מיהם "נוגעים בדבר" לפי סעיף 155(א) לחוק הירושה?

סקירת "דיו-מה" בעקבות בג"ץ 373/20

 

ביום 18.10.21 ניתן על ידי בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"צ), פסק דין קצר במסגרת בג"ץ 373/20, כדלקמן:

"בהינתן ההלכה הפסוקה כפי שבאה לידי ביטוי בבג"ץ 673/89 משולם נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מ"ה(5)594 (1991) אשר לא ראינו מקום לשנות ממנה, המלצנו למשיב 3 לשקול את עמדתו בסוגיית הסמכות והוא הודיענו כי אינו עומד על סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בקיום הצוואה ואינו מתנגד כי הדיון בסוגיה זו ובטענות העותרים יתקיים בפני בית המשפט לענייני משפחה והכל תוך שמירת מלוא הטענות והזכויות.

לפיכך, אנו מאשרים את המוסכם בין הצדדים ולפיו הסכסוך ביניהם בעניין עזבון המנוחה גב' xxx ז"ל, יתברר בפני בית המשפט למשפחה בפתח-תקוה, ונותנים לכך תוקף של פסק-דין.

משהושגה הסכמה בין הצדדים הנוגעים בדבר לעניין הסמכות, אין צו להוצאות".

{הערה: פסק הדין שהורד על ידי מאתר הרשות השופטת, כלל – מן הסתם בטעות – את שם המנוחה}

מדובר בפסק דין קצר מן הטעם הפשוט, כי ב"המלצת" השופטים, הודיע משיב 3 כי "אינו עומד על סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בקיום הצוואה ואינו מתנגד כי הדיון בסוגיה זו ובטענות העותרים יתקיים בפני בית המשפט לענייני משפחה", ומשכך, ניתן תוקף של פסק דין ל"הסכמה בין הצדדים הנוגעים בדבר". בפסק הדין לא מפורטים נימוקי העתירה, אך מן האמור בפסק הדין, מן העובדה כי מדובר ב"עתירה למתן צו על-תנאי ולצו ביניים", ומזהותם של משיבים 1 ו-2 (בית הדין הרבני הגדול ובית הדין הרבני האזורי פתח תקוה), עולה כי חרף התנגדות העותרים, החליט בית הדין הרבני האזורי (והחלטתו אושרה בבית הדין הרבני הגדול) כי הוא מוסמך לדון בסכסוך בענין עזבון המנוחה, ובבקשה לקיום צוואתה.

כפי שצוין בסקירה זאת, בנסיבות חריגות מאד יכולה גם פסיקת בתי דין רבניים לעמוד תחת בקורת מצומצמת של בג"צ – ופסק דין זה מהווה דוגמא לכך.

כאמור בפסק הדין, ה"המלצה" למשיב 3 נבעה מן "ההלכה הפסוקה כפי שבאה לידי ביטוי בבג"ץ 673/89… אשר לא ראינו מקום לשנות ממנה".

לפי סעיף 66(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 ("החוק"), "הרשם לעניני ירושה רשאי להצהיר על זכויות היורשים: בירושה על פי דין – על ידי צו ירושה; בירושה על פי צוואה – על ידי צו קיום צוואה…"; ולפי סעיף 151 לחוק, "בית המשפט המוסמך לפי חוק זה הוא בית המשפט לעניני משפחה". אולם לפי סעיף 155(א) לחוק, "על אף האמור בסעיפים 66(א) ו-151, מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך".

מיהם "הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה"? בכך דן פסק הדין שניתן ביום 10.11.1991 בבג"ץ 673/89.

כמתואר בבג"ץ 673/89, "המנוח ציון יפת ז"ל נפטר ביום 1.7.84. המנוח לא השאיר אחריו צוואה. בניו של המנוח פנו לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו בבקשה למתן צו ירושה. הבנים הצהירו, כי הם היורשים היחידים וכי אין זולתם. במועד שנקבע לדיון התייצב לפני בית הדין בא כוחה המלומד של העותרת וטען, כי יש לה מעמד כיורשת, לפי סעיף 55 לחוק הירושה, וכי היא איננה מסכימה לסמכותו של בית הדין. היא גם ביקשה את ביטולו של הדיון לפני בית הדין… בית הדין הדתי דחה את בקשת המבקשת להימנע מהמשך הדיון. לדעת בית הדין הרבני האזורי, לא היה יסוד עובדתי לבקשה. לפי האמור בהחלטתו, הטענות המשפטיות, שהועלו על ידי בא כוחה המלומד של העותרת, אין להן מקום בשלב הדיוני האמור, והוא יוכל להעלות טענותיו בשלב הסיכומים. על כן החליט בית הדין להמשיך בדיון בבקשה למתן צו ירושה ולכרוך בכך את הדיון בהתנגדותה של העותרת. בפסק דינו התייחס בית הדין לטענות העובדתיות, הסבות על השאלה אם העותרת הייתה בעלת מעמד לפי סעיף 55 הנ"ל אם לאו, כפי שטענו בניו של המנוח. בית הדין דחה את הטענה בדבר היעדר סמכות… סברת בית הדין היתה, איפוא, שהוא קונה סמכות לדון בענין, על אתר, על ידי פנייתו אליו של אחד או אחדים, הרואים עצמם כצדדים הנוגעים לענין; אי הבעת הסכמה בכתב מצד אנשים נוספים, שהם, לטענתם, גם כן צד הנוגע לענין, אין בה כבר כדי להוסיף או לגרוע לענין סמכותו של בית הדין לדון בענין, והוא המברר וקובע, אם צד לענין הוא אכן כזה. לפי דברי בית הדין, קמה סמכותו המלאה עם הגשת בקשת ילדי המנוח, וכל צד נוסף לענין, שחולק על קיום הדיון בפני בית הדין הדתי, צריך להגיש התנגדות… בית הדין ראה עצמו איפוא מוסמך לקבוע, כי העותרת איננה נחשבת לבעלת זכויות לצורך סעיף 55 הנ"ל… הערעור לבית הדין הרבני הגדול נדחה. בית הדין הרבני הגדול הגיע לכלל מסקנה, כי בית הדין הרבני האזורי צדק, כאשר קבע, כי בסמכותו לדון בענין ולברר, אם העותרת היא בכלל צד לדיון יחד עם היורשים אשר בית הדין כינה אותם 'וודאיים'…"

נפסק בבג"ץ 673/89 בדעת רוב (הציטוט מפסק דינו של הנשיא דאז מ. שמגר): "…בית המשפט המוסמך לדון בכל נושא הקשור לחוק הירושה, הוא, לפי סעיף 151 לחוק, בית המשפט המחוזי [באותה עת טרם היו קיימים בית משפט לעניני משפחה והרשם לעניני ירושה – ד.ר.] הוא בעל הסמכות בכל עניני ירושה, ולגביו אינה דרושה הסכמה… בכל ענין המסור לפי החוק הנ"ל לבית המשפט, רשאי לפנות אליו 'כל מי שמעונין בדבר'… על אף האמור… מוסמך בית הדין הדתי… אולם זאת, בתנאי שכל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו הסכמתם בכתב לכך. היווצרות סמכותו של בית הדין הדתי היא איפוא מסויגת ומותנית במתן הסכמה מראש. סמכותו של בית הדין איננה נוצרת עקב הסכמתם של מקצתם של הנוגעים בדבר, ומי שנוגע בדבר גם אינו חייב להביע התנגדות מפורשת לסמכותו של בית הדין כדי לשלול סמכותו… דרושה הסכמה פוזיטיבית לשם הקניית סמכות לבית הדין הדתי, היינו די בכך שנוגע בדבר לא הביע הסכמה בכתב, כדי שהסמכות של בית הדין הדתי לא תקום ולא תתגבש כלל. ייתכנו, כמובן, מצבים, בהם אין כל הנוגעים בדבר ידועים בשלב בו נערכת הפניה לבית הדין, ולכאורה נמצאים לפני בית הדין כל הנוגעים בדבר; במקרה כאמור, יוכל בית הדין לפעול על פי הסמכות הנחזית הלכאורית, הנובעת מהסכמתם בכתב של כל אלה שהם אותה שעה לכאורה כל הנוגעים בדבר. אולם די בכך, למשל, שבבקשה יפורטו שמות של אנשים נוספים שעשויים לרשת ושלא ביטאו הסכמתם לסמכות השיפוט בכתובים, או כי יפנו לבית הדין, בעקבות התובענה המקורית, אנשים נוספים הטוענים לקיום ענין בעזבון אף כי מעמדם נתון במחלוקת, כדי שסמכותו של בית הדין לא תתגבש כלל, מעיקרה, כל עוד אין בידיו הסכמה בכתב מידי כל אחד ואחד מאלו…

…חוק הירושה איננו מפרט, מי הוא 'צד הנוגע בדבר'… ביטוי זה מובא במספר מקומות בחוק… כפי שמסתבר, גם לא נקט המחוקק שיטת ניסוח אחידה. כך השתמש בסעיף 155(ג) בביטוי 'הצדדים' בלי התוספת 'הנוגעים בדבר', ובסעיף 153 הנ"ל, הנושא את כותרת השוליים 'הצדדים לדיון' והמתייחס לבית המשפט המחוזי, נקט לשון 'מי שמעונין בדבר' (ביטוי זה, היינו 'כל המעונין בדבר', מופיע, למשל, גם בסעיף 67 לחוק, הקובע מי רשאי להגיש התנגדות לצו ירושה או לצו קיום צוואה)… סיכומם של דברים, הפועל היוצא מן הגישה של בית הדין במקרה דנן הוא, שהשאלה, אם האשה היתה ידועה בציבור, תתברר לעולם בבית הדין הדתי, אם יתר בני המשפחה רוצים בכך. היינו, אם המתנגדים לידועה בציבור רוצים בכך, תעמוד הפרשנות העובדתית והמשפטית אך ורק למבחנו של בית הדין הדתי, ובכך יש משום עקיפה ברורה של ההוראה, המקנה לצד הנוגע בדבר את הזכות שלא להסכים לדיון לפני בית הדין הדתי… מתוך האמור לעיל עולה, כי דרך הדיון בה נקט בית הדין הדתי נוגדת את מטרתו החקיקתית של סעיף 155(א). זה האחרון בא להבטיח, כי לצורך הדיון מחוץ למסגרת המסלול העקרוני הכללי שנקבע בסעיף 151 דרושה הסכמה בכתב של כל מי שיש לו מעמד נחזה לכאורי. כך גם עולה במפורש מלשון הסעיף, הנוקטת את המונח 'נוגע בדבר' ולא, למשל, 'זכאי'. הטוען, למשל, שהוא בנו של המנוח, אינו חייב לנהל דיון מפורט ומפורש להוכחת דרכי הולדתו וזהות אמו מולידתו, כדי שיוסק, שבהיעדר הסכמתו בכתב על הדיון להתקיים לפני בית המשפט המחוזי… ברגע שאין הסכמה, יידונו שאלת מעמדה של הידועה בציבור או ענין מעמדו של הבן, לפני בית המשפט המחוזי…"

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

 

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן