הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.
הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).
אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.
***
נושא ההתיישנות בכללותו יִדוֹן בסקירה עתידית, ולצורך סקירה זו, די לציין כי לפי סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 ("חוק ההתיישנות" או "החוק"), "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". יש להעלות טענת התיישנות "בהזדמנות הראשונה".
בענינים שונים עשויות לחול תקופות התיישנות ספציפיות – לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה… בשאינו מקרקעין – שבע שנים"; כשמדובר בתובענה "במקרקעין", תקופת ההתיישנות הינה 15 שנים, וכשמדובר במקרקעין "מוסדרים" – 25 שנים. בנוסף, נקבע בסעיף 27 רישא לחוק ההתיישנות, כי "אין חוק זה בא לפגוע בתקופת ההתיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה" – למשל, לפי סעיף 31 רישא לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח…" {עדכון – 26.11.20: בהתאם לתיקון מס' 11 לחוק חוזה הביטוח, ס"ח 2872, במקרה של "ביטוח חיים, ביטוח מפני מחלות ואשפוז וביטוח סיעודי", הוארכה תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח לחמש שנים}; "תביעה לפיצויים" לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תוגש "תוך שלוש שנים מיום תחילת תקפה של התכנית"; ולפי סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים, "לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה" (בכפוף לאפשרות לארכה קצרה בנסיבות ספציפיות).
בסעיפים 7-9 לחוק ההתיישנות ישנן הוראות (כלליות), שענינן תחילת תקופת ההתיישנות, או השעייתה; ובפרק השלישי (שכותרתו "חישוב תקופת ההתיישנות") לחוק ההתיישנות (סעיפים 10 עד 18ב), נקובות תקופות מסוימות, אשר מטעמים אובייקטיביים, אין להביאן בגדר תקופת ההתיישנות (למשל, "הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה").
סקירה זו תתמקד בסעיפים 11 ו-12 לחוק ההתיישנות. את הוראותיהם של שני סעיפים אלו יש לקרוא, למעשה, ביחד ובכפוף להוראת סעיף 16 לחוק (ראו בסוף הסקירה).
סעיף 11 לחוק ההתיישנות קובע, בנוסחו כיום: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה".
המלים "…שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע…" החליפו בעקבות תיקון מס' 3 לחוק ההתיישנות (משנת 2004) את המלים "…שבו היה התובע חולה נפש…"; במסגרת התיקון נעשו איפוא כמה שינויים בסעיף 11 לחוק:
ראשית, כפי שעולה גם משינוי כותרתו של סעיף 11 לחוק (לאחר התיקון: "ליקוי נפשי או שכלי"), הוחלה הוראת סעיף 11 לחוק לא רק על ליקוי נפשי (או "מחלת נפש", כפי שהיה עד אז), אלא גם על ליקוי שכלי. כאמור בדברי ההסבר שנלוו להצעת התיקון, מדובר היה למעשה בעיגון חקיקתי, של מה שממילא כבר נקבע בפסיקה (ע"א 3622/96).
שנית, לאחר התיקון מדובר ב"ליקוי… זמני או קבוע" – כלומר, לא מדובר בהכרח במצב "קבוע" ("מחלת נפש", למשל) אלא גם ב"ליקוי" (נפשי או שכלי) זמני. כאמור בדברי ההסבר שנלוו להצעת התיקון, "מוצע בהזדמנות זו להחליף את המונח 'מחלת נפש' במונח 'ליקוי נפשי'… להבהיר כי הליקוי הנפשי או השכלי יכול להיות זמני או קבוע".
שלישית, במסגרת התיקון נוספו המלים "לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת…" – כלומר, הוספת מבחן מהותי כתנאי לתחולת הסעיף – וזאת משום שיתכנו מקרים, בהם לא יהיה בקיומו של ליקוי נפשי או שכלי, כשלעצמו, בכדי לשלול את יכולתו של התובע לדאוג לעניניו, בכלל, ולהגיש תביעה, בפרט. גם במקרה זה, מדובר בעיגון חקיקתי, של מה שכבר נקבע בפסיקה.
סעיף 11 לחוק ההתיישנות – הן בנוסחו הקודם, והן בנוסחו הנוכחי – מדבר בעד עצמו; וכאמור בע"א 3622/96 הנ"ל – תכלית הוראותיו של חוק ההתיישנות, ובכלל זאת תכליתו של סעיף 11 לחוק, "הינה להשעות את מירוץ ההתיישנות במקום שקיימים נתונים אובייקטיביים הגורמים לכך שהתובע אינו מסוגל – בין שסיבת אי-המסוגלות הינה נפשית ובין שסיבת אי-המסוגלות הינה שכלית – לדאוג לעניניו ולממש את זכותו".
לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות לא תימנה, בכפוף להתקיימות שני תנאים מצטברים: "התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו", ו"לא היה עליו אפוטרופוס" (למותר להוסיף ולציין, כי הפסיקה הוסיפה את התנאי – לפיו השימוש בסעיף 11 לחוק צריך להעשות בתום לב, וכי אין לנצל לרעה את ההסדר הקבוע בו).
לגבי התנאי הראשון ("התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו"): ברע"א 3266/07 נדון ענינו של אדם, שנפצע בתאונת דרכים, וכעבור 8 שנים הגיש תביעה כנגד חברות ביטוח בגין נזקי גוף. בקשה לדחית התביעה מחמת התיישנות, התקבלה על ידי בית משפט השלום (שקבע כי מעיון בחומר הרפואי שהוצג בפניו, בדבר מצבו הפסיכיאטרי של המבקש, לא נמצאה עדות לקיומה של מחלת נפש או מצב פסיכוטי אצל המבקש), וערעורו לבית המשפט המחוזי – נדחה. בבית המשפט העליון נהפכה ההחלטה: "ראשית, יש לבחון האם המבקש לא היה מסוגל לדאוג לעניניו וזאת מחמת ליקוי נפשי או שכלי; אם התשובה לכך חיובית, יש לעבור ולבחון האם היה על המבקש אפוטרופוס באותה תקופה בה לא היה מסוגל לדאוג לעניניו… [סעיף 11 לחוק] אינו מפרט האם נדרש כי התובע לא היה מסוגל לדאוג לכל עניניו או רק למקצתם, אך מתכלית ההוראה וממיקומה בחוק ההתיישנות, ברי כי למצער צריך להוכיח כי התובע לא היה מסוגל להחליט באשר לביצוע פעולות משפטיות כגון הגשת תביעה או יפוי כוחו של עורך דין לצורך כך… על פי מסמך מהמרכז לבריאות הנפש 'שער מנשה' היה המבקש מאושפז במוסד… שבעה חודשים. המסמך מבהיר כי האשפוז נעשה בשל בעיות נפשיות… כל עוד היה המבקש מאושפז בשל בעיות נפשיות ניתן להניח, אלא אם כן הוכח אחרת, שבתקופה זו לא היה מסוגל לדאוג לעניניו… ניתן לכל הפחות לקבוע שבמשך שנה אחת, וסביר להניח שאף יותר, היה המבקש בלתי מסוגל לדאוג לענייניו מחמת הליקוי הנפשי ממנו סבל. נראה כי תקופה זו מאז התאונה רצופה באשפוזים, הסתכלויות, טיפולים ואירועים הקשורים למצבו הנפשי של המבקש. במצב זה קשה להניח כי במשך כל התקופה היה המבקש מסוגל לדאוג לעניניו. לפיכך מנין זה של שנה בה לא היה מסוגל לדאוג לעניניו אין להביאו בחישוב תקופת ההתיישנות לפי סעיף 11…"
במקרה שנדון בע"א 8143/06, החל המערער לקבל טיפול במרפאה לבריאות הנפש בשנת 1983. לטענת המערער, נפסק ברשלנות הטיפול התרופתי שקיבל, ועקב כך חלה הרעה במצבו, אשר הובילה לאירוע בו תקף את אשתו ושפך עליה מים רותחים (ב-1986) ולפיטוריו מעבודתו (ב-1986). בשנת 2004 הגיש המערער תביעה כנגד המוסד הרפואי. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה לדחית התביעה מחמת התיישנות, בקובעו כי המעשים והמחדלים הנטענים ארעו כ-19 שנים לפני הגשת התביעה, ולא הוכח כי המערער לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, ולפיכך הוא יכול וצריך היה לגלות את העובדות המבססות את עילת התובענה מבלי לחרוג מתקופת ההתיישנות. בית המשפט העליון הותיר על כנה את קביעת בית המשפט המחוזי, שנסמכה על חומר שצורף לתביעה, ממנו עולה כי התקיימה במערער ה'מסוגלות' הנדרשת לצורך סעיף 11 לחוק: "המערער פנה לגורמים שונים, כמו הלשכה לסיוע משפטי, מבקר המדינה והמוסד לביטוח לאומי כבר בשנת 1985. מאישור המוסד לביטוח לאומי עולה כי במהלך השנים המערער עבד חלקית במספר מקומות… מעולם לא התמנה על המערער אפוטרופוס… המערער הגיש תביעה בשנת 1998 בגין הרשלנות הנטענת ופנה לקבלת מסמכים ואישורים… קיצורו של דבר, המסמכים שצורפו לכתב התביעה מדברים בעד עצמם ועולה מהם כי המערער היה בקיא ורגיל בעמידה על זכויותיו".
בסעיף 8 לחוק ההתיישנות (אשר יִדוֹן להלן גם בהקשר של סיפת סעיף 11 לחוק), נקבע באופן כללי (כלומר, לאו דווקא בהקשר של סעיף 11 לחוק): "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". כפי שניתן להיווכח מפסקי הדין הנ"ל, קיימת "זיקה" (לעתים מפורשת ולעתים משתמעת) בין סעיף 8 לחוק, לבין התנאי "לא היה מסוגל לדאוג לעניניו", כפי שאף ניתן מן הסתם להניח, כי אין דינו של מי שהגיש תביעה כעבור 8 שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה, כדין מי שהתמהמה עד שחלפו 19 שנים…
כך גם עולה מפסק הדין בת.א. 17942-01-17: באותו מקרה הוגשה הגיש תביעה כנגד חברת ביטוח, בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב תאונת דרכים שהתרחשה למעלה מ-12 שנים קודם לכן. בתגובתו לבקשה לדחית התביעה מחמת התיישנות, טען התובע כי מאז התאונה קיבל טיפולים רפואיים מתמשכים, ואף עבר ניתוחים שונים, וכמה ארועים מוחיים. הנתבעת טענה בין היתר, כי התובע הגיש שנים ספורות לאחר התאונה תביעה למוסד לביטוח לאומי והוא יכול היה לדאוג גם לעניניו מולה. נפסק: "מעיון בתיעוד הרפואי… עולה כי כבר בסמוך לאחר התאונה לא שקט התובע על שמריו והירבה להתלונן בפני הרופאים המטפלים על נזקים שנגרמו לו לטענתו בעקבות התאונה… בנוסף עולה מהתיעוד כי בעקבות התאונה אושרה לתובע תקופת אי כושר בת שלושה חודשים… די בעובדות אלה כדי ללמד שנזקו של התובע היה ידוע בסמוך לאחר התאונה… בכל מקרה התובע לא הצביע על כל עובדה חדשה המצדיקה את כלל הגילוי המאוחר ושלא יכולה היתה להיות ידועה לו במהלך שבע השנים לאחר התאונה. כל הבעיות הרפואיות להן טוען התובע היו ידועות לו במהלך תקופה זו והן מתועדות במסמכים הרפואיים… התובע טוען, כי בשל מצבו הרפואי לאחר התאונה שהביא ל'נבצרות' שמנעה ממנו לטפל בעניניו ובכלל זה בהגשת תביעה, יש להחיל עליו את סעיף 11 לחוק ההתיישנות, ולהאריך את תקופת ההתיישנות בהתאם… אין מחלוקת, כי מאז התאונה ועד היום לא מונה אפוטרופוס לטיפול בעניניו של התובע… עלינו לבדוק את התקיימות התנאי השני: האם התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי… הנטל להוכחת התקיימות הליקוי וחוסר המסוגלות המאריכה את תקופת ההתיישנות מוטל על התובע… עיון בתיעוד הרפואי הרב שצורף אינו מעלה כי התובע סבל לאורך השנים מליקוי שכלי ונפשי בכלל, וליקוי משמעותי בפרט… זאת ועוד, מהתיעוד עולה שהתובע בהחלט היה מסוגל במהלך השנים גם למצות את זכויותיו המשפטיות… הלכה היא, כי את קיומם של הליקויים המצוינים בסעיף 11 לחוק ההתיישנות יש לבסס על עובדות אשר יש בהן כדי להצביע על חוסר יכולת להגיש תביעה. כך, הוכרו למשל, תקופות אשפוז ממושכות, מעצרים, שהייה במוסדות וכדומה כמאריכות את תקופת ההתיישנות… בעניננו לא הוכח אף אחד מכל אלה. מהתיעוד עולה, כי התובע לא אושפז לתקופות ממושכות ולכל היותר לימים ספורים בכל אותן שנים ממועד קרות התאונה והיה מסוגל לדאוג לעניניו הרפואיים ולמיצוי זכויותיו. עוד עולה, כי התובע אף פנה ליעוץ משפטי בתקופת ההתיישנות ואף נערכה עבורו חוות דעת רפואית לקביעת נכותו… בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע, כי מצבו של התובע היה כזה שבגינו 'הוא אינו מבין בטיבן של פעולות משפטיות ואינו מסוגל לממש את זכויותיו המשפטיות או להגן עליהן'. התובע לא הוכיח כי במהלך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק הוא סבל מחוסר מסוגלות לדאוג לעניניו המשפטיים כתוצאה מליקוי נפשי או שכלי אשר מנע ממנו להגיש תביעתו במועד. התביעה הוגשה 12.5 שנים לאחר קרות התאונה ולפיכך, דינה להידחות".
ברע"א 3266/07 הנ"ל, גם נקבע כי לא צריך להיות קשר בין הליקוי לבין עילת התביעה: "דרישת קשר סיבתי בין הליקוי הנפשי לבין עילת התביעה שהתיישנה תאיין תכלית זו במקרים בהם הליקוי הנפשי אינו תוצאה של עילת התביעה. דרישה זו אינה מוצדקת ואין לה כל בסיס בחוק".
לגבי התנאי השני ("לא היה עליו אפוטרופוס"): במקרה שנדון בע"א 7805/02, סבר בית המשפט המחוזי, כי הביטוי "לא היה עליו אפוטרופוס", מתייחס לכל אפוטרופוס שהוא (קרי, אפוטרופוס על פי מינוי; אפוטרופוס טבעי – הורה; אפוטרופוס למעשה). בבית המשפט העליון נהפכה הפסיקה, ונקבע כי הביטוי "לא היה עליו אפוטרופוס", מתייחס רק לאפוטרופוס על פי מינוי: "…האפוטרופוס הטבעי והאפוטרופוס למעשה הם אנשים המשמשים בפועל כאפוטרופסים בלי שנבחנה יכולתם למלא את התפקיד, בלי פיקוח ממשי על מעשיהם, ואף על פי שאולי הם אינם מתאימים כלל לשמש כאפוטרופסים. אכן, יתכן שאילו היה בית המשפט בא למנות אנשים אלה, היה מוצא אותם ראויים לכך, אולם אי אפשר להניח זאת מראש ובדרך כלל. כמו כן ניתן להניח כי הורה המשמש אפוטרופוס טבעי יעשה את כל הדרוש לטובת ילדו, וכך ניתן להניח שגם אדם שקיבל על עצמו לפעול למעשה כאפוטרופוס, הוא מן הסתם בעל כוונות טובות. אולם בהעדר מינוי על ידי בית המשפט – וביחוד בהעדר בדיקה ובחינה של ההתאמה לפני המינוי – יש מקום לחשש, שאין נהירות להם כל המשמעויות המשפטיות של מעשיהם ושל מחדליהם… אין מביאים בחשבון תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו אין לקטין, לחולה הנפש או ללקוי בשכלו, מי שדואג לעניניו ועומד על משמר זכויותיו, ואין כזה זולת אפוטרופוס שמינה בית המשפט, אחרי שנמצא ראוי ומתאים לתפקידו. העובדה שיש מי שמשמש בפועל כאפוטרופוס – בין שהוא אפוטרופוס טבעי ובין שהוא אפוטרופוס למעשה – אין בה כשלעצמה כדי להבטיח לקטין או לחסוי הגנה על זכויותיו המשפטיות או להבטיח את מימושן. מכאן שגם בתקופה שבמהלכה משמש אדם בפועל כאפוטרופוס, בלי שבית המשפט מינה אותו, מושעה מירוץ תקופת ההתיישנות".
ברע"א 3266/07 הנ"ל הובהר, כי מינוי עורך דין אינו יכול להוות "תחליף" למינוי אפוטרופוס, לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות: "מנסות המשיבות לטעון כי המבקש היה מיוצג לאורך השנים על ידי עורך דין אשר טיפל בעניניו מול הביטוח הלאומי. לפיכך, סבורות הן, היה מי שדאג לעניניו של המבקש והוא לא נכנס לגדר סעיף 11… דין טענה זו להידחות… המחוקק הכריע כי לא כל גורם חיצוני המסייע ללקוי בנפשו ייחשב כממשיך את תקופת ההתיישנות, אלא רק מי שהינו אפוטרופוס… האם ניתן לטעון כי יש לפרש את המונח אפוטרופוס ככולל עורך דין מייצג? השוני בין מי שמשמש כעורך דין לבין מי שמשמש כאפוטרופוס הוא מהותי… פעולותיו [של עורך הדין – ד.ר.] תלויות כולן ברצונו של הלקוח… האפוטרופוס מחליף למעשה את רצונו של החסוי בענינים בהם נקבע שהחסוי אינו יכול להחליט בהם (אם כי הוא חייב לשמוע את דעתו…)"
עוד הובהר ברע"א 3266/07 הנ"ל, כי "בעוד שבית המשפט יפרש באופן זהיר את חוסר יכולתו של אדם לדאוג לעניניו לצורך הכרזה של פסול דין או מינוי אפוטרופוס לפי חוק הכשרות, הרי שפירוש אותו מונח לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות ייעשה באופן רחב יותר, לצורך הגנה על תובע שלא היה מסוגל להגיש את תביעתו בשל ליקוי נפשי או שכלי". הדברים נכונים שבעתיים כיום, כאשר על בית המשפט לשקול במשנה זהירות אם למנות אפוטרופוס.
סעיף 11 לחוק ההתיישנות – בדומה לסעיף 12 לחוק – אינו מבחין בין מינוי אפוטרופוס ל"ענין מסוים או ענינים מסוימים", "ענינים רפואיים", "ענינים אישיים" או "עניני רכוש" (על פי סעיף 33א(ד) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות; בעבר נהגה אבחנה בין עניני "גוף" לעניני "רכוש").
שני התנאים הקבועים, כאמור, ברישא של סעיף 11 לחוק ההתיישנות, חלים כל עוד "לא היה עליו [על התובע] אפוטרופוס"; אולם אין די בעצם מינוי אפוטרופוס, בכדי להתחיל (או לחדש) באופן "אוטומטי", ומיידי, את מירוץ ההתיישנות. כפי שנקבע, כאמור, באופן כללי, בסעיף 8 לחוק ההתיישנות ("נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה") – כך נקבע גם באופן ספציפי בסעיף 11 לחוק, כי "לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה". בבג"צ 1345/16, למשל, לא התערב בית המשפט העליון בקביעת בית הדין לעבודה, ובין היתר, כי "מאחר שבנסיבות דידן, ידעה העותרת, זה מכבר, על העובדות המהוות את עילת התביעה – היינו פטירת המנוח והיותם של העותרים 4-2 יתומים הזכאים לקצבת שארים – הרי שמינויה הרשמי כאפוטרופוסית על העותרים 4-2 לא היה עוצר את מניין תקופת ההתיישנות"; ובת.א. 1249/99 נקבע כי "אשר לעיכוב מירוץ ההתיישנות בתקופה שבה טרם נודעו לאפוטרופוס של התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, אין לפני ראיה על כך, שעו"ד לנגה, או בניו של התובע שמונו כאפוטרופסיו כבר ביום 6.7.98, לא ידעו על העובדות המהוות את עילת התביעה".
סעיף 12 לחוק ההתיישנות קובע: "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע אפוטרופוס של הנתבע או נתון לאפוטרופסותו".
כלומר, בעוד שסעיף 11 לחוק ההתיישנות עוסק בתביעה כנגד צד שלישי, ענינו של סעיף 12 לחוק הינו תביעה של מי ששימש כאפוטרופוס, כנגד מי שהיה נתון לאפוטרופסותו – ולהיפך. הרציונל העומד מאחורי הוראת סעיף 12 לחוק, טמון בניגוד הענינים השורר מטבע הדברים בין האפוטרופוס לבין מי שנתון לאפוטרופסותו, וכל עוד האפוטרופסות בתוקף.
במקרה שנדון בע"א 3114/12, הגיש המערער תביעה, שנדחתה, כנגד "מקים – מוסד לקימום ילדים מפגרים בע"מ" (בו שהה כ-24 שנים). במטרה "להִבּנוֹת" מהוראת סעיף 12 לחוק ההתיישנות, נטען, בין היתר, כי "כל עוד קצבת הביטוח הלאומי שולמה למוסד יש לראות את המוסד כאפוטרופוס למעשה של המערער"; אך הטענה לא סייעה למערער, למרות שבית המשפט היה מוכן להניח, בנסיבות המקרה הספציפי, כי "בתחומים שונים המוסד שימש כמעין אפוטרופוס למעשה של המערער".
כאמור, את הוראותיהם של סעיפים 11 ו-12 לחוק ההתיישנות, יש לקרוא ביחד ובכפוף להוראת סעיף 16 לחוק, אשר קובע: "נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 – לא תסתיים התקופה לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב". כלומר, באופן ספציפי, חלה על סעיף 11 לחוק ההתיישנות ההוראה "לא תסתיים התקופה לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב", ואילו על סעיף 12 לחוק חלה ההוראה "לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב". סעיף 16 לחוק ההתיישנות, רלוונטי למעשה כאשר "יתרת תקופת ההתיישנות" שעומדת לרשות התובע, פחותה משנתיים (כשמדובר בסעיף 11 לחוק) או משנה (כשמדובר בסעיף 12 לחוק, וביתר המקרים).
הרציונל העומד מאחורי הוראת סעיף 16 לחוק, טמון בכך שגם לאחר סיומה של "המניעה האובייקטיבית" שהצדיקה את השעיית מירוץ ההתיישנות (קטינות, ליקוי נפשי או שכלי, קשר נישואין וכו') נדרש פרק זמן מינימלי לשם הערכות להגשת תביעה בפועל (ואולי אף למיצוי דרכים שיְיָתְרו הגשת תביעה). בעיני המחוקק, פרק הזמן המינימלי הנדרש לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות (כאשר מדובר היה בליקוי נפשי או שכלי), הינו חריג, וכפול (שנתיים) מאשר בכל מקרה אחר (לרבות כשמדובר בסעיף 12 לחוק).
יצוין, כי לעתים יכול שתידרש הכרעה שיפוטית, במקרים בהם קיימת לכאורה סתירה, בין הוראותיו של חוק ההתיישנות, לבין הסדרים ספציפיים, הקבועים בחוקים אחרים. למשל, ברע"א 166/83 נקבע כי הוראת סעיף 32א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), מהווה הסדר ספציפי, אשר גובר על הסדרי הארכת ההתיישנות שבחוק ההתיישנות – לרבות הוראת סעיף 11 לחוק.
עדכונים ותוספות
6.6.21
ביום 7.6.20 ניתן על ידי בית המשפט לעניני משפחה בחיפה, פסק דין במסגרת תמ"ש 30638-10-18, שעסק, בין היתר, בסעיף 11 לחוק. מדובר בתביעה כספית שהגישה בת כנגד אמה, והשאלה שעמדה בפני בית המשפט היתה, "האם תביעת התובעת התיישנה, או שמתקיימות נסיבות המצדיקות את הקפאת מרוץ ההתיישנות?"
כמתואר בפסק הדין, "בחודש 10/2018 הגישה התובעת תביעה כספית נגד אמה הנתבעת. לטענתה, בין השנים 2000 ל-2001 שולמו לה כספי פיצויים לפי פסקי דין בשתי תובענות… כספי פיצויים הופקדו בחשבון בנק של אביה המנוח… במשמורת עבורה עקב מצבה הרפואי-הנפשי. לאחר מות האב, הוחזקו כספי הפיצויים בידי אמה הנתבעת, מכוח צוואת האב המנוח…. לטענת התובעת, עם שיפור במצבה הרפואי פנתה לאמה במהלך השנים 2014-2015 וביקשה לקבל לידיה חזקה ושליטה בחשבון הבנק בו הופקדו כספי הפיצויים. הנתבעת דחתה בקשתה. התובעת מדגישה כי אביה לא היה אפוטרופוס עליה בזמן קבלת כספי הפיצויים, ואולם עד לשנת 2011 נמנע ממנה לנהל את חייה ולשלוט ברכושה, עקב מצבה הרפואי…"
הנתבעת ביקשה את סילוק התביעה על הסף ובעקבות כך ניתנה ביום 20.12.18 החלטה, במסגרתה נקבע, בין היתר: "…לכאורה התביעה התיישנה, אולם לאור טענות התובעת באשר למצבה הרפואי, יש לברר את טענתה בדבר השעיית מרוץ ההתיישנות נוכח מצבה הרפואי אשר מנע ממנה לנהל את עניניה. לצורך מענה על שאלה זו על התובעת להניח בפני המשפט תשתית ראייתית שתבסס טענתה כי לא היתה מסוגלת במשך תקופת ההתיישנות לדאוג לעניניה מחמת הליקוי הנפשי ממנו היא סבלה. אשר על כן אין מקום בשלב זה להורות על סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות". בית המשפט הורה לצדדים להגיש תצהירים ומסמכים בשאלת ההתיישנות, ולאחר חקירת הצדדים הוגשו סיכומיהם, ובעקבות כך ניתן פסק הדין.
בית המשפט קבע (מטעמים שלא יפורטו) כי "על פניו, התביעה התיישנה בשנת 2014 לכל המאוחר"; ולפיכך, "השאלה אשר ניצבת לפתחי היא, האם במהלך 11 השנים מיום פטירת האב המנוח, עומדות לזכות התובעת נסיבות המצדיקות השעיית מרוץ ההתיישנות? האם ניתן לומר לאור התשתית הראייתית שהניחה התובעת כי לפחות במשך 4 שנים מתוך 11 השנים, לא יכולה היתה התובעת לדאוג לעניניה, באופן שעוצר את תקופת ההתיישנות? האם הצליחה התובעת להוכיח התקיימות נסיבות שמנעו ממנה להגיש תביעתה? אקדים אחרית לראשית ואומר, לא שוכנעתי בנסיבות כי יש הצדקה להשעיית מרוץ ההתיישנות… המחלוקת בשאלת ההתיישנות הוגדרה בהחלטתי לסילוק על הסף והתמקדה בתחולת סעיף 11 לחוק ההתיישנות… רק בסיכומיה העלתה התובעת לראשונה טענות לתחולת סעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות, העוסקים בתרמית ובכלל הגילוי המאוחר".
אשר לסעיף 11 לחוק, "על בית המשפט לבחון התקיימותם של שני תנאי סעיף 11 לחוק ההתיישנות: א. האם התובעת לא היתה מסוגלת לדאוג לעניניה מחמת ליקוי נפשי או שכלי. ב. האם באותה תקופה בה לא היתה מסוגלת לדאוג לעניניה, היה לה אפוטרופוס. בעניננו אין חולק כי לא היה לתובעת אפוטרופוס בתקופה האמורה, ולפיכך אתמקד בתנאי הראשון. הנתבעת אינה חולקת על קיומו של ליקוי נפשי ממנו סובלת התובעת. על אף שהתובעת לא המציאה חוות דעת רפואית שתבהיר את מצבה הנפשי, ניתן ללמוד על מצבה הנפשי ממסמכים רפואיים ספציפיים שצירפה התובעת לכתבי טענותיה… התובעת לא צירפה מסמכים רפואיים היכולים ללמד אודות מצבה הנפשי באופן ברור. מהמסמכים שהוגשו לא ניתן לקבוע מה היה מצבה הנפשי של התובעת בשנים 2000-2005, כמו גם מ-2005 ועד 2013. לתקופה האמורה לא הציגה התובעת מסמכים רפואיים כאשר התעודה הרפואית משנת 2013 מלמדת על מצב טוב ורגוע. לאור המסמכים הרפואיים המוזכרים לעיל, סיכום האשפוזים בין השנים 2001-2010, האבחון הרפואי שנעשה לתובעת על ידי המל"ל וקבע את היקף הנכות, ובהתחשב כי אין הנתבעת חולקת על מצבה הנפשי של התובעת, ניתן להניח כי התובעת עונה אחר דרישת הסעיף לקיומו של ליקוי נפשי. עתה יש לבחון האם התובעת לא היתה מסוגלת לדאוג לעניניה מחמת הליקוי הנפשי ממנו היא סובלת, באופן המשעה את תקופת ההתיישנות. יש להדגיש כי בחינת היכולת של התובעת לדאוג לעניניה צריכה שתהא ביחס להגשת תביעתה המשפטית. לאחר בחינת התשתית הראייתית שהניחה התובעת, לא שוכנעתי כי התובעת עמדה בנטל הוכחת טענתה כי במשך תקופה של לפחות ארבע שנים לא יכלה לדאוג לעניניה ובתוך כך לא היתה מסוגלת להגיש את תביעתה המשפטית להשבת הכספים שהוחזקו בנאמנות… התובעת לא צירפה לכתבי טענותיה חוות דעת רפואית המלמדת על העדר יכולת לדאוג לעניניה המשפטיים משך כל התקופה הנטענת… בתוך עשר שנים, היתה התובעת מאושפזת כ-624 ימים, דהיינו פחות משנתיים במצטבר. במרבית האשפוזים המתוארים היתה התובעת מאושפזת אשפוז יומי בלבד. לא הונחה בפני כל אסמכתא לעניין מצבה הנפשי של התובעת בין האשפוזים, והאם בתוך כל התקופות הללו נמנע ממנה לדאוג לעניניה. בהעדרם של מסמכים רפואיים המלמדים אחרת, אין להסיק באופן גורף כי במשך כל עשר השנים בהן התאשפזה התובעת לסירוגין לא היתה מסוגלת לדאוג לעניניה… אין די בהפנית התובעת לטופס אשפוזים מבית החולים או לתיעוד רפואי אחר אשר ברור כי אינו עולה לכדי חוות דעת רפואית המלמדת על יכולת התובעת לנהל את עניניה במשך תקופה מסוימת. בשים לב כי המסמכים הבודדים שצירפה התובעת… אינם תומכים בטענתה, כי לא היתה מסוגלת להגיש תביעתה כל אותן שנים. יתר על כן שעה שמשנת 2010, 8 שנים תמימות טרם הגשת התביעה על ידה, לא היתה מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית ובהעדר מסמכים אחרים המלמדים על מגבלה, הרי שהיתה לה האפשרות להגיש תביעה. ראו לעניין זה דבריו של כב' השופט צבי וייצמן בת.א. (מרכז) 13874-05-09… 'עלינו להתרכז ולבחון את יכולתו של התובע להניע עצמו לפעול למימוש זכותו המשפטית. לענין זה אין די בהפניה גרידא לתיעוד רפואי כזה או אחר, אשר הדעת נותנת שאינו יורד לרזולוציות שכאלה שכן הוא דן על דרך הכלל בתפקוד הרגיל והיומיומי של המטופל, אלא יש לבחון בצד התיעוד את העולה מהתנהלותו הכללית של התובע על מנת להסיק מסקנות באשר ליכולתו הנזכרת. על דרך הכלל בענין שכזה יידרש בית המשפט לחוות דעתו של מומחה והדעת נותנת כי יהיה זה מומחה בתחום הפסיכיאטרי'…"
בית המשפט מצא חיזוק לעמדתו גם בקיומם של הליכים נוספים בין הצדדים: "…ניהול ההליכים המשפטיים בתקופות האמורות, מהווה חיזוק למעלה מן הצורך למסקנה, שהתובעת לא עמדה בנטל הוכחת הטענה לענין השעיית מרוץ ההתיישנות מכח קיומו של ליקוי נפשי וחוסר יכולת לדאוג לעניניה, כאשר הנטל לעשות כן מוטל על כתפיה. כאמור, התובעת לא הניחה בסיס ראייתי, התומך בגרסתה לטענת ההתיישנות".
11.1.23
פסק דין מיום 1.12.22 (פורסם ב"נבו"), במסגרת תמ"ש 56591-09-17 ותמ"ש 1513-02-19: "התובעת, אשה שמונה לה אפוט' עותרת להשבת סך של 270,000 ₪ שהעבירה לחברה, שאחיה, הנתבע, בעל מניות בה, וכן לביטול העברה ללא תמורה של מגרש שהעבירה במתנה לנתבע, בטענה שלא היתה כשירה לבצע פעולות אלו, ושהנתבע היה מודע למצבה זה". בית המשפט דן בתביעות לגופן, וקיבל את שתיהן – וזאת לאחר שדן בשתי טענות מקדמיות מטעם הנתבע, ובהן טענת התיישנות, הרלוונטית לסקירה זאת (וכן טענת שיהוי, שנדונה בסקירה אחרת), ובאלו (בלבד) תתמקד תוספת זאת. תחילה יוצג הרקע העובדתי, כמתואר בפסק הדין:
"התובעת (להלן: פלונית) אחותו של נתבע 1 (להלן: פלוני). נתבעת 2 היא חברת …. (להלן: החברה). הסוגיה הראשונה שבמחלוקת היא האם על פלוני להשיב לפלונית סך של 270,000 ₪ והאם יש לחייב את פלוני להשיב את הסכום ביחד ולחוד עם החברה? הסוגיה השניה היא האם יש לבטל הסכם במסגרתו העבירה פלונית לפלוני קרקע ללא תמורה? אין מחלוקת שפלונית חתמה על ההסכם. השאלה שבמחלוקת היא האם פלונית הבינה את משמעות ההסכם, או שפלוני ניצל את מצבה, ויש להורות על ביטול ההסכם. פלונית, ילידת 1963, אובחנה כלוקה בפיגור שכלי בינוני גבוה וברמה שכלית של פיגור קל נמוך ומונה לה אפוט'… עד שנת 2012 התגוררה בבית הוריה במושב, ומאז היא מתגוררת בדיור מוגן… החל משנת 1988 פלונית עובדת בחברת… בפרוייקט לאנשים עם צרכים מיוחדים. ביום 12.3.12 מונה פלוני כאפוט' זמני על פלונית. תחילה לגוף בלבד, וביום 13.9.12 מונה במינוי קבע כאפוט' לגוף ולרכוש. ביום 14.10.12 ניתן צו מינוי מתוקן, במסגרתו מונו פלוני, האח י' והאח רפ' (כולם אחיה של פלונית) כאפוטרופוסים על פלונית….. התביעה להשבת סך של 270,000 ₪ שהנתבע נטל מהתובעת הוגשה ביום 29.6.17, באמצעות האח י', אחד האפוט' על פלונית מיום 14.10.12. התביעה הוגשה נגד פלוני, שבאותה עת שימש גם הוא כאפוט' על התובעת (56591-09-17). האפוט' הכללי ביקש כי נוכח הסכסוך בין האחים המשמשים ביחד כאפוט' לפלונית, ימונה אפוט' לדין שייצג אותה בנפרד. תביעה לביטול העברת קרקע ללא תמורה מהתובעת לנתבע (1513-02-19) הוגשה ביום 3.2.19. ביום 21.12.17 מונה לפלונית אפוט' לדין, שיחווה את דעתו בסוגיית המשך מינוי האחים כאפוט' על פלונית. תסקיר בענינה של פלונית הוגש ביום 1.5.18, והומלץ על מינוי אפוט' חיצוני לרכושה של פלונית, ולצורך הבהרת הרקע, אצטט מהתסקיר…… {אסתפק בציטוט הפסקה האחרונה בלבד: "אנו מתרשמים כי הקשר הקרוב של פלונית עם המשפחה לא יינזק ואף יוכל להתחזק, במינוים כאפוטרופסים על גופה בלבד, ללא המעורבות הכספית, כך שפלונית תקבל מענה לצרכיה החומריים מהעמותה ומענה לצרכיה הרגשיים הגופניים והנפשיים מהמשפחה, לאור האמור לעיל אנו ממליצים על מינויה של עמותת אקי"ם אפוטרופסות כאפוטרופא על רכושה של פלונית באופן זמני למשך שנה, ומינויים של האחים י'… פלוני… ורפ'… כאפוטרופסים ביחד ולחוד על גופה בלבד"} ביום 15.5.18 התקיים דיון… ביום 14.6.18 ניתן צו מינוי מפורט למינוי עו"ד… כאפוט' לרכוש: 'עיינתי בטענות הצדדים, בהמלצות התסקיר, המלצות האפוטרופוס לדין ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים בפני. בין אחיה של הגב' פלונית שוררת מחלוקת עמוקה, הכוללת האשמות הדדיות על טיפול לא ראוי בכספיה ורכושה של הגב' פלונית, מחלוקת זו קיימת במיוחד בין האחים המשמשים היום כאפוטרופוסים לגוף ולרכוש על הגב' פלונית. עו"ס לס"ד ציינה כי מחלוקת זו משפיעה לרעה על פלונית וכי יש להוציא אותה מהסכסוך. פלונית בעצמה ציינה בדיון כי המתח משפיע עליה לרעה וכי היא לא רגועה ומתוחה. במצב דברים זה נחה דעתי כי המלצת היועמ"ש למינוי אפוטרופוס חיצוני לענייני הרכוש יוביל לרגיעה ויועיל בבדיקת מצבה הכספי של הגב' פלונית וכן יברר את טענות האחים זה כלפי זה באשר לניהול לקוי של רכושה של פלונית'. ביום 19.12.18… נקבע: '1. אני מאפשרת לאפוטרופוס לרכוש להגיש תביעה ו/או בקשה לתיקון כתב התביעה שהוגש להשבת הסך של 270 אלף ₪ והמגרש לידיה של גב' פלונית. האפוטרופוס לרכוש יבחן את התביעה שכבר הוגשה ויגבש עמדה האם יש לתקן את כתב התביעה או להגישה כפי שהיא, ויודיע על כך לביהמ"ש בתוך 7 ימים. האפוטרופוס לרכוש הוא שינהל את התביעה. שכר טרחתו יקבע ע"י האפוטרופוס הכללי, ובמקרה של מחלוקת, ע"י ביהמ"ש….. 2. למרות שלפי דברי פלוני, הגברת פלונית ממשיכה בקשר ישיר איתו, אני סבורה כי בשלב זה כל עוד מתנהלת תביעה בשמה של הגברת פלונית כנגד מר פלוני, קיים ניגוד עניינים שאינו מאפשר לו להמשיך ולשמש כאפוטרופוס לגוף לגברת פלונית, וצו מתוקן יינתן ולפיו האפוטרופוסים לגוף יהיו האח רפ' והאח י'. אני מקווה כי הקשר הטוב עליו מדווח פלוני עם פלונית ימשיך ויהיה טוב. 3…' ביום 3.2.19 הגיש האפוט' לרכוש כתב תביעה מתוקן בענין השבת הסך של 270,000 ₪ כנגד פלוני והחברה, וכתב תביעה לביטול העברת הזכויות במקרקעין כנגד פלוני…..
טענות פלונית: פלונית מציינת שפלוני שימש כאפוט' עבורה לאורך כל השנים, טיפל בכל עניניה, עד שבשנת 2012 הגיש בקשה להתמנות כאפוט' עליה. לטענתה מעדותו מיום 1.3.21 עולה שפלוני ידע שפלונית לא מסוגלת לדאוג לעניניה. שיהוי והתיישנות: פלונית טוענת שיש לדחות טענות שיהוי והתיישנות, שכן לא היתה מודעת למשמעות חתימתה על המסמכים השונים. טוענת שמועד ההתיישנות במקרקעין מוסדרים הוא 25 שנה. כן היא טוענת שסעיף 7 לחוק ההתיישנות, הדן בענין התנהגות פסולה של הנתבע, וכן הסעיפים העוסקים בהתיישנות שלא מדעת וליקוי נפשי או שכלי, חלים בעניננו. הסך של 270,000 ₪: פלונית טוענת שבשנות ה-80, סמוך לאחר תחילת עבודתה, פתחה חשבון בנק, ביום 13.5.02 הצטרפה אם הצדדים לחשבון (להלן: החשבון הראשון) ובשנת 2009 פתחה פלונית חשבון נוסף (להלן: החשבון השני) ממנו הועברו הכספים לחברה. ביום 4.8.09 הועבר סך של 270,000 ₪ מהחשבון הראשון לחשבון השני וביום 2.9.10 הועבר סך של 270,431 ₪ מהחשבון השני של פלונית לחברה הנתבעת. פלונית עותרת להשבת הסכום ולהרמת מסך, תוך חיוב החברה ופלוני ביחד ולחוד בהשבת הסכום. פלונית טוענת שפלוני הודה בדיון מיום 1.3.21 כי החברה מחזיקה בכספים, הוא הרוח החיה מאחורי החברה, והוא התחייב בפני האחים להשיב את הכסף. יש לדחות את טענת פלוני, כי אמה ידעה והסכימה להעברת הכספים. גם אם האם ידעה, הדבר לא מעלה ולא מוריד. המגרש: פלונית עותרת לביטול ההסכם בו העבירה את זכויותיה במגרש לפלוני, שכן ניצל את מצבה ונטל רכושה שלא כדין. פלונית טוענת שלא ידעה על מה [היא] חותמת, ודוחה את טענת השיהוי בהגשת התביעה. בשנת 1995 רכשה פלונית זכויות חכירה במגרש… במושב….. ביום 12.6.11 חתמה פלונית על תצהיר העברת הזכויות על שמו של הנתבע ללא תמורה. ביום 13.11.21 הזכויות עברו על שם הנתבע, וכעבור 5 ימים הגיש הנתבע בקשה להתמנות כאפוט' עליה, ועל כן ברור כי הנתבע ניצל את מצבה ונטל את רכושה שלא כדין. בתצהיר התמיכה לבקשה למינוי אפוט', הצהיר הנתבע שפלונית חסרת יכולת לדאוג לעצמה וניתנת לניצול, בעוד שחמישה ימים קודם לכן החתים אותה על תצהיר העברת זכויות במגרש ללא תמורה… פלונית טוענת שאין לקבל את טענות הנתבע, כי סיכם עם הוריו שיקבל את המגרש מפלונית, וידאג לה למגוריה במשק ללא תמורה. פלונית מפנה לתצהיר משנת 1993… במסגרתו התחייב הנתבע ליתן לה זכות להתגורר במשק ללא תמורה, ועל כן לא היתה צריכה לוותר על המגרש בשלב מאוחר יותר לצורך הבטחת מגוריה במשק. פלונית טוענת שעת חתמה על תצהיר ההעברה ללא תמורה, הנתבע קנה לה קולה, והיא לא ידעה על מה חותמת. גם לגבי העברת הכסף, העידה שפלוני לקח אותה לבנק ומשך את הכסף.
טענות הנתבעים: פלוני טוען לשיהוי בהגשת התביעה הרכושית ולהתיישנות בתביעה הכספית (ההעברה בוצעה ביום 2.9.10, וכתב התביעה הוגש רק ביום 26.9.17). לדבריו התביעות הוגשו אחר פטירת אם הצדדים בשנת 2016, על מנת לפגוע ביכולתו להוכיח את טענותיו. האח י', שבעבר נטל סך של 170,000 ₪ מפלונית שלא כדין, הוא שעומד מאחורי הגשת התביעות. התביעה הכספית: הנתבע טוען שבמועד ביצוע ההעברה, פלונית היתה כשירה, ניהלה את עניניה באופן עצמאי, ולא הוכח שסבלה מליקוי נפשי או שכלי, ומשכך לא חל סעיף 11 לחוק ההתיישנות. רק שנתיים לאחר ביצוע ההעברה, מונה אפוטרופוס לפלונית. האח י', הרוח החיה מאחורי הגשת התביעה, ידע על ההעברה סמוך לביצועה, ומשכך דין התביעה להדחות מחמת התיישנות. עוד הם טוענים שהאח י' העיד כי במועדים הרלוונטיים לא סבר שפלונית אינה כשירה או שאינה רשאית לחתום על מסמכים. הנתבעים טוענים שבמועד העברת הכסף, הרוח החיה מאחורי החברה היו הורי הצדדים. מאחר ומדובר בחברה משפחתית, בכל פעם שעלה צורך, אחד מבני המשפחה הזרים כסף לחברה, ולא רק פלונית עשתה זו. הנתבעים טוענים שפלוני לא היה בעל הרשאה לפעול בחשבון הבנק של פלונית, ופלונית לא הוכיחה שהנתבע הוא זה שהעביר את הכספים. יש לדחות את הטענה שמדובר בהלוואה שצריך להחזיר, מאחר ולא נערך מסמך בכתב, ולא הוכח שהוסכם שכספים אלה יוחזרו. הרמת מסך: הנתבע טוען שדין הטענה להרמת מסך ההתאגדות – להדחות, שכן לא הוכח שפלוני נתן הוראה להעברת הכספים מהתובעת לנתבעת 2, ולא הוכחו העילות המצדיקות את הרמת המסך. הגשת התביעה נגד הנתבע בלבד, ולא נגד יתר בעלי המניות, ממחישה היטב את טענת הנתבע, שמי שעומד מאחורי הגשת התביעות הינו האח י' שמנסה לנקום בו. התביעה בעניין הקרקע: שיהוי: התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, ולאחר מות האם, על מנת לעוות את שהתרחש. האם היתה הדמות הדומיננטית, שנכחה במעמד החתימה על המסמכים בפני עו"ד אלמוני. עדות האם היתה תומכת בגרסת הנתבע. הנתבע טוען שהתובעת חתמה על מסמכי ההעברה ללא תמורה מרצונה החופשי. במועדים הרלוונטיים לרכישת והעברת המגרש, לא נשללה או הוגבלה כשרותה המשפטית של פלונית [ו]לא נטען שפלונית היתה לא כשירה. עצם מינוי אפוט' לאדם, לא שולל כושרו של האשל"א לבצע פעולות משפטיות בנכסים. כיצד ייתכן שפלונית היתה כשירה לחתום על מסמכי הרכישה וחוזה הפיתוח בשנת 1995 ובשנת 2006, אך לא היתה כשירה לחתום על העברת הזכויות לידיו?….. עו"ד אלמוני… העיד באופן מפורט ואמין אודות נסיבות ביצוע ההעברה והעיד שלא התרשם שהופעל לחץ על פלונית. מדובר בעו"ד מוערך ומוכר, ומדובר בעד נייטרלי, שאין לו אינטרס בהליך זה. מעדותה של פלונית ניתן להבחין כי היא מבינה היטב את המתרחש… הנתבע טוען, שהעובדה שחמישה ימים לאחר העברת הזכויות מונה לפלונית אפוטרופוס, לא מעידה על מצבה הבריאותי, שכן תצהיר ההעברה נחתם מספר חודשים לפני כן. פלונית לא הציגה מסמך ממנו ניתן ללמוד שלא היתה כשירה בעת החתימה על המסמכים, ולא הוכיחה את מצבה הרפואי לפני שנת 2012, אז מונה לה אפוטרופוס. הטענה ששימש אפוטרופוס למעשה: פלוני טוען שעד שנת 2012, אז מונה, לא שימש כאפוטרופוס על פלונית, ולא עשה ברכושה כרצונו. הוא ויתר אחיו דאגו לתובעת כמצוות אימו, אולם הוא לא שלט ברכושה. יתרה מזו, עד שנת 2012 התגוררה פלונית בבית הוריה, וניהלה אורח חיים רגיל, עבדה וניהלה חשבון בנק וכו'…"
בית המשפט הציג תחילה את סדר הדיון ואת תמצית הכרעתו: "בטרם אדון בתביעות לגופו של ענין, אכריע בשתי שאלות מקדמיות, המשליכות על שתי התביעות: 1. האם בזמנים הרלוונטיים לארועים נשוא תביעות אלו, פלונית היתה מסוגלת לדאוג לעניניה ולקבל החלטות בקשר לעניני רכוש וכספים. 2. טענת שיהוי והתיישנות, לגבי שתי התביעות. לאחר הכרעה בשתי סוגיות אלו, אדון בכל תביעה לגופה כדלקמן: 1. האם יש להשיב לפלונית את הסך שעבר מחשבונה לחשבון החברה, והאם פלוני מחויב ביחד ולחוד עם החברה בהחזר הסכום? 2. האם יש להורות על ביטול הענקת הקרקע שהעניקה פלונית לפלוני ללא תמורה?… אומר כבר עתה, כי מצאתי לנכון לקבל את שתי התביעות במלואן. קבעתי, שבזמנים הרלוונטיים, פלונית לא היתה מסוגלת לדאוג לעניניה ולקבל החלטות. דחיתי את טענות השיהוי וההתיישנות. קבעתי שהסך של 270,000 ₪ הועבר שלא כדין מחשבונה של פלונית לחשבון החברה, ולכל הפחות כהלוואה שיש להשיבה. קבעתי, שפלוני התחייב להשיב את ההלוואה, והוא מחויב להחזירה ביחד ולחוד עם החברה, הן מחמת התחייבותו זו, הן בהתאם לדיני הרמת המסך, והן בהתאם לחוק עשית עושר ולא במשפט. עוד קבעתי, כי ההענקה ללא תמורה של המגרש מפלונית לפלוני בטלה, שכן כאשר פלונית חתמה על תצהירי ההעברה, לא היתה מסוגלת לקבל החלטות באשר לענינים רכושיים, וההעברה בוצעה תוך כדי ניצול מצבה ומוגבלותה על ידי פלוני, שהיה מודע היטב למצבה". כאמור בתחילת תוספת זאת, אתמקד בטענות ההתיישנות, והשיהוי, בלבד.
"האם במועדים הרלוונטיים היתה פלונית מסוגלת לדאוג לעניניה ולקבל החלטות בעניני רכוש וכספים: פלונית טוענת, שכל המשפחה הייתה מודעת לכך שהיא בעלת צרכים מיוחדים, עוד טרם שמונה לה אפוטרופוס. הנתבעים טוענים, שמאז ומעולם פלונית מתפקדת ככל אדם רגיל ודואגת לעניניה האישיים, רכשה קרקע, חתמה על מסמכים ושילמה כספים, כל אלה לא מותירים מקום לספק לגבי כשירותה. גם עו"ד אלמוני לא חשד שהיא בעלת צרכים מיוחדים. לטענת הנתבעים, פלונית לא הוכיחה טענתה, האבחון היחיד שהוגש על ידי פלונית, הוא האבחון מיום 13.11.11, בו אובחנה כמי שמתפקדת ברמת פיגור שכלי קל, על רקע נזק אורגני מוחי. פלונית לא הוכיחה באיזה צרכים מדובר, מה היקפם והשלכותיהם. הנתבעים טוענים שרק בשנת 2012 ורק לצורך טיפול רפואי דחוף מונו האחים כאפוטרופסים לגוף ורכוש". בית המשפט סקר את המסמכים שעמדו בפניו, ובעיקר סיכום של ועדת אבחון שדנה בשנת 2011 במצבה של פלונית (עקב הפניתה על ידי עובדת סוציאלית), לצד מסמכים נוספים, וקבע כי "אין מחלוקת שהחל ממועד ועדת האבחון מיום 13.11.11, כל בני המשפחה, ובכללם פלוני, היו מודעים לכך שפלונית לוקה בפיגור שכלי קל, שאינה מסוגלת לדאוג לעניניה, והיא זקוקה למינוי אפוט', ואכן בעקבות ועדה זו הגיש פלוני בקשה להתמנות כאפוט' לפלונית. מצבה של פלונית לא החל ביום 13.11.11, זה היה מצבה שנים רבות קודם לכן, ככל הנראה מיום לידתה. אמה ציינה בועדה, כי התפתחותה כילדה היתה איטית, היא למדה במסגרת חינוך מיוחד, ומסיכום הועדה עולה שכבר בשנת 1979, עת היתה בת 16, אובחנה כמתפקדת ברמה שכלית של פיגור קל נמוך. אשר על כן אני קובעת, כי בזמנים הרלוונטיים, ביום 2.9.10, עת עבר הסך של 270,000 ₪ מחשבונה לחשבון הנתבעת, וביום 12.6.11, בעת שחתמה על העברת זכויותיה בקרקע לפלוני ללא תמורה, היה מצבה של פלונית דומה לאבחנת הוועדה מיום 13.11.11, דהיינו, פלונית מתפקדת ברמה של פיגור שכלי קל וצוין שאינה מסוגלת לדאוג לעניניה והיא זקוקה למינוי אפוט'. האם בני המשפחה ובמיוחד פלוני היו מודעים לצרכיה המיוחדים של פלונית: ביום 18.11.11 חתם פלוני על תצהיר שצורף לבקשה להתמנות כאפוט'… בו הצהיר: 'אני מטפל ודואג לאחותי למעלה מ-24 שנה. אחותי זקוקה לעזרה בחיי היום יום בשיגרה, אין לה כושר לקבל החלטה לבד, ויכולה להיות מנוצלת ע"י אחרים. לפלונית אין מושג ולא מבינה בנושא כספים בכלל'. ביום 3.1.12 הגיש פלוני בקשה למינוי כאפוט' לגוף ולרכוש לפלונית. בתצהיר התמיכה… הצהיר: 'אני מלווה ומטפל בפלונית מאז 1979… במשך כל השנים הנ"ל עד היום קיימתי קשר הדוק עם מחלקת הרווחה במועצה… בקשר לפלונית. כיום כאשר היא מתבגרת וזקוקה לבדיקות רפואיות נוצר צורך דחוף יותר למינוי של אפוטרופוס…' פלוני טען בעדותו שכתב כך בהתאם להנחיית עו"ס… עדותו זו של פלוני אינה מהימנה עלי… פלוני עצמו היה ער לכך שפלונית צריכה ליווי והעיד שטיפל בה מאז שסיימה כיתה י"א…
שיהוי והתיישנות בהגשת התביעות: ……החתימה על הסכם העברת הזכויות בקרקע ללא תמורה נחתמה ביום 12.6.11, והתביעה הוגשה בחודש 2/2019, בחלוף כשמונה שנים. אין מחלוקת שהתביעה לא התיישנה ["תביעה במקרקעין" – ד.ר.] ביום 4.8.09 הועבר סך של 270,000 ₪ מחשבונה של פלונית… לחשבון נוסף ע"ש פלונית… ביום 2.9.10 הועבר הסכום של 270,000 ₪… לחשבון החברה. התביעה הכספית הוגשה ביום 26.9.17. עינינו הרואות שהתביעה הוגשה בחלוף 7 שנים ו-24 ימים, ועל פניו חלפה תקופת ההתיישנות. אולם בעניננו חל סעיף 11 לחוק ההתיישנות הקובע כדלקמן….. בעניננו, לכל הפחות התקופה מאז ועדת האבחון מיום 13.11.11, אז ברור היה מעל כל ויכוח, כי פלונית זקוקה למינוי אפוט', ועד ליום בו מונה לפלונית אפוט' – 12.3.12 – אינה באה במנין. מהתקופה של 7 שנים ו-24 ימים, יש לנכות לכל הפחות תקופה זו של 4 חודשים, ומכאן שתקופת ההתיישנות טרם חלפה. מעבר לאמור לעיל, סעיף 12 לחוק ההתיישנות מתייחס לתקופת התיישנות בתקופה בה אדם משמש כאפוטרופוס על אחר….. בעניננו, פלוני, ביחד ולחוד עם האח י' והאח רפ', שימש כאפוטרופוס על פלונית, מיום 12.3.12 ועד ליום 14.6.18, אז מונה עו"ד… כאפוט' לרכוש לפלונית, דהיינו התקופה החל מיום 12.3.12, אינה באה במנין חישוב תקופת ההתיישנות. לאור האמור לעיל, עולה שעילת התביעה לא התיישנה, וחבל שטענה זו נטענה ע"י הנתבע, ששימש כאפוט' לתובעת בתקופה של כ-6 שנים. שיהוי: פלוני טוען שהתביעות הוגשו בשיהוי ניכר, 7 ו-8 שנים לאחר הארועים המבססים את עילה התביעה, מאחר ופלונית והאחים המתינו עד לאחר מות האם, שהיתה מעורה בכל הפרטים, והיתה מעידה לטובתו, על מנת לפגוע ביכולתו להוכיח את טענותיו. גם טענת פלוני לשיהוי נדחית. ראשית, אעיר כי לא יתכן שפלוני, ששימש כאפוט' לרכוש לפלונית במשך כשש שנים, יטען כעת שיש לדחות את התביעות, מאחר שהוגשו בשיהוי. העובדה כי יחד עמו שימשו גם האח י' והאח רפ' אפוט' לרכוש, אינה גורעת מאחריותו לשמירה על רכושה וכספה של פלונית. בנוסף לכך, מהעדויות עולה שבני המשפחה, כולל האם המנוחה, ניסו להסדיר את השבת הכספים והקרקע לידי פלונית, ומבלי שיהיה צורך לפנות לבית המשפט, והשיהוי בהגשת התביעה נעוץ בהבטחתו של פלוני, כי יסדיר את הענין ויחזיר את הכסף. דהיינו, פלוני היה מודע לאורך כל השנים לכך, שבני המשפחה מצפים ממנו לפעול להשבת הכסף לפלונית….."
8.3.23
פסק דין מיום 27.2.23 (פורסם ב"נבו") במסגרת עמ"ש (מחוזי חיפה) 45558-12-22: "לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה… שם התקבלה חלקית בקשת המערערת לפסיקת שכר טרחתה בגין מינויה כאפוטרופסית על עניניה של המנוחה א' ב' ז"ל… ביום 5.9.06 מינה בית המשפט לעניני משפחה בחיפה, בהסכמת המשיבים, את המערערת כאפוטרופסית על גופה ורכושה של אמה, המנוחה א' ב' ז"ל… שנפטרה ביום 00.00.22. המערערת הגישה ביום 13.6.22 בקשה לבית המשפט קמא, לפסיקת שכר טרחתה, נוכח מינויה כאפוטרופסית על ענייניה של המנוחה, לתקופה שהחל מיום 5.9.06 ועד ליום 00.00.22. המערערת טענה בבית המשפט קמא כי לאורך כל תקופת המינוי פעלה לטובת המנוחה בתום לב ובשקיפות מלאה, ומאומה לא הוסתר מאחיה, המשיבים 5-2 (להלן 'האחים'), וכי במשך כל השנים ניהלה את חשבון הבנק של המנוחה כדבעי, ולראיה, המשיב 1 (להלן 'האפוטרופוס הכללי'), אישר את כל דו"חות ה'פרטה' של המערערת. מנגד, טענו האחים בבית המשפט קמא כי המערערת והאחים דאגו למנוחה באופן שווה… בין הצדדים הליכים מקבילים בבית המשפט לעניני משפחה בנצרת הנוגעים לעזבון האב המנוח…"
החלק הרלוונטי לסקירה זאת, בפסק דינו של בית המשפט קמא, הוצג בפסק הדין בערעור: "בהתאם לעמדת ב"כ היועמ"ש, אין מקום לפסוק למערערת שכ"ט, רטרואקטיבית מיום מינויה (5.9.2006), עבור 16 שנה, נוכח ההתיישנות החלה על חלק מתקופה זו, ובהינתן כי המערערת אף סרבה לעתור לפסיקת שכ"ט במהלך תקופה זו, על אף שהוצע לה".
לאחר סקירת טענות הצדדים בערעור, נפסק, בין היתר: "שוכנענו כי דין הערעור להתקבל, באופן שהתיק יוחזר לדיון מחודש בפני בית המשפט קמא, בסוגית ההתיישנות ובסוגית גובה שכר טרחת האפוטרופסית, בין היתר, בשים לב לקביעתו בסוגית ההתיישנות, וזאת לאחר שיקיים דיון במעמד הצדדים. בית המשפט קמא ציין בפסק דינו כי הוא מאמץ את עמדת היועהמ"ש בעניין התיישנות חלק מן התביעה, וזאת מבלי שערך דיון בסוגית תחולתו של סעיף 12 לחוק ההתיישנות, שכותרתו 'יחסי אפוטרופסות', לפיו: 'בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע אפוטרופוס של הנתבע או נתון לאפוטרופסותו', ונראה כי סעיף זה נעלם, הן מעיניו של היועהמ"ש, והן מעיניו של בית המשפט קמא בפסק דינו. בהקשר לפרשנות סעיף 12 לחוק ההתיישנות, ראוי להפנות לבע"מ 5376/05 האפוטרופוס הכללי נ' עו"ד סלטון – האפוטרופוס לחסוי פלוני (נבו 5.7.2006), שם לא נשללה על ידי כב' השופט רובינשטיין האפשרות של תחולת סעיף 12 ביחס לתביעה העוסקת בשכר טרחת האפוטרופוס. כב' השופט רובינשטיין ציין בסעיף י' לפסק דינו הנ"ל כי 'כללם של דברים לענין זה: יש פנים שונים לשאלת ההתיישנות. אי אפשר לשלול תחולתו של סעיף 12 ולכן אין לנעול את הדלת בפני העלאתו, אך הדעת נותנת כי בית המשפט ישקול את הטענה בדבר החלת הסעיף בכל מקרה לגופו, והחלתו לא תהא אוטומטית. לדעתי, יתכנו מקרים שבהם לא תתקבל טענת סעיף 12 נוכח מרכיב תום הלב, החופה על כלל המשפט הפרטי… ואם תועלה טענת סעיף 12 שלא בתום לב. בסופו של יום, תבוא פרשנות תכליתית של הסעיף, כך שייושם במקרים המתאימים – אך גם לא יאופשר ניצולו לרעה. בגדר השיטה הסבורה כי יחסי אפוטרופוס-חסוי, עם כל עדינותם ורגישותם, אינם מצדיקים כי תביעת שכר טרחה לא תוגש במועד סביר, ישקול האפוטרופוס הכללי כרשות ציבורית – החייבת גם לצמצם אפשרות לתביעות כנגדה מצד החסוי או יורשיו – ויעריך אימתי יש מקום לטענת התיישנות מצידו, ובמקרים כאלה יוכל להיאבק, על דרך הפרשנות התכליתית, ולפי עקרון תום הלב, בהחלתו של סעיף 12'. בנדון דידן, כאמור, בית המשפט קמא לא נימק את החלטתו לענין התיישנות התביעה, מעבר ל-7 שנים, לא דן בפרשנותו התכליתית של סעיף 12, לא קבע ממצאים כלשהם בסוגית תום הלב, לענין תחולתו של סעיף 12, באופן שאין מנוס מהחזרתו של התיק לבית המשפט קמא לדיון מחודש בסוגית ההתיישנות. בית המשפט קמא אף לא פירט ולא נימק את אופן החישוב שנערך על ידו, לענין שכר טרחתה של האפוטרופוסית. אמנם, הסכומים הנקובים בתוספת השניה לתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (כללים בדבר קביעת שכר לאפוטרופסים), התשמ"ט-1988, הינם סכומים מירביים, ובית המשפט קמא אינו מחויב לפסוק את הסכום המירבי, בפרט לאור קביעתו כי 'לא היה צורך בהשקעת משאבים מרובים ו/או מאמצים מיוחדים במילוי תפקידה'. ואולם, משעה שבית המשפט קמא נקב בסכום גלובלי, לא מנומק, ואף לא קבע ממצאים עובדתיים כלשהם בענין הוצאותיה של המערערת, אין באפשרותה של ערכאת הערעור, לעמוד על הלך מחשבתו של בית המשפט קמא ו/או להעמיד תחת שבט ביקורתו את הסכום שפסק, ואף לא לקבוע, בהתבסס על פסק דינו של בית המשפט קמא, מהו השכר שראוי לפסוק למערערת, בהנחה שיש תחולה לסעיף 12 לחוק ההתיישנות במקרה שלפנינו, ואיננו קובעים מסמרות בענין זה".
13.3.23
פסק דין מיום 1.3.23 (פורסם ב"נבו") במסגרת ת"א (שלום נצרת) 5668-10-22: "לפני בקשה לדחית התביעה על הסף מחמת התיישנות. עסקינן בתביעה שהוגשה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), בגין תאונת דרכים מיום 27/09/2013, שבה היה מעורב התובע לטענתו במהלך עבודתו, עת נדרס בתחומי המפעל השייך לנתבעת מס' 2, על ידי מלגזה שהיתה נהוגה אותה עת על ידי הנתבע מס' 1. זהו גלגול שני של התביעה, לאחר שבעבר הגיש התובע תביעה דומה בגין אותה עילה… התביעה הראשונה הוגשה לבית המשפט ביום 30/12/2018 והיא נמחקה ביום 02/07/2020 מחמת חוסר מעש… המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה. לתובע אושרה תקופת אי כושר מלא מיום 28/09/2013 ועד ליום 27/12/2013. ועדה רפואית לעררים שליד המל"ל קבעה לו נכות זמנית בשיעור של 30% החל מיום 28/12/2013 ועד ליום 31/03/2014, נכות זמנית בשיעור של 20% החל מיום 01/04/20214 ועד ליום 31/08/2014, ונכות רפואית צמיתה בשיעור של 15%… החל מיום 01/09/2014. כידוע… תקופת ההתיישנות במקרה זה עומדת על שבע שנים, כאשר לצורך מנין תקופה זו אין מביאים בחשבון את התקופה שבה התביעה הראשונה הייתה תלויה ועומדת בבית המשפט… חשבון פשוט מביא אותנו לתוצאה, שהתביעה במקרה זה מתיישנת ביום 01/04/2022, אלא שהתביעה השניה (הנוכחית) הוגשה בפועל ביום 03/10/2022, קרי, למעלה מששה חודשים לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, ועל כן, על פניו המסקנה היא שהתביעה התיישנה, ומכאן באה בקשת הנתבעים לדחית התביעה על הסף. ודוק, סעיף 16 לחוק ההתיישנות, שמעניק במקרים מסוימים ארכת חסד, וקובע כי במקרים מעין אלו לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שחלפה שנה ממועד דחית התביעה הראשונה, איננה רלוונטית לעניננו, הואיל ובמועד מחיקת התביעה הראשונה, עדיין עמדה לרשות התובע תקופה של כשנה ותשעה חודשים עד לתום תקופת ההתיישנות. בתגובתו לבקשת הסילוק, מנסה התובע להדוף את טענת ההתיישנות, תוך שהוא מתבסס על סעיף 11 לחוק ההתיישנות, שמשעה תקופת ההתיישנות מחמת ליקוי נפשי או שכלי. לטענתו, מצבו הנפשי הוחמר, ובעקבות כך הוא אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, וכי ההחרפה במצבו הנפשי הובילה 'לתקופה קשה בה היה מאושפז באשפוזים וטיפולים מתמשכים עד לשנת 2022'. לטענתו, מירוץ ההתיישנות הושעה בעקבות מצבו הנפשי, החל משנת 2019 ועד לשנת 2022. התובע לא תמך תגובתו בתצהיר, והסתפק בצירוף תיעוד רפואי כלהלן: חמישה סיכומי ביקור במחלקה פסיכיאטרית של בית חולים אנגלי בנצרת (מיום 15/03/2022, 10/05/2022, 14/07/2022, 08/08/2022 ו-14/09/2022) וכן סיכום אשפוז במחלקה פסיכיאטרית באותו בית חולים בתקופה שמיום 16/09/2019 ועד ליום 23/12/2019. בתשובתם לתגובת התובע, טענו הנתבעים כי יש לדחות את האמור בתגובה, משלא צורף לה תצהיר. הם הוסיפו והתייחסו לגוף הדברים, וטענו כי מהתיעוד הרפואי שצורף לתגובה, לא עולה כי התובע לא יכול היה לדאוג לעניניו, אף כי הם מוכנים להכיר בתקופת האשפוז, כתקופה שבעקרון משעה מנין תקופת ההתיישנות, ואולם הם מוסיפים ומציינים, כי ממילא אותה תקופה (שנת 2019) לא הובאה בחשבון מנין תקופת ההתיישנות, לאור התביעה הראשונה, שהיתה עומדת ותלויה בביהמ"ש, ולאור הוראת סעיף 15 לחוק…
כפי שכבר נפסק, הנטל להוכיח טענת ההתיישנות מוטל על הנתבע הטוען להתיישנות התביעה, ואילו הנטל להוכחת התקיימות אחד מהחריגים המשעים, מאריכים או מאתחלים את מירוץ ההתיישנות, רובץ לפתחו של התובע….. עוד נקבע, כי מקום שהנתבע מגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה, והתובע מנסה להיבנות מאחד החריגים… שומה עליו לצרף לתגובתו תצהיר להוכחת העובדות המבססות אותו חריג. ככלל, תובע שאינו מצרף תצהיר שכזה, אינו מרים את נטל ההוכחה המוטל עליו…..
כפי שכבר צוין לעיל, התביעה הנוכחית הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות (וזאת, כאמור לעיל, מבלי להביא במנין תקופת ההתיישנות, את התקופה שבה התביעה הראשונה היתה תלויה ועומדת בין כותלי ביהמ"ש). אלא שהתובע מבקש להסתמך על החריג הקבוע בסעיף 11 לחוק ההתיישנות. על כן, עלינו לבחון את השאלה, אם עלה בידו להוכיח את העובדות והתנאים המבססים תחולתו של סעיף 11 לחוק. סעיף 11 לחוק ההתיישנות מורה לנו כי… לצורך החלת סעיף 11 לחוק ההתיישנות, על התובע להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, כי התובע היה בעל ליקוי נפשי או שכלי, שמנע ממנו לדאוג לעניניו; ואילו השני, כי לא היה עליו אפוטרופוס ממונה באותה התקופה [רע"א 3266/07… ע"א 3114/12… וכן ע"א 2805/13…] אשר לתנאי השני, נפסק כי האפוטרופוס הנזכר בסעיף 11 לחוק, הוא רק אפוטרופוס על פי מינוי של בית משפט, שמתפקידו לדאוג לעניניו של הלקוי בנפשו או בשכלו, ולעמוד על משמר זכויותיו, ולא אפוטרופוס אחר – בין אם זה אפוטרופוס טבעי ובין אם זה אפוטרופוס למעשה [ע"א 7805/02 הלפרט יצחק נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ [פורסם בנבו] (02.08.2004)]. אשר לתנאי הראשון, שבדרך כלל הוא זה שנמצא במחלוקת בין הצדדים, הרי כבר מבראשית הדברים נפסק ש'חולה נפש לענין סעיף 11 הנ"ל, הוא לא כל אדם הלוקה במחלת נפש, אלא רק אדם אשר מפאת מחלתו אינו מסוגל לטפל בעניניו, ומשום כך יש למנות לו אפוטרופוס. מסקנה זו מתחייבת מן האמור בסעיף 11 הנ"ל, אשר כל עיקרו אינו אלא הפסקת מירוץ ההתיישנות לגבי תובע, חולה נפש, אשר אינו מסוגל לתבוע בעצמו, ובאין אפוטרופוס גם אינו יכול לתבוע באמצעות אפוטרופוס' [ע"א 139/66… ראו גם ע"א 1726/21… [פורסם בנבו] (23.11.2022), פסקה 38 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית]. עוד נקבע כי 'מתכלית ההוראה וממיקומה בחוק ההתיישנות, ברי כי למצער צריך להוכיח כי התובע לא היה מסוגל להחליט באשר לביצוע פעולות משפטיות, כגון הגשת תביעה או יפוי כוחו של עורך דין לצורך כך….. על כן, לצורך הוכחת התנאי הראשון לתחולת סעיף 11 לחוק ההתיישנות, התובע נדרש להניח תשתית ראייתית, שיש בה כדי לבסס ממצאים עובדתיים, שבגינם יש לקבוע מצב זמני או קבוע של העדר יכולת להגיש תביעה. קרי, עליו להוכיח, לכל הפחות, כי הוא לא היה מסוגל להחליט על ביצוע פעולות משפטיות, כגון הגשת תביעה או מתן יפוי כח לעורך דין לצורך כך… 'בפסיקה הודגש עוד כי לשם החלת הסעיף, נדרש להציג תשתית ראייתית מספקת, ואין להעלות את הטענה בצורה כללית, מבלי להתייחס לפרק זמן תחום וספציפי, שביחס אליו התקיימו תנאי הסעיף' [ע"א 6649/20.. ראו גם: חבקין…] עוד הובהר בפסיקה, כי על פי סעיף 11 לחוק, נדרש התובע להוכיח כי הוא לא היה מסוגל לדאוג לעניניו, ואין די בהוכחת קושי לעשות כן, גם אם מדובר בקושי רב…
ככלל, הוכחת התנאי של אי-מסוגלות התובע לדאוג לעניניו, מצריכה הגשת חוות דעת רפואית….. אם כי ישנם מקרים, שבהם הסתפק בית המשפט בחומר הרפואי הגולמי או בראיות אחרות… אלא שבתביעה המוגשת על פי חוק הפיצויים, מתעוררת השאלה, האם על התובע במקרה כזה לצרף לתגובתו חוות דעת רפואית, או שמא עליו לעתור למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט… אין מדובר בשאלה פשוטה, ועד כמה שידיעתי משגת, טרם נקבעה לגביה הלכה. מבדיקה שערכתי במאגרים המשפטיים עלה כי גישת בתי המשפט בסוגיה האמורה אינה אחידה ובענין זה קיימות שתי גישות….. כשלעצמי, אני נוטה לדעה שהובעה על ידי השופטת דומניץ סומך [בת"א (שלום ת"א) 17942-01-17 – ד.ר.] כזכור, אנו דנים בבקשה לסילוק התביעה על הסף….. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע, בהסתמך על הקבוע בסעיף 2 לחוק ההתיישנות, כי ההתיישנות שעל פי חוק זה היא דיונית. משמע, היא מהווה מחסום פרוצדוראלי בפני התובע הבא לממש את זכויותיו המהותיות, ומקימה בפניו מחסום דיוני המונע ממנו את האפשרות לתבוע ולקבל את הסעד שמקנה לו הדין המהותי…. עולה איפוא, כי שאלת ההתיישנות היא שאלה מקדמית לשאלת חבות הנתבעים לפי חוק הפיצויים, שהוא הדין המהותי במקרה זה. זהו הפרוזדור שעל התובע לעבור בטרם תותר כניסתו אל הטרקלין, קרי, הדיון בתביעה לגופה ובירור זכאותו של התובע על פי חוק הפיצויים. מכאן שהכרעה בטענת ההתיישנות נעשית עוד טרם שנזדקק לבחינת זכויותיו של התובע על פי חוק הפיצויים. הפועל היוצא מדברים אלה, הוא, שאת טענת ההתיישנות אנו מצווים להכריע לפני שנפתח את השער של חוק הפיצויים. חוק זה וההסדרים שנקבעו בו ומכוחו, לרבות בענין מינוי מומחים רפואיים, נועדו לברר זכויותיו המהותיות של התובע והיקפן. הם נועדו להגשמת הזכאות על פי חוק הפיצויים והיקף הסעד לו זכאי, ועל כן, אין הם נכנסים לפעולה בשלב המקדמי של ההכרעה בטענת ההתיישנות. מכאן, שסדרי הדין שיחולו על בירור בקשה לסילוקה על הסף מחמת התיישנות, של תביעה שהוגשה על פי חוק הפיצויים, הם סדרי הדין האזרחי הרגילים, דהיינו, תקנות סדר הדין האזרחי, לרבות הפרק שדן בענין מומחים….. מכל מקום, במקרה שלנו התובע כלל לא ביקש למנות עבורו מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש, על מנת שיחווה את דעתו בשאלת מסוגלותו לדאוג לעניניו בתקופה הרלוונטית… אמנם לכתב התביעה צירף התובע בקשה למינוי מומחים רפואיים, לרבות בתחום הנפשי, אך זאת 'בנושא הנכות הרפואית שנגרמה לו בעקבות תאונת הדרכים'. הוא גם לא ביקש במסגרת תגובתו לבקשת הסילוק למנות לו מומחה כאמור, לצורך בירור השאלה אם היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת מצבו הנפשי.
נותר לנו לבדוק אם עלה בידי התובע להוכיח תנאי סעיף 11 לחוק ההתיישנות, שלא באמצעות חוות דעת רפואית. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ולאחר שבחנתי את התעוד הרפואי הגולמי שצורף לתגובה, הגעתי למסקנה שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה הרובץ לפתחו להוכחת החריג הקבוע בסעיף 11 לחוק. ראשית, שלא כמו הנתבעים, המתבססים בבקשת הסילוק על האמור בכתב התביעה, ושעל כן אינם צריכים לתמוך בקשתם בתצהיר, התובע העלה במסגרת תגובתו טענות עובדתיות שונות לצורך ביסוס החריג שבסעיף 11 לחוק, ואולם הוא לא צירף לתגובתו תצהיר לאימות עובדות אלו. ודוק, מעבר לטענה הרפואית, בתגובה נכללו עובדות נוספות שהצריכו תמיכתה בתצהיר, ובכלל זה הטענה כי לא מונה לו אפוטרופוס… והרי עובדה זו היא תנאי בלעדיו אין לתחולת סעיף 11 לחוק ההתיישנות. די בכך כדי להביא לדחית האמור בתגובה, וכפועל יוצא מכך לקבלת בקשת הסילוק. אלא שגם לאחר שבחנתי את התעוד הרפואי שצורף לתגובה, לא מצאתי כי זה מוכיח שהתובע לא היה מסוגל – בשל מצבו הנפשי – לדאוג לעניניו, כנדרש בסעיף 11 לחוק ההתיישנות. גם אם נלך לפי גישת בית המשפט העליון בענין פלוני – רע"א 3266/07, שלפיה קיימת הנחה, אם לא הוכח אחרת, שכל עוד היה התובע מאושפז בשל בעיות נפשיות, הרי שבתקופת האשפוז הוא לא היה מסוגל לדאוג לעניניו… אזי המסקנה המתבקשת היא שתקופת אשפוז התובע דכאן, שנמשכה מיום 16/09/2019 ועד ליום 23/12/2019, אינה באה במנין תקופת ההתיישנות, ואולם בצדק ציין ב"כ הנתבעים, כי ממילא תקופה זו לא נלקחה בחשבון במנין תקופת ההתיישנות, בשים לב להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, ונוכח העובדה כי באותה עת עדיין התנהלה התביעה הראשונה. אשר לסיכומי הביקורים משנת 2022, אלה אינם מעידים על כך שהתובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו. יתרה מזו, בסיכום הביקור מיום 14/07/2022 נרשם כי 'מזה כחודש וחצי חדל מלעבוד'. משמע, התובע עבד עד לסוף חודש מאי 2022 לערך, ועובדה זו שומטת את הבסיס מתחת לטענה, כי הוא לא היה מסוגל לדאוג לעניניו. חיזוק לכך ניתן לראות בעובדה, שגם לאחר שניתן יפוי הכח על ידי התובע לבאי כוחו (ביום 25/08/2022…) עובדה אשר מעידה על כך שהוא כן היה מסוגל לדאוג לעניניו כפי שנקבע בפסיקה שאוזכרה לעיל… הוא המשיך לבקר במרפאה הפסיכיאטרית… רוצה לומר, הביקור במרפאה הפסיכיאטרית, אינו מעיד כשלעצמו על אי מסוגלות התובע לדאוג לעניניו. עוד חשוב לציין, כי לתגובה לא צורף תעוד רפואי כלשהוא, שיכול לשפוך אור על מצבו הנפשי בשנים 2020-2021. לבסוף אשוב ואזכיר, כי הערכת מצבו הנפשי של התובע באותה תקופה, והקביעה אם הוא היה מסוגל לדאוג לעניניו, אם לאו, היא שאלה מקצועית-רפואית, שאינה בתחום מומחיותו של בית המשפט, אלא מצריכה הגשת חוות דעת רפואית, ובעניננו לא הוגשה כזו.
המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא, שהתביעה דנן הוגשה לאחר חלוף תקופה ההתיישנות, והתובע נכשל בהוכחת התנאים הנדרש לתחולת החריג שבסעיף 11 לחוק ההתיישנות. אשר על כן, אני מקבל בקשת הסילוק, ומורה בזאת… על דחית התביעה על הסף…"
12.10.23
פסק דין מיום 25.9.23 (פורסם ב"נבו"), שניתן בת"א (שלום נצרת) 58963-06-21: "האם יש לסלק על הסף מחמת התיישנות את התביעה דנן, שהוגשה ביום 24.6.2021, ואשר ענינה תשלום פיצויים בגין נזקי גוף, שנגרמו, לפי הנטען, לתובעת, כתוצאה מתאונת דרכים, שארעה ביום 21.2.2014. זו השאלה העומדת להכרעה לפני….. הנתבעים הגישו כתב הגנה ובו טענו, כי דין התביעה להידחות בשל התיישנות עילת התביעה, משהוגשה התביעה למעלה מ-7 שנים ממועד התרחשות התאונה. לצד זאת, הגישו הנתבעים בקשה נפרדת לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות….. בתגובתה טענה התובעת, כי הואיל ובמועד התאונה היא היתה כאמור דרת רחוב, ורק בשנת 2020 נכנסה למסגרת מסודרת, חל בענינה הסייג המוסדר בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן היא לא הייתה מודעת לזכויותיה ולא היה מי שיסייע לה לממש את זכויותיה – והראיה לכך, פנייתה ללשכה לסיוע המשפטי למימוש זכויותיה זמן קצר לאחר כניסתה להוסטל בטבריה. עוד היא טענה לתחולת החריג המוסדר בסעיף 11 לחוק ההתיישנות, שמשעה תקופת ההתיישנות מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זאת בהיותה כאמור דרת רחוב, שהיתה מכורה לאלכוהול, לא הבינה את משמעות מעשיה, לא היתה שפויה, ואף סבלה מבעיות נפשיות, שבגינן קבע לה המוסד לביטוח לאומי דרגת נכות צמיתה בשיעור 40% בגין תסמונת נוירו-פסיכיאטרית והפרעת קשב התפתחותית. בנוסף טענה התובעת, כי בשל מצבה הנפשי החמור, נבצר ממנה לדאוג לעניניה, בפרט שלא היה לה אפוטרופוס שידאג למימוש זכויותיה, ובכלל זה הגשת התביעה הנדונה, שטופלה רק לאחר כניסתה למסגרת מסודרת בשנת 2020 כאמור. יצוין כבר כאן, כי הואיל ורק בתגובה מטעמה טענה התובעת כי בענינה מתקיימים החריגים המפורטים בסעיף 11 לחוק ההתיישנות [בעוד שלסעיף 8 לחוק התייחסה התובעת כבר בכתב התביעה – ד.ר.] טענו הנתבעים כי מדובר בהרחבת חזית פסולה והתנגדו לה".
להלן יובאו מפסק הדין ציטוטים (חלקיים כשלעצמם) רק בהקשר של סעיף 11 לחוק ההתיישנות:
"…העילה הנוספת לה טוענת התובעת לדחית מירוץ ההתיישנות והארכתו, היא זו המעוגנת בסעיף 11… העוסק במצב בו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו ולא מונה לו אפוטרופוס….. [ו]מציב שלושה תנאים מצטברים להחלתו: האחד, כי התובע לא יכול היה לדאוג לעניניו; השני, קשר סיבתי בין מצב זה ובין ליקוי נפשי או שכלי; והשלישי, כי לא היה עליו אפוטרופוס באותה תקופה. הפסיקה שעסקה בסעיף 11 לחוק דנה בפרשנות המונח, שלפיו התובע 'לא היה מסוגל לדאוג לעניניו', קבעה כי לפי תכלית הסעיף, יש לפרש את המונח כך, שהתובע יחויב להראות שהוא נעדר יכולת להחליט על ביצוע פעולות משפטיות, כמו הגשת תביעה או מתן יפוי כח לעורך דין. יושם אל לב, כי הסעיף נוקט לשון, שלפיה התובע 'לא היה מסוגל לדאוג לעניניו'. בפסיקה נקבע כי בעוד שמונח זה, אשר מופיע גם בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, מפורש בזהירות לענין הכרזה של פסול דין או מינוי אפוטרופוס – הרי שפירוש המונח לפי סעיף 11… ייעשה בצורה רחבה יותר… זאת, כדי להגן במידה ראויה על תובע, שנמנע ממנו להגיש תביעה בשל ליקוי נפשי או שכלי, ותוך שהודגש כי לשם החלת הסעיף נדרש להציג תשתית ראייתית מספקת, ואין להעלות את הטענה בצורה כללית, מבלי להתייחס לפרק זמן תחום וספציפי שביחס אליו התקיימו תנאי הסעיף (ע"א 6649/20…[פורסם בנבו]…); רע"א 3266/07… [פורסם בנבו]…) עוד יובהר, כי תקופת ההתיישנות תושעה רק בנסיבות שבהן לא היה התובע מסוגל לדאוג לעניניו, מחמת ליקוי נפשי או שכלי, משום שיתכן כי אדם הסובל מליקוי נפשי או שכלי כן מסוגל לדאוג לעניניו, ובכלל זה להגיש תובענה לבימ"ש. כאמור, בית משפט העליון קבע, כי יש לפרש את סעיף 11 לחוק באופן רחב יחסית, אך עדיין נדרש מהתובע 'להצביע על עובדות בגינן יש לקבוע מצב זמני של העדר יכולת להגיש תביעה' (ע"א 3114/12… [פורסם בנבו]…) עליו להוכיח, כי הוא 'לא היה מסוגל להחליט באשר לביצוע פעולות משפטיות כגון הגשת תביעה או יפוי כוחו של עורך דין לצורך כך'. כמו כן, טענה לתחולת סעיף 11 לחוק אין לטעון בכלליות, ויש להתייחס לפרק זמן תחום וספציפי שביחס אליו התקיימו תנאי הסעיף על פי הנטען (ע"א 2805/13… [פורסם בנבו]…) משכך, לצורך הוכחת תחולת התנאי הראשון, התובע נדרש להניח תשתית ראייתית שיש בה כדי לבסס ממצאים עובדתיים, שבגינם יש לקבוע מצב זמני או קבוע של העדר יכולת להגיש תביעה, ולכל הפחות, נדרש ממנו להוכיח חוסר מסוגלות למתן יפוי כח לעורך דין לצורך הגשת תביעה או החלטה על ביצוע פעולה משפטית כאמור. מכל מקום, אין די בהוכחת קושי לעשות כן, גם אם מדובר בקושי רב. אשר לתנאי השלישי, נפסק כי האפוטרופוס הנזכר בסעיף 11… הוא רק אפוטרופוס על פי מינוי של בימ"ש, שמתפקידו לדאוג לעניניו של הלקוי בנפשו או בשכלו ולעמוד על משמר זכויותיו, ולא אפוטרופוס אחר – בין אם זה אפוטרופוס טבעי ובין אם זה אפוטרופוס למעשה….. הוכחת אי מסוגלות לדאוג לעניניו של תובע מצריכה ככלל הגשת חוות דעת רפואית. לצד זאת, נמצאו מקרים בהם בית המשפט הסתפק בחומר רפואי גולמי או בראיות שהוגשו, אך נראה כי מדובר במצבים בהם יש בחומר הרפואי הגולמי כדי לבסס אי מסוגלות זו באופן ברור……"
בית המשפט דחה תחילה את טענות התובעת בענין סעיף 8 לחוק ההתיישנות, בטרם עבר "לבחינת החריג של 'לקות נפשית או שכלית' הקבוע בסעיף 11 לחוק ההתיישנות, שאף לגביו לא שוכנעתי כי עלה בידי התובעת להוכיח את יסודותיו. אך בטרם נעשה כן, חשוב להבהיר כי בתיק דנן התקיימו 3 ישיבות קדם משפט, כשבישיבה הראשונה הסביר ב"כ התובעת, כי מרשתו היא דרת רחוב, אלכוהוליסטית מזה 30 שנה, וכי רק בשנת 2020 היא נקלטה במעון בטבריה, שהפנה אותה ללשכה לסיוע משפטי, כאשר המודעות שלה לאירוע התאונתי לא התקיימה במועד התרחשותו (כך נטען), ובמקרה שלה יש תחולה להוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. עוד הוא טען, כי התובעת לא ידעה שנפגעה, וכי במשטרה היא שללה קרות האירוע, עקב חשש ממעצר. כן הוא חזר על הטיעון, ולפיו לאור נסיבותיה האישיות והספציפיות של התובעת, היא אינה מסוגלת לנהל את עניניה. בדיון השני שהתקיים לפני קיבלו הצדדים את המלצתי להגשת בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, והתובעת תגיב לבקשה בצירוף תצהיר ואסמכתאות מתאימות. ברם, תגובת התובעת לבקשה הוגשה בלא שצורף לה תצהיר. לאור זאת, בדיון השלישי… הודיע בא כח התובעת שמונה לה מטעם הסיוע המשפטי, כי התובעת ניתקה עמו כל קשר מאז הישיבה האחרונה, ולאחר שחרורה מהמוסד בטבריה הוא אינו מצליח להשיג אותה (וכך גם העו"ס במוסד בטבריה). לאור זאת, הסכימו הצדדים כי ההכרעה בשאלת התיישנות התביעה, אם לאו, תעשה סמך החומר הקיים בתיק, ללא חקירות. אשר לתנאי השלישי הקבוע בסעיף 11 לחוק, התובעת טענה כי לא היה [לה] אפוטרופוס במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, כך שהדיון מתמקד בהתקיימות התנאי הראשון והשני…..
לתמיכה בתביעתה צירפה התובעת מכתב של היחידה לטיפול בהתמכרויות ודרי רחוב בעירית פתח תקווה, המופנה להוסטל 'רמות' בטבריה… התובעת לא תמכה תגובתה בתצהיר והסתפקה בצירוף התעוד הבא: דו"ח סוציאלי מתאריך 18.3.21 מטעם היחידה לטיפול בהתמכרויות ודרי רחוב; טבלת דרגות הנכות שנקבעו לה ע"י המל"ל ופירוט הסעיפים… בנוסף לנספחים של כתב התביעה והם: תיק המשטרה ותיק מטופלת בקופת חולים. לא מצאתי שיש במסמכים שצירפה התובעת… כדי להוביל לקביעה, כי בענינה של התובעת התמלאו תנאיו של סעיף 11… ובמיוחד התנאי הראשון שבו… מעיון במכתב היחידה לטיפול בהתמכרויות ודרי רחוב אנו למדים, כי התובעת מוכרת לרווחה בעיר פתח תקווה החל משנת 2014, וכי היא עברה ליחידה הנ"ל בחודש ינואר 2020 וטופלה כדרת רחוב ומכורה לאלכוהול. מכתב זה אמנם סוקר את מצבה של התובעת בשני הנדבכים הנ"ל – מחוסרת בית ואלכוהוליסטית שהועברה לטיפול היחידה 'זמן קצר לאחר אשפוזה בבית חולים על רקע בעיות כבד וכיס מרה', אך אין בו כל התייחסות למצב של ליקוי נפשי או שכלי (אף לא זמני). כן עיינתי בתיק מטופל של קופת חולים וממנו עולה, כי התובעת התקבלה לשיקום עקב פריקת ירך ימין. עוד ניתן ללמוד, כי התובעת קיבלה טיפולים בבית חולים ובמרפאות קופ"ח ואף קיבלה אישור להשתחרר ביום 13.4.14 להוסטל לחסרי דיור בבאר שבע, שבוטל לאחר מכן. מכל מקום, תקופת האשפוז של התובעת נמשכה ממועד התאונה בתאריך 21.2.14 ועד שחרורה מבית החולים ביום 13.4.14, קרי למשך חודש ו-23 ימים, שבמהלכם היה ידוע לגורמים המטפלים, בי"ח, קופ"ח ומחלקת הרווחה, כי מדובר במחוסרת דיור, וענינה טופל בתאום בין גורמים אלה… גם במסמכי הגורמים הרפואיים לא נמצאת כל אינדיקציה ללקות נפשית או שכלית, והתובעת תוארה כבעלת תפקוד רגיל בכל הנוגע לענייני היומיום. ושוב אדגיש, כי התובעת נמנעה מלהגיש תצהיר בתמיכה לתגובתה….. הטענות… לפיהן סבלה התובעת מבעיות נפשיות, היא לא הבינה את משמעות מעשיה, 'מצבה הנפשי החמור' לא איפשר לה לדאוג לעניניה… היו צריכות למצוא את מקומן בתצהיר מפורט של התובעת עצמה…. כך גם הטענה, כי ענין התאונה 'טופל לאחר שהתובעת נכנסה למסגרת מסודרת… זאת ועוד, התובעת לא ציינה [את] פרק הזמן בו הושעה לטענתה מחרוץ ההתיישנות בעקבות מצבה הנפשי (שנטען ולא הוכח כאמור), וזאת מתוך פרק הזמן שחלף מאז התאונה דנן ועד להגשת התביעה שלפני וכיצד יש בנכויות שנקבעו ע"י המל"ל, על פי שיעורן ומועדן, כדי להשפיע על מירוץ ההתיישנות… כמו כן, התובעת לא תמכה את תגובתה לבקשת הסילוק על הסף בחוות דעת של מומחה רפואי, לביסוס הליקוי הנפשי הנטען, באופן שיש בו כדי להראות העדר מסוגלות לדאוג לעניניה, כטענתה. כן היא לא ביקשה בגדר תגובתה למנות מומחה רפואי מטעם בית משפט לאישוש מצבה הנפשי הנטען והשלכתו על מסוגלתה לדאוג לעניניה….. על האמור אוסיף, כי גם לאחר בחינת המסמכים שצורפו לתגובה ולכתב התביעה, במנותק מהעדרו של תצהיר התומך כאמור בתגובה, לא נמצא בהם הביסוס הדרוש להוכחת תחולת סעיף 11… על המקרה של התובעת. טענת התובעת, כי היא סובלת מבעיות נפשיות וכי היא לא היתה מסוגלת לדאוג לעניניה, גם בשל היותה דרת רחוב ומכורה לאלכוהול תקופה ארוכה… אין בה לבדה כדי להוביל אוטומטית למסקנה, כי היא לא היתה יכולה לדאוג לעניניה מחמת ליקוי נפשי… גם חקירת התובעת בתחנת המשטרה בסמוך לאחר האירוע, שבגדרה היא מסרה את גרסתה באשר לנסיבות התאונה, לא הצביעה על 'נזקקות' בתחום הנפשי… גם העיון בתיק המטופל של קופ"ח מעלה, כי התובעת סבלה מתחלואים שונים, לרבות התמכרות לאלכוהול… אך אין בתיק זה כל תעוד לבעיות נפשיות או ליקוי נפשי שיש בו כדי להשליך על מסוגלות התובעת למצות זכויותיה ולטפל בעניניה המשפטיים… לא נעלמה מעיני טענת התובעת, כי המוסד לביטוח לאומי קבע לה דרגת נכות צמיתה בשיעור 40% בגין תסמונת נוירו-פסיכיאטריות והפרעת קשב התפתחותית… איני סבורה, שיש בחומר המל"ל המצורף לתגובה די כדי לעמוד בעול המוטל על כתפי התובעת להוכחת קיומם של תנאי סעיף 11 לחוק, או כי יש באמור כדי להניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת הטענה, כי התובעת לא היתה מסוגלת בשל מצבה הנפשי לדאוג לעניניה… מחומר המל"ל עולה, כי לתובעת נקבעה נכות צמיתה בשיעור 10%… שנתיים לאחר התאונה. קביעה זו מלמדת, כי התובעת היתה אכן מסוגלת לנהל את עניניה, ואף פעלה באופן אקטיבי למיצוי זכויותיה מול המוסד לביטוח לאומי. מצב דברים זה אף מגביר את הדרישה מהתובעת, להניח תשתית מספקת בפני בית המשפט, לביסוס הטענה בדבר אי מסוגלות לנהל עניניה עקב לקות נפשית… כפי שהובהר לעיל, אין די בכך שהוכח קיומו של ליקוי נפשי, אלא על המבקש להסתמך על הוראת סעיף 11 לחוק, להוסיף ולהוכיח כי הוא לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת הליקוי הנפשי….. משום כל הטעמים שמניתי לעיל, אני קובעת כי התובעת לא השכילה להוכיח עמידה בתנאיו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות, ומשכך אין עילה להארכת תקופת ההתיישנות מכח הוראה זו…"
***
הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.
אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.