'סכומים לתשלום עקב מותו של אדם' (סעיף 147 לחוק הירושה)

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

לפי סעיף 1 לחוק הירושה ("חוק הירושה"), "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו"; ולפי סעיף 2 לחוק הירושה, "היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה; הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה" (במקרים מסוימים, רק חלק מהעזבון יחולק לזוכים על פי צוואה, ואילו היתרה תחולק ליורשים על פי דין). בסקירה זו יכונו גם זוכים על פי צוואה, וגם יורשים על פי דין: "יורשים". אך לא כל "נכס" או "זכות" שצבר אדם בחייו, ייכללו (בכלל, או כ"ברירת מחדל") לאחר מותו בעזבונו. סקירה זו תעסוק בדוגמא בולטת לכך – "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה" (ובסקירות עתידיות תוצגנה דוגמאות נוספות). הנושא שידון בסקירה זו, מוסדר בעיקר בסעיף 147 לחוק הירושה (להלן: "סעיף 147"), ובסעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "סעיף 36(ב)" ו"חוק החוזים").

סעיף 147 קובע את הכלל – ואת החריג: "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון". בסעיף 36(ב) נזכרים אותם מונחים: "בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם – על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה – רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר, אף אחרי שנודע למוטב על זכותו".

כדי לקצר, נכנה את הסכומים (והחיובים) נשוא סעיף 147 ונשוא סעיף 36(ב): "סכומים לתשלום בפטירה".

מקובל כי הרציונל של סעיף 147 הינו "סוציאלי", וכי מטרת הסעיף לעודד הפרשות כספיות שוטפות, וחסכון של כספים, אשר "ישורינו" לטובת הפרט (לעת זקנה) ולטובת משפחתו (לאחר מותו), תוך החרגתם מן העזבון – עובדה שמשמעה, בין היתר, כי הם לא יובאו בחשבון אם ירבצו חובות על העזבון (וכן, כי המוטבים יוכלו לממש את זכויותיהם באופן מהיר, פשוט וזול יחסית). עוד יצוין, להשלמת התמונה בלבד, ומבלי לפרט בהקשר זה, כי סעיף 17(א) לחוק הנאמנות מונה שלוש דרכים ליצירת "הקדש" – אחת בחיים ("כתב חתום בידי יוצר ההקדש בפני נוטריון"), ושתיים בפטירה ("צוואה של יוצר ההקדש, למעט צוואה בעל-פה"; ו"הוראת תשלום לענין סעיף 147 לחוק הירושה").

לכאורה, סעיף 147 הינו "פשוט": סכומים לתשלום בפטירה לא ייחשבו כחלק מעזבונו של הנפטר (הביטוי המשפטי השכיח הינו "לבר עזבון"; בע"א 5027/90 נכתב כי זאת "הורשה במעין צוואה"), אלא אם "הותנה" אחרת. בפועל, הסיטואציה עלולה להיות מורכבת, ואף בעייתית, מסיבות שונות. קושי אפשרי אחד נוגע במישרין במהותם של סכומים לתשלום בפטירה, וביתר פירוט – במשמעות המונחים "עקב מותו" ו"עילה דומה". שאלות ממין אלו אמנם נדונו בפסיקה, אך באופן מצומצם למדי, ודי לפנות לדיון מפורט בענין ("היקף המשאבים המנויים ברישא של סעיף 147 לחוק הירושה ואופיים"), במסגרת מאמרו של ד. שוורץ, "כספי ביטוח חיים, קופות גמל ודומיהם כמשאבים מלבר לעזבון" (עיוני משפט יח 235, תשנ"ד).

לא אחת התעוררו קשיים בנוגע לסיפת סעיף 147 ("זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון"): האם ישנן דרכים מסוימות, והכרחיות, כדי "להתנות"? האם ישנם מועדים מסוימים בהם חובה לעמוד? מה הדין מקום בו ישנה לכאורה "סתירה" בין הוראות שונות שניתנו ע"י המוריש? לשאלות אלו יש לעתים זיקה לקושי אפשרי אחר, עליו ניתן ללמוד מסעיף 36(ב):

כרקע, יצוין כי סעיף 36(ב) ממוקם בפרק ד' ("חוזה לטובת צד שלישי") לחוק החוזים (סעיפים 34-38). לפי סעיף 34 לחוק, "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן – המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו". במלים אחרות, בניגוד לחוזה "רגיל", המקים זכויות וחובות בין הצדדים הישירים לחוזה, "חוזה לטובת צד שלישי" (סוגיה שתידון ביתר פירוט בסקירה עתידית) מטיל חיוב על צד לחוזה ("החייב") לטובת צד שלישי (בעל זכות שאינו צד ישיר לחוזה) המכונה "המוטב".

סעיף 36(ב) דן במקרה ספציפי של חוזה לטובת צד שלישי: "החייב" לפי סעיף 36(ב) הינו חברת ביטוח, קופת גמל וכדומה (כלומר, הגורם שחייב בתשלום הסכומים בפטירה); "הנושה" הנזכר בסעיף 36(ב) הינו האדם, אשר עקב מותו ישולמו הסכומים לתשלום בפטירה (כלומר, האדם שהתקשר בחוזה ביטוח, או החבר בקופת גמל וכדומה); "המוטב" הינו האדם [ככל] שנקבע ע"י הנושה, כזכאי לקבל את הכספים לתשלום בפטירה  (ו"המוטב האחר" הינו מוטב "חלופי", ככל שהנושה קבע לגביו, כי יחליף את המוטב ה"מקורי"). וכאמור בת"ע 26289-03-18: "סעיף זה [סעיף 147 – ד.ר.] מאפשר לאדם לצוות כספים שמשולמים עקב מותו לזוכים, על פי הוראותיו לגורם המשלם, מבלי להיזקק לצוואה. קופות פנסיה, רנטה המתקבלת מגרמניה, קרן השתלמות וקופות תגמולים אינם חלק מהעזבון. סעיף 147 לחוק הירושה מוציא את כספי קופת הגמל מתוך עזבונו של אדם ותחולתו של חוק הירושה. הגישה החוזית-כלכלית, שמטרתה להגדיל את המשאבים שנכללים בהוראת סעיף 147 לחוק הירושה קובעת הסדר אוטונומי עצמאי, שאינו נשלט על ידי דיני הירושה, הכספים יוצאים מכלל העזבון, ולאחר מות המבוטח זוכה בהם המוטב. הדרישות בכל הנוגע לעריכת צוואה וצורתה אינן חלות, ודי במוסכם בין המבוטח והגוף המבטח. המוטב זוכה בכספים לא מכח דיני הירושה אלא מכח הוראה בחוזה לטובת אדם שלישי". לא בכדי, כאשר מדובר בסכומים לתשלום בפטירה, עליהם חל סעיף 147, מדובר בדרך כלל בקביעת "מוטבים" (במאמר מוסגר: עפי"ר, "מוטבים" נקבעים על ידי המוריש, ואילו ה"שארים" נקבעים בחוק, או בתקנון קרן, והינם בין היתר בני משפחה בדרגת קִרְבה ו/או בגיל מסוימים). ראו דוגמאות למינוי/עדכון/שינוי מוטבים כאן וכאן.

סעיף 36(ב) נועד, בין היתר, להגן על "החייב", במקרה שבו יקיים את החיוב כלפי מי שנמסר לו כי הינו "מוטב", וישלם לו את הכספים לתשלום בפטירה, מבלי לדעת כי הנושה החליפו ב"מוטב אחר". ובמלים אחרות: לפטור מאחריות חברת ביטוח, קרן פנסיה, קופת גמל וכדומה, אשר משלמות כספים לתשלום בפטירה, בהתאם להוראות שנמסרו להן ע"י המוריש, למי שמתברר בדיעבד, כי לא היו זכאים לקבלם עפ"י צוואתו.

כפי שנכתב בעמ"ש (מחוזי) 39687-04-16  (אליו נשוב בהמשך), במרוצת השנים חל שינוי ניכר בגישת הפסיקה, הן לגבי מסירת הודעה "מפורשת" (ל"חייב"), והן לגבי מועד מסירת ההודעה. בעבר נפסק, למשל, בע"א 3807/90: "אין די, לפי סעיף 36(ב), בהכללתה בצוואה של הוראה בדבר ביטול זכותו של מוטב, אלא יש למסור על כך, על אתר, הודעה לחייב… אם מוכנים לראות בהוראה שבצוואה התניה לצורכי סעיף 147… הרי התניה זאת צריכה למצוא ביטויה בהסדר החוזי בין החייב לבין הנושה היוצר את מערכת הזכויות והחובות של חבר בקופה ושל הקופה. בעת הצטרפות לקופה נערך גם המסמך המציין את שמו של המוטב, ואם מבקשים לקבוע כי העזבון הוא המוטב, לא ניתן לשמור זאת בסוד עד לפטירתו של הנושה ופתיחת הצוואה…"; ובע"א 5027/90 נפסק, בין היתר, כי "… אין די בעצם עריכת הצוואה אלא חייב להצטרף אליה מתן הודעה, וחובה זו מוטלת על הנושה. הודעת נושה בכל אחת משתי החלופות יכולה להינתן רק בחייו של הנושה, שהרי הנפטר אינו יכול למסור הודעות; כפי שההודעה הישירה לחייב ניתנת בחיי הנושה, כך גם ההודעה על הצוואה חייבת להינתן בחייו… בדיוק כפי שההתניה לפי סעיף 147 צריכה להיערך בחיי המוריש… כל עוד היתה המנוחה בחיים לא הגיעה לחייב – קרי לקופת 'תמר' – כל הודעה על ביטול או שינוי כאמור בסעיף 36(ב). עצם עריכת הצוואה והודעה על תוכנה לאחר פטירת המנוחה לא היה בה כדי לקיים דרישותיו של סעיף 36(ב), ומכאן כי זכויותיו של המוטב לא נפגעו…"; אך בעמ"ש 39687-04-16 הנ"ל צוין: "בפסיקה מוקדמת… ע"א 3807/90… נקבע (בדעת רוב, בלבד) כי שינוי של הוראה כאמור חייב להיות מפורש… ואולם, קביעה כאמור נעדרת מפסיקות מאוחרות יותר של בית המשפט העליון בענין זה… קביעה כי שינוי הוראת הנהנים/מוטבים חייב להעשות באופן מפורש אף נעדרת מפסיקת בית המשפט העליון בשנים האחרונות, שענינה הוראת סעיף 36(ב) לחוק החוזים – הדן ישירות באופן ביצוע שינוי כאמור… בקשר למועד מתן ההודעה לקופה בדבר שינוי המוטב יצוין כי בפרשת כץ, ע"א 233/98… הובהר הדין הנוהג…"; בתמ"ש 1665-08-17 הִפְנה בית המשפט לעמ"ש 39687-04-16 הנ"ל ("בפסק דין שניתן אך לפני מספר שבועות קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב שהדרישה בפסיקה מוקדמת… לפיה התניות וביטולי הוראות לפי סעיף 147 לחוק הירושה, צריך שיהיו בנוסח ברור וחד משמעי, נעדרת מפסיקות מאוחרות של בית המשפט העליון בענין זה"), ונתן בנסיבות הענין תוקף לשינוי מוטב באמצעות צוואה (מקויימת), שנמסרה למבטח לאחר הפטירה – שינוי שהיה אפשרי בכל עת, עפ"י הוראות הפוליסה (שלא כללה תנאי שחייב המצאת הודעה על השינוי טרם פטירת המנוח).

בבג"צ 2673/06 נדונה עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אשר דחה את בקשת גרושתו של המנוח (מוטב שלא נכלל ברשימת המוטבים הזכאים בתקנון קרן הפנסיה וקופת התגמולים באותה פרשה) לחייב את הקרן ואת הקופה להעביר אליה את פנסית השארים, בין היתר, בטענה כי היא "זכאית לקבלת תשלומי הפנסיה… על פי סעיף 7 לצוואת המנוח". בית המשפט העליון קבע, בין היתר, כי "נקודת המוצא לדיון לפנינו היא שהעותרת, בת-הזוג הגרושה אינה מוטב הזכאי לפנסית שארים על פי רשימת המוטבים בתקנונים הקיימים, כיוון שאינה עונה על הגדרת המונח 'אלמנה'… מסעיף 36(ב)… עולה כי בצוואה שהודעה עליה ניתנה לקרן הפנסיה, ניתן לבטל את זכותו של מוטב מסוים על פי תקנון קרן הפנסיה ולהעמיד במקומו מוטב אחר… סעיף 36(ב)… משקף את העדפת האינטרס של העמית-המצווה על פני אינטרס ההסתמכות של המוטב המקורי המופיע ברשימת המוטבים… סעיף 36(ב)… מסדיר את היחסים החוזיים בין כל הצדדים המעורבים בענין: העמית-המצווה, המוטב הזכאי על-פי התקנון… המוטב האחר על-פי ההודעה או הצוואה… קרן הפנסיה ועמיתיה. בעניננו ההתנגשות היא בין תקנון קרן הפנסיה לבין הודעה מכח צוואה… עם זאת, בכדי שהשינוי יחייב נדרשים להתקיים התנאים הבאים: הודעה  במועד לקרן הפנסיה על הצוואה… העדר קיומה של 'התניה נוגדת' בתקנון קרן הפנסיה השוללת את תחולתו של סעיף 36(ב)… נדרש כי המוטב האחר, אליו מבקש העמית להסב את פנסית השאירים, נמנה על השארים כהגדרתם בתקנון הקרן… וכי ההעברה למוטב האחר לא תפגע בעקרון תום הלב, העשוי להגן על המוטב המקורי מפני שינוי… כל ההגבלות האלה תלויות הן בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה…"; העתירה נדחתה אמנם באותן נסיבות ספציפיות, אך הודגש כי הוראת סעיף 36(ב) עולה בקנה אחד עם עקרון כיבוד רצון המת, המוגשם באמצעות כיבוד הודעתו של המנוח להחלפת מוטבים – ובהקשר זה, המהות היא החשובה ולא הצורה, ואין זה ראוי לסכל את רצונו של המת מנימוקים פורמליים (גם בע"א 1966/07 צוין כי עקרון כיבוד רצון המת חל גם בקשר לנכסים לבר-עזבוניים).

יודגש, כי האמור מתייחס למישור היחסים מול "החייב" (הגורם שאמור לשלם את הסכומים לתשלום בפטירה). כלומר, אם התשלום שולם למוטבים שהיו ידועים לגורם המשלם, בהתאם להוראות האחרונות של המוריש, שהיו ידועות לו, הרי שהוא יהיה פטור מכל חבות, אם יתברר כי חל שינוי בזהות המוטבים; אך ניתן לחייב את מי שקיבלו (בפועל) כספים שלא הגיעו להם, לשלמם למוטבים ה"נכונים" (ראו, למשל, תמ"ש 1665-08-17 הנ"ל).

סיפת סעיף 147 ("זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון") קשורה לקושי נוסף, שעלול להתעורר בנוגע לצוואה – הכוללת הוראות "עמומות" או שאינן חד-משמעיות.

ע"א 3807/90 הוזכר לעיל בהקשר של השינוי שחל בגישת הפסיקה, בין היתר בנוגע למועד מסירת ההודעה, אך כוחם של הדברים הבאים (שלקוחים מפסק דין זה) יפה גם היום: "הנני סבור כי באותה מידה ובאותו אופן שבהם ניתן לבטל זכותו של מוטב על-ידי הוראה הנכללת בצוואה ושהודעה עליה ניתנת לקופה, כך גם רשאים לקבוע מראש, בצוואה שהודעה עליה ניתנת לקופה, כי הכספים יכללו בעזבון ולא ישולמו למוטב מוגדר כלשהו. אשר לצורה הפורמאלית של ההתניה, הרי נוסחה מן הנכון שיהיה כדלהלן: 'הסכומים שיש לשלמם עקב מותי יועברו לעזבון', או נוסח כיוצא בזה. במקרה שלפנינו נקבע בכתב ההצטרפות מעיקרו שכספי הקופה ישולמו ל… ואין בצוואה הוראה ברורה ומפורשת בדבר ביטול זכותו הנ"ל של המוטב, כאמור בסעיף 36(ב)… בהקשר זה אוסיף, לשם הסרת ספק, שהמדיניות המשפטית הרצויה צריכה להיות שהתניות וביטולי הוראות לפי סעיפים 147 ו-36(ב) הנ"ל, מן הנכון שיהיו בנוסח ברור וחד-משמעי, כדי למנוע ספקות, תהיות ואי-הבנות ואף תביעות, בעקבות תשלומי כפל בלתי מוצדקים".

קושי עלול להתעורר גם עקב קיומן של הוראות "סטנדרטיות" (לכאורה) בצוואה. לא אחת מצוין בצוואה כי היא חלה "על כל רכושי ונכסי, מכל מין וסוג שהם, לרבות כספים, זכויות, תביעות וטובות הנאה, המגיעים או שיגיעו לי בעתיד" (או כל נוסח ממין זה), ולעתים אף ביתר פירוט ("לרבות קופות גמל וביטוחי חיים", וכדומה). הוראות ממין אלו עלולות לסתור לכאורה הוראות בדבר קביעת מוטבים, ולעתים מתגלעות עקב כך מחלוקות, שמגיעות לפתחו של בית המשפט.

במקרה שנדון בתמ"ש 1665-08-17 הנ"ל, הגדיר המנוח בצוואתו את המונח "העזבון" כך: "כל הרכוש ו/או הנכסים ו/או הזכויות ו/או טובות ההנאה, מכל סוג שהא שהוא ובכל מקום שהוא – בין במדינת ישראל ובין מחוץ למדינת ישראל – שיש לי ו/או שיהיו לי ו/או יגיעו לי בעת פטירתי ו/או לאחר פטירתי ו/או כתוצאה מפטירתי, לרבות… כספים ו/או ניירות ערך כלשהם, לרבות הכספים". בהמשך הוגדרו "הכספים" כך: "כל נירות הערך ו/או הכספים, מכל מין וסוג שהוא, ובכל מקום שהוא – בין במדינת ישראל ובין מחוץ למדינת ישראל – שיהיו בבעלותי בעת פטירתי (לרבות… אצל חברות ביטוח ו/או השקעות ו/או גופים פיננסיים אחרים, בפקדונות, בחסכונות, בקרנות נאמנות, בקופות גמל, בביטוחי מנהלים ו/או בביטוחי חיים, בקרנות פנסיה, או בכל דרך או מקום אחר שהוא)…"; כמו כן, קבע המנוח כי "צוואתי זו מבטלת, ביטול גמור ומוחלט, כל צוואה קודמת לצוואה זו, וכל כל מסמך ו/או כתב הוראות קודם ו/או הוראה בעל פה, שנתתי – אם וכלל שנתתי – בקשר עם מה שייעשה לאחר מותי, ברכושי ו/או בעזבוני ו/או באיזה חלק ממנו".  נקבע כי יש לראות בצוואת המנוח, הן ככוללת כספי פוליסה כהוראה לשינוי מוטב, וזאת לאור לשון הצוואה ואומד דעת המצווה. אך לא תמיד נכתבים בצוואה דברים ברורים ומפורשים, ומלאכת ה"פרשנות" עלולה להיות קשה עוד יותר…

בעמ' 1030/06 נתגלעה בין אחים מחלוקת, לאחר מות שני ההורים, לגבי כספי קופ"ג. האחות טענה כי הוראת מוטבים שניתנה על ידי האם (שנפטרה ראשונה) לקופת גמל בשנת 1981 (לפיה המוטבים היו הבעל, הבן, והבת – שליש לכל אחד) גוברת על הוראת צוואותיהם (ההדדיות) של ההורים (שקוימו), משנת 1991, לפיהן חלוקת הכספים היא 60% (לבן) ו-40% (לבת)… חלק נכבד מפסק הדין אינו רלוונטי, ולעניננו יצוין רק כי בית המשפט מצא את ההוראה שנכללה בצוואת האם ("אני מצווה כי רכושי האחר, בכל מקום שהוא… תביעות, טובות הנאה, זכויות כלפי צד שלישי, וכל זכות אחרת מכל סוג שהוא הקיימים ומצויים כיום, וכן העתידים להיות כפי שהיו, כל סכום כסף שיגיע ליורשי אחרי פטירתי, הן מחברת ביטוח והן מכל קרן אחרת ללא יוצא מן הכלל…") ברורה דיה, וקבע כי היוותה הוראה לשינוי מוטבים. בתמ"ש 10421-06-12 נדונה השאלה, למי מגיעים כספי קופת הגמל של המנוח: האם ליורשי אשתו המנוחה (שהיתה המוטבת בקופת הגמל) או לזוכים עפ"י צוואה מאוחרת, שערך לאחר מותה? בית המשפט קבע, כי הוראת הצוואה – "הנני מצווה ונותן בזה את כל הנכסים והרכוש השייכים לי כיום, ושיהיו שייכים לי בעתיד… כולל כל הזכויות שלי בעבודה, הפנסיה שיש לי, זכויות לטובות הנאה מכל סוג שהם, זכויות ביטוח חיים שלי וכל זכויות ותשלומים שמגיעים לי ו/או שיגיעו לי בעתיד…" – דינה כדין הוראת שינוי מוטבים.

במקרה שנדון בעמ"ש 39687-09-16 הנ"ל, הותירה המנוחה לשני בניה סכום סימלי בלבד (מתוך עזבון שנאמד ביותר מ-10 מליון ₪), וזאת על רקע יחסיהם הקשים במשך שנים רבות. במספר צוואות שבה וקבעה המנוחה (בנוסח כזה או אחר): "צוואתי זו חלה על כל רכושי מכל מין וסוג שהוא… בין שהוא קיים היום ואני יודעת על קיומו ובין שאינו קיים כיום או שאינני יודעת על קיומו והוא יהיה שייך לי בעתיד, בין בישראל ובין מחוצה לה (להלן: 'עזבוני')", ואף הבהירה כי "זולת מנה כספית זו [הסכום הסמלי – ד.ר.] אינני מצווה להם [לבנים] מתוך הבנה צלולה ובכוונת מכוון, דבר וחצי דבר וזאת מחמת יחסם המביש אלי, התנכרותם אלי וכן מהסיבות המפורטות במכתב אישי שאני משאירה להם". את עיקר רכושה ציוותה המנוחה בצוואותיה, לרכישת אמבולנס ולטובת ציבור חולי הלב. תחילה פסק בית המשפט לעניני משפחה, כי כספי קופות גמל וקרנות השתלמות (בסך העולה על 6 מיליון ₪) שנצברו למנוחה, אינם נכללים בגדר העזבון, ולפיכך הבנים ירשו סכום זה, לאחר שהוצא לבקשתם  צו ירושה המתייחס ל"נכסים שאינם מוזכרים בצוואתה [של המנוחה]". יצוין, כי ממועד מסוים קבעה (או שינתה) המנוחה הוראות "מינוי נהנים" בקופות, בסמנה בטפסים את הנוסח "לפי צו ירושה", "בהתאם לצוואה" (או בדומה לכך), ומבלי לפרט שמות מוטבים מסוימים. עורך דינה של המנוחה העיד, כי הציע לה לכלול בצוואות הוראה מפורשת, לפיה בניה לא ייחשבו כנהנים/מוטבים בקופות, אך המנוחה עמדה על דעתה כי אין הצדקה לכך, הן בשל חשש כי התיחסות כפולה לנושא (במסמכי ההצטרפות לקופות ובצוואה), תאפשר פרשנות אחרת, והן מאחר שהיתה בטוחה כי הוראות צוואותיה (והמכתב הנספח בכתב ידה) ברורות לחלוטין… בית המשפט המחוזי הפך את פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה (וביטל את "צו הירושה"), בקובעו, כי ניתן לראות בהוראות הצוואה כהתנאה בהתאם לסיפא של סעיף 147, או כשינוי הוראות "מוטבים". בהתאם לפרשנות המסמכים הקשורים בקופות עצמן, ולאור רצונה הברור של המנוחה להדיר את בניה, הבנים לא נקבעו כנהנים/מוטבים, והעזבון הוא שזכאי לכספים, בהתאם לקביעתה של המנוחה – תוך הפניה לצוואתה, המתייחסת באופן נרחב ביותר לכלל רכושה של המנוחה; במקרה זה, העברת הכספים לעזבון נעשית בהתאם להוראות חוק חוזה ביטוח, והכספים שומרים על מהותם ככספים "לבר-עזבוניים".

במקרה שנדון בתיק עב' 4824/01, חתם המנוח על טופס הצטרפות לקרן גמלאות, וציין את שם גרושתו כזכאית לקבלת מענק פטירה. המנוח וגרושתו הסדירו את כל עניני הרכוש בהסדר גירושין מפורט (שכלל גם העדר תביעות "מכל מין וסוג שהוא הקשורים ו/או הנובעים מקשר הנישואין…"); לימים נישא המנוח לאחרת, ונולדה לו ממנה בת. המנוח ציווה בצוואתו לאשתו השניה את כל רכושו "…והן כספים לרבות… והן זכויות אחרות ללא יוצא מן הכלל", מבלי ששינה את פרטי המוטב הזכאי למענק הפטירה (שקבע בעבר). בית הדין הסתמך, בין היתר, על פסק הדין בע"א 138/74 – לגביו יפורט בהמשך – ובדומה לו, פסק כי אין לבחון את הסוגיה בעיני הדין החל על שינוי מוטבים, אלא לראותה כענין של פרשנות רצון המנוח. נקבע כי יש להניח כי המנוח ציין את שם גרושתו, רק משום שהיה נשוי לה באותה עת, מבלי שהתכוון שהיא זו שתקבל את המענק, אם יתגרשו. לפיכך נקבע כי המענק ישולם לעזבונו של המנוח.

ראוי לציין (ולו ל"השלמת התמונה"), כי קושי פרשני לגבי זהות המוטבים, עלול להתעורר גם עקב ניסוח לא ברור ולא חד-משמעי בפוליסה עצמה (כלומר, אף בהעדר צוואה).

במקרה שנדון בע"א 138/74 הנ"ל (פרשת "חסקין"), קבע המנוח בפוליסת ביטוח את הנהנה כך: "אשת המבוטח דינה חסקין לבית סלומון אם היא בחיים, אחרת בת-שבע חסקין" (בתו של המנוח). המנוח התגרש מדינה, ונשא לאשה את נעמי, ממנה נולדו לו שלושה ילדים נוספים. עם מותו התעוררה השאלה, מי זכאי לכספי ביטוח החיים. נעמי, אשתו השניה של המנוח ואלמנתו, פנתה לבית המשפט וביקשה הצהרה כי היא הנהנית היחידה, הזכאית לגבות את סכום הביטוח. דינה, אשתו הראשונה של המנוח, לא התייצבה (ולא התנגדה) אך חברת הביטוח תמכה בזכותה לגבות את התגמולים. בבית המשפט המחוזי נקבע, כי לא דינה ולא נעמי זכאיות להנות מן הביטוח, אלא שסכום הביטוח שייך לעזבון המנוח (והכסף יגיע איפוא אל נעמי, ואל ארבעת ילדי המנוח – משתי נשותיו – בתור יורשים). נעמי השלימה עם פסק הדין (שממילא זיכה אותה ואת ילדיה במרבית הכספים) אך דינה ערערה עליו – וערעורה נדחה. בית המשפט העליון ציין, בין היתר, כי "מקום שאדם הנחיל נכס ל'פלונית, אשתי', ופלונית ששמה נקוב במסמך חדלה להיות אשתו, אומרים שנקיבת השם קובעת, וההוספה 'אשתי' אינה אלא הוספת תואר החייבת לסגת מפני אזכור השם המפורש. ואולם מקום שאדם הנחיל נכס 'לאשתי', בלא לנקוב בשמה, הרי זה ענין לפירושים… בעניננו לא ניתן לזכות את אלמנת המנוח [נעמי] בכספי הביטוח, הואיל והמנוח לא זיכה את אשתו סתם אלא עשה ביטוח לטובת דינה אשתו, ואף אם מחובתנו ליתן תקף לכוונת המנוח, אין אנו בני-חורין, בשל כך, להתעלם מן השם המפורש דינה חסקין הכתוב בפוליסה. הדבר מונע אותנו מלזכות את נעמי בכספי הביטוח…" – אך בית המשפט הוסיף: "ואולם נקיבת שמה של דינה אינה שוללת את האפשרות להוציא מטרת הביטוח בדרך אחרת, ככל שאפשר קרוב לכוונת המנוח, אל הפועל. ברור שנקיבת שמה של דינה אינה אלא ענין מקרי. דינה היתה אשתו של המנוח עת עשה את הביטוח, ואליה התכוון מפני שלא העלה על דעתו שיגרש אותה וישא אחרת תחתיה…"

במקרה שנדון בה"פ 201015/04, הותיר המנוח פוליסת ביטוח חיים, לפיה המוטבים היו "אשתי אאורליה אלכסנדר ובני מיכאל". המוטבת הראשונה (אאורליה) הלכה לעולמה לפניו, והוא נישא לאחרת, ממנה נולד לו בן נוסף. לאחר מות המנוח פנה בנו של המנוח מאשתו הראשונה אל חברת הביטוח, וקיבל מחצית מתגמולי הביטוח בלבד – אך הוא טען כי הינו זכאי גם למחצית השניה, בהיותו המוטב היחידי שנותר בחיים. בית המשפט הלך בדרכו של בית המשפט העליון בע"א 138/74 הנ"ל: "נסיון להתחקות אחר אומד דעתו של המנוח… יוליך למסקנה כי הוא ביקש לדאוג לאלמנתו ולילדיו לאחר שהוא יילך לעולמו. כאשר ערך את הפוליסה, היתה אישתו – אאורליה, ובנו היחיד היה המבקש. כיום, יש לו אישה אחרת, שמן הסתם היה מבקש לדאוג גם לה, ויש לו ילד נוסף, שאף לו היה המנוח ודאי רוצה לדאוג לאחר מותו. כמו בענין חסקין אף בעניננו, לאחר מותה של האשה הראשונה, נכשלה המטרה המקורית של הפוליסה. המטרה לדאוג לאאורליה – מובן שעברה ובטלה מהעולם לאחר שאאורליה הלכה לעולמה. לכן ומכח הגיון שהנחה את בית המשפט בפרשת חסקין, משבטלה המטרה המקורית של המנוח מהעולם, ככל שהדבר נוגע למחצית סכום הביטוח שהמנוח הועיד לאשתו הראשונה המנוחה, הרי 'כספי הביטוח אינם מיועדים עוד לאותה מטרה, ולכן הם שייכים לעזבון המבוטח'… מחצית כספי הביטוח שטרם חולקה, תעבור לעזבון המנוח ותחולק בין יורשיו". במקרה שנדון בת.א. 4429/06, צוין בפוליסה כי המוטבת במות המבוטח תהא "אשת המבוטח". המנוח התגרש מאשתו, ולימים קיים מערכת יחסים הדוקה עם בת-זוג אחרת. לאחר מות המנוח פנתה בת הזוג לחברת הביטוח וקיבלה את תגמולי הביטוח. גרושתו של המנוח טענה כי היא זו שהיתה זכאית לכספים, "בהיותה המוטבת על פי תניות הפוליסה, הואיל ובמועד הקמת הפוליסה צוין במפורש כי המוטבת הינה 'אשת המבוטח' וכי היא היתה אשתו החוקית במועד הרלבנטי". בת הזוג טענה כי יש לבחון מי היתה "אשת המבוטח" ביום הפטירה, וכי יש לראותה כאשתו של המנוח בהיותה ידועה בציבור של המנוח באותו מועד – ובית המשפט קיבל את טענתה, מכמה טעמים. ראשית, לפי סעיף 44(א) לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981, שעוסק בביטוחי חיים, "נקבע כמוטב בן זוגו של המבוטח ללא נקיבת שמו, יזכה בתגמולי הביטוח מי שהיה בן זוגו בקרות מקרה הביטוח…" – ובעניננו לא ננקב שם המוטב; ונקבע כעובדה כי מדובר היה בידועים בציבור. שנית, בית המשפט השתכנע כי המנוח התכוון להעביר את הכספים לידי בת זוגו (ביום מותו), ולא לגרושתו (וזאת בדומה לע"א 138/74 ולה"פ 201015/04 הנ"ל, שאף נזכרו בפסק הדין).

ניתן למנוע קשיים (ומחלוקות) באמצעות קיום זהיר של מספר כללים פשוטים. ראשית, יש להימנע מסתירה אפשרית, בין הוראות צוואה, לבין הוראות בדבר מינוי מוטבים (לעתים הקושי נפתר מאליו כאשר נקבעת הוראת מינוי מוטבים דוגמת "יורשי החוקיים" וכדומה). שנית, יש להקפיד על ניסוח ברור וחד-משמעי – הן כשמדובר בהוראת מינוי מוטבים, והן בצוואה. בהחלט מומלץ לציין בצוואה במפורש, האם סעיף 147 יחול, אם לאו (אם כי בכך לא די, כמובן, ועדיין חשוב להקפיד למנוע סתירה כאמור). שלישית, רצוי "לצפות פני עתיד" (ולא להסתפק בהוראה כגון "המוטבת תהיה אשתי", עם או בלי ציון שם…) רביעית, בכל מקרה של שינוי מוטבים (גם, ואולי במיוחד, במסגרת צוואה) יש לוודא (שוב) כי לא תיווצר סתירה עם הוראות קודמות, וכן להקפיד על משלוח הודעה מתאימה, לכל הגורמים הרלוונטיים (קופות גמל, חברות ביטוח וכו').

עדכונים ותוספות

25.4.22

פסק דין מיום 24.1.22 בתמ"ש 5771-02-19 [פורסם ב"נבו"]: "לפני תביעה להצהרה על ביטול מוטבות הנתבעת בפוליסות הביטוח על שם המנוח ב— חברה לביטוח בע"מ (להלן: 'חברת הביטוח'), וקביעה כי הזכאים לכספים הינם יורשיו לפי צו ירושה. הנתבעת – ידועה בציבור לשעבר של המנוח, אשר שמה נרשם כמוטבת, והתובעים – ילדי המנוח מנישואיו לאחרת, יורשיו בחלקים שווים ביניהם…"

הרקע העובדתי כמתואר בפסק הדין: "הנתבעת והמנוח — ז"ל (להלן: 'המנוח'), ניהלו החל משנת 2010 קשר זוגי, במסגרתו עברה הנתבעת ממרכז הארץ להתגורר עם המנוח בדירתו ב—, והזוג הגדירו עצמם ידועים בציבור. ביום 29.4.12 חתמו הנתבעת והמנוח על 'הסכם לחיים משותפים, הסכם להסדרת יחסים רכושיים/כהסכם ממון' (להלן: 'ההסכם'), וכן על צוואות הדדיות, לפי מסמכים אלה העניקו האחד לשניה זכויות ברכושם בחייהם ולאחר מותם. במסגרת ההסכם, קבעו הצדדים בסעיף 3.5.1 כדלקמן: 'קופות הגמל תהיינה שייכות לצד שצברן בלבד ולצד השני לא תהיינה בהן כל זכויות… יחד עם זאת, 3.5.1.1. סמוך ולאחר חתימה על הסכם זה יפעלו הצדדים במשותף לרשום אחד את השני כמוטב של השני בקופות הגמל של כל אחד מהם, תוך הגדרתו כ'ידוע בציבור', ומבלי לערוך אקטואריה של מצב הקופות בין לעבר ובין לעתיד. הודעה לקופות תעשה בכתב ובדואר רשום'. בצוואת המנוח שנחתמה באותו מועד נקבע בסעיף 4.ה כדלקמן: 'הנני מצווה את רכושי מסוג קופות גמל, קרנות השתלמות, ביטוחי חיים … לבת זוגי [אלמונית]… ובתנאי כי התגוררה עימי במועד פטירתי באותה הדירה, וללא קשר אם הוכרה כידועה בציבור שלי, אם לאו'. בסעיף 4.ז. לצוואה נכתב: 'למען הסר ספק, הנני מצווה כי כל ביטוחי החיים בהם אני מבוטח ו/או כל זכויותי הפנסיוניות, זכויותי בקופות גמל, בין להון ובין לקצבה, זכויותי בקרנות השתלמות וכיוצ"ב מהווים חלק מעזבוני, ויחולקו בהתאם להוראות צוואתי זו בלבד, וזאת על אף האמור בכל מקום אחר, לרבות בטופסי ההצטרפות לקופות או לביטוחים הנ"ל…'

ביום 6.1.17 המנוח והנתבעת נפרדו. ביום 13.1.17 הנתבעת ביטלה את ההסכם והצוואה באמצעות הודעה לעו"ד גלי כרמלי, מי שאצלה ערכו את ההסכם והצוואות… וכך, בין היתר, כתבה הנתבעת בפנייתה לעו"ד כרמלי: 'אבקשך הנחיות לפעולות נוספות שעלי לנקוט לצורך ביטול ההסכם, בנוסף לשינוי המוטבים בפוליסת ביטוח המנהלים שלי וכתיבת צוואה חדשה'… הנתבעת העידה כי שלחה מכתב לחברת הביטוח, בה היא מבוטחת, המודיע על שינוי המוטבים בפוליסה שלה. ביום 10.2.17 ביטל המנוח את צוואתו ע"י שירטוט שני קווים מקבילים אלכסוניים על כל אחד משני עמודי הצוואה ורשם: 'מבוטל, [שם המנוח]', וחתם את שמו על כל עמוד ליד התאריך….

בחודש אוקטובר 2018 נסע המנוח עם —, ביום — נעלם ב—, וגופתו נמצאה כשבועיים לאחר מכן. בחודש אפריל 2019, לבקשת ילדי המנוח, הוצא צו ירושה לעיזבונו בתיק — אצל הרשם לעניני ירושה בחיפה, לפיו יורשיו הינם שלושת ילדיו התובעים, בחלקים שווים. אין מחלוקת כי המנוח לא ביטל, באמצעות הודעה, את היותה של הנתבעת מוטבת בפוליסות הביטוח בחברת הביטוח —, שמספרן — ו—-, אלו הפוליסות מושא המחלוקת".

לאחר סקירה של השתלשלות ההליכים בתיק, ושל טענות הצדדים, נפסק, בין היתר: "סעיף 11(ג) לחוק חוזה הביטוח… קובע: 'כל עוד לא קרה מקרה הביטוח רשאי המבוטח, בהודעה בכתב למבטח, לקבוע מוטב זולתו, ורשאי הוא לבטל את הקביעה ולקבוע מוטב אחר; אולם הקביעה תהיה בלתי חוזרת אם נקבע כך בחוזה או בהודעה בכתב מאת המבוטח למבטח'… יש חשיבות לבחינת הוראות חוזה הביטוח, כאשר קיימים חוזים בהם לא ניתן לשנות בהם את המוטב. לפי סעיף 36(ב) לחוק החוזים, בצוואה שהודעה עליה ניתנה לקרן הפנסיה, ניתן לבטל את זכותו של מוטב מסוים על פי תקנון קרן הפנסיה ולהעמיד במקומו מוטב אחר באופן המפורט בסעיף… בבג"ץ 2673/06… (להלן: 'ענין שאוה-שוע'), ניתח בית המשפט סעיף זה וקבע: 'סעיף 36(ב) לחוק החוזים משקף את העדפת האינטרס של העמית-המצווה על פני אינטרס ההסתמכות של המוטב המקורי המופיע ברשימת המוטבים […] הוראה זו עולה בקנה אחד עם עקרון כיבוד רצון המת, שהוא חלק מהאוטונומיה של הרצון הפרטי ומזכות הקנין של המצווה […] זכותו המותנית של המוטב האחר עליו הורה המצווה בהודעה או בצוואה משתכללת ברגע מותו של המצווה…' ניתן לראות כי סעיף 36(ב) לחוק החוזים מסדיר את היחסים החוזיים בין כל הצדדים: המצווה, המוטב הזכאי על-פי התקנון, המוטב האחר על-פי ההודעה או הצוואה, וקרן הפנסיה ועמיתיה. הסעיף מאפשר לנושה לבטל את זכותו של מוטב מקורי ולהעמיד במקומו מוטב אחר (ראו בענין זה: ע"א 233/98…) בענין שאוה-שוע נדונה התנגשות בין תקנון קרן הפנסיה לבין הודעה מכח צוואה, ונקבע שבכדי שהשינוי יחייב נדרשים להתקיים התנאים הבאים: '…הודעה במועד לקרן הפנסיה על הצוואה (ע"א 3807/90…); העדר קיומה של 'התניה נוגדת' בתקנון קרן הפנסיה השוללת את תחולתו של סעיף 36(ב) לחוק החוזים (פרשת כץ…); נדרש כי המוטב האחר, אליו מבקש העמית להסב את פנסית השארים, נמנה על השארים כהגדרתם בתקנון הקרן (פרשת כץ…); וכי ההעברה למוטב האחר לא תפגע בעקרון תום הלב, העשוי להגן על המוטב המקורי מפני שינוי (פרשת כץ…)… בנוסף, סעיף 147 לחוק הירושה קובע… בע"א 3807/90… קבע בית המשפט בהקשר סעיפים אלה כדלקמן: 'בהקשר זה אוסיף, לשם הסרת ספק, שהמדיניות המשפטית הרצויה צריכה להיות שהתניות וביטולי הוראות לפי סעיפים 147 ו- 36(ב) הנ"ל, מן הנכון שיהיו בנוסח ברור וחד-משמעי, כדי למנוע ספקות, תהיות ואי-הבנות ואף תביעות בעקבות תשלומי כפל בלתי מוצדקים […] ההודעה על ביטול זכותו של המוטב בצוואה או על שינויה חייבת להינתן לפני מותו של המצווה, ולא בצוואה שהודעה עליה ניתנה לאחר מותו של החייב […]' ראו בהקשר זה גם תמ"ש (ת"א) 5435-09-13 עו"ד א.א נ' ד.פ [פורסם בנבו] (7.3.13) שקובע כדלקמן: '…בלא הודעה לקופה על שינוי המוטבים, חובה לפעול לפי ההוראות הקיימות, ומאחר שהמנוחה מעולם לא ביטלה את הוראותיה בענין המוטבים, ואף לא קבעה מוטבים אחרים, אין כל בסיס לטענת מנהל העזבון. עפ"י הלכת פישר נ' תמר (ע"א 3807/90 (שם)) לא התקיימו התנאים המצטברים על שינוי המוטבים, ואין כל 'הודעה מפורשת וברורה' מצד המנוחה, ואכן צודקים ילדי המנוחה, כל טענות מנהל העזבון בדבר כוונותיה של המנוחה, לא באו לכלל ביטוי באופן שהיא שינתה את הוראות המוטבים בקופות, ולא הוכחה כל כוונה כזו'…

מהכלל אל הפרט – עיון במלוא החומר שצרפו הצדדים, מעלה כי לא הוגשו לעיוני פוליסות הביטוח של המנוח בחברת הביטוח, לא התקנון, ואף חברת הביטוח לא צורפה כצד לתביעה זו. על כן, לא ברור באיזה תנאים לפי לשון הפוליסות – ניתן לשנותן, אם בכלל, והאם קיימת 'תנייה נוגדת' בתקנון הפוליסה… אוסיף כי התובעים טענו ארוכות לכך שלפי ההסכם בין הנתבעת למנוח, יש להגדיר את הצד השני בפוליסה כ'ידוע בציבור', נוכח כך שלא צורפו העתקי הפוליסות כאמור, אני מסיקה כי הגדרה זו לא נעשתה, ולא ניתן לטעון כי לפי הפוליסה לנתבעת מגיעות הזכויות רק אם היא ידועה בציבור של המנוח. עיון בצוואת המנוח מעלה כי אכן נכתב בה בסעיף 4.ה כי הנתבעת זכאית לזכויות בקופות הגמל בתנאי שהיא 'התגוררה עמי במועד פטירתי באותה הדירה…' ובהמשך הצוואה בסעיף 4.ז נכתב כי היא גוברת על האמור במקום אחר, 'לרבות בטופסי ההצטרפות לקופות או לביטוחים הנ"ל…', אולם הצוואה הנ"ל בוטלה ע"י המנוח ביום 10.2.17, היא חסרת תוקף משפטי, ויחד עם ביטולה, בוטלו גם תנאים אלה, ולא ניתן עוד לראות בתנאים אלה 'תנאים ברורים' כדרישת הפסיקה. בנוסף, אין מחלוקת כי המנוח לא השאיר צוואה אחרת, ואין הודעה ברורה של המנוח בצוואה או בהודעה נפרדת כי יש למנות יורשים אחרים תחת הנתבעת בפוליסה. ויובהר כי אף אם צוואה זו היתה בתוקף, היה צריך לבחון את תנאיה לפי הפסיקה שצוטטה לעיל, יחד עם תקנון הפוליסה של חברת הביטוח שכלל לא הוגש. על כך אוסיף, כי אני דוחה את הטענה כי ההסכם בין המנוח לנתבעת, הצוואה וכן הסכמי הצדדים מול חברת הביטוח, מהוות הסכם כולל אחד, אשר ביטול אחד מהמסמכים מביא לביטול כולל של השאר – מדובר בשלושה מסמכים משפטיים שונים, אשר לכל אחד מהם מנגנון ביטול שונה. את ההסכם בין הצדדים ביטלה הנתבעת, את צוואת המנוח ידע הוא לבטל בעצמו, ואת הוראת המוטב בפוליסות בחר שלא לבטל משיקוליו שלו. בהקשר זה אדגיש, כי עו"ד כרמלי בחקירתה הנגדית הבהירה כי היא מדריכה את החותמים על צוואה שאם הם רוצים לשנות את המוטב, הם צריכים להודיע לחברת הביטוח… ואף במקרה הספציפי הזה היא אמרה למנוח ולנתבעת שיפנו לקרן על מנת לשנות מוטבים, כי לכל קרן התקנון שלה… אינני מקבלת את גרסתה האחרת לפיה כאשר קיבלה את מכתב הביטול של הנתבעת, סברה כי ההסכם מתבטל מאחר והנתבעת והמנוח אינם עוד ידועים בציבור ו'לא צריך לעשות דבר'… התובעים כאן נמנעו, כאמור, מלעתור נגד חברת הביטוח, לצרפה להליך או להוכיח את תקנונה, ואף טוענים כי הכללים החלים בין המנוח לחברת הביטוח אינם חלים ביחסים הפנימיים בין הצדדים, ועליהם לפעול על פי ההסכם ביניהם. התובעים מפנים לע"א 1662/99… (להלן: 'ענין חיים'), דעת הרוב. אין כך הדבר. בענין חיים התיימרה המנוחה ליתן זכויות בבית המהווה חלק ממשק חקלאי לאחד מבניה, בעוד שמינתה בן אחר כ'בן ממשיך'. נקבע כי ההתחייבות אינה אכיפה באשר אינה עומדת בתנאי 'הסכם המשבצת' או 'ההסכם המשולש', בהעדר הסכמת המוסדות המיישבים. עם זאת נקבע כי אין להצהיר כי ההסכם בין האם המנוחה ובניה בטל, אלא הוא קיים ומקים תרופות בגין הפרת חוזה למעט אכיפה. בעניננו אין צורך בפרשנות ההסכם או הצוואה, שבוטלה, ואין חולק כי הנתבעת רשומה בחברת הביטוח כמוטבת. על כן זכותה של הנתבעת הינה זכות עצמאית, שלא נשללה במערכת יחסים פנים משפחתית אחרת. התביעה להצהיר על ביטול רישומה של הנתבעת כמוטבת בחברת הביטוח ולקביעת התובעים כיורשים, חסרת מקור משפטי, עומדת בניגוד להוראות החוקים שצוטטו לעיל, לא הוכח כי היא אפשרית מבחינת תקנון חברת הביטוח, והנטל רבץ על כתפי התובעים….. נוכח כל האמור לעיל, ובהסתמך גם על הפסיקה שהובאה לעיל, התרשמתי כי המנוח בחר, במודע או במחדל, שלא לשנות את הנתבעת כמוטבת, וכי ביטול הצוואה על סעיפיה או ביטול ההסכם אינו מביא לביטול אוטומטי של פוליסת הביטוח, אשר תנאיה כלל לא הובאו בפני, ועל כן התביעה נדחית. אני קובעת כי כספי המנוח המופקדים בחברת הביטוח —, אשר המוטבת שלהם היא הנתבעת, יועברו על ידי חברת הביטוח לידי הנתבעת".

10.1.23

פסק דין מיום 22.8.22 (פורסם ב"נבו"), במסגרת תמ"ש 56056-10-21, אשר "ענינו הכרעה בשאלה, מה גובר: הוראת המנוח בפוליסת הביטוח, בדבר קביעת מוטבים על פי פוליסה, או הוראה בצוואתו של המנוח/המבוטח באותו ענין, כאשר אין זהות בין היורשים על פי הצוואה, ובין המוטבים בפוליסת הביטוח. במלים אחרות, קביעה האם כספי פוליסת הביטוח הם חלק מעזבונו של המנוח, וחלוקתם תבוצע בהתאם לצוואתו, אף אם אין התאמה לטופס מינוי המוטבים… התיק דנן נפתח כתובענה שהוגשה על ידי התובעת [המבטחת – ד.ר.] לפני בית משפט השלום, כנגד הנתבעות, על מנת לקבוע, בפסק דין הצהרתי, מי מהנתבעות זכאית לתגמולי ביטוח שמחזיקה בהם התובעת, ומהו חלקן של כל אחת בכספים אלו. נוכח אופיה של המחלוקת וזהות הצדדים, הועבר הענין להמשך בירור לפני [בית משפט לעניני משפחה – ד.ר.] המנוח… פרש בשנת 1982 לגמלאות, או אז נערכה עבורו פוליסת ביטוח חיים קבוצתית ב….. ב-1.4.2012… החלה התובעת לנהל את הפוליסה….. ביום 30.03.1982 חתם המנוח על טופס מינוי מוטבים…

בהתאם לטופס מינוי מוטבים, קבע המנוח כי הנתבעת 1, לימים מי שהפכה להיות גרושתו של המנוח, ובתם, הנתבעת 2 (להלן: 'הנתבעות 1-2') תהיינה המוטבות הזכאיות לתגמולי הביטוח על פי הפוליסה בעת פטירתו, כך שהנתבעת 1 תהא זכאית ל-75% מתגמולי הביטוח, והנתבעת 2 ליתרה בשיעור של 25%. הנתבעת 1,  אשתו הראשונה של המנוח לה נישא בשנת 1995 וממנה התגרש ביום  17.10.1990 , טוענת כי זכאית היא ל-75% מסכום הביטוח על פי תנאי הפוליסה ובהתאם לטופס [מינוי] המוטבים… הנתבעת 2 היא בתם של הנתבעת 1 והמנוח ולטענתה זכאית היא ליתרה בשיעור של 25% מסך כספי הפוליסה ובהתאם לאותו טופס מינוי מוטבים… המנוח והנתבעת 1 נפרדו והתגרשו ביום 17.10.1990. הנתבעת 3 היא אשתו של המנוח, לה נישא ב-12/1990. הנתבעת 4 היא בתם של הנתבעת 3 והמנוח. ולשיטתן, הן הזכאיות לכספי הפוליסה בהתאם לצוואת המנוח. המנוח נפטר ביום 00.00.2021 ונמצא כי הותיר אחריו צוואה, בה קבע כי הנתבעות 3-4… זכאיות לתגמולים דנן, ובעקבות הסתלקות יורשת נוספת, החלוקה ביניהן שווה. צו קיום צוואה ניתן ביום 13.05.2021… התובעת מבקשת לקבוע בפסק דין מי מהנתבעות זכאית לכספי הפוליסה. התובעת הדגישה לאורך כל הדרך כי אין לה ענין בקביעה מי מהנתבעות תהא זכאית לתגמולים ובאיזה שיעור, ובלבד שלא תהא כל עילת תביעה נגד התובעת בענין זה".

[במאמר מוסגר, בהמשך פסק הדין הובאו שני סעיפים מצוואת המנוח: "4. הנני מצווה בזה את כל רכושי מכל סוג, מקרקעין, מיטלטלין, ניירות ערך, כספים, ביטוח חיים, וזכויות, מכל סוג ומין שהוא (להלן: 'רכוש') לרעייתי … ולשתי בנותי… בשיעורים הנקובים להלן….. 7. להסרת ספקות הריני מבהיר כי כל אדם אחר לבד מהמנויים מעלה, לרבות בן משפחה, לא יירש חלק כלשהו מרכושי"]

לאחר סקירת טענות הצדדים, נפסק, בין היתר: "…במעמד הדיון הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, כי המחלוקת היא בשאלה המשפטית, וכי הם מבקשים לוותר על עדויות וחקירות נגדיות, תוך הגשת סיכומים בכתב בלבד. עתה מונחים לפני סיכומים הצדדים, שהוגשו סימולטנית, ומכאן הכרעתי בכמה שאלות: א. האם טופס מינוי המוטבים, שנחתם עוד ביום 30.03.1982, תקף נוכח חלוף השנים והנסיבות? ב. על מי הנטל להוכיח תקפות טופס מינוי המוטבים? ג. האם שינה המנוח את המוטבים על פי הפוליסה בצוואתו? ד. ולבסוף, האם הוראות הצוואה גוברות על טופס מינוי המוטבים מיום 30.03.1982?" יצוין, בתמצית בלבד, כי תחילה דחה בית המשפט את טענת נתבעות 3-4 (שהכחישו את חתימת המנוח על טופס מינוי המוטבים), לפיה הנטל להוכחת אמיתותו, או תוקפו, של הטופס, מוטל על נתבעות 1-2; וגם לגופו של ענין, נקבע כי "מכלל האמור לעיל אני דוחה את טענת הנתבעות 3-4 בדבר נכונות טופס מינוי המוטבים. משטופס מינוי המוטבים הוצג ולא הוכח אחרת בענינו, יש להכריע עתה בשאלה, האם יש לחלק את כספי הפוליסה לנתבעות 1-2, בהתאם להוראותיו, או שמא בהתאם להוראות הצוואה, הקובעות חלוקה לנתבעות 3-4.

סעיף 147 לחוק הירושה קובע… בבחינת הוראות חוק חוזה ביטוח, יש לקרוא את סעיף 11, הקובע מיהו מוטב… נקבע בסעיף קטן ג' כי 'כל עוד לא קרה מקרה הביטוח, רשאי המבוטח, בהודעה בכתב למבטח, לקבוע מוטב זולתו, ורשאי הוא לבטל את הקביעה ולקבוע מוטב אחר; אולם הקביעה תהיה בלתי חוזרת אם נקבע כך בחוזה או בהודעה בכתב מאת המבוטח למבטח'. עת עסקינן בהוראה חוזית במינוי מוטבים, לפי הוראת סעיף 36 לחוק החוזים (חלק כללי)… רשאי המבוטח לשנות את זהות המוטב, ובלבד שניתנה על כך הודעה לקופת הגמל, או במסגרת צוואת המבוטח… בבג"ץ 2673/06… [פורסם בנבו] (להלן: 'פס"ד שאוה-שוע') נכתבו הדברים הבאים: '"מסעיף 36(ב) לחוק החוזים עולה כי בצוואה שהודעה עליה ניתנה לקרן הפנסיה, ניתן לבטל את זכותו של מוטב מסוים על פי תקנון קרן הפנסיה ולהעמיד במקומו מוטב אחר….. סעיף 36(ב)… משקף את העדפת האינטרס של העמית-המצווה, על פני אינטרס ההסתמכות של המוטב המקורי המופיע ברשימת המוטבים…… הוראה זו עולה בקנה אחד עם עקרון כיבוד רצון המת….. רצון המת מוגשם באמצעות כיבוד ההודעה או הצוואה כאמור בסעיף 36(ב)… זכותו המותנית של המוטב האחר עליו הורה המצווה בהודעה או בצוואה, משתכללת ברגע מותו של המצווה… סעיף 36(ב) מסדיר את היחסים החוזיים בין כל הצדדים המעורבים בענין: העמית-המצווה, המוטב הזכאי על-פי התקנון (להלן – המוטב המקורי), המוטב האחר על פי ההודעה או הצוואה (להלן – המוטב האחר), קרן הפנסיה ועמיתיה. בעניננו ההתנגשות היא בין תקנון קרן הפנסיה לבין הודעה מכח צוואה. התנגשות דומה עלולה להתעורר בין תקנון קרן הפנסיה לבין הודעה מכח הסכם גירושין….. עם זאת, בכדי שהשינוי יחייב נדרשים להתקיים התנאים הבאים: הודעה  במועד לקרן הפנסיה על הצוואה… העדר קיומה של 'התניה נוגדת' בתקנון קרן הפנסיה השוללת את תחולתו של סעיף 36(ב)… נדרש כי המוטב האחר, אליו מבקש העמית להסב את פנסית השארים, נמנה על השארים כהגדרתם בתקנון הקרן… וכי ההעברה למוטב האחר לא תפגע בעקרון תום הלב, העשוי להגן על המוטב המקורי מפני שינוי….. הצדדים אינם חולקים על עצם תחולתו של סעיף 36(ב)… אלא על יישומו בנסיבות הענין… הטענה בעתירה היא כי הצוואה ביטלה למעשה את זכותו של המוטב המקורי בתקנון ('אלמנה') ובמקומו הועמד מוטב אחר ('אביבה שוע') שהיתה נשואה למנוח בעת עריכת הצוואה, ואלמלא התגרשו היתה, אכן, אלמנתו, אלא שהיא הפכה לגרושתו. אולם כפי שנפסק בפרשת כץ… ביטול זכותו של מוטב אחד והעמדה במקומו של מוטב אחר הוא אפשרי, בהעדר התניה נוגדת, ובלבד שהמוטב האחר נמנה ברשימת המוטבים כהגדרתם בתקנון קרן הפנסיה…..'

בענין דנן, המנוח קבע בצוואתו את מוטביו, גם בפוליסת ביטוח חיים, ואלו הם מוטבים פנימיים בפוליסת הביטוח, היינו מדובר במי שיכולים להיות חלק מהמוטבים בפוליסת הביטוח. אם כך, יש לבחון האם די בהצגת הצוואה – גם אם נעשתה ההצגה לאחר פטירת המנוח – כדי לקבוע כי באמצעותה בחר המנוח לקבוע את מוטביו, בשונה מכתב מינוי המוטבים משנת 1982, להגשים את כוונתו האמיתית של המנוח ורצונו בקביעת מוטביו על פי הפוליסה. בעניננו אין מחלוקת, וגם לא נטען הדבר על ידי מי מהצדדים, כי נחתם והוצג על ידי המנוח לפני התובעת או כל מבטחת קודמת לה, טופס מינוי מוטבים שונה מזה שנחתם עוד ביום 30.03.1982. עם זאת יש לברר האם בוצע שינוי מוטבים על ידי המנוח, האם שינוי המוטבים נעשה באמצעות הצוואה, והאם הוראותיה גוברות על הטופס היחיד שהוצג משנת 1982. בחינת הוראות הפוליסה מלמדות כי קביעת המוטב היא בהתאם לסעיף 12  לפוליסת הביטוח שם נקבע כך: '12. קביעת המוטב: 12.1 המוטבים במקרה מוות יהיו בהתאם למצוין בכתב מינוי המוטבים המעודכן ביותר, שהתקבל אצל בעל הפוליסה, או ……, או החברה, עד למועד פטירתו של המבוטח, ומאומת על ידי גורם מאושר, כפי שמפורט בטופס. 12.2 לא מילא המבוטח כתב מינוי מוטבים כאמור, או שכתב מינוי המוטבים שמילא אינו מאומת כנדרש, או אינו תקין מסיבה אחרת, יחולקו תגמולי הביטוח בהתאם למפורט להלן: 12.2.1 במות מבוטח עמית – א. סכום הביטוח ישולם לבן הזוג. ב. באין בן זוג – לצאצאיו, ובאין צאצאים – להוריו. ג… ד. לא היו למבוטח בני משפחה, כמפורט בסעיפי משנה א-ג לעיל – ישולם סכום הביטוח ליורשיו, לפי צוואה שהותיר, ובאין צוואה – ליורשיו לפי הדין'. כאמור, כל שהוצג הוא טופס מינוי מוטבים עם הצטרפות המנוח לפוליסת הביטוח הקבוצתית עוד בשנת 1982, ומאז נחזה כי לא שונו פרטי המוטבים במשך כל השנים, הגם שהשתנו במהלך השנים הנסיבות, נולדו למנוח ילדים, התגרש, התחתן, ונולדה לו בת נוספת. התובעת טענה כי עם קליטת פוליסת הביטוח בחברתה, נשלחו הודעות לכל המבוטחים עם טופס עדכון מוטבים, וטופס זה לא חודש על ידי המנוח. טופס זה נשלח למנוח שנים לאחר הגירושין מהנתבעת 1 ונישואיו לנתבעת 3. המנוח לא חתם על טופס מינוי מוטבים חדש, שם נכתב כך: '3. תגמולי ביטוח החיים ישולמו למוטבים המופיעים בטופס האחרון בזמן המצוי בחברת הביטוח נכון למועד הפטירה. לפיכך, ידוע לי שלאחר שמסרתי פרטים על מוטבים, לרבות עדכון בדבר פרטי מוטבים, באחריותי לוודא כי פרטים אלו התקבלו ונרשמו בחברת הביטוח. 4. ידוע לי כי במקרה בו לא מילאתי פרטי מוטבים ו/או במקרה בו טופס הכולל את פרטי המוטבים לא הגיע ל…… לפני הפטירה, תגמולי הביטוח יחולקו בהתאם להוראות הפוליסה'. כאמור, לא ידוע על כוונת המנוח למלא טופס פרטי מוטבים עדכני, או כי זה נשלח לתובעת… ואולם לא נתקבל אצלה.

על אף זאת, אפשר כי נשתכח מהמנוח דבר חתימתו על טופס מינוי מוטבים עם הצטרפותו לפוליסת הביטוח, וזאת בשל הצטרפות מספר נסיבות: א. מינוי המוטבים נעשה עוד בשנת 1982, עת היה נשוי הנתבע, ובשנת 1990, עם גירושיו, נחתם הסכם גירושין, שם נקבע כי אין עוד לנתבעת 1 דרישות כספיות, גם בזיקה ל'קופות גמל, קרנות פנסיה או כל השקעה או חסכון אחרים'. אפשר שבכך סבר המנוח, כי אין עוד לנתבעת זכויות לקבלת כספים, גם לא מכח פוליסת הביטוח דנן. ב. האפשרות שלא למנות מוטבים קבועה בפוליסה, והיא מופיעה שוב בטופס מינוי מוטבים. אם כך, אפשר שלא זכר המנוח כי כבר קבע מוטביו עוד בשנת 1982, וסבר כי די בקביעות של פוליסת הביטוח בדבר ברירת המחדל הקבועה בפוליסה, לענין מינוי מוטביו למקרה של מוות, כמפורט בסעיף 12 לפוליסה. ובמקרה כזה חלה הוראת סעיף 12.2.1 סעיף קטן א' לפוליסה, הקובעת זכאות בת הזוג לסכום הביטוח. ג. בצוואתו מיום 28.11.2013 קבע המנוח מיהן היורשות, ביניהן הנתבעות 3-4, וזכאותן בכספי פוליסת ביטוח חיים, בצד הקביעה, כי מלבד היורשות על פי צוואתו, אין זכאים נוספים לקבלת רכושו. קביעת היורשות כזכאיות לרשת גם את כספי פוליסת ביטוח החיים, מלמדת על כוונת המנוח, בשנת 2013, בקביעת מוטביו מחדש. אמנם נטען, כי כספי הפוליסה אינם חלק מעזבונו של המנוח, אולם בצוואת המנוח ישנה התיחסות מפורשת, גם לכספים מכח פוליסת ביטוח חיים, ובהתאם לסיפא של סעיף 147 לחוק הירושה, יש לראות בכך כהתניה, הקובעת כי זה חלק מעזבונו של המנוח. ועוד לענין זה, הגם שנטען כי שינוי המוטבים מחייב מילוי וחתימת המנוח על טופס מינוי מוטבים חדש, הרי גם לפי הוראות החוק, ולפי הוראות הפוליסה, ניתן לקבוע שינוי מוטבים גם בצוואה. אמנם בסעיף 12.3 לתנאי הפוליסה ישנה התיחסות, כי השינוי בדבר מוטבים יחייב את החברה המבטחת, רק לאחר שנמסרה לה הודעה בכתב, ובחתימת המבוטח (בעניננו המנוח), אולם אין מניעה כי שינוי זה יעשה בצוואתו של המנוח. טענה נוספת שהועלתה על ידי הנתבעות 1-2 נטענה ביחס לצוואת המנוח, וכי אין בה קביעה מפורשת בדבר זכאותן של הנתבעות 3-4 בכספי הפוליסה דנן, וההתיחסות של המנוח בצוואתו, כללית למדי. עם זאת, לא הוכח ולא נטען כי למנוח היו פוליסות ביטוח אחרות, וגם אם כך היה, הרי קבע המנוח קביעה מפורשת בצוואתו, בדבר זכאות בכספי 'ביטוח חיים', בין יתר הנכסים המפורטים שם, ללא התיחסות לתגמולי ביטוחים נוספים, וממילא, בהמשך קבע המנוח, כי אין זכאות לכל 'אדם אחר לבד המנויים מעלה, לרבות בן משפחה', לרשת חלק מרכושו. אם כך, שלל המנוח זכאות של בני משפחה נוספים, לרבות ילדיו, ביניהם הנתבעת 2, למעט הנתבעת 4, לרשת אותו או לקבל חלק מנכסיו. די לי בכך, כדי לקבוע כי התקיים התנאי הראשון, מבין התנאים, שגם לפי שיטת הנתבעות 1-2, יש לעמוד בהם בקביעה כי הצוואה גוברת על תנאי טופס מינוי המוטבים.

התנאי השני, שלשיטת הנתבעות 1-2 יש להוכיח, על מנת שהוראות הצוואה תגברנה, הוא שהצוואה הובאה לידיעת המבטחת, התובעת, קודם לפטירת המנוח. כאן עמדתי אינה כעמדת הנתבעות 1-2. סבורה אני, כי צוואת המנוח עם פטירתו, היא זו שמחייבת אותנו לכבד את רצונו האחרון, אף לו הודעה על כך לא נמסרה קודם לכך למבטחת, התובעת. צו קיום הצוואה, הוא זה שנותן תוקף של ממש לכוונת המנוח, והרי מסמך הצוואה טרם פטירת המנוח, מהווה הצהרת כוונות, שרשאי היה המנוח לשנות בכל עת.

ענין דומה לעניננו נדון כבר בעבר והוכרע בע"א 138/74… (להלן: 'הלכת חסקין'). אמנם בפסיקה מאוחרת נטען כי ההלכה דנן קשה לישום (ראו ת"א (חי') 9961-12-19… [פורסם בנבו]…) עם זאת [זו] עודנה הלכה היא, ורלוונטית ודומה לעניננו. בפסק הדין בענין 'חסקין' נדונה השאלה, מיהו הנהנה על פי פוליסת הביטוח, כאשר המנוח ערך פוליסת ביטוח, ובה קבע כמוטבת את אשתו, תוך ציון שמה, אולם לימים אלו התגרשו, ונישא המנוח לאשה שניה, ונדרש בית המשפט להכריע האם כספי הפוליסה יחולקו כפי כתב מינוי המוטבים, או כספי העזבון הם. באותו פסק דין נקבעו הדברים הבאים…… {הערה: בסקירה המקורית כבר צוטט בהרחבה מפסק הדין בע"א 138/74} גם בעניננו, כמו בהלכת חסקין, קבע המנוח את המוטבים 'אשה' ו'בת', תוך ציון שמן ומכאן שהתכוון המנוח לדאוג למי שהיתה באותה עת אשתו, ולבתם המשותפת. אולם, כאמור, הדבר נעשה קודם לגירושיו מהנתבעת 1, ועת אין להתעלם מהאמירה המפורשת בהסכם הגירושין, כי עם הגירושין הסתיימו גם המחלוקות הרכושיות בין הצדדים, וכך גם דאגתו של המנוח, מבחינה כלכלית, לרווחת הגרושה, הנתבעת 1. ענין זה מתחזק במרחק השנים שחלפו מאז החתימה על כתב המינוי ועד פטירת המנוח, ומקריאת צוואתו, תוך כיבוד רצון המנוח. עקרון על הוא שיש להגשים עד כמה שניתן את רצון המת על ידי קיום רצונו כפי צוואתו… הצוואה נערכה שנים לאחר הצטרפות המנוח לפוליסת הביטוח הקבוצתית, ולאחר שהשתנו הנסיבות באופן משמעותי, עת המוטבת על פי הפוליסה, הנתבעת 1, אינה עוד אשתו של המנוח, והמנוח נישא בשנית. הצוואה משקפת את רצונו של המנוח וכוונתו, גם לענין כספי הפוליסה, ואפשר ללמוד מתוכנה, כי כוונתו זו אינה תואמת עוד להוראות כתב מינוי המוטבים ההיסטורי, וכי ביקש הוא לכלול את כספי פוליסת ביטוח חיים, כחלק מנכסי העזבון. צוואתו של המנוח, מעידה מה תהיה תשובתו, לו היה נשאל האם מבקש הוא לזכות את אשתו, הנתבעת 3, בכספי הפוליסה, או שמא מבקש להותיר את הנתבעת 1 – וביחד עמה את הנתבעת 2 – כמוטבים לפי הפוליסה. על כן, וכפי שנפסק בפס"ד 'חסקין', כך גם בעניננו, נפתח הפתח למצוא את הפתרון בבחינת 'הטוב במיעוטו', לכבד את רצונו של המנוח, ולקבוע כי כספי הפוליסה הם חלק מעזבון המנוח. הצטברות הנסיבות… ובהתאמה לכך כפי שנפסק בהלכת 'חסקין', בהתאם להוראת סעיף147 לחוק הירושה, יש לראות ולכבד את כוונת המנוח בצוואתו, ולקבוע כי הזכאיות לכספי הפוליסה, הן הנתבעות 3-4. בקביעה זו יש גם להגשים את מטרת הפוליסה, דאגה לשאריו של המנוח (ראו פס"ד 'שאוה-שוע')…"

12.1.23

פסק דין מיום 3.10.22 (פורסם ב"נבו"), שניתן בתמ"ש 11725-03-22, במסגרת "תביעה למתן סעד הצהרתי, שהוגשה על ידי xxxxx חברה לביטוח בע"מ (להלן: התובעת), במסגרתה מבוקש להכריע בשאלה, מי זכאי לקבל את הכספים שבמחלוקת המוחזקים על ידי התובעת בפוליסות ביטוח. תחילתו של ההליך בתביעה שהוגשה על ידי התובעת למתן סעד הצהרתי לבית משפט השלום בתל אביב, על פיה התבקש בית המשפט לקבוע, מי זכאי לכספי פוליסת ביטוח חיים, ופוליסת ביטוח מנהלים, הכוללת כיסוי ביטוחי למקרה מוות. בית משפט השלום… קבע בהחלטתו כי לבית משפט השלום אין סמכות לדון בתובענה, שענינה חלוקת עזבון, וכי יש להגיש את התובענה לבית המשפט לעניני משפחה, בהתאם לכללי הסמכות המקומית".

כמתואר בפסק הדין, "א' ל' ז"ל, היה נשוי לגב' י' ז"ל (להלן גם 'המנוחה') מאז 1978, כ-41 שנים עד לפטירתה ביום 28.10.19. ל' נפטר ביום 00.00.21 (להלן 'המנוח'). המנוח והמנוחה חתמו על צוואות הדדיות ביום 6.3.2018. הנתבעים 2-4 הם ילדיהם המשותפים (להלן 'הנתבעים'). לאחר פטירת אשתו הראשונה, החל המנוח בזוגיות עם הגב' ש', הנתבעת 1, היא אלמנתו של המנוח (להלן 'הנתבעת'). המנוח היה מבוטח אצל התובעת… בפוליסות ביטוח חיים וביטוח מנהלים… שתיהן כוללות כיסוי ביטוחי למקרה מוות. הסכומים שהצטברו בפוליסות יחד מגיעים לסכום כולל של 2,076,649.03 ₪. ביום 7.9.20 התקבלה אצל התובעת בקשת המנוח לעדכון/שינוי מוטבים בשתי הפוליסות, לטובת הנתבעת. ביום 15.9.2020 עדכנה התובעת את המנוח, כי בקשתו לשינוי מוטבים בוצעה. המנוח נפטר כאמור ביום 00.00.2021. ביום 30.9.21 קיבלה התובעת פניה מאת ב"כ הנתבעת, לקבלת פרטים אודות כל זכויות המנוח, וזהות המוטבים הרשומים בפוליסות על שם המנוח. עוד באותו יום קיבלה התובעת פניה מאת ב"כ הנתבעים, שהם יורשי המנוח על פי צוואתו, ובה דרישה שלא לנקוט פעולות ביחס לפוליסות המנוח, וזאת עד לקבלת צו קיום צוואה. או אז הגישה התובעת תביעה זו… טענתה היחידה היא, כי לאור המחלוקת בין היורשים, נדרשת פסיקת בית המשפט, שיכריע לגבי זהות הזכאים לכספי הביטוח הצבורים בפוליסות על שם המנוח… הנתבעת 1 הגישה התנגדות לבקשה לקיום צוואת המנוח… הדיון בתיק ההתנגדות לצוואה מתנהל במקביל. אציין, כי התובעת ביקשה להפקיד את כספי הביטוח בקופת בית המשפט, עד להכרעה מי מהמשיבים זכאי לכספים…"

לאחר סקירת טענותיהם של נתבעים 2-4 ושל הנתבעת, והצגת השאלה שבמחלוקת ("למי מגיעים תגמולי ביטוחי החיים של המנוח? האם לילדיו הנהנים על פי צוואתו ההדדית, כיורש אחר יורש, או לאלמנתו, הרשומה כמוטבת יחידה בפוליסות הביטוח?") – נפסק, בין היתר: "שתי הוראות חוק נוגעות לעניננו. הכלל בנוגע לכספים שיש לשלם עם פטירתו של אדם נקבע בסעיף 147 לחוק הירושה… בנוסף, סעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)… כלומר, בעל חוזה הביטוח יכול להתנות, שכספי פוליסה יהיו חלק מן העזבון, ומי יהיה זכאי לקבל אותם, וזאת באמצעות הוראות מפורשות בצוואה. כמו כן, רשאי הוא לבטל את זכותו של מוטב, או להעמיד במקומו מוטב אחר. ההלכה בענין האופן שבו צריכה להימסר ההתניה לפי הוראות אלה, נקבעה בענין פישר (ע"א 3807/90… [פורסם בנבו]…) שם נקבע במסגרת פסק הדין, כי נושה, קרי, בעל חוזה הביטוח, רשאי לבטל או לשנות מוטב בשני אופנים: האחד בדרך של הודעה לחייב – קרי, הקופה, או בדרך של צוואה, שהודעה עליה ניתנה לחייב. השופט שמגר אמר בפסק דינו שם, כי '…אין די, לפי סעיף 36(ב), בהכללתה בצוואה של הוראה בדבר ביטול זכותו של מוטב, אלא יש למסור על כך, על אתר, הודעה לחייב, היינו לקופה. במילים אחרות, אם מוכנים לראות בהוראה שבצוואה התניה לצורכי סעיף 147 לחוק הירושה, הרי התניה זאת צריכה למצוא ביטויה בהסדר החוזי בין החייב לבין הנושה, היוצר את מערכת הזכויות והחובות של חבר בקופה ושל הקופה. בעת הצטרפות לקופה נערך גם המסמך המציין את שמו של המוטב, ואם מבקשים לקבוע כי העזבון הוא המוטב, לא ניתן לשמור זאת בסוד עד לפטירתו של הנושה ופתיחת הצוואה, כי ההסדר לפי סעיף 147 יהיה חסר'… עוד אמר הנשיא שמגר: 'לשם הסרת ספק, שהמדיניות המשפטית הרצויה צריכה להיות שהתניות וביטולי הוראות לפי סעיפים 147 ו-36(ב) הנ"ל, מן הנכון שיהיו בנוסח ברור וחד משמעי, כדי למנוע ספקות, תהיות, ואי הבנות, ואף תביעות בעקבות תשלומי כפל בלתי מוצדקים…' דעת הרוב בהלכת פישר הייתה כי שינוי המוטב, במובן הוראת סעיף 36(ב) לחוק החוזים, חייב להיעשות במתן הודעה לקופה בחייו של המצווה. בפסק דין בבר"ע (חי') 1649/07 [פורסם בנבו] מיום 31.7.2007, סיכם כב' השופט המחוזי (כתוארו אז) י. עמית את הסוגיה במילים הבאות: 'הפסיקה עסקה בנושא זה והשורה התחתונה בפסיקה היא כלהלן: בתחרות בין מוטב מוקדם, שנקבע על ידי העמית בקופת הגמל, לבין מוטב מאוחר, שנקבע על ידי העמית בצוואה מאוחרת, עדיפה זכותו של המוטב המוקדם. זאת, כאשר ההודעה על הצוואה הגיעה לקופת התגמולים לאחר מותו של המצווה-עמית. ולהיפך – אם ההודעה על הצוואה הגיעה לפני מותו של המצווה-העמית, תגבר זכותו של המוטב המאוחר שנקבע בצוואה'. הנה כי כן, על מנת שניתן יהיה לראות בהוראות צוואה, כתניה הקובעת כי כספי פוליסת הביטוח שייכים לעזבון, צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: על התניה להיות מפורשת, ביחס לאותה קופה או חברת ביטוח, ולא הוראה כללית בצוואה. בנוסף, על הצוואה להימסר לחברת הביטוח עוד בחייו של המנוח, ורק אז יראו בהוראות המפורשות הכתובות בה, כהוראה לשינוי מוטב {ראו הערה להלן – ד.ר.} בפסיקות שונות שניתנו על ידי בתי המשפט ניתן לראות כרסום מסוים באותם תנאים. כך למשל בת"ע 101618/03… נקבע, כי חרף העובדה ששמה של קופת התגמולים אינו מופיע בצוואה, יש לפרש את המונח זכויות פנסיוניות ככולל אף את קופת התגמולים. בע"מ 1030/06 [פורסם בנבו] אישר בית המשפט המחוזי את קביעת בית המשפט לעניני משפחה, כי למרות שהצוואה לא נשלחה לקופת הגמל בחיי המנוחה, ולמרות ששם קופת הגמל לא נזכרה באופן מפורש, יש לראות בה כהוראה לשינוי מוטב. בגישה המעדיפה את הוראות הצוואה המאוחרת, על פני קביעת המוטב המוקדם, נקט גם כב' השופט נ. שילה בתמ"ש 10421-06-12… [פורסם בנבו]… עמדה זו גם הובעה בספר דיני ירושה ועזבון… שם נקבע כי 'הודעה זו יכול שתעשה בצוואה ואז תגיע לידיעת הקופה רק לאחר מות החבר'. מנגד, ראו עמדתו של המלומד פרופ' דודי שוורץ, הקובע כי שינוי המוטב צריך להעשות בחייו של המנוח, ואימוץ גישה זו עשויה לשרת את רצונו של הנפטר. דיון זה, שטרם הוכרע בעליון, למעשה אינו נדרש כלל במקרה שלפני. אין חולק כי גם מצדדי הגישה ה'ירושתית', היינו, אותם אלה המעדיפים הוראת צוואה מאוחרת על פני מוטב מוקדם, גם אם זו לא נמסרה לחברת הביטוח בחייו של המנוח, וגם אם הוראות הצוואה כלליות ולא ספציפיות, נימקו זאת בציווי לכבד את רצונו של המת. היות שהוראות הצוואה מאוחרות להוראה שניתנה לחברת הביטוח ביחס למוטב, אזי, יש לקיים את רצונו המאוחר יותר של המנוח, גם אם אותה צוואה לא נמסרה לחברת הביטוח".

אעיר, כי למקרא פסק הדין, יכול להיווצר רושם, כי הגישה ה"ירושתית" (אשר המצדדים בה "מעדיפים הוראת צוואה מאוחרת על פני מוטב מוקדם, גם אם זו לא נמסרה לחברת הביטוח בחייו של המנוח, וגם אם הוראות הצוואה כלליות ולא ספציפיות"), הינה, לכל היותר, אחת מן הגישות הנוהגות בפסיקה; אך לדעתי (וכפי שעולה אף מן הסקירה המקורית לעיל) כיום – זוהי דווקא הגישה הרווחת בפסיקה (לפחות כאשר מדובר בתשלומים שטרם שולמו בפועל); יתר על כן, לאור נסיוני (לכך אתייחס במסגרת סקירה עתידית), אף הגורמים ה"חייבים" מכירים בכך. {עדכון: ראו בהקשר זה תוספת מיום 18.1.23 להלן}

"מהכלל אל הפרט: במקרה שלפני, הוראת שינוי המוטב שנמסרה לחברת הביטוח, נמסרה לאחר עריכת הצוואה, ולפיכך היא ההוראה המאוחרת יותר של המנוח, בשאלה למי הוא מייעד את כספי הביטוח. לנתבעים לא היתה כל טענה בדבר כשרותו המשפטית של המנוח, לשנות מוטב בחברת הביטוח, לא עלתה כל טענה כי הודעת שינוי המוטב הגיעה לחברת הביטוח לאחר מות המנוח, ולא עלתה כל טענה, בדבר העובדה כי חברת הביטוח אכן ביצעה בפועל את רישום המוטב בהתאם לבקשתו של המנוח ורצונו. טענת הנתבעים 2-4 היא כי לאחר עשית הצוואה, היה המנוח מנוע באופן מוחלט מלעשות כל שינוי ברכושו הוא ובזכויותיו. לשיטת הנתבעים, צוואה הכוללת את המונחים קופת גמל וביטוחים, שוללת את קיומו של מוטב בכל חברת ביטוח שהיא ובכל סוג של ביטוח, לרבות ביטוח במקרה מוות. לשיטת הנתבעים, הוראה כזו בצוואה, שוללת לא רק מוטבים שנקבעו בחברת הביטוח בעבר, אלא שוללת מבעל הפוליסה לשנות את המוטבים גם בעתיד. הדרך היחידה, לשיטתם של הנתבעים, היא לשנות את הצוואה עצמה… אני סבור כי מדובר בטענה מרחיקת לכת, שאין לה כל יסוד בדין, והיא מגבילה את זכויותיו הקניניות של המנוח, לעשות ברכושו ובזכויותיו בחייו כראות עיניו. הנתבעים טוענים, כי ההלכה הפסוקה אינה קובעת כי על הצוואה להיות מאוחרת לקביעת המוטב, וכי בשל הליכי ההתנגדות, צו קיום הצוואה תמיד יהיה מאוחר לקביעת המוטב. מדובר בטענה שאין בה ממש. השאלה אינה מתי ניתן צו קיום צוואה. השאלה היא מתי ניתנה ההוראה האחרונה של המנוח לחברת הביטוח. כאשר ההוראה האחרונה ניתנה על ידו באמצעות הודעה ישירה על שינוי מוטב, שהיא ממילא דרך המלך לקבוע מוטב, כפי שגם מפורט בחוזה הביטוח, אין כל מנוס ואין כל דרך שלא לקיים את חוזה הביטוח, ככתבו וכלשונו, ולשלם את כספי הביטוח, למוטב הרשום בחברת הביטוח. הסיבה שהפסיקה לא דנה בטענה, כי צוואה מוקדמת יכולה לגבור על מוטב מאוחר, היא ששאלה זו כלל לא עלתה לדיון, ובדין. הדעות בפסיקה חלוקות ביחס לאפשרות של שינוי מוטב בדרך של צוואה מאוחרת, שנעשתה לאחר קביעת מוטב בחברת הביטוח, וגם במקרה זה הדעות חלוקות ביחס לאפשרות, שהוראות צוואה מאוחרת יגברו על הוראת מוטב מוקדם. קל וחומר שהוראות צוואה מוקדמת, אינן יכולות בשום מקרה לגבור על שינוי מוטב מאוחר יותר".

כאמור לעיל, ספק בעיני עד כמה נותרו, כיום, "הדעות בפסיקה חלוקות ביחס לאפשרות של שינוי מוטב בדרך של צוואה מאוחרת, שנעשתה לאחר קביעת מוטב בחברת הביטוח"; מכל מקום, מכיוון שבמקרה נשוא פסק הדין, מדובר היה בסיטואציה שונה ("צוואה מוקדמת" ו"קביעת מוטב מאוחרת"), אשר לגביה נכתב כי "שאלה זו כלל לא עלתה לדיון" (בפסיקה) – ספק בעיני, אם היה בכלל צורך בדיון זה.

"צוואת המנוח: בסעיף 4 לצוואה הגדיר המנוח את עיקר רכושו, נכון ליום עריכת הצוואה, בס"ק ד' נרשם: 'זכויות בקופות פנסיה, קופות גמל וקרנות השתלמות בבנק ובחברות ביטוח'. בסעיף 5 נכתב כך: 'אם בעת מותי אשתי י'… תהיה בחיים, אז כל רכושי על אדמות בנכסי דניידי ושלא דניידי, השייך לי כיום, וזה שיהיה שייך לי בעתיד, לרבות כספים, חסכונות, ניירות ערך, פוליסות ביטוח, מכוניות נוסעים, וכל רכוש אחר מכל סוג שהוא, המצויים ו/או שיהיו מצויים ביום מותי, בעלותי ו/או ברשותי, בכל בנק ו/או מוסד אחר, בין בכסף ישראלי בין במטבע זר, בין בניירות ערך ובין במטבעות, הכל יוקנה במלואו לאשתי י'…'; בסעיף 6 נכתב: 'אם בעת מותי אשתי י'… חו"ח לא תהיה בחיים, כי אז הנני מצווה את כל רכושי בחלקים שווים בין שלושת ילדי…' הנתבעים טוענים כי האמור בסעיף 5 וההתיחסות לפוליסות ביטוח, הוא למעשה התניה לפי סעיף 147 לחוק הירושה. ברם, גם אם ניתן היה לראות באמור בצוואה כהתניה על פי סעיף 147, חרף העובדה כי מדובר בלשון כללית, ללא כל הפניה לפוליסות ביטוח החיים נשוא התובענה {ראו בענין זה, וכן ביחס להמשך הדברים, את ההערה לעיל, על כל חלקיה – ד.ר.} הרי שכשם שהמנוח יכול היה להתנות, כי כספי פוליסות ביטוח מסוימות מגיעות לעזבון, באותה מידה ממש היה רשאי המנוח, בהוראה מאוחרת, לקבוע מוטב בפוליסות מסוימות. ובקביעה זו, שהיא מאוחרת לצוואה, גילה המנוח את דעתו באופן ברור ומפורש, כי רצונו שכספי פוליסת הביטוח יגיעו לאותו מוטב שהמנוח חפץ שאליו יגיעו, ובדרך זו קיים את זכותו כאמור בסעיף 36(ב)… בקשת הנתבעים, אם כן, היא לא רק לשלול מהמנוח את זכות הקנין, כאשר נבצר ממנו לעשות בקנינו כרצונו, אלא גם לשלול ממנו זכות, שניתנה לו באופן מפורש בדין, הקובע כי לנושה זכות לשנות את זהות המוטב, בין אם הדבר נעשה בהודעה לחייב, ובין אם בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב. גם אם אתעלם מהעובדה כי המנוח לא נתן כל הודעה לתובעת אודות הצוואה, בעודו בחייו, וגם אם נלך על פי הגישה המקלה, לפיה ניתן למסור את ההודעה על הצוואה, לאחר פטירת הנושה, הרי ברור כי זכותו של המנוח היתה לשנות את זהות המוטב בחייו, וככל שהוא עשה כן לאחר שערך את צוואתו, הרי שיש לכבד באופן מלא את רצונו ולקיים את חוזה הביטוח".

מן העובדות אשר פורטו בפסק הדין, עולה כי זהו, למעשה, הטעם (המוצדק, לכאורה) למתן תוקף להוראת קביעת/שינוי המוטבים המאוחרת, מעצם היותה כזאת (וכאמור, לא נדרש דיון ב"מחלוקת בין הגישות", ככל שזו קיימת עדיין).

לצד זאת, יכולה להתעורר שאלה נוספת: האם רשאי היה המנוח לשנות את צוואתו (כולה או חלקה), בהינתן כי מדובר בצוואה הדדית? בית המשפט התייחס בקצרה לענין זה: "גם טענת הנתבעים, כי הצוואה היא הדדית, ועל כן כל צוואה עתידית שיחליט המנוח לעשות, כפופה להוראות הצוואה ההדדית, אינה יכולה להועיל. ראשית, בצוואה עצמה אין כל מגבלה בדבר זכותו של המנוח לעשות ברכושו כרצונו, גם לאחר פטירת המנוחה. שנית, וחשוב יותר, המנוח לא ערך צוואה נוספת. המנוח בחר לשנות מוטב בחברת ביטוח, שהכספים המצויים בה מכח חוזה ביטוח, אינם חלק מעזבונו, וממילא אין הוראות צוואה, בין אם הדדית ובין אם לאו, חלות לגביהם".

להלן הערות ספורות (ותמציתיות) בלבד בהקשר זה: ראשית, אפילו "בצוואה עצמה אין כל מגבלה בדבר זכותו של המנוח לעשות ברכושו כרצונו, גם לאחר פטירת המנוחה" – קיימת בחוק הירושה מגבלה על ביטול צוואה הדדית (לרבות חלק ממנה) "לאחר מות אחד מבני הזוג" (ראו, מבלי להרחיב, סעיף 8א(ב)(2) לחוק); שנית, לי לא ברור למה הכוונה באמירה "המנוח בחר לשנות מוטב בחברת ביטוח, שהכספים המצויים בה מכח חוזה ביטוח, אינם חלק מעזבונו, וממילא אין הוראות צוואה, בין אם הדדית ובין אם לאו, חלות לגביהם". אין חולק, כי לפי סעיף 147 לחוק הירושה, "ברירת המחדל" הינה, כי הכספים אינם חלק מן העזבון – אך ניתן לקבוע אחרת, כאמור בסיפא של סעיף 147: "…זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון" (לרבות בצוואה, "בין אם הדדית ובין אם לאו").

בית המשפט סיכם כך: "לאור קיומו של חוזה ביטוח תקף, ובו הוראות מפורשות לייעוד הכספים למוטב הרשום אצל התובעת, לא היה כל מקום להגשת תובענה על ידי התובעת, בטענה כי היא אינה יודעת למי להעביר את הכספים, 'לאור המחלוקת לענין זהות הזכאים לתשלום תגמולי הביטוח מכוח הפוליסות של המנוח'. טענת התובעת כי אין באפשרותה לקבל החלטה באשר לזהות הזכאים, תמוהה, ולא ניתן לה כל הסבר או צידוק. לתובעת לא הוצגה כל צוואה מאוחרת לרישום המוטב, שיש בכוחה להשפיע או לשנות את זהות המוטב מכח הוראות הצוואה, או פרשנות שניתן לייחס להוראות אלה. אם כך היו פני הדברים, היה ממש בטענת התובעת. ברם, לא כך המקרה שלפנינו. כאמור, לתובעת לא הוצגה צוואה מאוחרת לקביעת המוטב, וספק אם הוצגה לה צוואה כלל. ממכתבה של ב"כ הנתבעים, נראה כי צוואת המנוח כלל לא צורפה למכתבה. התובעת היא גוף פיננסי איתן, בעל מחלקה משפטית, וקשה לקבל מצב, בו כל טענה בדבר קיומה של צוואה, מבלי שאף הוצגה הצוואה, ומבלי לברר אימתי נחתמה אותה צוואה, תביא, מניה וביה, לעצירת תשלומי כספי ביטוח, למוטב הזכאי לכך על פי דין ועל פי חוזה ביטוח מחייב. טענת התובעת, כי לאור פניות הצדדים באותו היום היא החליטה להעביר את שיקול הדעת לבית המשפט, אינה יכולה להתקבל. התובעת אינה יכולה להתנער מחובותיה החוזיות, בטענה כי קיבלה פניות מצד הנתבעים באותו היום. גם הטענה כי ההחלטה התקבלה בתום לב, ובשל חשש מלבצע 'טעות גורלית', אינה יכולה להתקבל. בדרך בה נקטה התובעת יוכל כל זוכה על פי צוואה, לעצור העברת כספי ביטוח למוטב, רק משום קיומה של צוואה. התנהלות בדרך זו, בה הלכה התובעת, חותרת תחת היסודות והעקרון של סעיף 147 לחוק הירושה, כפי שנוסחו על ידי בית המשפט העליון בע"א 4377/04… 'ההסדר שקובע סעיף 147 לחוק הירושה מאפשר למוטב, שעל פי רוב הינו קרוב למנוח, ולעתים אף סמוך על שולחנו ותלוי בו, לזכות בכספים אלה במהירות עם פטירת המנוח המיטיב, מבלי שיידרש לפרוצדורה ולעלויות הכרוכות במימוש צוואה. בנוסף, אין כספי קופת הגמל חשופים לתביעות חוב אליהן חשוף העזבון'… אני סבור, כי לנוכח התנהלות התובעת, בדרך שגרמה לעיכוב ממשי בקבלת כספי הביטוח למוטב הרשום אצלה, אין מקום לפטור את התובעת מתשלום הוצאות, כפי שאין לפטור את הנתבעים מתשלום הוצאות… התובעת תשלם לאלתר למוטבת את הכספים המגיעים לה על פי פוליסות הביטוח של המנוח הרשומות אצלה…"

18.1.23

בתוספת מיום 12.1.23 לעיל, הערתי, בין היתר, כי "למקרא פסק הדין, יכול להיווצר רושם, כי הגישה ה'ירושתית' (אשר המצדדים בה 'מעדיפים הוראת צוואה מאוחרת על פני מוטב מוקדם, גם אם זו לא נמסרה לחברת הביטוח בחייו של המנוח, וגם אם הוראות הצוואה כלליות ולא ספציפיות'), הינה, לכל היותר, אחת מן הגישות הנוהגות בפסיקה; אך לדעתי (וכפי שעולה אף מן הסקירה המקורית לעיל) כיום – זוהי דווקא הגישה הרווחת בפסיקה (לפחות כאשר מדובר בתשלומים שטרם שולמו בפועל)…"; בעת פרסום התוספת הנ"ל, לא הייתי ער עדיין להחלטה מיום 29.12.22 (פורסמה ב"נבו"), שניתנה במסגרת פש"ר (מחוזי י-ם) 48367-05-19, אשר האמור בה תומך בעמדתי האמורה:

"בקשת חייבת ואמה, שהוכתרה בכותרת 'בקשה להחרגת כספים ממצבת נכסי החייבת'. ענינה של הבקשה בסך של כ… להם זכאית לכאורה החייבת, בהיותה אחת המוטבים בפוליסת ביטוח שעשה אביה המנוח (להלן – הפוליסה). בהחלטת בית משפט זה הוכרזה החייבת פושטת רגל, ונקבע, כי תופטר מחובותיה ברי התביעה, ככל שתפרע ארבעים תשלומים חודשיים, בסך 800 ₪ כל אחד, וכן תפרע את חוב הפיגורים שהצטבר בתשלומיה החודשים עד מועד ההכרזה, וכן יוקנו לנאמנת נכסיה 'הבלתי מוגנים' (לרבות סכומי כסף בחברות ביטוח), אף אם התגלו לאחר אישור המתווה האמור… ביום 22.1.22 נפטר אבי החייבת, וביום 9.2.22 פנתה הנאמנת אל בית משפט זה בבקשה למתן הפטר חלוט… אין חולק, כי החייבת לא גילתה לנאמנת את דבר פטירת אביה קודם למתן ההפטר החלוט. לשם השלמת הדברים יאמר, כי המנוח הותיר אחריו צוואה מיום 18.6.14 (אשר קוימה בהחלטת הרשמת לעניני ירושה מיום 4.4.22), ובה ציווה את כל רכושו לאשתו – אם החייבת. בסעיף ג' לצוואה הובהר מפורשות, כי בגדרי הרכוש האמור באים אף כספי ביטוח החיים. יחד עם זאת, לא נטען, כי דבר הצוואה הודע לחברת הביטוח, ולפיכך הנחת המוצא לדיון היא, שהצוואה לא הובאה לידיעת חברת הביטוח טרם הפטירה. המבקשות מנמקות בקשתן בשני נימוקים: האחד, עת פנתה אל הנאמנת בבקשה להקדמת הפרעון, ואף עת פנתה אל הנאמנת בבקשה שזו תפנה אל בית המשפט לשם קבלת ההפטר החלוט, לאחר הקדמת הפירעון, לא ידעה החייבת, כי היא מוטבת בפוליסה. בשים לב לכך שהחייבת פרעה את הסכומים אותם היה עליה לפרוע עוד קודם לפטירת אביה, היא היתה זכאית לקבלת הפטר חלוט קודם לפטירת אביה. בנסיבות אלו, אף אם יקבע (בניגוד לעמדת החייבת), שמתוקף היותה מוטבת בפוליסה היא זכאית לתגמולי הפוליסה, הרי, שסכום כסף זה אינו מוקנה לנאמנת. האחר, יש לפעול בהתאם לצוואת המנוח, חלף בהתאם לרישום המוטבים בפוליסה, אשר בוצע בידי המנוח עשרים שנים קודם לעשית הצוואה. הנאמנת מבקשת לדחות את בקשת החייבת, ועיקר טענותיה הן, כי החייבת לא פעלה בתום לב, עת לא גילתה את דבר פטירת אביה, קודם להגשת הבקשה למתן הפטר חלוט. ההפטר מתגבש עם מתן צו ההפטר החלוט ולא במועד מוקדם יותר. כמו כן, ככל שהמנוח לא הודיע בחייו לחברת הביטוח על שינוי מוטבי הפוליסה, הזכות לקבלת תגמולי ביטוח החיים עומדת למוטבי הפוליסה, ובכללם החייבת, להבדיל מלזוכים על פי הצוואה. הכנ"ר תומך בעמדת הנאמנת…

דין הבקשה להתקבל. מסקנה זו עומדת בעינה בין אם אניח, כי החייבת נהגה בתום לב ובין אם לא, שכן לטעמי הזכות לקבלת תגמולי הפוליסה נתונה לאם החייבת – הזוכה על פי הצוואה, ולא לחייבת. בהתאם להוראת סעיף 147 לחוק הירושה… סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, אינם באים בגדר עזבון המנוח, אלא אם הותנה אחרת. הוראה זו יש לקרוא יחד עם הוראת סעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לפיה בעל הפוליסה זכאי להודיע לחברת הביטוח על שינוי זהות הזכאים לקבלת תגמולים לפי הפוליסה, אף באמצעות צוואה, שהודעה עליה ניתנה לחברת הביטוח. דברים אלו יפים אף פרטנית במקרה דנן, עת אין חולק, כי תנאי הפוליסה מאפשרים מתן הודעה על שינוי מוטבים באמצעות צוואה… בפסיקת בתי המשפט התגלעה מחלוקת, האם הודעה בדבר שינוי מוטבים, הניתנת בצוואה, צריכה להינתן עוד בחיי המנוח, טרם קרות האירוע הביטוחי – הוא פטירת המנוח – או שמא ניתן להודיע לחברת הביטוח על שינוי המוטב, באמצעות צוואה, אף לאחר הפטירה. לגישה התומכת במתן הודעה אף לאחר פטירה, ראו: ע"א 236/84… ע"מ (י-ם) 1030/06… [פורסם בנבו]… ע"א 233/98… לגישה התומכת במתן הודעה, אך טרם הפטירה, ראו ע"א 3807/90… ע"א 5027/90… גישת הראשונים נודעה כתפיסה ה'ירושתית', ואילו זו של האחרונים נודעה כתפיסה ה'חוזית-כלכלית'. הגיונה של התפיסה הירושתית, בכיבוד רצון המנוח. לשיקול זה משקל רב, עת באים לבחון את חלוקת רכושו של אדם לאחר פטירתו. עיקר הגיונה של התפיסה החוזית-כלכלית, בקביעת מנגנון פשוט וברור לתשלום לזכאי, ללא צורך בנקיטת הליכי קיום צוואה או צו ירושה. מנגנון זה אף נודע בכינוי 'צוואת האיש העני'. כן מעדיפה התפיסה החוזית-כלכלית שיקולים מערכתיים, והגנה על חברת הביטוח, בכדי שזו לא תעמוד מול דרישות תשלום סותרות של טוענים שונים, לזכויות בירושת המנוח. אף שדומה, כי בעבר משלה בכיפה הגישה החוזית-כלכלית, כיום נוטים בתי המשפט לתפיסה הירושתית, ולמצער, לתפיסה ירושתית מרוככת משהו, לפיה ניתן להודיע על שינוי מוטבים באמצעות צוואה הנמסרת לאחר הפטירה, אך קודם לחלוקת סכומי הכסף בגין הפוליסה. ראו לדוגמא: ת"ע (חיפה) 33540-02-13… תמ"ש (ת"א) 10421-06-12… בר"ע (חיפה) 1649/07… ק"ג (ת"א) 42515-12-16… עמ"ש (ת"א) 39687-04-14… בהתאם לתפיסה הירושתית הנוהגת, יש לקבוע, כי תגמולי הפוליסה שייכים לאם החייבת [ההדגשות שלי – ד.ר.] יוער, כי הקשיים אותם ביקשה התפיסה החוזית-כלכלית לפתור, אינם מונעים את יישום התפיסה הירושתית, ולמצער את התפיסה הירושתית המרוככת. זאת עת אף התפיסה הירושתית אינה מונעת מחברת הביטוח לשלם למוטב הרשום, מיד עת מוצגת אסמכתא בדבר פטירת בעל הפוליסה, ללא צורך בהמתנה לצו קיום צוואה. ככל שלימים יסתבר שקיימת צוואה, אשר לא היתה ידועה לחברת הביטוח, בידי הזוכה על פי הצוואה (ככל שאינו המוטב לו שולם התגמול) לפנות ולהיפרע מהמוטב, אך לא מחברת הביטוח. למעשה בכך מסתיים הדיון, עת נקבע שהפוליסה אינה מצמיחה לחייבת כל נכס – וממילא נכסי אם החייבת אינם מוקנים לנאמנת…"

29.1.23

החלטה מיום 8.1.23 (פורסמה ב"נבו") שניתנה במסגרת פש"ר 19629-10-11, פש"ר 18121-06-12, אשר בדומה לפסק הדין שנדון בתוספת הקודמת, דנה במחלוקת לגבי זכותו הנטענת של נאמן בהליך פשיטת רגל אל מול זכותם הנטענת של יורשים: "מחלוקת בין הנאמן לבין המחזיקה [מגדל מקפת קרנות פנסיה וקופות גמל בע"מ – ד.ר.] בשאלה כלום קנויים כספים צבורים בשתי קרנות השתלמות שאצל המחזיקה לנאמן (היינו לקופת הנשיה) או שמא ליורשיו של המנוח (החייב ז"ל). שני הצדדים נסמכים, איש לשיטתו, על ההלכה שניתנה ברע"א 8622/13… [פורסם בנבו]… (להלן 'הלכת שחר')… אפתח בתיאור תמציתי של העובדות והקביעות המשפטיות בהלכת שחר, ולאחר מכן אצליב לעובדות בעניננו, כדי להגיע למסקנה בדבר  התוצאה הנגזרת.

העובדות והקביעות המשפטיות בהלכת שחר: המנוח, בעודו שכיר, פתח ב-1996 קופת גמל, וקבע בקופה את רעייתו גב' רחלה שחר, כמוטבת. בשנת 2003 הגיש נושה (המוסד לביטוח לאומי) תביעה נגד המנוח. בגדר אותה תביעה הטיל עיקול על כספי הקופה. ב-2008 נפטר המנוח. כספי הקופה הפכו נזילים ב-2009. או אז הגישה האלמנה המוטבת תביעה, להצהיר שכספי הקופה שייכים לה, שכן אין הם באים בגדר העזבון, לאור סע' 147 לחוק הירושה… בית המשפט העליון עמד על כך, שמכח סע' 34 לחוק החוזים… ניתן ליצור חוזה לטובת צד שלישי. סוג מסוים של חוזים לטובת צד שלישי הנו כזה, בו קובע עמית מוטב למקרה של פטירתו, בקופת תגמולים או קופה לקצבה. זה חוזה לטובת צד שלישי, מותנה בתנאי של פטירת העמית. לעת פטירת העמית נוצרות למוטב זכויות ממון הנובעות ממות העמית, ולאור סע' 147 מצויות זכויות אלה מחוץ לזכויות העזבון. לפיכך, זכותו זו הינה זכות עצמאית, שלא באה לו מכוחו של הנפטר, היינו אין המוטב נכנס בנעלי הנפטר (גם אם במקרה הינו יורשו), אלא הינו בעל זכות עצמאית מכח קביעתו כמוטב בקופה. באותו מקרה, עמדה למנוח הזכות למשוך כספי הקופה עוד בחייו. לפיכך טען הנושה כי סעיף 147 אינו חל על כספי הקופה (שכן כביכול אין לראות בהם כספים שיש לשלם עקב המוות, כדרישת הסעיף). טענה זו נדחתה, שכן בלשון הסעיף אין אבחנה בין רכיבי חסכון, שכביכול מוקנים למנוח בחייו, ולא יבואו בכלל הסעיף, לבין רכיב ריסק, שהזכאות לו קמה רק מעת פטירת העמית. המלה 'עקב' בסעיף 147 פורשה כפשוטה, היינו, כמתייחסת לסיבתיות עובדתית בין הפטירה לבין הזכאות לכספים, בלי להבחין בין רכיבי חסכון לעומת ריסק. זאת גם בזיקה לקביעות בע"א 477/79… והלכות קודמות, שקבעו שזכויות בקופ"ג לתגמולים אינן באות בכלל העזבון. הלכת בכר הנ"ל פירשה הביטוי 'קופת תגמולים' ככספים הנחסכים בקרן ויכול שישולמו לעמית בחייו, כתלות בתקנון הקופה, או לשאריו. והזכויות בקופה אינן מועברות לשאריו אלא למוטביו, כפי שנקבעו בחוזה שבין העמית לבין קופת הגמל. מטעמים פרשניים שונים והתחקות אחר לשון החוק ותכלית החקיקה, בא ביהמ"ש העליון בהלכת שחר לכלל מסקנה כי סעיף 147 אינו מבחין בין סוגים של קופות הגמל השונות המנויות בו. משכך גובר המוטב שנקבע על ידי העמית על יורשי העמית (בין ירושה מכח דין, ובין מכח צוואה). וממילא גובר המוטב על הנושה, שכן נושה של המנוח יכול שייפרע רק מנכסי העזבון, לא מנכסים שהוחרגו ממסת העזבון. נקבע כי הדין (כיום) אינו אוסר על הטלת עיקול על קופ"ג לתגמולים. אולם העיקול אינו אלא כלי דיוני לייחד נכס לפירעון חוב, ואין הוא משעבד לבעל החוב את הרכוש שעוקל, אף לא מקנה לו זכות קנינית בנכס המעוקל. הוא בסה"כ מונע דיספוזיציה בנכס המעוקל. ממילא עיקול אין בכוחו לתפוס יותר זכויות משהיו לחייב בנכס המעוקל, לעת רישום העיקול. עיקול יכול שיתפוס גם זכות עתידית. אך הכוונה בכך הינה לזכות שמועד התגבשותה הינו בעתיד, אך ודאי שתתגבש, שכן הזכות המשפטית קמה כבר בהווה, אם כי במועד התגבשות עתידי. אין הכוונה לזכות שלא ברור אם תהא קנויה בשלב כלשהו בעתיד. אם עיקל נושה זכות עתידית, אין הוא רשאי להקדים מועד פרעונה (התגבשותה) ולממש העיקול. וממילא כאשר בעיקול זמני עסקינן, כל עוד לא הפך קבוע, אין לדבר על אפשרות מימושו. עם זאת, המצב שונה בהליך פשיטת רגל (סע' 14 של פסה"ד): שם פעילות החייב או אי פעילותו, לא מונעת מן הנאמן להגיש תביעה בשמו. בענין שחר, כזכור, לא דובר בהליך פשיטת רגל. לעמית בקופ"ג לתגמולים זכות עתידית ודאית למשיכת הכספים הצבורים בקופה. ניתן איפוא לעקלה. אך לא ניתן להקדים מימוש העיקול , לפני התקיים התנאים הקבועים בדין לנזילות הקופה. גם העובדה שעמית יכול למשוך הכספים בקופה בטרם נזילותם, כנגד תשלום 'קנס', בדמות אחוז מס גבוה, אינה הופכת זכותו בכספים מזכות עתידית לזכות קיימת. שכן אין בסמכות המעקל להיכנס בנעליו ולבצע בשמו פעולות… כל עוד לא ניתן לממש העיקול, הרי שלא שינה הוא מצבת הזכויות המהותיות בכספים. לעת פטירת העמית, פקעה זכותו בכספי הקופה, ונדדה למוטב, כאשר עם הפטירה מתגבשת זכות המוטב, כזכות עצמאית. ומשכך, משאין שוני במצבת הזכויות המהותיות, פוקעת גם הגבלת העיקול שהטיל הנושה. למרות שקדם לפטירה. זכות המעקל אינה מהותית אלא דיונית, וזכות המוטב – קנינית. לפיכך, כאמור, יגבר המוטב על הנושה המעקל.

ומכאן לעובדות בעניננו: צו כינוס לחייב ז"ל ניתן באוקטובר 2011. החייב פתח שתי קרנות השתלמת אצל המחזיקה… לא נקבעו מוטבים בקרנות. צו הכינוס הומצא למחזיקה בחיי החייב, לכל המאוחר ב-21.5.2012… החייב נפטר ב-8.8.2021. צו ירושה אחר החייב ניתן ב-8.3.2022. על פי הצו, יורשותיו הינן אלמנתו ובנו, בחלקים שווים… המחזיקה סבורה כי מכוח הלכת שחר וסעיף 147, גם בעניננו, לא מוקנים כספי הקרנות לעזבון, כי אם ליורשות, מעת הפטירה. מעבר להפניה להלכת שחר לא ראתה המחזיקה לתן פירוט לעמדתה. עם זאת הפנתה גם להחלטה בפש"ר 4789-12-09… באותו מקרה נקבע בהליך פש"ר כי משעה שנותרו הכספים בקופה, ולא מומשו לטובת קופת הכינוס בחיי החייב, הרי משעה שנפטר, חל סע' 147 כדין ספציפי, המפקיע זכויות היורשים, ומוציא נכסי הקופה ממסת נכסי העזבון, ולפיכך גוברת ידה של המוטבה. ראוי לציין כי החלטה זו ניתנה ביום 13.2.2012, בטרם  באה לעולם הלכת שחר. הנאמן אינו חולק בתגובתו על כך שהלכת שחר היתה חלה, לו נקבעו מוטבים בקופה. אולם לטעמו,  באין מוטבים – לא חלה הלכת שחר. הוא ציין בתגובתו, כי באין מוטבים, משולמים הכספים ליורשיו על פי דין, היינו העזבון, ולפיכך לא חל סע' 147. משכך, הכספים בקופות מוקנים לקופת הנשיה שבהליך הפש"ר… איפשרתי ליורשי המנוח ליתן עמדה, וחייבתי את המחזיקה לפרט האם מדובר בקרנות שתקנונן כולל הוראה בדבר תשלום לשארים באין מוטבים, במקרה של פטירה, או שמדובר לטעמה של המחזיקה רק על דין הירושה הכללי, מכוחו סבורה היא שהקופות אמורות לעבור ליורשים. הוריתי לצרף ההוראות הרלבנטיות מתקנון הקרנות. בתגובה צירפה המחזיקה [את] הסעיפים הרלבנטיים מתקנון הקרנות עליהן היא נסמכת. הסעיף הרלבנטי לענייננו הנו סע' 15.5, הקובע כי כאשר העמית לא נתן הוראת מינוי מוטבים (לרבות בצוואה בה מינה מוטבים ביחס לקרנות), כי אז יחולקו כספי הקרן בהתאם להוראות המפורטות להלן: א. במקרה שהותיר העמית צוואה – יחולקו הכספים בין היורשים, לפי חלקם בצוואה. ואם הורה העמית בצוואתו על חלוקה ספציפית של כספי הקרן – יחולקו הכספים לפי ההנחיות הנ"ל. אין טענה שהחייב ז"ל הותיר צוואה. ב. אם ניתן צו ירושה אחר עמית שנפטר, יחולקו כספי הקרן ליורשים, כפי חלקם היחסי המפורט בצו הירושה (המצב בעניננו – י.פ).

דיון והכרעה: הצדדים בעניננו לא ביקשו לחלוק על כך ששתי קרנות ההשתלמות באות במנין הקופות הנזכרות בסעיף 147… קרן השתלמות היא סוג ספציפי של קופת גמל, וככזו באה במנין 'קופת תגמולים', כפי שפורש הביטוי בהלכת בכר. במקרה דנן לא נקבעו מוטבים. תקנון הקרנות לא שתק, אלא קבע בסע' 15.5, שבמקרה אשר כזה, יוקנו כספי הקרנות ליורשים, היינו לעזבון. בין ליורשים על פי צוואה, ובין, כמו בעניננו, משאין צוואה – ליורשים על פי דין… אשוב ואזכיר נוסח סעיף 147 – 'סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון' [הדגשה במקור – ד.ר] וכך אכן הותנה. לפיכך לא מובנת עמדת המחזיקה. כאמור, מכח תקנון הקרנות בעניננו, מוקנים הכספים לעזבון. להבדיל מן התוצאה שנגזרה בהלכת שחר, שם מונתה מוטבה. העובדה שהמוטב, אם וכאשר מונה, עשוי להיות במקרה גם יורש, אינה מעלה או מורידה. בעניננו לא מונה מוטב. ותקנון הקרנות עצמו קבע, כי באין מוטבים – יועברו הכספים ליורשים, היינו לעזבון. משכך גוברת ידו הנאמן, לו מוקנים נכסי החייב (לפי סע' 42 של פקודת פשיטת הרגל). ומשעה שהלך החייב לעולמו, רשאי הנאמן לפרוע חובותיו בני התביעה לנושים מתוך עזבונו, ואך היתרה שתיוותר בעזבון, ככל שנותרה כזו, לאחר שכ"ט, הוצאות הליך ותשלום דיבידנד – תחולק ליורשיו.

שאלה היא מה היה הדין במצב בו קובע התקנון קביעה אחרת, לפיה אם יש מוטבים – יזכו המוטבים. ואם אין – יזכו שארי החייב לפי קביעה זו או אחרת שבתקנון (להבדיל מקביעה, כמו בתקנון בעניננו,  לפיה מגיעים הכספים ליורשים, היינו לעזבון). טול למשל הדוגמא הבאה: התקנון קובע שבאין מוטבים, יזכה בן הזו,ג ובאם יש ילדים – אף הם, בחלוקה זו או אחרת. העמית נפטר בלא שקבע מוטבים, אך הותיר צוואה, בה קבע יורשים, שהינם אחרים מרעייתו וילדיו (לצורך נקיון הדוגמא אניח שהצוואה לא התיימרה לקבוע ספציפית מוטבים בקרן). בדוגמא זו, תקנון הקופה אינו קובע כל קביעה ביחס לזכאות יורשים, אך כן קובע כאמור זכאות שארים, במקרה של פטירת העמית. או אז השארים – האלמנה והילדים, הינם 'צד שלישי' בחוזה לטובת צד שלישי. באין הוראה אחרת בתקנון, לא מוקנים כספי הקרן לעזבון. ובאין עזבון מוקנים הם איפוא לשארים. אלא שגם בדוגמא זו, דומה שנגזרת תוצאה אחרת מזו שבהלכת שחר. נראה שגם בדוגמא [זו] תגבר ידו של הנאמן. שכן קיים שוני בין הליך פשיטת רגל, בו התחרות הינה בין נאמן לבין צד שלישי נהנה בקופת תגמולים (בין אם הצד השלישי הוגדר כמוטב ובין אם הינו אחר מכח הגדרות התקנון), לבין המצב שנדון בהלכת שחר, בו היתה התחרות בין נושה של החייב שהטיל עיקול, לבין מוטב שהוגדר ככזה בקופה. כאמור בהלכת שחר עצמה (סע' 14 לפסק דינו של השופט הנדל): 'אף במצב שניתן להטיל עיקול משום שמדובר בזכות עתידה כדת וכדין, חובה לדייק בדבר מועד המימוש. הנפקות המעשית של עיקול זכות עתידה היא הטלת עיקול שמימושו נדחה. כאמור, העיקול לא יכול לתפוס מעבר לזכויות שעליהן הוטל. משכך, כשם שהזכויות טרם ניתנות למימוש, כך גם העיקול עליהן… העיקול יוכל להיות ממומש רק כאשר תתגבש הזכות ותהפוך לבת מימוש. והעיתוי לכך – המועד הקובע למימוש – אינו בידי המעקל. דהיינו, אם עיקל הנושה זכות עתידה, אין הוא רשאי להקדים את מועד פירעונה ולממש את העיקול. גם אם מימוש הזכות תלוי במעשה של החייב, כגון נקיטת הליכים משפטיים, ידי הנושה כבולות, והוא אינו רשאי לנקוט באמצעים משפטיים בשם החייב. המצב שונה בהליך של פשיטת רגל, בו פעילותו של החייב או אי פעילותו אינה מונעת מן הנאמן להגיש תביעה בשם החייב… אולם בענין שלפנינו אין אנו עוסקים בהליך פשיטת רגל…'… ואילו עניננו שלנו כן בהליך של פשיטת רגל, בו כאמור מוקנים נכסי החייב לנאמן….. משכך מוקנים כספי הקרנות לנאמן וניתנים לחלוקה בין נושיו לפירעון חובות בני תביעה… זאת בשונה ממצב בו כל שעומד לנושה הינו עיקול, כאמצעי דיוני שאין בו כדי לשנות מזכויות הקנין, ולכן ניגף הוא מפני זכותו המהותית של מוטב, המתגבשת לעת פטירת העמית. פועלו של סע' 42 בצירוף סע' 85(1) לפקודה אינו עיקול גרידא, אלא הקנית הנכסים לנאמן, למטרה של פירעון חובות בני תביעה. ההקניה, בשונה מעיקול, היא קנינית באופיה. היינו  היא כן משנה מזכויות מהותיות בנכסים, וקדמה כמובן למועד הפטירה של העמית-החייב, כמועד בו מתגבשת זכותו המהותית של המוטב או הנהנה מכח הגדרות תקנון הקופות. מקל וחומר, כאשר המחזיקה אישרה עובר לפטירת החייב, שצו הכינוס הומצא לה, והיא רשמה הערה מכוחו. לשלמות התמונה אזכיר סע' 85(1א) הקובע – 'הנאמן לא יפדה כספים המגיעים לחייב מכח חברותו בקופת גמל… אלא לאחר שקיבל את אישורו של בית המשפט לכך; בית המשפט רשאי להורות על פדיון הכספים האמורים, כולם או מקצתם, ובלבד שאם כספי קופת הגמל הינם למטרת קיצבה, וטרם הגיע המועד לתשלומם כקצבה, לא יורה בית המשפט על העברתם לנאמן'; אלא שעניננו אינו בקופה משלמת לקיצבה… ולא הומחשו שיקולים מכוחם מוצדק למנוע מקופת הנשיה להיפרע מקרנות ההשתלמות בשלמותן. ניתן לכאורה לנסות ולטעון, שיש להשקיף במקרה המתאים על יורשים, מכח הוראות התקנון, כעל 'צד שלישי' בחוזה לטובת צד שלישי, כתלות בנוסח זה או אחר של 'חוכמת מנסחים' בתקנון. ולא להשקיף על המצב כעל התניה בתקנון, שהכספים מגיעים לעזבון. לטעמי אין מקום לאבחנה כזו, החותרת תחת סע' 147 סיפא, בבחינת אבחנות 'דקות מן הדק'. בעניננו אמורה לחול במישרין הסיפא של סע' 147, המחריגה תחולת הסעיף, והכספים שייכים לעזבון. היינו, שיכול הנאמן להיפרע מהם לטובת פירעון חובות בני תביעה. אולם גם אם תרצה לומר אחרת, הדוגמא… [שהובאה לעיל – ד.ר.] ממחישה שגם במצב דברים זה – תגבר ידו של הנאמן. סיכומו של דבר, אני מורה שהכספים בשתי קרנות ההשתלמות של החייב המנוח מוקנים לקופה. אני מורה למחזיקה להעביר אותן  לקופת הפש"ר של החייב המנוח…"

30.1.23

פסק דין מיום 19.1.23 (פורסם ב"נבו"), שניתן על ידי בית משפט השלום בתל אביב (ת"א 47444-04-21): "מי הזכאים לקבלת תגמולי ביטוח על פי פוליסת ביטוח חיים – המוטבים שנקבעו בטופס מינוי מוטבים, או היורשים בהתאם לצוואה מאוחרת יותר? התובעת, אילון חברה לביטוח בע"מ, הינה חברה המבטחת בפוליסת ביטוח חיים קבוצתית את עמיתי חבר ומשרתי הקבע… נתבעים 1, 3 ו-4 הינם ילדיו של המנוח… אשר הלך לבית עולמו ביום 20.6.2017… הנתבעת 2 היא זוגתו של המנוח. המנוח היה מבוטח בפוליסת ביטוח חיים אצל התובעת… הנתבעים 1, 3 ו-4 הוגדרו כמוטבים של המנוח, הזכאים לתגמולי ביטוח על פי הפוליסה, בעת פטירתו, וזאת על פי טופס מינוי מוטבים שמילא המנוח ביום 25.11.1999… המנוח הותיר אחריו צוואה מיום 26.3.2017, אשר בית המשפט לעניני משפחה הורה על קיומה… נתבעים 2, 3 ו-4 הינם יורשי המנוח על פי הצוואה (להלן: הנתבעים). הצוואה הובאה לידיעת חברת אילון סמוך לאחר פטירת המנוח… חברת אילון שילמה לנתבעים 3-4 את חלקם מתוך תגמולי הביטוח, לפי השיעור כפי שנקבע בטופס מינוי מוטבים… כך שנותרו ברשותה 33% מתגמולי הביטוח… עתירתה של חברת אילון הינה לקבוע את חלוקת הזכאות בין הנתבעים, בהתייחס ליתרת תגמולי הביטוח, שנותרו ברשותה. לשם השלמת התמונה, יצוין כי המנוח כתב צוואה קודמת, מיום 22.1.2010, לפיה שלושת ילדיו של המנוח, נתבעים 1, 3 ו-4, יורשים באופן שווה את כל עזבונו… הנתבעת טענה כי היא זכאית לחלקה בביטוחי החיים, בהתאם לסעיף 147 לחוק הירושה… לטענתה, מכח סעיף זה נוצרו לה כמוטב, זכויות ממון, הנובעות ממותו של המנוח-המיטיב, וזכויות אלה מצויות מחוץ לזכויות העזבון ובמנותק מהן. סעיף 147 לחוק הירושה מבטא את חופש הדיספוזיציה שמעניק המחוקק למוריש. יש להעניק עדיפות לחופש החוזים וליכולתו של אדם לעשות כרצונו, באמצעות מערכת של הסדרים חוזיים אוטונומיים הראויים למסגרת עיונית משל עצמם, תוך החרגתם מתחולת דיני הירושה (הנתבעת מפנה, בין היתר, לרע"א 8622/13 שחר… [פורסם בנבו]… {ראו תוספת קודמת – ד.ר.} וכן למאמרו של גד טדסקי 'זכויות מלבר לעזבון', משפטים יא 20, 21 תשמ"א). עוד טענה הנתבעת כי אם המנוח היה חפץ לשנות את המוטבים בביטוחי החיים שהיו על שמו, היה עושה כן, כפי שעשה כששינה את צוואתו. הנתבעים, מצדם, ביקשו להורות לתובעת להעביר את הכספים המוחזקים אצלה לידיהם, על פי חלקם בצוואה. לטענתם, הוראות הצוואה המאוחרת גוברות על הוראת המוטבים המוקדמת, ויש בהן כדי לבטל את הוראת המוטבים הישנה. עוד הם טוענים כי על פי סעיף 36 לחוק החוזים… ניתן לבצע שינוי מוטבים באמצעות הוראה הכלולה בצוואה. צוואה זו הינה צוואה מאושרת על ידי בית משפט, ואין הכרח שההודעה תימסר בטרם הפטירה…

שתי הוראות חוק נוגעות לעניננו. הכלל בנוגע לכספים שיש לשלם עם פטירתו של אדם נקבע בסעיף 147 לחוק הירושה… בנוסף, סעיף 36(ב) לחוק החוזים קובע כך… כלומר, בעל פוליסת הביטוח יכול להתנות, שכספי הפוליסה יהיו חלק מן העזבון, ותוך כדי כך לבטל את זכותו של המוטב, ולקבוע מי הגורם שיהיה זכאי לקבלם, וזאת באמצעות הודעה לחייב, או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב. יש לבחון, האם הוראות הצוואה ואומד דעתו של המנוח המשתקף מהן, נותנות מענה לשאלה, האם כספי הפוליסה, הינם נכס לבר עזבון, או חלק מהעזבון. ההוראה הרלוונטית בצוואת המנוח מצויה בסעיף 3: 'את כלל רכושי מכל סוג שהוא ובמלואו, לרבות כל רכוש, כספים, חסכונות, ניירות ערך, נכסי דלא ניידי, נכסי דניידי, מיטלטלין, ביטוחים, קרנות, קופות, תשלומים המגיעים ושיגיעו לי, וכל רכוש נוסף מכל סוג אחר, שיהיו על שמי ו/או בחזקתי ו/או ברשותי בעת פטירתי, הנני מוריש לאחר פטירתי אחרי אריכות ימים ושנים, לשלושת הנהנים הבאים שפרטים מצורפים בזה, ולהם בלבד, כל אחד מהם בהתאם לחלקו המצוין בזאת….. הנהנים המנויים בסעיף 3 הם הנהנים היחידים מצוואה זו, ומלבדם אין לכל אדם או תאגיד זכות כלשהי בעזבוני'. כן נאמר בסעיף 2 של הצוואה כי 'וכל אשר אמרתי או כתבתי בעבר, בעל פה או בכתב, אשר עומד בסתירה לצוואה זו, יתבטל מאליו ולחלוטין'. את ההוראות האמורות יש לבחון בהתאם לכלל הקבוע בסעיף 54 לחוק הירושה, העוסק בפירוש צוואה: צוואה תפורש לפי אומד דעתו של המצווה, כמשתמע מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא כמשתמע מתוך הנסיבות.

הנתבעת טענה בסיכומיה, כי שינוי או ביטול מוטב בצוואה, צריך להעשות בנוסח ברור וחד משמעי. ובמקרה שבפנינו אין, לטענתה, כל הוראה מפורשת בצוואת המנוח לשינוי המוטבים. לענין האופן שבו צריכה להימסר ההתניה, הפנתה הנתבעת להלכה שנקבעה בפסק דין פישר נ' תמר, משנת 1993. בפסק דין זה נקבע שהתניות לביטול הוראות שניתנו לפי סעיפים 147 לחוק הירושה ו-36 לחוק החוזים, מן הנכון שיהיו בנוסח ברור וחד משמעי, כדי למנוע ספקות, תהיות ואי הבנות, ואף תביעות בעקבות תשלומי כפל בלתי מוצדקים… נקבע שם, שאין להסתפק בסעיף כללי המתייחס לכספי ביטוח וקופות, אלא ההתניה המתייחסת לכספי ביטוחי חיים צריכה להיות ברורה וחד משמעית, כגון 'הסכומים שיש לשלמם עקב מותי יועברו לעזבון', או נוסח כיוצא בזה… אלא שבמהלך השנים, מאז ניתן פסק דין פישר, ניתן לראות בפסיקות שונות כרסום באותם תנאים. בבע"מ 8540/15 [פורסם בנבו] משנת 2016, אישר בית המשפט העליון את פסיקת בית המשפט לעניני משפחה, לפיה הגם שהמנוח לא פירש את כספי הביטוח במונחים 'זכויותי' ו-'רכושי', בהם נקט בצוואתו, ברי כי אומד דעתו היה גם בהתייחס לכספים אלה, וזאת לנוכח הניסוח בסיפא של סעיף 2ב' לצוואתו – 'זכויות וכל רכוש אחר שיהיה בבעלותי', ולנוכח עדויות בני משפחתו. לאור זאת, בית המשפט לענייני משפחה שוכנע כי המנוח התכוון להכליל אף את זכויותיו בכספי הביטוח, כחלק בלתי נפרד מעזבונו (ת"ע (חי') 33540-02-13… [פורסם בנבו]… בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה – בע"מ 8540/15… [פורסם בנבו]… ראו גם ע"מ (מחוזי י-ם) 1030/06… [פורסם בנבו]… תמ"ש (משפחה תל אביב) 1665-08-17… [פורסם בנבו]…) וכך גם בעניננו. המנוח נקט במונחים אלו: 'את כלל רכושי מכל סוג שהוא ובמלואו, לרבות… ביטוחים, קרנות, קופות… וכל רכוש נוסף מכל סוג אחר, שיהיו על שמי ו/או בחזקתי ו/או ברשותי בעת פטירתי'; המנוח הוסיף עוד בצוואתו 'וכל אשר אמרתי או כתבתי בעבר, בעל פה או בכתב, אשר עומד בסתירה לצוואה זו, יתבטל מאליו ולחלוטין'… מכאן עולה כי המנוח גילה דעתו שצוואתו תחול על כלל רכושו, לרבות ביטוחים, קרנות וקופות. כלומר, כספים אשר עשויים להיות לבר עיזבון, כמו כספי ביטוח חיים על פי הפוליסה דנן. למעלה מן הנדרש, אציין את נסיבות מערכת היחסים שהתקיימה בין המנוח לנתבעת, אשר יש בהן כדי להבהיר ביתר שאת ולתמוך בכוונת המנוח הבאה לידי ביטוי בלשון הצוואה. הנתבעת הגישה התנגדות לצוואה האחרונה של המנוח, מיום 26.3.17. בית המשפט לעניני משפחה דחה את התנגדותה, ונתן צו לקיום הצוואה. בין יתר הדברים, קבע בית המשפט כי הנתבעת לא יצרה קשר עם אביה ומשפחתו כעשר שנים קודם לפטירתו, דחתה את נסיונותיו של המנוח לחידוש הקשר עימה, ו'גם כשידעה מבני משפחתה כי אביה חולה, או למצער סברה כי המנוח חולה עד כדי תלותו בבני משפחתו, לא מצאה היא לנכון לחדש את הקשר בערוב ימיו האחרונים, או ליתן לו לנוח על משכבו בשלום' (ת"ע 29215-02-15… [פורסם בנבו]…) בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת, ולא מצא להתערב בממצאים העובדתיים, שנקבעו על ידי בית המשפט לעניני משפחה (עמ"ש 42980-10-19… [פורסם בנבו]…) בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון – נדחתה (בע"מ 8607/20… [פורסם בנבו]…) לענין פרשנות צוואה, הרי השאלה הינה, מהו המסר שהמצווה ביקש להעביר באמצעות צוואתו….. מנוסח הצוואה, ובתמיכת הנסיבות שהובאו לעיל, שוכנעתי כי אומד דעתו של המנוח היה, לכלול את כספי הביטוח בעזבונו. יש לראות בצוואתו של המנוח כהתניה הקבוע[ה] בסעיף 36(ב) לחוק החוזים. המנוח לא ציין מפורשות בצוואתו את כספי ביטוח החיים בחברת אילון, ואולם בציוויו העניק לנתבעים את  כלל רכושו, כולל ביטוחים, קרנות וקופות. לפיכך, יש לראות את הצוואה כחלה גם על הכספים בפוליסת הביטוח בה עסקינן, אף בהעדר הוראה ספציפית לגביהם. יצוין, כי השאלה המשפטית שעמדה בפני בית המשפט העליון ברע"א 8622/13… אליו הפנתה הנתבעת, היתה למי תינתן הבכורה בהעברת הכספים המצויים בקופת גמל – למוטב (האלמנה במקרה שם), או שמא למעקל. אין שאלה זו דומה לשאלה שבפנינו, ופסק הדין האמור כלל איננו דן בסעיף 36(ב) לחוק החוזים.

כעת יש לבחון האם צוואת המנוח מהווה הודעה על שינוי מוטבים הרשומים בפוליסת הביטוח. דעת הרוב בהלכת פישר, היתה כי שינוי המוטב, במובן הוראת סעיף 36(ב) לחוק החוזים, חייב להיעשות במתן הודעה לקופה, בחייו של המצווה. מבדיקת הוראות פוליסת הביטוח, עולה כי הן מכירות באפשרות של שינוי מוטב, באמצעות צוואה מאושרת על ידי בית משפט. וכך קובע סעיף 12.3  לתנאי הפוליסה… 'בטרם אירע מקרה הביטוח המזכה מוטב בסכום הביטוח על פי תנאי הפוליסה, רשאי המבוטח לשנות את המוטב. השינוי יחייב את החברה רק לאחר שנמסרה לה הוראה בכתב על כך בחתימת המבוטח'; וסעיף 12.4 לתנאי הפוליסה קובע 'שילמה החברה את הסכום המגיע למוטב האחרון הידוע לה, בטרם נרשם מוטב אחר כמוטב במקומו, בין על פי הוראה בכתב בחתימת המבוטח, ובין על פי צוואתו המאושרת על ידי בית המשפט המורה על תשלום לאחר, תהא החברתה משוחררת מכל חבות כלפי אותו אחר וכלפי המבוטח, עזבונו וכל מי שיבוא במקומו'. מלשון סעיף 12 לתנאי הפוליסה, ניתן לראות כי חברת אילון מכירה במנגנון של שינוי מוטב, על פי צוואה מאושרת על ידי בית משפט. מכאן שתנאי הפוליסה מתיישבים עם הוראת סעיף 36(ב) לחוק החוזים. שינוי המוטבים נעשה בצוואתו של המנוח, עת חתם עליה עוד בחייו, לכן תחשב כאחרונה הקובעת את זהות המוטבים (ת"ע (חי') 33540-02-13… [פורסם בנבו]… בע"מ 8540/15… [פורסם בנבו]… פש"ר (מחוזי י-ם 48367-05-19… [פורסם בנבו]…) משעה שצו קיום צוואה אינו יכול להינתן, אלא לאחר פטירתו של אדם, הרי לפי הוראות הפוליסה, ניתן להתייחס אך ורק לצוואה שקוימה לאחר פטירתו של אדם….. זאת ועוד, בסעיף 36(ב) לחוק החוזים לא נאמר כי ההודעה לחייב (חברת הביטוח) צריכה להינתן עוד בימי חייו של המבוטח.

מששוכנעתי כי אומד דעתו של המנוח היה להוריש את כל רכושו וכספיו לנתבעים 2-4, והגעתי לכלל מסקנה כי תנאי פוליסה הביטוח בחברת אילון, מאפשרים הודעה של שינוי המוטב, בדרך של צוואה, אני מורה כי יש לקיים את הוראות הצוואה, ולהחילן על יתרת תגמולי הביטוח, שנותרו ברשותה של התובעת… על התובעת להעביר יתרת את תגמולי הביטוח שברשותה, לידי נתבעים 2-4, כך שכל אחד מהם יקבל סכום כולל בהתאם לחלקו על פי האמור בצוואת המנוח, אשר בגינה ניתן צו קיום צוואה…"

5.7.23

פסק דין מיום 6.6.23 (פורסם ב"נבו") אשר ניתן במסגרת ת"א (שלום פ"ת) 34207-02-21: "בפני תביעה כספית ע"ס 153,222 ₪, שענינה דרישה להחזר תגמולי ביטוח… התובעת ביטחה את המנוחה… בפוליסות ביטוח חיים… והנתבע היה בן זוגה של המנוחה, ואחד משני יורשיה. לאחר מותה של המנוחה שולמו תגמולי הביטול על פי הפוליסה לביטוח חיים שמספרה… לשני יורשיה, בנה… והנתבע, בחלקים שווים. לאחר שהתובעת ביצעה את התשלום, התברר לה כי המנוחה מינתה את בנה כמוטב יחיד על פי הפוליסה, ועל כן הוא זה שהיה זכאי לקבל את מלוא התגמולים. על כן התובעת שילמה לבנה של המנוחה סך נוסף של 152,515.94 ₪, ופנתה במקביל לנתבע, על מנת שישיב לה את הכספים שקיבל מחמת הטעות. התובעת פנתה אל הנתבע פעמים רבות, אך חרף דרישותיה והסבריה, הנתבע בחר שלא להשיב את הכספים לתובעת…

הנתבע… טוען בין היתר, כי הפוליסות שנערכו ע"י התובעת, נערכו עוד בטרם הנתבע הפך בן זוגה של המנוחה. הפוליסות כוללות אובדן כושר עבודה וריסק – ביטוח חיים. רק לפוליסת אובדן כושר העבודה צורף דף מוטבים, וזאת לא בכדי, שכן רק לפוליסה זו הוא נוגע. דף המוטבים נוגע ליחסי עובד מעביד. לפוליסת הריסק לא נקבע מוטב, ובהעדר מוטב כזה, תגמולי הביטוח משולמים ליורשים על פי הדין. על כן הנתבע קיבל את מחצית התגמולים כדין. הנתבע מכחיש גם את תוכנו של דף המוטבים המכיל ליקויים שונים, לא ברור האם הוסבר למנוחה על מה היא חותמת, האם הוחתמה על המסמך על החלק, לפני הוספת שם המוטב? ככל שיסתבר שלדף המוטבים תוקף מחייב ביחס לפוליסת ביטוח החיים, התובעת הכשילה את המנוחה בכך שלא שינתה את המוטבים, ולא הוסיפה את הנתבע כמוטב יחד עם בנה. הנתבע והמנוחה סיכמו ביניהם כי במקרה [של] מות אחד מהם, בן הזוג הנותר יהיה זכאי ל-50% מתגמולי הביטוח…..

הכרעה: אין חולק כי המנוחה ערכה פוליסת ריסק ביטוח חיים, ואין מחלוקת כי תגמולי הביטוח בגין פוליסה זו שולמו, מחצית לבנה של המנוחה, ומחצית, לבן זוגה – הנתבע. התובעת ביצעה את התשלומים באופן לעיל על פי הוראות חוק הירושה, וזאת, הסתבר לה, בטעות. התובעת איתרה את הצעת הביטוח שם נרשם בנה של המנוחה כמוטב יחיד 100%. הנתבע מאשר כי קיבל את מחצית התגמולים, וטוען כי אינו חייב להשיבם לתובעת מנימוקים שונים. אבחן נימוקים אלה.

הנימוק הראשון הינו כי דף המוטבים צורף לידי המנוחה רק לפוליסת אובדן כושר עבודה ואילו לפוליסת הריסק לא צורף כזה. על כן גורס הנתבעו כי דף המוטבים מתייחס רק לפוליסת אובדן כושר עבודה. עדת התביעה… העידה בענין זה, והבהירה כי דף המוטבים למעשה מצוי בהצעה לביטוח, שנערכת ע"י סוכן הביטוח, וכי ככל הנראה לאור תקלה משרדית, לא נסרק גם [הוא] אל תוך פוליסת הריסק. מכל מקום… תשלום למוטב חל רק כאשר המבוטח מת, ואילו תשלום אובדן כושר עבודה נעשה למבוטח עצמו, שנמצא בחיים. לא ברור הכיצד הנתבע סבר אחרת. אלו הגיונם של דברים וגם לשון החוק, סעיף 41 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981: "בביטוח חיים מקרה הביטוח הוא מותו של המבוטח או של זולתו או הגיעם לגיל מסוים או מקרה אחר בחייהם למעט תאונה, מחלה ונכות". על כן, המחוקק קבע שיש אפשרות לקבוע מוטבים אשר בקרות מקרה הביטוח יקבלו את התגמולים. רק כאשר אין מוטבים, או מוטב מת לפני המבוטח, כי אז התגמולים יחולקו לפי דיני הירושה (סעיף 44 לחוק). וכן, סעיף 147 לחוק הירושה… על כן, תגמולי הביטוח שלפי פוליסת ביטוח החיים, אינם בכלל העזבון, אלא יש לנקוט בהם על פי הוראת המנוחה בהצעת הביטוח, שם רשמה של בנה כמוטב יחיד 100%.

טענה נוספת בפי הנתבע, לגבי ספקות שבדף המוטבים, ושאלת החתימה של המנוחה וכיוצ"ב. גם טענות אלה דינן להידחות. התובעת הגישה לתיק ביהמ"ש חוו"ד מומחה, אשר הנתבע ויתר על חקירתו. כמו כן, נטל ההוכחה לטענות אלה מוטל על כתפי הנתבע, אשר לא הביא כל ראיה ו/או בדל ראיה להוכחת טענותיו. הנתבע טוען להתרשלות התובעת והפרת חובה חקוקה. התובעת התרשלה לטעמי בשני ענינים. ענין אחד, בהעדר צירוף דף המוטבים גם לפוליסת הריסק, וענין אחר, בתשלום התגמול לנתבע, למרות שמדובר בטעות. יחד עם זאת, התרשלות זו אין בה כדי להשפיע על גוף ההליך ועל נכונות התביעה, אלא לכל היותר לשאלת הוצאות ההליך.

סוף דבר: אני דוחה את טענות הנתבע, ומקבל את התביעה במלואה. בשאלת ההוצאות שקלתי את מלוא הנסיבות ובכללן את טעויות התובעת… אשר השפיעו על אורחות חייו של הנתבע, וגרמו לו לסבור, אמנם בטעות, כי הדין בידיו. על כן בחרתי לפסוק הוצאות לנתבע ברף הנמוך….."

21.12.23

פסק דין מיום 21.8.23 (פורסם ב"נבו") במסגרת תמ"ש 31863-11-20 ותמ"ש 31905-11-20: "לפני שתי תביעות שהגיש התובע כנגד הנתבעים: תמ"ש 31863-11-20 – תביעה כספית בסך 667,931 ₪ שענינה כספי פוליסת ביטוח מנהלים ע"ש אמם המנוחה של הנתבעים… (להלן: המנוחה), בחברת הביטוח מגדל, אשר שולמו לנתבעים לאחר פטירת המנוחה. במסגרת תובענה זו עתר התובע לחייב את הנתבעים לשלם לו את הסך הנ"ל (להלן: התביעה הכספית). תמ"ש 31905-11-20 – תביעה לצו עשה שענינה דירת מגורים… במסגרת תובענה זו עתר התובע ליתן צו עשה המתיר לו למכור את הדירה ולרכוש דירה אחרת תחתיה, והמחייב את הנתבעים לחתום על כל מסמך שיידרש לצורך כך (להלן: התביעה לצו עשה)… {הערה: אצטט מפסק הדין רק בקשר לתביעה הכספית – ד.ר.} התובע והמנוחה (להלן: בני הזוג) חיו כידועים בציבור עד לפטירת המנוחה ממחלה קשה… הנתבעים 1-2 הינם ילדיה של המנוחה מנישואין קודמים. גם לתובע ילדים מנישואיו הקודמים… ביום 25/1/2018 ערכו בני הזוג צוואה בעדים… במסגרת סעיף 4 לצוואה, ציווה כל אחד מבני הזוג את חלקו בדירת המגורים לילדיו… בסעיף 4 ג' לצוואה נכתב כהאי לישנא: 'אנו מצווים בזאת, כי מי משנינו שיוותר בחיים, לאחר פטירת מי מאתנו, יהא זכאי להתגורר ולחיות בדירת המגורים לרבות כל התכולה שבה, כל ימי חייו, ללא תשלום כלשהו ליורשיו של הנפטר, אך הנותר בדירה יישא בכל הוצאות האחזקה של הדירה'. בסעיף 6 לצוואה נכתב כלהלן: 'במידה ובעת פטירתה של המנוחה, יהא לה רכוש כלשהו, מלבד חלקה בדירת המגורים, יעבור חלקה לילדי המנוחה. במידה והמנוחה תלך לעולמה, לפני התובע, אזי ביטוח מנהלים ו/או תכניות חסכון, שיהיו למנוחה, אם יהיו, יועברו לתובע. במידה והתובע ילך לעולמו לפני המנוחה, יועברו הנ"ל לילדיה של המנוחה, בחלקים שווים ביניהם. האמור לעיל יחול, בהתאמה, אף על ביטוחים או תכניות חסכון שיהיו לתובע'. המנוחה החזיקה בפוליסת ביטוח מנהלים… (להלן: פוליסת הביטוח). הנתבעים מונו ע"י המנוחה כמוטבים בפוליסה זו. בתחילת שנת 2018, לאחר עריכת הצוואה, אובחנה המנוחה כחולה במחלת הסרטן. מספר חודשים לאחר מכן אושפזה המנוחה בבית החולים, שם גם נפטרה… ביום 8/8/2018 נחתמה הודעת מעביד בדבר פרישתה של המנוחה מעבודתה, ובעקבות כך שילמה חברת הביטוח לחשבונה של המנוחה סך של 139,030 ₪… סכום זה חולק בחלקים שווים בין הצדדים לאחר פטירת המנוחה. ביום 10/10/2018 שילמה חברת הביטוח לידי הנתבעים תגמולי ביטוח בסך כולל של 667,931 ₪… ביום 13/1/2019 ניתן, ע"י כב' הרשם לעניני ירושה… צו לקיום צוואתה של המנוחה. ביום 12/11/2020 הגיש התובע כנגד הנתבעים את שתי התובענות…"

לא אצטט מפסק הדין בנוגע לטענות הצדדים, עליהן ניתן ממילא ללמוד מהכרעת הדין: "…שתי הוראות חוק נוגעות למחלוקת שבנדוננו… סעיף 147 לחוק הירושה קובע כי הכלל הוא שכספי חוזה ביטוח המתקבלים עקב מותו של אדם… אינם נכללים בגדר נכסי העזבון, דהיינו לא חלים עליהם דיני הירושה, וכספים אלה ישולמו עפ"י הוראת המוטבים שנתן המנוח בחייו. היוצא מן הכלל הקבוע בסעיף זה הוא שבעל הפוליסה יכול להתנות שהכספים מגיעים לעזבון. בסעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) נקבע שבעל הפוליסה ('הנושה') רשאי ליתן הודעה לחברת הביטוח ('החייב') בדבר שינוי או ביטול הוראת המוטבים, וזאת הן באמצעות מתן הודעה לחברת הביטוח, והן באמצעות צוואה. בפסיקה נקבע כי בעל חוזה הביטוח ('הנושה') רשאי לבטל/לשנות את הוראת המוטבים באחת משתי הדרכים הבאות: (א) באמצעות משלוח הודעה לחברת הביטוח ('החייב'). (ב) בדרך של עריכת צוואה שהודעה עליה ניתנה לחברת הביטוח (וראו לענין זה ע"א 3807/90… 'הלכת פישר'). בהלכת פישר נקבע כי שינוי המוטבים… חייב להעשות בדרך של מתן הודעה לקופה עוד בחייו של המצווה….. יחד עם זאת, בפסיקה מאוחרת יותר הובעה גישה שונה באשר לאפשרות לשינוי הוראת המוטבים באמצעות שליחת הצוואה גם לאחר פטירת העמית. בפסק הדין שניתן בע"א 233/98… סקר כב' השופט אנגלרד את הגישות השונות והביע עמדה לפיה "לא אכחש כי דעתי נוטה לאלה הגורסים כי במקרה של צוואה, אין צורך כי ההודעה עליה תינתן לקרן בחייו של המנוח'. בתמ"ש (ת"א) 19421-06-12… [פורסם בנבו] קבע כב' השופט נפתלי שילה כי יש לבחון בנוסף, גם אם בתקנון הקופה/חברת הביטוח נקבעה הוראה המאפשרת משלוח הודעה בדבר שינוי הוראת המוטבים גם לאחר הפטירה… הגישה לפיה ניתן לראות בצוואה שהועברה לחברת הביטוח רק לאחר מות העמית כהודעה תקפה… אומצה גם על ידי חלק מהמלומדים… מנגד, מלומדים אחרים תמכו בגישה התואמת את הלכת פישר… נכון למועד זה, בית משפט העליון טרם נדרש להכריע במחלוקת באשר לשתי הגישות הנ"ל. מכל מקום, וכעולה גם מטענות התובע עצמו, גם במקרים בהם הפסיקה הכירה באפשרות למשלוח צוואה לחברת הביטוח לאחר פטירת המצווה, לצורך שינוי הוראת המוטבים, אזי הבסיס והנימוק לכך בעיקרו היה כיבוד רצונו המאוחר של המצווה, כמשתקף מצוואתו (במקרים בהם הוראת המוטבים קדמה להוראה הצוואתית).

מן הכלל אל הפרט: אין מחלוקת כי בנדוננו הצוואה הועברה לחברת הביטוח רק לאחר פטירת המנוחה, והמנוחה לא העבירה בחייה העתק הצוואה לחברת הביטוח. בנוסף, אין גם מחלוקת שבסעיף 6 לצוואה ישנה התיחסות ספציפית לכספי ביטוח המנהלים של המנוחה. כאמור, הרציונל העומד בבסיס הגישה התומכת באפשרות להעברת הצוואה לחברת הביטוח גם לאחר הפטירה, הינו הנסיון לכבד ולקיים את רצונו העדכני של המנוח כמשתקף מצוואתו, וזאת במקרים בהם קיימת אי התאמה בין רצון זה לבין הוראת מוטבים קודמת בזמן. הנחת המוצא הינה כי הרצון המאוחר המשתקף בצוואה, הוא הרלוונטי, ועל כן יש להעדיפו על פני הוראת מוטבים קודמת בזמן. ברם, בנדוננו המצב מורכב אף יותר, שכן מטענות הצדדים עולה שישנן שלוש נקודות זמן רלוונטיות בהן יש לבחון את רצונה של המנוחה: נק' זמן הראשונה (המוקדמת ביותר) – מועד החתימה על הוראת המוטבים המקורית. נק' זמן שניה – מועד החתימה על הצוואה. נק' זמן שלישית (המאוחרת ביותר) – התקופה שלאחר שנודע למנוחה דבר מחלתה וחומרת מצבה בסמוך לפני פטירתה. טענת הנתבעים בהקשר זה היתה, שרצונה המאוחר הרלוונטי של המנוחה הינו רצונה בנקודת הזמן השלישית – בסמוך לפני פטירתה, בעוד שלשיטת התובע הקובע הוא רצונה של המנוחה בנק' הזמן השניה – מועד עריכת הצוואה. כפי שיפורט להלן בהרחבה, מהראיות והחקירות שהוצגו בפני, הוכח באופן ברור וחד משמעי כי רצונה המאוחר של המנוחה היה שלא לשנות את הוראת המוטבים עפ"י הנוסח המופיע בסעיף 6 לצוואתה:

ראשית: מתמליל השיחה שהתקיימה בין הצדדים לאחר פטירת המנוחה אשר הוגש ע"י הנתבעים… עולה באופן הברור ביותר שהתובע עצמו טען שהצוואה אינה משקפת נכונה את רצונה של המנוחה בקשר לכספי ביטוח החיים…… דהיינו: התובע אישר מפורשות בשיחה זו, שהוראות סעיף 6 לצוואה ביחס לכספי הביטוח נכתבו מתוך מחשבה שהמנוחה תאריך ימים אחריו, ברם כאשר התחוור למנוחה שלא כך יהיה וימיה ספורים, היא חזרה בה מכוונתה לשנות את הוראת המוטבים, והביעה רצון מפורש שהנתבעים הם שיקבלו את כספי ביטוח החיים ולא התובע! שנית: מתמליל השיחה שהתקיימה בין המנוחה לבין חברתה… כשלושה שבועות לפני פטירת המנוחה, עולה כי רצונה של המנוחה היה שהנתבעים הם שיקבלו את כספי ביטוח החיים שלה, ולא התובע… שלישית: התובע לא הכחיש במסגרת תצהיר עדותו הראשית את הדברים שנאמרו על ידו לנתבעים בשיחה הנ"ל בדבר רצונה המאוחר של המנוחה. רביעית: במהלך חקירתו הנגדית התובע הודה שרצונה האחרון של המנוחה היה שונה מהוראות הצוואה בכל הקשור לכספי הביטוח… התובע גם לא הכחיש בחקירתו שרצונה של המנוחה היה ידוע לו בעת הגשת התביעה, אך הסביר כי פעל 'בהתאם ליעוץ משפטי שקיבל'… מצאתי כי עדותו של התובע בפני, בכל הקשור לרצונה של המנוחה, היתה פתלתלה ומתחמקת… חמישית: הנתבעים טענו בכתב ההגנה שנתמך בתצהירם, כי המנוחה שינתה את רצונה ביחס להוראות סעיף 6 לצוואה, וביקשה שהנתבעים הם שיקבלו את כספי ביטוח החיים שלה ולא התובע… גרסה זו, לא רק שלא הופרכה בחקירתם הנגדית, אלא שהתובע אף אישר דברים אלה בעצמו בחקירתו… משרצונה של המנוחה בנקודת הזמן המאוחרת מבין השלוש הוכח בפני, לא מצאתי לקבל את טענת התובע, לפיה יש להתעלם מרצונה המובהק הנ"ל, ולפעול בהתאם להוראות סעיף 6 לצוואה….. הוכח בפני שהוראות סעיף 6 לצוואה אינן משקפות את רצונה המאוחר של המנוחה, אלא ההיפך הגמור מכך: הוכח שהוראות סעיף 6 הנ"ל אינן משקפות את רצונה האחרון של המנוחה. במצב דברים זה מצאתי שאין מקום להתעלם מרצונה המאוחר המוכח של המנוחה, ולהעדיף את הוראות הצוואה על פני הוראת המוטבים.

החבות לתשלום כספי הביטוח הינה מכח הוראות ההסכם, שנחתם בין המנוחה לבין חברת הביטוח, עם הצטרפותה לפוליסת הביטוח, וכן לתקנון חברת הביטוח. בשים לב כי אין חולק שהמנוחה לא העבירה את הצוואה לחברת הביטוח טרם פטירתה, היה על התובע להוכיח, בין היתר, גם כי תקנון חברת הביטוח אכן מאפשר משלוח הצוואה לאחר פטירת המנוחה, בכדי שיהיה תוקף לשינוי הוראת המוטבים המעודכנת ברישומי חברת הביטוח. ברם, התובע לא עמד בנטל זה במאום. התובע כלל לא טען כל טענה בענין תקנון חברת הביטוח… התובע לא צירף את תקנון חברת הביטוח, ובנוסף התובע גם לא ביקש להביא לעדות גורם כלשהו מטעם חברת הביטוח. במסמכי הביטוח… צוין כי המוטבים בפוליסת הביטוח יהיו 'כמפורט בהצעה, או כפי שנקבע בהודעה האחרונה בכתב לשינוי המוטב שנתקבלה ואושרה בחברה'… התובע לא הוכיח כי אכן נשלחה הודעה אחרונה לחברת הביטוח, וכן לא הוכיח שהודעה כנ"ל התקבלה ואושרה ע"י חברת הביטוח כנדרש. זאת ועוד; ממכתבה של חברת הביטוח… עולה כי חברת הביטוח קבעה שהנתבעים הם הזכאים לקבל את כספי הביטוח מחמת הוראת המוטבים, ולא התובע – וזאת חרף העובדה שהתובע המציא לעיונה העתק מצוואת המנוחה… גם טענת התובע, לפיה היות ולא נחתם ולא הוצג מסמך כלשהו בענין שינוי הוראת הצוואה, יש להתעלם מרצונה של המנוחה, נדחית בזאת… רצונה המאוחר הברור של המנוחה… היה שהנתבעים הם שיקבלו את כספי ביטוח החיים שלה, והתובע יקבל את כספי התגמולים, ולא כפי שנכתב בסעיף 6 לצוואה. משהתובע עצמו העיד כי זה אכן היה רצונה של המנוחה, הוא מנוע ומושתק מלטעון כי יש להתעלם מרצונה זה של המנוחה, רק משום שלא הוצג מסמך שהעלה על הכתב רצון זה. לכך יש להוסיף, כי… נקבע בפסיקה, שהמהות היא החשובה, ולא הצורה, ועל כן  נפסק כי אין זה ראוי לסכל את רצונו של המת מנימוקים פורמאליים… בפסק דינו של כב' השופט י. דנציגר בע"א 1966/07… נקבע כי יש להחיל עקרונות אלה גם ביחס לנכסים לבר עזבוניים… לא מצאתי לקבל גם את הטענה הנוספת שהעלה התובע, לפיה המנוחה לא היתה רשאית לשנות את הוראות סעיף 6 לצוואה, ועל כן יש 'להתעלם' מרצונה האחרון… כפי שפורט לעיל, עסקינן בסתירה בין הוראות סעיף 147… ובין הוראות סעיף 36(ב)… וההכרעה הנדרשת הינה בשאלה, באם יש להעדיף את הוראת המוטבים (הקודמת בזמן) או את הוראות סעיף 6 לצוואה (המאוחרת בזמן). כפי שנקבע לעיל, הכלל היסודי, מכוחו ניתן לראות בהוראות צוואה, שלא נשלחה לקופה/חברת הביטוח טרם פטירת העמית, בגדר שינוי הוראות מוטבים, הינו רצונו המאוחר של העמית, כפי שהוא משתקף מצוואתו המאוחרת בזמן… ברם, בנדוננו, רצונה האחרון של המנוחה כפי שהוכח בפני לא תאם את הוראות צוואתה, ואף עובדה היא כי המנוחה לא העבירה העתק מצוואתה לחברת הביטוח טרם פטירתה… התובענה שבפני הינה תביעה כספית, ואין מדובר בתביעה שהוגשה מכח דיני הירושה, במסגרת תיק עזבון… לטעמי, במקרה שבנדוננו אין בצו קיום צוואה כשלעצמו, כדי להקים לתובע (הזכאי לכספים עפ"י הוראות הצוואה) עילת תביעה כנגד הנתבעים (אשר קיבלו את כספי הביטוח מחברת הביטוח מכח הוראת המוטבים). ויודגש; באם התובע סבר שאין לו כל עילת תביעה כנגד חברת הביטוח (אשר לטענתו העבירה את הכספים לנתבעים בניגוד להוראות הצוואה), איזו עילת תביעה קמה לו כנגד הנתבעים, אשר קיבלו את הכספים מחברת הביטוח?! מכל מקום, התובע לא ביסס – קל וחומר הוכיח – כל עילת תביעה כנ"ל. לא מצאתי כי בנסיבות נדוננו, כאשר רצונה המאוחר של המנוחה כפי שהוכח בפני ונקבע על ידי, היה שונה מהקבוע בצוואה, יש ליישם על מקרה זה את הגישה השניה המקלה, כמפורט לעיל, המאפשרת משלוח הצוואה לחברת הביטוח, גם לאחר הפטירה… הצמצום בהלכת פישר לא נועד למקרה בו רצונה המאוחר המוכח של המנוחה, הינו שונה מהוראות הצוואה שנערכה קודם לכן, ובמקרים בהם ברור כי המצווה חזר בו מרצונו לשנות את הוראת המוטבים, ובחר שלא לשלוח את צוואתו לקופה, יש להעדיף את הוראת המוטבים, ולא את הוראות הצוואה. מלכתחילה ההסדר לפיו ניתן לראות בצוואה שנשלחה לקופה/חברת הביטוח רק לאחר הפטירה כהוראה לשינוי המוטבים מתבסס על הניסיון להתחקות אחר רצון המנוח. ברם, משהוכח בפני כי רצונה המאוחר של המנוחה היה אחר מזה העולה מהצוואה, לא מצאתי כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים בהם יש לנקוט בגישה המצמצמת והמקלה. לכך יש להוסיף כי בפועל חברת הביטוח העבירה לנתבעים את כספי הביטוח לאחר שבחנה את טענות הצדדים ואת תקנונה ואת המצב המשפטי החל… במצב דברים זה, וכפי שנקבע לעיל, לטעמי כלל לא קמה עילת תביעה עצמאית של התובע כנגד הנתבעים, לקבלת כספי הביטוח אשר שולמו להם כדין, ובכל מקרה התובע לא פירט ולא הוכיח קיומה של עילת תביעה כנ"ל. אשר על כן, ולאור כל שפורט לעיל, התביעה הכספית שהגיש התובע כנגד הנתבעים, נדחית בזאת על כל חלקיה……" {כאמור, ציטטתי מפסק הדין רק בקשר לתביעה הכספית – ד.ר.}

בסוף הסקירה המקורית ציינתי, בין היתר: "ניתן למנוע קשיים (ומחלוקות) באמצעות קיום זהיר של מספר כללים פשוטים. ראשית, יש להימנע מסתירה אפשרית, בין הוראות צוואה, לבין הוראות בדבר מינוי מוטבים… שנית, יש להקפיד על ניסוח ברור וחד-משמעי – הן כשמדובר בהוראת מינוי מוטבים, והן בצוואה… שלישית… רביעית, בכל מקרה של שינוי מוטבים (גם, ואולי במיוחד, במסגרת צוואה) יש לוודא (שוב) כי לא תיווצר סתירה עם הוראות קודמות, וכן להקפיד על משלוח הודעה מתאימה, לכל הגורמים הרלוונטיים…"; פסק דין זה מצטרף לפסקי דין רבים נוספים, התומכים בדברים אלה.

8.5.24

פסק דין מיום 25.2.24 (פורסם ב"נבו"), שניתן במסגרת ת"ע 12138-07-23: "האם הוראת המנוח בצוואה, שלפיה הביטוחים הם חלק מהרכוש אותו הוא מצווה לתובעת (אשת המנוח), גוברת על רישום מוטבת אחרת בפוליסת הביטוח? זו השאלה הדרושה הכרעה בעניננו…

בשנת 1989 התקבל מר X ז"ל (להלן: המנוח) כחבר בבורסת היהלומים, ובוטח בביטוח חיים בחברת… (להלן: חברת הביטוח). בטופס מינוי המוטבים ציין המנוח כמוטבת את אחותו, הגברת Y ז"ל (להלן: האחות). בשנת 1990 נישא המנוח לתובעת. במהלך השנים נולדו להם שלושה ילדים. ביום 00.00.1996 נפטרה האחות והנתבעים הם יורשיה על פי דין. ביום 28.7.2022 ערך המנוח צוואה, שבה ציווה את כל רכושו מכל מין וסוג שהוא לאשתו – התובעת. סעיף 2 בצוואתו כלל תחת הגדרת הרכוש גם 'ביטוחים'….. ביום 00.00.2022 הלך המנוח לבית עולמו. ביום 5.12.2022 ניתן צו לקיום צוואת המנוח, לפיו התובעת היא הזוכה הבלעדית בעזבון המנוח. ביום 22.6.2023 פנתה התובעת לחברת הביטוח, בבקשה לקבלת הכספים המגיעים לה, בעקבות פטירתו של המנוח על פי צוואתו. חברת הביטוח סירבה להעביר את כספי הביטוח לידי התובעת, בטענה שיש לפעול על פי תנאי הפוליסה, ולהעביר את הכספים ליורשיה של המוטבת, כפי שנקבע בטופס המוטבים. ביום 5.7.2023 הוגשה התובענה דנן, שבה התובעת עתרה למתן פסק דין הצהרתי, שבו ייקבע כי על פי צוואת המנוח היא הזכאית לקבל את כספי הביטוח, ולא יורשיה של המוטבת. ביום 7.8.2023 הודיעה התובעת לבית המשפט, כי חברת הביטוח הסכימה להעביר את כספי הביטוח בסך של 254,000 ₪ לידיה. ביום 16.8.2023 הודיעה התובעת, כי כספי הביטוח הועברו לידיה מחברת הביטוח, בכפוף לקבלת החלטה שיפוטית בענין, ומשכך עומדת על מתן פסק דין בתובענה. ביום 30.1.2024 התקיים דיון, אליו התייצבה התובעת בלבד. עד למועד כתיבת פסק הדין, הנתבעים לא הגישו כל בקשה לתיק בית המשפט, ואף לא התייצבו לדיון, חרף העובדה שהומצאו להם כתבי בי הדין ואישורי מסירה הוגשו לתיק… לאחר שנחה דעתי, כי בוצעה המצאה כדין, ובשים לב לחומר שהוגש לתיק בית המשפט על ידי התובעת, מצאתי כי יש ליתן פסק דין בהעדר הגנה".

עם זאת, הוסיף בית המשפט כי "יש להידרש עתה לשאלה העומדת בבסיסו של פסק הדין – האם הוראת המנוח בצוואה, שלפיה הביטוחים הם חלק מהרכוש אותו הוא מצווה לתובעת (אשת המנוח), גוברת על רישום מוטבת אחרת בפוליסת הביטוח? בנסיבות המקרה שלפני, לא הוצגה לבית המשפט כל ראיה, שיש בה כדי לסתור את טענות התובעת, ביחס לרצונו של המנוח להוריש את כלל רכושו על פי הצוואה, לרבות את כספי הביטוח, לאשתו ולילדיו. כך גם לא היתה בנמצא שום אינדיקציה לכך, כי למנוח היה רצון להוריש רכוש כלשהוא לאחותו ז"ל או למי מילדיה. על מנת להכריע בסוגיה זו יש לפנות לשתי הוראות חוק המצויות בשתי מערכות דינים שונות: האחת הקבועה בחוק הירושה… השניה הקבועה בחוק החוזים (חלק כללי)…"

תחילה דן בית המשפט בהוראות חוק הירושה: "הכלל הוא שכספים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, אינם בכלל העזבון – משכך הם אינם מתחלקים לפי דיני הירושה, אלא משולמים על פי ההוראה שנתן הנפטר בחייו לחברת הביטוח, בטופס המוטבים או בדרך אחרת. החריג לכלל הוא, שהמבוטח יכול להתנות שהכספים מגיעים לעזבון. בפסיקה נקבע שההתניה שלפיה כספים על פי חוזה ביטוח מגיעים לעזבון, יכול שתעשה גם באמצעות צוואה. משכך, ניתן לקבוע בצוואה שסכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח מגיעים לעזבון. עם זאת, הודגש כי על הוראת הצוואה בעניין זה להיות ברורה ומפורשת ועל כל מקרה להיבחן לגופו….. מעיון בפסיקה, כפי שהתגבשה במהלך השנים, ניתן לראות כי הדרישה להוראה ברורה ומפורשת רוככה במהלך השנים, תוך מתן הבכורה לרצון המנוח ואומד דעתו….."

לאחר שבית המשפט עמד בהרחבה על החובה להגשים את רצונו של המנוח, הוא דן בהוראות חוק החוזים: "…ביטול זכותו של מוטב יכולה להעשות באחת משתי הדרכים: דרך אחת – בהודעה לחברת הביטוח; דרך שניה – באמצעות צוואה שהודעה עליה ניתנה לחברת הביטוח. השאלה שמתעוררת בעקבות כך וביחס לדרך הביטול השניה, היא אשר למועד מתן ההודעה לחברת הביטוח: האם ההודעה על קיומה של צוואה, המכילה הוראה ביחס לכספי הביטוח, להיות מוגשת לחברת הביטוח על ידי המבוטח עצמו טרם פטירתו, או שמא יכולה להימסר גם לאחר הפטירה וזאת על ידי אחר? בפסיקת בית המשפט העליון ניתן למצוא לאורך השנים דעות שונות ביחס לשאלה זו. נבחן עתה את השתלשלות הפסיקה בענין…… מעיון בפסיקת בית המשפט העליון, נראה כי על פי גישה אחת, המוצגת בפסיקותיהם של כבוד השופטים מ' שמגר ו-ד' לוין, ההודעה על קיומה של צוואה המכילה הוראה ביחס לכספי הביטוח, להיות מוגשת לחברת הביטוח על ידי המבוטח עצמו טרם פטירתו. על פי הגישה השניה, המוצגת בפסיקותיהם של כבוד השופטים מ' בן-יאיר, א' גולדברג ו-י' אנגלרד, ההודעה על קיומה של צוואה המכילה הוראה ביחס לכספי הביטוח יכול שתהיה מוגשת לחברת הביטוח גם לאחר פטירת המבוטח, וזאת על ידי צד ג'…… בתמ"ש (ת"א) 10421-06-12… סקר כבוד השופט נ' שילה את העמדות השונות בסוגיה זו, כפי שהופיעו בפסיקה ובספרות, ובכלל זה חידד את הצורך לבחון את הוראות תקנון חברת הביטוח, והוראות פוליסת הביטוח…

עתה אעבור לבחון את הוראות הצוואה שלפני, ואומד דעתו של המצווה, כפי שנלמד בין היתר מנסיבות המקרה: אשר להוראות תקנון חברת הביטוח ופוליסת הביטוח – במקרה שלפני כספי הביטוח כאמור, כבר נמסרו לידי התובעת על ידי חברת הביטוח. משהועברו הכספים על ידי חברת הביטוח לידי התובעת, אניח כי הוראות הפוליסה ותקנון חברת הביטוח מאפשרים העברתם, וזאת גם על פי  הודעה שניתנה על ידי צד ג' לאחר פטירת המבוטח….. בעניננו, פנית התובעת לחברת הביטוח נעשתה מספר חודשים לאחר פטירת המנוח ולאחר שניתן צו קיום צוואה, ובטרם חולקו כספי הביטוח. יורשי המוטבת כלל לא פנו לחברת הביטוח, ואף לא הביעו כל עמדה במסגרת ההליך דנן. משכך, אין כל חשש לחיובי כפל, והרציונל העומד בבסיס העמדה לחיוב הודעת המבוטח עצמו על קיומה של הצוואה בעודו בחיים, אינו מתקיים. אשר לתיבה 'ביטוחים' כפי שמופיעה בצוואת המנוח – כאמור, הדרישה להוראת צוואה המתייחסת באופן ברור ומפורש לביטוח חיים מסוים התרככה עם השנים. בעניננו, המנוח ציווה את כל רכושו לתובעת. בסעיף 2 לצוואתו הבהיר המנוח כי מתייחס לכל רכושו 'מכל מין שהוא ובכל מקום בין בארץ ובין בחוץ לארץ, לרבות… ביטוחים…' כלומר, המנוח ציווה לתובעת את כל הביטוחים השייכים לו, לרבות ביטוח החיים שרכש במהלך חייו. אמנם אין התייחסות מפורשת לביטוח החיים הספציפי שבנדון. עם זאת, מהצוואה ומנסיבות הענין עולה, כי אומד דעתו של המנוח היה, כי כספי הביטוח יועברו לאחר מותו לאשתו – התובעת (ולא לאחותו).

מקובלות עליי טענות התובעת, כי עת בחר המנוח את אחותו כמוטבת, היתה היא האדם הקרוב אליו, וזאת בטרם התחתן והביא צאצאים לעולם; מאז בחירתה כמוטבת לא נעשתה כל פניה מצד חברת הביטוח בענין זה למנוח. במהלך השנים נראה כי נשתכחה מלבו של המנוח אותה פוליסת ביטוח, ועצם קביעת אחותו כמוטבת בה, ומשכך לא טרח לערוך בה כל שינוי. טענות אלה ממילא לא הוכחשו או נסתרו. האחות המוטבת נפטרה במהלך שנת 1996, ובמשך 26 שנים, עד למועד עריכת הצוואה (28.7.2022), לא שינה המנוח את המוטבים בפוליסה. לנוכח נסיבות המקרה שלפני, ובשים לב לדין כפי שתואר בהרחבה לעיל, נחה דעתי, כי הוראת המנוח בצוואתו, שלפיה הביטוחים הם חלק מרכושו, אותו הוא מוריש במלואו לתובעת, מהווה התניה ברורה ומפורשת דיה…

…לטענת התובעת, במהלך כל השנים מעת עשית פוליסת הביטוח, לא נעשתה כל פניה מטעם חברת הביטוח למנוח, ביחס לעדכון/שינוי המוטבים… טוב יעשו חברות הביטוח לו מעת לעת יאמצו להם מנהג לשלוח למבוטחים מכתב ביחס לזהות המוטבים המופיעים בפוליסה… חוק הירושה התכוון לחול על מצבים שבהם למצווה יש מודעות, הן לצוואתו והן להוראות המוטבים בפוליסות הביטוח השונות… ישנם מצבים שבהם הדברים לא נעשים מתוך מודעות, ולזמן יש משמעות. הדברים נכונים במיוחד במקרים שבהם ההוראות שבפוליסה, ניתנו בנקודת זמן רחוקה, אי שם בעבר, שאינה משקפת את מצבו האישי של המבוטח, כפי שהיה סמוך למועד פטירתו….."

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.