הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.
הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).
אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.
***
ביום 6.6.21 ניתן על ידי בית המשפט לעניני משפחה בפתח תקוה (כב' השופטת נאוה גדיש) פסק דין (פורסם ב"נבו") במסגרת תמ"ש 43287-12-18 (ותיקים נוספים). החלטתי לסקור בקצרה את פסק הדין, משום שהוא רלוונטי לכמה סקירות שכבר פורסמו באתר (וביניהן, "צוואות הדדיות – היבטים (וקשיים) פרקטיים", "ביטול צוואה על ידי המצווה", ו"תיקון טעות בצוואה"), ואף לכמה סקירות שבכוונתי לפרסם בעתיד… הסקירה תושתת ברובה על ציטוט מפסק הדין – בליווי כמה הערות שלי.
כמתואר בפסק הדין, "ש' ז"ל הלך לבית עולמו ביום 00.00.17 והשאיר אחריו אלמנה – גב' ב', התובעת, לה היה נשוי מאז שנת 1962, וארבעה ילדים – שלוש בנות ובן אחד מר מ', הנתבע… עם פטירת המנוח התברר כי הוא הותיר שתי צוואות: האחת משנת 2004 והשניה משנת 2012… המנוח התייחס בצוואה הראשונה למגרש בח' ולבית ששימש למגוריו ולמגורי רעייתו ברח' הו' בי' ובצוואתו השניה למקרקעין ברחוב ג' בת'. המגרש בח' נמכר על ידי המנוח בשנת 2014 ואת התמורה הוא העביר למ', בחייו. בבית המגורים בי' נבנתה יחידת דיור ששימשה את מ' ואת בני משפחתו מאז 2001. המקרקעין בג' התקבלו בירושה מהורי המנוח, ונרשמו על שם המנוח ואחיו. מ' בנה במקרקעין אלה מספר יחידות דיור והשכיר אותן". הבן (מ') הגיש בקשה לקיום הצוואה מ-2012; האם (ב') ביקשה לקיים את הצוואה מ-2004, התנגדה לקיום הצוואה המאוחרת, וכן הגישה תביעה לסעד הצהרתי בנוגע להיקף עזבון המנוח ולחובתו הנטענת של הבן להעביר לידיה סכומים שונים.
"בשנת 2004, חתמו ש' המנוח וב' שתבדל"א באותו מעמד, כל אחד על צוואה מטעמו. נוסח הצוואות כמעט זהה ויש בהן הוראות באשר לרכוש שיותיר כל אחד מהם, לרבות באשר לרכוש שיוותר, לאחר אחרית ימיו של האחרון מביניהם. ב' טענה כי הצוואה האמורה הינה צוואה הדדית, שכן זו נחתמה במקביל לצוואתה ושתי הצוואות נוסחו באופן דומה. לטענתה, אף שהצוואות נחתמו לפני תיקון מס' 12 לחוק הירושה, יש לקבוע כי המנוח לא היה רשאי לשנות צוואתו. מ' טוען שאין לראות בצוואה זו צוואה הדדית, שכן היא נערכה לפני התיקון לחוק, כך שלא הייתה כל מניעה לבטלה, כפי שעשה המנוח, באופן מפורש, בצוואה עליה חתם ב-2012. מ' אף מוסיף שלאור נוסח הצוואות שנחתמו בשנת 2004, לא הייתה כל מניעה להורות על ביטולן".
בית המשפט קבע כי השאלות שטעונות הכרעה הינן: (א) "מה דין הצוואה שנחתמה בשנת 2004 בשים לב לכך שבאותה עת חתמה גם ב' על צוואה, שנוסחה באופן דומה לצוואת המנוח? והאם מדובר בצוואה הדדית שאז יש מגבלות על ביטולה?" (ב) "מה דין הצוואה שנחתמה בשנת 2012? האם המנוח היה רשאי לערוך צוואה זו?" (ג) "מהו היקף העזבון? האם ניתן לחייב את מ' להעביר לידי ב' סכומים שקבל מאביו וסכומים שגבה מהנכסים האמורים".
בצוואת המנוח ש' מ-2004 נכתב בין היתר כך:
"4. במקרה ואני ש' אלך לעולמי לאחר אריכות ימים ושנים לפני אשתי האהובה ב', אני מצווה בזה את כל רכושי, הן נכסי דניידא והן נכסי דלא ניידא, מטלטלין, וכן כל זכות אחרת שיש לי או תהא לי הן בארץ והן מחוץ לארץ, הן כספים והן ניירות ערך, הן מניות והן אגרות חוב, הן זכויות לתגמולים, לפנסיה וכל זכות אחרת שיש לי, כולל זכותי לבית מגורים ברחוב הו', י'.
5. אשתי האהובה ב' תהיה רשאית לנהוג באופן חופשי בזכויות שהיא תקבל מעיזבוני, לפי ראות עיניה, כולל מכירה או כל פעולה אחרת ברכושי, בחייה. ברם, היא זכאית להוריש את יתרת עיזבוני רק לילדינו, לפי ראות עיניה.
6. לאחר שאשתי תלך לעולמה אחרי, לאחר אריכות ימים ושנים, במידה ואשתי לא קבעה אחרת בחייה או בצוואתה, או אם נלך לעולמנו ביחד או באותו מקרה, הנני מצווה כדלקמן: … (כאן מפורטות הוראות חלוקה בין ילדי המנוח לפיהן נכס בח' יועבר לשתיים מהבנות ויתרת העיזבון תחולק בין ארבעת הילדים)".
ובצוואת המנוח ש' מ-2012 נכתב בין היתר כך:
"1. צוואה זו מתייחסת אך ורק למקרקעין הנמצאים ברחוב ג'…
2. לגבי שאר רכושי ונכסי, אינני עושה, בשלב זה, צוואה אחרת.
3. יורשי היחיד והבלעדי לו אני מוריש את המקרקעין הנ"ל הינו בני, מ'…
:
6. אני מצהיר כי זו צוואתי האחרונה, וכל צוואה, או כל תוספת לצוואה שערכתי, אם ערכתי, ושתאריכה קודם לתאריך צוואה זו, היא בטלה ומבוטלת".
בית המשפט דן תחילה בצוואה מ-2004: "מעיון בצוואה עולה כי בסוף סעיף 4 שבה, כפי שצוטט לעיל, חסרה הוראת ציווי. למעשה, המנוח לא הורה למי הוא מצווה את כלל הרכוש. כאמור, ב' חתמה על צוואה דומה באותו מועד, כאשר בצוואתה, בסוף סעיף 4 קיימת הוראת ציווי 'לבעלי האהוב ש". על אף החסר בנוסח הצוואה, ניתן להסיק כי מדובר בטעות סופר וכי כוונת המנוח הייתה שכלל הרכוש הנזכר בסעיף 4 יועבר לאשתו. הדבר עולה הן מלשון צוואתה של ב', שכאמור נערכה יחד והן מהאמור בסעיפים 6, 5, לצוואת המנוח, שם פורטה זכותה של ב' לעשות ברכוש שתקבל כרצונה, למעט המגבלה בעניין הורשת יתרת הזכויות רק לילדי הצדדים. ניתן ללמוד מלשון הצוואות האמורות כי בני הזוג ר' ביקשו להוריש האחד לאחר את מלוא הזכויות, כי הם שחררו במפורש את הצד הנותר בחיים מכל מגבלה, באשר לשימוש שיעשה ברכוש. מלשון הצוואות עולה כי כל שביקשו הצדדים הוא שהרכוש שיוותר, אחרי אחרית ימי שניהם, יועבר לילדיהם [קרי, הוראת "יורש אחר יורש" – ד.ר.] עוד ניתן לקבוע כי מגבלה זו נקבעה, מבלי לפרט את אופן החלוקה בין הילדים וענין זה נותר לשיקול דעתו של האחרון שיוותר בחיים. מנוסח זה ניתן ללמוד בבירור כי איש מהצדדים לא התכוון להגביל את בן/בת זוגו, בשום צורה ביחס לזכויות שקיבל. איש מהצדדים לא זימן לעדות עדים שיכלו להעיד על כוונת הצדדים בצוואה. לפיכך, כל שעומד לפנינו הוא נוסח הצוואה וממנה ניתן ללמוד כי כוונת הצדדים הייתה כי הרכוש יועבר מבן זוג אחד למשנהו ולאחר אחרית ימיו של האחרון, הרכוש יגיע לילדי הצדדים, כאשר אופן החלוקה בין הילדים נותר לשיקול דעתו של הנותר בחיים לחלקו 'לפי ראות עיניו'…"
בית המשפט אמנם קבע, כאמור, כי אחת השאלות הטעונות הכרעה, הינה "האם מדובר בצוואה הדדית", אך בפועל לא היה לו ספק בענין (מדובר אמנם בצוואות שנערכו לפני הוספתו, בשנת 2005, של סעיף 8א לחוק הירושה – אולם עובדה זו כשלעצמה אינה שוללת את היותן של צוואות "הדדיות"). בהקשר זה ציינתי בסקירות קודמות (ראו כאן, וכן למשל כאן, וכאן) כי בהעדר הוראה חד משמעית המעידה על כך שמדובר (או שלא מדובר…) ב"צוואות הדדיות", עלולה להתעורר מחלוקת בענין זה, ובית המשפט ייאלץ להכריע בענין. במקרה זה, ניתן לשער כי על בית המשפט הקלה העובדה, כי אלמנתו של המנוח ש' עודנה בחיים.
בית המשפט פסק, איפוא, כי צוואותיהם של המנוח ש' ושל אלמנתו מ', היו "צוואות הדדיות" – אולם הוסיף ופסק: "…לאור מסקנה זו, והיות ועת נחתמו הצוואות בשנת 2004 עדיין לא נכנס לתוקף תיקון מס' 12 לחוק הירושה הדן בנושא צוואות הדדיות, מצאתי לדחות טענתה של ב', כי ש' המנוח לא היה רשאי לערוך צוואה מאוחרת בשנת 2012. לא אוכל לקבל טענותיה של ב' בענין עקרון ההסתמכות. ראשית, מלשון הצוואה, כפי שפרטתי לעיל, לא רק שלא ניתן ללמוד על הסתמכות מצידה שהמנוח לא יעביר את עזבונו לאחר, אלא שלשון הצוואה מתייחסת במפורש לזכות של הנותר בחיים לעשות ברכוש שקיבל כרצונו (כולל מכירה והעברה לאחר) וביחס לרכוש שלו, לא הוטלה כל מגבלה. שנית, מלשון הצוואה עולה כי המגבלה היחידה שהמנוח לקח על עצמו הייתה להימנע מהורשת הרכוש שקיבל לזרים, כאשר ביחס להורשה לילדי הצדדים, הובהר שהוא רשאי לעשות כן, לפי ראות עיניו, ולא נקבעה החלוקה שבין הילדים לבין עצמם. שלישית, בעוד שהמנוח התייחס בצוואתו בשנת 2004 לבית ברח' הו' ולמגרש בח' הרי שבמסגרת הצוואה עליה חתמה ב' באותה עת, היא התייחסה רק לבית ברח' הו'. לאור האמור, אינני מקבלת טענתה של ב' כי המנוח לא היה רשאי לערוך צוואה חדשה (ובפרט שבמסגרתה יוריש את זכויותיו ברכוש שכלל לא נזכר בצוואה שנחתמה ב-2004, לילדי הצדדים, או למי מהם). זאת ועוד, היות והצוואה נחתמה כאמור לפני התיקון בחוק הירושה הדן בצוואות הדדיות, מצאתי להעדיף את הגישה על פיה אין מקום לקרוא לתוך צוואות שנערכו לפני התיקון, כוונה משותפת להתנות על הדין ולהגביל את בן הזוג שנותר בחיים מלשנות צוואתו (בע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל, פ"ד סב(1)301), מבלי שיוצגו ראיות בקשר לכך. הדברים מקבלים משנה תוקף בעניננו שכן השינוי נעשה עת שני בני הזוג היו בחיים וכן כאשר מלשון הצוואה עולה באופן מפורש שהצדדים הסכימו שמי שיישאר בחיים רשאי לעשות שינויים בצוואתו (ובלבד שהרכוש יישאר לילדים). אם לא הייתה מניעה מבחינת כל אחד מהצדדים שמי שנותר בחיים יערוך צוואות חדשות לאחר פטירת האחר, קל וחומר שלא היתה מגבלה כזו כל זמן ששניהם בחיים. לאור האמור, אני דוחה טענתה של ב' כי ש' המנוח לא היה רשאי לערוך צוואה חדשה בשנת 2012, ובפרט כאשר אין בצוואה זו כל הוראה שמזכה אדם שאיננו אחד מילדיהם".
אשר לצוואה מ-2012, נפסק: "…ב' טוענת כי המנוח לא היה רשאי לערוך צוואה זו, בשנת 2012. מ' טוען כי יש לקיים צוואה זו ביחס למקרקעין בג' ובאשר ליתר רכושו של המנוח יש ליתן צו ירושה, שכן לטעמו, צוואה זו מבטלת את הצוואה שנחתמה על ידי המנוח בשנת 2004. כאמור, אינני מקבלת פרשנותה של ב' ולאור קביעתי דלעיל, לא ראיתי שיש לפסול את הצוואה משנת 2012. יחד עם זאת, אינני מקבלת גם את גישתו של מ'. אמנם, בסעיף 6 הורה המנוח כי הוא מבטל כל צוואה קודמת שערך, ואולם בשים לב לכך שבסעיף 1 לצוואה הבהיר כי היא מתייחסת רק לנכס בג', הרי שלא ניתן לקרוא את סעיף 6 במנותק מסעיף 1 והפרשנות המתבקשת הינה כי כל צוואה קודמת שערך המנוח ביחס לנכס בג', בטלה. האמור בסעיף 2 לצוואה מחזק מסקנה זו שכן המנוח הבהיר שביחס לשאר רכושו הוא לא עורך צוואה אחרת, רוצה לומר, הצוואה שהיתה קיימת באותה עת (משנת 2004) תמשיך לעמוד, ביחס לנכסי המנוח (למעט הנכס בג'). איש מהצדדים לא ביקש לזמן את עורך הצוואה משנת 2012, עו"ד ר' לעדות או את העדה הנוספת (עו"ד ק'), על מנת שיעידו על אומד דעתו של המנוח, עת נחתמה הצוואה. לפיכך, כל שעומד לפני הוא לשון הצוואות וככל שמ' ביקש לשכנעני אחרת, היה עליו לזמן לעדות את עדי הצוואה…"
בסקירה זאת כתבתי בין היתר כך: "בדרך כלל, די בעריכת צוואה חדשה, שכן הצוואה האחרונה היא הקובעת… אך בצוואה חדשה, ככל שתערך, רצוי לציין כי 'כל צוואה קודמת שערכתי מבוטלת'… בהעדר 'ביטול מפורש של צוואה קודמת' במסגרת הצוואה החדשה, עלול להיווצר מחמת חוסר תשומת לב, מצב בו ימשיכו להתקיים מקצת מהוראות הצוואה הקודמת, לצד הוראות הצוואה החדשה, מבלי שהמצווה התכוון לכך…" ובמאמר מוסגר הוספתי: "כאשר המצווה מעונין רק בעדכון מסוים להוראות צוואתו הקודמת, בשינוי של חלקן או בהוספה עליהן, בפניו אפשרות נוספת – עריכת 'תוספת צוואה', אשר לא תבטל לחלוטין את הצוואה הקודמת; ולכתוב בתוספת, למשל – 'נוסף על האמור בצוואתי מיום xxx ומבלי לגרוע מהוראותיה…'; 'במקום האמור בסעיף xxx לצוואתי מיום xxx יבוא xxx ולא יחול כל שינוי נוסף…'; וכדומה". במקרה המתואר בפסק הדין, דווקא המשפט "…כל צוואה, או כל תוספת לצוואה שערכתי, אם ערכתי, ושתאריכה קודם לתאריך צוואה זו, היא בטלה ומבוטלת" – שנכלל בצוואה מ-2012 – היה עלול, לפי קביעת בית המשפט, לגרום ל"תקלה"…
בית המשפט פסק איפוא כי שתי הצוואות תקוימנה, כדלקמן: "לסיום פרק זה, אני קובעת כי צוואת 2012 תקוים ככל שהיא נוגעת למקרקעין בג' וצוואת 2004 תקוים ככל שהיא נוגעת לכלל העזבון, למעט המקרקעין בג'…"
{הערה: בהמשך פסק הדין דן בית המשפט, בין היתר, ב"היקף העזבון", ב"חזקת השיתוף", ובתחולתה על "נכסים חיצוניים" – נושאים שיידונו בסקירות עתידיות…}
***
הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.
אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.