זכויות ירושה על פי דין – של “ידועים בציבור”

הכותרת של סקירה זאת מעט מטעה, וכפי שיובהר בהמשך… אך תחילה, שתי הערות: ראשית, סקירה זו תעסוק בזכויות ירושה על פי דין. בסעיף 10 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 (להלן: “החוק“) מצוינים קרובי המוריש אשר עשויים להיות יורשים על פי דין (“יורשים על פי דין הם: (1) מי שהיה במות המוריש בן-זוגו; (2) ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם, הורי הוריו וצאצאיהם…”); זהות היורשים בפועל, סדר ההורשה והיקף הירושה, נקבעים לפי סעיפים 11-16 לחוק (וכלשון סעיף 10 סיפא לחוק: “…זכויות הירושה שלהם יהיו לפי האמור בפרק זה”). אשר לירושה על פי צוואה, בכפוף לסייגים מסוימים, רשאי כל אדם לקבוע בעצמו, מי יהיו יורשיו, במה הם “יזכו”, ואפילו באילו “תנאים”. הזוכים אינם חייבים להיות בני משפחה קרובים, ואף לא בני משפחה כלל (ואין אפילו הכרח שהזוכים יהיו “בשר ודם” – וכלשון החוק, גם “תאגיד כשר לרשת”). בניגוד לארצות מסוימות, אין לפי הדין הישראלי “שריון” כלשהו, לטובת קרובי משפחה מסוימים. ממילא, סקירה זו אינה רלוונטית מקום בו מדובר בירושה על פי צוואה. שנית, מבלי לדון בפירוט בהוראות סעיפים 11 ואילך לחוק (שיידונו בסקירה עתידית), יצוינו בתמצית מספר נקודות בנוגע לזכות הירושה של בן זוג (הכוונה כמובן גם ל”בת זוג”): (i) מדובר בבני זוג נשואים; (ii) חלקו של בן הזוג בעזבון המוריש, תלוי בין היתר בתשובה לשאלה, האם המוריש הותיר ילדים, הורים, הורי הורים (או צאצאים של אלה)? (iii) רק כשמדובר בירושה של בן זוג, ישנה בחוק התיחסות לזכות הירושה של נכסים ספציפיים (מיטלטלין ומכונית נוסעים ששייכים למשק בית משותף; דירת מגורים); (iv) מדובר על “מי שהיה במות המוריש בן-זוגו” (כלומר, בן הזוג האחרון – אם בכלל – אפילו היו בני זוג קודמים); (v) בן הזוג איננו בהכרח ההורה הנוסף של ילדי המוריש (כולם או חלקם)…

 

סעיף 55 לחוק (שכותרתו: “מעין צוואה”) קובע: “איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש“. לא בכדי, נעשה בסעיף 55 לחוק שימוש בביטוי “איש ואשה”, ולא בביטוי “בני זוג” (בהמשך נדון בשאלה, האם מדובר בהכרח ב”איש ואשה”).

כפי שצוין בפתח הדברים, הכותרת של הסקירה מעט מטעה – ועתה יובהר מדוע… נהוג להתייחס לסעיף 55 לחוק כאל סעיף שדן ב”ידועים בציבור” (וזהו גם הביטוי המופיע כמעט בכל פסקי הדין שדנו בסעיף 55), אך הדבר אינו לגמרי מדויק, וכפי שניתן ללמוד מפסק דינו של בית המשפט העליון בע”א 621/69 (שניתן לפני למעלה מ-50 שנים). במקרה שנדון בפסק הדין, התנגדה המשיבה לבקשת המערער, בנו של המנוח, להכריז עליו כעל יורש יחיד, בטענה שהיא זכאית לחלק בירושה בהתאם לסעיף 55 לחוק, מכיוון שממאי 1967 ועד פטירת המנוח באפריל 1968, היא התגוררה עמו וקיימה עמו חיי משפחה במשק בית משותף, ולמרות שלא היו נשואים, הם חיו כבעל ואשה לכל דבר והיו ידועים בחוג מכריהם כבני זוג. בבית המשפט המחוזי התקבלו טענותיה והתנגדותה של המשיבה, תוך שצוין, בין היתר, בנוגע לסעיף 55 לחוק: “יש כאן שני יסודות: חיי אישות כבעל ואשה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה… היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים…” – פרשנות שהיתה מקובלת גם על בית המשפט העליון (למרות שערעורו של הבן התקבל, מטעמים אחרים), אך נכתב גם כך: “אחת השאלות הניצבות מיד היא: האם יש הבדל ממשי, מבחינת המהות והתוכן, בין המושג המקובל של הידועה או הידוע בציבור לבין המונחים שהמחוקק בחר להשתמש בהם בסעיף 55. חושבני שלא. נראה לי, כי הדיבור ‘איש ואשה (לא נשואים) החיים חיי משפחה במשק בית משותף’ אינו אלא הפשטה בלשון עדינה של אותו מצב עצמו הקרוי בפי העם הידוע או הידועה בציבור, כפי שפורש על ידי בית משפט זה בכמה מפסקי דיניו, בשני הבדלים – אחד מפורש ואחד משתמע. ההבדל האחד, שפורש בסעיף 55, בא לשלול את התוצאה הבאה מפסק דינו של בית משפט זה כי היחס של הידועים בציבור כבני זוג יכול לשרור בין איש לאשה גם ששניהם או אחד מהם נשואים באותו זמן. ההבדל השני, המשתמע מלשון הסעיף, הוא הופעתם והתנהגותם כלפי העולם החיצוני וכיצד הם נראים בעיניו. לפי לשון הסעיף, אין צורך בחיי משפחה אשר ירשימו או ישכנעו את חוג המכרים והידידים שהם חיים כבעל ואשה, ובלבד שלמעשה הם מתנהגים בינם לבין עצמם כבעל ואשה לכל דבר ונותנים מהונם או מאונם לקיום משק בית משותף. השאלה כיצד להוכיח זאת היא שאלה אחרת”. ובמלים אחרות: מבלי לדון בפירוט בתנאים הנדרשים לצורך הכרה ב”ידועים בציבור” (ענין החורג מגדרה של סקירה זו, על אף שיזכה להתיחסות מסוימת בהמשך הדברים), אין זהות מוחלטת בין “האיש והאשה” בהם עוסק סעיף 55 לחוק, לבין “ידועים בציבור”. עם זאת, בדרך כלל לא תהיה לאבחנה הנ”ל משמעות עובדתית (ולפי פסק הדין – גם לא יהיה “הבדל ממשי” גם מבחינה משפטית), ולכן אלך בדרכה של הפסיקה, ואתייחס ל”איש ואשה” הנזכרים בסעיף 55 לחוק, כאל ידועים בציבור.

 

סעיף 55 לחוק משווה, למעשה, את זכויות הירושה על פי דין של ידועים בציבור, לזכויות הירושה על פי דין של בני זוג נשואים: בהעדר צוואה (או כאשר הצוואה אינה מתייחסת לכל עזבונו של המוריש), “רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה” – כלומר, הנשאר בחיים יירש את המוריש “כאילו המוריש ציווה לו” בצוואתו את מה שהיה יורש אילו היה נשוי למוריש; אלא אם ישנה “הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש” – ואף בהקשר זה, אין כל הבדל בין ידועים בציבור לבין בני זוג נשואים.

יש להניח, כי מרבית הציבור מודע לעובדה, כי בני זוג נשואים נהנים מזכות ירושה בהעדר צוואה; אך ספק עד כמה הציבור ער לכך, שהדברים נכונים גם כשמדובר בידועים בציבור. כפי שמומלץ לידועים בציבור להסדיר את יחסיהם ה”כלכליים” במסגרת הסכם “חיים משותפים” (או הסכם אחר ממין זה – הביטוי “הסכם ממון” תקף לגבי בני זוג נשואים) – נושא שיידון בסקירה עתידית – כך עליהם להביא בחשבון, כי בהעדר קביעה אחרת בצוואה, יהיה זכאי בן הזוג הידוע בציבור שיוותר בחיים, לזכות ירושה זהה לזו של בן זוג נשוי {הענין אמנם חורג מגדרה של סקירה זאת, אך  יצוין במאמר מוסגר, כי בין אם מדובר בבני זוג נשואים ובין אם מדובר בידועים בציבור, אין בהסכם ממון/חיים משותפים “לייתר” עריכת צוואה – וגם ההיפך הוא הנכון}

הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר ב”זוגיות פרק ב”, אפילו (ובמיוחד) ללא נישואין; בני הזוג עשויים (או עלולים – תלוי בזוית הראיה) להחשב כידועים בציבור, בלי לדעת כי אחת המשמעויות שנובעות מכך, הינה זכות ירושה של הנותר בחיים. בני זוג שכאלה אף עלולים להסתפק בהסכם שיחיל עליהם משטר של “הפרדה רכושית מוחלטת” – ואולי אף יכלול הוראות שאמורות לחול בפטירת מי מהם – מתוך מחשבה מוטעית, כי אין צורך גם בצוואה; אך בפועל, יתכן כי בן הזוג שנותר בחיים יזכה במחצית מן העזבון מכח סעיף 55 לחוק {ישנם מספר פסקי דין סותרים בהקשר זה, אך הענין חורג, כאמור, מגדרה של סקירה זאת}

 

בסקירה שדנה בהתנגדות לצווי ירושה וקיום צוואה, צוין כי “מטבע הדברים, התנגדויות לבקשות למתן צו ירושה, אינן שכיחות, ועילותיהן מצומצמות…”; דוגמא לעילת התנגדות אפשרית לצו ירושה, הינה העלאת טענה מצד המתנגד, כי התבקש צו ירושה תוך התעלמות ממעמדו כידוע בציבור של המוריש (וזו היתה למעשה תמציתו של פסק הדין בע”א 621/69 שצוטט לעיל…)

בניגוד לבני זוג נשואים, ש”מעמדם” בדרך כלל אינו שנוי במחלוקת (אם כי גם לכך יתכנו חריגים – ראו לדוגמא סקירה זאת) – על ידועים בציבור מוטל לעתים נטל שכלל אינו פשוט, להוכיח כי מתקיימים התנאים להכרה במעמדם (וכאמור בע”א 621/69 הנ”ל – “השאלה כיצד להוכיח זאת היא שאלה אחרת”). במיוחד נכונים הדברים, מקום בו יורשים אחרים חולקים על טענתו של מי שטוען להיותו “ידוע בציבור” של נפטר – שלא במפתיע, מחלוקת כזאת שכיחה כאשר המוריש הותיר (בדומה למקרה שנדון בע”א 621/69 הנ”ל) צאצאים ממערכת יחסים קודמת – אשר מבחינתם, הכרה בקיום “ידוע/ה בציבור”, משמעה אובדן של מחצית מן העזבון!

בבע”מ 76/12 נדונה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה: אמם של חלק מהמבקשים נפטרה בהיותה גרושה, וקיימה במשך כ-9 שנים קשר זוגי עם המשיב. המנוחה לא השאירה צוואה בכתב, ולטענת המבקשים, היא ערכה לפני מותה צוואה בעל-פה בהיותה “שכיב מרע”, במסגרתה היא הורישה להם את כל רכושה, פרט למכוניתה, אותה ציוותה למשיב. המשיב עתר מנגד למתן צו ירושה, בהסתמך על סעיף 55 לחוק, בטענה שהיה הידוע בציבור של המנוחה עד למותה. בית המשפט לעניני משפחה פסק כי המנוחה לא גמרה בדעתה לצוות בעל-פה (תוך שהטיל ספק באמינות גרסתם של המבקשים ובעצם קיומה של צוואה בעל-פה); אשר למשיב, נפסק כי הוא היה בן זוגה של המנוחה עד למותה, בין היתר, משום שהם חלקו דירה משותפת בה התגוררו יחדיו בכל חופשותיו התכופות של המשיב בארץ (וכי המנוחה בילתה עמו לעיתים מזומנות בחו”ל), משום שהמוסד לביטוח לאומי אישר את בקשת המנוחה להכיר בה כידועה בציבור של המשיב, לאור מסיבת יום ההולדת המפוארת שארגנה המנוחה למשיב 4 חודשים לפני מותה, ומשום שכאשר נודע למשיב על מחלתה של המנוחה, הוא חזר לארץ וסעד אותה במסירות (וכאשר התקבלה המנוחה לאשפוזה האחרון בבית החולים, נרשמו פרטי המשיב כ”בן זוגה-בעלה” של המנוחה, מבלי שהיה נוכח שם). לפיכך התקבלה בקשת המשיב למתן צו ירושה המכיר בזכותו לרשת את המנוחה כבן זוגה. בית המשפט המחוזי סמך את ידיו על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה. בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור, לא רק לאור ההלכה הפסוקה, לפיה אם לא מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מענינם של בעלי הדין, לא תינתן רשות ערעור ב”גלגול שלישי”, אלא גם לגופו של ענין (מטעמיהן של הערכאות הקודמות).

במרוצת השנים חלו שינויים מסוימים בתנאים הנדרשים על פי הפסיקה להכרה ב”ידועים בציבור” – ואלו מוחלים גם ביחס לסעיף 55 לחוק. בבע”מ 3497/09, למשל, נדונה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה: המנוח נפטר מבלי שהותיר צוואה. בשמונה שנות חייו האחרונות, קיימו המנוח והמשיבה קשר זוגי אשר מהותו, טיבו ומאפיניו היו במרכז המחלוקת בבית המשפט לעניני משפחה. השאלה בה הכריע בית המשפט היתה האם הקשר בין המשיבה למנוח מילא את התנאים שבחוק בדבר חיי משפחה במשק בית משותף, כאשר בדרך כלל לן כל אחד מהם בדירתו (והדירות היו סמוכות האחת לשניה): “לאחר עיון במסכת ראיות רחבת היקף קבע בית המשפט לעייני משפחה כי היחסים בין המשיבה למנוח מילאו אחר התנאים הנדרשים בחוק, והכיר במשיבה כבת זוג של המנוח, היורשת על פי דין מחצית מעיזבונו. נקבע כי בשעת מותו של המנוח אף אחד מהשניים לא היה נשוי לאדם אחר. בית המשפט השתכנע כי בין המנוח והמשיבה שררה חברות, אינטימיות, דאגה, הערכה, מחויבות, חיבה ואהבה, וכי למרות שהחזיקו בדירות נפרדות ניהלו משק בית משותף. בית המשפט קבע כי המשיבה רכשה את דירתה בסמוך לדירת המנוח על דעת המנוח, בעידודו ובסיועו, וכי בני הזוג לא עברו לגור יחד, בין היתר, נוכח תחושת החובה והאחריות של המנוח כלפי בניו שאינם נשואים ואשר לנים לעיתים בדירתו, ומשסבר כי לא יחושו בנוח בדירה שבה יתגורר עם בת זוג. המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי… בית המשפט [המחוזי] הוסיף כי הוא מסכים לקביעת בית המשפט לעניני משפחה כי חרף הלינה בנפרד זו מזה כענין שבשגרה, עדיין התקיים בין בני הזוג יסוד משק הבית המשותף… מאחר והוכחו חיי משפחה וגם ניהול משק בית משותף, לא היה מקום, לדעת בית המשפט המחוזי, לתת משקל מכריע ללינה בנפרד. בית המשפט ציין עוד כי העובדה שבני הזוג נהגו בהפרדה רכושית אין בה כדי לאיין את היסודות שבסעיף 55 לחוק. לפיכך דחה את הערעור”. בקשת רשות הערעור נדחתה, בין היתר משום ש”השאלה מהו טיב היחסים וסוג השותפות שבין בני הזוג היא ביסודה שאלה של עובדה הנתונה בידי השופט היושב לדין בערכאה הראשונה… זאת ועוד, נוכח ההכרה בעובדה שלא ניתן לגבש מתכונת אחת וקריטריונים מדויקים למונח ‘חיי משפחה’ ולמונח ‘ניהול משק בית משותף’ נקבע בעבר כי שאלת קיומם של תנאים אלה ראוי שתיבחן על פי קריטריונים סובייקטיביים. דהיינו, כיצד ראו בני הזוג עצמם את מערכת היחסים ביניהם. עוד נקבע כי אין לחפש ואין לגבש קריטריונים נוקשים לדיבור ‘חיי משפחה’ ולדיבור ‘משק בית משותף’… מאחר ואין מתכונת אחת של ‘חיי משפחה’ ב’משק בית משותף’ המצויה אצל כל הזוגות הנשואים והדברים שונים מזוג לזוג בהתאם לגילם, השכלתם, השקפת עולמם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם וכיוצא באלה, על בית המשפט לבחון את מרכיב המגורים במקרה הקונקרטי המובא להכרעתו, תוך שהוא בוחן את נסיבות הענין מנקודת מבטם הסובייקטיבית של בני הזוג. היינו, יש להתחקות אחר אומד דעתם של בני הזוג לענין קביעות הקשר ומיסודו…”

במקרה שנדון בע”א 714/88, קיימו המשיב והמנוחה קשר רומנטי במשך מספר שנים, וב-3 השנים האחרונות לחיי המנוחה גר המשיב בדירתה וסעד אותה. מספר ימים לפני מותה, כתבה המנוחה בבית החולים מסמך מעורפל, שהמשיב ביקש לקיימו כצוואתה. בית המשפט (באותה עת מדובר היה בבית משפט מחוזי) דחה את הבקשה לקיום צוואה ונתן צו ירושה, לפיו זכאי המשיב לשני שלישים מעזבונה המנוחה בתוקף היותו ידוע בציבור שלה, והמערערת (אחותה של המנוחה) זכאית לשליש. “על מנת שזוג יוכל להחשב לצורך חוק הירושה [הדגשה שלי – ד.ר.] כ’ידועים בציבור’, צריכים איפוא להתקיים לגביהם ארבעה תנאים: א. חיי משפחה; ב. משק בית משותף; ג. אינם נשואים זה לזה; ד. בשעת מות אחד מהם לא היה בן-זוגו נשוי לאדם אחר. תנאים א’ ו-ב’ הם התנאים העיקריים והקשים בדרך כלל להוכחה, אך גם לתנאים האחרים חשיבות… שופטת המחוזי, לאחר ששמעה את כל הראיות ושקלה אותן, קבעה, כי כל ארבעת התנאים הללו התקיימו במשיב ובמנוחה. קביעה זו היא עובדתית באופיה, ועל כן אין בית משפט שלערעור נוטה להתערב בה. בנסיבות הענין, נראית לי קביעתה של השופטת סבירה. המשיב חי עם המנוחה במשך מספר שנים וסעד אותה לאורך כל תקופת מחלתה עד לרגעים האחרונים של חייה, ועל כן ניתן לראות את השניים כנכנסים בגדרו של סעיף 55 לחוק הירושה”.

שאלה נוספת שנדונה היתה – “האם ניתן להחיל על ‘ידועים בציבור’ בכלל ועל המנוחה והמשיב בפרט את הוראות סעיף 11(א)(2) סיפא בדבר דירת בן הזוג?… סעיף 11(א) קובע, בחלקיו הרלוונטיים לעניננו, לאמור: ’11. (א) בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין כולל מכונית נוסעים השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף, ונוטל משאר העזבון  -(1)… (2) אם הניח המוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים – שני שלישים, ובלבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן-הזוג נשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עימו אותה שעה בדירה הכלולה, כולה או חלקה, בעזבון, יטול בן-הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה, ושני שלישים מהנותר משאר העזבון’. בית המשפט קמא סבר, שגם אם זכאי המשיב לשני שלישים מן העיזבון, אין הוא זכאי לדירת המגורים כולה, כאמור בסיפא של הסעיף, והוא מנמק זאת כך: ‘לכאורה כאשר משווה סעיף 55 מעמדו של הידוע בציבור מבחינת הירושה על-פי דין למעמדו של בן זוג נשוי, ללא סייג, הכוונה היתה להחיל הזכויות של הידוע בציבור גם על דירת המגורים… מסקנה זו כרוכה בבעיות כה קשות מבחינת דיני הראיות עד כי נדמה לי שהמחוקק לא התכוון לה בתיקון לחוק. תאריך תחילתם של נישואים איננו מוטל בספק מחמת חובת הרישום… על מנת שהידוע בציבור יזכה בדירת המגורים על פי סעיף 11(א)(2), ושוב לכאורה, כי אינני קובעת כי הסעיף האמור חל על הידוע בציבור, חובה עליו להוכיח חיים משותפים במשך למעלה משלוש שנים, להבדיל ממגורים משותפים, יקשה לעניות דעתי לקבוע על פי הוכחות מתי בדיוק התחילו בני הזוג חיים משותפים. עובדה זו מובילה למחשבה שמא החוק לא התכוון להעניק זכויות מיוחדות בדירת המגורים לידועים בציבור שתאריך תחילת מעמדם לעולם מוטל בספק’… נראה לי, שאין לקבל את עמדת בית המשפט המחוזי בענין זה. מטרתו של סעיף 55 היתה להשוות את מעמדו של הידוע בציבור למעמדו של בן הזוג הנשוי, ככל שמדובר בזכות הירושה על פי דין. המחוקק לא קבע סייגים להוראת סעיף 55 באשר לדירת מגורים או באשר לכל תחום אחר. לפיכך, אם עומד בן הזוג בדרישות ובתנאי סעיף 55, אזי מתייחס אליו המחוקק כאילו היה בן זוג נשוי לכל דבר וענין. לא זו בלבד שאין בסעיף55 או בסעיף 11(א)(2) דבר המעיד על יחס שונה לנשוי ולידוע בציבור, אלא שההפך הוא הנכון: לשונו של סעיף 11(א)(2) כפי שהיא מוכרת לנו היום, הינה פרי תיקון של החוק, שהתקבל על ידי הכנסת ב-1985… בין השאר נקבעה בתיקון זה ההוראה הנוכחית בדבר דירת מגורים. בהגישו את הצעת התיקון לקריאה שניה ושלישית ציין חבר כנסת קולאס, יושב ראש ועדת חוקה חוק ומשפט דאז במפורש: ‘כאן אני רוצה להעיר, שבכל מקום שנאמר ‘בן זוג’ הכוונה היא גם לידוע או לידועה בציבור’… מדברים אלה ברור, שסוגית הידועים בציבור לא נעלמה מעיניו של המחוקק, וכי במודע הוא החיל את הוראת סעיף 11 בכלל וסעיף 11(א)(2) בפרט, על הידועים בציבור גם כן. גם מבחינת המדיניות הרצויה נראה לי, שאין זה ראוי לשלול מהידוע בציבור את הזכות לדירת מגורים רק בשל העדרו של קשר נישואים פורמאלי. אכן, ייתכנו לעתים מקרים גבוליים, בהם קשה יהיה להוכיח, כי בני הזוג חיו כנשואים במשך תקופה של שלוש שנים לפחות, אך קשיי הוכחה אלה אינם מצדיקים לשלול מהידועים בציבור ככלל את הזכות לדירת המגורים המשותפת… אמנם, נטל ההוכחה בדבר קיום יחסים הדומים לקשר נישואים עם בן הזוג במשך שלוש שנים לפחות לפני פטירתו של הלה רובץ כאן על הטוען למעמד של ‘הידוע בציבור’… אך אם יעמוד בחובה זו, הרי אינני רואה סיבה למנוע ממנו את הזכות… ברור שכל מקרה כזה יוכרע על פי נסיבותיו המיוחדות”.

במקרה שנדון בע”א 107/87, התגוררו המשיבה ואביה המנוח של המערערת יחדיו במשך 6 שנים לפני מותו. בית המשפט המחוזי פסק כי המשיבה זכאית למחצית עזבון המנוח, ולמכוניתו, וקבע כי התקיימו חיי משפחה במשק בית משותף, למרות העדר הוכחה בדבר יחסי אישות בין המנוח למשיבה, ולמרות ההפרדה בה נהגו המנוח והמשיבה בעניני כספים. בית המשפט העליון אימץ את קביעות בית המשפט המחוזי, בציינו בין היתר כי המבחן שמציב סעיף 55 לחוק הינו גמיש – אין לקבוע קריטריונים נוקשים, אלא להכריע בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה לגופו. בעוד שבפסק דין זה, לא היה בהעדרם (לכאורה) של יחסי אישות בכדי לשלול מן המשיבה הכרה כידועה בציבור – במקרה שנדון בבע”מ 8401/12, לא היה בקיומם (לכאורה) של יחסי אישות להחשב (לבדם) כ”חיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו”. באותו מקרה, נפטר אדם שסבל ממוגבלות שכלית ומבעיות נפשיות, ובשל כך הוא הוכרז כפסול דין, ואמו מונתה כאפוטרופה לגופו ולרכושו. לאחר מות האם מונו במקומה שתיים: אחת כאפוטרופה לרכוש; והמבקשת, כאפוטרופה לגוף. “המבקשת הגישה תביעה כנגד האפוטרופוס הכללי לבית המשפט לעניני משפחה, במסגרתה ביקשה להכיר בה כידועה בציבור של פלוני המנוח וכיורשתו על פי דין. המבקשת טענה כי היחסים בינה לבין המנוח החלו אמנם כיחסים של אפוטרופה וחסוי, אך בשלב מסוים חלה תפנית באופי היחסים כאשר ‘עבר המנוח להתגורר בדירת המבקשת מתוך כוונה לחיות יחד כבעל ואשה’. לטענת המבקשת, היא והמנוח התגוררו תחת קורת גג אחת במשך כ-14 שנים, קיימו חיי משפחה במשק בית משותף ואף חיי אישות, וראו עצמם כזוג נשוי לכל דבר וענין. עוד נטען כי השניים ביקשו להינשא זו לזה אך הרבנות סירבה לחתנם, ולפיכך חיו יחד ללא קשר נישואין פורמאלי. לפיכך טענה המבקשת כי היא זכאית לרשת את פלוני המנוח על פי סעיף 55… בית המשפט לעניני משפחה דחה, בפסק דין מנומק ומקיף, את תביעת המבקשת… בית המשפט קבע כי ‘עת המדובר באדם שסובל מפיגור שכלי ואף הינו פסול דין, ספק אם ניתן לייחס לו כוונה לנהל זוגיות בחיי משפחה וניהול משק בית משותף’, ועוד נקבע כי ‘כאשר אחד הצדדים לקשר הוא בעל פיגור שכלי ופסול דין וחסוי, אין לו בחירה רצונית והתחייבות לחיי משפחה המלווה בכוונה ליצור יחסים משפטיים… דווקא משום העדר יכולתו ליצור פעולות או יחסים משפטיים… מונה לו אפוטרופוס לגוף ולרכוש’. בנוסף קבע בית המשפט כי אף אם המבקשת ופלוני המנוח קיימו יחסי מין, ספק אם ניתן לומר שהיו ביניהם ‘חיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו, המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות’, להבדיל מטעמי נוחות בלבד… בית המשפט קבע כי בניגוד לטענת המבקשת, לפיה יחסיה עם פלוני היו יחסי אהבה וזוגיות טובים, עמדו עדויותיהם של עדי האפוטרופוס הכללי, אשר בית המשפט קבע כי הן עדויות ניטרליות… לפיהן פלוני המנוח סבל מהזנחה רבה… נקבע כי בנסיבות הענין המבקשת אינה זכאית לרשת את המנוח כידועה בציבור שלו… המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי… בית המשפט המחוזי דחה את הערעור… את פסק דינו חתם בית המשפט המחוזי בקובעו כי ‘עובדת מגורים משותפים מכורח, משך תקופה ממושכת שלא היתה במחלוקת, אין בה לבדה כדי להעיד על קיום יחסים של ידועים בציבור’… לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין שניתנו בשתי הערכאות קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות… מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי קביעתו העקרונית של בית המשפט לעניני משפחה – לפיה מעת שמדובר באדם שהוכרז כפסול דין ומונה לו אפוטרופוס אזי מתעורר ספק אם ניתן לייחס לו כוונה ובחירה רצונית להיכנס לחיי משפחה – מעוררת שאלה עקרונית שחורגת מנסיבות הפרטניות של בעלי הדין בתיק דנן… קביעות אלה [של בית המשפט לעניני משפחה] הינן קביעות עובדתיות מובהקות… ולכן הן אינן מקימות עילה להתערבות”.

מקרה מעניין נדון בתמ”ש 7680-02-16; התובעת עתרה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו היתה ידועה בציבור של המנוח משנת 1998, על אף שהיה נשוי אותה עת לאחרת, וכי היא זכאית למחצית מכלל הרכוש שנצבר על ידו בתקופת חייהם המשותפים של השניים ולזכויות הסוציאליות המוקנות לה בדין מתוקף מעמדה ככזו. נראה כי לא בכדי מדובר היה בעתירה לפסק דין הצהרתי, ולא בהתנגדות לצו ירושה – שכן לא התקיימו כל תנאי סעיף 55 לחוק, בהיות המנוח נשוי ביום מותו לאחרת: הנתבעת היתה נשואה למנוח משנת 1973 ועד לפטירתו, ואם חמשת ילדיו. תחילה נדונה השאלה, האם היו המנוח והתובעת ידועים בציבור? מן הראיות עלה כי הם ניהלו קשר רומנטי, והמחלוקת היתה לגבי מהות הקשר ביניהם – האם מדובר היה במערכת יחסים של ידועים בציבור, או שמא היתה התובעת מאהבת של המנוח, ותו לא. בית המשפט פסק כי “ידועים בציבור הם בני זוג שהחליטו לקשור גורלם זה בזה, לקיים אורח חיים משותף כבני זוג נשואים לכל דבר וענין, אך מטעמים השמורים עמם נמנעו מלמסד יחסיהם הזוגיים בנישואין דתיים או אזרחיים. ההכרה המשפטית בבני זוג כ’ידועים בציבור’ נועדה להשוות את מעמדם של בני זוג החיים יחד כנשואים, למעמדם של בני זוג נשואים… ההלכה הפסוקה קבעה שני תנאי סף לקיומה של מערכת יחסים של ידועים בציבור: האחד – חיי משפחה, והשני – ניהול משק בית משותף… אחד המבחנים המרכזיים שנקבע בפסיקה לצורך בחינת קיומו של התנאי הראשון, שענינו הוא, כאמור, חיי משפחה, הוא תקופת חיים משמעותית… [ש]מהווה אינדיקציה לאומד דעתם של הצדדים לקיים קשר קבוע ארוך טווח נושא חובות וזכויות הדדיות, ולפיכך היא נדבך בעל משקל רב בבחינת קיומם של ‘חיי משפחה’… התנאי השני שענינו, כאמור, ניהול ‘משק בית משותף’, הוא פועל יוצא מחיי המשפחה המשותפים כמקובל בין בעל ואשה הדבקים זה בזה בקשר של גורל חיים… גם בבחינת קיומו של ‘משק בית משותף’ יש להתחקות אחר מאפיינים הקיימים בניהול משק בית ע”י בני זוג נשואים, כגון מגורים תחת קורת גג אחת, ניהול חשבון בנק משותף וכיו”ב… מבחנים אלה הם מבחנים עובדתיים…”; בית המשפט ניתח בפירוט את הראיות ומצא כי התובעת לא היתה ידועה בציבור של המנוח.

בע”ר 20850-12-18 דן בית המשפט לעניני משפחה בערעור על החלטת הרשם לעניני ירושה, שמחק על הסף את התנגדות המערערת לבקשה למתן צו לקיום צוואת מנוח, שציווה את רכושו לרעייתו ולבנותיה, ולנכדיו. המערערת טענה כי היתה בפועל בת זוגו והידועה בציבור של המנוח במשך 26 שנה, אך בשנות חייו האחרונות הרחיקו המשיבים את המנוח ממנה. המערערת טענה שקיים חשש ממשי שהמשיבים החתימו את המנוח תוך השפעה בלתי הוגנת, בבידודו, העלתה ספק בדבר כשרותו לצוות, וכן טענה כי המשיבים העלימו ממנה מידע באשר לאפשרות קיומן של צוואות קודמות (אשר סביר מאד כי היו קיימות, בהיות המנוח איש עסקים אמיד ועתיר נכסים). הרשם לעניני ירושה עמד על כך שקנויה לו סמכות למחוק התנגדות על הסף, אם על פניה היא אינת יכולה לעמוד משפטית, ומחק את ההתנגדות על יסוד שלוש הנמקות מרכזיות: א. הואיל ובעת פטירתו היה המנוח נשוי למשיבה; ב. סוגית כשרותו של המנוח לצוות נבחנה בנסיבות המקרה ולא היה בכך להעניק למבקשת מעמד להתנגד; ג. משאין בידי המתנגדת צוואה לטובתה, אין לה מעמד לפי דיני הירושה. נפסק: “דין הערעור להתקבל. אכן, במקרים המתאימים קנויה בפני הרשם לעניני ירושה האפשרות (ואולי גם, כפי שקבע, החובה), לסלק על הסף התנגדות שאיננה מגלה עילה משפטית. זאת, לרבות בהעדר מעמד להגשתה. אולם חוששני שבמקרה שלפני נתפס כב’ הרשם לכלל טעות, עת סבר שענינה של המערערת בא בגדרי אותם המקרים. נקודת המוצא שבחוק הירושה מוסדרת בסעיף 67 לחוק, המורנו כי ‘…כל המעונין בדבר רשאי להגיש התנגדות לרשם לעניני ירושה…” לענין זה דומני שפרשנותן הלשונית הפשוטה של הוראות הסעיף יכולה להוביל דווקא למסקנה, כי מי שלפי הנטען שימש כבן זוג של המנוח במשך שנים ארוכות יכול להיות בגדר ‘מעוניין בדבר’, גם אם אין בידיו אותה העת להצביע על זכות הנאה ישירה בהעדר צוואה בידו… בעניננו, די בכך שבהתנגדות פרשה המערערת מסכת עובדתית ארוכה וממוסמכת בדבר מערכת היחסים שנוהלה עם המנוח, מצבו של המנוח בערוב ימיו וההליכים שנוהלו בבית המשפט לעניני משפחה, על מנת שתידלקנה ‘נורות אזהרה’ אצל כב’ הרשם בנוגע לשאלה האם אין מקום לערוך בירור עובדתי של ממש בכל הנוגע לתוקף הצוואה שהוגשה לביצוע…”

 

סוגיה אחרונה, שתידון בתמצית בלבד (שכן אף היא תידון באופן ספציפי בסקירה עתידית), הינה האם סעיף 55 חל על בני זוג בני אותו מין? הספק נובע מלשונו המפורשת של סעיף 55 לחוק, הנפתח במלים “איש ואשה…” – לשון שאינה מתיישבת לכאורה עם זוגיות של “איש ואיש” או של “אשה ואשה”; מנגד, חוק הירושה הינו משנת 1965 – ומאז חל שינוי ניכר בתפיסה החברתית בנוגע לבני זוג בני אותו מין, שבא לידי ביטוי, בין היתר, בהשוואת מעמדם, בתחומים שונים, למעמדם של ידועים בציבור שאינם בני אותו מין (ניתן אמנם לטעון כי לא היתה מניעה לשנות את החוק, ולהחיל באופן מפורש את סעיף 55 על ידועים בציבור בני אותו מין, ומשלא נעשה כך, הרי זו “ראיה”, כביכול, לאי-תחולת סעיף 55 לחוק על ידועים בציבור בני אותו מין; אך נראה כי אין צורך לאמר מדוע שינוי שכזה לא היה ריאלי, ולא יהיה כזה בעתיד הנראה לעין…)

כענין שבשגרה ניתנים צווי ירושה על בסיס ההכרה בבני אותו מין כידועים בציבור (וזאת גם על פי נסיוני האישי); השאלה היא האם כך יקרה גם אם תוגש התנגדות, שתושתת על המלים “איש ואשה”. לא מוכרת לי הלכה מחייבת בהקשר זה, אך אציין שני פסקי דין רלוונטיים בהם הוכרה זוגיות של בני אותו מין.

ע”א (מחוזי נצרת) 3245/03 (פסק דין מיום 11.11.04): המערער והמנוח חיו שנים רבות כבני זוג, וקיימו משק בית משותף ומערכת יחסים רומנטית. לאחר פטירת המנוח פנה המערער לרשם לעניני ירושה וביקש צו ירושה, בציינו את ענינו במתן הצו: “יורש – ידוע בציבור”. המשיב (האפוטרופוס הכללי באמצעות היועמ”ש) סבר כי כי המערער אינו זכאי לרשת את המנוח, והבקשה הועברה לבית המשפט, אשר קבע כי סעיף 55 לחוק אינו חל על ידועים בציבור שהם בני אותו מין. הערעור לבית המשפט המחוזי התקבל בדעת רוב (יצוין כי במסגרת הערעור, הועלתה על ידי המערער טענה חדשה, לפיה חל עליו גם סעיף 11 לחוק – אך טענה זו נדחתה על דעת ההרכב כולו, וכיום בוודאי שאין בהקשר זה כל מחלוקת). השופט בן-דוד, שהיה בדעת מיעוט, סקר באריכות את “ההיסטוריה החקיקתית”, ופסק: “מבלי לקבוע עמדה בשאלה הערכית שמעורר בא כח המערער בשאלת הדין הרצוי, ברי הדבר כי בעניננו לשונה של הוראת החוק היא ברורה וחד משמעית ובאופן שלא ניתן לקרוא לתוכה כל תכלית אחרת מלבד התכלית הסובייקטיבית עליה כבר עמדנו לעיל, לאמור כי היא מדברת ב’איש ואשה’ החיים חיי משפחה במשק בית משותף… ובשום אופן לא ניתן לבוא ולומר כי לשון החוק סובלת את הפירוש שלפיו ענינה גם ב’איש ואיש’ או גם ב’אשה ואשה’ החיים חיי משפחה וכו’… הסמכות לשנות את הוראת החוק ומשמעותה מסורה למחוקק ואין אנו בני חורין לתת להוראת החוק פירוש, שלדעתי, סותר את הכתוב בה”. השופט ממן (אליו הצטרפה “לאחר בחינת כל ההיבטים ולא מעט התלבטויות” השופטת דה-ליאו לוי), סבר אחרת. ראשית, בדומה לאמור לעיל, מצא גם השופט ממן להעיר כי “לשם הקלת הניסוח בלבד אשתמש בביטוי השגור ‘ידועים בציבור’ למרות שיסוד זה אינו כלול בסעיף 55… וזה כדי להבדיל את ‘בני הזוג’ ה’ידועים בציבור’ שאינם נשואים (שבהם עוסק סעיף 55) מבני זוג נשואים (שבהם עוסק סעיף 11)”… ולגופו של ענין: “איני חולק על כך שמבחינה לשונית גרידא הביטוי ‘איש ואשה’ בעברית זהה למשמעות שיש למילים ‘זכר’ ו’נקבה’… אך לדעתי אין השימוש במילים האלה מכוון לצמצם את תחולת הסעיף לזכר ונקבה. ניתן לדעתי להגיע למסקנה הזו מבלי להעמיס על הביטוי משמעות שאינו יכול לשאת… תכליתו [של סעיף 55] היתה להחיל על ידועים בציבור את זכויות הירושה המוקנות לבני זוג… פירושו של דבר הוא כי איש ואשה הידועים בציבור, יורשים זה את זו כאילו היו נשואים, כלומר כאילו היו בני זוג לפי סעיף 11… כאן תתעורר שאלה על איזה מבין סוגי הידועים בציבור התכוון המחוקק להחיל את הוראות סעיף 55. מעיון בדברי הכנסת עולה כי לא בעייתם של ידועים בציבור היכולים להינשא על פי הדין האישי אך מסיבות הנובעות מהם אינם עושים כן, עמדה לנגד עיני המחוקקים, אלא דווקא בעייתם של ידועים בציבור שהדין הדתי מונע בעדם מלבוא בברית הנישואין… לפי גישתי תכלית החוק מלכתחילה היתה להעניק זכויות ירושה למי שאינם יכולים להינשא לפי הדין הדתי בלי כל קשר לסיבת המניעה. סעיף 55 לא הורחב עד כה (חוץ מהרחבתו על ידועים בציבור שאין מניעה שיינשאו) מעבר להחלתו על כהן וגרושה ועל ידועים בציבור שאחד מהם אינו יהודי. הוא מעולם לא הוחל על ידועים בציבור בני אותו מין, על ידועים בציבור שאחד מהם הוא ממזר פסול חיתון ולא על ידועים בציבור שיחסיהם הם בגדר גילוי עריות…. נראה לי כי המקרה המתאים טרם הזדמן וענינם של המערער והמנוח הוא המקרה הראשון בו נדרש בית-משפט לעסוק בתחולת סעיפים 11 או 55 על ידועים בציבור בני אותו מין… לדעתי, אין לראות בהוראות סעיף 55 משום הסדר שלילי, הבא לשלול את המעמד של ידועים בציבור משתי נשים או משני גברים החיים יחד… האם ניתן לגלות מעצם השימוש בביטוי ‘איש ואשה’ ולא, למשל, בני זוג, כוונה לשלול מעתה ועד עולם את זכותם של בני-זוג בני אותו מין להיכלל בהוראות סעיף 55? לדעתי התשובה שלילית…” בדעת הרוב, התקבל הערעור.

ת”ע (עניני משפחה חיפה) 8299-08-20: מדובר בפסק דין שניתן לאחרונה (31.1.21). התובעת הגישה תובענה למתן צו ירושה, בה נכתב כי היתה בת הזוג של המנוחה, והן חיו יחדיו בשיתוף. התיק הועבר מטעמים שונים לבית המשפט, אשר קבע (אף זאת מטעמים שלא יפורטו) כי “לטעמי הונחו לפני ראיות מספיקות בדבר היותן של המנוחה והתובעת ידועות בציבור”. אשר לתחולת סעיף 55 לחוק על ידועות בציבור בנות אותו מין, התבקשה עמדתו המשלימה של ב”כ היועמ”ש, אשר הודיע כי מכיוון שבית המשפט גילה דעתו כי הוא מסכים לדעת הרוב בע”א  (מחוזי נצרת) 3245/03 הנ”ל, עמדתו תתייחס רק לאופן חלוקת העזבון. נפסק: “משהוגשה עמדה זו, ולאור האסמכתאות שהוגשו עד כה, בשלה העת למתן צו ירושה. טרם מתן צו הירושה, מאחר וב”כ היועמ”ש לא פירט עמדתו ביחס להוראת סעיף 55… ולתחולת סעיף 11… ביחס לבנות זוג אוסיף ביחס לסוגיה לזו בתמצית… התובעת והמנוחה חיו חיי משפחה במשק בית משותף. עם זאת אין מתקיים התנאי כי מדובר ב’איש ואשה’ ועוסקים אנו ב’אשה ואשה’. שורה של פסקי דין בנושאים שונים קבעו כי המונח ‘בן זוג’ הקבוע בחוקים שונים, יחול גם על ידועים בציבור בני אותו מין… הפתרון הוא כפי שהנחה בית המשפט המחוזי בנצרת… היינו, הקביעה כי פרשנות תכליתית המתבססת על מציאות החיים בעת חקיקת הסעיף מחד, והמטרה שבא להגשים הסעיף מאידך, מחייבים את המסקנה כי הסעיף אינו קובע הסדר שלילי – השולל את זכות הירושה של בני זוג מאותו מין מבלי ליצור סטטוס חדש…”

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן