פרשנות חוזים – "פירוש חוזה כנגד המנסח"

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

החוקים העיקריים המסדירים את תחום דיני החוזים, הינם חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "החוק"), אשר מסדיר, בין היתר, סוגיות שענינן כריתת חוזה וביטול חוזה עקב פגמים בכריתתו, צורה ותוכן של חוזה, וכו'; וחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, אשר עוסק בתוצאות (ובסעדים) עקב הפרת חוזה. לצדם ישנם חוקים "ספציפיים" (כגון, חוק החוזים האחידים, חוק חוזה קבלנות, חוק חוזה הביטוח, ועוד), והוראות שפזורות בחוקים נוספים.

לעתים מתעוררת מחלוקת בדבר משמעות הוראות מסוימות בחוזה, כלומר, מהי הפרשנות הנכונה של אותן הוראות? סעיף 25 לחוק החוזים (שכותרתו "פירוש של חוזה"), הינו הסעיף העיקרי שנועד להסדיר סוגיה זו. בסעיף 25 לחוק המקורי היו 4 סעיפי משנה, וכיום יש בו 5 סעיפי משנה – סעיף 25(ב1) לחוק (שנוסף בשנת 2011) הינו הרלוונטי לסקירה זו. יתר סעיפי המשנה (אשר בחלקם נותרו ללא שינוי משנת 1973, ובחלקם חלו מאז שינויים מסוימים), יידונו בסקירות עתידיות. אך תחילה נתייחס לסעיף 25(א) לחוק:

נוסחו המקורי של סעיף 25(א) לחוק היה "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות"; בשנת 2011 תוקן נוסח סעיף 25(א), שכיום קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות הענין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו" (בהקשר זה, יצוין בתמצית כי התיקון נעשה על רקע הבקורת על פסק הדין בע"א 4628/93 – "הלכת אפרופים" – במסגרתו נקבע כי גם מקום בו החוזה פשוט וברור, על פניו עדיין מוטלת על בית המשפט החובה לבחון את אומד דעתם של הצדדים, ובמידת הצורך, בהתאם לנסיבות, ליתן לאומד דעתם עדיפות על פני לשון החוזה).

לסעיף 25(א) לחוק מוקנית "עדיפות"; כלומר, אם "אומד דעתם" של הצדדים להסכם "משתמע מתוך החוזה" – ובעקבות התיקון משנת 2011, במיוחד כאשר הוא "משתמע במפורש מלשון החוזה" – לא נזדקק בדרך כלל להוראותיהם של יתר סעיפי המשנה של סעיף 25. הכלל הבסיסי הינו כי "תוכנו של חוזה יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים" (סעיף 24 לחוק), וזאת בכפוף להוראות ספציפיות – המצויות הן בחוקים אחרים, והן בחוק עצמו (למשל, לפי סעיף 30 לחוק, "חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל"), ובהתאם, יש לשאוף לכך שיינתן תוקף לכוונתם (ולהסכמותיהם) של הצדדים לחוזה – ככל שניתן "לאתרן" – מבלי שבית המשפט "יכתוב עבורם חוזה חדש".

אחד הכללים הפרשניים, שנוצרו בפסיקה, מוכר בשם "פרשנות חוזה כנגד המנסח". בהמשך נראה כי כלל זה אומץ על ידי המחוקק – ובא לידי ביטוי בסעיף 25(ב1) לחוק. גם במקרה זה, אין על פי רוב צורך לעשות שימוש בכלל של "פרשנות חוזה כנגד המנסח", אלא במקרים חריגים, כלומר, כאשר מדובר בהוראה חוזית שאינה ברורה, בהוראה חוזית שניתן לפרשה בדרכים שונות, וכדומה. וכך באו למשל הדברים לביטוי בפסק הדין בע"א 891/75 – שניתן לפני הוספת סעיף 25(ב1) לחוק: "בענין שלפנינו אין אני רואה צורך להחיל את כלל הפרשנות נגד מנסח החוזה: כפי שאני קורא סעיף זה [בהסכם שנדון בפסק הדין – ד.ר.] ניתן לפרשו פשוטו כמשמעו, ואין הוא לוקה בחוסר בהירות". כיום הדברים נכונים שבעתיים, לאור תיקון סעיף 25(א) עצמו. אך המציאות מלמדת, כי גם כיום, מתעוררים לא אחת קשיים ב"ישום" סעיף 25(א) לחוק, ובלית ברירה, נדרשים בתי המשפט להעזר בכללי פרשנות חוזים, ובהם הכלל של "פרשנות חוזה כנגד [או 'לרעת'] המנסח" – לפיו, מקום בו הוראה חוזית ניתנת לפירושים שונים, יש לפרשה "כנגד המנסח" (או כנגד ה"אינטרס" שלו).

למשל, בע"א 732/72 נדונה השאלה, אם חלה על מבוטח הוראה בפוליסת ביטוח נגד תאונות אישיות – באותו מקרה, השיב בית המשפט בחיוב על השאלה, האם הביטוי In Travelling כולל פעולה של מילוי דלק ברכב. נפסק כי בבוא בית המשפט להחליט מהו הפירוש הנכון שיש לתת למסמך המתפרש לכאן ולכאן, עליו לאמץ את הפירוש ההגיוני, המתקבל על דעתו של כל אדם סביר; וכי על פרשנות חוזי ביטוח חלים כללי הפרשנות הרגילים (בכפוף לכך שאין לביטוי הטעון פרשנות, משמעות ספציפית לאותו ענין, או שהקשר הדברים מחייב פרשנות מיוחדת) – ואם נותר ספק בקשר לפרשנות הנכונה, יש לפרש את הביטוי כנגד המנסח. אגב, שימוש בַכְּלל של "פרשנות חוזה כנגד המנסח" שכיח יחסית בפסיקה שעוסקת בחוזי ביטוח… ברע"א 3577/93, צוין כי כלל פרשני זה קנה לעצמו אחיזה איתנה בפרשנות חוזי ביטוח. בנסיבות בהן טקסט מסוים נתון לשני פירושים סבירים, יועדף הפירוש הפועל לרעת האינטרס של המנסח. ההגיון טמון בשליטת המנסח על תוכן הטקסט: יש להניח כי המנסח טרח להבטיח את זכויותיו בעת הניסוח – וביחוד כשמדובר בגורם בעל כח והשפעה, דוגמת חברת ביטוח, הניצבת מול האזרח, היחיד, הנזקק לשירותיה. אם המנסח, שדאג לעניניו, יצר נוסח בעל משמעויות שונות, אין הוא יכול לבחור לעצמו דווקא את החלופה הנוחה לו ביותר – נהפוך הוא, יועדף פירוש אפשרי, המבטא הגנה טובה יותר על האינטרס של המבוטח.

הכלל של "פרשנות חוזה כנגד המנסח" מזוהה לעתים – בטעות – עם טענות לגבי זהותם של הצד ה"חזק" והצד ה"חלש", וכפי שהובהר בהקשר זה בע"א 891/75 הנ"ל: "…לענין תחולת כלל הפרשנות נגד המנסח, אין נפקא מינה אם 'חזק' הוא אם לאו, או אם הצד השני 'חלש' הוא לעומתו אם לאו. כשהניסוח לוקה בחוסר בהירות, אומרים לו למנסח, אילו התכוונת לנוסח שאתה טוען לו עתה, למה לא ניסחת אותו אז?" כלומר, ניתן להניח כי הצד ש"שלט" למעשה על ניסוח החוזה, יכול היה למנוע את אי-הבהירות, ומשלא עשה זאת, אין לו אלא לבוא בטענות לעצמו. עם זאת, יש להניח כי לא אחת אמנם תהיה "קורלציה" בין זהות הצד ה"חזק" לבין זהות ה"מנסח"… והדבר אף בא לביטוי בסעיף 25(ב1) שנוסף לחוק (ויידון בהמשך).

מובן, כי יכולה להתעורר מחלוקת בשאלה, האם יש לייחס למי מן הצדדים את ניסוח החוזה? בת.א. מחוזי תל אביב 10787-04-16, למשל, נקבע כי "הצדדים אינם חולקים על כך כי הביטוי 'ירכוש עבור עצמו בלבד'… הוסף לבקשת בא כוחה של דוראן… כלומר דוראן היא שניסחה לראשונה את הסכמת הצדדים… לענין זה טוענת דוראן כי אין להפעיל את הכלל בדבר פרשנות לרעת המנסח בעניננו, שעה שכלל זה יחול רק כאשר כפות המאזנים מאוינות, וכן שעה שמדובר בהסכם שנוסח במשותף על ידי הצדדים, כאשר כולם היו מיוצגים על ידי עורכי דין, וכאשר ההסכם אף נבחן ותוקן על ידי בית המשפט… סבורתני כי יש ליתן משקל לעובדה כי לא הוספו תניות נוספות לחוזי המכר… לו היתה דוראן חפצה בהטלת מגבלות כאמור היה באפשרותה לבקש להוסיף תניה זו מפורשות בחוזי המכר (ככל שהיתה לכך הסכמה מטעם יתר הצדדים). משלא עשתה כן, ונוכח הכלל האמור בדבר פרשנות כנגד המנסח, סבורתני כי לא ניתן לקבל את פרשנותה של דוראן…"

חוזה יכול להתפרש כנגד המנסח גם כאשר הוא "שותק" בענין מסוים. בע"א 409/76 נדון חוזה, אשר הפנה (כמקובל) למסמך "חיצוני" (באותו מקרה, לתנאים מסוימים בחוזה "מדף" ממשלתי 3402), ובכך לא נמצא פסול; אולם נתגלעה מחלוקת לגבי מהותם של התנאים, שנכללו בחוזה על דרך האיזכור וההפניה. נפסק כי "מי שמבקש ליצור חיובים על פי חוזה, חייב להקפיד על עריכה נאותה של המסמכים, שיהיה בה כדי להבהיר מהותם של החיובים וזהותם, לתת לצד השני אפשרות לדעת אותם מראש ולחסוך את אי-הבהירויות והמחלוקות שתתגלענה בעקבותיהן". במקרה שנדון בע"א 191/85, זכו המשיבות במכרז לחכירה ולפיתוח של מגרש, ובית המשפט המחוזי קיבל את טענתן, כי התמורה ששילמו כללה גם הוצאות פיתוח. בערעור נטען, בין היתר, כי לפי מסמך הנחיות שהוציא משרד הבינוי והשיכון, צריכות המשיבות לשאת בהוצאות סלילת דרך. ראשית, נפסק כי מסמך ההנחיות כלל לא נכלל ולא אוזכר בחוזה. הנטל להוכיח שהמשיבות ידעו על קיום ההנחיות או שנוצר נוהל ידוע על פיהן, שהמשיבות אמורות היו לדעת עליו, רובץ לפתחן של המערערות (אשר לא זו בלבד שלא עמדו בנטל, אלא אף הוכח פוזיטיבית, שתוכנו של המסמך לא הובא בפועל לידיעת המשיבות), ודי היה בכך כדי שלא להכיר במסמך כחלק מן המוסכם בין הצדדים. בנוסף, שב בית המשפט העליון על הכלל, כי מקום שקיים ספק בפרשנותו של חוזה, מפרשים אותו נגד מנסחו – וכי כלל זה חל ביתר שאת, כאשר המנסחת היא רשות שלטונית, וכאשר מדובר בחוזה אחיד.

החלת הכלל של "פרשנות חוזה כנגד המנסח" ביתר שאת על רשות שלטונית, נזכרה גם בד"נ 28/76. בקשתו של העותר להצטרף ל"מפעל החסכון לבנין" של משרד השיכון, אושרה. בחוזה נכתב כי העותר "זכאי" לקבל הלוואה למימון חלקי של תמורת הדירה "בסכום אשר לא יעלה על 40% מערך הדירה הנרכשת", והוא סבר לתומו כי הלוואה בשיעור זה – אם כי לא למעלה ממנו – מובטחת לו. כשקיבל לימים את הדירה וביקש הלוואה בסכום של 40% מערכה, נאמר לו כי המשרד הוא הקובע את סכום ההלוואה, וכי הוא יקבל הלוואה בסכום נמוך יותר. בית המשפט המחוזי קיבל את טענות העותר, אולם הערעור לבית המשפט המשפט העליון (ע"א 891/75 הנ"ל) התקבל ברוב דעות, והתקבל הפירוש שהציע משרד השיכון, לפיו שיעור ההלוואה המקסימלי הינו 40%, אך יכול להיות נמוך מכך (לעיל הובא ציטוט מדבריו של השופט חיים כהן – שהיה בדעת המיעוט – שסבר כי "בענין שלפנינו אין אני רואה צורך להחיל את כלל הפרשנות נגד מנסח החוזה…") לבקשת העותר ניתנה רשות לדיון נוסף – שהתמקד בפרשנות המלים "לא יעלה על 40% מערך הדירה הנרכשת", והפעם אומצה פה אחד דעת המיעוט בע"א 891/75. לאחר שהשופט ויתקון שב על "מושכלות היסוד" בפרשנות חוזה (תחילה יש לנסות לפרש את הביטוי כפשוטו; ניבים וצרופי לשון המשתמעים לכאן ולכאן חייבים להתפרש מתוך הקשר הדברים; יש להתחשב בנסיבות הסובבות את כריתת החוזה, בתכליתו וגם באפשרויות הקיימות לביצועו; מקום שתניה ניתנת לשני פירושים, יש להעדיף את הפירוש המתחשב בנסיבות ומתיישב עם ציפיותיהם הסבירות של הנושאים-והנותנים – נזכיר כי מאז 2011 הוסט עיקר המשקל אל לשון החוזה) – הוא חתם את הכרעתו כך: "מכל מקום, תניה בחוזה ששופטים חלוקים על פירושה, ודאי אין לומר עליה שהיא מלאכת מחשבת של נסחות, והשאלה היא, מי יסבול מחוסר בהירותה. אמנם, העותר עצמו הוא עורך דין, אך יש אלפים ורבבות – וביניהם פשוטי עם – שמחתימים אותם על תניה כזו והם מאמינים בתמימותם שהיא מבטיחה להם מימון של 40% מערך הדירה. הנאכזב את ציפייתם? הרבה דובר לפנינו על חוסר שוויון מעמדם של שני הצדדים שלפנינו במשאם ומתנם שביניהם, ועל הכלל שהפירוש צריך לנטות נגד הצד שהכין את החוזה. לדידי די בשיקול אחד. זכותו ואף חובתו של משרד ממשלתי היא להבטיח לעצמו את היעוץ המשפטי הטוב ביותר, שניתן להשיג, וכשרואה אני ניסוח מרושל המשמיט מהתניה מילים כגון '…שיקבע המשרד בכל מקרה ואשר…' וכו' ומשאיר על ידי כך מקום לספק ולויכוח, מעדיף אני את הפירוש הנוח לצד השני…"

בשנת 2011 תוקן, כאמור, סעיף 25 לחוק. לצד תיקון סעיף 25(א), גם התווסף סעיף 25(ב1), שקובע: "חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו". סעיף 25(ב1) לחוק עיגן בחוק את הכלל יציר הפסיקה, של "פרשנות חוזה כנגד המנסח". יצוין כי נוסח סעיף 25(ב1) לחוק זהה לנוסח סעיף 122(ד) ל"הצעת חוק דיני ממונות" משנת 2011 ("הקודקס האזרחי"). בדברי ההסבר להצעת החוק הנ"ל נכתב: "ההוראה החדשה המוצעת מעגנת את הכלל בדבר פירוש כנגד המנסח, אשר הוכר בספרות המשפטית ובפסיקה בעיקר בהקשר של חוזים אחידים וחוזי ביטוח. הכלל הופעל במקרים שבהם התעורר ספק בנוגע למשמעותן המילולית של המילים שבהן השתמש מנסח החוזה, והתעוררה השאלה על מי ראוי להטיל את הסיכון באשר לאי-בהירות המופיעה בחוזה. המבחן המוצע הוא מי בעל העדיפות בעיצוב תנאיו של החוזה ועליו יוטל הסיכון. על פי הוראת הסעיף הקטן המוצע, פירוש כנגד הצד שניסוח תנאי החוזה היה בשליטתו, עדיף על פני פירוש לטובתו. המבחן הוא מבחן מהותי – מבחן כוחם היחסי של הצדדים לחוזה, ולא מבחן טכני המסתפק בבחינה מיהו מנסח המסמך. יש לציין, כי כלל זה יחול רק במקרה שבו ניתן לפרש את החוזה בפירושים שונים. לעומת זאת, לא יופעל כלל זה כאשר החוזה מנוסח בבהירות ובאורח חד-משמעי".

ברע"א 6605/15 ('שמש נ' ספייס') נדונה שאלת פרשנותו הנכונה של סעיף 5א לחוק המכר (דירות), התשל"ג-1973. נקבע, בין היתר: "ניתן להוסיף, כי פרשנותו של סעיף… לחוזה המכר כתנית פטור מתחייבת אף מן הכלל בדבר פרשנותו של חוזה כנגד המנסח. כלל ותיק זה אומץ לאחרונה בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים (חלק כללי)… הקובע כי ׳חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו׳. בהתאם לכלל זה כבר נקבע, בין היתר, כי בפרשנות של תניה בחוזה 'נכון להעדיף את הפירוש שאין בו כדי לבטא ויתור גורף על זכויות מצד אלה שלא ניסחוהו. זאת, כמובן, כאשר הכתוב סובל יותר מאשר פירוש סביר אחד'… ברי כי אימוץ פרשנותה של המשיבה כמוה כהסכמה לכך שהמבקשים ויתרו על זכותם לפיצויים הקבועים בחוק, ופרשנות זו היא העדיפה פחות…"

עדכונים ותוספות

29.7.21

כאמור בסקירה לעיל, ישנם כללים פרשניים שונים (שמקורם בחוק או בפסיקה) שנועדו למקרים בהם נדרשת פרשנות של הוראות חוזיות – אך ה"בכורה" מוקנית ללשון החוזה; וכפי שנלמד מפסק דין שניתן ביום 11.7.21 בה"פ (שלום הרצליה) 64975-09-16 (שבנוסף קשור במידה מסוימת גם לנושא הסקירה לעיל…) –

"לפני מחלוקת פרשנית הנוגעת להסכם אשר נכרת בין מנהלי הגוש הגדול למדינה… המנהלים מונו על ידי בית משפט במסגרת ההליך דנא, תביעה לפירוק שיתוף של המקרקעין. ברבות השנים, לפני למעלה מעשור, ומטבע הדברים, הוחלפו המנהלים הקודמים במנהלים הנוכחיים. על פי הסכם מיום 1.11.80 בין המנהלים למדינת ישראל, שאושר בהליך זה, הועברה הבעלות במקרקעין מבעליהם, בנאמנות, למדינת ישראל… ביום 18.9.07 נכרתה תוספת להסכם האמור, שבמסגרתה הוסכם, בין היתר, על המשך הרישום בנאמנות. אף הסכם זה אושר על ידי בית המשפט בשנת 2008… על פי סעיף 5.1 להסכם 2008, המדינה אמורה לקבל מחצית מזכויות הבעלים הפרטיים במקרקעין… בין המנהלים והמדינה ניטשה מחלוקת כיצד יש לפרש את סעיף 5.1 להסכם 2008. הסעיף קובע כך: 'מוסכם בזה כי זכויות הבניה בחלקה או הזכויות שינבעו מהחלקה כתוצאה מתכנית איחוד וחלוקה לגבי השטח המלא של החלקה, למעט קרקעות המדינה כהגדרתן להלן,  תחולקנה בין הצדדים בחלקים שווים ביניהם 50% לכל צד'. לשיטת המנהלים, המדינה זכאית ל-50% מזכויות הבעלים הפרטיים במקרקעין, רק ביחס לזכויות בתכנית תא/4444, החלה על חלק הארי של המקרקעין… לשיטת המדינה, חל סעיף 5.1 הנ"ל על כלל זכויות הבעלים הפרטיים במקרקעין, לרבות הזכויות במקרקעין המצויות בתחומי תכנית תא/3700, הגובלת בתא/4444… היקפה הכספי של המחלוקת ניכר. מדובר בזכויות בניה ל-171 יחידות דיור, לא פחות… ניתן להעריך איפוא כי מדובר במאות מיליוני ₪ ברוטו. המנהלים טענו, בין היתר, כי יש לפרש את הסכם 2008 בהתאם לתכליתו. הסכמת הבעלים לויתור על 50% מזכויותיהם ניתנה על מנת לתמרץ את המדינה לפנות את שדה דב… המדינה טענה, בין היתר, כי את סעיף 5.1 להסכם 2008 יש לפרש לפי פשט לשונו, כלומר ככזה החל על כלל זכויות הבעלים במקרקעין, לרבות הזכויות בתחומי תכנית 3700. הדבר עולה מלשון הסעיף ומכך שטרם החתימה על ההסכם, בשלב המו"מ, אף אחד מהצדדים לא טען כי יש להחריג את הזכויות לפי תכנית 3700 ממחצית הזכויות שתקבל המדינה במקרקעין…"

בית המשפט ניתח בהרחבה את ההתפתחויות שחלו בפסיקת בית המשפט העליון {ראו בפסק הדין עצמו} וקבע: "עלי להתחקות אחר כוונת הצדדים בבואי לפרש את סעיף 5.1 להסכם 2008, בשים לב ללשון ההסכם, בחינת תכליתו, וכן, עד כמה שניתן, בשים לב ליתר הנסיבות הרלבנטיות… לשון סעיף 5.1 להסכם 2008 ברורה ותחומה היטב. לפי לשון ההסכם, המדינה זכאית ל-50% מזכויות הבניה הנובעות מ'השטח המלא' של חלקה 204, שאין חולק כי על חלק ממנה חלה תכנית 3700. לשון ברורה זו מלמדת חד משמעית על כוונתם של הצדדים כי המדינה תקבל מחצית מהזכויות אף לגבי תכנית 3700. כאמור בפסיקה שצוטטה לעיל, 'לשון החוזה היא התוחמת את גבולות הפרשנות של הטקסט החוזי ועל כן לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו'… ממילא, אין לייחס ללשונו הברורה של סעיף 5.1 משמעות שאיננה מתיישבת עם לשונו. מסקנתי זו  מתחזקת נוכח העובדה לפיה האינטרסים של בעלי הזכויות במקרקעין בהסכם 2008 יוצגו על ידי חמישה מנהלים, שהיו באותה עת ללא ספק עורכי דין מהשורה הראשונה, מהמובילים בישראל, בכל הקשור לעניני מקרקעין ותכנון ובניה… בהקשר לכך קבע כב' השופט גרוסקופף כי במקרה בו עסקינן בחוזה 'עסקי', בין צדדים 'מתוחכמים דיים לעשות שימוש בכללים המשפטיים לצורך עיצוב החוזה כרצונם', יש ליתן מעמד מכריע ללשון החוזה… קביעה זו מחזקת את מסקנותי כי יש ליתן ללשון סעיף 5.1 מעמד מכריע. אין ספק כי הסכם 2008 הינו חוזה עסקי בין צדדים 'מתוחכמים'…"

בית המשפט נפנה לבחינת "אומד דעת הצדדים הנלמד מנסיבות הענין": "…כאמור, קיימת חזקה פרשנית, ניתנת לסתירה, לפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון… להשקפתי, אין בנמצא מסת ראיות או נסיבות, אף לא ראיה נסיבה משמעותית אחת, ממנה עולה כי הצדדים התכוונו להחריג את הזכויות לפי תכנית 3700 מהזכויות שיוקנו למדינה. נהפוך הוא…" {לטעמי בית המשפט – ראו בפסק הדין}

לאחר שטענות נוספות מטעם המנהלים נדונו – ונדחו – סיכם בית המשפט כדלקמן: "מכל המקובץ לעיל, ומבלי למצות, להלן סיכום הממצאים וההנמקות שביסוד הכרעתי: א. לשונו של סעיף 5.1 להסכם 2008 ברורה וחד משמעית. עולה ממנה כי הזכויות הניתנות למדינה הינן מ'השטח המלא' של המקרקעין, כך לשון הסעיף. ב. המנהלים הקודמים ניסחו את הסכם 2008 ולמצער היו שותפים עיקריים בניסוחו. ג. המנהלים הקודמים היו פרקליטים ידועים בתחומם, בעלי שם ועתירי נסיון. המדובר בחוזה עסקי מהמעלה הראשונה. לכן,  לפי הפסיקה יש ליתן ללשונו מעמד מכריע… ו. לא נסתרה החזקה כי יש ליתן לפשט הלשון של סעיף 5.1 להסכם 2008 מעמד בכורה…"

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.