מהו "עזבון"

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

בכוונתי לפרסם בעתיד סקירות, בין היתר, בנושאים כגון היקף העזבון, חלוקת עזבון, ניהול עזבון, חובות העזבון, תביעה בשם עזבון ונגד עזבון, ועוד; סקירה קצרצרה זאת תעסוק רק בשאלה שבכותרת….

ניתן לתמוה, מה פשר השאלה? הרי לפי סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 ("חוק הירושה"), "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו", ולכאורה לא אמור להתעורר כל קושי… אולם, למעשה, אין בחוק הירושה כל הגדרה של המונח "עזבון" {ראו הערה בסוף הסקירה בנוגע לתזכיר חוק הירושה} וזאת חרף העובדה, כי המונח (על הטיותיו השונות) נזכר בחוק עשרות פעמים (וכך אף בחוקים רבים נוספים).

בדברי ההסבר שנלוו להצעת חוק הירושה (ה"ח 344, 27.3.1958), לא היתה כל התייחסות לסעיף 1 הנ"ל, לרבות למונח "עזבון"; יתר על כן, בדברי ההסבר (ראו עמוד 232) נכתב במפורש, "…ואין בה [בהצעה – ד.ר.] הגדרות חוקיות של מושגים כלליים, כגון 'עזבון'…"

לחוק הירושה קדמה "פקודת הירושה" המנדטורית – אשר גם בה לא נכללה הגדרה ממצה וברורה של המונח "עזבון", אלא רק "עזבון – כולל כל נכסי מקרקעים הכלולים בירושה"…

מקובל לאמר כי "עזבון" הינו "מאסת" (או "סך כל") הרכוש, הנכסים, הזכויות – וגם החובות – שמותיר אדם במותו [כמובן, ב"ניואנסים"; ראו, למשל, בהקשר של פיקוח על מנהלי עזבון באתר האפוטרופוס הכללי: "עזבון – מכלול הנכסים (זכויות וחובות) אשר הותיר אדם לאחר פטירתו והמועברים ליורשיו על פי צוואה ו/או דין"; ובת"ע 10740-05-20: "עזבון כולל, כידוע, את מסת הזכויות והחובות שהניח אחריו המנוח"]. למותר לציין, כי "אין אדם יכול להוריש אלא את שיש לו" – וממילא, השאלה אם נכס (או זכות) מסוימים נכללים (או אינם נכללים) בעזבון בפועל, הינה ענין נפרד (בדרך כלל מדובר על "היקף העזבון"; וראו, למשל, ע"א 2698/92) – אך ענין זה חורג מגדרה של סקירה זאת (שענינה מוגבל, כאמור, לשאלה העקרונית שבכותרת…)

העדר הגדרה למונח (בחוק הירושה, וב"פקודת הירושה" שקדמה לו) אילצה את בתי המשפט, בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, "להתחקות" אחר משמעותו; כך, למשל, בע"א 148/53 צוין כי "המושג 'עזבון' אינו זר למשפטי הארץ הזאת. הוא הוגדר בסעיף 2 לפקודת הירושה, ונאמר עליו שם כי הוא 'כולל כל נכסי המטלטלים שבירושה' {כך במקור… למרות שבפקודה נכתב כאמור "מקרקעים" ולא "מטלטלים" – ד.ר.} הגדרה דומה ניתנה גם בחוק מס עזבון. בלשון בני האדם כולל המושג 'עזבון' כל סוגי הנכסים, מקרקעים ומטלטלים ומעורבים, שמשאיר אחריו אדם במותו…"; חוק מס עזבון (שאינו קיים כיום) נזכר גם בע"א 263/60 – אך הפעם הוא דווקא עורר קושי, שנבע מלשונו (דאז) של סעיף 3(א)(1) לחוק מס עזבון ("עזבון כולל: (1) נכסים שהיו בבעלותו של נפטר בשעת פטירתו"), ממנו ניתן להסיק, לכאורה (כפי שסבר הנשיא אולשן, בדעת מיעוט), "שמע מינא כי פירוט סוגי הנכסים המהווים עזבון אינו ממצה", דהיינו אפשר כי בגדר "עזבון" יבואו (לפחות לענין חוק מס עזבון) גם נכסים שלא היו שייכים לנפטר בשעת פטירתו (דעה שלא התקבלה על דעת ארבעת חברי ההרכב האחרים).

ברור כי נכסים "מוחשיים" (נכסי מקרקעין ונכסי מטלטלין – ולמעשה, הזכויות, דוגמת "בעלות", הנוגעות לנכסים אלה), נופלים בגדרה של ההגדרה (במאמר מוסגר: חוק המטלטלין, התשל"א-1971, חל על "נכסים מוחשיים, חוץ ממקרקעין"; אך הוראות חוק המכר, התשכ"ח-1968, חלות "על מכר של מטלטלין, ובשינויים המחויבים – גם על מכר של מקרקעין וזכויות"…); אך כאמור, גם "זכויות" (בכלל) באות בגדרו של "עזבון". בין היתר, יצוין בהקשר זה, כי לפי סעיף 40 לחוק הירושה, "אדם רשאי לצוות לאחד או לאחדים – (1) כל עזבונו או חלק יחסי מכל עזבונו; (2) נכס מנכסי עזבונו או טובת הנאה מעזבונו…"; בחוקים שונים ישנה התיחסויות לזכויות תביעה שמהוות חלק מן העזבון (למשל, לפי סעיף 19(א) רישא לפקודת הנזיקין, "נפטר אדם – כל עילות תביעה בשל עוולה שהיו עומדות לנפטר או נגדו, יוסיפו לעמוד בעינן…") כשמדובר ב"זכויות", לא תמיד ברור אילו זכויות נכללות בגדרו של "עזבון" (מה גם שבמרוצת הזמן מתפתחות זכויות שלא היו מוכרות בעבר), והסוגיה נדונה מעת לעת בפסיקה (למשל, בע"א 663/87 הוכר "מוניטין" כזכות שיכולה להיכלל בעזבון).

לפי סעיף 84(א) רישא לחוק הירושה, "בהקדם האפשרי ולא יאוחר מששים יום לאחר מינויו יגיש מנהל העזבון לאפוטרופוס הכללי פרטה של נכסי העזבון ושל חובותיו"; לפי תקנה 38 רישא לתקנות הירושה, "פרטה כאמור בסעיף 84 לחוק יגיש מנהל עזבון לאפוטרופוס הכללי ערוכה לפי טופס 11…" – ועל מנהל העזבון לפרט בטופס האמור לגבי כל "נכסי העזבון" (הכוללים, בהתאם לטופס, "מקרקעין וזכויות במקרקעין", "מזומנים בבנקים וניירות ערך", "רהיטים וחפצי בית", "תכשיטים ודברי ערך אחרים", "חובות המגיעים לעזבון", ו"זכויות אחרות"); ולגבי "חובות העזבון".

בסקירה שעסקה בהקדשת ("תרומת") גופות למחקר ולמדע, ציינתי כי הסוגיה מוסדרת בחוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג-1953, ולא בחוק הירושה; וכפי שעולה מן הסקירה הנ"ל (ובמידה מסוימת גם מסקירה זאת), ספק אם ניתן לראות ב"גופו" של נפטר חלק מ"עזבונו" [מטבע הדברים, עולות במרוצת הזמן שאלות חדשות בהקשרים קרובים; למשל – ומבלי לפרט – בנוגע לשימוש בזרעו של נפטר, ולתרומות איברים].

יובהר, כי לא כל "נכס" או "זכות" שצבר אדם בחייו, ייכללו (בכלל, או כ"ברירת מחדל") לאחר מותו בעזבונו. סקירה זאת עסקה בדוגמא בולטת לכך – "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה" – סעיף 147 לחוק הירושה (ובסקירות עתידיות תוצגנה דוגמאות נוספות).

והערה לקראת סיום: מוסכם על הכל כי "עזבון" אינו "אישיות משפטית". ארחיב על כך בסקירה עתידית, ובמסגרת זאת די להפנות, למשל, לרע"א 4197/19: "כידוע, סעיף 1 לחוק הירושה… קובע כי עם מותו של אדם עובר עזבונו לידי יורשיו, ולפיכך נקבע בפסיקה כי עזבון, כשלעצמו, אינו מהווה אישיות משפטית עצמאית (ראו רע"א 5059/10… רע"א 6590/10…)"; מובן כי "עזבון", ככזה, גם אינו יכול "לתבוע" או "להיתבע" (אך בהקשר זה, נראה כי אפילו המחוקק נקלע לעתים לכלל טעות; ראו, למשל, סעיף 54(4) לפקודת הראיות: "פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: …(4) התובענה היא נגד עזבון, קטין, חולה נפש או נעדר…")

הערה: "תזכיר חוק הירושה"

{ראו גם סקירה זאת}

ביום 30.3.21 פורסם (להערות) תזכיר חוק הירושה (תיקון מס'…), התשפ"א-2021 ("התזכיר"), שכלל תיקונים מוצעים רבים, מהותיים ומשמעותיים בחוק הירושה.

הסקירה לעיל – כיתר הסקירות באתר – מתייחסת למציאות כיום, ולכאורה התזכיר אינו רלוונטי; יתר על כן, התזכיר עודנו בגדר הצעה בלבד (ולא ניתן "להתנבא" מתי, אם בכלל, יקרום עור וגידים, כולו או חלקו, ומהם השינויים שיחולו בו עד אז). יצוין בהקשר זה, כי בין השנים 1999-2006, דנה "ועדה לתיקון חוק הירושה" (בראשות שופט בית המשפט העליון בדימ' יעקב טירקל), ברפורמה נרחבת בדיני הירושה. המלצות הועדה גובשו לנוסח, אשר שולב כחלק מ"הצעת חוק דיני ממונות" ("הקודקס האזרחי"), שיזם משרד המשפטים (ופורסם ביום 15.6.11); אך עד כה, הצעת חוק דיני ממונות נותרה בגדר הצעה בלבד (ובמרוצת השנים בוצעו בחוק תיקונים מעטים – אם כי חלקם בהחלט חשובים).

למרות זאת, יצוין כי בניגוד לחוק הירושה (הקיים), שאינו כולל "סעיף הגדרות", בכלל, מוצע לכלול סעיף כזה בתזכיר, אך גם ממנו נעדרת הגדרה של המונח "עזבון" – ואף אין למצוא הגדרה של המונח באיזה מיתר סעיפיו של התזכיר (אגב, במסגרת הערותי לתזכיר, הצעתי, בין היתר, להוסיף הגדרה למונח "עזבון"…)

עדכונים ותוספות

13.11.23

פסק דין מיום 4.11.23 (פורסם ב"נבו") במסגרת ת"א (מחוזי מרכז) 32126-07-20: "לפני תביעה… למתן צו הצהרתי שלפיו התובעים הם הבעלים והמחזיקים הבלעדיים של חלק מבנין מגורים דו קומתי, וקרקע צמודה שעליה בנויה דירה נוספת… (להלן: המקרקעין). חלק המקרקעין שהתובעים טוענים כי רכשו את הזכויות בו מכח ירושה ובהסכמי רכישה, כולל את דירת המגורים בקומה ב' בבנין… הדירה הנוספת… וקרקע (להלן: הנכס). התובעים ביקשו להורות על רישום הבעלות בנכס על שמם. הבעלים הרשום… הוא… שהלך לעולמו (להלן: המנוח). בדירת המגורים בקומה א' של הבנין הדו קומתי מתגוררת הנתבעת, שהיתה כלתו (אשת בנו) של המנוח. אין מחלוקת כי הזכויות בדירה זו שייכות לנתבעת… המחלוקת נסבה סביב הזכויות בדירה הנוספת, שבה התגוררה אמו של התובע… (להלן: המנוחה), שהיתה בתו של המנוח, ובשטח הקרקע הפנוי……

זכויות הנתבעת במקרקעין נסמכות על הסכם המתנה שעליו חתמו המנוח והנתבעת… על פי לשונו של הסכם המתנה, הממכר שקיבלה הנתבעת הוא חלק מהדירה, נבדל מהדירה כולה, ומוגדר באופן מפורש כ'קומה א' מהדירה הנ"ל'. סעיף 2 בהסכם המתנה מוסיף וקובע כי המוכר מצהיר כי הוא הבעלים של זכות המכר 'בדירה, לרבות הממכר', ללמדך, כי הממכר מהווה רק חלק מהדירה. לשיטתה של הנתבעת, הממכר שאותו קיבלה מהמנוח כולל הן את שטח קומת הקרקע של הדירה והן את שטח החלקה, לרבות הקרקע שסביב הדירה… לטענת התובעים לעומת זאת, יש לפרש את הממכר בהסכם המתנה כמתייחס רק לדירה… סביב שאלה פרשנית זו נטושה מחלוקת הצדדים. טענות התובעים, כמו גם בסיס תביעתם לסעד, נסמכים על צוואת המנוח… מכח צוואה זו ירשה המנוחה את זכויותיה במקרקעין, ולאחר מכן הורישה אותן לתובע. מכוחה של הצוואה אף נערכו הסכמי המכר של התובעים עם יתר היורשים, ביחס לחלקים שירשו האחרונים במקרקעין. על כוחה של צוואה זו יקום ויפול דבר.

דרך המלך להוכחת זהות היורשים וזכויותיהם בירושה, היא המצאת צו ירושה או צו קיום צוואה [ע"א 297/91…] סעיף 39 לחוק הירושה… קובע את הצורך בצו קיום צוואה… אמנם, עקרון הנפילה המיידית קובע כי במות אדם עובר עזבונו ליורשיו… אולם זכות זו נשארת במהותה זכות ערטילאית. 'כל עוד לא קוימה הצוואה, אין בכוחו של היורש לממש את זכותו ולנהוג בנכסי העזבון מנהג בעלים' [שמואל שילה, פירושה לחוק הירושה…] בבע"מ 2035/13… [פורסם בנבו]…)… קבע בית המשפט העליון: 'סעיף 39 לחוק הירושה קובע תנאי דיוני על מנת לתבוע זכויות בצוואה או להיזקק לה כצוואה, והוא – מתן צו קיום צוואה. הגם שהזכויות בעזבון עוברות לזוכים מיד עם מות המוריש, צו הקיום הוא מחויב המציאות, כדי שיינתן תוקף משפטי למסמך המוצג כצוואה….. הוא מהווה אישור סופי של הצוואה, לאחר דיון בטענות בעלי הענין, כגון בדבר אי כשרות המצווה (סעיף 26 לחוק) או השפעה בלתי הוגנת שהופעלה עליו (סעיף 30 לחוק). לאחר מות המוריש, צו הקיום מצהיר על הצוואה כבת-תוקף, וכוחו יפה כלפי כל העולם (סעיפים 69 ו-71 לחוק בהתאמה)'. בשלב שלפני מתן צו קיום צוואה, לא זו בלבד שאין בכוחו של היורש לממש את זכותו בנכסי העזבון, אלא שאף אין לתבוע זכויות על פי אותה צוואה, ואין להיזקק לה כצוואה. קביעה זו של המחוקק מפורשת וממנה עולה כי כל עוד לא ניתן צו לקיום הצוואה, לא קיימת עילת תביעה מכוחה. בבע"מ 6377/11… [פורסם בנבו]…) קבע כבוד השופט ניל הנדל, ביחס לסעיף 39 בחוק הירושה, כך: 'שפתי המחוקק ברור מיללו: 'אין לתבוע'. לאמור, לתביעה שכזו אין זכות קיום, ואם הוגשה – דינה להימחק'. התובעים לא הציגו צו קיום לצוואת המנוח. התובעים גם לא הציגו צו ירושה או צו קיום צוואה של המנוחה. ירושת המנוחה אף היא חלק משרשור הזכויות, שעליו נשענים התובעים לביסוס תביעתם, וצו ירושה או קיום כאמור חיוני להוכחת יסודות עילת התביעה. בתשובה לטענות הנתבעת בהקשר זה, טענו התובעים בסיכומיהם, כי צרפו לתביעה את כל הצדדים הרלוונטיים, וכי אין לפגוע או להמעיט בתוקפה של הצוואה רק משום שלא ניתן צו לקיומה. טענה זו שגויה ביסודה… בנוסף נדחית בקשת התובעים בסיכומיהם, כי בית משפט זה יתן צו לקיום הצוואה. הדרך למתן צו קיום צוואה, כמו גם הפורום המוסמך לתתו, קבועים בחוק הירושה… בהעדר צו קיום לצוואת המנוח ובהעדר צו ירושה או צו קיום צוואה למנוחה, לא ניתן לשעות לתביעה… בהינתן שקיומו של צו קיום צוואה הוא תנאי לקיומה של עילת תביעה לכאורה, תוצאת העדרו של צו כאמור היא – העדר עילה… [ה]מהווה טעם למחיקת התביעה, וזאת בכל שלב משלבי הבירור של התביעה…"

13.8.24

פסק דין מיום 1.8.24 (פורסם ב"נבו"), במסגרת רמ"ש 19588-06-24 (מחוזי ת"א, סה"נ ש. שוחט), מבהיר כי בעוד שמניות הרשומות על שם מנוח הן חלק מנכסי עזבונו – החברה עצמה, או נכסיה, אינם בגדר נכסי העזבון (אפילו החזיק המנוח ברוב המניות בחברה):

"בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניני משפחה… מיום 9.5.24, במסגרתה נעתר ביהמ"ש קמא לבקשת המשיבה 1, מנהלת עזבון זמנית, לחתימה על פסיקתא… בשנת 2012 הלך המנוח (שלניהול עזבונו מונתה המשיבה 1) לבית עולמו, כשהוא מותיר אחריו 11 ילדים, נכדים ונינים (עליהם נמנים המבקשים והמשיבים, למעט המשיבה 1). המנוח הותיר אחריו צוואה, לה הוגשה התנגדות (או התנגדויות) ולאור מורכבות המחלוקות הרבות בין היורשים הפוטנציאליים, בירורן צפוי להימשך עוד זמן רב. עזבון המנוח כולל, בין היתר, 110 מתוך 120 מניות בחברה… המנהלת פרוייקט לבניית מאות דירות מגורים. הפרוייקט מצוי בעיצומו וכבר נמכרו עשרות דירות. 10 המניות הנוספות בחברה רשומות ע"ש בת המנוח, היא המבקשת 2. המבקשת 1, בת נוספת של המנוח, מונתה בשנת 2001 כדירקטורית בחברה בנוסף למנוח, אשר התפטר מתפקידו כשנה קודם פטירתו, ומאז נותרה דירקטורית יחידה בחברה. המבקשת 1 מנהלת את החברה עוד מתקופת חיי המנוח, והיא אף ערבה באופן אישי להתחייבויות החברה, בסכומי עתק, כלפי הבנק המלווה את הפרוייקט.

בפסיקתא שנחתמה הורה ביהמ"ש קמא כי המבקשת 1 והמבקשת 2 "בתפקידיהן בחברת… מנועות מלבצע כל פעולה בחברה ו/או במניותיה ו/או בנכסיה, ללא קבלת אישור מראש ובכתב מטעם מנהלת העזבון הזמנית, לרבות מכירת ו/או העברת ו/או שעבוד נכסים בבעלות החברה וכיוצ"ב, פעולות שיש בהן כדי לשנות את זכויות האחזקה או הניהול של החברה ונכסיה, למעט פעולות תשלום שוטפות של התחייבויות קיימות של החברה במהלך עסקים רגיל, שסכומן אינו עולה על 10,000 ₪'. הפסיקתא נחתמה על ידי ביהמ"ש קמא, בעקבות בקשה למתן פסיקתא שהגישה מנהלת העזבון הזמנית… בבקשה נטען כי הפסיקתא מוגשת בעקבות הדיון שהתקיים ביום 2.5.24, שהפרוטוקול בו נערך בהקלטה שטרם תומללה. נטען בבקשה, כי במסגרת הדיון הבהיר ביהמ"ש קמא כי המבקשות 1-2 המנהלות את החברה, אינן רשאיות לבצע כל פעולה בחברה, שאינה פעולת תשלום שוטפת, לרבות מכירת ו/או העברת נכסים, הטלת שעבודים, שינוי תקנון וכיוצ"ב. מנהלת העזבון ציינה בבקשתה, כי יתר המשיבים פנו אליה בטענה, לפיה המבקשת 1 'ממשיכה לפעול בנכסי החברה בניגוד להוראות כב' ביהמ"ש, תוך ניצול העובדה שלא קיימת החלטה בכתב בנושא זה, בהעדר פרוטוקול מודפס'. ביהמ"ש קמא חתם על הפסיקתא כפי שהתבקש, מבלי שהתבקשה או הוגשה עמדת יתר הצדדים. על החלטה זו מלינים המבקשים…..

כדי לדלות את ההנמקה שעמדה ביסוד החלטת ביהמ"ש קמא, כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקתא שנחתמה, יש לבחון את פרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 2.5.24… לאחר שעיינתי בפרוטוקול הדיון (לאחר שזה תומלל וצורף ע"י המבקשים סמוך לאחר הגשת הבר"ע) מצאתי כי ההחלטה אינה יכולה לעמוד…

ראשית… הנחת היסוד שהנחתה את ביהמ"ש קמא בהחלטתו היא כי החברה היא 'נכס מנכסי העזבון', וככזו, עם פטירת המנוח, לא היתה יכולה להיות מנוהלת אלא ברשות בית המשפט. הדברים עולים במפורש מהתבטאויות ברורות של ביהמ"ש קמא במהלך הדיון, כדוגמה 'החברה היא נכס, קוראים לה חברה, אבל החברה היא נכס מנכסי העזבון'… חרף טענות ב"כ המבקשת 1 כי מרשתו משמשת דירקטורית בחברה עוד משנת 2001, ועוד טרם פטירת המנוח ניהלה ושימשה דירקטורית יחידה בחברה, סבר ביהמ"ש קמא כי 'באשר לחברה פועלת ואין לה סמכות לפעול אז זו שאלה שלא כדין'… ו-'…היא צריכה לבקש. אי אפשר כאשר המנוח היא מנהלת חברה שהוא נכס מהעזבון. חבל. היא מנהלת חברה שהוא הנכס העיקרי של העזבון. לא יתכן שהיא תמשיך לנהל בלי לבקש רשות של בית המשפט. ממש לא'… מדובר בהנחת יסוד שגויה. לחברה אישיות משפטית נפרדת. מניותיו הרשומות של המנוח בחברה (110 מתוך 120 מניות שהונפקו) הן בגדרי נכסי העזבון, אבל החברה עצמה, או נכסיה, אינם בגדר נכסי עזבונו, גם אם מחזיק הוא ברוב הון המניות בחברה.  והדברים ברורים….. כפועל יוצא מכך, שהחברה היא אישיות משפטית עצמאית, בעלת זכויות וחובות משלה (השונות מאלו של בעל מניותיה), הרי ש'מותו של בעל מניות (אשר הינו אישיות משפטית נפרדת מהחברה), כמעט שאין לו כל השפעה על פעולות החברה ועל חובותיה וזכויותיה, והמוות כמעט שאינו גורם כל בעיות בענין העברת המניות לידי יורשיו' (ראו בש. שוחט, נ. פיינברג, י. פלומין, דיני ירושה ועזבון… להלן 'דיני ירושה ועזבון'). מכאן, שגם הנחת היסוד של ביהמ"ש קמא, לפיה עם פטירת המנוח, אביה של המבקשת 1, שהחזיק ברוב הון המניות בחברה, נדרשה המבקשת 1 לחדול מתפקידה כמנהלת וכדירקטורית יחידה בחברה, ולקבל רשות ביהמ"ש קמא לצורך המשך ניהול החברה, אינה במקומה.

אציין כי לא נעלמה מעיניי הטענה שהעלו חלק מהמשיבים בתשובותיהם לבקשת רשות הערעור, ולפיה המנוח עצמו התייחס בצוואתו לנכסי החברה, כנכסים השייכים לעזבונו. עם כל הכבוד, גם אם התייחס המנוח בצוואתו (שטרם קוימה) לנכסי החברה, חלקם או כולם, כנכסים השייכים לעזבונו, אין בכך כדי להקנות למנוח בעלות בנכס, במקום לחברה על שמה נרשם הנכס, או כדי לבטל את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ולהפוך את זכויותיה וחובותיה לזכויותיו וחובותיו. אציין שחלק מהמשיבים ציינו בתשובתם, כי לנכסי החברה שווי רב, של מאות מיליוני ₪, ולכן ברור לי רצונם לקבל הנכסים לידיהם, וחוסר הנוחות שלהם מהעובדה, שהנכסים בבעלות חברה, שמנוהלת ע"י המבקשת 1. ספק בעיני אם במקרה בו היתה החברה חברה כושלת המצויה בחובות, והמבקשת 1 כמנהלת ודירקטורית שלה היתה מבקשת כי חובות החברה ייפרעו מתוך נכסי העזבון,  נכסים בבעלות אישית של המנוח שאותם צפויים הם לרשת, היו המשיבים מתעלמים מהיות החברה אישיות משפטית נפרדת, ומתנדבים לשאת בחובותיה.

שנית, הנחת המוצא השגויה של ביהמ"ש קמא לפיה החברה היא נכס מנכסי העזבון, וככזו ניהולה טעון אישור של ביהמ"ש מעת שהמנוח שהוא בעל רוב הון המניות בה הלך לעולמו, היא שהביאה את ביהמ"ש במסגרת הדיון שהתקיים ביום 2.5.24 למסקנה, כי באופן טבעי על מנהלת העזבון הזמנית שמונתה, לנהל את החברה. במענה לנסיון של ב"כ המבקשים להבהיר, כי יש להבחין בין תפקידו של מנהל עזבון זמני, כמופקד על נכסי המנוח, שהן מניות, לבין נכסי החברה עצמה, ובין סמכות שנקבעה לבעל משרה בחברה שמאייש תפקיד זה, 'שאמורה להיות מוסדרת על פי דיני החברות על פי מסמכי החברה על פי התזכיר ועל פי התקנות'… השיב ביהמ"ש קמא 'אני אומרת שוב שיהיה ברור, כולנו מבינים שהחברה היא חלק מאד מאד נכבד של כל חלוקת העזבון. (אם) אנחנו לא נותנים למנהלת עזבון לנהל את החברה אז מה עשינו? חבל על הזמן כי אני נותנת לה'. בנסיון להניח את דעתו של ביהמ"ש קמא טענה ב"כ המבקשים, כי 'אנחנו נותנים למנהלת העזבון הזדמנות וזכות לפקח לראות שהכל נעשה כשורה'…וביהמ"ש קמא השיב 'ממש לא. חבל על הזמן… אני חייבת לומר. גבירתי אומרת כאן טענות שבאמת אי אפשר לקבל אותן… אני נורא מצטערת שאני מתבטאת ככה אבל אנחנו מינינו בגלל החברה… עכשיו אני חוזרת ואומרת החברה זה הנכס העיקרי. יש כאן החלטות שצריך להחליט. פה מנהלת העזבון נכנסת לתמונה, זה בדיוק הענין. עכשיו אם זה לא ברור, מנהלת העזבון ולא בכדי ביקשתי שמנהלת העזבון תהיה נוכחת בדיון הזה, מנהלת העזבון תבקש את כל הסמכויות ובית המשפט ייתן'… ובהמשך: '…נטענו כאן טענות שדבר ראשון צריך לעצור, אני באה ואני אומרת שוב אני אומרת כאן לפרוטוקול, לא תעשה כאן שום פעולה, מעבר, אסור היה שתעשה, מהרגע שבכלל, אסור היה בכלל שתעשה גם לפני שבית המשפט מינה כאן מנהל עזבון זמני, אבל לא יכולה להיות כאן שום פעולה, אין דבר כזה, אין חיה כזאת. אז אני אומרת שוב שגבירתי (הכוונה למנהלת העזבון הזמנית. ש' ש') צריכה לרשום הערות אזהרה אבל זה כמה שיותר מהר… ואני אומרת שוב, מעבר להערות אזהרה אנחנו חייבים כאן לנהוג בצורה, אנחנו צריכים להיות בהתאם לחוק. ואני אומרת שוב למנות מנהל עזבון אין משמעותו שמפסיקים את הפעילות של החברה, אין משמעותו שהגברת (הכוונה למבקשת 1. ש' ש') לא יכולה לחוות את דעתה ולהגיד מה נראה לה נכון או לא נכון שהיא מעורה בדברים. אבל הדברים צריכים להעשות בצורה מסודרת'… במענה לדברים ציינה מנהלת העזבון הזמנית כי היא תגיש בקשה מסודרת, וביהמ"ש קמא השיב 'היא חלק ממשרד רציני, מה שהיא תצטרך היא תקבל… בית המשפט ייתן לה כל מה שהיא צריכה היא תקבל'… אותו 'צ'ק פתוח' שנתן ביהמ"ש קמא למנהלת העזבון הזמנית בדיון, תוך הבהרה חד משמעית כי ייעתר לכל בקשה שתגיש בקשר לניהול החברה, אכן נפדה ע"י מנהלת העזבון, עת הגישה היא את הבקשה לחתימה על הפסיקתא, לה נעתר ביהמ"ש קמא (מבלי שהתבקשה או ניתנה עמדת יתר הצדדים) בהחלטה מושא הבר"ע.

להנחה של ביהמ"ש קמא, לפיה בסמכותו להסמיך מנהל עזבון זמני המופקד על נכסי המנוח (שהוא בעל רוב הון המניות בחברה) לנהל את החברה במקום בעלי המשרה בה, ולהכפיף אותם למרותו, אין בסיס בדין. 'יש להקפיד להבחין בין עניניו של מנהל עזבון זמני, כמופקד על נכסי המנוח בחברה (מניות) ולא על נכסי החברה עצמה, ובין המנוח כבעל משרה בחברה, סוגיה שאמורה להיות מוסדרת על פי דיני החברות ועל פי מסמכי החברה, תזכיר ותקנות' (דיני ירושה ועיזבון, שם בעמ' 206). אחת מן האסמכתאות להן הפניתי בספרי זה, היא לת"ע (ת"א) 103084/05 ערן פלס עו"ד, מנהל עזבון נ' ד' ע' (לא פורסם 9.5.2006). באותו מקרה בו דנתי, עת שכיהנתי בביהמ"ש לעניני משפחה, נדרשתי לבקשת מנהל עזבון זמני, למנות אותו כמנהל בחברות אותן המנוח ניהל בחייו והיה בעל מניות בהן. אותה בקשה נדחתה על-ידי בנימוקים הבאים…… הדברים הללו, אותם ציינתי לפני כשני עשורים, מקובלים עלי גם היום. הם נכונים על דרך קל חומר לעניננו, בנסיבות בהן המנוח לא כיהן בדירקטוריון, ולא ניהל את החברה בעת פטירתו. כל טרוניותיהם הרבות של המשיבים כלפי המבקשת 1 והתנהלותה בחברה מעת פטירת המנוח (וקצרה היריעה מלפרטן. מדובר בטענות רבות ומגוונות, החל משינוי התקנון שלא כדין ורכישת מנית ניהול לאחר פטירת המנוח, וכלה בטענה כי ניצלה את מעמדה בחברה לשלם כ-300,000 ₪ מתוך קופת החברה לחברת אבטחה שבניהול ידיד אישי שלה שפגשה בחדר כושר לשם הצבת מאבטחים שימנעו מאחד מאחיה לעשות שימוש במבנה בית כנסת שאינו קשור לחברה),  ככל שהיה המנוח זכאי בגינן לסעד מכוח היותו בעל מניות בחברה, תהא זכאית לכך גם מנהלת העזבון הזמנית, ככל שאכן מחזיקה היא כיום במניותיו, בהליך מתאים ובערכאה המתאימה.

שלישית, איני מקבל את טענת מנהלת העזבון הזמנית וחלק מהמשיבים בתשובותיהם, לפיה יש לראות בהחלטת ביהמ"ש קמא, כהחלטה שהקנתה למנהלת העזבון הזמנית אך סמכויות פיקוח ולא ניהול החברה. עם כל הכבוד, ההחלטה ברורה. ביהמ"ש קמא בהחלטתו מושא הבר"ע היתנה כל פעולה שיבצעו המבקשות 1-2 'בתפקידיהן בחברה', בקבלת אישור מראש ובכתב מאת מנהלת העזבון הזמנית, זאת 'למעט פעולות תשלום שוטפות של התחייבויות קיימות של החברה במהלך עסקים רגיל שסכומן אינו עולה על 10,000 ₪'. משעסקינן בחברת נדל"ן, המקיימת פרוייקט לבניית מאות דירות (ושלטענת חלק מהמשיבים שוויה של החברה מאות מליוני שקלים)… החלטה זו קובעת דה פקטו, כי מנהלת העזבון הזמנית היא שתנהל את החברה, על פיה יישק דבר, וכל החלטה של הדירקטורית ומנהלת החברה (המבקשת 1) כפופה להסכמתה ואישורה. שיקול הדעת שנותר למנהלת החברה בסיפת ההחלטה… בטל בשישים, ולא ישנה ממסקנתי זו. כאמור, ביהמ"ש קמא בדיון מיום 2.5.24 התבטא לא אחת, כי בכוונתו להקנות סמכויות ניהול למנהלת העזבון הזמנית, זאת גם מה שהתבקש במפורש, למצער על ידי חלק מהמשיבים במסגרת אותו דיון… לא נעלמה מעיני הפנית מנהלת העזבון הזמנית לדברי ביהמ"ש קמא בעמ' 7 לפרוט'. בפסקה האחרונה של אותו עמוד ביקש ביהמ"ש קמא להניח את דעתם של  ב"כ המבקשים, כי מה שמנהלת העזבון הזמנית תעשה 'זה למעשה פיקוח זה בתכלס'… וזאת משום שמנהלת העזבון הזמנית תתייעץ עם המבקשות 1-2 'לגבי הכל. יש דברים שהיא לא תקבל או כן תקבל או שתחלוק עליה והיא תגיש את הכל. הרי כל דבר היא מגישה לבית המשפט לאישור בית המשפט. אז ככה שאנחנו פרקטית אני לא רואה באמת איפה הבעיה'… הבעיה אותה לא ראה ביהמ"ש קמא לנגד עיניו, היא כי הפקעת הזכות לניהול החברה מהמבקשת 1, המנהלת והדירקטורית בה, הכפפת כל החלטה שנדרשת לשם מימוש פעילות החברה להסכמה מראש ובכתב ממנהלת העזבון הזמנית, היא הקנית הזכות לניהול החברה דה פקטו למנהלת העזבון הזמנית, גם אם האחרונה כפופה עדיין לפיקוח של ביהמ"ש קמא ותביא לפניו מחלוקות הנוגעות לניהול החברה במסגרת בקשות למתן הוראות.

רביעית, החלטת ביהמ"ש קמא שהפקיעה מהמבקשות 1-2 'בתפקידיהן בחברה' את סמכות ניהול החברה… היא בעלת השלכה ישירה על החברה. כאמור, מדובר בצו שיפוטי האוסר על מנהלת החברה והדירקטורית בה לבצע בחברה כל פעולה קטנה כגדולה (למעט כזו שמהווה פעולת תשלום שוטף, של התחייבות קודמת, במהלך העסקים הרגיל שסכומה אינו עולה על 10,000 ₪) ללא הסכמה מראש ממנהלת העזבון, לה ניתנה 'זכות וטו' בענין. החברה, שאינה יכולה לפעול באמצעות נושאי המשרה בה, היא הנפגעת הישירה מההחלטה. החברה אינה צד להליך המשפטי המתנהל בביהמ"ש קמא. היא לא התגוננה ולא נטלה כל חלק בהליך, משבקשת הצטרפות להליך שהוגשה מטעמה… נדחתה על ידי ביהמ"ש קמא… מנהלת העזבון הזמנית, כמו גם חלק מהמשיבים בתשובותיהם, סבורים כי משנדחתה בקשת החברה להצטרפות להליך… ולא הוגשה עליה בר"ע, יש לדחות את הטענות בדבר מעמדה העצמאי של החברה, והמשמעות לכך שקולה לא נשמע טרם מתן ההחלטה. איני מקבל את הטענה. כל עוד החברה היא בעלת אישיות משפטית נפרדת מהמבקשת 1, כל עוד נכסי החברה הם נכסיה ולא נכסי העזבון – לא היה כל מקום לתת החלטה, שמשפיעה עליה באופן ישיר, בלי לקבל את עמדתה… בדחית הבקשה להצטרפות החברה להליך אין משום מתן היתר לתת החלטות מאוחרות, שיש בכוחן כדי לפגוע בה. ההיפך הוא הנכון, דווקא משום שהחברה, כצד ג', לא צורפה להליך וקולה לא נשמע באופן עצמאי (גם אם ניתן להניח שעמדתה תהא כעמדת המבקשת 1) על ביהמ"ש קמא היה להיזהר שבעתיים במתן כל החלטה מאוחרת, שיש לה פוטנציאל להשפיע עליה באופן כה מהותי…

לאור כל האמור לעיל, החלטת ביהמ"ש קמא מיום 9.5.24 מבוטלת. הואיל והמבקשים הסכימו במסגרת הדיון שהתקיים ביום 2.5.24, לתת למנהלת העזבון 'הזדמנות וזכות לפקח לראות שהכל נעשה כשורה'… וגם בבקשת רשות הערעור שלפני טענו, כי 'בעניננו ניתן היה (ועדיין) להשיג את המטרה של שמירת נכסי העזבון באמצעות מינוי משקיף…' כמו גם בבקשתם מהיום (להגשת תגובה לתשובה) חזרו וטענו כי אינם מתנגדים ולא התנגדו למתן סמכויות פיקוח למנהלת העזבון הזמנית… אני מורה כי חרף ביטול ההחלטה, ולאור הסכמת המבקשים, מנהלת העזבון הזמנית תשמש משקיף בדירקטוריון החברה, וכן כי חלף האיסור על ביצוע הפעולות שהוטל על המבקשות 1-2 במסגרת תפקידיהן בחברה, ללא אישור מראש ובכתב מטעם מנהלת העזבון הזמנית, כמפורט בהחלטה, יבוא יידוע של מנהלת העזבון הזמנית מראש ובכתב בדבר אותן פעולות…"

17.12.24

פסק דין מיום 27.11.24 (פורסם ב"נבו"), שניתן על ידי השופט נ' שילה, במסגרת רמ"ש 32059-10-24 – מהווה "המשך" של פסק הדין ברמ"ש 19588-06-24, נשוא התוספת מיום 13.8.24 לעיל; ולפיכך, אתייחס גם לפסק הדין ברמ"ש 32059-10-24 במסגרת תוספת לסקירה זאת…

"לפני בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניני משפחה מיום 25.9.24… במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה, מנהלת העזבון הזמנית, לחתימה על פסיקתא, המורה לשתי חברות למסור למנהלת העזבון הזמנית, הסכמים ומסמכים שונים בנוגע לחברת ש' בע"מ… [המנוח] הלך לבית עולמו בשנת 2012 והותיר אחריו 11 ילדים. המבקשים הם חלק מילדיו ונכדיו של המנוח. המשיבים הינם שאר ילדיו של המנוח וחלק מנכדיו. ביום 11.4.24 ניתן צו למינוי המשיבה … למנהלת עזבון זמנית של נכסי המנוח… טרם ניתן צו ירושה או צו קיום צוואה אחר המנוח. עזבון המנוח כולל בין היתר 110 מניות מתוך 120 מניות ב… (להלן: החברה). 10 המניות הנוספות של החברה הן בבעלות המבקשת 2, שהיא אחת מבנותיו של המנוח. החברה מנהלת פרויקט בשם… ביום 14.8.24 נרשמו מניות המנוח בחברה, על שמה של מנהלת העזבון. לטענת המבקשים, החלק בפרוייקט, עליו נבנה הדיור המוגן, מצוי בימים אלו בתהליך לקבלת מימון, 'לאחר שהסכם קודם שנחתם בין החברה לחברות א' וי' בוטל על ידם לאחרונה'. המבקשת 1 (להלן: המבקשת) היא מנהלת החברה, והיא ניהלה את החברה עוד בחיי המנוח. המבקשת מונתה לדירקטורית בחברה עוד בשנת 2001, וכיהנה בתפקיד יחד עם המנוח, עד שזה התפטר מתפקידו כשנה לפני פטירתו, והמבקשת נותרה דירקטורית יחידה ומנהלת החברה. לבקשת המשיבה, ביום 9.5.24 חתם ביהמ"ש קמא על פסיקתא, הקובעת שהמבקשות 1-2 מנועות מלבצע 'כל פעולה בחברה ו/או במניותיה ו/או בנכסיה ללא קבלת אישור מראש ובכתב מטעם מנהלת העזבון הזמנית… למעט פעולות תשלום שוטפות בגין התחיבויות קיימות של החברה במהלך העסקים הרגיל, שסכומן אינו עולה על 10,000 ₪' (להלן: הפסיקתא הראשונה). המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור על הפסיקתא הראשונה (רמ"ש 19588-06-24 [נבו], וביום 1.8.24 ניתן פסק דינו של כב' סג"נ השופט שוחט (להלן: פס"ד ברמ"ש), במסגרתו בוטלה הפסיקתא הראשונה וניתנו הוראות אחרות במקומה. בין היתר נקבע בפס"ד ברמ"ש כי 'אני מורה כי חרף ביטול ההחלטה ולאור הסכמת המבקשים, מנהלת העזבון הזמנית תשמש משקיף בדירקטוריון החברה, וכן כי חלף האיסור על ביצוע הפעולות שהוטל על המבקשות 1-2 במסגרת תפקידיהן בחברה, ללא אישור מראש ובכתב מטעם מנהלת העזבון הזמנית, כמפורט בהחלטה, יבוא יידוע של מנהלת העזבון הזמנית מראש ובכתב בדבר אותן פעולות'…

ביום 4.8.24 הגישה מנהלת העזבון הזמנית בקשה לחתימה על פסיקתא נוספת, שתורה ל: 'חברת א' בע"מ… ו/או י' בע"מ… (להלן יחד: הגוף המממן) למסור למנהלת העזבון כל הסכם מתן אשראי שנחתם בין הגוף המממן ובין החברה, על כל נספחיהם, וכן כל מסמך אחר שענינו הסכם אשראי כנ"ל, ובכלל זה: שמאויות, דו"ח אפס, הסכמי קבלנים, מפקחים ויועצים, תכתובות, הסכמי מכירה וכו', על כל נספחיהם' (להלן: הפסיקתא הנוספת). לאחר קבלת תגובת המשיבים ותשובת מנהלת העזבון, ביום 25.9.24 קיבל ביהמ"ש קמא את הבקשה לחתימה על הפסיקתא הנוספת (להלן: ההחלטה). המערערים לא השלימו עם ההחלטה והגישו את בקשת רשות הערעור שלפני. בתגובתה לבקשה ציינה המשיבה, שההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור היא מעשה עשוי, שכן המסמכים מטעם א' כבר נשלחו למנהלת העזבון. בהמשך לכך הוריתי למבקשים, להודיע האם למרות הטענה שהבקשה תיאורטית, הם עדיין עומדים על בקשתם, או שניתן למוחקה. המבקשים הודיעו שהם עומדים על בירור הבקשה, מאחר שמדובר בנושא מהותי, שיש לו השלכות ברורות על המשך ההתנהלות בתיק. משכך, ניתנת החלטה בבקשה.

תמצית ההחלטה: בפס"ד ברמ"ש נקבע שבמסגרת שמירת נכסי העזבון, זכותה של מנהלת העזבון לפקח על החברה, כדי לוודא שפעולותיה נעשות כשורה. על מנת לפקח על פעולות החברה, ולאור הטענות שהעלו יורשי המנוח כנגד המבקשת, חובה שיהיו בידי מנהלת העזבון כל המסמכים הרלוונטיים, כדי שתוכל למלא תפקידה כראוי, אחרת מרוקן תפקידה מכל תוכן. מנהלת העזבון ציינה, שפנתה לחברה בבקשה לקבלת המסמכים, קיבלה רק חלק מהם, וב"כ החברה הפנה אותה לחברת א' ולחברת י', אשר נתנו את הסכמתן למסור את המסמכים שהתבקשו על ידי מנהלת העזבון, בכפוף לקבלת פסיקתא מביהמ"ש…. סירוב המבקשת למסור את המסמכים, בטענה שהם כוללים נתונים כספיים, מסחריים ועסקיים רגישים וחסויים, המצויים בליבת פעילות החברה, מלמד על חשיבות המסמכים המבוקשים, וההתנגדות לוקה בחוסר תום לב, וכל מטרתה למנוע ממנהלת העזבון, שהינה בעלת 110 מתוך 120 מניות החברה, למלא את תפקידה ולפקח על פעולות החברה. לכן, נחתמה הפסיקתא הנוספת".

לאחר סקירת טענות הצדדים, נפסק, בין היתר: "…אני מחליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור… ולקבל את הערעור בעיקרו, כך שהחלטת בית המשפט קמא מיום 25.9.24 תבוטל, וכך גם הפסיקתא שנחתמה בעקבותיה, וזאת ככל שהמסמכים טרם נמסרו… ביהמ"ש קמא ביסס את החלטתו, בין היתר, על הקביעה שעל מנת שמנהלת העזבון תוכל 'לפקח על פעולות החברה לצורך שמירת נכסי העזבון, חובה שיהיו בידי מנהלת העזבון כל המסמכים הרלוונטיים" למילוי תפקידה. אולם, לא הובהר בשום שלב מה בדיוק הרלוונטיות של המסמכים המבוקשים, ומה החשיבות שלהם לצורך שמירת נכסי העזבון. מנהלת העזבון בבקשתה, ובעקבות כך גם ביהמ"ש קמא בהחלטתו, לא פירטו מדוע הסכמי מתן האשראי בין א' וי' לבין החברה, וכן יתר המסמכים שפורטו בפסיקתא, רלוונטיים למילוי תפקיד מנהלת העזבון כמשקיפה. זאת, במיוחד כשנטען ע"י המבקשים, שממילא ההסכמים עם א' וי' בוטלו על ידם. ביהמ"ש קמא לא היה רשאי לתת צו גורף ורחב כפי שניתן, ללא שנטען והוסבר, מדוע המסמכים המבוקשים רלוונטיים לצורך מילוי התפקיד. ביהמ"ש קמא לא ערך בחינה של רלוונטיות המסמכים המבוקשים, ואף מנהלת העזבון לא פירטה את הרלוונטיות שלהם, ומדוע יש בחשיפתם והגשתם כדי לשמור על אינטרס החברה. מנהלת העיזבון ציינה בתשובתה לתגובה בבית המשפט קמא, שאם במסגרת ה'יידוע' יעלו אצלה תהיות או שאלות – יש לה את מלוא הסמכויות לדרוש הבהרות, השלמות וגם מסמכים. אולם, מנהלת העזבון לא הסבירה, אילו תהיות או שאלות מצדיקות את עצם המצאת המסמכים, אילו מסמכים ספציפיים מבוקשים, ומה הרלוונטיות של כל מסמך ומסמך מבוקש, לתהיות או לשאלות שעלו על ידה. הטענה שעלו טענות רבות כנגד המבקשת, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק את מתן הפסיקתא, ויש צורך להסביר, מדוע המסמכים הספציפיים יתרמו לבירור הטענות והתמיהות שהתגלו. לאחר שהמבקשת בהתנגדותה לבקשה, טענה שהמסמכים המבוקשים הם מסמכים הכוללים, בין היתר, נתונים כספיים, מסחריים ועסקיים רגישים וחסויים, הקשורים לצדדים שלישיים, ומהווים את 'לב לבה' של החברה, ולאחר שהתיחסותה של מנהלת העזבון לטענה זו בתשובתה לא הייתה מספקת, והיא רק ציינה ש'מדובר באותם משיבים שלא הגישו בר"ע על ההחלטה שלא לצרף את החברה להליך…' ואף טענה שהחברה עצמה כבר העבירה חלק מהמסמכים, היה על ביהמ"ש קמא לערוך איזון, בין טענות המבקשת, בדבר סודיות המידע המבוקש ורגישותו, לבין חשיבות המידע לצורך ניהול ושמירת נכסי העזבון. חשיבות בירור הרלוונטיות של המסמכים שמנהלת העזבון ביקשה לקבל לידיה, עולה במיוחד עת מדובר בצו שמופנה כלפי צדדים שלישיים שכלל אינם צד להליך, ועמדתם ביחס לבקשה כלל לא הושמעה. הצו שניתן בהחלטה ובפסיקתא, מורה לצדדים שלישיים להעביר מסמכים הנוגעים ליחסים עסקיים עם צד שלישי נוסף, החברה. כלומר, אף אחד מהצדדים המושפעים באופן ישיר מההחלטה ומהפסיקתא, לא נתן את עמדתו לבקשה. כפי שקבע כב' השופט שוחט בפס"ד ברמ"ש: 'בדחית הבקשה להצטרפות החברה… אין משום מתן היתר לתת החלטות מאוחרות שיש בכוחן כדי לפגוע בה. ההיפך הוא הנכון, דווקא משום שהחברה, כצד ג', לא צורפה להליך וקולה לא נשמע באופן עצמאי (גם אם ניתן להניח שעמדתה תהא כעמדת המבקשת 1), על ביהמ"ש קמא היה להיזהר שבעתיים במתן כל החלטה מאוחרת, שיש לה פוטנציאל להשפיע עליה באופן כה מהותי…' בכל הכבוד, הנימוק לפיו מנהלת העזבון הוכיחה שפנתה לב"כ החברה, שהפנה אותה לנציגי א' וי', 'ואלה נתנו הסכמתם להמציא את המבוקש ובלבד שתומצא להם פסיקתא', אינה יכולה להוות תחליף לקבלת עמדת החברה בנוגע למסמכים המבוקשים במסגרת הבקשה. שהרי כלל לא ברור לגבי איזה מסמכים 'אלה נתנו הסכמתם'. היה צריך לקבל את עמדת נציג החברה. העובדה שהמבקשת משמשת נושאת משרה בחברה, אינה פוטרת את בית המשפט מלקבל את עמדת החברה עצמה, באמצעות נציגיה המוסמכים.

מנהלת העזבון טענה בתשובתה לבקשה דנן, שלמעשה היא כבר קיבלה את המסמכים מי' וא', לאחר שנחתמה הפסיקתא הנוספת, ומדובר במעשה עשוי. גם המשיבים 4-11 טענו שהמסמכים כבר נמסרו ולכן הבקשה תיאורטית. ברם, המבקשים עמדו על מתן החלטה בבקשה דנן, על מנת שלפחות מכאן ולהבא, יובהר שיש צורך בקיום בירור עובדתי אודות מסמכים שיתבקשו, ויהיה צורך בקבלת עמדת החברה. לפיכך, ניתנת החלטה דנן, שאף אם היא תחול בפועל בעיקר מכאן ולהבא, היא תשמש כהחלטה מנחה ביחס לבקשות עתידיות. המשיבים 4-11 טוענים, שלאור העובדה שהמבקשת שינתה שלא כדין את תקנון החברה, בפועל אין מי שיכול כיום לתת את עמדת החברה, וכי החברה 'אילמת', ואין לה נציג שהוסמך כדין. מדובר בטענה נכבדה, המצריכה בירור מעמיק, ועל ביהמ"ש להידרש לה, על מנת שככל שתידרש תגובת החברה, היא תימסר בידי מי שמוסמך כדין למסור את עמדת החברה… סיכומו של דבר: הבקשה מתקבלת בעיקרה וההחלטה מבוטלת, ככל שטרם נמסרו כל המסמכים. ככל שמנהלת העזבון מעונינת לקבל מסמכים נוספים, אזי הבקשה למתן פסיקתא תושב להכרעת בית המשפט קמא, וזאת לאחר שמנהלת העזבון תפרט את הרלוונטיות של כל מסמך ומסמך שהיא מבקשת לקבל לצורך תפקידה כמשקיפה, ולאחר שתתקבל אף עמדת החברה, שאינה צד להליך…"

***

הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.