה לאחר שזכתה בחלקו של המנוח בדירה בהתאם לצוואתו, כמו גם זכתה היא בחלקו בכספים אשר היו בבנקים. חשוב להדגיש ולציין כי בעת שערכה המנוחה צוואתה משנת 2004, היה גם המנוח עדיין בחיים ומשכך ובעת שציינה ‘חלקי בדירה’ בלשון הצוואה, לא יכולה היתה היא לדעת האם בעת פטירתה יהא חלקה ברכוש רק מחצית (אם היתה הולכת לעולמה קודם לבעלה המנוח), או בשלמות… המנוח הורה בצוואתו במפורש כי לאחר שילך לעולמו והמנוחה תזכה בחלקו בעיזבון תהא היא: ‘חופשיה לנהוג בעיזבון ובשאר רכושי, שאני מנחיל לה, כבעלים לכל דבר, וכפי שתמצא לנכון’. דהיינו בעת עריכת הצוואות בשנת 2000, קבעו כ”א מהמנוחים בנפרד כי עת אחד ילך לעולמו לפני האחר – יזכה האחר במלוא זכויותיו שבעזבון. עוד נקבע כי הזוכה יהא רשאי לנהוג ברכוש שיקבל מנהג בעלים ללא כל הגבלה…”

ובהמשך: “טענה נוספת הנטענת על ידי המתנגדת הינה כי המנגנון בו נעשה שימוש בצוואת המנוח הינו מנגנון של ‘יורש לאחר יורש‘, כך שלאחר פטירת המנוחה, יחולק מותר עזבון המנוח עפ”י ההוראות שבצוואתו. התובע, לעומת זאת, טוען כי המנגנון בו נעשה שימוש בצוואה הינו בבירור של ‘יורש במקום יורש‘… בפרשת זמיר נ’ גמליאל, עמד בית המשפט על נפקותם של שני אופני ציווי אלו… אני סבורה כי בדומה למסכת העובדתית בפרשת זמיר נ’ גמליאל, קבע המנוח… כי מי שתירש אותו היא המנוחה, אולם הוא צפה כי יתכן והמנוחה לא תהיה בין החיים במועד פטירתו ולכן הורה… כי במקרה שכזה, יבואו ילדיהם במשותף במקומה. אין בצוואתו כל התייחסות ליורש שיבוא אחר המנוחה, במקרה בו המנוחה היא היורשת – דהיינו עסקינן בבירור במקרה של ‘יורש במקום יורש‘ כהגדרתו בסע’ 41 לחוק הירושה…”

ולסיכום: “ניתן צו לקיום צוואת המנוחה מיום 18.4.2004… ההתנגדות לקיום הצוואה מיום 18.4.2004 – נדחית. צוואת המנוחה משנת 2004 כוללת גם רכוש שלא היה בבעלותה בשנת 2004, והוא התקבל לידיה בהמשך לקיום צוואת בעלה המנוח. צוואת המנוח קבעה הוראות של ‘יורש במקום יורש‘ ולא ‘יורש אחר יורש‘…”

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן