יפויי כח

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

סקירה זו נועדה "לעשות סדר" בנוגע ליפויי הכח השונים, באופן תמציתי ופשוט. לפיכך, לא נעסוק אלא בסוגיות מעטות שקשורות לנושא.

ישנם סוגים שונים של יפויי כח, שחלקם מוכרים גם לציבור הרחב (כגון "יפוי כח נוטריוני" או "יפוי כח כללי"). למעשה, מדובר בסוגים ספורים של יפויי כח – והכינויים ה"נלווים" אליהם מתארים, לעתים, היבט ספציפי הנוגע אליהם. תיתכן גם חפיפה בין יפויי כח שונים – "יפוי כח נוטריוני", למשל, יכול להיות "יפוי כח כללי"; "יפוי כח במקרקעין" יכול להיות גם "יפוי כח נוטריוני", "יפוי כח לפי סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין", "יפוי כח בלתי חוזר"; וכיוצ"ב.

הבסיס המשפטי טמון בחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק השליחות"). לא נתייחס בסקירה זו לכל סעיפי חוק השליחות, אלא רק לחלק קטן מהם.

לפי סעיף 1(א) לחוק השליחות, "שליחות היא יפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי". ישנן פעולות משפטיות, אשר לא ניתן "ליפות את כוחו של שלוח" לבצען, וכלשון סעיף 1(ב) לחוק השליחות, "כל פעולה משפטית יכולה לשמש נושא לשליחות, חוץ מפעולה שלפי מהותה או על פי דין יש לבצעה אישית". כך, למשל, חתימה על תצהיר, הינה פעולה "אישית", שאינה יכולה להתבצע באמצעות "שלוח".

אולם מקום בו ניתן יפוי כח, כדין, חלה הוראת סעיף 2 לחוק השליחות: "שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח".

לפי סעיף 3(א) לחוק, "השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם". כלומר, בניגוד (אולי) למצופה, אין כל חובה, להקנות "שליחות" באופן מסוים, בכלל, ו"בכתב", בפרט. ה"שליחות" מוקנית ב"הרשאה" (בכתב או בע"פ) מן השולח אל השלוח; ב"הודעה" (בכתב או בע"פ) מן השולח אל צד שלישי; ולעתים די אפילו ב"התנהגותו" של השולח, כלפי השלוח או הצד השלישי.

עם זאת, ישנם מקרים, בהם הקנית השליחות חייבת לעמוד בדרישות מסוימות שבדין (כגון, דרישת כתב, ואפילו חתימה בפני בעלי מקצוע מסוימים). כמו כן, סעיף 3(ב) לחוק השליחות קובע: "נדרש אדם להיזקק לפעולת שלוח, רשאי הוא שלא להכיר בשליחות כל עוד לא הוצגה לפניו הרשאה בכתב ולא נמסר לו העתק ממנה".

יפוי כח יכול להיות פשוט מאד. כזה הוא, למשל, יפוי כח לעריכת "טסט" על ידי מי שאינו בעל הרכב (הספח המצורף לרישיון הרכב, בצירוף ת.ז. של בעל הרכב), או יפוי כח לקבלת דואר רשום (בנוסח המופיע בהודעה על דבר דואר רשום, בצירוף ת.ז. של הנמען).

יפוי כח יכול להיות "ספציפי" (לענין מסוים או לענינים מסוימים) או "כללי". יפוי כח "כללי" ניתן לא אחת על ידי מי שצפוי להימצא רוב זמנו בחו"ל, ומעונין כי יימצא בארץ אדם (קרוב משפחה או אחר) שיוכל לבצע בשמו שלל פעולות משפטיות, מבלי שיידרש לשוב לשם כך לארץ. מפאת חשיבותו, וההשלכות מרחיקות הלכת הטמונות בשימוש ביפוי כח שכזה, נקבע בסעיף 20(א) רישא לחוק הנוטריונים, התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הנוטריונים"): "יפוי כח כללי ויפוי כח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, לא יהיו בני תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק זה ובתקנות על פיו…"

במאמר מוסגר, למרות שיפוי כח "כללי", בנוסחו המקובל, אמנם "מכסה" כמעט כל פעולה משפטית אפשרית, ברור כי ניתן להעלות על הדעת פעולות מסוימות, שלא ייכללו ביפוי כח שכזה, וכדאי לוודא זאת מראש.

חשוב לציין, כי גם יפוי כח "ספציפי" יכול להיות בעל משמעות רבה, בהתאם לענין או לענינים שלשמם הוא נועד. דוגמא מובהקת לכך, הינה פעולות שענינן עסקאות מקרקעין – ולא בכדי, מחייב סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים, שצוטט לעיל, כי לא רק יפוי כח "כללי", אלא גם "יפוי כח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין", ייערך או יאומת ע"י נוטריון, כתנאי לתוקפו.

סעיף 20(א) רישא לחוק הנוטריונים, אמנם קובע, כאמור, כי "יפוי כח כללי ויפוי כח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, לא יהיו בני תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם"; אולם בהמשך נקבע בסעיף 20(א) סיפא לחוק הנוטריונים: "הוראה זו אינה גורעת מסעיף 91 לחוק הלשכה" [לשכת עורכי הדין].

סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, קובע: "יפוי כח שניתן בישראל לעורך דין לפעול בתחום הפעולות שיש להן קשר לשירות המקצועי שנותן עורך דין ללקוח, לרבות קבלת כספים ודברים אחרים בשביל לקוחו בענין כזה, שחתימת הלקוח עליו אושרה בכתב על ידי עורך הדין, אינו טעון אישור אחר, על אף האמור בכל דין". במלים אחרות, במקרה השכיח, שבו נותן לקוח לעורך דינו יפוי כח, לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, רשאי עורך הדין עצמו לאמת את חתימת הלקוח, וליפוי הכח יינתן תוקף, למרות שלא נערך או אומת ע"י נוטריון.

בניגוד לכך, יפוי כח "כללי" לא יאומת על ידי עורך הדין, משום שבהיותו "כללי", הוא בהכרח יחרוג מ"תחום הפעולות שיש להן קשר לשירות המקצועי שנותן עורך דין ללקוח".

יצוין, לגבי יפוי כח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, כי ביפוי הכח חייבת להיכלל התיחסות מפורשת לנכס המקרקעין ולמהות הפעולה נשוא יפוי הכח, על מנת שיהיה לה תוקף בלשכת רישום המקרקעין.

מקרה מובהק אחר, לאישורו של עורך דין לחתימת לקוחו על יפוי כח, הוא כשמדובר ביפוי כח ליצוג בהליך משפטי. גם ליפוי כח שכזה, ישנם נוסחים "נהוגים", ולעתים "גורפים". אפשר כמובן לבדוק, אם ניתן "לצמצם" את יפוי הכח. הדברים נכונים, לעתים, לא רק מבעד לעיני הלקוח, אלא גם מבעד לעיני עורך הדין, למשל, כאשר מנוסח יפוי הכח, משתמעת מחויבות ליצוג הלקוח גם בהליך ערעור (אלא אם יופסק היצוג, בהסכמת הלקוח או ברשות בית המשפט).

לפי סעיף 5(א) לחוק השליחות, "השליחות חלה – באין הגבלה בהרשאה – על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה – באין הרשאה מפורשת לכך – על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה".

לפי תקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שתהיינה בתוקף עד 5.9.19 {* עדכון: מועד כניסת התקנות החדשות – תקנות התשע"ט-2018 – לתוקף, נדחה מספר פעמים, ואף הוכנסו בהן שינויים מסוימים – והן תיכנסנה לתוקף רק ביום 1.1.21} די בכך שעורך הדין "הודיע בכתב הטענות שהוא מגיש, שיש בידיו ובידי עורכי הדין הכלולים ברשימה… יפוי כח מטעם בעל הדין". עם זאת, נקבע בתקנה כי "אין בהוראת תקנה זו כדי למנוע מבית המשפט לחייב, ביוזמתו או לפי בקשה, את המצאת יפוי הכח לכל בעל דין או לבית המשפט". בניגוד ל"תצהיר", למשל, יפוי כח כאמור אינו חייב להחתם "בפני" עורך הדין, הואיל ועורך הדין "מאשר את חתימת הלקוח", ותו לא.

יפוי כח יכול להינתן, מלכתחילה, לתקופה מסוימת ומוגבלת, או ללא הגבלת זמן. לפי סעיף 14(א) לחוק השליחות, "השליחות מסתיימת בביטולה על ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם, בגריעת כשרותו או בפשיטת רגלו, או – אם היה תאגיד – בפירוקו". השליחות תסתיים איפוא, בהתקיים איזה מן התנאים האמורים, בין אם מדובר ביפוי כח שניתן עד למועד מסוים – אך טרם הגיע אותו מועד; ובין אם מדובר ביפוי כח ללא הגבלת זמן.

אך יש לכך חריג חשוב. לפי סעיף 14(ב) לחוק השליחות: "הוראות סעיף זה לא יחולו אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות". זו, למעשה, משמעות "יפוי כח בלתי חוזר". וכרגיל, הדוגמא המובהקת ביותר, הינה יפוי כח, שניתן להבטחת זכות במקרקעין, או להבטחת השלמתה של עסקה במקרקעין.

בהקשר זה, מושכלות יסוד הן כי לא "כותרת" יפוי הכח היא הקובעת, אלא המהות. יתכן כי יפוי כח יתהדר בכינוי "בלתי חוזר", אולם בפועל, הוא לא נועד "להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו"; ולהיפך, יתכן כי יפוי הכח נועד במיוחד לשם כך, מבלי שיצוין כי הוא "בלתי חוזר". על פי רוב, לא רק שיפוי כח ממין זה יוכתר "בלתי חוזר", אלא אף תיכלל בו הוראה מפורשת, דוגמת "יפוי כח זה הינו בלתי חוזר הואיל וזכויות צדדים שלישיים תלויות בו, לא תהיה לי רשות לבטלו או לשנותו, והוא יחייב את יורשי וחליפי…"

לענין "גריעת כשרותו" של מייפה הכח: בע"א 1808/11 נדון תוקפו של יפוי כח (שהוכתר אמנם כ"בלתי חוזר", אך לא היה כזה עפ"י מהותו) עליו חתמה מנוחה, לטובת עורך דין – אשר כעבור שש שנים, חתם מכוחו על הסכם למכירת מקרקעין. לא היתה מחלוקת, כי יכולת השיפוט של המנוחה נגרעה כעשרה חודשים לפני שנחתם ההסכם. למנוחה לא מונה אפוטרופוס, והיא לא הוכרזה כ"פסולת דין". פסה"ד העיקרי נכתב ע"י כב' השופט זילברטל, שציין כי "המחלוקת הראשונה נוגעת לפרשנות המילים 'גריעת כשרותו': מהם המצבים הכלולים בגדר ביטוי זה? האם השליחות מסתיימת רק כאשר השולח הוכרז באופן פורמאלי כפסול דין, או שגם במקרים בהם אין הכרזה פורמאלית, אך השולח איבד בפועל את כושר השיפוט שלו, מסתיימת השליחות?" – ולאחר שהציג את הדעות השונות, כפי שמצאו ביטוין בספרות המלומדים ובפסיקה, על יתרונותיהן וחסרונותיהן, קבע (על דעת שאר ההרכב) כי "תכלית החוק מחייבת הכרה בכך שהשליחות תבוא לסיומה כשהשולח לוקה בשכלו ומאבד את יכולת השיפוט שלו, גם כשלא הוכרז באופן רשמי כפסול דין", וזאת חרף אי הוודאות הכרוכה בכך, מטבע הדברים.

כשמדובר ב"עסקה במקרקעין" וב"יפוי כח בלתי חוזר", ראויות לציון מספר הוראות, מתוך חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963. לפי סעיף 51 לחוק האמור, "בהסכם למכור זכות במקרקעין ישולם המס במועד שנקבע לפי סעיף 91 או בהתקיים אחת מאלה, לפי המאוחר: …(3) המתחייב נתן יפוי כח בלתי חוזר לקונה או לאדם אחר לרשום זכות במקרקעין על שם הקונה או לפקודתו" (כשמדובר ב"הסכם לעשות פעולה באיגוד מקרקעין", ישנה הוראה דומה בסעיף 52(3) לחוק האמור). בסעיף 53 לחוק האמור, נקבע: "מתן יפוי כח לאחר למכור לאדם שלישי זכות במקרקעין מטעם המרשה יהיה פטור ממס באחת מאלה – (1) המרשה יכול לבטל את יפוי הכח בכל עת; (2) יפוי הכח תקף לתקופה שאינה עולה על ששה חדשים; (3) יפוי הכח ניתן על ידי בעלי הזכות לאדם החייב לפעול לטובתם ולא להבטחת הזכות של מי שרכש זכות במקרקעין או מי שעומד לרכוש זכות כזו ואין המורשה רשאי ליהנות מתמורת המכירה… וחייב הוא למסרה בשלמותה למרשה, ויפוי הכח אינו ניתן להעברה על ידיו; (4) יפוי הכח ניתן לבורר לשם הבטחת ביצוע פסק דינו".

מספר הערות נוספות, בנוגע ליפוי כח "בלתי חוזר" ונוטריונים: ראשית, בחוק הנוטריונים ובתקנות שתוקנו מכוחו, ישנן הוראות ספציפיות, שענינן ביטול מסמכים נוטריוניים. בתקנה 5(א) לתקנות הנוטריונים, התשל"ז-1977, נקבע כי "מי שנתן יפוי כח בפני נוטריון, או חתם בפניו על מסמך אחר, בין שהנוטריון ערך אותם ובין שאימת את חתימת החתום עליהם, ויפוי הכח או המסמך האחר ניתנים לביטול על פי האמור בחוק השליחות, התשכ"ה-1965, או כל דין אחר על ידי מי שנתן אותו או חתם כאמור, רשאי להודיע לנוטריון על ביטולם". ממילא, יפוי כח שממלא אחר תנאי סעיף 14(ב) לחוק השליחות (שצוטט לעיל) אינו ניתן לביטול כאמור. אגב, בעבר נקבע על ידי ועדת הנוטריונים כי יפוי כח (בכלל) ניתן לביטול "חלקי". בהחלטה אחרת נקבע, כי אין מניעה עקרונית כי יפוי כח "בלתי חוזר" יהיה מוגבל בזמן – ובלבד שבכותרת יצוין בבירור "יפוי כח בלתי חוזר לתקופה מוגבלת", ותצוין תקופת ההגבלה…

בהקשר של הגבלת תוקפו של יפוי כח – אך כשמדובר ביפוי כח שאינו בלתי חוזר – ראוי להזכיר את סעיף 6(א) לחוק להגנת רכוש מופקד, התשכ"ה-1964, הקובע: "לא תרשם בפנקס מקרקעין, או בכל פנקס אחר המתנהל על פי חיקוק, פעולה שתקפה תלוי ברישום, אם צד לפעולה מיוצג על ידי ממונה או על ידי מורשה על פי מינוי או הרשאה הניתנים לחזרה, ומיום המינוי או ההרשאה עברו עשר שנים, אלא אם הוגשה בכתב הסכמת הממנה או המרשה לפעולה ולא עברה שנה מיום מתן ההסכמה, או אם בית המשפט התיר את הרישום".

כאמור, לפי סעיף 14(א) לחוק השליחות, אחת הנסיבות לסיומה של שליחות (שאינה "בלתי ניתנת לביטול" על פי מהותה), הינו "גריעת כשרות" של השולח או השלוח. בהקשר זה, התרחשה "מהפכה" של ממש, במסגרת תיקון מס' 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות"), שיצר את ההסדר המשפטי של "יפוי כח מתמשך".

לפי סעיף 32יט(א)(1) לחוק הכשרות: "יפוי כח מתמשך ייכנס לתוקפו במועד שבו חדל הממנה להיות מסוגל להבין בדבר, בעניין שלגביו ניתן יפוי הכח המתמשך, ובכלל זה לקבל החלטות בקשר אליו, ובלבד שמיופה הכח מסר לאפוטרופוס הכללי הצהרה כי התקיימו התנאים לכניסת יפוי הכח לתוקף, כולו או חלקו, וכי קוימו חובות הידוע; היתה חוות דעת מומחה תנאי לכניסת יפוי הכח לתוקף, תצורף להצהרה חוות הדעת". במלים אחרות – בניגוד ליפוי כח שאינו "מתמשך", אשר תוקפו יפקע, בין היתר, עקב "גריעת כשרותו" של השולח, "יפוי כח מתמשך" ייכנס לתוקף דווקא כאשר השולח (ה"ממנה") "חדל להיות מסוגל להבין בדבר, בענין שלגביו ניתן יפוי הכח המתמשך…"

וכדי "להסיר ספק" נקבע בחוק הכשרות, "הוראות חוק השליחות יחולו, בשינויים המחויבים, על יפוי כח מתמשך, ככל שאין הוראה אחרת לפי פרק זה" (סעיף 32ו); אך "על אף הוראות חוק השליחות והוראות כל דין, שליחות לפי יפוי כח מתמשך לא תסתיים רק משום שהממנה חדל להיות בעל כשירות" (סעיף 32ז).

"יפוי כח מתמשך" ראוי אמנם לדיון נפרד, ומפורט, אך ראוי להזכיר גם את סעיף 32יט(ג) לחוק הכשרות, לפיו "הממנה רשאי לקבוע ביפוי כח מתמשך את הדרך שבה ייקבע כי הוא אינו מסוגל להבין בדבר, בין באמצעות חוות דעת מומחה ובין בדרך אחרת, ובלבד שלא ייקבע כי יפוי הכח ייכנס לתוקפו לפי החלטתו של מיופה הכח בלבד, ורשאי הממנה לקבוע מבחנים שונים לכל ענין; לא קבע הממנה כאמור, יראו אותו כמי שאינו מסוגל להבין בדבר אם נקבע בחוות דעת מומחה שנמסרה למיופה הכח, כי הממנה אינו מסוגל להבין בדבר…"

"יפוי כח מתמשך" יכול להינתן בענינים "אישיים", "רפואיים" או "רכושיים" (או חלק מאלו), וחייב להחתם (פרט לחריג של "יפוי כח רפואי") בפני "עורך דין שעבר הכשרה לענין עריכת יפוי כוח מתמשך…" (סעיף 32יד(א) לחוק הכשרות). אך לפי סעיף 32טו(א) לחוק הכשרות, "יפוי כח מתמשך המסמיך את מייפה הכוח לפעול בשמו של הממנה רק בענינים הנוגעים לבריאותו… יכול שייחתם בפני בעל מקצוע או עורך דין" ("בעל מקצוע" – רופא מורשה, עובד סוציאלי, פסיכולוג, אח או אחות מוסמכים). {* עדכון: ב-7.9.20 פורסם (ק"ת 8739) תיקון לתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (יפוי כח מתמשך, הנחיות מקדימות לאפוטרופוס ומסמך הבעת רצון), התש"ף-2020, במסגרתו, בין היתר,  נוסף גם "עורך דין" להגדרת "בעל מקצוע"}

עדכונים ותוספות

27.5.21

ביום 19.5.21 ניתנה החלטה מעניינת על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (תא"ק 34046-10-20), במסגרת בקשות לביטול פסק דין ולתיקון טעות סופר. לפי המתואר בהחלטה, "בתיק זה הוגשה תובענה כספית… בסדר דין מקוצר כנגד הנתבע… התובעת, שהיא אזרחית סין, היתה מיוצגת בהליך על ידי באי כוחה באמצעות יפוי כח מוגבל שצורף לכתב התביעה. הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן מפורטת. התנהל הליך משפטי שלם כסדרו וכהלכתו, במסגרתו הנתבע נחקר על תצהירו, והצדדים סיכמו את טענותיהם… משנדחתה בקשת הרשות להתגונן, ניתן פסק דין על יסוד התובענה, ופסיקתה נחתמה ביום 17.1.21… לטענת הנתבע בבקשה לביטול פסק דין – אין כל תוקף ליפוי הכוח שמכוחו פעלו ופועלים באי כוחה של התובעת הן במסגרת ההליך המשפטי שהתנהל לפני בית משפט זה והן במסגרת הליך ההוצאה לפועל… וזאת בהעדר זיהוי התובעת… לטענת הנתבע, לא כלל יפוי הכח לצד שמה של התובעת מספר מזהה של התובעת (בין מספר דרכון או מספר הזיהוי הסיני); טען הנתבע שעל פניו אותו אדם חתם על גבי יפוי הכח שהוגש לתיק הן כמייפה הכח והן כמאשר חתימתו עצמו; טען הנתבע שהעדר ציון התאריך המדויק שבו נחתם יפוי כח (במובחן מחודש ושנה כפי שנרשם) אלה הם פגמים מהותיים המעלים 'חשש כבד כי המשיבה… האמיתית, ככל שקיימת, לא חתמה על יפוי הכח והיא אינה מעורבת בהליכים או מודעת להם כלל'…"

נפסק, בין היתר: "כבר בפתח הדברים אציין שאני דוחה את הבקשה לביטול פסק דין… לא מצאתי בבקשה לביטול פסק דין, לא עילה שבדין, לא טעם ממשי ולא נימוק אמיתי. הטענות הכלליות והסתמיות כאילו המדובר בהליך שנוהל בלא תובעת 'אמיתית' אין בהן  דבר. הרי, כל עוד התנהל ההליך המשפט בבית המשפט לא התעוררה כל מחלוקת או שאלה ביחס לזהותה של התובעת. לא התעורר ספק בשאלת יצוגה על ידי מייצגיה בהליך, וההליך התנהל באופן עניני ולעיצומן של טענות… הרי מעיון בתצהירו של המבקש בבקשת רשות להתגונן מגולל ומפרט הנתבע את הקשר עם התובעת, שעתה נטען לפתע על ידו שאיננה 'תובעת אמיתית'… הנתבע לא העלה כל טענה ביחס לזהות התובעת במסגרת ההליך שהתנהל, ולא טען כל טענה ביחס לתוקפו של יפוי הכח שבתיק (ככל שסבר שיש בו פגם כלשהו). אם כך, על זהות התובעת נדמה שאין חולק, ונותר לברר את הטענה כי הפגמים שלכאורה נפלו ביפוי הכח שנתנה התובעת לבאי כוחה, יש בהם כדי להוביל לבטלות פסק הדין, ועמו כל ההליך שהשיפוטי שהתקיים בענין. אין בידי לקבל טענה זו. יפוי כח אינו אלא שליחות של שלוח (במקרה זה, עורכי הדין של התובעת), לעשות בשמה ובמקומה של השולחת (התובעת דכאן) פעולה משפטית כלפי צד שלישי (ראו סעיף 1(א) לחוק השליחות…) הרשאת בעל דין לבא כוחו המייצגו לפני בית משפט יכולה להיקנות באחת הדרכים האמורות בסעיף 3(א) לחוק השליחות ולפיו ההרשאה מוקנית בהרשאה שבכתב או בעל פה מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השלוח לצד שלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם. שליחות יכולה להיווצר גם ללא יפוי כח בכתב, ותשומת הלב שהעובדה שיפוי כח אינו בנמצא בתיק המשפט או אפילו אינו כלל בידו של עורך הדין אינה גורעת מסמכותו לייצג את הלקוח (ראו ע"א 23/83…) בית המשפט העליון נטה להתייחס בליברליות להעדרו של יפוי כח בכתב (רע"א 7834/11…) לעריכתו בתאריך מאוחר יותר (ע"א 9678/05…) או לפגמים שנפלו בעריכתו, לרבות פגמים בקשורים האימות זהותו של לקוח השוהה בחו"ל (ע"א 180/68…) והתיר הגשת יפוי כח מתוקן בשלב מאוחר יותר, באופן המרפא את הפגמים. העדרה של הסכמה או חריגה מסמכות הוא ענין לתובעת מול באי כוחה, ודי לנו ביפוי הכח שהוגש לתיק על מנת ללמד על ההרשאה להגיש את התובענה כאן ולנהלה, כפי שאכן קרה. גם עריכת יפוי הכח הכולל רק את חודש ושנת החתימה אין בהם כדי לבטל או לאיין את השליחות. אין חובה לציין תאריך מלא. כמו שאין חובה להוסיף מספר זיהוי. אם די לנו בהסכמה בעל פה, מה לנו כי נדרוש תנאים מחמירים ובלתי סבירים כשאינם בנמצא…"

24.6.21

ביום 10.6.21 ניתנה על ידי רשמת בית המשפט המחוזי בתל אביב החלטה (במסגרת ת.א. 22393-02-21) בבקשת התובע להכיר בהמצאה שבוצעה אל משרד עורכי הדין מיתר כהמצאה אל הנתבעת, תושבת סין. כעולה מן ההחלטה, טען המשרד, בין היתר, כי לא קיבל מהנתבעת בשום שלב הרשאה, בכתב או בעל פה, לשמש ככתובתה להמצאת הליכים חדשים; וכי יפוי הכח שניתן החריג במפורש כל אפשרות לראות במשרד כתובת להמצאת כתבי בי דין למשיבה (מעבר לנושאים המפורטים ביפוי הכח). בית המשפט קיבל את הבקשה:

{הערה: כמפורט בהמשך, ביום 16.3.22 התקבל ערעור על החלטה זאת…}

"תקנה 163(א) לתקנות [תקנות תשע"ט – ד.ר.] קובעת כדלקמן: 'ההמצאה תהיה ככל האפשר לנמען עצמו; אם הנמען מיוצג בידי עורך דין, יש להמציא לו במקומו; אם מינה לשם ההמצאה מורשה מטעמו – ניתן להמציא למורשה במקומו'. בעניננו הנתבעת היא תושבת חוץ כך שדרך המלך בהמצאה אליה היא המצאה אל מחוץ לתחום, זאת בהעדר נציג או מיופה כח. לענין המצאה לעורך דין, הפסיקה בתחילה נתנה פרשנות מרחיבה לפיה לענין ההמצאה לנמען, עורך דין ייחשב כמי ש'די שהוא פעל אותה עת כעורך דינו של הנמען כדי שייראה ככתובת מספקת לקבלת כתבי בי דין בשמו'… עוד נכתב לענין זה כי 'לגבי עורך דין, אין התקנה [תקנה 477 לתקנות תשמ"ד – ד.ר.] דורשת שלקוחו יסמיך אותו לקבל כתבי-בי-דין. די שהוא פועל אותה עת כעורך דין של הנמען כדי שייראה ככתובת מספקת לקבלת כתבי-בי-דין בשמו'… בהמשך צומצמה ההלכה ונקבע כי 'עורך דין בתקנה 477 הוא עורך דין של הנתבע בנושא ההתדיינות'… וכן נקבע כי אין לשלול את כוחו של הלקוח אשר נתן הרשאה לעורך דינו, להגביל את אותה הרשאה. כלומר, במקום בו נקבעה ביפוי הכח הגבלה מפורשת, לא ניתן להסתמך 'על ההרשאה הכללית המשתמעת כאילו מנושא השליחות, כדי להרחיב את החובה של מעבר לסייג המפורש שנקבע בהרשאה'… בחינת השאלה האם עורך הדין הוסמך לקבל כתבי בי דין עבור לקוחו או לא, תעשה לכל מקרה לגופו… תקנה 3(ב) לתקנות החדשות קובעת כי 'חובת בעלי הדין ובאי כוחם היא לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו לפי תקנות אלה, וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית תוך שהם מסייעים במימוש התכלית הדיונית…'… בנוסף, תקנה 4 קובעת כי 'לא יעשה בעל דין או בא כוחו שימוש לרעה בהליכי משפט ובכלל זאת פעולה בהליך שמטרתה או תוצאתה לשבשו, להשהותו או להטריד בעל דין, לרבות פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו'… אין חולק כי יפויי הכח בעניננו לא רק שהינם מוגבלים לענינים המוגדרים בהם, אלא אף הוחרגה מהם באופן מפורש ודווקני סמכות משרד מיתר לקבל כתבי בי דין בשם הנתבעת. סבורני כי המקרה שבפני ממחיש באופן בולט ביותר את הדיון המתעורר משאלת ההמצאה לנתבע באמצעות המצאה לעורך דינו. מחד גיסא, בפני נתבעת תושבת חוץ אשר כאמור לעיל ייפתה את כוחו של משרד מיתר לשני ענינים, בשני יפויי כח נפרדים אשר בכל אחד מהם הוראה מפורשת המגבילה את כוחו של משרד מיתר, בין היתר, מלקבל כתבי בי דין עבורה… מאידך גיסא, הנסיבות שבפני הינן חריגות וקיצוניות בהן הנתבעת באופן מובהק וללא עוררין יודעת על כתב התביעה שהגיש נגדה התובע ואף הסמיכה את משרד מיתר לייצגה בהליך זה באופן נקוב ומפורש בענין הסמכות הבינלאומית. בנוסף, הנתבעת ניהלה עסקים עם התובע, ולאחר שהתגלעה מחלוקת ניהלה עמו מו"מ, במהלכו יוצגה על ידי משרד מיתר ובסופו נחתם בינה לבין התובע הסכם פשרה ובו תנית שיפוט לבית המשפט המחוזי בתל אביב. מכח הסכם פשרה זה הגישה הנתבעת תובענה בסדר דין מקוצר (במועד בו טרם נכנסו התקנות החדשות לתוקף) באמצעות משרד מיתר על ידי יפוי כח מוגבל, שהחריג קבלת כתבי בי דין. במסגרת תביעת הנתבעת, התנגדה הנתבעת למתן רשות להתגונן על מנת שלא לאפשר לתובע להגיש את תביעתו במסגרת תביעה שכנגד. התובעת קיבלה פסק דין ולצורך ביצועו נפתח בשמה תיק בהוצל"פ על ידי משרד מיתר. בחודש פברואר 2021 הגיש התובע שתי תביעות נגד הנתבעת בגין אותו הסכם פשרה, ולאחר הגשת תביעות אלו ייפתה את כוחו של משרד מיתר לייצגה באותם הליכים ממש לענין סוגיית הסמכות הבינלאומית בלבד, ואף החריגה גם ביפוי כח זה את סמכות משרד מיתר לקבל בשמה כתבי בי דין. כל האמור לעיל שעה שהנתבעת כאמור יודעת על ההליכים שהגיש התובע ויודעת על טענותיו… מיוצגת על ידי משרד מיתר במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, אך פועלת ומתנהלת בחוסר תום לב, העדר הגינות, ותוך ניצול טקטי ואסטרטגי בכוונת מכוון להכביד על התובע, ולמנוע ממנו להעלות את טענותיו שנוגעות לאותו הסכם ממש, שהיא הגישה בגינו את תביעתה. סבורני כי בהתנהלותה האמורה, חותרת הנתבעת באופן מודע ומתכוון תחת עקרונות היסוד הקבועים בתקנות החדשות… אני סבורה כי התנהלות מעין זו הינה התנהלות חסרת תום לב, מהווה ניצול לרעה של ההליך, ועומדת בסתירה להוראות התקנות החדשות. נוכח האמור, אני קובעת כי המקרה החריג שבפני ונסיבותיו הקיצוניות, מצדיק קביעה כי יש לראות בהגבלת יפוי הכח על ידי הנתבעת משום שימוש לרעה בהליכי משפט, שנועדה לשבש את ההליך, באופן בלתי מידתי. נוכח חריגות המקרה שבפני אני סבורה כי יש לקבל את הבקשה ולקבוע כי יש לראות במשרד עורכי הדין משום מען להמצאת כתבי בי הדין. לאותה התוצאה אגיע אם ייקבע כי בעניננו לאור התנהלותה חסרת תום הלב של הנתבעת, מודעותה החד משמעית לקיומה של התובענה, כמספקת לצורך העדפת עקרון הידיעה על פני עקרון ההמצאה, ואקבע כי בעניננו די בידיעת הנתבעת על התובענה ואין צורך בביצוע המצאה נוספת".

עדכון: כאמור לעיל, ביום 22.3.22 התקבל על ידי בית המשפט המחוזי ערעור (ע"ר 5147-09-21) שהוגש בגין החלטת הרשמת דלעיל. נפסק, בין היתר: "בערעור נטען, כי שגתה כב' הרשמת בקביעה, לפיה המערערת לא פרטה בשלל תגובותיה מטעמו של עורך דין מיתר, את הכתובת שאליה ניתן על פי עמדתה למסור את כתב התביעה בסין. שעה שכתובתה צוינה באנגלית ובסינית בהודעה… עוד נטען, כי המשיב  הוא שנהג בחוסר תום לב לאורך כל ההליכים בין הצדדים, ואף טוען דבר והיפוכו בהתייחס ליצוגה של המערערת על ידי משרד עורכי הדין מיתר, בעוד שבערעורו על פסק דינו של השופט מאור בתביעה הראשונה… נטען כי ספק אם המערערת אכן קיימת, וקיים חשש, כי לא חתמה על יפוי הכח והיא אינה מעורבת בהליכים או מודעת להם כלל… בעניננו נטען כי המערערת מודעת לכתב התביעה ולהליך המתנהל. המשיב סבור כי דין הערעור להדחות בהסתמך על נימוקי כב' הרשמת, לפיהם המערערת בכוונת מכוון ובחוסר תום לב מונעת מסירת כתב התביעה, וכי התנהלותה חסרת תום הלב מצדיקה את ההחלטה שלא לפעול על פי יפוי הכח המוגבל. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, סבורה אני, כי דין הערעור להתקבל.

דרך המלך למסירת כתבי בי דין למי שאינו מתגורר בישראל, הותוותה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: 'התקנות'). בתקנה 167 נקבע: '167. (א) בעל דין המעונין להמציא כתב טענות מחוץ לתחום המדינה, יגיש בקשה בכתב לשם קביעת דרך ביצוע ההמצאה; בתצהיר התומך בבקשה יפורטו העובדות המבססות את עילת התביעה, העובדות המבססות את עילת ההמצאה מחוץ לתחום המדינה ופירוט המקום שבו נמצא הנמען או יתכן שנמצא. (ב) בית המשפט יורה על דרך ביצוע ההמצאה, לרבות הגשת כתבי הטענות, והוא רשאי להורות שבנסיבות הענין אין להמציא את המסמכים מחוץ לתחום המדינה". אשר להמצאה לעורך דינו של בעל דין נקבע בתקנה 163(א): 'ההמצאה תהיה ככל האפשר לנמען עצמו; אם הנמען מיוצג בידי עורך דין, יש להמציא לו במקומו; אם מינה לשם ההמצאה מורשה מטעמו – ניתן להמציא למורשה במקומו'. דהיינו, המצאה לידי עורך דין או מורשה מותנית ביפוי כח שהוענק להם. יחד עם זאת, רשאי בעל דין ליפות כוחו של עורך דין באופן מוגבל לתכלית מסויימת בלבד. כפי שנקבע ברע"א 6484/19… 'הנה כי כן, אם מינה נתבע עורך דין לייצגו, די בהמצאה לעורך דינו על מנת לקיים המצאה כדין על פי דרישות התקנות. ואולם, הפסיקה הכירה באפשרותו של נתבע מחוץ למדינה להגביל את יפוי הכח של עורך דינו בישראל כך שהלה לא יהיה מוסמך לקבל עבורו כתבי בי-דין. הטעם לכך, כפי שהוסבר בפסיקה, נעוץ בדיני השליחות, אשר מכוחם פועל עורך דין המיצג את שולחו, ולפיהם יש לפרש את היקף שליחותו של עורך הדין על פי לשון מסמך הרשאתו ואומד דעתו של הלקוח-שולחו, תוך העדפת האינטרס שלו על פני ענינם של צדדים שלישיים… שכך, נפסק כי כאשר קיימת הוראה ספציפית ומפורשת ביפוי הכח אשר מגבילה כאמור את הרשאתו של עורך הדין בדבר קבלת המצאות, הרי שאין די במסירת כתבי בי-דין לעורך הדין כדי להוות המצאה כדין עבור לקוחו'. מכאן שעל בית המשפט לכבד את ההסכם שבין עורך הדין ושולחו, ולפעול על פי האמור ביפוי הכח. בעניננו, אין חולק, כי יפוי הכח בהיר ולשונו אינה מותירה פתח לפרשנות לפיה ניתן לבצע מסירת כתבי בי דין על פיו.

כב' הרשמת היתה מודעת לאמור ביפוי הכח. אולם סברה שהתנהלותה חסרת תום הלב של המערערת מאפשרת ביצוע מסירה לעורכי דינה בהליכים האחרים. אף אני סבורה כי בנסיבות בהן בעל דין פועל באופן מודע בחוסר תום לב, על מנת למנוע ניהולו של הליך תקין, יש לפעול על פי הוראות תקנות 3-5 ולאפשר קיומו של הליך שיפוטי ראוי והוגן. בחינת העובדות בעניננו מעלה, כי התנהלות המערערת אינה מצדיקה התעלמות מיפוי הכח המוגבל. ראשית, יצוין, כי המערערת מסרה את מענה במסמך שהוגש לבית המשפט, כמצוין בטיעוני בא כוחה, ונראה כי נפלה טעות בהחלטת כב' הרשמת בנקודה זו. כעולה מהחלטת כב' השופט מאור [בתביעה הראשונה – ד.ר.] המשיב הוא שפעל בחוסר תום לב לסיכול מימושו של הסכם הפשרה עליו חתם, ואשר על סעיף השיפוט והחוק החל הוא נסמך לצורך הגשת התביעה נגד המערערת בישראל. יתרה מכך, למרות פסק הדין לפיו חויב המשיב לשלם למערערת 3,655,000 ₪ ועל אף העובדה שבקשתו לעיכוב ביצוע נדחתה בהחלטת כב' השופט י' עמית מיום 5.8.2021, טרם שילם המשיב למערערת מאומה, והוא חוזר על טענותיו הבלתי מגובות במסמך כלשהו, כי מכר את ביתו על מנת לעמוד בהתחיבויותיו. אכן, דרישת תום הלב בניהול הליכים מהווה הנחיה מהותית בהחלטות דיוניות על פי התקנות. אולם, חובת תום הלב חלה על שני הצדדים, ובעניננו, נראה כי גם התנהלותו של המשיב בהליכים אלה אינה עונה על דרישה זו. המשיב טוען, כי דחית בקשתו לביצוע מסירת כתב התביעה למשרד עורכי דין מיתר, מפנה אותו לדרך חתחתים של המצאה מחוץ לתחום. סבורה אני, כי לא אלה פני הדברים, לאור הוראות תקנה 167 המקצרת את הליך הבקשה וההמצאה ומפשטת אותו, בעיקר שעה שהמשיב יודע את כתובתה של המערערת. לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל. המשיב יפעל על פי הוראות תקנה 167".

25.2.22

פסק דין מיום 23.1.22 במסגרת ה"פ (מחוזי ת"א) 52056-11-19: "דירה מצויה בבנין, שקיימת הִתכנות כי תמומש לגביו תוכנית תמ"א. נוכח זאת הוחתם בעליה על ידי עורך דין על שני יפויי כח, האחד בלתי חוזר והאחר כללי. עורך הדין ושותפו פעלו לאיתור חברה, שתממש את הפרוייקט. חברה שכזו אותרה. האם נדרשת כעת כריתתו של הסכם חדש בין בעל הדירה לבין החברה, או שמא ניתן להתקשר עמה בשמו ובניגוד לרצונו, וזאת מכוח יפויי הכח? האם מדובר ביפויי כח שבוטלו, והאם הם ניתנים לביטול בהינתן שאחד מהם הוגדר כבלתי חוזר? בכך, בין השאר, יש להכריע. מקרה זה שב ומוכיח כי לעיתים הרצון לקצר את הדרך דווקא מאריך אותה. התקשרות בפרוייקט תמ"א היא ענין רציני ביותר. יש לעשותה על בסיס גמירות דעת חדה וברורה. החתמה על יפויי כח בלתי חוזרים, שהם בלתי מסוימים דיים וגורפים, עלולה לשמש בסיס רעוע להתקשרות בפרוייקטים מסוג זה".

המבקש (שנפטר לאחר תחילת ההליך – ויכונה להלן "המבקש" או "המנוח"), אשר היה בעלים של שתי דירות בבנין, הוחתם על ידי המשיבים על "יפוי כח בלתי חוזר", ועל "יפוי כח כללי" (לגביהם יפורט בהמשך). לאחר כשנתיים נחתם הסכם כוונות מול יזם, לכאורה גם בשם המבקש מכח יפויי הכח, ובהמשך נדרשו המשיבים על ידי המבקש (ובתו, שנכנסה לימים לנעליו בהליך המשפטי, לאחר פטירתו) לבטל את יפויי הכח, אולם הם סירבו, ואף חתמו על הסכם תמ"א מול היזם (חברת יהבים). ב"כ המבקש פנה ב"מכתב התראה למשיבים… בו קבל על כך שהמנוח הוחתם על שני יפויי הכח מבלי שהוסברו לו משמעותם ותוך הטעיה, ולפיכך הם נדרשו להודיע כי ייפוי הכח בטלים ומבוטלים, ומכל מקום הם מבוטלים לאלתר. המשיבים נדרשו למסור כל עותק של יפויי הכח המצויים בידיהם, ולהודיע לו ולצדדים שלישיים על בטלות כל פעולה שנעשתה מכוחם, ככל שנעשתה כזו. המשיבים השיבו… למכתב זה בסירוב", ומשכך הוגשה המרצת פתיחה זאת.

"המחלוקת שבין הצדדים מעלה לדיון מספר שאלות משפטיות ועובדתיות. ראשית, יש לפרש את יפויי הכח שהמבקש חתם עליהם. יש לבדוק האם המשיבים יכלו להתקשר מכוחם בשמו בהסכם פרויקט תמ"א. זוהי שאלה "פנימית", הנוגעת לתוכנם ולמובנם הראוי של המסמכים. יש לבחון את הדברים גם מזווית הראיה ה"חיצונית", הבוחנת את המגבלות שמטיל הדין על היכולת לפעול מכח יפוי כח בלתי חוזר. כך למשל, יש לבדוק האם ניתן לגבש יפוי כח כזה שעה שעדיין לא קיימת הזכות של הצד השלישי (של חברת יהבים במקרה הנוכחי)? עוד קיימת מחלוקת עובדתית בשאלה מתי בוטלו יפויי הכח, והאם ההתקשרות עם חברת יהבים נעשתה על בסיס הרשאתו והסכמתו של המנוח"

תחילה נדונה "פרשנותו של יפוי הכח הבלתי חוזר (השאלה הפנימית)": "חתימה על יפוי כח בלתי חוזר היא עניין רציני. שהרי החותם מקנה כוחות לשלוחו לפעול בשמו ולבצע פעולות בשמו, וזאת באופן בלתי הדיר. התקשרות בפרוייקט תמ"א גם היא עניין רציני. מדובר ביציאה למסע מורכב ועתיר סיכונים, בו בעלי הדירות משנים מהיסוד את סביבת מגוריהם ומפקידים את רכושם היקר ביותר בידיהם של קבלנים, יזמים ואנשי מקצוע אחרים… ואם יפוי כח בלתי חוזר הוא ענין רציני, והתקשרות בפרוייקט תמ"א היא ענין רציני, הרי שחתימה על יפוי כח בלתי חוזר לשם התקשרות בפרוייקט תמ"א היא ענין רציני במיוחד… על רקע זה יש לוודא היטב כי יפוי הכח משקף גמירות דעת ברורה מצד המייפה, ויש גם לבחון בזהירות את היקף ההתחיבויות המגולמת בו. ומה תוכנו של יפוי הכח בעניננו? יפוי הכח הנושא את הכותרת 'יפוי כח בלתי חוזר' מסמיך את המשיבים לעשות בשם המבקש, 'לפי שיקול דעתם הבלעדי והמוחלט, את כל הפעולות הבאות או חלק מהן והנובעות מהסכם שייכרת עמי ועם יתר בעלי הזכויות בבנין […], לחיזוק ו/או הריסה ו/או בניה מחדש (בין מכח הוראות תמ"א 38 ובין אם מכח תוכנית אחרת ארצית ו/או עירונית) עם… ו/או מי מטעמה ו/או… […] ו/או כל יזם אחר ו/או כל חברה בע"מ ו/או כל שותפות ו/או מי מטעמה/בשמה" [ההדגשות נוספו]… הנה כי כן, לשונו הברורה של יפוי הכח קובעת כי הוא מניח שייכרת הסכם נפרד עם בעל הדירה בענין התמ"א או כל התחייבות אחרת מסוג זה (להלן: הסכם היסוד). ואז, וככל שייכרת הסכם כאמור, יוכלו המשיבים לבצע פעולות כאלה ואחרות מכח יפוי הכח. אין יפוי הכח מסמיך את המשיבים – כשלעצמו  – להתקשר בשמו של המנוח בהסכם תמ"א; כלומר, צפוי להיכרת הסכם עם בעל הדירה ('ייכרת עמי'), ויפוי הכח נועד לאפשר את מימושו" {מבלי לפרט, בית המשפט מצא במספר פסקאות נוספות ביפוי הכח הבלתי חוזר תימוכין לעמדתו}

אין לקבל אפוא שיפוי הכח הבלתי חוזר הסמיך את המשיבים להתקשר בשמו של המבקש בעסקת היסוד, בין אם תהיה זו עסקת תמ"א או עסקה אחרת מהסוג המוזכר בו. ראשית, הדבר סותר את לשונו הברורה. שנית, אין למצוא ביפוי הכח את פרטיה של אותה עסקת יסוד עתידית, ועל רקע זה, מבחינת התכלית האובייקטיבית, קשה להלום שיפוי הכח מסמיך את המשיבים להתקשר בשמו של בעל הדירה ולחייבו באופן כל כך רחב וגורף… יש לפרש את יפוי הכח הבלתי חוזר כמקנה כוחות למשיבים לבצע פעולות הנדרשות למימוש הסכם שייכרת בין המבקש לבין צד שלישי. יפוי הכח כשלעצמו אינו מסמיך את המשיבים להתקשר בשמו של המבקש בהסכם שכזה. מכאן שהצד השלישי הקורא את יפוי הכח האמור יתקשה להצדיק הסתמכות עליו לשם כינונה של התקשרות היסוד בינו לבין המנוח. קריאה פשוטה של המסמך היתה צריכה להוביל למסקנה שיש עוד לעמול ולכרות הסכם עם מייפה הכח, על כל המשתמע".

עתה נדונו "המגבלות על יפוי הכח הבלתי חוזר (השאלה החיצונית)": "…[חוק השליחות] מאפשר לשולח לשלול מעצמו את הכח לבטל את השליחות, כאמור בסעיף 14(ב). כזאת ניתן לעשות כדי להבטיח 'זכותו של אדם אחר'… בהתאם להוראות החוק, כדי שיקום יפוי כח בלתי חוזר, שניתן יהיה לפעול מכוחו, צריכה לעמוד על כנה הזכות של הצד השלישי, שיפוי הכח בא לקדם. כך בע"א 424/73 [מלון סטפניה]… פסק כב' השופט עציוני כי 'כדי שיפוי הכח יהיה בלתי חוזר צריך שבעת מתן יפוי הכח תהיה לצד השלישי או לשלוח עצמו זכות קיימת שלשם הבטחתה ניתן יפוי הכח. וזכות מאוחרת שקמה לאחר מתן ההרשאה ואפילו היא תלויה בביצוע יפוי הכח, לא תהפוך את יפוי הכח לבלתי חוזר [ההדגשה במקור]'… יש לציין כי לא תש כוחו של ענין מלון סטפניה גם כיום, וזה אושרר, למשל, בע"א 4356/09… יחד עם זאת, הדברים אינם כה נחרצים. כך, למשל, יכולה להתעורר השאלה מה הדין במקרה שבו במועד גיבוש יפוי הכח לא עמדה זכות לצד השלישי אך זו גובשה לאחר מכן… בהתאם לקו ניתוח זה, כל עוד לא גובשה זכותו של הצד השלישי, יפוי הכח ניתן לביטול גם אם הוא נושא את הכותרת 'יפוי כח בלתי חוזר'. אך משקמה זכותו של הצד השלישי, ויפוי הכח לא בוטל בינתיים, מתגבש גם יסוד ה'אי-חזרה'. האם הרחבה זו רלוונטית לענייננו?  התשובה היא בשלילה. המנוח לא חתם באופן ישיר על הסכם עם צד שלישי… מקרה נוסף שבו מוקהית חדות הכלל היא כאשר ניתן להרחיב את היריעה ולמצוא ביפוי הכח גם את 'עסקת היסוד'. או אז ניתן למצוא בו ביטוי גם לצד של דיני השליחות וגם לצד של דיני החוזים… במקרה שכזה, שעה שיפוי הכח עצמו מכונן את זכותו של הצד השלישי, הרי שההרשאה הניתנת לשלוח הופכת בלתי הדירה. אך גם מקרה זה אינו רלוונטי לעניננו, שכן כאמור יפוי הכח עצמו לא יצר את זכותו של הצד השלישי. הוא בא לאפשר את מימושה…"

עתה נדון "פירושו של יפוי הכח הכללי": "…ביפוי כח זה צוין שהוא נועד ל'טיפול ויצוג וניהול מו"מ מול… ו/או… ו/או כל יזם אחר ו/או כל חברה בע"מ ו/או כל שותפות ו/או מי מטעמה/בשמה, אשר תבקש לחתום עמי ו/או עם יתר בעלי הזכויות, הסכם לחיזוק…של הבנין… [ההדגשות הוספו]'. גם כאן לשונו הברורה של יפוי הכח מבהירה שמטרתו היא לאפשר ניהול משא ומתן מול חברות אפשריות, שיבקשו לחתום עם המנוח על ההסכם עצמו. נכתב שאחת מהן (או יותר) 'תבקש לחתום עמי' את ההסכמים האפשריים המוזכרים ביפוי הכח. אין כאן יפוי כח המסמיך את השלוחים לחתום על ההסכם עצמו, אלא לנהל את המשא ומתן לקראת כריתתו. בסופו של דבר, וככל שיצלח המשא ומתן, יהיה על המבקש לחתום על ההסכם. אמנם בהמשך יפוי הכוח צוין… בצורה כוללנית, שהמשיבים מוסמכים לחתום בשם מייפה הכח על 'כל הסכם', אך ברישא צוין שמדובר רק בפעולות 'בקשר לענין הנ"ל והנובע ממנו'…

לאחר שנקבע כי גם "הסכם הכוונות" אינו יכול לבסס התקשרות מחייבת בהסכם תמ"א סופי מצידו של המבקש, קבע בית המשפט: "מסקנת ביניים: לא ניתן לקשור את המבקש בעסקת היסוד מול חברת יהבים מכוח יפויי הכח, ובכלל זה יפוי הכח הבלתי חוזר, וגם לא באמצעות פעולות כאלה ואחרות של בני משפחתו….. נותר לברר האם המנוח הסכים להתקשרות בהסכם התמ"א…"; מבלי לפרט, בית המשפט, על סמך הראיות והעדויות שבפניו, הגיע, בין היתר, למסקנה כי "המנוח לא הסכים להתקשרות בהסכם התמ"א והובהר שבכוונתו לבטל את יפויי הכח עוד לפני שעו"ד בן אברהם חתם על הסכם התמ"א בשמו… המשיבים הודו בסיכומיהם… כי המנוח היה רשאי לבטל את יפויי הכח, אך לשיטתם היה עליו לעשות כן לפני שנחתמו הסכם הכוונות והסכם התמ"א. לטענתם הוא ביטל את יפוי הכח לראשונה רק במכתב בא כוחו… וזה היה מאוחר מדי. לא אוכל לקבל את עמדתם. בכל הנוגע ביפוי הכח… לא ניתן היה לחתום מכוחם, לבדם, בשמו של המבקש על הסכם התמ"א. לכן גם אם המנוח לא ביטל, לשיטתם, את יפויי הכח, עדיין הם לא יכלו להתקשר מכוחם בשמו עם חברת יהבים. נדרשה הסכמתו הישירה ומראש. ונזכיר ששאר בעלי הדירות בבנין חתמו אישית על הסכם התמ"א, וכך היה גם צריך לעשות מבחינת המנוח. והנה, למרות שאין חולק שהמנוח היה בעל כשרות משפטית לחתום עליהם הוא לא נדרש לעשות כן. די בכך כדי לבסס שהחתימה בשמו נעשתה ללא הרשאה וללא בסיס. אלא שמעבר לכך בוסס שהמנוח ביקש לבטל את יפויי הכח הללו בפגישה הסוערת [שהתקיימה סמוך לאחר חתימת הסכם התמ"א על ידי בעלי הזכויות האחרים, וקודם לחתימתו על ידי המשיבים "בשם המבקש" – ד.ר.] ולמעשה עוד קודם לכן, עת הבהיר שאין הוא מעונין בהתקשרות בהסכם תמ"א…"; ובהמשך: "החתימה בשמו של המנוח על הסכם התמ"א נעשתה ללא הרשאה… מה משמעות הדבר מבחינה משפטית? כאן יש להזכיר כי ב"כ המבקש התנגד לצירוף משיבים נוספים להמרצת הפתיחה… המבקש עתר לכך שיוצהר שכל פעולה שנעשתה לפי יפויי הכח האמורים בטלה ומבוטלת. בענין זה לא אוכל לקבוע שהסכם התמ"א עצמו מבוטל, שכן הצדדים לו אינם צד להליך ולא ניתן להם יומם. יחד עם זאת אוכל לקבוע שההתקשרות בשמו של מר קרוטקין ז"ל [המבקש – ד.ר.] בהסכם היא בטלה ומבוטלת, ושלמעשה היא נעשתה ללא הרשאה כדין. משכך ניתן­ לקבוע כי המנוח לא התקשר בהסכם התמ"א, ושהחתימה בשמו על ההסכם היא חסרת תוקף…"

3.7.22

[א] פסק דין מיום 12.6.22 (פורסם ב"נבו") שניתן בבית המשפט המחוזי (ת.א. 46491-02-18), וענינו "יפוי כח בלתי חוזר": "בפני תביעה למתן פסק דין הצהרתי שיורה על בטלותו של יפוי כח בלתי חוזר אשר נחתם ביום 30.1.1997 על ידי המנוח… התובעת הינה אלמנתו של המנוח… המנוח נפטר ביום 8.8.2016. התובעת ירשה את זכויותיו של המנוח בדירה… הנתבעים הינם בעלי זכות חכירה מהוונת של שתי יחידות דיור בגג הבנין… המנוח חתם ביום 30.1.1997 על יפוי כח בלתי חוזר המסמיך את עורך דין לין, המשיב הפורמלי, לבצע פעולות בשמו ולחתום על כל מסמך המאפשר הצמדת חלקים מהרכוש המשותף לדירות של המשיבים, ובמלים אחרות, להצמיד את הגג בבית המשותף לדירות המשיבים…"

לאחר סקירת טענות הצדדים (עליהן ניתן ללמוד מהכרעת הדין) נפסק, בין היתר: "הטענות המקדמיות: התובעת, אשר ירשה את זכויות המנוח בדירה, מבקשת בתביעה זו לבטל את חתימתו על יפוי כח בלתי חוזר שניתן לטובת הנתבעים. יאמר כבר כעת, שהעובדה שהתובעת לא היתה שותפה לחתימה, ואינה יודעת מה היו נסיבות החתימה, אינה מצדיקה בקשה לביטול יפוי כח בלתי חוזר שנחתם על ידי המנוח. התובעת ירשה את זכויותיו של המנוח בנכס על כל התחייבויותיו. מנימוקים אלה יש גם לדחות את טענת הנתבעים להעדר יריבות, התובעת באה בנעלי המנוח ושמורות לה הטענות שהמנוח היה רשאי להעלות. גם דינה של טענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים – להדחות. יפוי הכח אשר נחתם ביום 30.1.1997 נועד לביצוע עסקה במקרקעין מוסדרים, התביעה הוגשה ביום 20.2.2018. בקשה לביטול יפוי הכח, משמעותה בקשה לביטול מימוש זכות במקרקעין מוסדרים, על כן תקופת ההתיישנות הינה 25 שנים (סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958).

המסגרת הנורמטיבית: יפוי כח בלתי חוזר במהותו נועד לאפשר למיופה הכח לפעול על מנת לממש את זכויותיו של צד ג', זכויות אשר נובעות בדרך כלל מהסכם. עסקינן בבקשה לביטול השליחות. אפשרויות ביטול השליחות נקבעו בסעיף 14 לחוק השליחות… רלוונטי לענייננו סעיף קטן (ב). הסעיף קובע שלא ניתן לבטל שליחות לטובת צד ג'… יחד עם זאת, יפוי כח אינו פועל בחלל ריק (ר' רע"א 2023/22…) יפוי הכח יונק את כוחו וחיותו מהסכם בין הצדדים, הוא חלק מעסקה כוללת ונועד להבטיח ביצוע זכויות שהוקנו כדין בעסקה שבין הצדדים. יכול שההסכם יהיה חיצוני ליפוי הכח, ויכול שיפוי הכח יכלול את ההתחייבות החוזית שנובעת מההסכם בין הצדדים, בכך ישמש בתפקיד כפול, הסכם ושליחות. ככל שעסקת היסוד מבוטלת, נשמטת הקרקע מתחת לתוקפו של יפוי הכח ויבוטל גם יפוי הכח שניתן מכח עסקת היסוד. בהקשר זה נפסק בע"א 1516/99… [פורסם בנבו]…): 'באין 'זכות' לאחר, אין מקום להרשאה הניתנת להבטחת 'הזכות'…'….. וכך, יפוי הכח אינו יוצר בדרך כלל הוא עצמו, את הזכות, אלא מהווה מכשיר לביצועה, בהנחה כי הזכות קיימת באופן עצמאי ממקור חיצוני ליפוי הכח. אמנם, יתכן מצב שבו יפוי הכח, על פי תוכנו, ישלב בתוכו את ההתחייבות החוזית של עושה המסמך להקנות זכות לאחר, ובאותה נשימה יסמיך את השלוח לבצע את הזכות שניתנה כך בדרך של הרשאה בלתי חוזרת. הדבר תלוי בנוסחו של המסמך ובתכליות ובמטרות שלשמן נערך'. מהכלל לעניננו: יפוי הכח המקורי החתום לא הוצג. התובעת הגישה צילום של יפוי כח, שלמיטב ידיעתה הוא צילום המקור. הנתבעים לא המציאו את גרסת המקור של יפוי הכח החתום, אולם אישרו שזה נוסח יפוי הכח… פנייתה לקבלת יפוי הכח מעו"ד לין הושבה ריקם. עו"ד לין העיד שלא עלה בידו לאתר את התיק שנפתח לפני כעשרים שנה. בעדותו… אישר שנוסח יפוי הכח שנחתם הוא הנוסח המוחזק על ידי התובעת. בהעדר יפוי כח מקורי ממילא יקשה על הנתבעים לפעול, יתכן שהדיון בתביעה הינו תיאורטי בלבד.

מחמת החשש שמא יימצא לפתע יפוי הכח, מצאתי לדון בתביעה. מעיון בנוסח יפוי הכח שהוצג על ידי התובעת, עולה שיפוי הכח לא כלל את עסקת היסוד, יפוי הכח מורה על מתן זכות למיופה הכח לחתום בשם המנוח, לא מוזכרת ולא מצוינת התמורה בגינה נחתם יפוי הכח. אין התחייבות של צד ג' אשר לטובתו נחתם יפוי הכח. בהעדר כל סממן לעסקת היסוד, עלינו לתור אחר העסקה שמכוחה שואב יפוי הכח את כוחו. בעדויות שנשמעו בפני נמצאו סתירות באשר לנסיבות החתמת המנוח… לטענת הנתבעים, יפוי הכח נחתם בתמורה לבנית מעלית ושיפוץ חיצוני של המבנה המשותף. ענין השיפוץ הוצנע, הנתבעים הודו בהתחייבות לשיפוץ באופן חלקי. במהלך שמיעת הראיות הובהר שבנית המעלית הסתיימה עוד בטרם נחתם יפוי הכח… באשר לשיפוץ הבנין, לא ניתן הסבר לגבי היקפו ומהות השיפוץ שהתחייבו לבצע. עוד עולה מהעדויות, שלא נערך הסכם בכתב… עורך דין לין העיד מזיכרונו לגבי הסדר עם חלק מהשכנים עוד לפני בנית המעלית. לדבריו הוסדר שהבניה תתבצע בתמורה להצמדת שטחים מהרכוש המשותף בגג לדירות הנתבעים… אין משמעות לעדות זו ללא הצגת מסמך בכתב, התחייבות של הדיירים, שמות הדיירים ופרטים נוספים אחרים. איני יכולה לקבל טענה זו בהעדר הסכם בכתב. יתרה מכך, עלה במהלך שמיעת הראיות שהדיירים התנגדו לבנית המעלית ולהצמדת שטחים מהרכוש המשותף, ואף פתחו בהליכים משפטיים אשר הוכרעו לטובתם… ההסכם הנטען הינו הסכם להעברת זכויות במקרקעין, ברי כי הסכם להעברת זכויות בין אם מהרכוש המשותף ובין אם מדובר בהעברת זכויות פרטיות, מחייב מסמך בכתב… די בטעם זה, העדר מסמך בכתב, כדי לקבל את התביעה ולהורות על ביטולו של יפוי הכח, שלא נתמך בהסכם ומצוי למעשה בחלל ריק. אפשר להניח שההסכם לא הושלם. מטרת הנתבעים היתה להשיג הסכמה מכל הדיירים בבית המשותף, על מנת שיוכלו לבנות על הגג ולהצמיד את השטחים לדירותיהם. בהעדר הסכמת כל הדיירים, לא הושלמה העסקה, יתכן כי גם מטעם זה לא נערך הסכם בכתב, לא דווח לרשויות המס, ולמעשה גם יפוי הכח לא מומש עד היום, בחלוף עשרים שנים. הנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם על פי ההסכם. בנית המעלית הסתיימה לפני החתימה על יפוי הכח, נותר לשפץ את  הרכוש המשותף… אין עדויות לגבי היקף השיפוץ ומהותו. אף שאין ראיה חד משמעית שהשיפוץ היווה חלק מההסכם, הגיון הדברים מחייב קבלת הנחה זו, כחלק מההסכם שלא הושלם… שיפוץ המבנה  על ידי הנתבעים לא בוצע בסופו של יום וגם לא יבוצע בעתיד… ראיה נוספת לכך שלא נערך כל הסכם, נובעת מאי דיווח לשלטונות המס… מכל האמור עולה שעסקת היסוד לא הושלמה, התמורה לא שולמה. יוצא מכך כי יפוי הכח שנחתם, אינו נשען על עסקה תקפה. אין להמתין עד אין קץ להחתמת כל הדיירים, בעיקר כשברבות השנים הבניין שופץ על ידי הדיירים. לכל היותר ההסכם היה יוצא לפועל לו היה עולה בידי הנתבעים להחתים את כל הדיירים, משכשלו בכך אין עוד תוקף ליפוי הכח. בהקשר לענין זה נפסק בע"א 9042/12… [פורסם בנבו]…)‏‏: 'מכל מקום, הלכה עמנו כי יפוי כח בלתי חוזר הוא טפל לעסקה, נלווה לזכות העיקרית-מהותית ו'אינו אלא מכשיר לביצוע העסקה. כאשר אין העסקה מצמיחה זכות, לא יהא ביפוי הכח כדי להוסיף לה תוקף'…' אשר על כן, יש לשחרר את התובעת מהתחייבות זו, הנני קובעת שיפוי הכח עליו חתם המנוח מבוטל, ואין לעשות בו כל שימוש…"

[ב] פסק דין מיום 14.6.22 (פורסם ב"נבו") שניתן בבית הדין הארצי לעבודה (בר"ע 48740-03-22), וענינו צירוף יפוי כח לכתב טענות ראשון המוגש מטעם בעל דין, לבית משפט או לבית דין לעבודה (לרבות באמצעות מערכת "נט המשפט"): "בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי… שבה נקבע כי באי כוח המשיבה – התובעת בתיק העיקרי – אינם נדרשים לצרף יפוי כח מטעם המשיבה למסמכי פתיחת ההליך, וכי יפוי הכח יועבר במעטפה סגורה לעיון בית הדין בלבד… המשיבה הגישה תביעה בבית הדין האזורי נגד המבקשת. בכתב התביעה נטען כי המשיבה הועסקה באמצעות המבקשת… לכתב התביעה, אשר הוגש באמצעות מערכת 'נט המשפט', לא צורף יפוי כח. משלא נענתה בקשת באת כח המבקשת מבאי כח המשיבה להמציא את יפוי הכח, הוגשה על ידי המבקשת 'בקשה להורות לתובע להמציא יפוי כח'. נקדים ונציין, כי בקשה דומה הוגשה במספר הליכים נוספים, חלקם בפני מותבים שונים, בתביעות שהוגשו באמצעות באי כוח המשיבה נגד המבקשת. עוד נציין כי המבקשת הגישה בקשה, שככל הנראה נדחתה, לאיחוד הדיון בתביעות אלה. בתשובת המשיבה מצוין כי 'הבקשה הינה בקשה מקוממת', מאחר שבהליכים אחרים המתנהלים ביצוגם של אותם באי כח, לא נתבקשה הצגת יפוי כח. המשיבה הוסיפה וציינה כי 'הטעם המשוער לבקשה המגוחכת, והכל במלוא הזהירות: בתיקים אחרים, אשר מנוהלים על ידי משרדים אחרים, כבר עלו לא אחת טענות לזיופי חתימות לכאורה של עובדים על גבי מסמכים של הנתבעת. רק לאחרונה נתקל הח"מ בטענה כזו, עולה החשש, כי הנתבעת מבקשת לראות את יפוי הכח אך על מנת להעתיק את חתימת התובע, ולהשתמש בה מאוחר יותר'. משכך, נתבקשה דחית הבקשה, או לחלופין הגשת יפוי הכח 'לעיני בית הדין הנכבד בלבד'. עוד באותו היום, ומבלי שהיה בידי המבקשת סיפק להגיב לתשובה, ניתנה החלטת בית הדין האזורי לפיה 'התובע ימציא לעיני בית הדין בלבד (במעטפה סגורה) את יפוי הכוח מטעם התובע… אין באמור כדי להביע עמדה במי מטענות הצדדים'…  בבקשת רשות הערעור נטען כי בהתאם לתקנה 9(ה) לתקנות סדר  הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן – תקנות סדר הדין), החלה מכח תקנה 129(7) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן – תקנות בית הדין לעבודה) גם בבתי הדין לעבודה, חלה חובה לצרף לכתב הטענות הראשון, יפוי כח מטעם בעלי הדין, וכי פתיחת הליך במערכת 'נט המשפט' כרוכה בהצהרה כי צורף יפוי כח לתיק. המבקשת סוקרת את ארבעת ההליכים, המתנהלים בפני שלושה מותבים שונים, בסוגית המצאת יפוי הכח, ומצביעה על 'מחול שדים' מיותר, בסוגיה שתקנות סדר הדין מכריעות בה באופן ברור…. המשיבה השיבה לבקשה תוך שהיא חוזרת על טענותיה בבית הדין האזורי, וציינה כי בקשת רשות הערעור 'מחזקת את חששות המשיב[ה] – מדוע אינה מסתפקת בהצגת יפוי הכח בעיני בית הדין בלבד?" המשיבה הוסיפה וטענה כי 'נראה' כי צו בית הדין לעבודה (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשנ"ח-2017 (להלן – צו סוגי החלטות) חל בנסיבות הענין, כך שלא ניתן לדון בבקשת רשות הערעור…

…החלטנו… לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור, ולקבל את הערעור. תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה מחילה הוראות מתקנות סדר הדין, בשינויים המחויבים, על הליכים המתנהלים לפי תקנות בית הדין לעבודה. בתקנה 129(7) נקבע כי אף 'תקנות 170 ו-171 לענין יפוי כח, ואם בעל הדין מיוצג על ידי עורך דין – גם תקנה 9(ה)', יחולו בבתי הדין לעבודה. בתקנה 9(ה) לתקנות סדר הדין, נקבע לאמור: 'עורך דין המייצג בעל דין, יצרף לכתב הטענות הראשון את יפוי הכח מטעם בעל הדין' (נעיר, כי לאחר הגשת התביעה ומתן ההחלטה, 'הועתק' מיקומה של תקנה 9(ה) לתקנות סדר הדין, והיא מסומנת עתה כתקנה 170א לתקנות אלה, מבלי שנערך שינוי כלשהו בלשונה, כאשר הסיבה להעתקת מיקום מהפרק הדן בכתב התביעה, היא כי יפוי הכח נדרש גם בפתיחת הליך המוגש שלא על דרך של כתב תביעה… על פני הדברים, אין בהעתקת המיקום כדי לשנות את תוקפה גם בבתי הדין לעבודה). הנה כי כן, תקנה 9(ה) לתקנות סדר הדין (וכך אף תקנה 170א שהחליפה אותה) 'מחייבת הגשת יפוי כח לבית המשפט [ובעניננו לבית הדין – ר.פ] המעיד כי בעל הדין ייפה את כוחו של עורך הדין לייצגו בהליך' (דברי ההסבר לפרק כ' לתקנות סדר הדין…) כפועל יוצא מכך, המזכיר המשפטי הפועל במערכת הכללית אמור בהתאם לתקנה 33(א) לתקנות סדר הדין, שלא לקבל כלל לרישום, כתב תביעה המוגש ללא צירוף יפוי כח… בבתי הדין לעבודה לא חל המנגנון של מזכיר משפטי, המוסמך שלא לקבל לרישום הליכים המוגשים באופן פגום, אך החיוב של צירוף יפוי כח לכתב הטענות הראשון, זהה לחיוב במערכת הכללית, ומשהוסבה שימת לבו של בית הדין להימנעות בעל דין לצרף יפוי כח, עליו לחייבו לעשות כן.

בהליך שבפנינו איננו נדרשים לשאלה, האם ניתן בנסיבות חריגות לפטור בעל דין מלצרף יפוי כח או להורות על העברת יפוי הכח, משל היה ראיה חסויה, לעיונו של בית הדין בלבד, ומה הן נסיבות אלה (אם בכלל). אמנם, המשיבה העלתה 'במלוא הזהירות' ותוך הקפדה על הציון 'לכאורה' טענה חמורה של התנהלות פלילית של המבקשת, אך הטענה נטענה בעלמא. נדגיש, כי לא זו בלבד שלא צורף בבית הדין האזורי, או למצער בתשובה לבקשת רשות הערעור, תצהיר לתמיכה בטענה (ולו תצהיר של עובד במשרד בא כח המשיבה, כך שחתימת המשיבה לא תחשף), אלא שאף כאשר ציין בא כח המשיבה בבית הדין האזורי כי 'רק לאחרונה נתקל הח"מ בטענה כזו', לא טרח להפנות את פרטי ההליך או המקרה בו 'נתקל' בטענה. הנה כי כן, ככלל על באי כח של בעל דין מוטלת חובה לצרף יפוי כח לכתב הטענות הראשון המוגש מטעמם לבית הדין. כאשר כתב הטענות מוגש באמצעות מערכת 'נט המשפט', ייסרק יפוי הכח לתיק על ידי בא הכח, כדבר שבשגרה, ואין כל מקום לניהול התדיינות ולהשחתת משאבי שיפוט בסוגיה. בשולי הדברים נעיר, כי המשיבה לא הסבירה בתשובתה, מדוע לטענתה החלטה לחסות יפוי כח אינה ניתנת לערעור מכח צו סוגי החלטות שהוזכר בבקשתה, ועל פני הדברים ומבלי שנקבע מסמרות, לא נמצא בסיס לטענה. סוף דבר – ניתנת בזה רשות ערעור והערעור מתקבל. על באי כח המשיבה לסרוק לתיק בית הדין יפוי כח מטעם המשיבה, בפרק זמן שייקבע על ידי בית הדין האזורי…"

20.10.22

[א] החלטה מיום 3.10.22 (פורסמה ב"נבו") במסגרת ת"א (מחוזי י-ם) 70517-11-20, במסגרתה נדונו, בין היתר, סוגית אימות יפוי כח שניתן לעורך דין – בישראל ומחוצה לה; והוראות תקנות סדר הדין האזרחי (הקודמות והנוכחיות): "התביעה הוגשה על ידי 27 תובעים שהם לפי הנטען חוכריהן של דירות הנמצאות במלון 'לאונרדו פלאזה'… הנתבעת התגוננה מפני התביעה בטענות שונות… [בין היתר] כי אין בידי עורכי הדין המתיימרים לייצג את התובעים יפויי כח מתאימים. ביום… התקיימה ישיבת קדם משפט… בסיום הישיבה ניתנה על ידי ההחלטה הבאה: '……לצד כל אחד מהתובעים יצורף יפוי כח המסמיך את באי כח התובעים לייצגו בהליך הנוכחי בהתאם לשיקול דעתם באשר לטיב יפוי הכח…..' התובעים הגישו… מסמך שכונה 'כתב תביעה מתוקן'… למסמך צורף תצהיר של עו"ד… ממשרד באי כח התובעים, שהצהירה על כך ששוחחה והתכתבה עם התובעים שפורטו בתצהיר, וכי הם 'אישרו לי כי חתמו על יפוי כח לפיו משרד כספי ייצג אותם בהליך הנ"ל'. עו"ד… נתן הצהרה דומה בקשר עם ארבעה תובעים נוספים. הנתבעת… טענה שהמסמך אינו מקיים את הוראות בית המשפט, שכן הוגש כתב תביעה חסר ולקוי, מבלי שצורפו לו יפויי הכח… בית המשפט התבקש למחוק את התביעה על הסף, ולחלופין להורות לתובעים לפעול בהתאם להחלטה….. הנתבעת פירטה בבקשה לענין יפויי הכח שהוגשו, כי יש לחלקם לשתי קבוצות: קבוצה אחת – כוללת יפויי כח שנחתמו על ידי נוטריון בחו"ל, ללא שנעשה אימות של אפוסטיל (תובעים 1, 2, 3, 5, 14, 21, 22) כאשר האישור הנוטריוני שצורף ליפוי הכח של התובע 5 אינו אימות חתימה אלא אימות נאמן למקור, ובאשר לתובע 22 נטען כי אין אזכור להיותו של המאמת נוטריון. קבוצה שניה – כוללת יפויי כח עם אימות חתימה על ידי באי כח התובעים, אך ללא הצהרה כי אלה נחתמו בישראל. מאחר ומרבית התובעים מתגוררים בחו"ל, ורוב יפוי הכח אינם נושאים תאריך, הנתבעת חוששת כי התובעים אינם מודעים לתביעה, ולא ניתן להסתפק ביפויי הכח שהוגשו. הנתבעת חולקת על האמירה כי התובעים חזרו ואשררו את יפויי הכח לצורך הגשת התביעות, תוך שהיא מתייחסת פרטנית למספר תובעים…

לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לסלק את התביעה על הסף, אך יש לתת הוראות נוספות בכל הנוגע להמצאת יפויי הכח… בחינתם של יפויי הכח מחייבת להידרש לדיני השליחות. סעיף 5(א) לחוק השליחות… קובע כי: 'השליחות חלה – באין הגבלה בהרשאה – על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה – באין הרשאה מפורשת לכך – על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה'… תכליתה של דרישת ההרשאה המפורשת היא הבטחת רצון השולח בביצוע פעולות מסוימות, בהן קיים פוטנציאל לניגוד אינטרסים בין השולח לבין שלוחו (ר' ע"א 8098/09…) משכך, דנות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הקודמות) ותקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות) בדרכים להבטיח כי עורך דין הפועל בשם לקוחו בהליך משפטי הורשה לייצגו. כך, התקנות החדשות מחייבות כי 'עורך דין המייצג בעל דין, יצרף לכתב הטענות הראשון את יפוי הכח מטעם בעל הדין' (ר' תקנה 170א לתקנות החדשות), וזאת בשונה מהתקנות הקודמות שלפיהן נדרש צירופו של יפוי הכח רק בהוראת בית המשפט (ר' תקנה 472 לתקנות הקודמות…) באשר לתקנה 472 לתקנות הקודמות, נקבע כי המדובר בהוראה דיונית, שאינה פוגמת ביחסי השליחות בין עורך הדין לבין לקוחותיו, ובית המשפט נוטה להתייחס בליברליות להעדרו של יפוי כח בכתב, ולפגמים שנפלו בעריכתו, לרבות פגמים הקשורים באימות זהותו של לקוח השוהה בחו"ל, או מקרים שבהם נערך יפוי הכח לאחר נקיטת ההליך (ר' ע"א 8553/08… [פורסם בנבו]…); רע"א 6397/14… [פורסם בנבו]…) בעניננו, ניתנה הוראה בדבר צירוף יפויי הכח, והיה על התובעים לצרף יפויי כח, והשאלה העומדת להכרעה היא האם נפל פגם ביפויי הכח שצורפו, ומה משמעות הפגם, ככל שנפלו… נראה כי בחינת קיומו של פגם ביפויי הכח מחייבת הבחנה בין יפויי הכח שנחתמו בישראל, לאלה שניתנו מחוץ לישראל. יפוי כח כללי, לביצוען של פעולות משפטיות, ובפרט לביצוען של עסקאות מקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, חייב להיערך על ידי נוטריון, ולחלופין, שנוטריון יאמת את החתימות על גבי יפוי הכח. זאת, למעט יפויי כח שנערכו בחו"ל לפי הדין הזר, או יפויי כח שנערכו לפי סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין… [ש]קובע כדלקמן – 'יפוי כח שניתן בישראל לעורך דין לפעול בתחום הפעולות שיש להן קשר לשירות המקצועי שנותן עורך דין ללקוח, לרבות קבלת כספים ודברים אחרים בשביל לקוחו בענין כזה, שחתימת הלקוח עליו אושרה בכתב על ידי עורך הדין, אינו טעון אישור אחר, על אף האמור בכל דין'… עורך דין רשאי איפוא לאמת יפוי כח כללי, המתיר לו לייצג את השולח בכל הליך משפטי, ובתנאי שיפוי הכח ניתן בישראל. אף במקרים שבהם פעל עורך הדין ללא הרשאה כדין, בית המשפט רשאי לתת הרשאה בדיעבד – ואז פעולותיו של עורך הדין כשרות למפרע… יצוג התובעים בערכאות הוא פעולה שיש לה קשר לשירות המקצועי שנותן עורך דין ללקוח, לא כל שכן, נוכח יחוד המקצוע… משכך, ככל שמדובר ביפוי כח לצורך יצוג שנחתם בישראל, די בכך שחתימת הלקוח על יפוי הכח תאושר על ידי עורך הדין, כדי להכשיר את יפוי הכח. אשר ליפוי כח שנערך בחו"ל – הדין שונה. סעיף 30 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, קובע כדלקמן: 'יפוי כח או כל מסמך אחר שבכתב, שנערכו או שהוצאו במקום שמחוץ לשטח שחל עליו משפט מדינת ישראל, מותר, בכל משפט או ענין אזרחיים, ובכפוף לכל סייג מוצדק, להוכיחם באישורם של הצדדים שהוציאום, או בהצהרה שבכתב של אחד מעדי האימות, שנמסרו כנחזה בפני אחד מאלה: (1) נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי, וקוימו בכתב חתום בידו ובחותמתו על גבי המסמך או בנספח אליו; (2) נוטריון ציבורי, וקוימו בכתב חתום בידו ובחותמתו הנוטריונית ואומתו בכתב בידי נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי ובחותמתו הרשמית על גבי המסמך או בנספח אליו'… ככל שהמדובר בהעתק של יפוי כח זר, שאמיתותו אושרה על ידי נוטריון זר ואישורו אומת בתעודת אפוסטיל, יראו את העתק יפוי הכח כעומד בתנאי הקבילות. בהמשך לכך, קובע סעיף 31 לפקודת הראיות כי אימות יפוי הכח בדרך זו, 'מוכיח את עצמו', ולכן, כל עוד לא יוכיח הצד שכנגד כי המסמך מזויף, הרי שהוא הוכח כראוי… דרכי ההוכחה המפורטות בסעיף 30 לפקודת הראיות אינן בלעדיות, וממילא הן אינן שוללות את האפשרות להוכיח את החתימה בדרכים אחרות. ניתן להוכיח את החתימה באמצעות עדים המכירים את החתימה או באמצעות מומחה לכתב יד שיכול להשוות בין החתימות… עמדה זו עולה בקנה אחד עם הגישה הפרשנית, שלפיה התיבה 'סייג מוצדק'… כוונתה 'שבית המשפט יהיה רשאי לקבל תעודת חוץ גם ללא אימות (…) אם שוכנע באמיתות המסמך ובאין אפשרות לקבל אימות כזה'… גישה אחרת היא לפרש את המונח 'סייג מוצדק' כמתייחס לאותן נסיבות שבהן קיים חשש לאמיתות המסמכים שאותם מבקשים להגיש באמצעות האישור וההצהרה… כך או כך, נראה כי יש לפרש את המונח 'סייג מוצדק' כמתכוון להתיר לבית המשפט הפעלת שיקול דעת לקבלת תעודות חוץ, שלא עומדות בתנאי סעיף 30 לפקודת הראיות, מקום שישנן ראיות אחרות שמוכיחות את אמיתות תעודת החוץ; ולחלופין, לאפשר לבית המשפט לדחות קבלתן של תעודות חוץ שעומדות בתנאיו של סעיף 30 לפקודת הראיות, אם ישנן נסיבות חיצוניות שמעיבות על נכונות התעודה האמורה. לא זאת בלבד, הרי שבהליך אזרחי שמורה לצדדים הזכות להתנות במסגרת הסכם דיוני ביניהם בדבר ישומו של סעיף 30 לפקודת הראיות…

עיון ביפויי הכח שנמסרו, מעלה שקיים קושי לזהות, ביחס לרובם, את מקום עריכת יפוי הכח. בחלק מהמקרים מצוין במפורש שיפוי הכח נערך בחו"ל… אולם במרבית המקרים לא מצוין בבירור מקום עריכת יפוי הכח. משכך, בשלב ראשון, נדרשים התובעים להבהיר היכן נערכו ונחתמו כל אחד מיפויי הכח. אשר ליפויי הכח שנערכו בישראל, ניתן להסתפק בחתימת אישורו של עורך הדין מיופה הכח. אשר ליפויי הכח שנערכו בחו"ל, בפני התובעים עומדות שלוש אפשרויות: הראשונה, לאמת את התעודות לפי הוראותיו של סעיף 30 לפקודת הראיות. השניה, להתבסס על קיומו של 'סייג מוצדק', ולהצביע על דרך אחרת לאימות  חתימותיהם של התובעים על יפויי הכח, בין היתר, באמצעות מומחה לחתימות או באמצעות עדים המכירים את התובעים ואת חתימותיהם. ככל שיבחרו בדרך זו ינמקו מדוע אין באפשרותם לפעול בהתאם להוראותיו סעיף 30 לפקודת הראיות. השלישית, היא להגיע להסכמה דיונית עם הנתבעת, שבגדרה יתנו הצדדים על הוראות סעיף 30 לפקודת הראיות. נוכח האפשרות לאשר למפרע פעולות עורך דין שפעל ללא הרשאה מלכתחילה, אין מקום לסלק את התביעה על הסף מן הטעם שנפל פגם ביפויי הכח".

[ב] פסק דין מיום 28.9.22 (פורסם ב"נבו"), במסגרת פש"ר (מחוזי נצרת) 66971-06-21, במסגרתו נדונו, בין היתר, תוקפו של יפוי כח שנחתם לפני זמן רב; תוקפו של יפוי כח לאחר פטירת מייפה הכח; וחובתו של בעל תפקיד "מעין שיפוטי" (במקרה זה – נאמן לפי פקודת פשיטת הרגל) לערוך בירור לגבי תוקפו של יפוי כח. פסק הדין נפתח כך: "על הפרק: האם יש לקבל ערעור על הכרעת נאמנת בתביעת חוב שהגיש ב"כ של נושה בשל אי הצגת יפוי כח עדכני (כאשר התברר (בדיעבד) שהנושה נפטרה)". בתמצית, וכמתואר בפסק הדין, "ביום 5/5/2016 ניתן צו כינוס על נכסיו של המערער… ביום 18/7/2018 הגישה ב"כ הנושה תביעת חוב ע"ס 1.6 מיליון ₪ המבוססת על יתרת חוב בתיק הוצאה לפועל… שנפתח בגין שיק ע"ס 2,000 ₪ שמועד פרעונו היה 12/3/1987… ביום 7/5/2021 אושרה [על ידי הנאמנת – ד.ר.] תביעת החוב של הנושה, בסך של 952,274 ₪…"; הנאמנת התייחסה בהכרעתה לענינים שונים, שאינם רלוונטיים לסקירה זו, ולעניננו, "באשר לטענות המערער כי אין יפוי כח בתיק, קבעה הנאמנת כי אין מקום לדרוש יפוי כח נוסף לב"כ הנושה, ויפוי כח שהופקד בתיק ההוצאה לפועל בעינו עומד לפי חוק השליחות".

נפסק, בין היתר: "לאחר בחינת טענות הצדדים והתפתחויות שלאחר הדיון, מצאתי לנכון לקבל את הערעור, לבטל את הכרעת הנאמנת, בדבר קבלת החוב, על בסיס הטענה כי הלכה למעשה בשעת אמת לא היתה ואין 'נושה', ובשל כך תביעת החוב פגומה, וכך גם ההכרעה בה. אבאר להלן הטעמים העומדים בסיס הכרעתי זו. ראשית, אציין כי על פי הפסיקה, הנאמן בהכרעתו בתביעות החוב ממלא תפקיד מעין שיפוטי, ועל כן נדרש נימוק של ממש שיצדיק להתערב בהכרעתו… עוד נקבע כי תפקידו של בית המשפט מצטמצם לפיקוח ובקרה על אופן ביצוע תפקידו של נושא התפקיד ובבחינת תקינות הפעולות המתבצעות על ידו. סמכות הפיקוח השיפוטי על פעולות הנאמן מתאפיינת ככזו בריסון ובהתערבות מצומצמת המוגבלת למצבים של סטיה קיצונית ומהותית מסבירות ותקינות… אלא שהפגם הדיוני והמהותי הנוגע לשאלת ההרשאה למייצג הנושה בעת הגשת תביעת החוב, הוא העומד בבסיס אותה סטיה קיצונית מסבירות ותקינות, המצדיקה התערבות שיפוטית. פגם היורד לשורשה של הפעלת סמכות מעין שיפוטית הנתונה לנאמנת מצאתי באופן הטיפול בתביעת החוב שהוגשה על ידי ב"כ הנושה, ואסביר:

תביעת חוב שמוגשת על ידי נושה בהליך פשיטת רגל (וגם בהליך לפי חוק חדלות פרעון…) הינה תביעה שעל הנושה למלאה, ולאשר בתצהיר את העובדות המבססות אותה. עוד עליו להצהיר, כי הוא וכל אדם אחר לא קיבלו כל תמורה בגין החוב הנטען… אין חולק כי במקרה שלפני, הוגשה תביעת חוב ללא תצהיר חתום על ידי הנושה. מי שחתם בשדה ההצהרה הינו עוה"ד המייצג לכאורה את הנושה. פרקטיקה זו אינה מקובלת, לא מהפן הפרוצדוראלי ולא מהפן המהותי. בפן הדיוני ראינו כי הדבר נוגד את תקנות פשיטת הרגל, ואף את הוראות סעיף 5(א) סיפא לחוק השליחות, הקובעת כי השליחות אינה חלה, בהעדר הרשאה מפורשת, על הליכים בפני בית משפט. בפן המהותי, חשיבות התצהיר נעוצה בביסוס העובדות המקימות לנושה זכאות לאישור תביעת החוב מטעמו. מדובר במערכת יחסים בין החייב לבין הנושה, שהביאה להיווצרות החוב. לא מדובר במערכת יחסים בין החייב לבין ב"כ הנושה. ב"כ הנושה הוא מייצג, הוא לא בעל החוב.

תביעת החוב הוגשה בפני הנאמנת כאשר צורף לה יפוי כח שלכאורה נחתם על ידי הנושה ביום 28/11/1988, כלומר השליחות וההרשאה שניתנה למייצג, היתה 30 שנה קודם הגשת תביעת החוב… בכל הליך תביעת החוב, אישורה, ערעור עליה, לא התייצבה לפני בית המשפט הנושה. חמור מכך, ב"כ הנושה מצהיר לפרוטוקול כי ימציא יפוי כח עדכני וכי איתר את הנושה, כאשר בדיעבד התברר כי מדובר בהצהרה כוזבת, שכן אין ולא היה לו כל קשר עם הנושה, לפי הודעות מאוחרות שמסר לתיק בית המשפט, וכן נוכח העובדה שהנושה נפטרה 4 חודשים קודם מתן צו הכינוס, וכשלוש שנים קודם הדיון בו נאמר 'שיומצא יפוי כח עדכני'. משכך היו פני הדברים ונוכח חלוף מעל 30 שנים מאז נוצר החוב, ובטרם מתן פסק דין, ברור מדוע התעורר חשש בלב בית המשפט כי הנושה האמיתית למעשה כלל לא מודעת להליך המתנהל 'מטעמה' ובענינה. בית המשפט ביקש מב"כ הנושה לפנות למשרד הפנים ולהמציא תמצית רישום ותעודת חי בענינה של הנושה, לאתר אותה ולהחתים אותה על תצהיר, ואף קבע דיון נוסף במעמדה… ב"כ הנושה לא המציא מסמכים אלה לבית המשפט, וביקש ארכות ודחיות לשם איתורה של הנושה (נסיבה נוספת המחזקת החשש, כי הנושה כלל לא היתה מודעת להליך). ביום 7/6/22 הצהיר ב"כ הנושה כי פנה לחוקר פרטי לשם איתור הנושה. בית המשפט ביקש לאור זאת מב"כ הנושה לציין מה היה גילה בעת חתימתה על יפוי הכח. נמסר כי גילה היה בין 30 לבין 40 שנים באותה עת. ביום 8/9/22 הודיע ב"כ הנושה, כי הנושה נפטרה ביום 3/3/18, כי ניתן אחריה צו קיום צוואה, וכי יורשיה חיים בחו"ל, וייפו כוחה של מנהלת עזבון להוציא לפועל את צוואתה. אציין כי נקודת הבחינה הארכימדית של תביעת החוב וההכרעה בה היא בזמן אמת עת הוגשה תביעת החוב, ואיני סבור שיש לאשרר ולהכשיר בדיעבד פגם דיוני ומהותי כאמור לעיל, מה גם שנמסרו הצהרות סותרות לענין הקשר של ב"כ הנושה עם הנושה.

את כל הפרטים האמורים לא היה אמור בית המשפט לברר בערעור על הכרעת הנאמנת בתביעת החוב. זהו בדיוק התפקיד של הנאמנת בבדיקת תביעת החוב, ביחוד מקום שתביעת החוב הוגשה באופן לקוי, בלשון המעטה, וכאשר עולה מהמסמכים שצורפו לה, כי יש ספק רב האם יפוי הכח עודנו בתוקף. על הנאמנת היה לעורר מיוזמתה בירור, היכן הנושה? מדוע אין יפוי כח עדכני? מדוע אין חתימת נושה על התצהיר? ועליה היה לדחות על הסף את התביעה, כל עוד לא נוכחה שאכן הנושה קיימת (כאמור, בירור פשוט של בית המשפט מול ב"כ הנושה, אישש החשש שהנושה כלל לא היתה מיודעת להליך, ולמעשה נפטרה קודם שנפתח!)

כאמור, תביעת החוב הוגשה ביום 8/7/2018. הנושה נפטרה ביום 3/3/2018. על פי סעיף 14(א) לחוק השליחות… 'השליחות מסתיימת בביטולה על ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם…' המשמעות הנגזרת מכל אלה היא שנכון למועד הגשת תביעת החוב על ידי ב"כ הנושה, יפוי הכח שהיה ברשותו פקע, והוא לא היה מוסמך ורשאי לפעול מכוחו. בדיעבד התברר כי לב"כ הנושה לא היה קשר עם שולחתו שנים רבות, הוא לא ידע כלל שאינה בחיים בעת הגשת תביעת החוב, ונזקק לחוקר פרטי כדי לאתר אותה. מנגד בדיון טען כי איתר אותה וימציא יפוי כח עדכני. מדובר בהצהרות סותרות שלא ניתן ליישב ביניהן. לגישת בית המשפט מדובר לכל הפחות בתקלה משפטית (אם לא בכשל) בגדרה מקבלת ודנה הנאמנת בתביעת חוב של נושה, כשהנושה אינה בחיים. מבירור מול הכנ"ר עולה כי בעת חלוקת דיבידנדים נהוג לוודא כי קיים יפוי כח עדכני. לא ברור לי מדוע חובה זו לא קיימת בעת הגשת תביעת החוב. מתבקש לחשוב כיצד היה ניתן להימנע מכך או לצמצם הסיכון [כי] תקלה/כשל מסוג זה יתרחשו? נראה כי תקנות פשיטת הרגל, שקבעו כי תביעת חוב תכלול תצהיר חתום על ידי הנושה, היו אמורות לשמש אחד החסמים מפני קרות 'תקלה' שכזו. חסם אחר צריך היה להיות במסגרת נוהל או הנחיה של הכנ"ר לענין 'טריות' יפוי הכח, והצגת תעודת זהות בפני הנאמן, עת הוא נדרש לתביעות חוב. חסם שכזה קיים בלשכת ההוצאה לפועל, שם קיים נוהל יפוי כח בלשכת האכיפה והגביה, מיום 23/12/2021, הקובע כי תנאי לפתיחת תיק, נדרש שיפוי הכח יהיה לא לפני 3 שנים קודם פתיחת התיק… וכן עליו לצרף צילום תעודת זהות. במקרה של יפוי כח מעל 3 שנים, על המייצג למסור תצהיר כי יפוי הכח עודנו בתוקף. בהליכים בפשיטת רגל לא קיים נוהל דומה ויש להצר על כך. בסיכומו של דבר, ודווקא בשל העובדה שלנאמנת סמכות מעין שיפוטית, עליה היה לנהוג משנה זהירות (כפי שפעל בית המשפט) ולוודא שיש בפניה אכן נושה, ולא רק מייצג שלה. כזו היא לא עשתה, והדבר מהווה פגם המצדיק התערבות בהכרעתה, תוך שאני מבטל ההכרעה בתביעה חוב מושא הערעור…"

27.10.22

החלטה מיום 20.10.22 (פורסמה ב"נבו") של בית הדין הארצי לעבודה (בר"ע 35627-09-22), במסגרתה נדחתה "בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב… [ב]סע"ש 64163-07-21 [פורסם בנבו]… במסגרתה איפשר בית הדין לב"כ המבקש להגיש תוך 30 יום יפוי כח ערוך כדין בהתאם לפקודת הראיות [נוסח חדש]… הסוגיה שבמוקד בקשת רשות הערעור, נוגעת לאופן הוכחת תוקפו של יפוי הכח, אשר הוגש לתיק בית הדין האזורי":

"על פי כתב התביעה, המבקש הוא אזרח מולדובה, אשר עבד באתרי הבניה של המשיבה 2. המשיבה 1 היא חברה המספקת כוח אדם לבניה, ואילו המשיבה 2 היא חברת בניה ומזמינת השירותים מהמשיבה 1 (התביעה נגד המשיבה 2 נמחקה בהסכמת הצדדים)…. במהלך דיון שנערך… פנה בית הדין… אל ב"כ המבקש ושאל אם יש בידיו יפוי כח, ואף הבהיר כי מחובתו היה לצרף יפוי כח לתיק בית הדין. ב"כ המבקש השיב כי לא ידע שעליו להגיע לדיון כשהוא מצויד ביפוי כח. בית הדין הבהיר כי במקרה דנן קיימת אי בהירות באשר לקיומו של יפוי כח כדין, הן מכיוון שלא הוגש יפוי כח לתיק, והן מכיוון שהליך קודם שהתנהל בין הצדדים… נמחק… בין היתר בשל אי בהירות שחלה בנושא יפוי הכח, היכן נחתם ומי אימת אותו. בשל אי הבהירות לגבי תקינותו של יפוי הכח, ובהעדר התייצבות המבקש לדיון, ביקש ב"כ המשיבה 1 כי ההליך יסולק על הסף. לנוכח האמור, החליט בית הדין האזורי כך: 'איני מוצא לנכון למחוק את ההליך או לסלקו על הסף, רק בשל העובדה שלעת הזאת אין בפני יפוי כח תקין, לאור דבריו של ב"כ התובע ולפיהם קיים בידיו יפוי כח תקין. עם זאת, אבהיר כי המשך ההליך, לאחר מיצוי הדיון שלפני, יותנה בהגשת יפוי כח לתיק בית הדין'. בהתאם להחלטה זו, הגיש ב"כ המבקש יפוי כח, אשר לדבריו 'נחתם מרחוק לאחר שיחת טלפון שהתקיימה בין הצדדים'. ביום 29.8.22 ניתנה החלטת בית הדין האזורי מושא בקשת רשות ערעור זו, במסגרתה נקבע כי יפוי הכח שהוגש לתיק הוא חסר תוקף משפטי. בית הדין ציין כי אין מחלוקת כי יפוי הכח לא נחתם בישראל, ולפיכך אינו עומד בתנאי סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין… וכי ממילא לא קוימו הוראות סעיפים 30-33 לפקודת הראיות… עוד צוין, כי הדרישה להגשת יפוי כח ערוך כדין היא דרישה מהותית, חרף הגמישות הדיונית החלה בבתי הדין לעבודה, שכן בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, 'זכותו של מעסיק, לפני שהוא נדרש להתגונן בפני תביעה, לדעת בוודאות כי העובד התובע חתם על יפוי הכח לבאי כוחו ועומד מאחורי תביעתו' (בר"ע 6670-02-15… [פורסם בנבו]… להלן: ההחלטה בענין רובינשטיין). בית הדין לא מצא לנכון להורות על מחיקת התביעה בשלב זה, ואיפשר לב"כ המבקש להגיש לתיק בתוך 30 ימים, יפוי כח ערוך כדין… על כך הוגשה בקשת רשות הערעור".

לאחר סקירת טענות המבקש, נפסק, בין היתר: "לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בהחלטה מושא הבקשה ובכלל חומר התיק, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת הצד שכנגד. להלן אפרט טעמי. צודק המבקש כי סעיף 3(א) לחוק השליחות מאפשר לכונן שליחות בין עורך דין ללקוחו, אף ללא הרשאה בכתב, וכי קיומו של יפוי כח בכתב, אינו תנאי מהותי להקמת ייצוג, אלא אמצעי להוכחתו בלבד… אלא שתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018… הן המקור שממנו נובעת חובת הגשת יפוי כח בכתב בהליכים אזרחיים… תקנה 129(7) לתקנות בית הדין הארצי לעבודה, התשנ"ב-1991, מחילה את הוראות תקנה 170א [לתקנות סדר הדין האזרחי הנ"ל] על הליכים אזרחיים המתנהלים בבתי הדין לעבודה… משכך, על בא כוחו של בעל דין מוטלת חובה לצרף יפוי כח לכתב הטענות הראשון המוגש לבית הדין.

כאמור, לתיק הוגש יפוי כח מטעם המבקש, אלא שתוקפו שנוי במחלוקת, היות שנחתם מרחוק, לאחר שיחת טלפון בין המבקש לבא כוחו, כאשר המבקש שוהה במולדובה ובא כוחו נמצא בישראל. הוראת החוק הרלוונטית בנסיבות העניין היא הוראת סעיף 30 לפקודת הראיות… בענין רובינשטיין נקבע כי מבחינה עקרונית, הדין שצריך לחול לגבי יפוי כח לעו"ד בבית הדין לעבודה, צריך להיות זהה לדין הכללי לענין ייצוג עו"ד את לקוחו בתביעה רגילה בבית משפט. בהמשך לכך, נקבע כי לגבי יפוי כוח של לקוח לעורך דינו שנחתם מחוץ לישראל חלים סעיפים 30-33 לפקודת הראיות. הדיון בענין רובינשטיין הושב לבית הדין האזורי, על מנת שיחליט לענין תוקף יפוי הכח… המבקש באותו ענין היה עובד זר אזרח תאילנד, אשר חתם על יפוי כח כללי, הן בעברית והן בשפת המקום, וכן הציג אישורים שונים בקשר ליפוי הכח (אישור על ידי עורך דין ונוטריון תאילנדי; אישור משרד החוץ התאילנדי לחתימת הנוטריון התאילנדי; וכן אישור קונסול ישראלי בשגרירות ישראל בבנגקוק לחתימת פקיד משרד החוץ התאילנדי). בית הדין האזורי קבע כי בתאילנד אין נוטריונים ציבוריים, ומשכך לא ניתן לקיים את חלופת סעיף 30(2) לפקודת הראיות {"יפוי כח או כל מסמך אחר שבכתב, שנערכו או שהוצאו במקום שמחוץ לשטח שחל עליו משפט מדינת ישראל, מותר, בכל משפט או ענין אזרחיים, ובכפוף לכל סייג מוצדק, להוכיחם… או בהצהרה שבכתב של אחד מעדי האימות, שנמסרו כנחזה בפני אחד מאלה… (2) נוטריון ציבורי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו הנוטריונית, ואומתו בכתב בידי נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי ובחותמתו הרשמית על גבי המסמך או בנספח אליו" – ד.ר.} לפיכך נקבע כי: '…מקום בו ניתן לפעול בהתאם לחלופה הקיימת בסעיף 30(1) לפקודת הראיות, לרבות במקרים בהם על התובע לנסוע כמה שעות לשם כך, יש לפעול בהתאם לחלופה זו, ולא לדון בשאלה, האם דרך מסוימת של הגשת יפוי כח יכולה להוות תחליף לסעיף 30(2) לחוק; רק באותם מקרים בהם קיום החלופה של סעיף 30(1) לפקודת הראיות הוא בלתי אפשרי או כרוך בקושי בלתי סביר, וגם האפשרות לקיים את סעיף 30(2) לפקודת הראיות לא קיימת, יש מקום שתובע ינהג כפי שנהג המבקש, אך זאת תוך הקפדה על כך, שביפוי הכח שיגיש העובד-התובע, יהיה ברור מי המעסיק אותו הוא תובע, ותוך הקפדה על כך שלא יהיה פער בן כמה שנים בין המועד בו חתם העובד על יפוי הכח, לבין המועדים בהם נחתמו האישורים שניתנו בקשר ליפוי הכח. במקרה כזה, ייחשב הדבר כחלופה אפשרית לקיום הדרישות שבסעיף 30(2) לפקודת הראיות' (ההדגשות נוספו). על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור נוספת. חברתי, השופטת לאה גליקסמן, אישרה את ההחלטה וקבעה כך: 'השאלה שעמדה לפני בית הדין האזורי היא אם יש מקום לאפשר הגשת יפוי כח באמצעות חלופה לסעיף 30(2) לפקודת הראיות. מקובלת עלי גישתו של בית הדין האזורי, כי נוכח העובדה שקיימת אפשרות לקיים את אחת החלופות שבסעיף 30 לפקודת הראיות, אין מקום לבחון אם התקיימה חלופה של סעיף 30(2) לפקודת הראיות'(ההדגשות במקור). מן האמור לעיל עולה, כי על יפוי כח שנחתם מחוץ לישראל, חלות הוראות סעיף 30 לפקודת הראיות, וכי יש לבחון תחילה האם ישנה אפשרות לקיים את אחת מחלופות הסעיף לגבי יפוי הכח. חלופה לכך תיבחן רק אם קיום חלופות סעיף 30 לפקודת הראיות הוא בלתי אפשרי או כרוך בקושי בלתי סביר… בעניננו, טוען המבקש כי הקונסוליה הישראלית במולדובה אינה מסכימה לקבל מי שאינו אזרח ישראל או שיש לו זיקה לישראל, ולכן אין כל סיכוי לאמת את חתימתו בקונסוליה. עוד טוען המבקש, כי גם אם הדבר היה אפשרי, הרי שהיה כרוך בקושי רב ועלויות שונות. מעיון בתיק בית הדין האזורי, עולה כי טענות אלה עולות לראשונה במסגרת בקשת רשות הערעור, ולא נטענו בפני בית הדין האזורי. מעבר לכך, טענותיו של המבקש נטענו בכלליות ומבלי לפרט אילו קשיים כרוכים באימות חתימתו בקונסוליה הישראלית. המבקש אף לא הסביר אילו מאמצים בוצעו (אם בכלל) על מנת לאמת את חתימתו באחת מהדרכים המנויות בסעיף 30 לפקודת הראיות, או בדרך חלופית מתאימה, כדוגמת החלופה שהוצגה בענין רובינשטיין. ב"כ המבקש אמנם הציע כי יפוי הכח יאושר על ידי המבקש באמצעות היוועדות חזותית, אלא שבנסיבות הענין לא הובהר מדוע יש להסתפק באפשרות זו על פני החלופות הקבועות בסעיף 30 לפקודת הראיות. משכך, לא שוכנעתי כי קיימת הצדקה לחרוג מהוראות סעיף 30 לפקודת הראיות (כפי סמכותנו מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969), שכן לא הוכח כי למבקש לא הייתה אפשרות לקיים את הוראותיו.

החלטה זו נובעת מן גם הצורך לאזן בין זכויותיהם של עובדים זרים, ובפרט זכותם לגשת לערכאות בישראל, לבין זכותו של המעסיק הנתבע, לדעת כי העובד התובע עומד מאחורי תביעתו… יובהר, כי כפי שנקבע בענין רובינשטיין, במקרים המתאימים יתכן כי ניתן יהיה לבחון את תוקפו של יפוי כח, שלא על פי הוראות סעיף 30 לפקודת הראיות, אלא שבמקרה זה טרם הובאה הצדקה לחרוג מהוראות הסעיף. באשר לסעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין, הרי שזה עוסק ביפוי כח 'שניתן בישראל'. גם החלטת ועדת האתיקה הארצית אליה הפנה המבקש (את/39/20) עוסקת באימות תצהירים, בנסיבות בהן עורך הדין והמצהיר נמצאים בישראל, ומשכך אינה רלוונטית לעניננו (וממילא, ענינה במישור האתי)".

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.