יפויי כח

סקירה זו נועדה “לעשות סדר” בנוגע ליפויי הכח השונים, באופן תמציתי ופשוט. לפיכך, לא נעסוק אלא בסוגיות מעטות שקשורות לנושא.

ישנם סוגים שונים של יפויי כח, שחלקם מוכרים גם לציבור הרחב (כגון “יפוי כח נוטריוני” או “יפוי כח כללי”). למעשה, מדובר בסוגים ספורים של יפויי כח – והכינויים ה”נלווים” אליהם מתארים, לעתים, היבט ספציפי הנוגע אליהם. תיתכן גם חפיפה בין יפויי כח שונים – “יפוי כח נוטריוני”, למשל, יכול להיות “יפוי כח כללי”; “יפוי כח במקרקעין” יכול להיות גם “יפוי כח נוטריוני”, “יפוי כח לפי סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין”, “יפוי כח בלתי חוזר”; וכיוצ”ב.

הבסיס המשפטי טמון בחוק השליחות, התשכ”ה-1965 (להלן: “חוק השליחות“). לא נתייחס בסקירה זו לכל סעיפי חוק השליחות, אלא רק לחלק קטן מהם.

לפי סעיף 1(א) לחוק השליחות, “שליחות היא יפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי”. ישנן פעולות משפטיות, אשר לא ניתן “ליפות את כוחו של שלוח” לבצען, וכלשון סעיף 1(ב) לחוק השליחות, “כל פעולה משפטית יכולה לשמש נושא לשליחות, חוץ מפעולה שלפי מהותה או על פי דין יש לבצעה אישית”. כך, למשל, חתימה על תצהיר, הינה פעולה “אישית”, שאינה יכולה להתבצע באמצעות “שלוח”.

אולם מקום בו ניתן יפוי כח, כדין, חלה הוראת סעיף 2 לחוק השליחות: “שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח”.

לפי סעיף 3(א) לחוק, “השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם”. כלומר, בניגוד (אולי) למצופה, אין כל חובה, להקנות “שליחות” באופן מסוים, בכלל, ו”בכתב”, בפרט. ה”שליחות” מוקנית ב”הרשאה” (בכתב או בע”פ) מן השולח אל השלוח; ב”הודעה” (בכתב או בע”פ) מן השולח אל צד שלישי; ולעתים די אפילו ב”התנהגותו” של השולח, כלפי השלוח או הצד השלישי.

עם זאת, ישנם מקרים, בהם הקנית השליחות חייבת לעמוד בדרישות מסוימות שבדין (כגון, דרישת כתב, ואפילו חתימה בפני בעלי מקצוע מסוימים). כמו כן, סעיף 3(ב) לחוק השליחות קובע: “נדרש אדם להיזקק לפעולת שלוח, רשאי הוא שלא להכיר בשליחות כל עוד לא הוצגה לפניו הרשאה בכתב ולא נמסר לו העתק ממנה”.

יפוי כח יכול להיות פשוט מאד. כזה הוא, למשל, יפוי כח לעריכת “טסט” על ידי מי שאינו בעל הרכב (הספח המצורף לרישיון הרכב, בצירוף ת.ז. של בעל הרכב), או יפוי כח לקבלת דואר רשום (בנוסח המופיע בהודעה על דבר דואר רשום, בצירוף ת.ז. של הנמען).

יפוי כח יכול להיות “ספציפי” (לענין מסוים או לענינים מסוימים) או “כללי”. יפוי כח “כללי” ניתן לא אחת על ידי מי שצפוי להימצא רוב זמנו בחו”ל, ומעונין כי יימצא בארץ אדם (קרוב משפחה או אחר) שיוכל לבצע בשמו שלל פעולות משפטיות, מבלי שיידרש לשוב לשם כך לארץ. מפאת חשיבותו, וההשלכות מרחיקות הלכת הטמונות בשימוש ביפוי כח שכזה, נקבע בסעיף 20(א) רישא לחוק הנוטריונים, התשל”ו-1976 (להלן: “חוק הנוטריונים“): “יפוי כח כללי ויפוי כח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, לא יהיו בני תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק זה ובתקנות על פיו…”

במאמר מוסגר, למרות שיפוי כח “כללי”, בנוסחו המקובל, אמנם “מכסה” כמעט כל פעולה משפטית אפשרית, ברור כי ניתן להעלות על הדעת פעולות מסוימות, שלא ייכללו ביפוי כח שכזה, וכדאי לוודא זאת מראש.

חשוב לציין, כי גם יפוי כח “ספציפי” יכול להיות בעל משמעות רבה, בהתאם לענין או לענינים שלשמם הוא נועד. דוגמא מובהקת לכך, הינה פעולות שענינן עסקאות מקרקעין – ולא בכדי, מחייב סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים, שצוטט לעיל, כי לא רק יפוי כח “כללי”, אלא גם “יפוי כח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין”, ייערך או יאומת ע”י נוטריון, כתנאי לתוקפו.

סעיף 20(א) רישא לחוק הנוטריונים, אמנם קובע, כאמור, כי “יפוי כח כללי ויפוי כח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, לא יהיו בני תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם”; אולם בהמשך נקבע בסעיף 20(א) סיפא לחוק הנוטריונים: “הוראה זו אינה גורעת מסעיף 91 לחוק הלשכה” [לשכת עורכי הדין].

סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ”א-1961, קובע: “יפוי כח שניתן בישראל לעורך דין לפעול בתחום הפעולות שיש להן קשר לשירות המקצועי שנותן עורך דין ללקוח, לרבות קבלת כספים ודברים אחרים בשביל לקוחו בענין כזה, שחתימת הלקוח עליו אושרה בכתב על ידי עורך הדין, אינו טעון אישור אחר, על אף האמור בכל דין“. במלים אחרות, במקרה השכיח, שבו נותן לקוח לעורך דינו יפוי כח, לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, רשאי עורך הדין עצמו לאמת את חתימת הלקוח, וליפוי הכח יינתן תוקף, למרות שלא נערך או אומת ע”י נוטריון.

בניגוד לכך, יפוי כח “כללי” לא יאומת על ידי עורך הדין, משום שבהיותו “כללי”, הוא בהכרח יחרוג מ”תחום הפעולות שיש להן קשר לשירות המקצועי שנותן עורך דין ללקוח”.

יצוין, לגבי יפוי כח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, כי ביפוי הכח חייבת להיכלל התיחסות מפורשת לנכס המקרקעין ולמהות הפעולה נשוא יפוי הכח, על מנת שיהיה לה תוקף בלשכת רישום המקרקעין.

מקרה מובהק אחר, לאישורו של עורך דין לחתימת לקוחו על יפוי כח, הוא כשמדובר ביפוי כח ליצוג בהליך משפטי. גם ליפוי כח שכזה, ישנם נוסחים “נהוגים”, ולעתים “גורפים”. אפשר כמובן לבדוק, אם ניתן “לצמצם” את יפוי הכח. הדברים נכונים, לעתים, לא רק מבעד לעיני הלקוח, אלא גם מבעד לעיני עורך הדין, למשל, כאשר מנוסח יפוי הכח, משתמעת מחויבות ליצוג הלקוח גם בהליך ערעור (אלא אם יופסק היצוג, בהסכמת הלקוח או ברשות בית המשפט).

לפי סעיף 5(א) לחוק השליחות, “השליחות חלה – באין הגבלה בהרשאה – על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה – באין הרשאה מפורשת לכך – על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה”.

לפי תקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, שתהיינה בתוקף עד 5.9.19* די בכך שעורך הדין “הודיע בכתב הטענות שהוא מגיש, שיש בידיו ובידי עורכי הדין הכלולים ברשימה… יפוי כח מטעם בעל הדין”. עם זאת, נקבע בתקנה כי “אין בהוראת תקנה זו כדי למנוע מבית המשפט לחייב, ביוזמתו או לפי בקשה, את המצאת יפוי הכח לכל בעל דין או לבית המשפט” {* עדכון: מועד כניסת התקנות החדשות לתוקף נדחה מספר פעמים}

בניגוד ל”תצהיר”, למשל, יפוי כח כאמור אינו חייב להחתם “בפני” עורך הדין, הואיל ועורך הדין “מאשר את חתימת הלקוח”, ותו לא.

יפוי כח יכול להינתן, מלכתחילה, לתקופה מסוימת ומוגבלת, או ללא הגבלת זמן. לפי סעיף 14(א) לחוק השליחות, “השליחות מסתיימת בביטולה על ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם, בגריעת כשרותו או בפשיטת רגלו, או – אם היה תאגיד – בפירוקו”. השליחות תסתיים איפוא, בהתקיים איזה מן התנאים האמורים, בין אם מדובר ביפוי כח שניתן עד למועד מסוים – אך טרם הגיע אותו מועד; ובין אם מדובר ביפוי כח ללא הגבלת זמן.

אך יש לכך חריג חשוב. לפי סעיף 14(ב) לחוק השליחות: “הוראות סעיף זה לא יחולו אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות“. זו, למעשה, משמעות “יפוי כח בלתי חוזר”. וכרגיל, הדוגמא המובהקת ביותר, הינה יפוי כח, שניתן להבטחת זכות במקרקעין, או להבטחת השלמתה של עסקה במקרקעין.

בהקשר זה, מושכלות יסוד הן כי לא “כותרת” יפוי הכח היא הקובעת, אלא המהות. יתכן כי יפוי כח יתהדר בכינוי “בלתי חוזר”, אולם בפועל, הוא לא נועד “להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו”; ולהיפך, יתכן כי יפוי הכח נועד במיוחד לשם כך, מבלי שיצוין כי הוא “בלתי חוזר”. על פי רוב, לא רק שיפוי כח ממין זה יוכתר “בלתי חוזר”, אלא אף תיכלל בו הוראה מפורשת, דוגמת “יפוי כח זה הינו בלתי חוזר הואיל וזכויות צדדים שלישיים תלויות בו, לא תהיה לי רשות לבטלו או לשנותו, והוא יחייב את יורשי וחליפי…”

כשמדובר ב”עסקה במקרקעין” וב”יפוי כח בלתי חוזר”, ראויות לציון מספר הוראות, מתוך חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ”ג-1963. לפי סעיף 51 לחוק האמור, “בהסכם למכור זכות במקרקעין ישולם המס במועד שנקבע לפי סעיף 91 או בהתקיים אחת מאלה, לפי המאוחר: …(3) המתחייב נתן יפוי כח בלתי חוזר לקונה או לאדם אחר לרשום זכות במקרקעין על שם הקונה או לפקודתו” (כשמדובר ב”הסכם לעשות פעולה באיגוד מקרקעין”, ישנה הוראה דומה בסעיף 52(3) לחוק האמור). בסעיף 53 לחוק האמור, נקבע: “מתן יפוי כח לאחר למכור לאדם שלישי זכות במקרקעין מטעם המרשה יהיה פטור ממס באחת מאלה – (1) המרשה יכול לבטל את יפוי הכח בכל עת; (2) יפוי הכח תקף לתקופה שאינה עולה על ששה חדשים; (3) יפוי הכח ניתן על ידי בעלי הזכות לאדם החייב לפעול לטובתם ולא להבטחת הזכות של מי שרכש זכות במקרקעין או מי שעומד לרכוש זכות כזו ואין המורשה רשאי ליהנות מתמורת המכירה… וחייב הוא למסרה בשלמותה למרשה, ויפוי הכח אינו ניתן להעברה על ידיו; (4) יפוי הכח ניתן לבורר לשם הבטחת ביצוע פסק דינו”.

מספר הערות נוספות, בנוגע ליפוי כח “בלתי חוזר” ונוטריונים: ראשית, בחוק הנוטריונים ובתקנות שתוקנו מכוחו, ישנן הוראות ספציפיות, שענינן ביטול מסמכים נוטריוניים. בתקנה 5(א) לתקנות הנוטריונים, התשל”ז-1977, נקבע כי “מי שנתן יפוי כח בפני נוטריון, או חתם בפניו על מסמך אחר, בין שהנוטריון ערך אותם ובין שאימת את חתימת החתום עליהם, ויפוי הכח או המסמך האחר ניתנים לביטול על פי האמור בחוק השליחות, התשכ”ה-1965, או כל דין אחר על ידי מי שנתן אותו או חתם כאמור, רשאי להודיע לנוטריון על ביטולם”. ממילא, יפוי כח שממלא אחר תנאי סעיף 14(ב) לחוק השליחות (שצוטט לעיל) אינו ניתן לביטול כאמור. אגב, בעבר נקבע על ידי ועדת הנוטריונים כי יפוי כח (בכלל) ניתן לביטול “חלקי”. בהחלטה אחרת נקבע, כי אין מניעה עקרונית כי יפוי כח “בלתי חוזר” יהיה מוגבל בזמן – ובלבד שבכותרת יצוין בבירור “יפוי כח בלתי חוזר לתקופה מוגבלת”, ותצוין תקופת ההגבלה…

בהקשר של הגבלת תוקפו של יפוי כח – אך כשמדובר ביפוי כח שאינו בלתי חוזר – ראוי להזכיר את סעיף 6(א) לחוק להגנת רכוש מופקד, התשכ”ה-1964, הקובע: “לא תרשם בפנקס מקרקעין, או בכל פנקס אחר המתנהל על פי חיקוק, פעולה שתקפה תלוי ברישום, אם צד לפעולה מיוצג על ידי ממונה או על ידי מורשה על פי מינוי או הרשאה הניתנים לחזרה, ומיום המינוי או ההרשאה עברו עשר שנים, אלא אם הוגשה בכתב הסכמת הממנה או המרשה לפעולה ולא עברה שנה מיום מתן ההסכמה, או אם בית המשפט התיר את הרישום”.

כאמור, לפי סעיף 14(א) לחוק השליחות, אחת הנסיבות לסיומה של שליחות (שאינה “בלתי ניתנת לביטול” על פי מהותה), הינו “גריעת כשרות” של השולח או השלוח. בהקשר זה, התרחשה “מהפכה” של ממש, במסגרת תיקון מס’ 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962 (להלן: “חוק הכשרות“), שיצר את ההסדר המשפטי של “יפוי כח מתמשך”.

לפי סעיף 32יט(א)(1) לחוק הכשרות: “יפוי כח מתמשך ייכנס לתוקפו במועד שבו חדל הממנה להיות מסוגל להבין בדבר, בעניין שלגביו ניתן יפוי הכח המתמשך, ובכלל זה לקבל החלטות בקשר אליו, ובלבד שמיופה הכח מסר לאפוטרופוס הכללי הצהרה כי התקיימו התנאים לכניסת יפוי הכח לתוקף, כולו או חלקו, וכי קוימו חובות הידוע; היתה חוות דעת מומחה תנאי לכניסת יפוי הכח לתוקף, תצורף להצהרה חוות הדעת”. במלים אחרות – בניגוד ליפוי כח שאינו “מתמשך”, אשר תוקפו יפקע, בין היתר, עקב “גריעת כשרותו” של השולח, “יפוי כח מתמשך” ייכנס לתוקף דווקא כאשר השולח (ה”ממנה”) “חדל להיות מסוגל להבין בדבר, בענין שלגביו ניתן יפוי הכח המתמשך…”

וכדי “להסיר ספק” נקבע בחוק הכשרות, “הוראות חוק השליחות יחולו, בשינויים המחויבים, על יפוי כח מתמשך, ככל שאין הוראה אחרת לפי פרק זה” (סעיף 32ו); אך “על אף הוראות חוק השליחות והוראות כל דין, שליחות לפי יפוי כח מתמשך לא תסתיים רק משום שהממנה חדל להיות בעל כשירות” (סעיף 32ז).

“יפוי כח מתמשך” ראוי אמנם לדיון נפרד, ומפורט, אך ראוי להזכיר גם את סעיף 32יט(ג) לחוק הכשרות, לפיו “הממנה רשאי לקבוע ביפוי כח מתמשך את הדרך שבה ייקבע כי הוא אינו מסוגל להבין בדבר, בין באמצעות חוות דעת מומחה ובין בדרך אחרת, ובלבד שלא ייקבע כי יפוי הכח ייכנס לתוקפו לפי החלטתו של מיופה הכח בלבד, ורשאי הממנה לקבוע מבחנים שונים לכל ענין; לא קבע הממנה כאמור, יראו אותו כמי שאינו מסוגל להבין בדבר אם נקבע בחוות דעת מומחה שנמסרה למיופה הכח, כי הממנה אינו מסוגל להבין בדבר…”

“יפוי כח מתמשך” יכול להינתן בענינים “אישיים”, “רפואיים” או “רכושיים” (או חלק מאלו), וחייב להחתם בפני “עורך דין שעבר הכשרה לענין עריכת יפוי כוח מתמשך…” (סעיף 32יד(א) לחוק הכשרות). אך לפי סעיף 32טו(א) לחוק הכשרות, “יפוי כח מתמשך המסמיך את מייפה הכוח לפעול בשמו של הממנה רק בענינים הנוגעים לבריאותו… יכול שייחתם בפני בעל מקצוע או עורך דין” (“בעל מקצוע” – רופא מורשה, עובד סוציאלי, פסיכולוג, אח או אחות מוסמכים).

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן