‘סכומים לתשלום עקב מותו של אדם’

לפי סעיף 1 לחוק הירושה (“חוק הירושה“), “במות אדם עובר עזבונו ליורשיו”; ולפי סעיף 2 לחוק הירושה, “היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה; הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה” (במקרים מסוימים, רק חלק מהעזבון יחולק לזוכים על פי צוואה, ואילו היתרה תחולק ליורשים על פי דין). בסקירה זו יכונו גם זוכים על פי צוואה, וגם יורשים על פי דין: “יורשים“. אך לא כל “נכס” או “זכות” שצבר אדם בחייו, ייכללו (בכלל, או כ”ברירת מחדל”) לאחר מותו בעזבונו. סקירה זו תעסוק בדוגמא בולטת לכך – “סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה” (ובסקירות עתידיות תוצגנה דוגמאות נוספות). הנושא שידון בסקירה זו, מוסדר בעיקר בסעיף 147 לחוק הירושה (להלן: “סעיף 147“), ובסעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973 (להלן: “סעיף 36(ב)” ו”חוק החוזים“).

סעיף 147 קובע את הכלל – ואת החריג: “סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון”. בסעיף 36(ב) נזכרים אותם מונחים: “בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם – על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה – רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר, אף אחרי שנודע למוטב על זכותו”.

כדי לקצר, נכנה את הסכומים (והחיובים) נשוא סעיף 147 ונשוא סעיף 36(ב): “סכומים לתשלום בפטירה“.

מקובל כי הרציונל של סעיף 147 הינו “סוציאלי”, וכי מטרת הסעיף לעודד הפרשות כספיות שוטפות, וחסכון של כספים, אשר “ישורינו” לטובת הפרט (לעת זקנה) ולטובת משפחתו (לאחר מותו), תוך החרגתם מן העזבון – עובדה שמשמעה, בין היתר, כי הם לא יובאו בחשבון אם ירבצו חובות על העזבון (וכן, כי המוטבים יוכלו לממש את זכויותיהם באופן מהיר, פשוט וזול יחסית).

לכאורה, סעיף 147 הינו “פשוט”: סכומים לתשלום בפטירה לא ייחשבו כחלק מעזבונו של הנפטר (הביטוי המשפטי השכיח הינו “לבר עזבון”; בע”א 5027/90 נכתב כי זאת “הורשה במעין צוואה”), אלא אם “הותנה” אחרת. בפועל, הסיטואציה עלולה להיות מורכבת, ואף בעייתית, מסיבות שונות. קושי אפשרי אחד נוגע במישרין במהותם של סכומים לתשלום בפטירה, וביתר פירוט – במשמעות המונחים “עקב מותו” ו”עילה דומה”. שאלות ממין אלו אמנם נדונו בפסיקה, אך באופן מצומצם למדי, ודי לפנות לדיון מפורט בענין (“היקף המשאבים המנויים ברישא של סעיף 147 לחוק הירושה ואופיים”), במסגרת מאמרו של ד. שוורץ, “כספי ביטוח חיים, קופות גמל ודומיהם כמשאבים מלבר לעזבון” (עיוני משפט יח 235, תשנ”ד).

לא אחת התעוררו קשיים בנוגע לסיפת סעיף 147 (“זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון”): האם ישנן דרכים מסוימות, והכרחיות, כדי “להתנות”? האם ישנם מועדים מסוימים בהם חובה לעמוד? מה הדין מקום בו ישנה לכאורה “סתירה” בין הוראות שונות שניתנו ע”י המוריש? לשאלות אלו יש לעתים זיקה לקושי אפשרי אחר, עליו ניתן ללמוד מסעיף 36(ב):

כרקע, יצוין כי סעיף 36(ב) ממוקם בפרק ד’ (“חוזה לטובת צד שלישי”) לחוק החוזים (סעיפים 34-38). לפי סעיף 34 לחוק, “חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן – המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו”. במלים אחרות, בניגוד לחוזה “רגיל”, המקים זכויות וחובות בין הצדדים הישירים לחוזה, “חוזה לטובת צד שלישי” (סוגיה שתידון ביתר פירוט בסקירה עתידית) מטיל חיוב על צד לחוזה (“החייב”) לטובת צד שלישי (בעל זכות שאינו צד ישיר לחוזה) המכונה “המוטב”.

סעיף 36(ב) דן במקרה ספציפי של חוזה לטובת צד שלישי: “החייב” לפי סעיף 36(ב) הינו חברת ביטוח, קופת גמל וכדומה (כלומר, הגורם שחייב בתשלום הסכומים בפטירה); “הנושה” הנזכר בסעיף 36(ב) הינו האדם, אשר עקב מותו ישולמו הסכומים לתשלום בפטירה (כלומר, האדם שהתקשר בחוזה ביטוח, או החבר בקופת גמל וכדומה); “המוטב” הינו האדם [ככל] שנקבע ע”י הנושה, כזכאי לקבל את הכספים לתשלום בפטירה  (ו”המוטב האחר” הינו מוטב “חלופי”, ככל שהנושה קבע לגביו, כי יחליף את המוטב ה”מקורי”). וכאמור בת”ע 26289-03-18: “סעיף זה [סעיף 147 – ד.ר.] מאפשר לאדם לצוות כספים שמשולמים עקב מותו לזוכים, על פי הוראותיו לגורם המשלם, מבלי להיזקק לצוואה. קופות פנסיה, רנטה המתקבלת מגרמניה, קרן השתלמות וקופות תגמולים אינם חלק מהעזבון. סעיף 147 לחוק הירושה מוציא את כספי קופת הגמל מתוך עזבונו של אדם ותחולתו של חוק הירושה. הגישה החוזית-כלכלית, שמטרתה להגדיל את המשאבים שנכללים בהוראת סעיף 147 לחוק הירושה קובעת הסדר אוטונומי עצמאי, שאינו נשלט על ידי דיני הירושה, הכספים יוצאים מכלל העזבון, ולאחר מות המבוטח זוכה בהם המוטב. הדרישות בכל הנוגע לעריכת צוואה וצורתה אינן חלות, ודי במוסכם בין המבוטח והגוף המבטח. המוטב זוכה בכספים לא מכח דיני הירושה אלא מכח הוראה בחוזה לטובת אדם שלישי“. לא בכדי, כאשר מדובר בסכומים לתשלום בפטירה, עליהם חל סעיף 147, מדובר בדרך כלל בקביעת “מוטבים” (במאמר מוסגר: עפי”ר, “מוטבים” נקבעים על ידי המוריש, ואילו “שארים” נקבעים בחוק, או בתקנון קרן, והינם בני משפחה בדרגת קִרְבה ו/או גיל מסוימים). ראו דוגמאות למינוי/עדכון/שינוי מוטבים כאן וכאן.

סעיף 36(ב) נועד, בין היתר, להגן על “החייב”, במקרה שבו יקיים את החיוב כלפי מי שנמסר לו כי הינו “מוטב”, וישלם לו את הכספים לתשלום בפטירה, מבלי לדעת כי הנושה החליפו ב”מוטב אחר”. ובמלים אחרות: לפטור מאחריות חברת ביטוח, קרן פנסיה, קופת גמל וכדומה, אשר משלמות כספים לתשלום בפטירה, בהתאם להוראות שנמסרו להן ע”י המוריש, למי שמתברר בדיעבד, כי לא היו זכאים לקבלם עפ”י צוואתו.

כפי שנכתב בעמ”ש (מחוזי) 39687-04-16  (אליו נשוב בהמשך), במרוצת השנים חל שינוי ניכר בגישת הפסיקה, הן לגבי מסירת הודעה “מפורשת” (ל”חייב”), והן לגבי מועד מסירת ההודעה. בעבר נפסק, למשל, בע”א 3807/90: “אין די, לפי סעיף 36(ב), בהכללתה בצוואה של הוראה בדבר ביטול זכותו של מוטב, אלא יש למסור על כך, על אתר, הודעה לחייב… אם מוכנים לראות בהוראה שבצוואה התניה לצורכי סעיף 147… הרי התניה זאת צריכה למצוא ביטויה בהסדר החוזי בין החייב לבין הנושה היוצר את מערכת הזכויות והחובות של חבר בקופה ושל הקופה. בעת הצטרפות לקופה נערך גם המסמך המציין את שמו של המוטב, ואם מבקשים לקבוע כי העזבון הוא המוטב, לא ניתן לשמור זאת בסוד עד לפטירתו של הנושה ופתיחת הצוואה…”; ובע”א 5027/90 נפסק, בין היתר, כי “… אין די בעצם עריכת הצוואה אלא חייב להצטרף אליה מתן הודעה, וחובה זו מוטלת על הנושה. הודעת נושה בכל אחת משתי החלופות יכולה להינתן רק בחייו של הנושה, שהרי הנפטר אינו יכול למסור הודעות; כפי שההודעה הישירה לחייב ניתנת בחיי הנושה, כך גם ההודעה על הצוואה חייבת להינתן בחייו… בדיוק כפי שההתניה לפי סעיף 147 צריכה להיערך בחיי המוריש… כל עוד היתה המנוחה בחיים לא הגיעה לחייב – קרי לקופת ‘תמר’ – כל הודעה על ביטול או שינוי כאמור בסעיף 36(ב). עצם עריכת הצוואה והודעה על תוכנה לאחר פטירת המנוחה לא היה בה כדי לקיים דרישותיו של סעיף 36(ב), ומכאן כי זכויותיו של המוטב לא נפגעו…”; אך בעמ”ש 39687-04-16 הנ”ל צוין: “בפסיקה מוקדמת… ע”א 3807/90… נקבע (בדעת רוב, בלבד) כי שינוי של הוראה כאמור חייב להיות מפורש… ואולם, קביעה כאמור נעדרת מפסיקות מאוחרות יותר של בית המשפט העליון בענין זה… קביעה כי שינוי הוראת הנהנים/מוטבים חייב להעשות באופן מפורש אף נעדרת מפסיקת בית המשפט העליון בשנים האחרונות, שענינה הוראת סעיף 36(ב) לחוק החוזים – הדן ישירות באופן ביצוע שינוי כאמור… בקשר למועד מתן ההודעה לקופה בדבר שינוי המוטב יצוין כי בפרשת כץ, ע”א 233/98… הובהר הדין הנוהג…”; בתמ”ש 1665-08-17 הִפְנה בית המשפט לעמ”ש 39687-04-16 הנ”ל (“בפסק דין שניתן אך לפני מספר שבועות קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב שהדרישה בפסיקה מוקדמת… לפיה התניות וביטולי הוראות לפי סעיף 147 לחוק הירושה, צריך שיהיו בנוסח ברור וחד משמעי, נעדרת מפסיקות מאוחרות של בית המשפט העליון בענין זה”), ונתן בנסיבות הענין תוקף לשינוי מוטב באמצעות צוואה (מקויימת), שנמסרה למבטח לאחר הפטירה – שינוי שהיה אפשרי בכל עת, עפ”י הוראות הפוליסה (שלא כללה תנאי שחייב המצאת הודעה על השינוי טרם פטירת המנוח).

בבג”צ 2673/06 נדונה עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אשר דחה את בקשת גרושתו של המנוח (מוטב שלא נכלל ברשימת המוטבים הזכאים בתקנון קרן הפנסיה וקופת התגמולים באותה פרשה) לחייב את הקרן ואת הקופה להעביר אליה את פנסית השארים, בין היתר, בטענה כי היא “זכאית לקבלת תשלומי הפנסיה… על פי סעיף 7 לצוואת המנוח”. בית המשפט העליון קבע, בין היתר, כי “נקודת המוצא לדיון לפנינו היא שהעותרת, בת-הזוג הגרושה אינה מוטב הזכאי לפנסית שארים על פי רשימת המוטבים בתקנונים הקיימים, כיוון שאינה עונה על הגדרת המונח ‘אלמנה’… מסעיף 36(ב)… עולה כי בצוואה שהודעה עליה ניתנה לקרן הפנסיה, ניתן לבטל את זכותו של מוטב מסוים על פי תקנון קרן הפנסיה ולהעמיד במקומו מוטב אחר… סעיף 36(ב)… משקף את העדפת האינטרס של העמית-המצווה על פני אינטרס ההסתמכות של המוטב המקורי המופיע ברשימת המוטבים… סעיף 36(ב)… מסדיר את היחסים החוזיים בין כל הצדדים המעורבים בענין: העמית-המצווה, המוטב הזכאי על-פי התקנון… המוטב האחר על-פי ההודעה או הצוואה… קרן הפנסיה ועמיתיה. בעניננו ההתנגשות היא בין תקנון קרן הפנסיה לבין הודעה מכח צוואה… עם זאת, בכדי שהשינוי יחייב נדרשים להתקיים התנאים הבאים: הודעה  במועד לקרן הפנסיה על הצוואה… העדר קיומה של ‘התניה נוגדת’ בתקנון קרן הפנסיה השוללת את תחולתו של סעיף 36(ב)… נדרש כי המוטב האחר, אליו מבקש העמית להסב את פנסיית השאירים, נמנה על השאירים כהגדרתם בתקנון הקרן… וכי ההעברה למוטב האחר לא תפגע בעקרון תום הלב, העשוי להגן על המוטב המקורי מפני שינוי… כל ההגבלות האלה תלויות הן בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה…”; העתירה נדחתה אמנם באותן נסיבות ספציפיות, אך הודגש כי הוראת סעיף 36(ב) עולה בקנה אחד עם עקרון כיבוד רצון המת, המוגשם באמצעות כיבוד הודעתו של המנוח להחלפת מוטבים – ובהקשר זה, המהות היא החשובה ולא הצורה, ואין זה ראוי לסכל את רצונו של המת מנימוקים פורמליים (גם בע”א 1966/07 צוין כי עקרון כיבוד רצון המת חל גם בקשר לנכסים לבר-עזבוניים).

יודגש, כי האמור מתייחס למישור היחסים מול “החייב” (הגורם שאמור לשלם את הסכומים לתשלום בפטירה). כלומר, אם התשלום שולם למוטבים שהיו ידועים לגורם המשלם, בהתאם להוראות האחרונות של המוריש, שהיו ידועות לו, הרי שהוא יהיה פטור מכל חבות, אם יתברר כי חל שינוי בזהות המוטבים; אך ניתן לחייב את מי שקיבלו (בפועל) כספים שלא הגיעו להם, לשלמם למוטבים ה”נכונים” (ראו, למשל, תמ”ש 1665-08-17 הנ”ל).

סיפת סעיף 147 (“זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון”) קשורה לקושי נוסף, שעלול להתעורר בנוגע לצוואה – הכוללת הוראות “עמומות” או שאינן חד-משמעיות.

ע”א 3807/90 הוזכר לעיל בהקשר של השינוי שחל בגישת הפסיקה, בין היתר בנוגע למועד מסירת ההודעה, אך כוחם של הדברים הבאים (שלקוחים מפסק דין זה) יפה גם היום: “הנני סבור כי באותה מידה ובאותו אופן שבהם ניתן לבטל זכותו של מוטב על-ידי הוראה הנכללת בצוואה ושהודעה עליה ניתנת לקופה, כך גם רשאים לקבוע מראש, בצוואה שהודעה עליה ניתנת לקופה, כי הכספים יכללו בעזבון ולא ישולמו למוטב מוגדר כלשהו. אשר לצורה הפורמאלית של ההתניה, הרי נוסחה מן הנכון שיהיה כדלהלן: ‘הסכומים שיש לשלמם עקב מותי יועברו לעזבון’, או נוסח כיוצא בזה. במקרה שלפנינו נקבע בכתב ההצטרפות מעיקרו שכספי הקופה ישולמו ל… ואין בצוואה הוראה ברורה ומפורשת בדבר ביטול זכותו הנ”ל של המוטב, כאמור בסעיף 36(ב)… בהקשר זה אוסיף, לשם הסרת ספק, שהמדיניות המשפטית הרצויה צריכה להיות שהתניות וביטולי הוראות לפי סעיפים 147 ו-36(ב) הנ”ל, מן הנכון שיהיו בנוסח ברור וחד-משמעי, כדי למנוע ספקות, תהיות ואי-הבנות ואף תביעות, בעקבות תשלומי כפל בלתי מוצדקים”.

קושי עלול להתעורר גם עקב קיומן של הוראות “סטנדרטיות” (לכאורה) בצוואה. לא אחת מצוין בצוואה כי היא חלה “על כל רכושי ונכסי, מכל מין וסוג שהם, לרבות כספים, זכויות, תביעות וטובות הנאה, המגיעים או שיגיעו לי בעתיד” (או כל נוסח ממין זה), ולעתים אף ביתר פירוט (“לרבות קופות גמל וביטוחי חיים”, וכדומה). הוראות ממין אלו עלולות לסתור לכאורה הוראות בדבר קביעת מוטבים, ולעתים מתגלעות עקב כך מחלוקות, שמגיעות לפתחו של בית המשפט.

במקרה שנדון בתמ”ש 1665-08-17 הנ”ל, הגדיר המנוח בצוואתו את המונח “העזבון” כך: “כל הרכוש ו/או הנכסים ו/או הזכויות ו/או טובות ההנאה, מכל סוג שהא שהוא ובכל מקום שהוא – בין במדינת ישראל ובין מחוץ למדינת ישראל – שיש לי ו/או שיהיו לי ו/או יגיעו לי בעת פטירתי ו/או לאחר פטירתי ו/או כתוצאה מפטירתי, לרבות… כספים ו/או ניירות ערך כלשהם, לרבות הכספים”. בהמשך הוגדרו “הכספים” כך: “כל נירות הערך ו/או הכספים, מכל מין וסוג שהוא, ובכל מקום שהוא – בין במדינת ישראל ובין מחוץ למדינת ישראל – שיהיו בבעלותי בעת פטירתי (לרבות… אצל חברות ביטוח ו/או השקעות ו/או גופים פיננסיים אחרים, בפקדונות, בחסכונות, בקרנות נאמנות, בקופות גמל, בביטוחי מנהלים ו/או בביטוחי חיים, בקרנות פנסיה, או בכל דרך או מקום אחר שהוא)…”; כמו כן, קבע המנוח כי “צוואתי זו מבטלת, ביטול גמור ומוחלט, כל צוואה קודמת לצוואה זו, וכל כל מסמך ו/או כתב הוראות קודם ו/או הוראה בעל פה, שנתתי – אם וכלל שנתתי – בקשר עם מה שייעשה לאחר מותי, ברכושי ו/או בעזבוני ו/או באיזה חלק ממנו”.  נקבע כי יש לראות בצוואת המנוח, הן ככוללת כספי פוליסה כהוראה לשינוי מוטב, וזאת לאור לשון הצוואה ואומד דעת המצווה. אך לא תמיד נכתבים בצוואה דברים ברורים ומפורשים, ומלאכת ה”פרשנות” עלולה להיות קשה עוד יותר…

בעמ’ 1030/06 נתגלעה בין אחים מחלוקת, לאחר מות שני ההורים, לגבי כספי קופ”ג. האחות טענה כי הוראת מוטבים שניתנה על ידי האם (שנפטרה ראשונה) לקופת גמל בשנת 1981 (לפיה המוטבים היו הבעל, הבן, והבת – שליש לכל אחד) גוברת על הוראת צוואותיהם (ההדדיות) של ההורים (שקוימו), משנת 1991, לפיהן חלוקת הכספים היא 60% (לבן) ו-40% (לבת)… חלק נכבד מפסק הדין אינו רלוונטי, ולעניננו יצוין רק כי בית המשפט מצא את ההוראה שנכללה בצוואת האם (“אני מצווה כי רכושי האחר, בכל מקום שהוא… תביעות, טובות הנאה, זכויות כלפי צד שלישי, וכל זכות אחרת מכל סוג שהוא הקיימים ומצויים כיום, וכן העתידים להיות כפי שהיו, כל סכום כסף שיגיע ליורשי אחרי פטירתי, הן מחברת ביטוח והן מכל קרן אחרת ללא יוצא מן הכלל…”) ברורה דיה, וקבע כי היוותה הוראה לשינוי מוטבים. בתמ”ש 10421-06-12 נדונה השאלה, למי מגיעים כספי קופת הגמל של המנוח: האם ליורשי אשתו המנוחה (שהיתה המוטבת בקופת הגמל) או לזוכים עפ”י צוואה מאוחרת, שערך לאחר מותה? בית המשפט קבע, כי הוראת הצוואה – “הנני מצווה ונותן בזה את כל הנכסים והרכוש השייכים לי כיום, ושיהיו שייכים לי בעתיד… כולל כל הזכויות שלי בעבודה, הפנסיה שיש לי, זכויות לטובות הנאה מכל סוג שהם, זכויות ביטוח חיים שלי וכל זכויות ותשלומים שמגיעים לי ו/או שיגיעו לי בעתיד…” – דינה כדין הוראת שינוי מוטבים.

במקרה שנדון בעמ”ש 39687-09-16 הנ”ל, הותירה המנוחה לשני בניה סכום סימלי בלבד (מתוך עזבון שנאמד ביותר מ-10 מליון ₪), וזאת על רקע יחסיהם הקשים במשך שנים רבות. במספר צוואות שבה וקבעה המנוחה (בנוסח כזה או אחר): “צוואתי זו חלה על כל רכושי מכל מין וסוג שהוא… בין שהוא קיים היום ואני יודעת על קיומו ובין שאינו קיים כיום או שאינני יודעת על קיומו והוא יהיה שייך לי בעתיד, בין בישראל ובין מחוצה לה (להלן: ‘עזבוני’)”, ואף הבהירה כי “זולת מנה כספית זו [הסכום הסמלי – ד.ר.] אינני מצווה להם [לבנים] מתוך הבנה צלולה ובכוונת מכוון, דבר וחצי דבר וזאת מחמת יחסם המביש אלי, התנכרותם אלי וכן מהסיבות המפורטות במכתב אישי שאני משאירה להם”. את עיקר רכושה ציוותה המנוחה בצוואותיה, לרכישת אמבולנס ולטובת ציבור חולי הלב. תחילה פסק בית המשפט לעניני משפחה, כי כספי קופות גמל וקרנות השתלמות (בסך העולה על 6 מיליון ₪) שנצברו למנוחה, אינם נכללים בגדר העזבון, ולפיכך הבנים ירשו סכום זה, לאחר שהוצא לבקשתם  צו ירושה המתייחס ל”נכסים שאינם מוזכרים בצוואתה [של המנוחה]”. יצוין, כי ממועד מסוים קבעה (או שינתה) המנוחה הוראות “מינוי נהנים” בקופות, בסמנה בטפסים את הנוסח “לפי צו ירושה”, “בהתאם לצוואה” (או בדומה לכך), ומבלי לפרט שמות מוטבים מסוימים. עורך דינה של המנוחה העיד, כי הציע לה לכלול בצוואות הוראה מפורשת, לפיה בניה לא ייחשבו כנהנים/מוטבים בקופות, אך המנוחה עמדה על דעתה כי אין הצדקה לכך, הן בשל חשש כי התיחסות כפולה לנושא (במסמכי ההצטרפות לקופות ובצוואה), תאפשר פרשנות אחרת, והן מאחר שהיתה בטוחה כי הוראות צוואותיה (והמכתב הנספח בכתב ידה) ברורות לחלוטין… בית המשפט המחוזי הפך את פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה (וביטל את “צו הירושה”), בקובעו, כי ניתן לראות בהוראות הצוואה כהתנאה בהתאם לסיפא של סעיף 147, או כשינוי הוראות “מוטבים”. בהתאם לפרשנות המסמכים הקשורים בקופות עצמן, ולאור רצונה הברור של המנוחה להדיר את בניה, הבנים לא נקבעו כנהנים/מוטבים, והעזבון הוא שזכאי לכספים, בהתאם לקביעתה של המנוחה – תוך הפניה לצוואתה, המתייחסת באופן נרחב ביותר לכלל רכושה של המנוחה; במקרה זה, העברת הכספים לעזבון נעשית בהתאם להוראות חוק חוזה ביטוח, והכספים שומרים על מהותם ככספים “לבר-עזבוניים”.

במקרה שנדון בתיק עב’ 4824/01, חתם המנוח על טופס הצטרפות לקרן גמלאות, וציין את שם גרושתו כזכאית לקבלת מענק פטירה. המנוח וגרושתו הסדירו את כל עניני הרכוש בהסדר גירושין מפורט (שכלל גם העדר תביעות “מכל מין וסוג שהוא הקשורים ו/או הנובעים מקשר הנישואין…”); לימים נישא המנוח לאחרת, ונולדה לו ממנה בת. המנוח ציווה בצוואתו לאשתו השניה את כל רכושו “…והן כספים לרבות… והן זכויות אחרות ללא יוצא מן הכלל”, מבלי ששינה את פרטי המוטב הזכאי למענק הפטירה (שקבע בעבר). בית הדין הסתמך, בין היתר, על פסק הדין בע”א 138/74 – לגביו יפורט בהמשך – ובדומה לו, פסק כי אין לבחון את הסוגיה בעיני הדין החל על שינוי מוטבים, אלא לראותה כענין של פרשנות רצון המנוח. נקבע כי יש להניח כי המנוח ציין את שם גרושתו, רק משום שהיה נשוי לה באותה עת, מבלי שהתכוון שהיא זו שתקבל את המענק, אם יתגרשו. לפיכך נקבע כי המענק ישולם לעזבונו של המנוח.

ראוי לציין (ולו ל”השלמת התמונה”), כי קושי פרשני לגבי זהות המוטבים, עלול להתעורר גם עקב ניסוח לא ברור ולא חד-משמעי בפוליסה עצמה (כלומר, אף בהעדר צוואה).

במקרה שנדון בע”א 138/74 הנ”ל (פרשת “חסקין”), קבע המנוח בפוליסת ביטוח את הנהנה כך: “אשת המבוטח דינה חסקין לבית סלומון אם היא בחיים, אחרת בת-שבע חסקין” (בתו של המנוח). המנוח התגרש מדינה, ונשא לאשה את נעמי, ממנה נולדו לו שלושה ילדים נוספים. עם מותו התעוררה השאלה, מי זכאי לכספי ביטוח החיים. נעמי, אשתו השניה של המנוח ואלמנתו, פנתה לבית המשפט וביקשה הצהרה כי היא הנהנית היחידה, הזכאית לגבות את סכום הביטוח. דינה, אשתו הראשונה של המנוח, לא התייצבה (ולא התנגדה) אך חברת הביטוח תמכה בזכותה לגבות את התגמולים. בבית המשפט המחוזי נקבע, כי לא דינה ולא נעמי זכאיות להנות מן הביטוח, אלא שסכום הביטוח שייך לעזבון המנוח (והכסף יגיע איפוא אל נעמי, ואל ארבעת ילדי המנוח – משתי נשותיו – בתור יורשים). נעמי השלימה עם פסק הדין (שממילא זיכה אותה ואת ילדיה במרבית הכספים) אך דינה ערערה עליו – וערעורה נדחה. בית המשפט העליון ציין, בין היתר, כי “מקום שאדם הנחיל נכס ל’פלונית, אשתי’, ופלונית ששמה נקוב במסמך חדלה להיות אשתו, אומרים שנקיבת השם קובעת, וההוספה ‘אשתי’ אינה אלא הוספת תואר החייבת לסגת מפני אזכור השם המפורש. ואולם מקום שאדם הנחיל נכס ‘לאשתי’, בלא לנקוב בשמה, הרי זה ענין לפירושים… בעניננו לא ניתן לזכות את אלמנת המנוח [נעמי] בכספי הביטוח, הואיל והמנוח לא זיכה את אשתו סתם אלא עשה ביטוח לטובת דינה אשתו, ואף אם מחובתנו ליתן תקף לכוונת המנוח, אין אנו בני-חורין, בשל כך, להתעלם מן השם המפורש דינה חסקין הכתוב בפוליסה. הדבר מונע אותנו מלזכות את נעמי בכספי הביטוח…” – אך בית המשפט הוסיף: “ואולם נקיבת שמה של דינה אינה שוללת את האפשרות להוציא מטרת הביטוח בדרך אחרת, ככל שאפשר קרוב לכוונת המנוח, אל הפועל. ברור שנקיבת שמה של דינה אינה אלא ענין מקרי. דינה היתה אשתו של המנוח עת עשה את הביטוח, ואליה התכוון מפני שלא העלה על דעתו שיגרש אותה וישא אחרת תחתיה…”

במקרה שנדון בה”פ 201015/04, הותיר המנוח פוליסת ביטוח חיים, לפיה המוטבים היו “אשתי אאורליה אלכסנדר ובני מיכאל”. המוטבת הראשונה (אאורליה) הלכה לעולמה לפניו, והוא נישא לאחרת, ממנה נולד לו בן נוסף. לאחר מות המנוח פנה בנו של המנוח מאשתו הראשונה אל חברת הביטוח, וקיבל מחצית מתגמולי הביטוח בלבד – אך הוא טען כי הינו זכאי גם למחצית השניה, בהיותו המוטב היחידי שנותר בחיים. בית המשפט הלך בדרכו של בית המשפט העליון בע”א 138/74 הנ”ל: “נסיון להתחקות אחר אומד דעתו של המנוח… יוליך למסקנה כי הוא ביקש לדאוג לאלמנתו ולילדיו לאחר שהוא יילך לעולמו. כאשר ערך את הפוליסה, היתה אישתו – אאורליה, ובנו היחיד היה המבקש. כיום, יש לו אישה אחרת, שמן הסתם היה מבקש לדאוג גם לה, ויש לו ילד נוסף, שאף לו היה המנוח ודאי רוצה לדאוג לאחר מותו. כמו בענין חסקין אף בעניננו, לאחר מותה של האשה הראשונה, נכשלה המטרה המקורית של הפוליסה. המטרה לדאוג לאאורליה – מובן שעברה ובטלה מהעולם לאחר שאאורליה הלכה לעולמה. לכן ומכח הגיון שהנחה את בית המשפט בפרשת חסקין, משבטלה המטרה המקורית של המנוח מהעולם, ככל שהדבר נוגע למחצית סכום הביטוח שהמנוח הועיד לאשתו הראשונה המנוחה, הרי ‘כספי הביטוח אינם מיועדים עוד לאותה מטרה, ולכן הם שייכים לעזבון המבוטח’… מחצית כספי הביטוח שטרם חולקה, תעבור לעזבון המנוח ותחולק בין יורשיו”. במקרה שנדון בת.א. 4429/06, צוין בפוליסה כי המוטבת במות המבוטח תהא “אשת המבוטח”. המנוח התגרש מאשתו, ולימים קיים מערכת יחסים הדוקה עם בת-זוג אחרת. לאחר מות המנוח פנתה בת הזוג לחברת הביטוח וקיבלה את תגמולי הביטוח. גרושתו של המנוח טענה כי היא זו שהיתה זכאית לכספים, “בהיותה המוטבת על פי תניות הפוליסה, הואיל ובמועד הקמת הפוליסה צוין במפורש כי המוטבת הינה ‘אשת המבוטח’ וכי היא היתה אשתו החוקית במועד הרלבנטי”. בת הזוג טענה כי יש לבחון מי היתה “אשת המבוטח” ביום הפטירה, וכי יש לראותה כאשתו של המנוח בהיותה ידועה בציבור של המנוח באותו מועד – ובית המשפט קיבל את טענתה, מכמה טעמים. ראשית, לפי סעיף 44(א) לחוק חוזה ביטוח, התשמ”א-1981, שעוסק בביטוחי חיים, “נקבע כמוטב בן זוגו של המבוטח ללא נקיבת שמו, יזכה בתגמולי הביטוח מי שהיה בן זוגו בקרות מקרה הביטוח…” – ובעניננו לא ננקב שם המוטב; ונקבע כעובדה כי מדובר היה בידועים בציבור. שנית, בית המשפט השתכנע כי המנוח התכוון להעביר את הכספים לידי בת זוגו (ביום מותו), ולא לגרושתו (וזאת בדומה לע”א 138/74 ולה”פ 201015/04 הנ”ל, שאף נזכרו בפסק הדין).

ניתן למנוע קשיים (ומחלוקות) באמצעות קיום זהיר של מספר כללים פשוטים. ראשית, יש להימנע מסתירה אפשרית, בין הוראות צוואה, לבין הוראות בדבר מינוי מוטבים (לעתים הקושי נפתר מאליו כאשר נקבעת הוראת מינוי מוטבים דוגמת “יורשי החוקיים” וכדומה). שנית, יש להקפיד על ניסוח ברור וחד-משמעי – הן כשמדובר בהוראת מינוי מוטבים, והן בצוואה. בהחלט מומלץ לציין בצוואה במפורש, האם סעיף 147 יחול, אם לאו (אם כי בכך לא די, כמובן, ועדיין חשוב להקפיד למנוע סתירה כאמור). שלישית, רצוי “לצפות פני עתיד” (ולא להסתפק בהוראה כגון “המוטבת תהיה אשתי”, עם או בלי ציון שם…) רביעית, בכל מקרה של שינוי מוטבים (גם, ואולי במיוחד, במסגרת צוואה) יש לוודא (שוב) כי לא תיווצר סתירה עם הוראות קודמות, וכן להקפיד על משלוח הודעה מתאימה, לכל הגורמים הרלוונטיים (קופות גמל, חברות ביטוח וכו’).

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן