סקירת פס”ד – תמ”ש 65125-06-18

{הכותב לא ייצג בהליך}

כמה סקירות קודמות, כבר הוקדשו לסקירת פסקי דין ספציפיים, שניתנו על ידי בתי משפט למשפחה – ומן הסתם, כך ייעשה גם בסקירות עתידיות… ב-12.4.20 ניתן על ידי בית המשפט לעניני משפחה בתל אביב (כב’ השופטת תמר סנונית-פורר) פסק דין במסגרת תמ”ש 65125-06-18, אשר בדומה לפסק דין שכבר נסקר בסקירה קודמת, גם במרכזו עומדים נושאים להם הקדשתי סקירות: “צוואות הדדיות: היבטים (וקשיים) פרקטיים” ו“הוראות ותנאים בצוואות: ‘יורש במקום יורש’ ו’יורש אחר יורש'”. סקירה זאת תושתת בעיקר על ציטוטים מתוך פסק הדין שניתן בתמ”ש 65125-06-18.

פסק הדין מדגים – ואין זו דוגמא ראשונה או יחידה – מדוע חשוב להקפיד על ניסוח ברור ומדויק של צוואות, כך שלא יתעורר ספק לגבי “כוונת המצווה” ולא תידרש “פרשנות” של הוראות הצוואה – ובמיוחד, כאשר מדובר בשאלה, האם מדובר בצוואות “הדדיות”, אם לאו; וכאשר מתעורר ספק, האם יש בצוואה תנאים מסוג “יורש במקום יורש” ו/או “יורש אחר יורש” (והאם חלות הגבלות – מפורשות או “משתמעות” – על היורש הראשון).

כמתואר בפסק הדין, המנוח נפטר ב-2014, והותיר אחריו אשה (“הנתבעת“) ובן אחד מנישואיו הראשונים (“התובע” או “הבן“). הנתבעת והמנוח נישאו ב-1982, וחיו יחד עד פטירתו, מבלי שנולדו להם ילדים משותפים. לנתבעת שני ילדים מנישואיה הראשונים, וביחד עמה נתבע אחד מנכדיה (“נתבע 2“).

ב-2012 ערכו המנוח והנתבעת צוואות בפני עדים, בהן ציוו כי במותו של הראשון יעבור רכושו לבן הזוג שבחיים, ואם בן הזוג לא יהיה בחיים, יעבור הרכוש לבן; במקרה של פטירת שני בני הזוג יחד, יעבור העזבון בשלמות לבן.

בין הנתבעת לתובע היה קשר חם וקרוב, והנתבעת ראתה בו כבנה לכל דבר, והיא אף ציינה בצוואתה: “אני מוצאת לנכון להבהיר כי רצוני הוא ש—- [התובע] יירש את האמור לעיל היות ואני רואה בו וראיתי בו בן לכל ענין ודבר”; לעומת זאת, יחסי הנתבעת עם שני ילדיה מנישואיה הראשונים היו מורכבים, ובצוואתה היא ציינה: “יובהר כי ילדי מנישואי הראשוניים — ו— לא יקבלו דבר מעזבוני לאור העובדה כי לא היה עימם קשר כמקובל בין ילדים לאימם, וכשהיו קשרים עימם הם היו מלווים בפגיעות קשות חוזרות ונשנות מצד ילדי כלפי”.

לאחר פטירת המנוח הגישה הנתבעת בקשה לקיום צוואתו, וב-2015 ניתן צו קיום צוואה ללא התנגדויות. כל זכויות המנוח בנכסיו השונים הועברו על שם הנתבעת, על פי צו קיום הצוואה. ב-2016 מכרה הנתבעת את אחד הנכסים המשותפים שהיו למנוח ולה (דירה), אולם התובע נמנע מלטעון בענין זה. בין נכסיהם המשותפים העיקריים של בני הזוג (שנרשמו לאחר פטירת המנוח בלעדית על שם הנתבעת), היתה דירה נוספת (“הדירה“). ב-2017 העבירה הנתבעת את מלוא זכויותיה בדירה לנכדה (נתבע 2), ללא תמורה וללא תנאים, והערת אזהרה נרשמה בלשכת רישום המקרקעין לטובת נתבע 2. העברה זו היתה מוקד המחלוקת בין הצדדים: התובע עתר לביטול ההעברה, והנתבעת ביקשה להותירה על כנה.

טענות התובע: “התובע טוען כי נוסח הצוואות והדרך שבה הצוואות נחתמו מעידים על כך שמדובר בצוואות הדדיות. לטענתו, המנוח והנתבעת הביעו רצונם וחתמו על צוואות הדדיות בפני עו”ד רון-שטיין. הצוואות קובעות (בתמונת ראי) כי לאחר פטירת כל אחד מהם יועבר כל רכושו של הנפטר לבן הזוג שנותר בחיים, וכי אם בן הזוג היורש לא יהיה בחיים בעת פטירת המוריש, או לאחר אריכות ימיו של בן הזוג הנותר בחיים – יועבר מלא הרכוש לתובע. התובע טוען כי הצוואות ההדדיות כוללות הוראת ‘יורש אחר יורש’ בהתאם לסעיף 42 לחוק הירושה, המלמדת לטענתו כי הוא היורש לאחר מות שני הצדדים. במסגרת תנאי זה המנוח הגביל את יכולתה של הנתבעת לעשות שימוש ברכוש שירשה, דווקא משום שלאחר פטירתה, יירש אותה התובע. לטענת התובע, הנתבעת פגעה באינטרס ההסתמכות של המנוח, שציפה והסתמך על כך שהתובע, כבנו היחיד, יירש אותו. לטענת התובע, מאחר שהמנוח והנתבעת חתמו יחד על צוואות הדדיות, ובהן הוראה של ‘יורש אחר יורש’ וכעת מדובר ב’תקופת ביניים’ שבין פטירת המצווה הראשון לפטירת המצווה השני, אין לנתבעת זכות לעשות כרצונה ברכוש שירשה, ואין לה זכות לרוקן את העזבון כולו תוך נתינתו לצדדים שלישיים, כאשר מטרתה הינה לעקוף את הוראות שנקבעו בחוק הירושה לגבי היכולת לשנות או לבטל צוואות הדדיות. התובע טוען כי הנתבעת הפרה את אינטרס ההסתמכות של המנוח בדרך שבה פעלה; הנתבעת נהגה בחוסר סבירות כאשר העבירה את הנכס המשמעותי ביותר שהיה משותף לבני הזוג לאדם אחר שהוא איננו התובע, בכך רוקנה את העזבון וביצעה ביודעין פעולות שתכליתן עקיפת הוראות סעיף 8א לחוק הירושה… התובע טוען כי יש לקבוע כי הנתבעת, כיורשת ראשונה, היא בגדר נאמן עבור התובע, כיורש השני, וכי נוכח פעולותיה יש להורות לה להצהיר האם ערכה צוואה חדשה, ובמידה שכן, יש לראות בה כחוזרת מהצוואה ההדדית, ומשכך יש לחייבה להשיב לעזבון המנוח את כל הרכוש שירשה…”

טענות הנתבעים: “הנתבעים טוענים שיש לדחות את התביעה על הסף מאחר וההסדר המשפטי שנקבע בין בני הזוג – מוצה ונשלם. לטענת הנתבעת, היא זכתה בכל רכושו של המנוח, ללא סייגים וללא הגבלות. שכן, מלשון הצוואות ההדדיות עולה בבירור כי הן כוללות הוראה של ‘יורש במקום יורש’ לפי סעיף 41 לחוק הירושה, ולא הוראה של ‘יורש אחר יורש’ לפי סעיף 42 לחוק הירושה כפי שטוען התובע. לכן ההגדרה של ‘תקופת ביניים’ וכל המגבלות הכלולות בכך – לא רלוונטית לענין הנדון. הנתבעים טוענים כי הנתבעת רשאית לעשות ברכוש ‘כבתוך שלה’, וכי לא הוטלו עליה הגבלות למיניהן. גם אם קיימת הוראה של ‘יורש אחר יורש’ בצוואות ההדדיות, הנתבעת היתה חופשיה להעביר את הדירה כאוות נפשה מכוח האמור בסעיף 42(ב) לחוק הירושה: ‘הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו והשני לא יזכה אלה במה ששייר הראשון’… הנתבעים מוסיפים כי פעולת העברת הדירה התבצעה כדין, נוכח העובדה שבני הזוג לא התכוונו להגביל האחד את השניה. לטענת הנתבעת, לא ניתן להגביל אותה ביחס לפעולותיה ברכוש שקיבלה בירושה מהמנוח, מאחר והצוואות ההדדיות לא מכילות כל הוראה מרומזת או משתמעת המגבילה את היורש הראשון המהווה ‘הוראה אחרת’ בהתאם לסעיף 53 לחוק הירושה. הנתבעת טוענת כי אין להתערב בפעולה שביצעה ביחס להעברת הדירה לאור שיקולי מוסר ותום-לב. לטענתה, מדובר בדירה שמעל מחצית הזכויות בה נרכשו ממקורותיה הכספיים של הנתבעת, אשר היתה הנושאת העיקרית בנטל הכלכלי בחייה המשותפים עם המנוח מרבית השנים. לפיכך, לטענתה, ראוי שתהיה לה האפשרות להעביר את הבעלות בדירה לילדיה הן מבחינה חוקית והן מבחינה מוסרית…”

השאלות העיקריות שבמחלוקת: “לצורך הכרעה בשאלה שבמחלוקת יבחנו להלן הנושאים הבאים כסדרם: 1. האם במקרה שלפנינו מדובר בצוואות הדדיות? 2. האם ההוראה בצוואות ההדדיות היא הוראת ‘יורש במקום יורש’ לפי סעיף 41 לחוק הירושה או הוראת ‘יורש אחר יורש’ לפי סעיף 42 לחוק הירושה? 3. האם קיימת מגבלה בצוואות של בני הזוג לביצוע פעולות ברכוש ב”תקופת הביניים” שלאחר פטירת הראשון? 4. האם העברת הדירה על ידי הנתבעת לנכד היא פעולה משפטית שיש לבטלה?…”

האם מדובר בצוואות הדדיות?

בסקירה שדנה בצוואות הדדיות, עמדתי בין היתר על כך, שבהעדר הוראה (או “סימן”) חד-משמעיים, המעידים על כך שמדובר (או שלא מדובר…) בצוואות הדדיות, עלולה להתעורר מחלוקת בענין, ובית המשפט ייאלץ להכריע: “…כיצד נדע בוודאות כי אכן מדובר בצוואות ‘הדדיות’, אשר נערכו כך בפועל ובמכוון – ולא רק מניתוח הוראותיהן של הצוואות, בדיעבד?… לעתים, הצוואות עצמן מעידות על היותן ‘הדדיות’… לעתים, ישנם ‘סימנים’ אשר יובילו למסקנה כי מדובר בצוואות הדדיות. למשל, עריכתן ‘במסמך אחד’; או העובדה, כי הצוואות הינן ‘תמונת ראי’ זו של זו; או העובדה, כי הצוואות נערכו ‘באותה עת’ (מבין כל הדוגמאות האלו, זהו התנאי ההכרחי היחידי לפי החוק). יתכנו מקרים בהם התמונה לא תהיה ברורה מאליה, אך ניתן להניח כי אפשר יהיה בד”כ להתחקות אחר כוונתם של בני זוג, ולקבוע אם צוואותיהם ‘הדדיות’, אם לאו – וזאת לאור הוראותיהן, ובהתאם לשאר הראיות, העדויות והנסיבות שיעמדו בפני ביהמ”ש. בעיה עלולה להתעורר גם כאשר צוואות ‘יעידו על עצמן’ כי הינן ‘הדדיות’, לכאורה, למרות שבני הזוג דווקא לא התכוונו לכך, או מבלי שהם היו מודעים למשמעות הטמונה בכך. כאשר מדובר, למשל, בצוואות של בני זוג, שנערכו באותה עת, והוראותיהן ‘סימטריות’, אפשר להניח כי לרוב תהיה נטיה מובהקת לראותן כ’הדדיות’ – ואם הן לא אמורות להיות כאלה, רצוי להבהיר זאת במפורש…”

ואכן, במקרה שנדון בפסק הדין, נאלץ בית המשפט להכריע, האם מדובר בצוואות הדדיות (אם כי מדובר היה, לכאורה, בנסיבות “פשוטות” יחסית, משום שאחד מבני הזוג המצווים – הנתבעת – עודנו בחיים):

“צוואות המנוח והנתבעת נערכו במשותף… המנוח והנתבעת היו בני זוג. הצוואות נערכו באותו יום, שתיהן נערכו על ידי אותה עורכת דין, ושתיהן נחתמו בפני אותם עדים. שתי הצוואות מסודרות בסעיפים דומים, נוקטות בלשון זהה מבחינת הורשה. למעשה מדובר באותה צוואה שהותאמה לכל אחד מהם לפי פרטיו האישיים. הוראות ההורשה וסדרי ההורשה שנקבעו על ידי כל אחד מבני הזוג זהים: שניהם מורישים את כל רכושם האחד לשניה ככל שאחד מהם נפטר לפני השני, ובמקרה של פטירת שניהם או אם בן הזוג כבר לא בין החיים – היורש הוא בנו של המנוח. נוסף על כך, עורכת הדין שערכה את צוואותיהם… העידה בחקירתה שבני הזוג הציגו בפניה את רצונם המשותף… הסבירה לבני הזוג את המשמעות של עריכת צוואות הדדיות, כי הצוואות הן צוואות הדדיות שההסדרים זהים בשתי הצוואות, וכי בני הזוג סמכו אחד על השני והסתמכו על ההסדרים שקבעו… גם הנתבעת בחקירתה אישרה כי המנוח והיא ערכו צוואות הדדיות והוסברה לה המשמעות של עריכת צוואה הדדית… הנתבעת ציינה מפורשות כי בצוואה הייתה הסתמכות: ‘אנחנו הסתמכנו אחד על השני’… בני הזוג חתמו באותו המועד על שני מסמכים נפרדים, אולם זהים בתוכנם כמעט לחלוטין (אצל הנתבעת יש הסבר להורשה לבן והדרת ילדיה) ובדרך הורשתם. העולה מכך כי היה בכוונתם של בני הזוג לחתום על צוואות הדדיות. ההסדרים שנקבעו בצוואת המנוח ובצוואת הנתבעת היו מבוססים האחד על השני ומשותפים, ולא היו נערכים לולא היה מדובר בהסדרים הדדים. על כן, אני קובעת כי מדובר בצוואות הדדיות.

האם בצוואות ההדדיות ישנה הוראת “יורש במקום יורש” או הוראת “יורש במקום יורש”?

בדומה לפסק דין שכבר נסקר בסקירה זאת, הסתמך בית המשפט במיוחד על בע”מ 10807/03 (זמיר נ’ גמליאל): “ההוראות של ‘יורש במקום יורש’ ו’יורש אחר יורש’ שונות בתכליתן. על ההבדלים שבין שני ההסדרים עמדה כב’ השופטת נאור בבע”מ 10807/03… ההחלטה בשאלת סיווג ההוראה הקיימת בצוואות דורשת את פירוש הצוואות הן מבחינה לשונית והן מבחינת נסיבות עריכת הצוואה… מאחר ומדובר בצוואות הדדיות הרי שפרשנות צוואת המנוח חייבת להתייחס לעובדה כי היא צוואה הדדית על מאפייניה… ככל שמדובר בהוראת ‘יורש אחר יורש’, ישנן מגבלות החלות על היורש הראשון במהלך ‘תקופת הביניים’ כפי שתואר לעיל מתוך פרשת זמיר נ’ גמליאל וכפי שעולה מפסקי הדין השונים בנושא… הגבלות אלה כוללות בראש ובראשונה איסור על היורש הראשון לשנות את דרך ההורשה שקבע המנוח באמצעות עריכת צוואה חדשה… פרשנות של צוואה הדדית חייבת לקחת בחשבון את ההדדיות ואת ההסדר השלוב של הצדדים אחד כלפי השני. אין מקום לפרשנות צוואת המנוח במנותק מצוואת הנתבעת. יש לפרש את צוואת המנוח כחלק מהיותה צוואה הדדית ולתור אחר הפרשנות ההרמונית של שתי הצוואות יחדיו. בחינת לשון צוואת המנוח ללא בחינת נסיבות עריכת הצוואה ובמנותק מהיותה חלק משתי צוואות הדדיות מאפשרת פרשנות כי ההסדר בה הינו של  ‘יורש במקום יורש’. הנוסח הלשוני הקיים בצוואה מצביע על פניו כי ההסדר הינו של ‘יורש במקום יורש’: בת הזוג יורשת בעת פטירתו של המנוח, והבן יורש את המנוח רק אם בת הזוג נפטרה לפניו או אם שניהם נפטרו יחדיו… אולם, מאחר שמדובר בשתי צוואות התלויות האחת בשנייה – כאשר לולא החתימה על האחת לא הייתה מתקיימת החתימה על האחרת – יש לפרש את לשונן בהתאם ובאופן כולל ואחיד. בחינת לשון שתי הצוואות כמקשה אחת הרמונית וקוהרנטית מעלה כי מדובר בהוראה של ‘יורש אחר יורש’… קריאת הוראות שתי הצוואות יחדיו מובילה לפרשנות שבה, בפועל, אחד מבני הזוג הוא היורש הראשון – על פי הצוואה של בן הזוג שנפטר ראשון – והבן הוא היורש הבא אחריו – על פי הצוואה של בן הזוג שנפטר שני. הבן הוא היורש גם במקרה בו שני בני הזוג נפטרו יחדיו, וזאת על פי שתי הצוואות. כלומר, כוונתם של בני הזוג הייתה שהבן יהיה היורש הסופי של רכוש שניהם…”

לא ארחיב מעבר לכך, ודי לציין כי בית המשפט מצא תימוכין נוספים לעמדתו (ובין היתר: “אומד דעתם של בני הזוג ביחס להוראה של ‘יורש אחר יורש’ עולה גם מתוך קריאה של סעיף 2 לצוואת המנוח וסעיף 2 המקביל בצוואת הנתבעת. מדובר בסעיפים המגבילים את השימוש בדירת המגורים המשותפת… מדובר במגבלה משמעותית על השימוש שניתן ליורש לעשות בנכס של הצדדים ומונע מאותו יורש לעשות בנכס ‘כבתוך שלו’… הגבלת פעולות השימוש בנכס משותף מתאימה יותר להסדר של הוראת ‘יורש אחר יורש’, לפיה היורש הראשון מוגבל בצורה מסוימת ב’תקופת הביניים’ שלאחר מות המצווה….”) והגיע למסקנה, כי “מהראיות והעדויות שהובאו עולה כי גם נסיבות עריכת הצוואות ההדדיות וגם אומד דעתם של הצדדים כפי שהשתקף בראיות שהובאו, תומכים במסקנה כי מדובר בהסדר של ‘יורש אחר יורש'”.

האם קיימת מגבלה בצוואות של בני הזוג לביצוע פעולות ברכוש ב”תקופת הביניים” שלאחר פטירת הראשון, והאם העברת הדירה על ידי הנתבעת לנכדה היא פעולה משפטית שיש לבטלה?

למקרא פסק הדין, קשה להימנע מן הרושם, כי הנמקותיו, מסקנותיו ודרך-הילוכו של בית המשפט, שיקפו את התוצאה ה”צודקת” והראויה בעיניו, בנסיבות הענין. כך כאשר דן בית המשפט בשאלה הקודמת (האם בצוואות ההדדיות ישנה הוראת “יורש במקום יורש” או הוראת “יורש במקום יורש”) – וביתר שאת, כאשר נדונו השאלות, האם קיימת מגבלה בצוואות של בני הזוג לביצוע פעולות ברכוש ב”תקופת הביניים” שלאחר פטירת הראשון; והאם העברת הדירה על ידי הנתבעת לנכד היא פעולה משפטית שיש לבטלה. לא אפרט מה היו הנמקותיו של בית המשפט, ואסתפק במסקנה אליה הוא הגיע:

“מכל האמור ניתן להסיק כי הצדדים רצו להגביל את יכולתם להעביר את הרכוש לידי צדדים שלישיים על מנת שבסופו של יום יתקיים מה שחפצו בו בהורשה ההדדית. כפי שפורט לעיל, גם ללא הסכמה זו ומגבלה שהצדדים לקחו על עצמם בצוואותיהם, מהפסיקה עולה כי קיימת מגבלה כללית שחלה ב’תקופת הביניים’, לגבי פעולה שבוצעה בחוסר תום-לב או שנוגדת את תקנת הציבור. פעולה שכזו יכולה להוביל לבטלות פעולת ההעברה של הנכס.  אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני קובעת כי הוכח שקיימת מגבלה כפולה בצוואות של בני הזוג על הפעולות ברכוש במסגרת ‘תקופת הביניים’ – הן כפי שעולה מלשון הצוואה ומנסיבות עריכתה, והן מתוך תחולתו של עקרון תום-הלב…

…לאחר בחינת טענות הצדדים, עדויותיהם וראיותיהם, שוכנעתי כי יש מקום לביטול ההעברה שבוצעה, וזאת משלושה נימוקים משפטיים המתבססים על הראיות שהוכחו: א. העברת הדירה על שם הנכד נועדה במכוון לעקוף ולא לבצע את הוראות סעיף 8א(ב)(2)(ב) לחוק הירושה לגבי ביטול הצוואה ההדדית. ב. העברת הדירה על שם הנכד מהווה פעולה המנוגדת למגבלה שקבעו הצדדים ספציפית בצוואות ההדדיות ב’תקופת הביניים’. ג. העברת הדירה על שם הנכד הינה העברה למראית עין בלבד. נימוקים אלה חלים כל אחד בפני עצמו באופן עצמאי. אולם גם הצטברותם שכנעני בצורך המשפטי-המשפחתי לבטל את ההעברה”.

——-

ניכר מפסק הדין כי העובדות שעמדו בפני בית המשפט, שכנעו אותו מה היתה כוונתו של המנוח, ויתרה מכך, מה היו כוונתם ורצונם המשותפים של המנוח ושל הנתבעת. בהנחה שמסקנותיו של בית המשפט נכונות – וכך עולה לדעתי בבירור מפסק הדין – הכרעה שהיתה מושתתת רק על לשונה של הצוואה, היתה מובילה בהכרח לתוצאה לא צודקת.

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן