סעיפים 11 ו-12 לחוק ההתיישנות

נושא ההתיישנות בכללותו יִדוֹן בסקירה עתידית, ולצורך סקירה זו, די לציין כי לפי סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי”ח-1958 (“חוק ההתיישנות” או “החוק“), “תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה”. לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, “תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה”. יש להעלות טענת התיישנות “בהזדמנות הראשונה”.

בענינים שונים עשויות לחול תקופות התיישנות ספציפיות – לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, “התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה… בשאינו מקרקעין – שבע שנים”; כשמדובר בתובענה “במקרקעין”, תקופת ההתיישנות הינה 15 שנים, וכשמדובר במקרקעין “מוסדרים” – 25 שנים. בנוסף, נקבע בסעיף 27 רישא לחוק ההתיישנות, כי “אין חוק זה בא לפגוע בתקופת ההתיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה” – למשל, לפי סעיף 31 רישא לחוק חוזה הביטוח, התשמ”א-1981, “תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח…”; “תביעה לפיצויים” לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תוגש “תוך שלוש שנים מיום תחילת תקפה של התכנית”; ולפי סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים, “לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה” (בכפוף לאפשרות לארכה קצרה בנסיבות ספציפיות).

בסעיפים 7-9 לחוק ההתיישנות ישנן הוראות (כלליות), שענינן תחילת תקופת ההתיישנות, או השעייתה; ובפרק השלישי (שכותרתו “חישוב תקופת ההתיישנות”) לחוק ההתיישנות (סעיפים 10 עד 18ב), נקובות תקופות מסוימות, אשר מטעמים אובייקטיביים, אין להביאן בגדר תקופת ההתיישנות (למשל, “הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה”).

סקירה זו תתמקד בסעיפים 11 ו-12 לחוק ההתיישנות. את הוראותיהם של שני סעיפים אלו יש לקרוא, למעשה, ביחד ובכפוף להוראת סעיף 16 לחוק (ראו בסוף הסקירה).

 

סעיף 11 לחוק ההתיישנות קובע, בנוסחו כיום: “בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה”.

המלים “…שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע…” החליפו בעקבות תיקון מס’ 3 לחוק ההתיישנות (משנת 2004) את המלים “…שבו היה התובע חולה נפש…”; במסגרת התיקון נעשו איפוא כמה שינויים בסעיף 11 לחוק:

ראשית, כפי שעולה גם משינוי כותרתו של סעיף 11 לחוק (לאחר התיקון: “ליקוי נפשי או שכלי”), הוחלה הוראת סעיף 11 לחוק לא רק על ליקוי נפשי (או “מחלת נפש”, כפי שהיה עד אז), אלא גם על ליקוי שכלי. כאמור בדברי ההסבר שנלוו להצעת התיקון, מדובר היה למעשה בעיגון חקיקתי, של מה שממילא כבר נקבע בפסיקה (ע”א 3622/96).

שנית, לאחר התיקון מדובר ב”ליקוי… זמני או קבוע” – כלומר, לא מדובר בהכרח במצב “קבוע” (“מחלת נפש”, למשל) אלא גם ב”ליקוי” (נפשי או שכלי) זמני. כאמור בדברי ההסבר שנלוו להצעת התיקון, “מוצע בהזדמנות זו להחליף את המונח ‘מחלת נפש’ במונח ‘ליקוי נפשי’… להבהיר כי הליקוי הנפשי או השכלי יכול להיות זמני או קבוע”.

שלישית, במסגרת התיקון נוספו המלים “לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת…” – כלומר, הוספת מבחן מהותי כתנאי לתחולת הסעיף – וזאת משום שיתכנו מקרים, בהם לא יהיה בקיומו של ליקוי נפשי או שכלי, כשלעצמו, בכדי לשלול את יכולתו של התובע לדאוג לעניניו, בכלל, ולהגיש תביעה, בפרט. גם במקרה זה, מדובר בעיגון חקיקתי, של מה שכבר נקבע בפסיקה.

סעיף 11 לחוק ההתיישנות – הן בנוסחו הקודם, והן בנוסחו הנוכחי – מדבר בעד עצמו; וכאמור בע”א 3622/96 הנ”ל – תכלית הוראותיו של חוק ההתיישנות, ובכלל זאת תכליתו של סעיף 11 לחוק, “הינה להשעות את מירוץ ההתיישנות במקום שקיימים נתונים אובייקטיביים הגורמים לכך שהתובע אינו מסוגל – בין שסיבת אי-המסוגלות הינה נפשית ובין שסיבת אי-המסוגלות הינה שכלית – לדאוג לעניניו ולממש את זכותו“.

לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות לא תימנה, בכפוף להתקיימות שני תנאים מצטברים: “התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו”, ו”לא היה עליו אפוטרופוס” (למותר להוסיף ולציין, כי הפסיקה הוסיפה את התנאי – לפיו השימוש בסעיף 11 לחוק צריך להעשות בתום לב, וכי אין לנצל לרעה את ההסדר הקבוע בו).

לגבי התנאי הראשון (“התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו”): ברע”א 3266/07 נדון ענינו של אדם, שנפצע בתאונת דרכים, וכעבור 8 שנים הגיש תביעה כנגד חברות ביטוח בגין נזקי גוף. בקשה לדחית התביעה מחמת התיישנות, התקבלה על ידי בית משפט השלום (שקבע כי מעיון בחומר הרפואי שהוצג בפניו, בדבר מצבו הפסיכיאטרי של המבקש, לא נמצאה עדות לקיומה של מחלת נפש או מצב פסיכוטי אצל המבקש), וערעורו לבית המשפט המחוזי – נדחה. בבית המשפט העליון נהפכה ההחלטה: “ראשית, יש לבחון האם המבקש לא היה מסוגל לדאוג לעניניו וזאת מחמת ליקוי נפשי או שכלי; אם התשובה לכך חיובית, יש לעבור ולבחון האם היה על המבקש אפוטרופוס באותה תקופה בה לא היה מסוגל לדאוג לעניניו… [סעיף 11 לחוק] אינו מפרט האם נדרש כי התובע לא היה מסוגל לדאוג לכל עניניו או רק למקצתם, אך מתכלית ההוראה וממיקומה בחוק ההתיישנות, ברי כי למצער צריך להוכיח כי התובע לא היה מסוגל להחליט באשר לביצוע פעולות משפטיות כגון הגשת תביעה או יפוי כוחו של עורך דין לצורך כך… על פי מסמך מהמרכז לבריאות הנפש ‘שער מנשה’ היה המבקש מאושפז במוסד… שבעה חודשים. המסמך מבהיר כי האשפוז נעשה בשל בעיות נפשיות… כל עוד היה המבקש מאושפז בשל בעיות נפשיות ניתן להניח, אלא אם כן הוכח אחרת, שבתקופה זו לא היה מסוגל לדאוג לעניניו… ניתן לכל הפחות לקבוע שבמשך שנה אחת, וסביר להניח שאף יותר, היה המבקש בלתי מסוגל לדאוג לענייניו מחמת הליקוי הנפשי ממנו סבל. נראה כי תקופה זו מאז התאונה רצופה באשפוזים, הסתכלויות, טיפולים ואירועים הקשורים למצבו הנפשי של המבקש. במצב זה קשה להניח כי במשך כל התקופה היה המבקש מסוגל לדאוג לעניניו. לפיכך מנין זה של שנה בה לא היה מסוגל לדאוג לעניניו אין להביאו בחישוב תקופת ההתיישנות לפי סעיף 11…”

במקרה שנדון בע”א 8143/06, החל המערער לקבל טיפול במרפאה לבריאות הנפש בשנת 1983. לטענת המערער, נפסק ברשלנות הטיפול התרופתי שקיבל, ועקב כך חלה הרעה במצבו, אשר הובילה לאירוע בו תקף את אשתו ושפך עליה מים רותחים (ב-1986) ולפיטוריו מעבודתו (ב-1986). בשנת 2004 הגיש המערער תביעה כנגד המוסד הרפואי. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה לדחית התביעה מחמת התיישנות, בקובעו כי המעשים והמחדלים הנטענים ארעו כ-19 שנים לפני הגשת התביעה, ולא הוכח כי המערער לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, ולפיכך הוא יכול וצריך היה לגלות את העובדות המבססות את עילת התובענה מבלי לחרוג מתקופת ההתיישנות. בית המשפט העליון הותיר על כנה את קביעת בית המשפט המחוזי, שנסמכה על חומר שצורף לתביעה, ממנו עולה כי התקיימה במערער ה’מסוגלות’ הנדרשת לצורך סעיף 11 לחוק: “המערער פנה לגורמים שונים, כמו הלשכה לסיוע משפטי, מבקר המדינה והמוסד לביטוח לאומי כבר בשנת 1985. מאישור המוסד לביטוח לאומי עולה כי במהלך השנים המערער עבד חלקית במספר מקומות… מעולם לא התמנה על המערער אפוטרופוס… המערער הגיש תביעה בשנת 1998 בגין הרשלנות הנטענת ופנה לקבלת מסמכים ואישורים… קיצורו של דבר, המסמכים שצורפו לכתב התביעה מדברים בעד עצמם ועולה מהם כי המערער היה בקיא ורגיל בעמידה על זכויותיו”.

בסעיף 8 לחוק ההתיישנות (אשר יִדוֹן להלן גם בהקשר של סיפת סעיף 11 לחוק), נקבע באופן כללי (כלומר, לאו דווקא בהקשר של סעיף 11 לחוק): “נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה”. כפי שניתן להיווכח מפסקי הדין הנ”ל, קיימת “זיקה” (לעתים מפורשת ולעתים משתמעת) בין סעיף 8 לחוק, לבין התנאי “לא היה מסוגל לדאוג לעניניו”, כפי שאף ניתן מן הסתם להניח, כי אין דינו של מי שהגיש תביעה כעבור 8 שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה, כדין מי שהתמהמה עד שחלפו 19 שנים…

כך גם עולה מפסק הדין בת.א. 17942-01-17: באותו מקרה הוגשה הגיש תביעה כנגד חברת ביטוח, בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב תאונת דרכים שהתרחשה למעלה מ-12 שנים קודם לכן. בתגובתו לבקשה לדחית התביעה מחמת התיישנות, טען התובע כי מאז התאונה קיבל טיפולים רפואיים מתמשכים, ואף עבר ניתוחים שונים, וכמה ארועים מוחיים. הנתבעת טענה בין היתר, כי התובע הגיש שנים ספורות לאחר התאונה תביעה למוסד לביטוח לאומי והוא יכול היה לדאוג גם לעניניו מולה. נפסק: “מעיון בתיעוד הרפואי… עולה כי כבר בסמוך לאחר התאונה לא שקט התובע על שמריו והירבה להתלונן בפני הרופאים המטפלים על נזקים שנגרמו לו לטענתו בעקבות התאונה… בנוסף עולה מהתיעוד כי בעקבות התאונה אושרה לתובע תקופת אי כושר בת שלושה חודשים… די בעובדות אלה כדי ללמד שנזקו של התובע היה ידוע בסמוך לאחר התאונה… בכל מקרה התובע לא הצביע על כל עובדה חדשה המצדיקה את כלל הגילוי המאוחר ושלא יכולה היתה להיות ידועה לו במהלך שבע השנים לאחר התאונה. כל הבעיות הרפואיות להן טוען התובע  היו ידועות לו במהלך תקופה זו והן מתועדות במסמכים הרפואיים…  התובע טוען, כי בשל מצבו הרפואי לאחר התאונה שהביא ל’נבצרות’ שמנעה ממנו לטפל בעניניו ובכלל זה בהגשת תביעה, יש להחיל עליו את סעיף 11 לחוק ההתיישנות, ולהאריך את תקופת ההתיישנות בהתאם… אין מחלוקת, כי מאז התאונה ועד היום לא מונה אפוטרופוס לטיפול בעניניו של התובע… עלינו לבדוק את התקיימות התנאי השני: האם התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי… הנטל להוכחת התקיימות הליקוי וחוסר המסוגלות המאריכה את תקופת ההתיישנות מוטל על התובע… עיון בתיעוד הרפואי הרב שצורף אינו מעלה כי התובע סבל לאורך השנים מליקוי שכלי ונפשי בכלל, וליקוי משמעותי בפרט… זאת ועוד, מהתיעוד עולה שהתובע בהחלט היה מסוגל במהלך השנים גם למצות את זכויותיו המשפטיות… הלכה היא, כי את קיומם של הליקויים המצוינים בסעיף 11 לחוק ההתיישנות יש לבסס על עובדות אשר יש בהן כדי להצביע על חוסר יכולת להגיש תביעה. כך, הוכרו למשל, תקופות אשפוז ממושכות, מעצרים, שהייה במוסדות וכדומה כמאריכות את תקופת ההתיישנות… בעניננו לא הוכח אף אחד מכל אלה. מהתיעוד עולה, כי התובע לא אושפז לתקופות ממושכות ולכל היותר לימים ספורים בכל אותן שנים ממועד קרות התאונה והיה מסוגל לדאוג לעניניו הרפואיים ולמיצוי זכויותיו. עוד עולה, כי התובע אף פנה ליעוץ משפטי בתקופת ההתיישנות ואף נערכה עבורו חוות דעת רפואית לקביעת נכותו… בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע, כי מצבו של התובע היה כזה שבגינו ‘הוא אינו מבין בטיבן של פעולות משפטיות ואינו מסוגל לממש את זכויותיו המשפטיות או להגן עליהן’. התובע לא הוכיח כי במהלך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק הוא סבל מחוסר מסוגלות לדאוג לעניניו המשפטיים כתוצאה מליקוי נפשי או שכלי אשר מנע ממנו להגיש תביעתו במועד. התביעה הוגשה 12.5 שנים לאחר קרות התאונה ולפיכך, דינה להידחות”.

ברע”א 3266/07 הנ”ל, גם נקבע כי לא צריך להיות קשר בין הליקוי לבין עילת התביעה: “דרישת קשר סיבתי בין הליקוי הנפשי לבין עילת התביעה שהתיישנה תאיין תכלית זו במקרים בהם הליקוי הנפשי אינו תוצאה של עילת התביעה. דרישה זו אינה מוצדקת ואין לה כל בסיס בחוק”.

לגבי התנאי השני (“לא היה עליו אפוטרופוס”): במקרה שנדון בע”א 7805/02, סבר בית המשפט המחוזי, כי הביטוי “לא היה עליו אפוטרופוס”, מתייחס לכל אפוטרופוס שהוא (קרי, אפוטרופוס על פי מינוי; אפוטרופוס טבעי – הורה; אפוטרופוס למעשה). בבית המשפט העליון נהפכה הפסיקה, ונקבע כי הביטוי “לא היה עליו אפוטרופוס”, מתייחס רק לאפוטרופוס על פי מינוי: “…האפוטרופוס הטבעי והאפוטרופוס למעשה הם אנשים המשמשים בפועל כאפוטרופסים בלי שנבחנה יכולתם למלא את התפקיד, בלי פיקוח ממשי על מעשיהם, ואף על פי שאולי הם אינם מתאימים כלל לשמש כאפוטרופסים. אכן, יתכן שאילו היה בית המשפט בא למנות אנשים אלה, היה מוצא אותם ראויים לכך, אולם אי אפשר להניח זאת מראש ובדרך כלל. כמו כן ניתן להניח כי הורה המשמש אפוטרופוס טבעי יעשה את כל הדרוש לטובת ילדו, וכך ניתן להניח שגם אדם שקיבל על עצמו לפעול למעשה כאפוטרופוס, הוא מן הסתם בעל כוונות טובות. אולם בהעדר מינוי על ידי בית המשפט – וביחוד בהעדר בדיקה ובחינה של ההתאמה לפני המינוי – יש מקום לחשש, שאין נהירות להם כל המשמעויות המשפטיות של מעשיהם ושל מחדליהם… אין מביאים בחשבון תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו אין לקטין, לחולה הנפש או ללקוי בשכלו, מי שדואג לעניניו ועומד על משמר זכויותיו, ואין כזה זולת אפוטרופוס שמינה בית המשפט, אחרי שנמצא ראוי ומתאים לתפקידו. העובדה שיש מי שמשמש בפועל כאפוטרופוס – בין שהוא אפוטרופוס טבעי ובין שהוא אפוטרופוס למעשה – אין בה כשלעצמה כדי להבטיח לקטין או לחסוי הגנה על זכויותיו המשפטיות או להבטיח את מימושן. מכאן שגם בתקופה שבמהלכה משמש אדם בפועל כאפוטרופוס, בלי שבית המשפט מינה אותו, מושעה מירוץ תקופת ההתיישנות“.

ברע”א 3266/07 הנ”ל הובהר, כי מינוי עורך דין אינו יכול להוות “תחליף” למינוי אפוטרופוס, לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות: “מנסות המשיבות לטעון כי המבקש היה מיוצג לאורך השנים על ידי עורך דין אשר טיפל בעניניו מול הביטוח הלאומי. לפיכך, סבורות הן, היה מי שדאג לעניניו של המבקש והוא לא נכנס לגדר סעיף 11… דין טענה זו להידחות… המחוקק הכריע כי לא כל גורם חיצוני המסייע ללקוי בנפשו ייחשב כממשיך את תקופת ההתיישנות, אלא רק מי שהינו אפוטרופוס… האם ניתן לטעון כי יש לפרש את המונח אפוטרופוס ככולל עורך דין מייצג? השוני בין מי שמשמש כעורך דין לבין מי שמשמש כאפוטרופוס הוא מהותי… פעולותיו [של עורך הדין – ד.ר.] תלויות כולן ברצונו של הלקוח… האפוטרופוס מחליף למעשה את רצונו של החסוי בענינים בהם נקבע שהחסוי אינו יכול להחליט בהם (אם כי הוא חייב לשמוע את דעתו…)”

עוד הובהר ברע”א 3266/07 הנ”ל, כי “בעוד שבית המשפט יפרש באופן זהיר את חוסר יכולתו של אדם לדאוג לעניניו לצורך הכרזה של פסול דין או מינוי אפוטרופוס לפי חוק הכשרות, הרי שפירוש אותו מונח לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות ייעשה באופן רחב יותר, לצורך הגנה על תובע שלא היה מסוגל להגיש את תביעתו בשל ליקוי נפשי או שכלי”. הדברים נכונים שבעתיים כיום, כאשר על בית המשפט לשקול במשנה זהירות אם למנות אפוטרופוס.

סעיף 11 לחוק ההתיישנות – בדומה לסעיף 12 לחוק – אינו מבחין בין מינוי אפוטרופוס ל”ענין מסוים או ענינים מסוימים”, “ענינים רפואיים”, “ענינים אישיים” או “עניני רכוש” (על פי סעיף 33א(ד) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות; בעבר נהגה אבחנה בין עניני “גוף” לעניני “רכוש”).

שני התנאים הקבועים, כאמור, ברישא של סעיף 11 לחוק ההתיישנות, חלים כל עוד “לא היה עליו [על התובע] אפוטרופוס”; אולם אין די בעצם מינוי אפוטרופוס, בכדי להתחיל (או לחדש) באופן “אוטומטי”, ומיידי, את מירוץ ההתיישנות. כפי שנקבע, כאמור, באופן כללי, בסעיף 8 לחוק ההתיישנות (“נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה”) – כך נקבע גם באופן ספציפי בסעיף 11 לחוק, כי “לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה“. בבג”צ 1345/16, למשל, לא התערב בית המשפט העליון בקביעת בית הדין לעבודה, ובין היתר, כי “מאחר שבנסיבות דידן, ידעה העותרת, זה מכבר, על העובדות המהוות את עילת התביעה – היינו פטירת המנוח והיותם של העותרים 4-2 יתומים הזכאים לקצבת שארים – הרי שמינויה הרשמי כאפוטרופוסית על העותרים 4-2 לא היה עוצר את מניין תקופת ההתיישנות”; ובת.א. 1249/99 נקבע כי “אשר לעיכוב מירוץ ההתיישנות בתקופה שבה טרם נודעו לאפוטרופוס של התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, אין לפני ראיה על כך, שעו”ד לנגה, או בניו של התובע שמונו כאפוטרופסיו כבר ביום 6.7.98, לא ידעו על העובדות המהוות את עילת התביעה”.

 

סעיף 12 לחוק ההתיישנות קובע: “בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע אפוטרופוס של הנתבע או נתון לאפוטרופסותו”.

כלומר, בעוד שסעיף 11 לחוק ההתיישנות עוסק בתביעה כנגד צד שלישי, ענינו של סעיף 12 לחוק הינו תביעה של מי ששימש כאפוטרופוס, כנגד מי שהיה נתון לאפוטרופסותו – ולהיפך. הרציונל העומד מאחורי הוראת סעיף 12 לחוק, טמון בניגוד הענינים השורר מטבע הדברים בין האפוטרופוס לבין מי שנתון לאפוטרופסותו, וכל עוד האפוטרופסות בתוקף.

במקרה שנדון בע”א 3114/12, הגיש המערער תביעה, שנדחתה, כנגד “מקים – מוסד לקימום ילדים מפגרים בע”מ” (בו שהה כ-24 שנים). במטרה “להִבּנוֹת” מהוראת סעיף 12 לחוק ההתיישנות, נטען, בין היתר, כי “כל עוד קצבת הביטוח הלאומי שולמה למוסד יש לראות את המוסד כאפוטרופוס למעשה של המערער”; אך הטענה לא סייעה למערער, למרות שבית המשפט היה מוכן להניח, בנסיבות המקרה הספציפי, כי “בתחומים שונים המוסד שימש כמעין אפוטרופוס למעשה של המערער”.

 

כאמור, את הוראותיהם של סעיפים 11 ו-12 לחוק ההתיישנות, יש לקרוא ביחד ובכפוף להוראת סעיף 16 לחוק, אשר קובע: “נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 – לא תסתיים התקופה לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב”. כלומר, באופן ספציפי, חלה על סעיף 11 לחוק ההתיישנות ההוראה “לא תסתיים התקופה לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב”, ואילו על סעיף 12 לחוק חלה ההוראה “לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב”. סעיף 16 לחוק ההתיישנות, רלוונטי למעשה כאשר “יתרת תקופת ההתיישנות” שעומדת לרשות התובע, פחותה משנתיים (כשמדובר בסעיף 11 לחוק) או משנה (כשמדובר בסעיף 12 לחוק, וביתר המקרים).

הרציונל העומד מאחורי הוראת סעיף 16 לחוק, טמון בכך שגם לאחר סיומה של “המניעה האובייקטיבית” שהצדיקה את השעיית מירוץ ההתיישנות (קטינות, ליקוי נפשי או שכלי, קשר נישואין וכו’) נדרש פרק זמן מינימלי לשם הערכות להגשת תביעה בפועל (ואולי אף למיצוי דרכים שיְיָתְרו הגשת תביעה). בעיני המחוקק, פרק הזמן המינימלי הנדרש לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות (כאשר מדובר היה בליקוי נפשי או שכלי), הינו חריג, וכפול (שנתיים) מאשר בכל מקרה אחר (לרבות כשמדובר בסעיף 12 לחוק).

יצוין, כי לעתים יכול שתידרש הכרעה שיפוטית, במקרים בהם קיימת לכאורה סתירה, בין הוראותיו של חוק ההתיישנות, לבין הסדרים ספציפיים, הקבועים בחוקים אחרים. למשל, ברע”א 166/83 נקבע כי הוראת סעיף 32א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), מהווה הסדר ספציפי, אשר גובר על הסדרי הארכת ההתיישנות שבחוק ההתיישנות – לרבות הוראת סעיף 11 לחוק.

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן