"חובה לשתף"? לא תמיד!

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

[ראו תוספות ועדכונים בסוף הסקירה המקורית]

לשתף, או לא לשתף?…

לעתים קרובות, מתבצעת הפעילות ברשתות החברתיות (דוגמת פייסבוק) באופן מיידי, ספונטני ואפילו "אימפולסיבי", מבלי להשקיע מחשבה רבה, לא על עצם הפעולה – ולא על השלכותיה האפשריות.

פעמים רבות אנו נתקלים בפוסטים, שאיננו יודעים ואיננו יכולים כלל לדעת מה מידת מהימנותם, אם בכלל, ואפילו מה מקורם, אך ברור כי מושא הפוסט – איש ציבור, חברה מסחרית, או אדם שאת שמו אולי מעולם לא שמענו – מוצג באור שלילי, לעתים עד כדי השמצות בוטות ופרועות.

"זהו xxx! זהירות! נוכל!" – כתוב בפוסט שקיבלנו, לצד צילום של אדם לא מוכר (בד"כ צילום אשר "אינו מחמיא" למצולם) – ובתחתית הפוסט ניתן לראות שהוא כבר צבר אלפי "לייקים" ו"פרצופים כועסים", ומאות "שיתופים", אם לא למעלה מכך. וגם אנחנו נדרשים: "שתפו, שתפו, שתפו"! "לשתף בכל הכח"!

בהיבט ה"מוסרי", ראוי להפעיל שיקול דעת, ולא להיות עם "אצבע קלה על המקלדת". יש לזכור, כי לעתים אין מאחורי הפוסט ולא כלום, אולם תוצאותיו עלולות להיות הרסניות. יתכן, למשל, כי ה"נוכל" (ולפעמים "עובד העיריה שמתעלל בכלבים!" או "הבחור שנטפל לילדים בגינה!") הוא הקורבן!

מעבר לכך ראוי לחדד גם במישור המשפטי – בהיבט של דיני לשון הרע. לאחרונה ניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, פסק דין (ע"א 35757-10-16) במסגרת ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום (ת"א 19430-03-14). תמצית הפרשה:

לפני שנים אחדות פורסמו בפייסבוק, פרסומים שהיו מכוונים כנגד המו"ל של "המקומון רמת-גן גבעתיים" (להלן: "המו"ל"). המו"ל הגיש לבימ"ש השלום תביעה כנגד הנתבעים, ובעקבות הסכמה בין הצדדים, התמקד הדיון בשני פרסומים בלבד, אשר לא היה ידוע מי ערך ומי פרסם אותם מלכתחילה.

בפרסום אחד – אשר הנתבעים הודו כי סימנו בו "לייק" – הופיעה תמונה של כלב מטיל את צרכיו על גבי המקומון, ומתחתיה הופיע הכיתוב "די להכפשות! תושבי גבעתיים הכריזו: הגיעו מים עד נפש, מחרימים את המקומון!"

הפרסום השני – לגביו הודו כי הנתבעים כי לחצו על "שיתוף" (SHARE) – היה סטטוס בדף קבוצת הפייסבוק "גבעתיים מחרימה את המקומון", ובו תמונת המקומון מושלך לפח אשפה, לצד 4 שורות מלל אשר כל אחת מהן נפתחה במילה "הזיבלון".

כאמור בפסק דינו של בימ"ש השלום, מיום 4.8.16, השאלה העיקרית שעמדה בפניו היתה זו: "בהנחה שהפרסומים… מהווים לשון הרע כנגד התובעת, השאלה העומדת לדיון במסגרת פסק דין זה היא האם יש לראות בנתבעים כמי שפרסמו לשון הרע כנגד התובעת בעצם הלחיצה על כפתור הלייק או באמצעות לחיצה על כפתור השיתוף".

בימ"ש השלום דחה את התביעה, בסכמו: "לסיכומו של ענין ומכל האמור לעיל אני סבור שאין לראות בלחיצה על כפתור הלייק או שיתוף סטטוס בפייסבוק כ'פרסום' לפי חוק איסור לשון הרע, ולא ניתן להטיל אחריות על הנתבעים".

המו"ל עירער על פסק דינו של בימ"ש השלום. במסגרת הערעור, וכאמור בפסק הדין, "בהתחשב ב'השלכות רוחב' של ההכרעה בסוגיות האמורות, התבקשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה". ב-18.11.18 הוגשה עמדת היועמ"ש (מצורפת בסוף הסקירה), וכאמור בפסק הדין, "היועץ המשפטי לממשלה הדגיש את החשיבות הרבה בקיום מרחב אינטרנטי פתוח שבו משתמשים יכולים לממש את זכותם לחופש הביטוי. יחד עם זאת, סבור היועץ המשפטי לממשלה, כי לא ניתן לפטור כליל מאחריות את משתמשי הרשתות החברתיות ככל שיש בפעולות שהם מבצעים ביטויים פוגעניים כלפי אחר, זאת מתוך ההכרה בזכותו של אדם לשמו הטוב שעליה מגן החוק".

מעבר למישור העקרוני – הביע היועמ"ש את עמדתו לגבי סימון "לייק" ולגבי "שיתוף".

לגבי סימון "לייק" (או כל "רגש" אחר), סבר היועמ"ש כי למרות שיתכן כי הפעולה תביא לחשיפת התוכן למשתמשים נוספים, בהתאם לאלגוריתם של הרשת החברתית ולמשתנים שונים בה, היא אינה מביאה באופן ודאי או ישיר להפצת התוכן, ולמשתמש אין בהכרח שליטה או ידיעה על כך. כמו כן, מנקודת מבטו של המשתמש, מהותה ותכליתה של הפעולה אינה אלא הבעת רגש כלפי הפרסום (ולא הפצת התוכן, על אף שזו יכולה להתרחש). לאור האמור, ולאור החשיבות של הרשתות החברתיות, סבר היועמ"ש כי יש להימנע מפרשנות לפיה הבעת רגש כלפי פרסום תחשב בעצמה כפרסום, שכן פרשנות כזו עלולה ליצור "אפקט מצנן".

אשר ל"שיתוף", סבר היועמ"ש כי תכלית הפעולה היא להעביר תוכן ולחשוף אותו הלאה לאנשים נוספים. כמו כן, פעולת השיתוף תמיד תוביל לכך שהתוכן יופיע בפרופיל האישי של המשתף, והתוכן אף עלול להחשף למשתמשים נוספים מלבדו (אם כי מידת החשיפה הינה נגזרת של מספר גורמים, ובין היתר, האלגוריתם של הרשת החברתית). לפיכך, סבר היועמ"ש כי ככלל, "שיתוף" יכול להחשב כ"פרסום".

שופטי ההרכב של ביהמ"ש המחוזי אימצו פה אחד את עמדת היועמ"ש, וקבעו כי סימון "לייק" (או "רגש" אחר) אינו מהווה "פרסום"; בעוד ש"שיתוף" מהווה "פרסום", על כל המשתמע מכך (זאת בנוסף על "תגובה", שתוכנה מהווה לשון הרע – לגביה כבר נקבע בעבר, כי אף היא מהווה "פרסום").

לצד זאת, הודגש בפסק הדין כי "נראה שמדובר בשלב אחד בלבד בהתאמת עולם המשפט למציאות הטכנולוגית המתפתחת ומתקדמת בצעדי ענק בעולם המקביל האינטרנטי, שעולם המשפט מתקשה להדביק ולעמוד בקצבה, כאשר צפויות עוד התפתחויות רבות ומעבר של שלבים נוספים שבהם יעוצבו כללי המשפט ויותאמו למציאות משתנה זו שיש לה יתרונות בולטים ורבים אך גם חסרונות וסכנות שיש להתמודד עמן"; וכי "יש ללכת בזהירות רבה בנושאים אלה, על מנת, מחד גיסא, למנוע 'אפקט מצנן' על חופש הביטוי במרחב האינטרנטי ויצירת מסד ל'תביעות השתקה', ומאידך גיסא לתת הגנה ראויה לזכויות מוגנות, ובהן הזכות לשם הטוב, ואף למנוע במידת האפשר 'בריונות ברשת'".

יש להבחין, כמובן, בין פרסומים המכוונים כלפי גוף מסחרי, דוגמת המקרה שנדון ע"י בימ"ש השלום וביהמ"ש המחוזי (לא בכדי נכתב בפסק דינו של בימ"ש השלום: "בהערת אגב אציין שכשלעצמי תהיתי שדווקא גוף תקשורת, מי שחופש הביטוי נר לרגליו, והוא מי שמכונה 'כלב השמירה על הדמוקרטיה', פועל לצמצמו באמצעות תביעה זו…" ) לבין ה"דוגמא" שהובאה בתחילת הסקירה ("זהו xxx! זהירות! נוכל!") שחורגת מתחום דיני לשון הרע, ועלולה להיות הרסנית – "חיים ומוות ביד הלשון"!

תוספות ועדכונים

23.7.19

ב-14.7.19 ניתן בבימ"ש השלום בתל אביב (ת.א. 38766-11-17) פסק דין בתביעת אברהים קרוואן (הבעלים של מסעדת "אבו חסן" ביפו) נגד יוסי סוויסה. ב-24.8.17 פורסם בדף הפייסבוק של הנתבע פרסום (שנחזה כפרסום מאתר חדשות "לגיטימי" – אך מקורו למעשה היה באתר סטירי), שאין חולק כי היה כוזב, לפיו נעשה כביכול במסעדה (ששמה נכלל בפרסום) שימוש ב"מים שמקורם בשרותים" (יצוין כי לא הוכח כי הנתבע ביצע שינוי בפרסום המקורי). הפרסום נעשה כפרסום עצמאי של הנתבע (צילום מסך) ולא כ"שיתוף" (share) של הפרסום המקורי, ולא ניתן היה לראות כי מדובר בפרסום שמקורו סטירי. נקבע כי אין ספק כי מדובר בפרסום של לשון הרע, שעלול היה לבזות את התובע, גרם לו בפועל לעוגמת נפש, ואף עלול היה לגרום לו לנזק כלכלי (שלא הוכח); אך בנסיבות הענין, נפסק לתובע פיצוי ברף הנמוך בלבד (5,000 ₪) – ובין היתר, משום שלנתבע (שאינו דמות מוכרת, והשפעת פרסומיו מעטה), לא היתה כוונה לפגוע בתובע, הוא טעה לחשוב שמדובר באמת, והפרסום היה לזמן קצר, בטרם הוסר על ידי הנתבע.

עדכון – 10.1.20

בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 35757-10-16) נשוא סקירה זו, הוגשה לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור (רע"א 1239/19), אשר נדונה כערעור – שנדחה בפסק דין, שניתן ביום 8.1.2020.

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

לעמדת היועמ"ש לחצו כאן [מקור]