זכויות ירושה על פי דין – של "ידועים בציבור"

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

{הסקירה המקורית – בדומה ליתר הסקירות באתר – התיחסה למציאות נכון למועד עריכתה; אך ראו עדכון ראשון בחלק "עדכונים ותוספות", בנוגע לתזכיר חוק הירושה (תיקון מס'…), התשפ"א-2021}

***

{לגירסה "מקוצרת" של סקירה זאת, ראו בקישור זה}

הכותרת של סקירה זאת מעט מטעה, וכפי שיובהר בהמשך… אך תחילה, שתי הערות: ראשית, סקירה זו תעסוק בזכויות ירושה על פי דין. בסעיף 10 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") מצוינים קרובי המוריש אשר עשויים להיות יורשים על פי דין ("יורשים על פי דין הם: (1) מי שהיה במות המוריש בן-זוגו; (2) ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם, הורי הוריו וצאצאיהם…"); זהות היורשים בפועל, סדר ההורשה והיקף הירושה, נקבעים לפי סעיפים 11-16 לחוק (וכלשון סעיף 10 סיפא לחוק: "…זכויות הירושה שלהם יהיו לפי האמור בפרק זה"). אשר לירושה על פי צוואה, בכפוף לסייגים מסוימים, רשאי כל אדם לקבוע בעצמו, מי יהיו יורשיו, במה הם "יזכו", ואפילו באילו "תנאים" (ראו דוגמא). הזוכים אינם חייבים להיות בני משפחה קרובים, ואף לא בני משפחה כלל (ואין אפילו הכרח שהזוכים יהיו "בשר ודם" – וכלשון החוק, גם "תאגיד כשר לרשת"). בניגוד לארצות מסוימות, אין לפי הדין הישראלי "שריון" כלשהו, לטובת קרובי משפחה מסוימים (אם כי הנושא קשור במידה מסוימת לסוגית "מזונות מן העזבון", שיִדונו בסקירה עתידית). ממילא, סקירה זו אינה רלוונטית מקום בו מדובר בירושה על פי צוואה. שנית, מבלי לדון בפירוט בהוראות סעיפים 11 ואילך לחוק (שיידונו בסקירה עתידית), יצוינו בתמצית מספר נקודות בנוגע לזכות הירושה על פי דין של בן זוג (הכוונה כמובן גם ל"בת זוג"): (i) מדובר בבני זוג נשואים; (ii) חלקו של בן הזוג בעזבון המוריש, תלוי בין היתר בתשובה לשאלה, האם המוריש הותיר ילדים, הורים, הורי הורים (או צאצאים של אלה)? (iii) רק כשמדובר בירושה של בן זוג, ישנה בחוק התיחסות לזכות הירושה של נכסים ספציפיים (מיטלטלין ומכונית נוסעים ששייכים למשק בית משותף; דירת מגורים); (iv) מדובר על "מי שהיה במות המוריש בן-זוגו" (כלומר, בן הזוג האחרון – אם בכלל – אפילו היו בני זוג קודמים); (v) בן הזוג איננו בהכרח ההורה הנוסף של ילדי המוריש (כולם או חלקם)…

סעיף 55 לחוק (שכותרתו: "מעין צוואה") קובע: "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש". לא בכדי, נעשה בסעיף 55 לחוק שימוש בביטוי "איש ואשה", ולא בביטוי "בני זוג" (בהמשך נדון בשאלה, האם מדובר בהכרח ב"איש ואשה").

כפי שצוין בפתח הדברים, הכותרת של הסקירה מעט מטעה – ועתה יובהר מדוע… נהוג להתייחס לסעיף 55 לחוק כאל סעיף שדן ב"ידועים בציבור" (וזהו גם הביטוי המופיע כמעט בכל פסקי הדין שדנו בסעיף 55), אך הדבר אינו לגמרי מדויק, וכפי שניתן ללמוד מפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 621/69 (שניתן לפני למעלה מ-50 שנים). במקרה שנדון בפסק הדין, התנגדה המשיבה לבקשת המערער, בנו של המנוח, להכריז עליו כעל יורש יחיד, בטענה שהיא זכאית לחלק בירושה בהתאם לסעיף 55 לחוק, מכיוון שממאי 1967 ועד פטירת המנוח באפריל 1968, היא התגוררה עמו וקיימה עמו חיי משפחה במשק בית משותף, ולמרות שלא היו נשואים, הם חיו כבעל ואשה לכל דבר והיו ידועים בחוג מכריהם כבני זוג. בבית המשפט המחוזי התקבלו טענותיה והתנגדותה של המשיבה, תוך שצוין, בין היתר, בנוגע לסעיף 55 לחוק: "יש כאן שני יסודות: חיי אישות כבעל ואשה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה… היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים…" – פרשנות שהיתה מקובלת גם על בית המשפט העליון (למרות שערעורו של הבן התקבל, מטעמים אחרים), אך בפסק דינו של בית המשפט העליון נכתב גם: "אחת השאלות הניצבות מיד היא: האם יש הבדל ממשי, מבחינת המהות והתוכן, בין המושג המקובל של הידועה או הידוע בציבור לבין המונחים שהמחוקק בחר להשתמש בהם בסעיף 55. חושבני שלא. נראה לי, כי הדיבור 'איש ואשה (לא נשואים) החיים חיי משפחה במשק בית משותף' אינו אלא הפשטה בלשון עדינה של אותו מצב עצמו הקרוי בפי העם הידוע או הידועה בציבור, כפי שפורש על ידי בית משפט זה בכמה מפסקי דיניו, בשני הבדלים – אחד מפורש ואחד משתמע. ההבדל האחד, שפורש בסעיף 55, בא לשלול את התוצאה הבאה מפסק דינו של בית משפט זה כי היחס של הידועים בציבור כבני זוג יכול לשרור בין איש לאשה גם כששניהם או אחד מהם נשואים באותו זמן. ההבדל השני, המשתמע מלשון הסעיף, הוא הופעתם והתנהגותם כלפי העולם החיצוני וכיצד הם נראים בעיניו. לפי לשון הסעיף, אין צורך בחיי משפחה אשר ירשימו או ישכנעו את חוג המכרים והידידים שהם חיים כבעל ואשה, ובלבד שלמעשה הם מתנהגים בינם לבין עצמם כבעל ואשה לכל דבר ונותנים מהונם או מאונם לקיום משק בית משותף. השאלה כיצד להוכיח זאת היא שאלה אחרת". כך אף הדגיש הנשיא (דאז) מ. שמגר, בדעת הרוב בבג"ץ 673/89: "כאן המקום להדגיש, למען הדיוק, כי סעיף 55 איננו נוקט לשון 'ידועה בציבור', ואפשר גם להצביע על הבחנה בין מי שחלה עליו ההוראה שבסעיף 55 לבין ידוע או ידועה בציבור לצורכי חוקים אחרים: לצורך סעיף 55 אין חשיבות לכך אם בני הזוג היו 'ידועים בציבור' כמי שחיים בצוותא; הקובע לענין זה הוא קיום חיי משפחה במשק בית משותף, היינו היחס העובדתי והנפשי של בני הזוג ביניהם לבין עצמם הוא המכריע, ולא אמונותיהם ודעותיהם של בני הסביבה. מאידך גיסא, אין הזכות לפי סעיף 55 מתגבשת, אלא אם בן הזוג לא היה נשוי לאחר; תנאי כאמור אינו נדרש בדרך כלל לגבי 'ידועה בציבור', לפי החוקים שיצרו מושג זה…" במלים אחרות: מבלי לדון בפירוט בתנאים הנדרשים לצורך הכרה ב"ידועים בציבור" (ענין החורג מגדרה של סקירה זו, על אף שיזכה להתיחסות מסוימת בהמשך הדברים), אין זהות מוחלטת בין "האיש והאשה" בהם עוסק סעיף 55 לחוק, לבין "ידועים בציבור". עם זאת, בדרך כלל לא תהיה לאבחנה הנ"ל משמעות עובדתית (ולפי פסק הדין בע"א 621/69 הנ"ל – לא יהיה "הבדל ממשי" גם מבחינה משפטית), ולכן אלך בדרכה של הפסיקה, ואתייחס ל"איש ואשה" הנזכרים בסעיף 55 לחוק, כאל "ידועים בציבור"…

סעיף 55 לחוק משווה, למעשה, את זכויות הירושה על פי דין של ידועים בציבור, לזכויות הירושה על פי דין של בני זוג נשואים: בהעדר צוואה (או כאשר הצוואה אינה מתייחסת לכל עזבונו של המוריש), "רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה" – כלומר, הנשאר בחיים יירש את המוריש "כאילו המוריש ציווה לו" בצוואתו את מה שהיה יורש אילו היה נשוי למוריש; אלא אם ישנה "הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש" – ואף בהקשר זה, אין כל הבדל בין ידועים בציבור לבין בני זוג נשואים.

יש להניח, כי מרבית הציבור מודע לעובדה, כי בני זוג נשואים נהנים מזכות ירושה בהעדר צוואה; אך ספק עד כמה הציבור ער לכך, שהדברים נכונים גם כשמדובר בידועים בציבור. כפי שמומלץ לידועים בציבור להסדיר את יחסיהם ה"כלכליים" במסגרת הסכם "חיים משותפים" (או הסכם אחר ממין זה – הביטוי "הסכם ממון" תקף לגבי בני זוג נשואים) – נושא שיידון בסקירה עתידית – כך עליהם להביא בחשבון, כי בהעדר קביעה אחרת בצוואה, יהיה זכאי בן הזוג הידוע בציבור שיוותר בחיים, לזכות ירושה זהה לזו של בן זוג נשוי {הענין אמנם חורג מגדרה של סקירה זאת, אך יצוין במאמר מוסגר, כי בין אם מדובר בבני זוג נשואים ובין אם מדובר בידועים בציבור, אין בהסכם ממון/חיים משותפים "לייתר" עריכת צוואה – וגם ההיפך הוא הנכון}

הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר ב"זוגיות פרק ב", אפילו (ובמיוחד) ללא נישואין; בני הזוג עשויים (או עלולים – תלוי בזוית הראיה) להחשב כידועים בציבור, בלי לדעת כי אחת המשמעויות שנובעות מכך, הינה זכות ירושה של הנותר בחיים. בני זוג שכאלה אף עלולים להסתפק בהסכם שיחיל עליהם משטר של "הפרדה רכושית מוחלטת" – ואולי אף יכלול הוראות שאמורות לחול בפטירת מי מהם – מתוך מחשבה מוטעית, כי אין צורך גם בצוואה; אך בפועל, יתכן כי בן הזוג שנותר בחיים יזכה במחצית מן העזבון מכח סעיף 55 לחוק {ישנם מספר פסקי דין סותרים בהקשר זה, אך הענין חורג, כאמור, מגדרה של סקירה זאת}

בסקירה שדנה בהתנגדות לצווי ירושה וקיום צוואה, צוין כי "מטבע הדברים, התנגדויות לבקשות למתן צו ירושה, אינן שכיחות, ועילותיהן מצומצמות…"; דוגמא לעילת התנגדות אפשרית לצו ירושה, הינה העלאת טענה מצד המתנגד, כי התבקש צו ירושה תוך התעלמות ממעמדו כידוע בציבור של המוריש (וזו היתה למעשה תמציתו של פסק הדין בע"א 621/69 שצוטט לעיל…)

בניגוד לבני זוג נשואים, ש"מעמדם" בדרך כלל אינו "שנוי במחלוקת", מוטל על הטוען כי הינו "ידוע בציבור" נטל הראיה (למשל, בע"א 714/88 – שיוזכר גם בהמשך – נפסק כי "נטל ההוכחה בדבר קיום יחסים הדומים לקשר נישואים עם בן הזוג… רובץ כאן על הטוען למעמד של 'הידוע בציבור', על פי הכלל של 'המוציא מחברו עליו הראיה'…") ולעתים הנטל כלל אינו פשוט (וכאמור בע"א 621/69 הנ"ל – "השאלה כיצד להוכיח זאת היא שאלה אחרת"…) במיוחד נכונים הדברים, מקום בו יורשים אחרים חולקים על טענתו של מי שטוען להיותו "ידוע בציבור" של נפטר – שלא במפתיע, מחלוקת כזאת שכיחה כאשר המוריש הותיר (בדומה למקרה שנדון בע"א 621/69 הנ"ל) צאצאים ממערכת יחסים קודמת – אשר מבחינתם, הכרה בקיום "ידוע/ה בציבור", משמעה אובדן של מחצית מן העזבון!

בבע"מ 76/12 נדונה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה: אמם של חלק מהמבקשים נפטרה בהיותה גרושה, וקיימה במשך כ-9 שנים קשר זוגי עם המשיב. המנוחה לא השאירה צוואה בכתב, ולטענת המבקשים, היא ערכה לפני מותה צוואה בעל-פה בהיותה "שכיב מרע", במסגרתה היא הורישה להם את כל רכושה, פרט למכוניתה, אותה ציוותה למשיב. המשיב עתר מנגד למתן צו ירושה, בהסתמך על סעיף 55 לחוק, בטענה שהיה הידוע בציבור של המנוחה עד למותה. בית המשפט לעניני משפחה פסק כי המנוחה לא גמרה בדעתה לצוות בעל-פה (תוך שהטיל ספק באמינות גרסתם של המבקשים ובעצם קיומה של צוואה בעל-פה); אשר למשיב, נפסק כי הוא היה בן זוגה של המנוחה עד למותה, בין היתר, משום שהם חלקו דירה משותפת בה התגוררו יחדיו בכל חופשותיו התכופות של המשיב בארץ (והמנוחה בילתה עמו לעיתים מזומנות בחו"ל), משום שהמוסד לביטוח לאומי אישר את בקשת המנוחה להכיר בה כידועה בציבור של המשיב, לאור מסיבת יום ההולדת המפוארת שארגנה המנוחה למשיב 4 חודשים לפני מותה, ומשום שכאשר נודע למשיב על מחלתה של המנוחה, הוא חזר לארץ וסעד אותה במסירות (וכאשר התקבלה המנוחה לאשפוזה האחרון בבית החולים, נרשמו פרטי המשיב כ"בן זוגה-בעלה" של המנוחה, מבלי שהיה נוכח שם). לפיכך התקבלה בקשת המשיב למתן צו ירושה המכיר בזכותו לרשת את המנוחה כבן זוגה. בית המשפט המחוזי סמך את ידיו על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה. בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור, לא רק לאור ההלכה הפסוקה, לפיה אם לא מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מענינם של בעלי הדין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אלא גם לגופו של ענין (מטעמיהן של הערכאות הקודמות).

במרוצת השנים חלו שינויים מסוימים בתנאים הנדרשים על פי הפסיקה להכרה ב"ידועים בציבור" – ואלו מוחלים גם ביחס לסעיף 55 לחוק. בבע"מ 3497/09, למשל, נדונה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה: המנוח נפטר מבלי שהותיר צוואה. בשמונה שנות חייו האחרונות, קיימו המנוח והמשיבה קשר זוגי אשר מהותו, טיבו ומאפיניו היו במרכז המחלוקת בבית המשפט לעניני משפחה. השאלה בה הכריע בית המשפט היתה האם הקשר בין המשיבה למנוח מילא את התנאים שבחוק בדבר חיי משפחה במשק בית משותף, כאשר בדרך כלל לן כל אחד מהם בדירתו (והדירות היו סמוכות האחת לשניה): "לאחר עיון במסכת ראיות רחבת היקף קבע בית המשפט לעניני משפחה כי היחסים בין המשיבה למנוח מילאו אחר התנאים הנדרשים בחוק, והכיר במשיבה כבת זוג של המנוח, היורשת על פי דין מחצית מעזבונו. נקבע כי בשעת מותו של המנוח אף אחד מהשניים לא היה נשוי לאדם אחר. בית המשפט השתכנע כי בין המנוח והמשיבה שררה חברות, אינטימיות, דאגה, הערכה, מחויבות, חיבה ואהבה, וכי למרות שהחזיקו בדירות נפרדות ניהלו משק בית משותף. בית המשפט קבע כי המשיבה רכשה את דירתה בסמוך לדירת המנוח על דעת המנוח, בעידודו ובסיועו, וכי בני הזוג לא עברו לגור יחד, בין היתר, נוכח תחושת החובה והאחריות של המנוח כלפי בניו שאינם נשואים ואשר לנים לעיתים בדירתו, ומשסבר כי לא יחושו בנוח בדירה שבה יתגורר עם בת זוג. המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי… בית המשפט [המחוזי] הוסיף כי הוא מסכים לקביעת בית המשפט לעניני משפחה כי חרף הלינה בנפרד זו מזה כענין שבשגרה, עדיין התקיים בין בני הזוג יסוד משק הבית המשותף… מאחר והוכחו חיי משפחה וגם ניהול משק בית משותף, לא היה מקום, לדעת בית המשפט המחוזי, לתת משקל מכריע ללינה בנפרד. בית המשפט ציין עוד כי העובדה שבני הזוג נהגו בהפרדה רכושית אין בה כדי לאיין את היסודות שבסעיף 55 לחוק. לפיכך דחה את הערעור". בקשת רשות הערעור נדחתה, בין היתר משום ש"השאלה מהו טיב היחסים וסוג השותפות שבין בני הזוג היא ביסודה שאלה של עובדה הנתונה בידי השופט היושב לדין בערכאה הראשונה… זאת ועוד, נוכח ההכרה בעובדה שלא ניתן לגבש מתכונת אחת וקריטריונים מדויקים למונח 'חיי משפחה' ולמונח 'ניהול משק בית משותף' נקבע בעבר כי שאלת קיומם של תנאים אלה ראוי שתיבחן על פי קריטריונים סובייקטיביים. דהיינו, כיצד ראו בני הזוג עצמם את מערכת היחסים ביניהם. עוד נקבע כי אין לחפש ואין לגבש קריטריונים נוקשים לדיבור 'חיי משפחה' ולדיבור 'משק בית משותף'… מאחר ואין מתכונת אחת של 'חיי משפחה' ב'משק בית משותף' המצויה אצל כל הזוגות הנשואים והדברים שונים מזוג לזוג בהתאם לגילם, השכלתם, השקפת עולמם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם וכיוצא באלה, על בית המשפט לבחון את מרכיב המגורים במקרה הקונקרטי המובא להכרעתו, תוך שהוא בוחן את נסיבות הענין מנקודת מבטם הסובייקטיבית של בני הזוג. היינו, יש להתחקות אחר אומד דעתם של בני הזוג לענין קביעות הקשר ומיסודו…"

במקרה שנדון בע"א 714/88 (שנזכר כבר לעיל), קיימו המשיב והמנוחה קשר רומנטי במשך מספר שנים, וב-3 השנים האחרונות לחיי המנוחה גר המשיב בדירתה וסעד אותה. מספר ימים לפני מותה, כתבה המנוחה בבית החולים מסמך מעורפל, שהמשיב ביקש לקיימו כצוואתה. בית המשפט (באותה עת מדובר היה בבית משפט מחוזי) דחה את הבקשה לקיום צוואה ונתן צו ירושה, לפיו זכאי המשיב לשני שלישים מעזבונה המנוחה בתוקף היותו ידוע בציבור שלה, והמערערת (אחותה של המנוחה) זכאית לשליש. "על מנת שזוג יוכל להחשב לצורך חוק הירושה [הדגשה שלי – ד.ר.] כ'ידועים בציבור', צריכים איפוא להתקיים לגביהם ארבעה תנאים: א. חיי משפחה; ב. משק בית משותף; ג. אינם נשואים זה לזה; ד. בשעת מות אחד מהם לא היה בן-זוגו נשוי לאדם אחר. תנאים א' ו-ב' הם התנאים העיקריים והקשים בדרך כלל להוכחה, אך גם לתנאים האחרים חשיבות… שופטת המחוזי, לאחר ששמעה את כל הראיות ושקלה אותן, קבעה, כי כל ארבעת התנאים הללו התקיימו במשיב ובמנוחה. קביעה זו היא עובדתית באופיה, ועל כן אין בית משפט שלערעור נוטה להתערב בה. בנסיבות הענין, נראית לי קביעתה של השופטת סבירה. המשיב חי עם המנוחה במשך מספר שנים וסעד אותה לאורך כל תקופת מחלתה עד לרגעים האחרונים של חייה, ועל כן ניתן לראות את השניים כנכנסים בגדרו של סעיף 55 לחוק הירושה".

שאלה נוספת שנדונה היתה – "האם ניתן להחיל על 'ידועים בציבור' בכלל ועל המנוחה והמשיב בפרט את הוראות סעיף 11(א)(2) סיפא בדבר דירת בן הזוג?… סעיף 11(א) קובע, בחלקיו הרלוונטיים לעניננו, לאמור: '11. (א) בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין כולל מכונית נוסעים השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף, ונוטל משאר העזבון  -(1)… (2) אם הניח המוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים – שני שלישים, ובלבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן-הזוג נשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עימו אותה שעה בדירה הכלולה, כולה או חלקה, בעזבון, יטול בן-הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה, ושני שלישים מהנותר משאר העזבון'. בית המשפט קמא סבר, שגם אם זכאי המשיב לשני שלישים מן העזבון, אין הוא זכאי לדירת המגורים כולה, כאמור בסיפא של הסעיף, והוא מנמק זאת כך: 'לכאורה כאשר משווה סעיף 55 מעמדו של הידוע בציבור מבחינת הירושה על פי דין למעמדו של בן זוג נשוי, ללא סייג, הכוונה היתה להחיל הזכויות של הידוע בציבור גם על דירת המגורים… מסקנה זו כרוכה בבעיות כה קשות מבחינת דיני הראיות עד כי נדמה לי שהמחוקק לא התכוון לה בתיקון לחוק. תאריך תחילתם של נישואים איננו מוטל בספק מחמת חובת הרישום… על מנת שהידוע בציבור יזכה בדירת המגורים על פי סעיף 11(א)(2), ושוב לכאורה, כי אינני קובעת כי הסעיף האמור חל על הידוע בציבור, חובה עליו להוכיח חיים משותפים במשך למעלה משלוש שנים, להבדיל ממגורים משותפים, יקשה לעניות דעתי לקבוע על פי הוכחות מתי בדיוק התחילו בני הזוג חיים משותפים. עובדה זו מובילה למחשבה שמא החוק לא התכוון להעניק זכויות מיוחדות בדירת המגורים לידועים בציבור שתאריך תחילת מעמדם לעולם מוטל בספק'… נראה לי, שאין לקבל את עמדת בית המשפט המחוזי בענין זה. מטרתו של סעיף 55 היתה להשוות את מעמדו של הידוע בציבור למעמדו של בן הזוג הנשוי, ככל שמדובר בזכות הירושה על פי דין. המחוקק לא קבע סייגים להוראת סעיף 55 באשר לדירת מגורים או באשר לכל תחום אחר. לפיכך, אם עומד בן הזוג בדרישות ובתנאי סעיף 55, אזי מתייחס אליו המחוקק כאילו היה בן זוג נשוי לכל דבר וענין. לא זו בלבד שאין בסעיף 55 או בסעיף 11(א)(2) דבר המעיד על יחס שונה לנשוי ולידוע בציבור, אלא שההפך הוא הנכון: לשונו של סעיף 11(א)(2) כפי שהיא מוכרת לנו היום, הינה פרי תיקון של החוק, שהתקבל על ידי הכנסת ב-1985… בין השאר נקבעה בתיקון זה ההוראה הנוכחית בדבר דירת מגורים. בהגישו את הצעת התיקון לקריאה שניה ושלישית ציין חבר כנסת קולאס, יושב ראש ועדת חוקה חוק ומשפט דאז במפורש: 'כאן אני רוצה להעיר, שבכל מקום שנאמר 'בן זוג' הכוונה היא גם לידוע או לידועה בציבור'… מדברים אלה ברור, שסוגית הידועים בציבור לא נעלמה מעיניו של המחוקק, וכי במודע הוא החיל את הוראת סעיף 11 בכלל וסעיף 11(א)(2) בפרט, על הידועים בציבור גם כן. גם מבחינת המדיניות הרצויה נראה לי, שאין זה ראוי לשלול מהידוע בציבור את הזכות לדירת מגורים רק בשל העדרו של קשר נישואים פורמאלי. אכן, ייתכנו לעתים מקרים גבוליים, בהם קשה יהיה להוכיח, כי בני הזוג חיו כנשואים במשך תקופה של שלוש שנים לפחות, אך קשיי הוכחה אלה אינם מצדיקים לשלול מהידועים בציבור ככלל את הזכות לדירת המגורים המשותפת… אמנם, נטל ההוכחה בדבר קיום יחסים הדומים לקשר נישואים עם בן הזוג במשך שלוש שנים לפחות לפני פטירתו של הלה רובץ כאן על הטוען למעמד של 'הידוע בציבור'… אך אם יעמוד בחובה זו, הרי אינני רואה סיבה למנוע ממנו את הזכות… ברור שכל מקרה כזה יוכרע על פי נסיבותיו המיוחדות".

במקרה שנדון בע"א 107/87, התגוררו המשיבה ואביה המנוח של המערערת יחדיו במשך 6 שנים לפני מותו. בית המשפט המחוזי פסק כי המשיבה זכאית למחצית עזבון המנוח, ולמכוניתו, וקבע כי התקיימו חיי משפחה במשק בית משותף, למרות העדר הוכחה בדבר יחסי אישות בין המנוח למשיבה, ולמרות ההפרדה בה נהגו המנוח והמשיבה בעניני כספים. בית המשפט העליון אימץ את קביעות בית המשפט המחוזי, בציינו בין היתר כי המבחן שמציב סעיף 55 לחוק הינו גמיש – אין לקבוע קריטריונים נוקשים, אלא להכריע בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה לגופו. בעוד שבפסק דין זה, לא היה בהעדרם (לכאורה) של יחסי אישות בכדי לשלול מן המשיבה הכרה כידועה בציבור – במקרה שנדון בבע"מ 8401/12, לא היה בקיומם (לכאורה) של יחסי אישות להחשב (לבדם) כ"חיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו". באותו מקרה, נפטר אדם שסבל ממוגבלות שכלית ומבעיות נפשיות, ובשל כך הוא הוכרז כפסול דין, ואמו מונתה כאפוטרופה לגופו ולרכושו. לאחר מות האם מונו במקומה שתיים: אחת כאפוטרופה לרכוש; והמבקשת, כאפוטרופה לגוף. "המבקשת הגישה תביעה כנגד האפוטרופוס הכללי לבית המשפט לעניני משפחה, במסגרתה ביקשה להכיר בה כידועה בציבור של פלוני המנוח וכיורשתו על פי דין. המבקשת טענה כי היחסים בינה לבין המנוח החלו אמנם כיחסים של אפוטרופה וחסוי, אך בשלב מסוים חלה תפנית באופי היחסים כאשר 'עבר המנוח להתגורר בדירת המבקשת מתוך כוונה לחיות יחד כבעל ואשה'. לטענת המבקשת, היא והמנוח התגוררו תחת קורת גג אחת במשך כ-14 שנים, קיימו חיי משפחה במשק בית משותף ואף חיי אישות, וראו עצמם כזוג נשוי לכל דבר וענין. עוד נטען כי השניים ביקשו להינשא זו לזה אך הרבנות סירבה לחתנם, ולפיכך חיו יחד ללא קשר נישואין פורמאלי. לפיכך טענה המבקשת כי היא זכאית לרשת את פלוני המנוח על פי סעיף 55… בית המשפט לעניני משפחה דחה, בפסק דין מנומק ומקיף, את תביעת המבקשת… בית המשפט קבע כי 'עת המדובר באדם שסובל מפיגור שכלי ואף הינו פסול דין, ספק אם ניתן לייחס לו כוונה לנהל זוגיות בחיי משפחה וניהול משק בית משותף', ועוד נקבע כי 'כאשר אחד הצדדים לקשר הוא בעל פיגור שכלי ופסול דין וחסוי, אין לו בחירה רצונית והתחייבות לחיי משפחה המלווה בכוונה ליצור יחסים משפטיים… דווקא משום העדר יכולתו ליצור פעולות או יחסים משפטיים… מונה לו אפוטרופוס לגוף ולרכוש'. בנוסף קבע בית המשפט כי אף אם המבקשת ופלוני המנוח קיימו יחסי מין, ספק אם ניתן לומר שהיו ביניהם 'חיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו, המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות', להבדיל מטעמי נוחות בלבד… בית המשפט קבע כי בניגוד לטענת המבקשת, לפיה יחסיה עם פלוני היו יחסי אהבה וזוגיות טובים, עמדו עדויותיהם של עדי האפוטרופוס הכללי, אשר בית המשפט קבע כי הן עדויות ניטרליות… לפיהן פלוני המנוח סבל מהזנחה רבה… נקבע כי בנסיבות הענין המבקשת אינה זכאית לרשת את המנוח כידועה בציבור שלו… המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי… בית המשפט המחוזי דחה את הערעור… את פסק דינו חתם בית המשפט המחוזי בקובעו כי 'עובדת מגורים משותפים מכורח, משך תקופה ממושכת שלא היתה במחלוקת, אין בה לבדה כדי להעיד על קיום יחסים של ידועים בציבור'… לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין שניתנו בשתי הערכאות קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות… מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי קביעתו העקרונית של בית המשפט לעניני משפחה – לפיה מעת שמדובר באדם שהוכרז כפסול דין ומונה לו אפוטרופוס אזי מתעורר ספק אם ניתן לייחס לו כוונה ובחירה רצונית להיכנס לחיי משפחה – מעוררת שאלה עקרונית שחורגת מנסיבות הפרטניות של בעלי הדין בתיק דנן… קביעות אלה [של בית המשפט לעניני משפחה] הינן קביעות עובדתיות מובהקות… ולכן הן אינן מקימות עילה להתערבות".

מקרה מעניין נדון בתמ"ש 7680-02-16; התובעת עתרה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו היתה ידועה בציבור של המנוח משנת 1998, על אף שהיה נשוי אותה עת לאחרת, וכי היא זכאית למחצית מכלל הרכוש שנצבר על ידו בתקופת חייהם המשותפים של השניים ולזכויות הסוציאליות המוקנות לה בדין מתוקף מעמדה ככזו. נראה כי לא בכדי מדובר היה בעתירה לפסק דין הצהרתי, ולא בהתנגדות לצו ירושה – שכן לא התקיימו כל תנאי סעיף 55 לחוק, בהיות המנוח נשוי ביום מותו לאחרת: הנתבעת היתה נשואה למנוח משנת 1973 ועד לפטירתו, ואם חמשת ילדיו. תחילה נדונה השאלה, האם היו המנוח והתובעת ידועים בציבור? מן הראיות עלה כי הם ניהלו קשר רומנטי, והמחלוקת היתה לגבי מהות הקשר ביניהם – האם מדובר היה במערכת יחסים של ידועים בציבור, או שמא היתה התובעת מאהבת של המנוח, ותו לא. בית המשפט פסק כי "ידועים בציבור הם בני זוג שהחליטו לקשור גורלם זה בזה, לקיים אורח חיים משותף כבני זוג נשואים לכל דבר וענין, אך מטעמים השמורים עמם נמנעו מלמסד יחסיהם הזוגיים בנישואין דתיים או אזרחיים. ההכרה המשפטית בבני זוג כ'ידועים בציבור' נועדה להשוות את מעמדם של בני זוג החיים יחד כנשואים, למעמדם של בני זוג נשואים… ההלכה הפסוקה קבעה שני תנאי סף לקיומה של מערכת יחסים של ידועים בציבור: האחד – חיי משפחה, והשני – ניהול משק בית משותף… אחד המבחנים המרכזיים שנקבע בפסיקה לצורך בחינת קיומו של התנאי הראשון, שענינו הוא, כאמור, חיי משפחה, הוא תקופת חיים משמעותית… [ש]מהווה אינדיקציה לאומד דעתם של הצדדים לקיים קשר קבוע ארוך טווח נושא חובות וזכויות הדדיות, ולפיכך היא נדבך בעל משקל רב בבחינת קיומם של 'חיי משפחה'… התנאי השני שענינו, כאמור, ניהול 'משק בית משותף', הוא פועל יוצא מחיי המשפחה המשותפים כמקובל בין בעל ואשה הדבקים זה בזה בקשר של גורל חיים… גם בבחינת קיומו של 'משק בית משותף' יש להתחקות אחר מאפיינים הקיימים בניהול משק בית ע"י בני זוג נשואים, כגון מגורים תחת קורת גג אחת, ניהול חשבון בנק משותף וכיו"ב… מבחנים אלה הם מבחנים עובדתיים…"; בית המשפט ניתח בפירוט את הראיות ומצא כי התובעת לא היתה ידועה בציבור של המנוח.

בע"ר 20850-12-18 דן בית המשפט לעניני משפחה בערעור על החלטת הרשם לעניני ירושה, שמחק על הסף את התנגדות המערערת לבקשה למתן צו לקיום צוואת מנוח, שציווה את רכושו לרעייתו ולבנותיה, ולנכדיו. המערערת טענה כי היתה בפועל בת זוגו והידועה בציבור של המנוח במשך 26 שנה, אך בשנות חייו האחרונות הרחיקו המשיבים את המנוח ממנה. המערערת טענה שקיים חשש ממשי שהמשיבים החתימו את המנוח תוך השפעה בלתי הוגנת, בבידודו, העלתה ספק בדבר כשרותו לצוות, וכן טענה כי המשיבים העלימו ממנה מידע באשר לאפשרות קיומן של צוואות קודמות (אשר סביר מאד כי היו קיימות, בהיות המנוח איש עסקים אמיד ועתיר נכסים). הרשם לעניני ירושה עמד על כך שקנויה לו סמכות למחוק התנגדות על הסף, אם על פניה היא אינה יכולה לעמוד משפטית, ומחק את ההתנגדות על יסוד שלוש הנמקות מרכזיות: א. הואיל ובעת פטירתו היה המנוח נשוי למשיבה; ב. סוגית כשרותו של המנוח לצוות נבחנה בנסיבות המקרה ולא היה בכך להעניק למבקשת מעמד להתנגד; ג. משאין בידי המתנגדת צוואה לטובתה, אין לה מעמד לפי דיני הירושה. נפסק: "דין הערעור להתקבל. אכן, במקרים המתאימים קנויה בפני הרשם לעניני ירושה האפשרות (ואולי גם, כפי שקבע, החובה), לסלק על הסף התנגדות שאיננה מגלה עילה משפטית. זאת, לרבות בהעדר מעמד להגשתה. אולם חוששני שבמקרה שלפני נתפס כב' הרשם לכלל טעות, עת סבר שענינה של המערערת בא בגדרי אותם המקרים. נקודת המוצא שבחוק הירושה מוסדרת בסעיף 67 לחוק, המורנו כי '…כל המעונין בדבר רשאי להגיש התנגדות לרשם לעניני ירושה…' לענין זה דומני שפרשנותן הלשונית הפשוטה של הוראות הסעיף יכולה להוביל דווקא למסקנה, כי מי שלפי הנטען שימש כבן זוג של המנוח במשך שנים ארוכות יכול להיות בגדר 'מעוניין בדבר', גם אם אין בידיו אותה העת להצביע על זכות הנאה ישירה בהעדר צוואה בידו… בעניננו, די בכך שבהתנגדות פרשה המערערת מסכת עובדתית ארוכה וממוסמכת בדבר מערכת היחסים שנוהלה עם המנוח, מצבו של המנוח בערוב ימיו וההליכים שנוהלו בבית המשפט לעניני משפחה, על מנת שתידלקנה 'נורות אזהרה' אצל כב' הרשם בנוגע לשאלה האם אין מקום לערוך בירור עובדתי של ממש בכל הנוגע לתוקף הצוואה שהוגשה לביצוע…"

בפסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה בירושלים, במסגרת ת"ע 20528-03-15, ישנה סקירה ממצה – ואקטואלית – של הסוגיה: "התובע… והמנוחה… הכירו זה את זו לראשונה בשנת 2000 לערך, עת היו שניהם נשואים לבני זוג אחרים. בשנת 2002 לערך התובע התגרש… ומאז לא נישא שוב. בחודש 8.2011 המנוחה התגרשה מבעלה, מר צ.ח.. המנוחה לא הותירה אחריה צוואה. למנוחה ארבעה ילדים, בגירים, שנולדו לה מנישואיה ל-צ.ח. – הם ארבעת הנתבעים. סמוך לאחר פטירתה, פנו הנתבעים לרשמת לעניני ירושה בבקשה להוצאת צו ירושה, ואכן ביום 21.5.2013 ניתן צו ירושה אחר עזבון המנוחה, ולפיו יורשיה הם ארבעת ילדיה, הנתבעים, בחלקים שווים. בעקבות מתן צו הירושה, הוגשה התובענה דנן מטעם התובע, לתיקון או ביטול צו הירושה, בטענה כי התובע היה בן זוגה של המנוחה, לפיכך יש להכיר בו כיורש נוסף של המנוחה… מספר חודשים לפני גירושיה… אובחנה המנוחה כחולה במחלת הסרטן. עד פטירתה נאלצה לעבור טיפולים שונים, שני ניתוחים קשים, הקרנות… לבסוף, לא עמדו לה כוחותיה בפני המחלה, והיא הלכה לעולמה ביום 20.1.2013… לטענת התובע, בעת פטירת המנוחה הוא היה בן זוגה. לדבריו, הם חיו יחד כבני זוג במשך מספר שנים קודם לפטירתה, חיו חיים משותפים, שכללו מגורים משותפים לסירוגין, ואשר במהלכם התובע טיפל במשק הבית, ערך קניות, בישל וניקה. יחסיהם אף כללו בילויים וחופשות רבות ברחבי הארץ. יחסי החברות ביניהם התפתחו והפכו ליחסים אינטימיים, והחל משנת 2002 כללו גם חיי אישות, בעוד המנוחה נשואה לבעלה. עם גילוי מחלתה של המנוחה, ליווה אותה התובע לכל הטיפולים והבדיקות באופן מסור וצמוד, התובע הגיע עם המנוחה לבתי החולים, להתיעצויות ואשפוזים, והוא היה ידוע בפני הצוות הרפואי כבן זוגה של המנוחה. המנוחה הציגה אותו בפני גורמים רפואיים שונים כבן זוגה, ומסרה את מספר הטלפון של התובע כ'איש קשר'…. גם בני המשפחה של התובע סייעו לטיפול במנוחה, והתייחסו אליה כבת זוגו לכל דבר וענין, ולבסוף המנוחה הלכה לעולמה כשהתובע לצידה, בדירתם השכורה. לטענתו, הנתבעים ידעו-ידוע היטב כי התובע הוא בן זוגה של המנוחה ואף על פי כן הגישו לרשמת לעניני ירושה בקשה כוזבת, תוך העלמה מכוונת וחסרת תום לב של עובדה זו מפניה, ועל כן יש להורות על תיקון צו הירושה".

בית המשפט קבע כי "על עובדת התקיימותם של שניים מהתנאים הנזכרים ביחס למקרה הנדון אין מחלוקת בין הצדדים: המנוחה לא הותירה אחריה צוואה; וכן – לא היתה מחלוקת על כך שבעת פטירתה לא היו התובע או המנוחה נשואים זה לזה או לאדם אחר. עיקרו של הדיון נסב אפוא על התקיימותם של שני התנאים הנוגעים לקיום משק בית משותף ולקיום חיי משפחה, אשר בפסיקה נהוג להתייחס לשילוב אלמנטים אלו כמתארים מערכת יחסים של 'ידועים בציבור' (הגם שסעיף 55 לחוק הירושה לא עושה שימוש בביטוי זה באופן ספציפי). עוד קובעת הפסיקה, כי בחינת מערכת היחסים וטיבה תעשה מתוך נקודת מבט סובייקטיבית, קרי כיצד הצדדים ראו את עצמם ואת טיב הקשר ביניהם… וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו המיוחדות לו, מתוך ראיה כוללת של מרכיבי הקשר ומאפייניו, ואף תוך התחשבות בעובדה שאין מערכת יחסים אחת שווה לרעותה… עם זאת, וחרף הגיוון הטבעי במערכות יחסים בין בני זוג, נקבעו מספר מאפיינים עיקריים הנדרשים ככלל להתקיים במערכת יחסים של 'ידועים בציבור' על מנת שזו תבוא תחת כנפיו ותחולתו של סעיף 55 לחוק הירושה, מאפייני ליבה, ואלו הם: היבט אינטימי, יחסי אישות; היבט אמוציונאלי; כוונת קביעות וקשירת גורל; היבט כלכלי; וכאמור – גם העדר נישואין לאדם אחר… אציין, כי נדונו בפסיקה מקרים שבהם בני-זוג הוכרו כ'ידועים בציבור' גם בהעדר מרכיב של יחסי אישות… או בהעדר מרכיב של מגורים משותפים… אך במקרים אלו קיומם של יסודות אחרים היה משמעותי וברור. התנאי של 'חיי משפחה' בא לבטא במהותו קיום מערכת יחסים אינטימית בדומה לבעל ואשה נשואים, המושתתת על יחסי חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, מערכת יחסית המלמדת שבני הזוג קשרו גורלם זה בזה… סימנים לכך ניתן למצוא במגורים משותפים בחדר שינה אחד, קיום יחסי אישות, ובגילויי חיבה כגון באמצעות הענקת מתנות, מכתבים ומחוות אחרות כיוצ"ב. באשר לתנאי של 'משק בית משותף' נפסק כי לרוב מדובר בניהול כלכלי של יחידת מגורים משותפת, ואשר איננו נובע מצורך אישי, נוחות או הסדר עניני הנובע מתוך כדאיות כספית, אלא כפועל יוצא טבעי מטיבם של חיי המשפחה המשותפים בין בני הזוג, בדומה לבני זוג נשואים הקשורים זה לזה בגורל חיים… מדובר על קיום כלכלי המושתת על שיתוף במאמצים ובאמצעים לשם קיום הצרכים של בני הזוג כגון לינה, ביגוד, מזון ושאר צרכים, כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם מצדו למאמץ, אם בכספו ואם בעמלו, כפי יכולתו ואפשרויותיו… משך הזמן המינימאלי הנדרש לקיום אותו קשר עמוק ואיתן בין בני הזוג – אינו קבוע, ומשתנה ממקרה למקרה. קשר ארוך וממושך לא יעיד בהכרח על יחסי ידועים בציבור, אם נעדרים ממנו המאפיינים המהותיים הדרושים; ומנגד, גם קשר קצר, יחסית, עשוי ללמד על קשר עמוק כשל בעל ואשה, אם מתקיימים לגביו בצורה ברורה המאפיינים הדרושים… עם זאת, הדעת נותנת כי לרוב יידרש קשר של מספר חודשים לפחות במתכונת משותפת ויציבה על מנת שניתן יהיה לבסס ממצאים בדבר קיומו של קשר עמוק ושותפות גורל קבועה, בדומה לזוג נשוי, וקשר על פני זמן קצר מזה יוכל לבסס קביעה בדבר שותפות גורל בהינתן נסיבות ומאפיינים מובהקים, שיצדיקו קביעה שכזו. זאת ועוד; קיום התנאים הנזכרים צריך להיות מוכח ביחס ליום הפטירה של המנוחה-המורישה או ביחס לתקופה בסמוך לפני פטירתה, ואין די בקשר שהיה בין בני הזוג בזמן כלשהו בעבר אך חדל להתקיים בסמוך לפטירה. אם קיומו של אחד התנאים הדרושים התערער ולא היה קיים עוד טרם פטירת המורישה – לא יהיה די בקיומו בנקודת זמן בעבר על מנת להקנות זכות ירושה כדין (ע"א 818/75…)" [להשלמת התמונה: לאחר דיון מפורט בראיות ובעדויות שעמדו בפניו, פסק בית המשפט: "מכלול ראיותיו של התובע בהחלט מלמד על קשר ממושך וקרוב בינו לבין המנוחה, וביתר שאת בעת מחלתה, אך לא הוכח קשר זוגי ולא קשר אינטימי, ואין די בחומר הראיות שהוצג כדי לחצות הסף הראייתי המספק לשם הקביעה כי התקיימו בינו לבינה חיי משפחה ומשק בית משותף, ועל כן התובענה נדחית"].

סוגיה אחרונה, שתידון במסגרת סקירה זאת בתמצית בלבד (שכן אף היא תידון באופן ספציפי בסקירה עתידית), הינה האם סעיף 55 חל על בני זוג בני אותו מין? הספק נובע מלשונו המפורשת של סעיף 55 לחוק, הנפתח במלים "איש ואשה…" – לשון שאינה מתיישבת לכאורה עם זוגיות של "איש ואיש" או של "אשה ואשה"; מנגד, חוק הירושה הינו משנת 1965 – ומאז חל שינוי ניכר בתפיסה החברתית בנוגע לבני זוג בני אותו מין, שבא לידי ביטוי, בין היתר, בהשוואת מעמדם, בתחומים שונים, למעמדם של ידועים בציבור שאינם בני אותו מין (ניתן אמנם לטעון כי לא היתה מניעה לשנות את החוק, ולהחיל באופן מפורש את סעיף 55 על ידועים בציבור בני אותו מין, ומשלא נעשה כך, הרי זו "ראיה", כביכול, לאי-תחולת סעיף 55 לחוק על ידועים בציבור בני אותו מין; אך נראה כי אין צורך לאמר מדוע שינוי שכזה לא היה ריאלי, ולא יהיה כזה בעתיד הנראה לעין…)

כענין שבשגרה ניתנים צווי ירושה על בסיס ההכרה בבני אותו מין כידועים בציבור (וזאת גם על פי נסיוני האישי); השאלה היא האם כך יקרה גם אם תוגש התנגדות, שתושתת על המלים "איש ואשה". לא מוכרת לי הלכה מחייבת בהקשר זה, אך אציין שני פסקי דין רלוונטיים בהם הוכרה זוגיות של בני אותו מין.

ע"א (מחוזי נצרת) 3245/03 (פסק דין מיום 11.11.04): המערער והמנוח חיו שנים רבות כבני זוג, וקיימו משק בית משותף ומערכת יחסים רומנטית. לאחר פטירת המנוח פנה המערער לרשם לעניני ירושה וביקש צו ירושה, בציינו את ענינו במתן הצו: "יורש – ידוע בציבור". המשיב (האפוטרופוס הכללי באמצעות היועמ"ש) סבר כי המערער אינו זכאי לרשת את המנוח, והבקשה הועברה לבית המשפט, אשר קבע כי סעיף 55 לחוק אינו חל על ידועים בציבור שהם בני אותו מין. הערעור לבית המשפט המחוזי התקבל בדעת רוב (יצוין כי במסגרת הערעור, הועלתה על ידי המערער טענה חדשה, לפיה חל עליו גם סעיף 11 לחוק – אך טענה זו נדחתה על דעת ההרכב כולו, וכיום בוודאי שאין בהקשר זה כל מחלוקת). השופט בן-דוד, שהיה בדעת מיעוט, סקר באריכות את "ההיסטוריה החקיקתית", ופסק: "מבלי לקבוע עמדה בשאלה הערכית שמעורר בא כח המערער בשאלת הדין הרצוי, ברי הדבר כי בעניננו לשונה של הוראת החוק היא ברורה וחד משמעית ובאופן שלא ניתן לקרוא לתוכה כל תכלית אחרת מלבד התכלית הסובייקטיבית עליה כבר עמדנו לעיל, לאמור כי היא מדברת ב'איש ואשה' החיים חיי משפחה במשק בית משותף… ובשום אופן לא ניתן לבוא ולומר כי לשון החוק סובלת את הפירוש שלפיו ענינה גם ב'איש ואיש' או גם ב'אשה ואשה' החיים חיי משפחה וכו'… הסמכות לשנות את הוראת החוק ומשמעותה מסורה למחוקק ואין אנו בני חורין לתת להוראת החוק פירוש, שלדעתי, סותר את הכתוב בה". השופט ממן (אליו הצטרפה "לאחר בחינת כל ההיבטים ולא מעט התלבטויות" השופטת דה-ליאו לוי), סבר אחרת. ראשית, בדומה לאמור לעיל, מצא גם השופט ממן להעיר כי "לשם הקלת הניסוח בלבד אשתמש בביטוי השגור 'ידועים בציבור' למרות שיסוד זה אינו כלול בסעיף 55… וזה כדי להבדיל את 'בני הזוג' ה'ידועים בציבור' שאינם נשואים (שבהם עוסק סעיף 55) מבני זוג נשואים (שבהם עוסק סעיף 11)"… ולגופו של ענין: "איני חולק על כך שמבחינה לשונית גרידא הביטוי 'איש ואשה' בעברית זהה למשמעות שיש למילים 'זכר' ו'נקבה'… אך לדעתי אין השימוש במילים האלה מכוון לצמצם את תחולת הסעיף לזכר ונקבה. ניתן לדעתי להגיע למסקנה הזו מבלי להעמיס על הביטוי משמעות שאינו יכול לשאת… תכליתו [של סעיף 55] היתה להחיל על ידועים בציבור את זכויות הירושה המוקנות לבני זוג… פירושו של דבר הוא כי איש ואשה הידועים בציבור, יורשים זה את זו כאילו היו נשואים, כלומר כאילו היו בני זוג לפי סעיף 11… כאן תתעורר שאלה על איזה מבין סוגי הידועים בציבור התכוון המחוקק להחיל את הוראות סעיף 55. מעיון בדברי הכנסת עולה כי לא בעייתם של ידועים בציבור היכולים להינשא על פי הדין האישי אך מסיבות הנובעות מהם אינם עושים כן, עמדה לנגד עיני המחוקקים, אלא דווקא בעייתם של ידועים בציבור שהדין הדתי מונע בעדם מלבוא בברית הנישואין… לפי גישתי תכלית החוק מלכתחילה היתה להעניק זכויות ירושה למי שאינם יכולים להינשא לפי הדין הדתי בלי כל קשר לסיבת המניעה. סעיף 55 לא הורחב עד כה (חוץ מהרחבתו על ידועים בציבור שאין מניעה שיינשאו) מעבר להחלתו על כהן וגרושה ועל ידועים בציבור שאחד מהם אינו יהודי. הוא מעולם לא הוחל על ידועים בציבור בני אותו מין, על ידועים בציבור שאחד מהם הוא ממזר פסול חיתון ולא על ידועים בציבור שיחסיהם הם בגדר גילוי עריות…. נראה לי כי המקרה המתאים טרם הזדמן וענינם של המערער והמנוח הוא המקרה הראשון בו נדרש בית-משפט לעסוק בתחולת סעיפים 11 או 55 על ידועים בציבור בני אותו מין… לדעתי, אין לראות בהוראות סעיף 55 משום הסדר שלילי, הבא לשלול את המעמד של ידועים בציבור משתי נשים או משני גברים החיים יחד… האם ניתן לגלות מעצם השימוש בביטוי 'איש ואשה' ולא, למשל, בני זוג, כוונה לשלול מעתה ועד עולם את זכותם של בני-זוג בני אותו מין להיכלל בהוראות סעיף 55? לדעתי התשובה שלילית…" בדעת הרוב, התקבל הערעור.

ת"ע (עניני משפחה חיפה) 8299-08-20: מדובר בפסק דין שניתן לאחרונה (31.1.21). התובעת הגישה תובענה למתן צו ירושה, בה נכתב כי היתה בת הזוג של המנוחה, והן חיו יחדיו בשיתוף. התיק הועבר מטעמים שונים לבית המשפט, אשר קבע (אף זאת מטעמים שלא יפורטו) כי "לטעמי הונחו לפני ראיות מספיקות בדבר היותן של המנוחה והתובעת ידועות בציבור". אשר לתחולת סעיף 55 לחוק על ידועות בציבור בנות אותו מין, התבקשה עמדתו המשלימה של ב"כ היועמ"ש, אשר הודיע כי מכיוון שבית המשפט גילה דעתו כי הוא מסכים לדעת הרוב בע"א  (מחוזי נצרת) 3245/03 הנ"ל, עמדתו תתייחס רק לאופן חלוקת העזבון. נפסק: "משהוגשה עמדה זו, ולאור האסמכתאות שהוגשו עד כה, בשלה העת למתן צו ירושה. טרם מתן צו הירושה, מאחר וב"כ היועמ"ש לא פירט עמדתו ביחס להוראת סעיף 55… ולתחולת סעיף 11… ביחס לבנות זוג אוסיף ביחס לסוגיה זו בתמצית… התובעת והמנוחה חיו חיי משפחה במשק בית משותף. עם זאת אין מתקיים התנאי כי מדובר ב'איש ואשה' ועוסקים אנו ב'אשה ואשה'. שורה של פסקי דין בנושאים שונים קבעו כי המונח 'בן זוג' הקבוע בחוקים שונים, יחול גם על ידועים בציבור בני אותו מין… הפתרון הוא כפי שהנחה בית המשפט המחוזי בנצרת… היינו, הקביעה כי פרשנות תכליתית המתבססת על מציאות החיים בעת חקיקת הסעיף מחד, והמטרה שבא להגשים הסעיף מאידך, מחייבים את המסקנה כי הסעיף אינו קובע הסדר שלילי – השולל את זכות הירושה של בני זוג מאותו מין מבלי ליצור סטטוס חדש…"

עדכונים ותוספות

"תזכיר חוק הירושה"

{ראו גם סקירה זאת}

ביום 30.3.21 פורסם (להערות) תזכיר חוק הירושה (תיקון מס'…), התשפ"א-2021 ("התזכיר"), שכלל תיקונים מוצעים רבים, מהותיים ומשמעותיים בחוק הירושה.

הסקירה לעיל – כיתר הסקירות באתר – התיחסה למציאות נכון למועד פרסומה, ולכאורה התזכיר אינו רלוונטי; יתר על כן, התזכיר עודנו בגדר הצעה בלבד (ולא ניתן "להתנבא" מתי, אם בכלל, יקרום עור וגידים, כולו או חלקו, ומהם השינויים שיחולו בו עד אז). יצוין בהקשר זה, כי בין השנים 1999-2006, דנה "ועדה לתיקון חוק הירושה" (בראשות שופט בית המשפט העליון בדימ' יעקב טירקל), ברפורמה נרחבת בדיני הירושה. המלצות הועדה גובשו לנוסח, אשר שולב כחלק מ"הצעת חוק דיני ממונות" ("הקודקס האזרחי"), שיזם משרד המשפטים (ופורסם ביום 15.6.11); אך עד כה, הצעת חוק דיני ממונות נותרה בגדר הצעה בלבד (ובמרוצת השנים בוצעו בחוק תיקונים מעטים – אם כי חלקם בהחלט חשובים).

למרות שגם התזכיר עודנו, כאמור, בגדר הצעה בלבד, תובא להלן התיחסות תמציתית לחלק מן התיקונים שהוצעו במסגרתו (בהיבטים בעלי רלוונטיות לסקירה זאת):

במסגרת התזכיר מוצע להוסיף את סעיף 1א – "סעיף הגדרות" – ולכלול בו, בין היתר, את ההגדרה "בני זוג", שהינה כדלקמן:

"מי שמתקיים בהם אחד מאלה: (1) הם נשואים ואינם פרודים {לא אביא כאן את ההגדרה המוצעת ל"פרודים"}; (2) מי שחיים חיי משפחה במשק בית משותף, בשים לב לכוונת הצדדים לקיים חיי משפחה כאמור דרך קבע, ואין לאף אחד מהם בן זוג אחר; לענין זה, חזקה כי מי שחיים חיי משפחה במשק בית משותף, במשך שלוש שנים רצופות לפחות, ואין לאף אחד מהם בן זוג אחר, הם בני זוג".

כמו כן, מוצע במסגרת התזכיר למחוק את סעיף 55 (הקיים) לחוק.

לגבי ההגדרה המוצעת ל"בני זוג", נכתב בדברי ההסבר הנלווים לתזכיר, בין היתר: "מעמדו של בן הזוג כיורש על פי דין מעוגן בהוראות סעיפים 11 ו- 55 לחוק הירושה. ההוראות באשר לירושה על פי דין, אשר בהעדרה של צוואה מתחקות אחר אומד דעתו של מצווה סביר, מקנות לבן הזוג מעמד מועדף והוא זוכה למרבית העזבון, בהתחשב בקירבה של יתר היורשים למנוח. מגמה זו נשמרת ואף מתחזקת בהצעת החוק [התזכיר – ד.ר.]… עוד ובדומה לחוק הקיים, גם ההגדרה החדשה מכירה בקיומה של מערכת זוגית, שלא נתגבשה לכדי נישואין, ועל פיה איש ואשה החיים יחדיו, מתוך כוונה לקיים חיי משפחה במשק בית משותף דרך קבע, ייחשבו כבני זוג לצורך זכויות לירושה. בהגדרה מוצע מבחן עזר לבחינת קיומם של יחסי זוגיות, המקנים זכויות לירושה, ולפיו, חיי משפחה במשק בית משותף, למשך שלוש שנים רצופות, יקימו חזקה להיותם של הצדדים בני זוג. יצוין, כי בשינוי המונחים, אין כדי לשנות מהדין הקיים בסוגיה"; ולגבי ההצעה למחוק את סעיף 55 לחוק, נכתב בדברי ההסבר הנלווים: "לפי סעיף 55 לחוק הירושה הקיים, כאשר בני זוג קיימו מערכת זוגית, שכוללת חיי משפחה במשק בית משותף, אך לא היו נשואים, תוכר זוגיותם לענין זכויות לירושה, בכפוף לבחינת אופי היחסים ביניהם, ובלבד שאף אחד מהם לא היה נשוי באופן פורמלי לבן זוג אחר. ההצעה מבקשת לתקן את המעוות בענין זה. על פי ההצעה, אופי מערכת היחסים הזוגית ייבחן גם אם בני הזוג נשואים פורמאלית [לאחרים – ד.ר.] ראו לענין זה דברי ההסבר לסעיף 1א, בענין הגדרת 'בני זוג' ו'פרודים'. נוכח הוספת ההגדרות כאמור, לענין בחינת הקשר שבין בני זוג באופן מהותי ולא פורמאלי, אין עוד צורך בסעיף 55 לחוק הקיים, ומוצע לבטלו".

27.6.21

עיסוק במיסוי (לרבות מיסוי מקרקעין) יכול שיהיה כרוך בהיבטים שונים של דיני משפחה ומעמד אישי (כגון ירושה ויחסי ממון) – ולהיפך… דוגמא מעניינת לכך ניתן למצוא בסקירה שפורסמה לאחרונה על ידי רו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא (ארצי, חיבה, אלמקייס, כהן פתרונות מיסוי בע"מ) – "זכות של ידועה בציבור בעיזבון המנוח – זכות קניינית או חוזית?"

21.12.21

מתוך פסק דין שניתן ביום 30.8.21 במסגרת ת"ע 62923-08-19 ות"ע 20584-09-19 (פורסם ב"נבו"): "בפני התנגדות למתן צו ירושה אשר הועברה אלי על ידי כבוד הרשמת לעניני ירושה בנצרת. המתנגדת עתרה להכיר בה כבת זוגו ('ידועה בציבור') של המנוח **** ז"ל וכפועל יוצא מכך כזכאית לרשת אותו על פי דין בהתאם להוראות סעיף 10 וסעיף 55 לחוק הירושה. השאלה שיש להכריע בה היא האם בעת פטירתו,  היתה המתנגדת בגדר בת זוג של המנוח… מאחר והמנוח, שלא היה נשוי ולא היו לו ילדים, לא הותיר אחריו צוואה, הוגשה בנצרת ביום 02.07.19 בקשה למתן צו ירושה אחר המנוח על ידי אחיו… ביום 30.07.19 הוגש כתב התנגדות לבקשה לצו ירושה, על ידי הגב' ****, בטענה כי היא והמנוח היו בני זוג וידועים בציבור משך למעלה מ-20 שנה ועד למועד פטירתו, משכך היא יורשת על פי דין של המנוח וזוכה בעיזבון… (להלן 'הנתבעת')… הסוגיה המרכזית העומדת בפני להכרעה, היא האם התקיימו במקרה דנא התנאים להגדרת יחסי המנוח והנתבעת כ'ידועים בציבור' בעת פטירתו של המנוח. ודוק: שאלת העיתוי במקרה זה היא היא השאלה המצויה בליבו של התיק. יחסי הצדדים התפרסו על פני שנים רבות, ברם, יש לבחון את טיב מערכת היחסים כפי שזו היתה בעת פטירת המנוח והזמנים הקרובים לפטירתו…

עינינו הרואות, כי שלושה תנאים נקבעו בהוראה זו לצורך הכרה בבן זוג הנותר בחיים כידוע בציבור אשר בכל הנוגע לירושה על פי דין, הושווה מעמדו למעמד בן הזוג הנשוי: א. קיום יחסי משפחה. ב. משק בית משותף. ג. איש מהצדדים אינו נשוי לאדם אחר. הלכה פסוקה היא, כי לצורך ההכרעה בשאלה האם בן הזוג הנותר בחיים בא בגדרו של סעיף 55 לחוק, יש להוכיח עמידה בשלושת התנאים המצטברים דלעיל, ולא נדרשת הוכחתה של כוונת הורשה או כוונת שיתוף של בן הזוג המוריש ביחס לבן הזוג הנותר בחיים. וראו בענין זה פסק דינו של השופט בך בהלכת שנצר [ע"א 741/88 – ד.ר.]: 'מטרתו של סעיף 55 הייתה להשוות את מעמדו של הידוע בציבור למעמדו של בן הזוג הנשוי, ככל שמדובר בזכות הירושה על פי דין. המחוקק לא קבע סייגים להוראת סעיף 55, באשר לדירת מגורים או באשר לכל תחום אחר. לפיכך, אם עומד בן הזוג בדרישות ובתנאי סעיף 55, אזי מתייחס אליו המחוקק כאילו היה בן זוג נשוי לכל דבר וענין'… פסק דינו של כב' השופט טירקל קבע כי 'מטרתו של סעיף 55 לא היתה ליצור הסדר מיוחד – העומד בין ירושה על פי דין לבין ירושה על פי צוואה – אלא להשוות את מעמדם של בני זוג לא נשואים שנתקיימו בהם היסודות בסעיף 55, למעמדם של בני זוג נשואים. לפיכך אם עומד בן הזוג בדרישות ובתנאי סעיף 55 אזי מתייחס אליו המחוקק כאילו היה בן זוג נשוי לכל דבר וענין' (ע"א 1717/98…) פסק דינו של הנשיא ברק, המאמץ עמדת טירקל הובאה לעיל: 'בצדק ציין השופט י. טירקל כי הזכות לרשת על פי סעיף 55 אינה תלויה בתנאי נוסף או בכוונה כלשהי של בן הזוג שנפטר, אלא די בכך ששלושת היסודות נתקיימו כדי שבן הזוג שלא היה נשוי למנוח יהיה זכאי לרשת אותו כאילו היו נשואים' (בע"מ 9607/03…) הנה כי כן, התכלית החקיקתית שמאחורי הוראת סעיף 55 לחוק הירושה היא השוואת מעמדו של הידוע בציבור לבן הזוג הנשוי בכל הנוגע לזכות הירושה על פי דין. לפיכך, כשם שאיננו מצווים לבחון קיומה של כוונת שיתוף או כוונת הורשה בין בני זוג נשואים, עת נדרשים אנו להוציא תחת ידינו צו ירושה, אין לעשות כן ביחס לבן או בת הזוג הידועים בציבור, ובלבד שמתקיימים שלושת התנאים…

אשר לדרישת המגורים המשותפים – על פי הפסיקה (ע"ע 18291-10-19…) אין המדובר בדרישה דווקנית וחד-משמעית, ויש להתאימה להשתנות העיתים ולנסיבות המיוחדות של כל מקרה. כך ובין היתר, הדרישה יכולה להתמצות בנסיבות שבהן בני הזוג לא התגוררו יחדיו בשל אילוצים אוביקטיביים שונים, דוגמת אשפוז או מחלה, ויתכנו גם נסיבות סוביקטיביות שניתן להכיר בהן ככאלה שהובילו בני זוג ידועים בציבור שלא להתגורר במשותף. קיום מגורים יחדיו מקים חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף, ואולם העדרו אינו שולל האפשרות לקיום משק בית משותף במסגרת חיי משפחה, אך רף הראיות שיידרש במקרה כזה ממי שטוען לקיום משק בית משותף הוא גבוה יותר… הכרעה זו, שענינה שאלת המגורים המשותפים כתנאי להכרה בבני זוג כידועים בציבור, עמדה גם לבחינת בית המשפט העליון, אשר דחה (מפי השופטת ארבל) בקשת רשות ערעור, תוך שנקבע על ידו לאמור: 'על בית המשפט לבחון את מרכיב המגורים במקרה הקונקרטי המובא להכרעתו, תוך שהוא בוחן את נסיבות העניין מנקודת מבטם הסוביקטיבית של בני הזוג. היינו יש להתחקות אחר אומד דעתם של בני הזוג לעניין קביעות הקשור ומיסודו'  (בע"מ 3497/09…)… ודוק, מערכת יחסים של בני זוג 'ידועים בציבור' אינה בבחינת סטטוס, כי אם מצב עובדתי…"

בית המשפט דן בפירוט רב בראיות ובעדויות שעמדו בפניו (ובין היתר – לגבי עריכת קניות, מה נרשם בשלט לדלת, מה היתה כתובת המנוח לקבלת דואר, מה נרשם בקבלות ועד הבית…) אך לצורך תוספת זאת, יצוטט מפסק הדין רק בנוגע לשני ענינים: האחד – "…לשיטת הנתבעת, השאלה ששומה עלינו לשאול היא 'מה היה רצונו של המנוח'… הנתבעת סבורה כי העובדה שהמנוח חתם על הוראה למינוי מוטבים בחברת **** ביום 27.12.18, שלושה חודשים טרם אשפוזו, על פיה מונתה הנתבעת כמוטבת, מלמדת כי רצונו וכוונתו של המנוח היה כי היא זו שתירש אותו. עוד צוין כי המנוח ציין בטופס המוטבים את הנתבעת כבת זוגו. טענת הנתבעת בענין זה אינה יכולה להתקבל. כוונת המנוח אינה מהווה תנאי לקיום שלושת היסודות שנקבעו בסעיף 55…"; והשני – "…אין עוררין כי המנוח והנתבעת לא חלקו או שיתפו זה את זה ברכושם, לא הייתה כוונת שיתוף בנכסים ביניהם, שניהם הקפידו על הפרדה רכושית, לא איחדו את נכסיהם, לא היה להם חשבון בנק משותף, לא רכשו נכס משותף ולא היה להם כל רכוש משותף אחר…  הוכחה הפרדה בה כל אחד מבני הזוג שמר את נכסיו לעצמו, לא הוכח שיתוף רכושי בתקופת מגוריהם המשותפים, בוודאי שלא בתקופה הרלוונטית בה התגוררו בבתים נפרדים, ובחקירתה הנגדית הודתה הנתבעת כי כל אחד מהם נשא בעצמו בהוצאות ביתו שלו… מהעדויות עולה כי הנתבעת רכשה לעצמה בית, לא לצורכי השקעה כי אם למגורים, בתקופת החיים הזוגיים, אלא שלמנוח עצמו לא היה כל קשר לבית זה. הרכישה בוצעה על דעתה של הנתבעת בלבד, בלי לשתף את המנוח ובלי להיוועץ בו. המנוח לא החזיק במפתח לבית הנתבעת והנתבעת לא החזיקה במפתח לביתו של המנוח. ברור היה, כפי שגם הנתבעת העידה, כי הרכוש שלה הוא שלה, ולמנוח לא היה מעולם חלק בו, ואילו רכושו של המנוח הוא רכושו ולה אין חלק בו. אמת, אין מניעה כי בני זוג יקיימו הפרדה רכושית ועדיין ייחשבו כידועים בציבור, כפי שבני זוג נשואים יכולים, על פי בחירתם, לחיות במשטר של הפרדה רכושית… אם כי יוער, שעל פי כלל, בני זוג נשואים המבקשים הפרדה רכושית נדרשים לקבוע זאת בהסכם ממון, שאלמלא כן, המשטר הרכושי שיחול הוא זה הקבוע בחוק יחסי ממון. על אף שהפרדה רכושית מוחלטת לבדה אינה מאיינת את האפשרות לקיום משק בית משותף, יש בה, לטעמי, ביחד עם מכלול הראיות הנוספות כדי להצביע על כך שהצדדים לא קיימו, ולא התכוונו לקיים משק בית משותף, למצער, לאחר שנת 2015".

ולסיכום: "ממכלול הראיות והעדויות שהובאו בפני הגעתי לכלל מסקנה כי המנוח והנתבעת ניהלו שני משקי בית נפרדים לחלוטין. אין מדובר בהפרדה מלאכותית או פורמאלית, אלא בהפרדה מהותית, מכוונת, על פיה לכל אחד מהצדדים, המנוח מזה והנתבעת מזה, ניהל את משק ביתו ושילם את הוצאות ביתו באופן בלעדי ואקסלוסיבי. לא היה עירוב בין משקי הבית, לא בתשלום הוצאות הבית ולא בהוצאות הכלכלה השוטפת… המקרה שבפני מלמד על הקושי הניצב בפני מי שנדרש להגדיר מארג חיים שלם ולדחוס אותו לתוך 'הגדרה משפטית'. את אותו קושי מובנה היטיב לתאר, כבר לפני למעלה מחמישה עשורים, כב' מ"מ הנשיא (כתוארו אז) השופט זילברג: 'הגדרתה המשפטית המדויקת של 'ידועה בציבור כאשתו', היא קשה כקריעת ים סוף, או בלתי אפשרית כפתרון בעית ריבוע העיגול. ניתנו לנו שלושה נתונים: ידועה, בציבור, כאשתו, ולא נתפרש לנו לא מקורו של הידע, לא זהותו של הציבור ואף לא מהותה של ה'אישות' שהציבור היודע מייחס לזוג הבלתי נשוי. ההווה אומר: משלושה נעלמים עלינו לעשות נגלה אחד' (ע"א 42/65…) השנים חלפו אך הקושי בהגדרה נותר כשהיה. לאחר שמיעת עדויות רבות ועיון במסמכים הגעתי למסקנה כי במועדים הרלוונטיים, קרי שנות חייו האחרונות של המנוח, היחסים בין הצדדים לא עלו לכדי יחסים של 'ידועים בציבור'. התנאים המפורטים בסעיף 55 לחוק הירושה – חיי משפחה וקיום משק בית משותף – לא התקיימו במקרה דנן. אין הדבר אומר כי לא שררו יחסי ידידות קרובה בין הצדדים, אולי אפילו יחסי אהבה (עד כמה שניתן להגדיר מושג זה), אך קיומם של אלה לבדם אינם מספיקים ואינם מספקים על מנת לראות במנוח ובנתבעת ידועים בציבור. לאור זאת אני מורה על דחית ההתנגדות למתן צו ירושה".

15.3.22

פסק דין מיום 5.9.21 (פורסם לאחרונה ב"נבו") בת"ע 57474-06-19 (ותיקים נוספים): "בקשה למתן צו ירושה והתנגדות למתן הצו שהוגשה על ידי הנתבעת, הטוענת להיותה בת הזוג של המנוח… [המנוח] נפטר… כשהוא רווק וללא ילדים, ולא הותיר אחריו צוואה… ביום 16.4.19 הגישה התובעת 1, אחות המנוח, בקשה למתן צו ירושה לרשם לעניני ירושה, לפיה היא וחמשת אחייניה… הם היורשים הבלעדיים של המנוח… את התנגדותה למתן צו הירושה המבוקש סומכת הנתבעת על הטענה כי גם היא יורשת על פי דין של המנוח מכח היותה בת זוגו משך למעלה מ-18 שנים, משנת 2001 ועד לפטירתו, במהלכן חיו יחד בחיי משפחה במשק בית משותף בדירתה…"

בית המשפט סקר תחילה את "המתווה המשפטי": "מקום שלא עיגנו בני זוג את רצונם והגדרת מערכת היחסים ביניהם, על ההסדרים הרכושיים שבה, בהסכם מפורש, תיבחן השאלה על ידי התחקות אחר כוונותיהם ואומד דעתם מתוך ראיה כוללת של העובדות, ומתוך סקירת מערכת היחסים על פי המרכיבים השונים והמאפיינים המתקיימים בהם… קרי, יש לבחון כיצד ראו שני בני הזוג הקונקרטיים את מערכת היחסים שביניהם. המחוקק לא קבע בסעיף 55 לחוק הירושה מהו פרק הזמן הנדרש כדי שחייהם של בני הזוג יוכרו כחיי משפחה במשק בית משותף. נפסק כי הקובע הוא אופי הקשר הקיים בין בני הזוג בזמן זה, קשר עמוק של שיתוף גורל וקירבה הדדית, הנותנים מקום לחשוב שאילו היה מבקש בן הזוג האחד מבן הזוג השני, בעודו בחיים, לצוות לו חלק מתאים מנכסיו, היה נענה לכך ברצון, על מנת להבטיח לו מה שהיה מגיע לו אם היו נשואים כחוק… עוד נפסק כי נדרש שבני הזוג יקיימו את שני התנאים שנמנו לעיל בתקופה הסמוכה למות אחד מהם. בהעדר התקיימותם של תנאים אלו סמוך לפטירת המנוח, הגם שהתקיימו משך זה רב קודם לכן, לא יוכר הנותר בחיים כידוע בציבור של המנוח… נטל הראיה להוכיח קיומו של קשר בין ידועים בציבור סמוך לפטירת בן הזוג שנפטר רובץ על הטוען למעמד של הידוע בציבור… במסגרתו עליו לשכנע את בית המשפט כי 'חיי המשפחה במשק בית משותף' שהתקיימו בינו לבין בן זוגו, לא התקיימו מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני אחר, אלא כפועל יוצא וטבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים… עת בן הזוג הנטען אינו בין החיים (וההליך מנוהל כנגד חליפיו) ולא ניתן לקבל גרסתו מפיו ולשמוע עדותו, הנטל הרובץ על הטוען למעמד של ידוע בציבור הוא נטל מוגבר… מאחר וההכרה בבני זוג כידועים בציבור היא משמעותית ויש בה כדי להשליך על זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים במגוון נושאים, הן במישור היחסים הפנימיים ביניהם והן במישור היחסים החיצוניים, נקבע שעל בית המשפט לנהוג בזהירות בטרם יוכרו בני זוג כידועים בציבור… השאלה העומדת להכרעה היא, אפוא, האם חיו השניים 'חיי משפחה במשק בית משותף'…..

לטענת הנתבעת היא הכירה את המנוח בראשית שנת 2001… ובסמוך לאחר מכן הוא כבר עבר להתגורר עמה ועם בתה… על אף שהמשיך להחזיק בדירתו. לדבריה הם התגוררו יחד בדירתה עד למועד פטירת המנוח, בחיי משפחה כזוג נשוי, והגם שלא ניהלו חשבון בנק משותף, הם נשאו יחד בהוצאות הבית והכלכלה. המנוח השתתף בתשלום מחצית משכר הדירה של דירתה, אותו העביר לה במזומן, וכן שילם גם חלק מחשבונות אחזקת דירתה והשתתף ביתר הוצאות המחיה. לטענתה המנוח רכש עבורה תכשיטים ומתנות, הם יצאו יחד לטיולים בארץ וחייהם המשותפים התאפיינו באהבה ובקיום יחסים אינטימיים כשל בעל ואשה… המנוח גידל את בתה כבתו ונטל חלק מהותי בהכנות לחתונתה והעניק לה מתנת חתונה (במזומן) בסך של 40,000 ₪. כן לטענתה היא ליוותה את המנוח בכל תקופות אשפוזיו, טיפלה בו וסעדה אותו. לטענתה המנוח התגורר עמה וראה את עצמו כנשוי לה, ואמר שאין לו משפחה קרובה, וכי מכל מקום אין לו עמם קשר קרוב ועל כן לא רצה שהיא ובתה יפגשו אותם. אך עם חבריה ובני משפחתה נהג המנוח אחרת, ולא הסתיר את חייהם המשותפים והציג אותה כאשתו. התובעים דוחים מכל וכל את טענות הנתבעת וטוענים שהנתבעת התחזתה לאשת המנוח מעת שאושפז בשנת 2018, ומאז מנסה היא להשתלט על רכושו ועל עזבונו. לדבריהם המנוח התגורר בדירתו בגפו עד למועד פטירתו, שילם את הוצאות שכר הדירה ותשלומי החזקתה. לטענת התובעת 1, כאחות היחידה של המנוח (לאחר שהוריהם ואחות נוספת נפטרו זה מכבר), היא היתה בקשר קרוב ורצוף עם המנוח שהתארח בביתה כמעט בכל שבת וחג, והיתה מעודכנת בכל קורותיו… המנוח היה גם בקשר קרוב לאחייניו… ואיש מבני המשפחה לא הכיר את הנתבעת ולא שמע על קיומה… בעבר הכירו בנות זוג קודמות של המנוח שאף התלוו אליו לארועים ולמפגשים משפחתיים. לעומת זאת, הנתבעת מעולם לא התלוותה אליו ולא השתתפה באירועים משפחתיים, והוא לא הזכיר את קיומה אף לא ברמז. לדבריהם גם באשפוזיו הקודמים לא ראו מעולם את הנתבעת, עד לאשפוז שקדם לפטירתו, אז פגשו בנתבעת לראשונה, [כ]שהיתה לבושה במדי עבודה והם סברו שהיא עובדת בבית החולים, וכשהציגה את עצמה כבת הזוג של המנוח, סילק אותה המנוח מעליו. לטענתם הנתבעת פנתה לקבלן מצבות והטמיעה את שמה ואת שם בתה כאשתו ובתו מבלי שהותירה ברירה לבני משפחת המנוח".

בית המשפט בחן בפירוט רב את טענות התובעת (להלן יצוטט רק חלק קטן מפסק הדין), בהיבטים השונים. יצוין כי התמונה המצטיירת למקרא פסק הדין, ברורה למדי – וזאת גם מבלי להידרש לניתוח המדוקדק לגופו… כך, למשל, צוין לגבי תצהירה השלישי של הנתבעת, כי הועלו במסגרתו טענות "כבושות", ללא "הסבר" מניח את הדעת, ובענינים מהותיים; "יתרה מכך… גרסתה החדשה של הנתבעת סותרת את גרסתה הקודמת", ולא זו אף זו, "בעדותה אף הוסיפה טענה כבושה נוספת שלא הועלתה אף בתצהירה השלישי"… בנוסף, "עדות הנתבעת הותירה עלי רושם שלילי. עדותה היתה מבולבלת, לא עקבית, מתחמקת, מתגלגלת ומשתנה, ועלו בה תהיות וסתירות מהותית… מהתרשמותי הישירה והבלתי אמצעית מעדותה, מדובר בעדות שכל תכליתה לייצר גרסה, כדי לתמוך בטענה להכרה כידועה בציבור…" [והתנהלות הנתבעת ביום פטירת המנוח וביום קבורתו למחרת – כמפורט בסוף תוספת זאת – מחייבת לכאורה אף היא מסקנה זאת]

"במרשם האוכלוסין רשום היה המנוח כמתגורר בדירתו בעיר XXX…. הרישום של המען במרשם האוכלוסין הוא בבחינת ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום האמור. אין חולק שעד למועד פטירתו החזיק המנוח את דירתו בעיר XXX ונשא בתשלום דמי השכירות החודשיים… ובכל הוצאות החזקת הדירה. אין חולק שהמנוח גם הצהיר בפני כל גוף ומוסד את כתובת דירתו בXXX ככתובת מגוריו… ולשם קיבל את כל דברי הדואר שלו. המנוח גם השתייך לסניף קופת חולים בעיר XXX ובסניפי הבנקים שם גם ניהל את חשבונותיו. הנטל המוטל על כתפי הנתבעת להוכיח שהיא היתה ידועה בציבור של המנוח בימי חייו באופן המקנה לה זכות לרשת שני שלישים מעזבונו, כאילו הייתה רעייתו במועד הפטירה שלו, הוא נטל מוגבר. אליו מצטרף גם הנטל לסתור את נכונות פרטי הרישום ולהוכיח שהמנוח התגורר עמה בדירתה. להוכחת טענתה לפיה התגוררה עם המנוח משך שמונה עשרה שנים בקירוב ביקשה הנתבעת להתבסס על עדותה ועדות עדיה [בתה של התובעת ובני משפחה נוספים, וכן שכנה וחברה – ד.ר.] ועל ראיות 'מעטות' (כלשונה…)… מכלל הראיות והעדויות שצירפה הנתבעת עולה שבינה לבין המנוח התקיימה מערכת יחסים כזו או אחרת שנמשכה שנים רבות… הגם שהתקיימה בין הנתבעת לבין המנוח מערכת יחסים רבת שנים, לא השתכנעתי שהתקיימה ביניהם מערכת יחסים של מחויבות הדדית וקשירת גורל המאפיינת ידועים בציבור, ואף לא שוכנעתי שהם התגוררו יחדיו באופן קבוע".

בית המשפט דן תחילה ב"העדר רכיב המגורים המשותפים" (כאמור לעיל, הציטוטים לעיל ולהלן הינם חלקיים מאד): "העולה מהאמור הוא שהמנוח חילק את זמנו בעיקר באמצע השבוע בין דירתו לבין דירת הנתבעת. לא הוכח שהיה אילוץ כלשהו שחייב את המנוח להמשיך ולהחזיק בדירתו.. הצדדים תמימי דעים שהמנוח חי בצמצום רב (ואף בסגפנות) ומשכך הסבר הנתבעת לפיו המשיך להחזיק בדירה משך כמעט שני עשורים אך לזכר הוריו המנוחים שגרו בה… אינו מסתבר בעיני ואינו מתיישב עם טענת הנתבעת שהדירה לא היתה חשובה לו… השתכנעתי שהמנוח בחר בדרך זו כדי לשמר את מגוריו בנפרד מהנתבעת. ויודגש שאין המדובר במצב בו חילקו בני הזוג את זמנם בין שתי הדירות, אלא במצב בו המנוח נהג להתגורר בסופי השבוע ובחגים וכן למצער חלק מהשבוע בנפרד מהנתבעת בדירתו ובחיק משפחתו. בתי המשפט הכירו בקיום רכיב המגורים המשותפים גם אם התקיים 'פעם אצלה ופעם אצלו'… בעניננו, לא חילקו המנוח והנתבעת את מגוריהם המשותפים 'פעם אצלו ופעם אצלה', אלא המנוח חילק את זמנו בין מגוריו בדירתו בנפרד מהנתבעת לבין שהות בבית הנתבעת…"

אשר ל"העדר רכיב משק בית משותף", נקבע בין היתר: "חיזוק לכך שלא התקיים בין המנוח לבין הנתבעת רכיב 'המגורים המשותפים' הנדרש לצורך ההכרה בהם כידועים בציבור, נמצא גם בכך שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח שמערכת היחסים שנוצרה ביניהם התאפיינה בניהול כלכלי של יחידת מגורים משותפים, של יחידה משפחתית משותפת כפועל יוצא של חיי משפחה משותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה. אין חולק שהנתבעת והמנוח לא ניהלו חשבון בנק משותף או ביטוח משותף… אין גם חולק שחוזה השכירות של דירת הנתבעת היה על שמה בלבד וכל חשבונות החזקת דירתה היו גם הם על שמה בלבד. המנוח והנתבעת מעולם לא שיתפו איש את רעהו במשכורותיהם, ולא נטען (וממילא לא הוכח) שהמנוח והנתבעת חלקו או רכשו נכס או דבר מה אחר במשותף (אף לא מטלטלין). אמנם העדר קיומו של רכוש משותף אינו מלמד בהכרח על העדר קשר של ידועים בציבור, אולם בנסיבות הענין, עובדה זו מחזקת את המסקנה שלא התנהל קשר זוגי כשל ידועים בציבור בין הנתבעת לבין המנוח…"

אשר ל"פן הסובייקטיבי של מערכת היחסים", נקבע בין היתר: "…על בית המשפט להתייחס בעיקר לפן הסובייקטיבי של מערכת היחסים, היינו – כיצד ראו בני הזוג עצמם, האיש והאשה, את מערכת היחסים שביניהם. כזכור, יש לנקוט משנה זהירות ביחס לבחינת עמדתו המשוערת של המנוח היות שכבר איננו עלמנו, ואינו יכול להעיד בפני בית המשפט ולהביא את גרסתו ועמדתו… הוכח לפני שבין המנוח לבין בני משפחתו התקיים קשר קרוב ורצוף. המנוח נפגש עם מי מהם כמעט מידי שבת וחג, והשתתף בכל האירועים המשפחתיים והשמחות. הוכח גם שכאשר היו למנוח בנות זוג בעבר הן היו מתלוות אליו למפגשים ולאירועים. אין למעשה חולק שהמנוח הסתיר את יחסיו עם הנתבעת מכל בני משפחתו ומכריו. הנתבעת לא כפרה ולא הפריכה את טענת התובעים, לפיה גם כאשר נפגשו הצדדים לראשונה לצד מיטת חוליו של המנוח כשהיה מאושפז בבית החולים… סילק אותה המנוח מעל פניו… על מנת ששניים יקשרו שותפות גורל נדרשת גמירת דעת אצל שניהם כי זו כוונתם. קשה איפוא לקבל במצב עובדתי זה את הטענה שהמנוח ראה את יחסיו עם הנתבעת כיחסים של בני זוג נשואים. לא אך שמערכת היחסים של המנוח עם הנתבעת הוסתרה על ידו מעיני כל קרוביו ומכריו, אלא הוא הסתיר אותה גם מהרשויות… הנתבעת לא טענה וממילא לא הוכיחה קיומה של פעולה משפטית כלשהי, מצידה או מצד המנוח, אשר יש בה כדי ללמד על טיב הקשר הרציני שלהם. כך למשל הכירה הפסיקה ברישום צוואה לטובת בן הזוג, הסבת פוליסת ביטוח החיים לבן הזוג כנהנה, כעובדות להן יש ליתן משקל רב בבחינת הסוגיה… כידוע, וכנזכר לעיל, לא כל מודל ביחסי בני זוג עולה כדי יחסים של ידועים בציבור… אך לאחרונה שלל בית המשפט את ההכרה בבני זוג הורים לילדים משותפים כבני זוג ידועים בציבור, הגם שחלקו את אותו יצוע מעת לעת…"

ואחרון: "בטרם סיום מצאתי אף לציין את (העדר) ההיבט הרגשי במישור היחסים שבין הנתבעת לבין המנוח. רק בתצהירה המשלים (שהותרה הגשתו) פירטה הנתבעת שיחסיה עם המנוח כללו גם קיום יחסים אינטימיים… בחקירתה לאורך הדיונים בבית המשפט נראתה הנתבעת משועשעת, גיחכה והעירה אין ספור הערות בינים. גם בהתיחסותה למנוח ולקשר ביניהם בלט בהעדרו ביטוי רגשי כשל מי שאיבדה את אהובה כעבור שני עשורים של מערכת יחסים. הדברים אמורים במיוחד כאשר לדבריה מותו הגיע בהפתעה מוחלטת… לאחר שנודע לה על אודות הפטירה, לא מנע הדבר ממנה לנסוע בערב בתחבורה ציבורית למרכז העיר למשוך כסף ממספר כספומטים ולמחרת היום, ביום פטירת המנוח, לשוב ולעשות כן ולסעוד עם בתה במסעדה… מסתבר מעדותה שהחשיבות שמצאה ביום פטירת המנוח וביום קבורתו למחרת, היתה להספיק ולבקר במספר רב של מכשירי כספומט, כדי למשוך את הסכום המקסימלי שיעלה בידיה מחשבונות הבנק של המנוח, בטרם ייחסמו לפעולה…"

6.4.22

מתוך פסק דין שניתן ביום 10.3.22 במסגרת ת"ע 19479-06-20 (פורסם ב"נבו"): כמתואר בפסק הדין, המנוח נפטר מבלי להותיר אחריו צוואה. התובעת ניהלה עם המנוח קשר זוגי, שלטענתה היה קשר של ידועים בציבור, והיא ביקשה צו ירושה, לפיו היא זכאית לרשת מחצית מעזבון המנוח. הנתבע הינו בנו היחיד של המנוח (מנישואיו לאשה ממנה התגרש). בית המשפט שב וסקר את העקרונות הרלוונטיים להכרעה (אשר יצוטטו באופן חלקי מאד, שכן הם כבר פורטו לא אחת לעיל): "סעיף 55 לחוק פורש ככולל שני אדנים עובדתיים (בנוסף לתנאי שלילי, שהצדדים אינם נשואים לאחר/ת): חיי משפחה… ומשק בית משותף… באשר לאופן בחינתם והוכחתם של היסודות העובדתיים דלעיל, נפסקו אמות המידה הבאות… מדובר בשני יסודות המשתלבים זה בזה ומשליכים זה על זה… לא על חיי משפחה לבד המדובר כאן אלא על חיי משפחה בעלי אופי מוגדר, היינו כאלה שביטוים בקיום משק בית משותף… יש לבחון את היסודות דלעיל מנקודת מבטם הסובייקטיבית של הצדדים, כיצד הם ראו את מערכת היחסים ביניהם… כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו, ללא קביעת קריטריונים נוקשים… לשאלה מדוע הצדדים לא מיסדו את הקשר ביניהם, עשויה להיות נפקות ראייתית לענין היותם ידועים בציבור… נטל הראיה מוטל על הטוען לקיומם של יחסי ידועים בציבור, והוא נטל מכביד… יש לנקוט משנה זהירות בטרם יוכרו בני זוג החיים ביחד חיי משפחה, כ'ידועים בציבור' מהבחינה המשפטית… יתרה מזו, יש לנהוג זהירות מרובה בעדותו של הנשאר בחיים ולדרוש סיוע בלתי תלוי וללא דופי התומך בגרסתו…"; בית המשפט הוסיף שלוש הערות מענינות: "ראשית, הגם שהיסודות העובדתיים להכרה בבני זוג כידועים בציבור לפי סעיף 55 לחוק, ולהכרה בהם ככאלה לפי חיקוקים אחרים, זהים – דומה שלצורך סעיף 55 לחוק ראוי לדרוש ראיות הנושאות עמן משקל עודף. הדבר מתבקש, לנוכח תכליתו החקיקתית השונה של סעיף 55 לחוק, לפיו יחסי ידועים בציבור אמורים לשקף אומד דעת של הורשה (פרשת נסיס). בלשון אחרת, איכות הראיות אמורה לבסס מערכת יחסים, שתצדיק פגיעה בזכותם של יורשים אחרים על פי דין. שנית, ראוי לתת את הדעת לנחיתות הראייתית המובנית של נתבע/ים בכגון דא. בידי התובע/ת הטוענים למעמד של ידוע/ה בציבור יש את כל המידע הרלוונטי על מנת לבסס את טענתם, בפרט כאשר חלק מהראיות הן בענינים שבינו לבינה. ברוב המקרים אין לנתבע/ים ראיות ישירות בענינים אלה, בעוד המנוח/ה אינו/ה עוד בחיים כדי להעיד עליהם. לא בכדי נפסק, שגרסת התובע דרושה סיוע בלתי תלוי וללא דופי התומך בגרסתו… סיוע כאמור מוצדק גם בשים לב להוראת סעיף 54(4) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, לפיה הכרעה על פי עדות יחידה נגד עזבון, שאין לה סיוע, דורשת הנמקה… שלישית, אחד ההבדלים בין יחסי זוגיות 'רגילה' לבין יחסי ידועים בציבור, היא הקלות היחסית של התרת הקשר. כך, למשל, כאשר נולדים לבני זוג ילדים, או כאשר הם רוכשים יחדיו רכוש או מנהלים חשבון משותף, או אפילו כאשר הם חתומים יחד על חוזה לשכירת דירה (ועוד כיוצ"ב אירועים הקושרים ביניהם) – התרת הקשר איננה קלה או מיידית. ממילא יש בכך כדי לחזק מסקנה בדבר יחסים החורגים מזוגיות 'רגילה' וכוללים סממנים של קשר ארוך טווח ומחייב. לנוכח האמור, מוטל על התובעת נטל השכנוע להניח ראיות בעלות משקל של ממש, ולתמוך את גרסתה בסיוע, על מנת לשכנע שהיא זכאית לרשת מחצית מעזבון המנוח, תוך פגיעה מהותית בזכויות הירושה על פי דין של הנתבע. כפי שיבואר להלן, נטל זה לא הורם". במקרה זה, לא אביא מתוך פסק הדין, את ניתוח הראיות, שהוביל למסקנה זאת, אלא רק את סיכום הדברים: "את הקשר של ידועים בציבור יש לבחון בראיה רחבה, באופן אינטגרטיבי, כך שחלקי השלם יצטרפו לכלל תמונה בהירה, של מערכת יחסים בעלת רמת מחויבות הדדית הדומה לנישואין. במקרה דנן, למרות קשר זוגי מהותי, שנמשך כשלוש שנים, לא התקיימו בקשר האמור סממנים חיוניים של חיי משפחה ושל משק בית משותף, המשלימים את התמונה האמורה. כחוט השני עוברת לאורך יחסי התובעת עם המנוח, תחושה של חוסר שלמות, בבחינת 'כמעט' או 'בעתיד'. כך, הצדדים חיו יחד, אבל לא ממש. כך, הם חשבו על הבאת ילד לעולם, אך למעשה לא פעלו בנדון. כך, הם חשבו על אפשרות של נישואין, אך בפועל זו נותרה מחשבה לא ממומשת. כך, הם חשבו לשכור יחד דירה בעתיד, אך לא עשו כן. וכו'. בפועל נותרו יחסי הצדדים ככאלה שניתן להתירם באחת, ללא כבלים רכושיים, כספיים, משפחתיים או פורמליים. יתרה מזו, ישנן ראיות של ממש לכך, שבתקופה האחרונה לחייו, היו פני המנוח מהקשר החוצה. לפיכך, אין בידי לקבוע שהתובעת היתה ידועה בציבור של המנוח, במובן סעיף 55 לחוק".

28.6.22

פסק דין מיום 20.12.21 (פורסם לאחרונה ב"נבו") שניתן במסגרת ת"ע 23729-08-20: "לפני הליכים משפטיים העוסקים בעזבון המנוחה… שנפטרה.. כשהיא רווקה וללא ילדים. במסגרת ההליכים דנן הוגשה בקשה לצו ירושה ע"י מר ב. (להלן: 'המבקש'), והוגשה התנגדות ע"י אימה של המנוחה… ובהחלטה מיום… צורפו כצד להליכים… שתי אחיותיה של המנוחה (שלושתן יחד ייקראו להלן: 'המתנגדות'). הערה מקדימה: שני הצדדים העלו טענות לא מעטות ביחס לשני הסכמים שנערכו בין הצדדים לחלוקת עזבון המנוחה… מבלי להביע עמדה בסוגית תוקפם של ההסכמים, בשים לב לעובדה שהם נערכו לפני קביעת זהות היורשים ולא זכו לאישור של ערכאה משפטית מוסמכת, סוגית ביטול ההסכמים לא תידון במסגרת ההליכים דנן (הבקשה למתן צו ירושה וההתנגדות לה), שמטרתם לקבוע את זהות היורשים, ותו לא".

לאחר סקירת עיקרי טענות הצדדים (עליהן ניתן יהיה לעמוד מן ההכרעה שתצוטט להלן), נפסק, בין היתר: "גדר המחלוקת לצורך ההכרעה בהליכים אלה הוא האם המבקש והמנוחה היו ידועים בציבור. מחלוקת זו תתברר על רקע הסכמת הצדדים כי המבקש והמנוחה (להלן: 'בני הזוג') התגוררו יחד… ההכרעה בגדר המחלוקת תשליך על זהות היורשים על פי דין… לאחר עיון במלוא התשתית הראייתית, הגעתי למסקנה כי דין ההתנגדות להדחות. כפועל יוצא, דין הבקשה לצו ירושה שהוגשה ע"י המבקש להתקבל. המתנגדות ביקשו לבסס את ההתנגדות בעיקר על הטענה כי לא שרר שיתוף כלכלי כלשהו בין המבקש למנוחה וכי המנוחה היא זו שנשאה במרבית הוצאות משק הבית והכלכלה… גם אם יש ממש בטענה זו של המתנגדות – וער אני לתשובותיו של המבקש בחקירה הנגדית בכל הנוגע להעדר השיתוף הכלכלי, העדר חשבון בנק משותף… העדר רכישת נכסי נדל"ן משותפים עם המנוחה… העדר יפוי כח שניתן למבקש על ידי המנוחה… וכו' – הרי שאין בהעדר שיתוף כלכלי כדי להשליך על שאלת הכרת בני הזוג כידועים בציבור… במסגרת ע"א 741/88… קבע בית המשפט העליון כי: 'מטרתו של סעיף 55 היתה להשוות את מעמדו של הידוע בציבור למעמדו של בן הזוג הנשוי, ככל שמדובר בזכות הירושה על פי דין. המחוקק לא קבע סייגים להוראת סעיף 55 באשר לדירת מגורים או באשר לכל תחום אחר. לפיכך, אם עומד בן הזוג בדרישות ובתנאי סעיף 55, אזי מתייחס אליו המחוקק כאילו היה בן זוג נשוי לכל דבר וענין.  לא זו בלבד שאין בסעיף 55 או בסעיף 11(א)(2) דבר המעיד על יחס שונה לנשוי ולידוע בציבור, אלא שההפך הוא הנכון…"; במסגרת ע"א 1717/98… קבע בית המשפט העליון כי: '"מטרתו של סעיף 55 לא היתה ליצור הסדר מיוחד – העומד בין ירושה עפ"י דין לבין ירושה עפ"י צוואה – אלא להשוות את מעמדם של בני זוג לא נשואים שנתקיימו בהם היסודות בסעיף (ידועים בציבור) למעמדם של בני זוג נשואים. לפיכך, אם עומד בן הזוג בדרישות ובתנאי סעיף 55, אזי מתייחס אליו המחוקק כאילו היה בן זוג נשוי לכל דבר וענין"; במסגרת בע"מ 9607/03… קבע בית המשפט העליון כי: 'בצדק ציין השופט י. טירקל כי הזכות לרשת על פי סעיף 55 אינה תלויה בתנאי נוסף או בכוונה כלשהי של בן הזוג שנפטר, אלא די בכך ששלושת היסודות נתקיימו, כדי שבן הזוג שלא היה נשוי למנוח יהיה זכאי לרשת אותו כאילו היו נשואים'….. לצורך ההכרעה בשאלת זכות הירושה של בן הזוג הנותר בחיים… אין להידרש לבחינת השיתוף הכלכלי או לכוונת שיתוף של בני הזוג ויש לבחון את התנאים שנקבעו בס' 55 לחוק הירושה, דהיינו: קיום יחסי משפחה; משק בית משותף; איש מהצדדים אינו נשוי לאדם אחר. ראו: בג"צ 673/89… הבחינה תעשה ברוח הפסיקה לפיה: 'המבחן שמציב סעיף 55 הוא מבחן גמיש; אין לקבוע לו קריטריונים נוקשים, ויציקת התוכן תעשה בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה"… בתוך כך ובהתאם לקריטריונים שנקבעו בפסיקה, הבחינה האם בני הזוג היו ידועים בציבור תעשה על פי קריטריונים סוביקטיביים. דהיינו, כיצד ראו בני הזוג עצמם את מערכת היחסים ביניהם… ומבלי לחפש קריטריונים נוקשים למונחים 'חיי משפחה' וכן 'ניהול בית משותף'…

קיום יחסי משפחה: יסוד זה מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל לאשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה… בין הצדדים לא היתה מחלוקת כאמור כי בני הזוג התגוררו יחד במשך תקופה ארוכה… במקרה שלפני עסקינן בקשר זוגי שנמשך כשני עשורים, והעובדה כי מדובר בפרק זמן ממושך מובילה למסקנה כי לא מדובר בשני זרים אשר התגוררו זה לצד זה "מטעמי נוחות בלבד"… אלא מדובר במערכת זוגית יציבה וממושכת. בנוסף, בתקופת הקשר הזוגי, כשאם המנוחה התגוררה בישראל, בני הזוג ביקרו אותה בדירתה בסופי שבוע… וכאשר עברה להתגורר ב***, בני הזוג ביקרו אותה בתדירות של אחת לשנה… כאשר כל ביקור נמשך כחודש ימים… בעת הביקורים ב***, בני הזוג בילו עם בני משפחתה של המנוחה… והמנוחה רכשה מתנות לקרובי המשפחה של המבקש… ראיה משמעותית נוספת לכך שבני הזוג היו ידועים בציבור הינה כי על המצבה של המנוחה נכתב 'בתי אשתי ואחותנו היקרה ב.'… ראיה זו מתעצמת ומקבלת משמעות נוספת לנוכח העובדה כי המצבה הוזמנה על ידי א. [אחות המנוחה – ד.ר.] בשיתוף עם המבקש… והדעת נותנת כי הכיתוב 'אשתי' נעשה על דעת המתנגדות ותוך הכרה מלאה של מערכת היחסים בין בני הזוג. זאת ועוד, כאשר בטרם הפטירה הפתאומית, הובאה המנוחה לבית החולים, המבקש הודיע על כך ל-א… שהה עם אחיותיו לצד המנוחה ברגעיה האחרונים… והצוות הרפואי ראה במבקש כבעלה של המנוחה… על יסוד תשתית ראייתית זו, ניתן לקבוע כי הקשר הזוגי של בני הזוג התאפיין בקיום יחסי משפחה. ער אני לטענת המתנגדות כי המבקש ריצה עונש מאסר ממושך בתקופת החיים המשותפים… ואולם העובדה כי בתום תקופת ריצוי העונש, בני הזוג המשיכו בקיום חיי הזוגיות, מחזקת את המסקנה כי בני הזוג 'קשרו את גורלם זה בזה'… ער אני לטענת המתנגדות כי בני הזוג לא נישאו זל"ז על אף שלכאורה לא היתה כל מניעה להינשא… יכולות להיות סיבות שונות לכך שבני זוג לא נישאו… ואולם, הבחירה שלא להינשא חרף העובדה שלא קיימת מניעה חיצונית לכך היא אך אינדיקציה אחת מני רבות… מכל מקום, השאלה החשובה היא מהי הכוונה העולה מהתנהגות הצדדים, להבדיל מפעולה פורמלית כלשהי. הדבר נכון ביתר שאת, מקום בו האפשרות להינשא נדונה על ידי הצדדים, והמנוחה אף שיתפה בכך את המתנגדות… ער אני לטענת המתנגדות כי כתובת הדואר של המבקש ושל המנוחה לא הייתה כתובת דואר משותפת… אין משמעות ממשית לרישום כתובת הדואר, כאשר אין מחלוקת כי הצדדים התגוררו יחד. לאור האמור אני קובע כי התקיים התנאי של 'קיום חיי משפחה', הדרוש להכרת בני הזוג כידועים בציבור.

ניהול משק בית משותף: …התשובה לשאלה האם בני הזוג ניהלו משק בית משותף מצויה אף בטענות המתנגדות שבאו לידי ביטוי במסגרת כתב ההתנגדות. לטענת המתנגדות: '…המנוחה היא זו אשר נשאה בהוצאות של משק הבית והכלכלה וכן תשלומי שכירות הדירה והיא היתה המפרנסת העיקרית ואילו המשיב לא נשא בתשלומים ו/או בכל תשלום אחר שהוא באופן שווה…'; '… המנוחה היא זו אשר עבדה כמעט לבדה וניהלה באופן עצמאי לחלוטין את משק הבית… ואילו המשיב לא עבד כלל בעבודה קבועה…'; במילים אחרות, לא היתה מחלוקת על קיום משק בית משותף, וטענת המתנגדות התמקדה בחלוקת הנטל לניהול משק הבית. בהתאם לפסיקה, בהיות בני הזוג ידועים בציבור, אין מקום להתחשבנות ביחס להוצאות במהלך החיים המשותפים… בתוך כך, אין מקום לייחס חשיבות מיוחדת לעובדה שהמנוחה נשאה במרבית הוצאות משק הבית… לאור האמור אני קובע כי התקיים התנאי של 'ניהול משק בית משותף', הדרוש להכרת בני הזוג כידועים בציבור. כפועל יוצא, אני קובע כי בני הזוג היו ידועים בציבור לצורך ס' 55 לחוק הירושה. המשמעות המעשית של קביעה זו הינה כי אני דוחה את ההתנגדות ומקבל את הבקשה לצו ירושה, שהוגשה ע"י המבקש".

{עדכון: ראו תוספת מיום 15.11.23 לסקירה זאת, שענינה הליכים משפטיים שהתנהלו בין הצדדים לאחר פסק הדין הנ"ל}

1.1.23

פסק דין מיום 14.8.22 (פורסם ב"נבו"), במסגרת תמ"ש 7911-12-18 (ותיקים נוספים): "על הפרק: המנוח קיבל במתנה זכויות במשק חקלאי מאביו, וזמן קצר לאחר מכן נפטר בשל מחלה קשה, כשהוא מותיר אחריו 2 בנות בגירות מאשה אחת, ובן קטין מאשה אחרת. אותה אשה אחרת התגוררה במשק וטיפלה באביו של אותו אדם, והיא טוענת כי היא ידועה בציבור כאשתו. אם תוכח טענתה נכונה, הרי שמכח הוראות ההסכם המסדיר העברת זכויות בפטירה במשק חקלאי במושב, הזכויות עוברות אליה במלואן. ככל שהיא לא ידועה בציבור, אמורות הזכויות במשק החקלאי להתחלק בחלקים שווים בין 3 ילדיו של המנוח".

בית המשפט עמד על המבחנים להכרה בידועים בציבור, כפי שנקבעו בפסיקה; על מבחנים אלו כבר פורט לא אחת, ובהרחבה, בפסקי הדין שנסקרו לעיל, ולפיכך אצטט רק חלק קטן מפסק הדין: "סעיף 55 לחוק הירושה לא אומר מהו פרק הזמן הנדרש כדי שחייהם של בני הזוג יוכרו כחיי משפחה במשק בית משותף. נפסק כי הקובע הוא אופי הקשר הקיים בין בני הזוג בזמן זה, קשר עמוק של שיתוף גורל וקירבה הדדית, הנותנים מקום לחשוב שאילו היה מבקש בן הזוג האחד מבן הזוג השני, בעודו בחיים, לצוות לו חלק מתאים מנכסיו, היה נענה לכך ברצון, על מנת להבטיח לו מה שהיה מגיע לו אם היו נשואים כחוק… עוד נפסק, והדבר קריטי לעניננו, כי נדרש שבני הזוג יקיימו את שני התנאים שנמנו לעיל, בתקופה הסמוכה למות אחד מהם… נטל הראיה להוכיח קיומו של קשר בין ידועים בציבור סמוך לפטירת בן הזוג שנפטר, רובץ על הטוען למעמד של הידוע בציבור… בנוסף, מקום שבן הזוג הנטען אינו בין החיים (וההליך מנוהל כנגד חליפיו) ולא ניתן לקבל גרסתו מפיו ולשמוע עדותו, הנטל הרובץ על הטוען למעמד של ידוע בציבור הוא נטל מוגבר…

אקדים אחרית לראשית ואומר כי במקרה שלפני, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח קיומם של כלל התנאים המצטברים הנדרשים לביסוס היותה 'בת זוגו' הידועה בציבור של המנוח, בעת פטירתו או בסמוך לה. אני מקבל את הטענה כי בין התובעת לבין המנוח התקיימו יחסים זוגיים כידועים בציבור, אך זאת לסירוגין בלבד… הקביעה בדבר קיום יחסי זוגיות בין הצדדים מבוססת במקרה זה הן על סממנים פנימיים, המתמקדים בד' אמותיו של הקשר הזוגי בין התובעת לבין המנוח (למשל סממני אינטימיות, חיבה אהבה), והן על סממנים חיצוניים, שיש בהם להעיד על התרופפות הקשר הזוגי עד לסיומו…"; אתייחס להלן רק לחלק קטן מן הדיון המפורט, שערך בית המשפט, ואף זאת בקצרה, ובהיבטים ספציפיים:

ראשית, בית המשפט ציין, בין היתר, כדלקמן: "אבהיר כי הגעתי למסקנה, שנקודת השבר המשמעותית, שיש בה להעיד על סיום יחסי התובעת והמנוח כידועים בציבור, היא אותה מערכת יחסים אותה ניהל המנוח כשנתיים עובר לפטירתו. מערכת יחסים זו הינה 'כמסמר האחרון' בארון הקשר הזוגי של התובעת והמנוח כידועים בציבור, ולכך מתווספות ראיות נוספות המעידות על סיום היחסים אף קודם לכן"; בית המשפט ייחס משמעות רבה ל"סוגית הזוגיות של המנוח עם אשה אחרת סמוך לפטירתו", תוך דחית טענת התובעת, לפי "המנוח הסתיר את הקשר עם הגב' מ' ג' ולמעשה בגד בה".

שנית, בית המשפט דן בהרחבה בהעדרו של קשר עם התובעת, בשנות חייו האחרונות של המנוח, ובמיוחד על רקע מחלתו: "התובעת לא נטלה חלק פעיל בטיפול במנוח עת חלה, אלא להיפך, היא הדירה את רגליה מכל קשר עימו, בטענה שלא רצתה להטריד אדם חולה סופני. בדיון שלפני התברר כי החל ממועד גילוי המחלה, המנוח לא שהה במחיצת התובעת, אשר לא עשתה מצידה שום מאמץ ליצור קשר או ליטול חלק בטיפול בו… עוד התברר כי גם בקושי היה קשר טלפוני ביניהם בעת מחלת המנוח. אמירות התובעת כי 'היתה גמורה' עת גילתה על מחלת המנוח וכי הפכה עולמות עבורו… נאמרו לפי התרשמותי מן הפה אל החוץ, לצורך המשפט, ללא שום ראיה תומכת לאמיתות הדברים… כל ההתנהלות של התובעת בתקופת המחלה מעידה על ההיפך הגמור, קרי חוסר רגש של דאגה, חמלה ואהבה מצדה כלפי המנוח. גם אם הרגישה רגש קרוב כלפיו, ניכר כי היא לא הביעה רגש שכזה כלפיו, לא בזמן אמת בשנים האחרונות לחייו, ולא בדיעבד בהתדיינות המשפטית… [על כך בהמשך – ד.ר.] הטענה כי התובעת כיבדה את רצונו של המנוח בכך שלא הגיעה לבקרו… אינה יכולה להתיישב עם ההנחה כי בין התובעת לבין המנוח התקיים קשר קרוב וזוגי סמוך לפטירתו… התבטאותה זו של התובעת מלמדת על כך שלפחות בשנה-שנתיים האחרונות לחייו, לא היתה ביניהם קירבה רגשית ו/או יחסים קרובים, ולטעמי גם לא היו יחסים כלשהם ביניהם, למעט כאלה הקשורים בהורות המשותפת לבן ש' או טיפול באביו המנוח או ענינים הקשורים למשק. אין חולק כי מי שטיפלה במנוח בתקופת חייו האחרונה, היתה גרושתו… בעוד לתובעת לא היה שום קשר יומיומי עמו. כעת יש לעצור רגע ולתהות בדבר: כיצד זה יתכן, שאדם מקבל בשורת איוב, כי הוא חולה בסרטן סופני, ובמקום להיות עם (מי שטוענת להיות) בת זוגו, הוא בוחר לגור בבית גרושתו! הרחק מבית בנו ובת זוגו. ההסבר כי בית גרושת המנוח קרוב יותר לבית החולים, אינו יכול לענות על השאלה מדוע לא היתה התובעת בקשר עם המנוח כל תקופת מחלתו, לא ליוותה אותו לטיפולים ו/או היתה מעורבת בהם, לא סעדה אותו ולמעשה התנתקה ממנו…"; עוד צוין, בהתייחס לתקופה הסמוכה למות המנוח – שהיא התקופה ה"קובעת", כאמור – כי "כחלק מראיות התובעת, אשר לטענתה כאמור חיה עם המנוח בזוגיות משך 18 שנים, צורפו תמונות משפחתיות, אך רק חלק קטן מהן, וליתר דיוק 5 תמונות מתוכן, הן תמונות זוגיות, ומתקבל הרושם כי מדובר בתמונות ישנות (אין תאריך) שכולן צולמו סביב אותה תקופה…… במובן מסוים, התביעה של התובעת היא תביעה כנגד עזבון שמצריכה עמידה בנטל ראיה מוגבר. ייאמר ובדגש, כי מטבע הדברים מלאכתו של בית המשפט בנסיבות אלו אינה פשוטה, ועל מנת להגיע לחקר האמת, ובפרט שהמנוח אינו בין החיים, ישנה חשיבות לא מבוטלת לעדויות מצולמות, או ראיות מתועדות אחרות, שיכולות לבסס טענותיה, כי היא היתה ידועה בציבור של המנוח עד יום מותו…"

שלישית, בית המשפט ייחס חשיבות רבה, להתרשמותו בנוגע ליחסה הקר (והמנוכר) של התובעת, כלפי המנוח: "סגנון הדיבור ואופן הצגת הדברים ע"י התובעת, תרמו גם הם לגיבוש המסקנה, כי בדמי ימיו וסמוך לפטירת המנוח, לא התקיים קשר זוגי של ידועים בציבור, בין התובעת לבין המנוח. ויודגש, אין מדובר בסגנון דיבור לכשעצמו של התובעת אלא בהפגנת חוסר אכפתיות מוחלטת כלפי המנו,ח גם כשהיה חולה מאוד, גם לאחר שמת. לא כך מדברת ומתנהלת אלמנתו 'האבלה' של אדם, שנפטר ממחלת הסרטן. התובעת לא נשמעה מתאבלת, כואבת או עצובה. לכל היותר היא כעוסה על מאבק משפחת המנוח (בנותיו ואחיו) בה, ביחס לנחלה, אך לא היה כל רושם לעצב בגין מחלתו ופטירתו של מי שהיא טוענת שהיה בן זוגה. לא נשמעו מילות חיבה ואהבה כלפיו. אף אם אני מתייחס למנוח 'רק' כאבי בנה, הייתי מצפה למצוא מעט יותר חמלה מצדה למצבו של המנוח, למחלתו הקשה, לפטירתו ולאובדן, לא רק שלה אלא גם של בנה….. מעבר להעדרו של ההיבט הזוגי לא מצאתי גם היבט חברי ביניהם (בשנים האחרונות לחייו של המנוח)….. כפי שנאמר לא אחת לעיל, ההתרשמות הפרונטלית מדבריה של התובעת, הותירה עלי רושם שלילי, באשר ליחסה למנוח ורגשותיה אליו. בלטו בהעדרם, באופן מופגן, רגשות של חיבה למנוח, ובלטו רגשות של סלידה וחוסר אכפתיות של התובעת כלפי המנוח. לא שמעתי בקולה של התובעת התרגשות כשדיברה על המנוח, לא נשמעו דברי געגוע, אלא הדיבור היה טכני ומנותק, באופן שבוודאי משקף את הקשר המרוחק בין התובעת למנוח, ריחוק שהגיע לשיאו בתקופת חייו האחרונה. מעדות התובעת לא עלה כל היבט אינטימי או רגש אחר כלפי המנוח שהינו אבי בנה, שהיה מצופה ולו במידה מינימלית, מאדם המספר על בן זוגו שהלך לעולמו. הגישה התוקפנית וחסרת הרגישות בוודאי שהיא בעוכריה של התובעת. למרבה הצער, וכמה שקשה לומר זאת,  לא מצאתי בעדותה של התובעת כל רגש ואף לא חמלה, על מותו של מי שהיה לטענתה בן זוגה משך שנים רבות. זרים הביעו צער רב יותר ממנה. די בכל אלה כדי לקבוע כי בשנתיים האחרונות לחייו של המנוח (לכל הפחות) לא היה קשר זוגי, ולא משק בית משותף, בין התובעת לבין המנוח. למנוח היה קשר זוגי ומשק בית משותף עם… [אשה אחרת – ד.ר.] התובעת פשוט לא היתה, ואינה, ידועה בציבור של המנוח…"

8.3.23

פסק דין מיום 5.2.23 (פורסם ב"נבו"), שניתן על ידי בית המשפט המחוזי, במסגרת ערעור (עמ"ש 50602-01-22) על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה, שקבע שהמשיב היה ידוע בציבור של אמה של המערערת, ולכן הוא נמנה על יורשיה על פי דין. למעשה, תחילה ניתן צו ירושה, לבקשת הבת (המערערת), אולם המשיב עתר לביטול צו הירושה, בטענה כי היה ידוע בציבור של המנוחה במשך 16 שנים, ובמועד פטירתה. הוא עתר גם למתן פסק דין הצהרתי, לפיו הוא הבעלים של מחצית מנכסי המנוחה, מכח חזקת השיתוף, אך תביעה זו נדחתה. בתמצית, מפסק הדין בערעור עולה, כי בית המשפט קמא קיבל את טענת המשיב, בדבר היותו ידוע בציבור של המנוחה, למרות מחדלים ראייתיים ודיוניים לא מעטים. כך, למשל, "חרף מחדליו הראייתיים, הצליח המשיב להוכיח שמקום מגוריו בפועל היה בדירה והוא התגורר עם המנוחה שנים רבות בדירתה, לרבות בעת פטירתה"; "המשיב לא הוכיח בילויים משותפים עם המנוחה, אולם הוא הוכיח שהשתתף בחגיגת החינה של המערערת ובחתונתה ואף ביקר בבית הורי המנוחה. טענת המערערת שהמשיב היה אחד ממכריה הרבים של המנוחה לא הוכחה"; "פעלתנותו של המשיב בנושא המצבה [בין היתר, נרשם על גבי המצבה "אשתי" – ד.ר.] והנצחת המנוחה בבית כנסת, מעידה כשלעצמה על יחסו של האיש למנוחה"; ועוד.

לאחר סקירת של תמצית טענות הצדדים, עמדה תחילה ערכאת הערעור על ההלכה, לפיה "אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ובקביעת עובדות שקבעה ערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים"; ולגופם של דברים: "במקרה דנן, אין הצדקה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של ביהמ"ש קמא, אשר שימשו אותו לקביעה כי המשיב והמנוחה הינם ידועים בציבור, וזאת לאחר שנפרסה בפניו התמונה בשלמותה והוא התרשם מהעדויות באופן בלתי אמצעי. בית המשפט קמא אף לא שגה ביישום ההלכה המשפטית על העובדות שהתבררו בפניו. ברע"א 5096/21… [פורסם בנבו]… דנה כב' השופטת וילנר במאפיניו של מוסד הידועים בציבור, ובתנאים להכרה בבני זוג כידועים בציבור. בין היתר נפסק שם כי: 'להכרה בבני זוג כ'ידועים בציבור' השלכות משמעותיות, הן במישור היחסים הפנימיים בין בני הזוג, והן במישור היחסים החיצוניים בינם לבין צדדים שלישיים… לאור השלכות משמעותיות אלה, נראה כי יש לנקוט משנה זהירות בטרם הכרזה על בני זוג כידועים בציבור, ויש להיצמד למבחנים שנקבעו בענין זה בפסיקה'… בהמשך קבע שם בית המשפט כי 'המבחן הרלוונטי לבחינת השאלה אם בני זוג הם ידועים בציבור הוא מבחן סובייקטיבי, הבוחן את אומד דעת הצדדים לגבי טיב מערכת היחסים ביניהם… ההגדרה המתאימה כיום למושג 'ידועים בציבור' היא זו – בני זוג אשר החליטו, בין במפורש ובין במשתמע, להחיל על עצמם את מרבית התוצאות האזרחיות-כלכליות של מוסד הנישואין והשלכות הגירושין, מבלי לקבל מעמד של נישואין…  ההכרעה אם בני זוג אמנם החליטו והסכימו להחיל על מערכת היחסים ביניהם את מכלול החובות והזכויות הכלכליות הנובעות ממוסד הנישואין, ולפיכך כי הם 'ידועים בציבור', תבוסס, מטבע הדברים, על ראיות המלמדות על אומד דעתם. בהקשר זה, נודעת חשיבות מיוחדת לשאלה אם בני הזוג קיימו משק בית משותף וניהלו חיי משפחה… ואולם, נתונים אלה ישמשו אך כאינדיקציות לבחינת אומד דעתם של הצדדים, וזאת בין יתר הנסיבות והראיות הרלוונטיות לבחינת שאלה זו'… נטל ההוכחה שבני הזוג היו ידועים בציבור מוטל על הצד הטוען להיותו ידוע בציבור. צדק ביהמ"ש קמא, כשקבע שהמשיב הרים נטל זה, שאינו נטל קל….. המשיב הוכיח את קיומם של שני היסודות הנדרשים לצורך כך: חיי משפחה ומשק בית משותף. להלן אפרט את הראיות העיקריות שעל בסיסן יש לקבוע כפי שקבע ביהמ"ש קמא, שהמשיב היה ידוע בציבור של המנוחה……"

אביא מתוך פסק הדין את התיחסות בית המשפט רק לגבי מקצת הראיות: הראשונה, "אבי המנוחה העביר לידי המשיב, סמוך לאחר פטירתה, סכום של כ-400,000 ₪ וכן תכשיטים שהופקדו בידו עוד בחיי המנוחה. המערערת הודתה שסבה העביר את הכסף למשיב מיוזמתו… אם נכונה טענת המערערת, שהמשיב היה רק 'אחד מחבריה וממכריה הרבים של אמי'… מדוע שאבי המנוחה יעביר למשיב סכום כה גדול לאחר פטירתה? העברת כספים זו מסתברת הרבה יותר עם העובדה שהמשיב היה בן זוגה של המנוחה ולכן אביה השיב לו כספים ותכשיטים שהמנוחה והמשיב הפקידו אצלו….. עובדה זו מלמדת גם כן, על מערכת יחסים משפחתית שהתקיימה, ופעולה זו תומכת באותנטיות של התצהיר עליו חתם אבי המנוחה, לפיו המשיב היה בן זוגה של המנוחה מעל 15 שנים. גם העברת הסכום של 50,000 ₪ מהמשיב למערערת, כמו גם העברת התכשיטים אליה, מלמדת על מערכת יחסים משפחתית ביניהם…"; והשניה, "למשיב היה מפתח לדירה בעוד שאפילו לבת, לא היה מפתח לדירה. משפחת המנוחה נאלצה לבקש מהמשיב שיפתח להם את הדירה לצורך השיבעה, מאחר שרק לו היה מפתח….."

בית המשפט עמד על כך, כי "העובדה שלא היה שיתוף רכושי בין המנוחה למשיב, והיא שמרה את כל רכושה בנפרד, לא גורעת מכך שהמשיב היה ידוע בציבור של המנוחה. כידוע, גם זוגות נשואים לא מעטים מקפידים על משטר של הפרדת רכוש, במיוחד כשמדובר בנישואין שניים, ולעתים רק 'צד אחד' מממן את החיים המשותפים, והצד השני לא תורם מבחינה כלכלית מאומה. העדר שיתוף כלכלי לא מלמד בהכרח שלא מדובר בידועים בציבור. העובדה שהמשיב והמנוחה גרו בדירתה מעל 15 שנים, העובדה שהמשיב סעד אותה בתקופת מחלתה, ולאחר מותה נרשם על מצבתה 'אשתי', והוא אף הנציח אותה בבית הכנסת, מלמדות שאכן המשיב קשר את גורלו בגורלה של המנוחה, והם ראו את עצמם כבני זוג לכל דבר וענין. העובדה שלא הוגשו תמונות מבילויים משותפים או מטיולים מוסברת באופיים ובאורח חייהם של המנוחה והמשיב, שלא נהגו לתעד את עצמם כמקובל כיום. המשיב הוא איש פשוט ללא מקצוע… שעבד בסופרמרקט 'בשחור'… ואילו המנוחה עבדה בנקיון ובבישול… והמערערת אף טענה שאמה עבדה במכוני ליווי… לכן, עדותו של המשיב כי 'לא היינו יוצאים'… סבירה בנסיבות חייהם".

עוד צוין בפסק הדין: "אכן, המשיב לא ידע לענות על פרטים רבים הקשורים למנוחה, כגון מקומות עבודתה, יום ההולדת שלה, ומספר הטלפון הנייד שלה. יחד עם זאת, ביהמ"ש קמא התרשם שהדבר נובע ממצבו של המשיב, שהיה בעבר מכור לסמים, והודה שחזר להשתמש בסמים לאחר פטירת המנוחה. לפיכך, סבירה ביותר קביעת ביהמ"ש קמא, כי 'עובדות אלה יכולות להסביר את אופן מתן העדות'. גם בדו"ח החוקר שהזמינה המערערת, נאמר שהמשיב הצהיר שהוא 'נרקומן ולוקח על בסיס יומי סמים'… והמשיב הודה שהוא לא יודע לקרוא עברית…"

סיכומו של דבר: "כפי שנקבע בבע"מ 3497/09… [פורסם בנבו]… 'מאחר ואין מתכונת אחת של 'חיי משפחה' ב'משק בית משותף' המצויה אצל כל הזוגות הנשואים, והדברים שונים מזוג לזוג בהתאם לגילם, השכלתם, השקפת עולמם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם וכיוצא באלה, על בית המשפט לבחון את מרכיב המגורים במקרה הקונקרטי המובא להכרעתו, תוך שהוא בוחן את נסיבות הענין מנקודת מבטם הסובייקטיבית של בני הזוג. היינו, יש להתחקות אחר אומד דעתם של בני הזוג לעניין קביעות הקשר ומיסודו'. ביהמ"ש קמא פעל בדיוק כך ואין להתערב במסקנתו".

21.7.24

פסק דין מיום 8.7.24 (פורסם ב"נבו"), שניתן במסגרת עמ"ש (מחוזי חיפה) 30397-02-24. פסק הדין העיקרי נכתב על ידי השופטת ע. אטיאס: "לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה… בתיקי ת"ע 45492-12-18, 45469-12-18… המשיבה הגישה לרשם לעניני ירושה בחיפה, בקשה למתן צו ירושה אחר המנוח י' ב' ז"ל, אשר נפטר ב… 2018… המערער 1, בנו של המנוח, התנגד לבקשה, והתיק הועבר לבית המשפט קמא במסגרת ת"ע 45492-12-18, לאחר שב"כ היועמ"ש הודיע כי אין בכוונתו ליטול חלק בהליך. המערערים 4-2 הם אחיו של המערער 1, אשר הצטרפו להתנגדותו. במסגרת בקשתה בת"ע 45469-12-18, עתרה המשיבה לקבלת מחצית מעזבון המנוח, מכח היותה בת זוגתו וידועתו בציבור של המנוח, בעוד שהמחצית השניה תחולק בין המערערים, ארבעת בניו של המנוח, בחלקים שווים (שמינית לכל אחד)…

ביום 29.1.2019 קבע המל"ל את מעמדה של המשיבה במוסד לביטוח לאומי… תוך שנקבע בהחלטתו, כי המשיבה ניהלה עם המנוח אורח חיים של ידועים בציבור, החל מיום 16.2.2011. צוין כי ההחלטה מבוססת על הממצאים לפיהם המשיבה והמנוח קיימו משק בית משותף ואורח חיים של מי שהיו ידועים בציבור כבני זוג. בהחלטת בית המשפט קמא… נקבע כי המחלוקת אשר תתברר ותוכרע, היא האם המשיבה היתה ידועתו בציבור של המנוח, ובהתאם לקביעה זו, יינתן צו ירושה…

…המערערים [טענו] בבית המשפט קמא, בתמצית, כי לא הוכחו התנאים הקבועים בסעיף 55 לחוק הירושה… נטען כי קביעת המל"ל שהכיר במשיבה כידועה בציבור של המנוח, היא שגויה… אין חולק כי המשיבה והמנוח התגוררו יחדיו למשך פרק זמן כזה או אחר ולפרקים, אך אין לראות בכך חזות הכל או ללמד על טיבה של מערכת היחסים שהתנהלה ביניהם. לכל היותר, התגוררה המשיבה עם המנוח כשותפה לדירה וחלקה עמו את הוצאות המגורים, וזאת מפאת מצבו הכלכלי הדחוק של המנוח ובשל אינטרסים הדדיים, ולא מן הנמנע כי המנוח אף ניצל את המשיבה….. המשיבה טענה בתמצית… כי היתה ידועתו בציבור של המנוח, החל משנת 1999 ועד לפטירתו בשנת 2018, ולכן צומחת לה הזכות לרשת את המנוח (שלא ערך צוואה)… לטענתה, היא והמנוח התנהלו יחדיו תחת קורת גג אחת, כבני זוג נשואים לכל דבר וענין, ניהלו משק בית משותף החל משנת 2000, ולא בכדי המשיבה הוכרה כידועה בציבור על ידי המל"ל. לטענת המשיבה, ילדי המנוח כמעט ולא עמדו עמו בקשר, בעוד שהיא עמדה לצדו במשך כל השנים, סייעה לו לסלק חובות, שבגינם נפתחו נגדו הליכי הוצל"פ, וסעדה אותו בחוליו. המשיבה טענה כי אביו של המנוח רכש את הדירה… ונטל משכנתה… ששולמה מהמועד שבו המשיבה והמנוח ידועים בציבור, ומקופתם המשותפת. לטענת המשיבה, מאחר שהמערער 3 היה לווה תומך לסבו, מדי חודש בחודשו, היא דאגה לבצע הפקדות לחשבונו של המערער 3, ובהמשך לבנק עצמו, עד שבסופו של יום, סילקו המשיבה והמנוח את המשכנתה…..

בית המשפט קמא קבע בפסק דינו את הממצאים והמסקנות כדלקמן: א. בהינתן הגרסאות הסותרות של הצדדים (כמו גם הסתירות בעדויותיהם), ובהעדר ראיה ו/או עדות אחרת שתתמוך בגרסת המשיבה, לא ניתן לקבל את טענתה למגורים משותפים עם המנוח לתקופה שלפני שנת 2011. המשיבה הוכרה על ידי המל"ל כידועתו בציבור של המנוח, רק משנת 2011 ואילך בלבד, על אף שגם שם טענה לחיים משותפים מאז שנת 1999. ב. אין די בעובדת מגוריהם המשותפים של המנוח והמשיבה סמוך לפטירת המנוח, על מנת לקבוע כי המשיבה והמנוח אכן ניהלו משק בית משותף. ג. אין די בטענת המשיבה כי ההתנהלות היתה במזומן, על מנת לעמוד בנטל הנדרש להוכחת ניהול משק בית משותף בינה למנוח. ד. המשיבה הציגה אישורים על תשלומי ארנונה/מים/חשמל בדירות השונות, אך מדובר באישורים בודדים ואקראיים, והחשבונות כולם רשומים על שמה בלבד. ה. למרות הקושי ללמוד מדפי החשבון החלקיים שצורפו (לתקופה המתייחסת לשנה טרם פטירת המנוח בלבד) על התנהלות כלכלית לאורך 18 שנים ו/או קיומה של קופה משותפת, הרי שמהמסמכים שהוצגו, ומעדות המשיבה, עולה כי המנוח עשה שימוש בחשבון בנק שהיה רשום על שמה, גם אם השימוש שעשה בחשבון נחזה להיות מוגבל. על אף טענת המשיבה כי למנוח היה חשבון בבנק הדואר, לא הוצג כל נתון הנוגע לחשבון זה. ו. באשר לטענת המשיבה כי היא והמנוח נשאו בהחזרי המשכנתה עבור הדירה… מתוך קופתם המשותפת, הרי שבפועל הציגה המשיבה אסמכתאות אודות 7 תשלומים אקראיים, ואף אישרה בעדותה קיומו של הסדר לפיו, הסב העביר למערער 3 את הכספים עבור החזר המשכנתה. ז. לא הובאה כל ראיה לטענה, לפיה למנוח לא היה חשבון בנק פעיל, והיו תקופות בהן התנהל מחשבונות של אחרים. ח. המשיבה התקשתה להציג סממנים המעידים על קיומו של קשר בינה למנוח: לא הציגה ראיה לכך שהמנוח רכש עבורה תכשיטים במתנה; צירפה לתצהירה תמונות מעטות שלה עם המנוח, אשר נדמה כי צולמו ברובן באותו מועד; לא הוצגו ראיות לנסיעות/חופשות משותפות, השתתפות בחגים ובאירועים משפחתיים או חברתיים, לא הוצגו מכתבים אישיים או ברכות, ואף לא הודעות/מסרונים שהוחלפו ביניהם; המשיבה לא זימנה לעדות עד כלשהו לאישוש גרסתה, מלבד רו"ח ורופאת המשפחה שטיפלה במנוח, אשר לא התייצבו בסופו של דבר למתן עדות. ט. התנהלות המשיבה לאחר פטירת המנוח העלתה תהיות. בעדותה אישרה המשיבה כי סרבה לאפשר למערער 4 ולחבריו לשבת שבעה על המנוח בדירה בה התגורר המנוח עובר לפטירתו. לא הובהר אם המשיבה ישבה שבעה על המנוח, כאשר לכאורה מחקירתה במל"ל, עלה כי נמנעה מכך, על מנת שלא להסביר את העדרותה מעבודתה. י. קיימים קשיים רבים בגרסת המשיבה אודות קיומה של מערכת יחסים זוגית בינה למנוח, אופיה ו/או עוצמתה. מעדותה של המשיבה מצטיירת תמונה של בני זוג שנהגו להסתגר בד' אמותיהם, לא שיתפו אחרים בקיומה של מערכת היחסים, והמשיבה נמנעה מלהביא עדים ו/או להציג ראיות אחרות שיתמכו בטענותיה. יא. מאידך גיסא, ממסמך המל"ל מיום 29.1.2019, ומפרוטוקול הדיון הראשון שהתקיים בענינם של הצדדים… עלה כי המשיבה והמנוח היו בני זוג תקופה מסוימת. יב. הגם שלא עלה בידי המשיבה להציג ראיות אודות חופשות/נסיעות/בילויים, נדמה כי במקרה דנן, עסקינן במי שאין ביכולתם הכלכלית לממן אורח חיים הכולל בילויים כאמור. והרי טענתם המרכזית של המערערים עצמם הינה כי מגוריהם המשותפים של המשיבה והמנוח מקורם בסידור/אינטרס כלכלי. יג. כל אדם מבטא את אהבתו בצורה שונה, ולכאורה, המשיבה מצטיירת כמי שחרדה לפרטיותה ומעונינת לשמור על דיסקרטיות מערכת היחסים שלה. יד. בטיפולה של המשיבה במנוח עת סעדה אותו בחוליו, יש משום ראיה למחויבותה כלפי המנוח, שאחרת לא ברור מדוע 'שותפה לדירה' תיקח על עצמה טיפול באדם החולה במחלה קשה. טו. מפרוטוקול חקירת המשיבה במל"ל, עולה כי המשיבה הציגה שם תמונה של מציבת המנוח, ולפיה הכיתוב על המציבה כולל את המילים 'אהוב לבי ויקירנו י' ב". טז. המשיבה והמנוח חיו יחד לאורך שנים, והמנוח עשה שימוש בחשבונה של המשיבה חרף היותו מסובך כלכלית. לא מדובר בהתנהגות מקובלת בין מי שהינם רק 'שותפים לדירה'. יז. אמנם, המשיבה והמנוח לא מיסדו את הקשר ביניהם, ולא הצהירו על עצמם כידועים בציבור בפני הרשויות. עם זאת, אין זה מן הנמנע כי שניהם ו/או מי מהם ביקשו להנות מזכויות המגיעות להם. יח. המל"ל קבע ביום 29.1.2019 כי המשיבה ניהלה עם המנוח אורח חיים של ידועים בציבור מיום 16.2.2011, המועד בו חתמו על חוזה השכירות המשותף ע"ש שניהם. בקביעת המל"ל יש כדי לחזק את הראיות והעדויות שהובאו בפני בית המשפט קמא, בהינתן כי ממסמכי המל"ל עולה שנשמעו בפניהם עדים נוספים אשר לא נשמעו בפני בית המשפט קמא. יט. טענות המערערים כי בשנים הרלוונטיות ניהל המנוח קשרים עם נשים אחרות, נותרו בגדר טענות כלליות, שלא נתמכו בכל ראיה. אין לייחס משקל רב לעדות שזומנו מטעם המערערים (כולן בנות זוג לשעבר של המנוח) שהן בעלות אינטרס להבטיח את עתיד ילדיהן (המערערים). כ. הגם הקשיים שנסקרו לעיל, הרי שעל פי צבר הראיות והעדויות, מאזן ההסתברויות מחייב הכרה במשיבה כידועתו בציבור של המנוח. כא. אין במעמדה של המשיבה כידועתו בציבור של המנוח, כדי להקנות לה שיתוף בנכסי המנוח (אלא הקנית זכות מכח חוק הירושה לרשת אותו לאחר פטירתו), שכן לא הוכחה כוונת שיתוף בנכסים, כאשר, בין היתר, אין בנמצא רכוש משותף ע"ש המשיבה והמנוח, או חשבון בנק משותף; המשיבה והמנוח לא ערכו הסכם ממון; המשיבה ראתה בכספים בחשבונה כשלה בלבד ובנפרד מהמנוח; לא צורפה כל ראיה לטענת המשיבה, כי סייעה למנוח לסלק חובות הוצל"פ, או לשיתוף כלכלי/כספי; הצדדים הסדירו השבת כספים, להם זכאי היה המנוח מרשויות המס, והופקדו בחשבון הבנק של המשיבה, באמצעות תצהירים עליהם חתמו בפני נוטריון. כב. מכל האמור לעיל, עתירת המשיבה לקבוע כי היא ידועתו בציבור של המנוח – התקבלה. צו ירושה לפיו יורשי המנוח הינם המשיבה (מחצית) ו-4 ילדיו (1/8 כל אחד), יוגש לחתימת בית המשפט קמא…"

לאחר סקירת טענות הצדדים בערעור, נפסק, בין היתר: "כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאים עובדתיים, שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, אלא במקרים חריגים, עת בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית, או שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים… בנסיבות המקרה שלפנינו, אין הצדקה להתערבות בית משפט זה בממצאים העובדתיים, שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט קמא. אף לא שוכנעתי כי שגה בית המשפט קמא בישום ההלכה המשפטית על העובדות שהתבררו בפניו. אף שיש בנמצא גם ראיות התומכות בעמדת המערערים, אותן היטיב בית המשפט קמא לתאר באריכות בחלקו הראשון של פסק דינו, מצא בית המשפט קמא, בסופו של דבר, על יסוד הראיות התומכות בעמדת המשיבה, שהוצגו בחלקו השני של פסק דינו, לקבל את התביעה, ולהכריז על המנוח והמשיבה כידועים בציבור. בית המשפט קמא קבע כי המשיבה עמדה בנטל השכנוע הנדרש ממנה בהליך אזרחי, מאזן ההסתברויות (51%), וכי מסתברת יותר גרסתה שהיא והמנוח היו ידועים בציבור, על פני גרסת המערערים, ואין עילה להתערבות בקביעה עובדתית זו. כפי שציין בית המשפט קמא… 'הגם הקשיים שנסקרו לעיל בהרחבה – הרי שע"פ צבר הראיות והעדויות, מאזן ההסתברויות מחייב הכרה במבקשת כידועתו בציבור של המנוח'. אין מדובר כאן בנסיבות בהן התעלם בית המשפט קמא מראיות שהונחו בפניו, אלא בנסיבות בהן מצא בית המשפט קמא, לאחר שקילת מכלול הראיות שהונחו בפניו, לרבות אלו המטילות ספק בגרסת המשיבה, כי המשיבה עמדה בנטל המונח לפתחה לשכנעו, כי היתה ידועה בציבור של המנוח. כפי שציין בית המשפט קמא, עלה בידי המשיבה להוכיח מגורים משותפים ,לפחות מאז שנת 2011; ושהמנוח התנהל מול רשויות המס באמצעות חשבונה. המשיבה אישרה בתצהיר משנת 2006 למס רכוש, כי גם כספי פיצויים עקב נזקי מלחמה, יופקדו בחשבונה. גם יתרת זכות מהמל"ל הושבה באמצעות חשבונה בשנת 2007. המשיבה הראתה הפקדות שבוצעו למערער 3 מחשבונה לצורך סילוק המשכנתה על הדירה… וסיפקה הסבר להפסקתן. בניגוד לנטען בערעור, לא קבע בית המשפט קמא כי המשיבה לא עמדה בנטל הנדרש להוכחת ניהול משק בית משותף בינה למנוח, אלא רק כי לא די בטענת המשיבה, שהצדדים התנהלו במזומן (באופן שלכאורה לא ניתן להציג ראיות להוכחת תשלום במשותף) כדי להוכיח ניהול משק בית משותף בינה למנוח. העובדה, שהצדדים לא ניהלו חשבון משותף, וכן הראיות מהן ניתן ללמוד כי המשיבה היתה רשומה לבדה בספרי העיריה, לצורך תשלומי ארנונה, מים וביוב, אך מתישבות עם העובדה, שאינה שנויה במחלוקת לפיה, המנוח היה מסובך בחובות. וכי מדוע שהמשיבה תישא לבדה בכל הוצאות הארנונה והמים אם, לפי הנטען, מעמדה היה של שותפה לדירה בלבד? טענת המשיבה, שהצדדים התנהלו במזומן, אף נתמכת בחוזה השכירות מיום 27.1.13, שבו צוין כי 'שולם תשלום מזומן לחודש פברואר 2013 ע"ס 2,700 ₪'. עוד הציגה המשיבה מסמך מטעם המל"ל מיום 29.1.2019 (בסמוך לפטירת המנוח, וטרם החלו ההליכים המשפטיים) בו אישר הבן, המערער 4, כי המנוח והמשיבה היו בני זוג מספר שנים. גם ב"כ המערערים, בטיעוניו בפני בית המשפט קמא, אישר כי 'הגב' היתה בת זוג שלו במידה מסוימת', וכן טען כי 'יכול להיות שהם קיימו מערכת זוגית'. כן הוצגו תמונות של המשיבה והמנוח, בהן נראה גם המערער 4, ואולם צוין כי נראה שמדובר בתמונות מאותו אירוע. בית המשפט קמא קבע כי המשיבה סעדה את המנוח וטיפלה בו בעקבות מחלתו, טיפלה בקבורתו מול חברה קדישא, נשאה בהוצאות הקמת המצבה, נסיבות המעידות על המחויבות כלפיו; על המצבה נרשם 'אהוב לבי ויקירנו י' ב", מבלי שהובהר כיצד נתנו המערערים ידם לכיתוב שכזה, אם, לשיטתם, המשיבה היתה בסה"כ שותפה לדירה. גם ההתכתבויות שבין משרד ב"כ המשיבה לבניו של המנוח, המערערים 1 ו-4, מעידות כי לא התייחסו למשיבה כאל 'שותפה לדירה' גרידא. בהקשר זה, אוסיף כי חלק מילדי המנוח לא היו בקשר עמו, ושניים מהם לא חלקו לו כבוד אחרון. לכן, אין להתפלא שהמשיבה לא הכירה את כל המערערים, אלא רק את המערערים 1 ו-4. בית המשפט קמא תמך יתדותיו בעובדה, שהמל"ל הכיר במשיבה ובמנוח כידועים בציבור, בצטטו את ממצאי החקירה של החוקרים מטעם המל"ל….. אכן, עדויות השכנים לא נשמעו בפניו של בית המשפט קמא, ואולם הוראת סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה… קובעת כי 'בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשית משפט צדק'. אוסיף בהקשר זה, כי מדובר בעדויות שנגבו על ידי חוקרי המל"ל, מעדים ניטראליים, שאינם נוגעים בדבר, ואין להם ענין בתוצאות ההליך. המשיבה מסרה הסברים מניחים את הדעת לאי התיצבות עדים התומכים בגרסתה… באופן שיש בו לסתור את החזקה בדבר אי זימונם של העדים. מכל מקום, משמצא בית המשפט קמא כי די בראיות שהונחו בפניו כדי לשכנעו, כי המשיבה היתה ידועתו בציבור של המנוח, אין עילה להתערבות ערכאת הערעור בקביעתו זו. בית המשפט קמא מצא, כי אף שלא עלה בידי המשיבה להציג ראיות בדבר חופשות/נסיעות/בילויים, וחרף העדויות מטעם המערערים בדבר העדר גילויי חיבה חיצוניים, הרי שאין בכך להכשיל את תביעת המשיבה, בשים לב לכך שמדובר במי שאין ביכולתם הכלכלית לממן אורח חיים כאמור, ובפרט על רקע העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, לפיה המנוח היה נתון בחובות, וכי כל אדם מבטא את אהבתו בצורה שונה. גם בקביעה זו, אין מקום להתערב. העובדה שהמשיבה הלכה לעבודתה למחרת פטירתו של המנוח, אכן מתמיהה, אך בסופו של דבר, המשיבה לא היתה נשואה למנוח, ואינה מחויבת הלכתית לשבת 'שבעה'. המשיבה הסבירה את התנהלותה בעובדה שבעבודתה לא ידעו על יחסי הזוגיות בינה למנוח, ובית המשפט קמא מצא כי 'המבקשת מצטיירת כמי שחרדה לפרטיותה ומעונינת לשמור על דיסקרטיות מערכת היחסים שלה'. כפי שנקבע בבע"מ 3497/09… 'מאחר ואין מתכונת אחת של 'חיי משפחה' ב'משק בית משותף' המצויה אצל כל הזוגות הנשואים, והדברים שונים מזוג לזוג בהתאם לגילם השכלתם, השקפת עולמם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם ויוצא באלה, על בית המשפט לבחון את מרכיב המגורים במקרה הקונקרטי המובא להכרעתו, תוך שהוא בוחן את נסיבות הענין מנקודת מבטם הסובייקטיבית של בני הזוג. היינו, יש להתחקות אחר אומד דעתם של בני הזוג לענין קביעות הקשר ומיסודו'. בית המשפט קמא נהג בעניננו כך, ואין עילה להתערבות בפסיקתו. לא נעלמו מנגד עיני המצגים שהוצגו על ידי המשיבה לעמיגור, ואולם מצגים אלו נסתרים בראיות אובייקטיביות, ונועדו לשמר את הדירה בידי המשיבה, ומקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא, כי אין בהתנהלות בעייתית זו, כדי להקים מניעות במערכת היחסים שבינה למערערים. באשר להצהרת המשיבה משנת 2005, כי אין לה חבר לחיים, בתביעתה למל"ל בגין הבטחת הכנסה, הרי שגם כאן, לטעמי אין בכך להקים מניעות במערכת היחסים בינה לבין המערערים…"

להשלמת התמונה, חבר ההרכב, השופט נ. סילמן, ציין כי "אכן, מדובר במקרה לא פשוט, גבולי. בחנתי גם ההוראות והדוגמאות בפסק דינו של כב' בית המשפט העליון ברע"א 3323/23… מהעת האחרונה (להלן 'פרשת שלמה'); סופו של יום החלטתי להצטרף לחוות דעתה של כב' השופטת אטיאס. במקרה בפנינו, תקופת המגורים המשותפת ממושכת משמעותית מהדוגמאות בפרשת שלמה; קיים חוזה שכירות משותף, ודעתי כדעת כב' השופטת אטיאס, כי ניתן להעזר גם בעדים שבפני המוסד לביטוח לאומי. החשבון בו התנהלו הצדדים – חשבון המשיבה, הוא למעשה חשבון 'משותף', לאור החובות אליהם נקלע המנוח, והכיתוב על המצבה, בידיעת המערערים, מטה את הכף. בנסיבות אלו, אני מצטרף לחוות דעתה של כב' השופטת אטיאס ולתוצאה אליה הגיעה חברתי".

{בית המשפט העליון פסק ביום 6.5.24, ב"פרשת שלמה" הנ"ל, כי המשיב לא הוכיח את היותו ידוע בציבור של אשה, שנהרגה בתאונת דרכים כחודשיים לפני נישואיהם, ולכן הוא אינו בגדר "בן זוג", במובן סעיף 78 לפקודת הנזיקין, ואינו זכאי לפיצויים כ"תלוי" מן המבטחת}

6.8.24

פסק דין מיום 9.6.24 (פורסם ב"נבו"), שניתן במסגרת תלה"מ 34293-06-22, תלה"מ 41362-07-22, עוסק, בין היתר, בתנאים להכרה בבני זוג כידועים בציבור, בתקופה שבה לפחות אחד מהם עדיין נשוי לאחר; מדובר היה אמנם בפרידה של בני זוג, ולא בפטירה של מי מהם, אך הסוגיה רלוונטית גם לסקירה לעיל:

"עיקרו של הסכסוך בין הצדדים, נעוץ בסוגית הבעלות בדירה הרשומה על שם שני הצדדים בחלקים שווים… האשה טוענת כי בני הזוג היו ידועים בציבור, והיא עותרת לביצוע פירוק שיתוף בדירה המשותפת, ולחלוקת התמורה ביניהם בחלקים שווים, וכן עותרת לחלוקת התכולה בין הצדדים, ולחלוקת הזכויות הסוציאליות שנצברו במהלך החיים המשותפים כידועים בציבור. מנגד עותר האיש למתן סעד הצהרתי, אשר לפיו כל הזכויות בדירה שייכות לו במלואן, בניגוד לרישום המשותף, לאור הפרת הסכמות בעל פה שהיו בין הצדדים… פלוני ופלונית הכירו במסגרת עבודתם המשותפת… בשנת 2009 לערך. קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים, בשאלה מתי הפך הקשר ביניהם לקשר רומנטי, וכן האם ומתי הפכו להיות בני זוג ידועים בציבור. אין חולק כי בתחילת הקשר ביניהם, פלוני עדיין היה נשוי, כאשר רעייתו היתה חולת סרטן שנים רבות, והלכה לעולמה בחודש… 2015. ביום 00.00.2017, הצדדים רכשו יחדיו את הדירה שבמוקד פסק דין זה, כאשר הסכם הרכישה נחתם על ידי שני הצדדים, שהוגדרו כרוכשים במשותף, חתמו על הסכם ללקיחת הלוואת משכנתה משותפת על שמם, ובאישור הזכויות בחברה המשכנת מצוינים שניהם כבעלים במשותף. הצדדים קיבלו את החזקה בדירה ונכנסו לגור בה בחודש… 2020… ביום 00.00.2022 פרץ ריב בין האשה לבין בתו של האיש, שהוביל ליצירת קרע בין הצדדים. ביום 00.00.2022 הגישה האשה תביעה כנגד האיש. ביום 00.00.2022 הגיש האיש תביעה נגדית כנגד האשה. הצדדים ממשיכים לגור באותה הדירה תחת קורת גג אחת עד עצם היום הזה…

…כאמור, יש לבחון תחילה את מהות הקשר שבין הצדדים, האם היו ידועים בציבור וממתי, ולאחר מכן את סוגיות הרכוש וזכויות הצדדים בהתאם.

האם הצדדים היו ידועים בציבור כבני זוג וממתי? בהעדר הגדרה אחידה ושיטתית של מונח הידועים בציבור בחוקים השונים, ולאור העובדה שהמונח ידועים בציבור הוא מעין תדמית משתנית של יחסים בין בני זוג, שמרכיביה שונים מזוג לזוג (ע"א 107/87… [נבו]…) השאלה מי נחשב ל'ידוע בציבור' היא שאלה מורכבת וסבוכה, אשר נדונה רבות בפסיקה ובספרות המשפטית. הפסיקה היא דינאמית ומתפתחת, בהתאם לשינויי העתים והתאמה לחיים המודרניים. אפנה גם לדיון המקיף בסוגיה בפסק הדין בעמ"ש (חיפה) 418-12-08… [נבו]…) שם צוין כי כיום המונח המתאים יותר הוא 'שותפות זוגית', וההגדרה היא 'בני זוג אשר החליטו, בין במפורש ובין במשתמע, להחיל על מערכת היחסים ביניהם, את מכלול דיני הנישואין והגירושין, הן הזכויות והן החובות – ללא האקט הפורמאלי של הנישואין'. מקום שלא עיגנו בני זוג את רצונם והגדרת מערכת היחסים ביניהם על ההסדרים הרכושיים שבה, בהסכם מפורש, תיבחן השאלה על ידי התחקות אחר כוונותיהם ואומד דעתם, מתוך ראיה כוללת של העובדות, ומתוך סקירת מערכת היחסים על פי המרכיבים השונים והמאפיינים המתקיימים בהם. על מנת להכיר בבת זוג כידועה בציבור, נדרש כי יוכחו שני יסודות מצטברים: קיום חיי משפחה (קיום חיי אישות כבעל ואשה) וניהול משק בית משותף (ניהול כלכלי של יחידת מגורים משותפת). תנאים אלה הם תנאים מהותיים….. מבחנים אלו הם מבחנים עובדתיים, ולכן גם השאלה אם פלונית היא ידועתו בציבור של אלמוני היא שאלה עובדתית (ראו ע"א 384/61… [נבו] (להלן: 'פרשת פסלר'); ע"א 563/65… [נבו] (להלן: 'פרשת יגר'); ע"א 3352/07… [נבו]). הבחינה האם בני זוג חיו כידועים בציבור אם לאו היא סובייקטיבית, בהתאם לאומד דעת בני הזוג הקונקרטיים העומדים בפני בית המשפט, קרי, יש לבחון כיצד ראו שני בני הזוג את מערכת היחסים שביניהם (ראו: בע"מ 3497/09… [נבו]…) והאם התכוונו והסכימו, בין במפורש ובין מכללא, ליצור יחסים משפטיים ביניהם (ראו: רע"א 3323/23… [נבו] (6.5.2024) (להלן: 'פרשת שלמה ביטוח נ' פלוני'), והמקורות שאוזכרו שם). עם השנים, פרשנות בתי המשפט לקיומם של המבחנים התגמשה, ונקבע כי אין לקבוע קריטריונים נוקשים… כך למשל, הכירו בתי המשפט בבני זוג כידועים בציבור, הגם שלא לנו יחד בכל הלילות… כמו כן, במקרים מסוימים, הכירה הפסיקה בבני זוג כידועים בציבור, על אף העובדה שאחד מהם היה נשוי לאחר (פרשת פסלר; פרשת יגר; בע"מ 3287/09…) עם זאת, יש לזכור כי ההכרה בבני זוג כידועים בציבור היא משמעותית, ויש בה כדי להשליך על זכויותיהם וחובותיהם של בני הזוג במגוון נושאים, הן במישור היחסים הפנימיים ביניהם והן במישור היחסים החיצוניים….. היות קשר רציני ולא רומן סתם, אינו הופך את הקשר למערכת יחסים של ידועים בציבור. יש לבחון מתי הגיעו יחסי הצדדים למצב, אשר בו הם מבקשים למסד את הקשר ביניהם, לרבות בבחינת תפיסתם הסובייקטיבית של בני הזוג את מערכת היחסים ביניהם כאמור. כמו כן, נקבע לאחרונה כי יש לבחון ולתת משקל למניעים השונים, אשר בעטיים החליטו בני הזוג לחיות יחד ללא נישואין, ולהתאים את רף ההוכחה הנדרש למניעים אלו, באופן שבו אם בני הזוג נמנעו מלהינשא מטעמים אידאולוגיים – אזי רף ההוכחה הנדרש יהיה גבוה יותר (ראו פרשת שלמה ביטוח נ' פלוני). הלכה פסוקה היא, כנזכר, שאין מניעה להכיר בבני זוג כידועים בציבור, גם ביחס לתקופה שבה אחד מבני הזוג, או שניהם, נשואים באופן פורמאלי לאחרים (פרשת פסלר). ברם, הלכה זו אינה עומדת בסתירה לכך, שכל עוד הצדדים נשואים לאחרים, גרים ביחד, ומקיימים עם בני זוגם החוקיים משק בית משותף וחיי משפחה לכל דבר וענין, אין הם יכולים להיות ידועים בציבור האחד של השני. הקביעה בפסיקה, כי גם אדם נשוי יכול להחשב כידוע בציבור, לא כיוונה אלא למצב, אשר בו ניתן לקבוע, כי אותו אדם נשוי ניתק עצמו ממערכת יחסיו עם בן זוגו החוקי, וקשר גורלו עם בן זוגו הידוע בציבור. בפרשת פסלר נכתב כהאי לישנא: 'משהוכח, כאמור, שהמשיבה דנן היתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח, וגרה עמו בשעת מותו, הצדק היה עם הנשיא התורן בהעתרו לבקשתה, ובתיתו פסק דין הצהרתי על כך. העובדה שמבחינת מעמדה המשפטי נשואה היא עוד לאיש אחר, או שמסיבה אחרת כלשהי לא יכלה להינשא למנוח בנישואין כדת, אינה מעלה ואינה מורידה בכגון דא: כשם שאינם מעלים ואינם מורידים הסיבות, המניעים והטעמים שגרמו לה שלא להיפרד מבעלה החוקי בגט פיטורין, ובלבד שבפועל חדלה מלחיות אתו חיי נישואין ועברה לחיות חיי נישואין עם אותו האיש, שהציבור הכיר בו את בעלה'. על כן, במקרים מסוימים, בתי המשפט היו נכונים לאפשר לאדם נשוי, החי כידוע בציבור של בן זוג אחר, להנות מזכויות המוקנות לידועים בציבור, על אף נישואיו (באופן פורמאלי) לאחר. זאת, בנסיבות בהן בני הזוג הנשואים היו פרודים במשך שנים רבות, ובאופן שמנקודת מבט 'אזרחית', ניתן היה לראות בפירוד הממושך מעין 'גירושין אזרחיים'…..

במקרה דנן, האיש היה נשוי לרעייתו במשך… שנים, גר עימה תחת קורת גג אחת, והתרשמתי משלל העדויות והראיות בענין זה, כי הוא טיפל בה וסעד אותה באופן צמוד, מאחר שהיתה חולת סרטן, הן במהלך תקופות האשפוז בבית החולים, והן במהלך שהייתה בבית……

בנסיבות אלה בהן האיש היה נשוי לרעייתו החוקית, עמה הוא חלק את מגוריו ואת חייו, לא יתכן להכיר בו כידוע בציבור של האישה, בטרם פטירתה של רעייתו. אין באמור כדי לגרוע מהעובדה, כי יתכן שהצדדים קיימו יחסי אישות וקשר רומנטי, עוד לפני פטירתה של רעייתו של האיש, ואולם אין בכך כדי להפוך אותם באותה תקופה לידועים בציבור… כך גם הוכח לפני, כי כל החברים, המכרים ובני המשפחה, הכירו את הצדדים כבני זוג, רק בשנים 2015-2016, לאחר פטירתה של רעייתו של האיש….. הצדדים הפכו מחברים ו/או 'סתם' בני זוג לידועים בציבור, החל מחודש… 2015, לאחר פטירתה של רעייתו של האיש… הם עברו לגור אחד אצל השני לסירוגין ולנו יחדיו, ניהלו משק בית משותף וחיי משפחה לכל דבר וענין……" [אסתפק בציטוט מחלקו הראשון של פסק הדין, בלבד – ד.ר.]

כאמור בפתח תוספת זאת, התייחסתי לפסק הדין הנ"ל, למרות שענינו פרידה של בני זוג, ולא פטירה של מי מהם; אך ראוי להזכיר, בהקשר זה, כי ענינו של סעיף 55 לחוק הירושה, ב"איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר…" (וכאמור בתחילת הסקירה המקורית לעיל, סעיף 55 לחוק אף אינו עוסק, למעשה, ב"ידועים בציבור", שיכולים להיות מוכרים ככאלה, אף בהיותם נשואים לאחרים…)

11.8.24

[א] פסק דין מיום 12.7.24 (פורסם ב"נבו"), במסגרת רמ"ש 56506-05-24, אמנם לא דן בנסיבות של פטירה של בן זוג (ואף ענינו ביחסי ממון) – אך מלמד על המשמעות, שיכולה להיות מיוחסת להצהרה שניתנה בעבר, כלפי צדדים שלישיים, לענין הכרה בבני זוג כידועים בציבור; יצוין, כי במקרה זה, מדובר במי שהיו ידועים בציבור – ולימים נישאו:

"בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לעניני משפחה… בגדרה נקבע כי 'לאחר שעיינתי ושקלתי טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי מועד תחילת השיתוף בין הצדדים, לצורך שמירת זכויות ואיזון משאבים הינו יום 13.05.2016, מועד ההצהרה בדבר היותם ידועים בציבור'… בהחלטה ארוכה ומפורטת דחה בית משפט קמא את עמדת המשיבה, כי מועד תחילת השיתוף הוא 01.08.2013 (ההרשמה למחיר למשתכן), וכן דחה את עמדת המערער, כי מועד תחילת השיתוף הוא 14.03.2019 (יום נישואיהם). יצוין, כי במהלך הדיונים בבית משפט קמא, הסכים המערער כי המועד הקובע הינו מוקדם יותר, והוא 01.04.2017… בבקשת רשות הערעור טען המבקש, כי בית משפט קמא שגה בהחלטתו, שכן הצדדים ניהלו מערכת יחסים חברית ולא מחייבת, מחודש היכרותם (אוגוסט 2013) ועד ליום נישואיהם, כי במהלך תקופה זו המבקש ניהל קשרים זוגיים עם נשים נוספות, כי המשיבה לא הצליחה להוכיח שהצדדים היו ידועים בציבור, לא הצליחה להוכיח כוונה להחיל על מערכת היחסים ביניהם את מכלול הזכויות והחובות הכלכליות הנובעות מדיני הנישואין, כי בית משפט קמא לא פירט מהי אותה 'הודעה והזמנה' אליהן התכוון בקביעתו כי אלה ביססו כוונה מוצהרת לראות בהם כבעל ואשה, כי בית משפט קמא שגה כאשר קבע ללא כל בדל ראייתי, כי היות והיה מעונין בטיפולים, הרי שיש לראות בכך כמי שמנהל מערכת יחסים זוגית של 'בעל ואשה', כי לא הבין המשמעות המשפטית של חתימתו על התצהיר עבור השתתפותם בפרוייקט 'מחיר למשתכן', כי עוה"ד שאימתה התצהיר, לא ייצגה אותו ולא הסבירה לו טרם חתימה משמעות חתימתו, כי לא רצה ולא התכוון להגדיר עצמו אז כידוע בציבור של המשיבה, כי ביום בו חתם על התצהיר, המשיבה לא התגוררה עמו יחדיו, הם לא ניהלו משק בית משותף, לא היה להם חשבון בנק משותף, ולא היתה לו כל כוונה לשתף את המשיבה בזכויותיו ורכושו, כמו כן כי בית משפט קמא שגה, בהתעלמו מכך, שהודיע על ביטול הזכות לרכוש הדירה. עוד טען המבקש, כי אין בעובדה שעברו בדיקות גנטיות, כדי להפוך אותם לידועים בציבור, כי לא יזם את תהליך הגיור שעברה המשיבה, כי לא ביקש ממנה לעבור תהליך זה, וכי אין בהחלטתה זו, אשר הינה אישית, כדי להפוך אותם לידועים בציבור. עוד טען המבקש כי בית משפט קמא התעלם מקביעותיו, שהמשיבה לא הוכיחה שהצדדים היו ידועים בציבור, כי הקטין נולד ביום 22.08.2019 ולא טרם הנישואין (14.03.2019), כי לא יכולה להיות מחלוקת שהקטין נולד 5 חודשים לאחר נישואי הצדדים, כי בית משפט קמא לא נימק קביעותיו כדין, התעלם מן הפסיקה שהגיש…"

לאחר סקירת טענות הצדדים, נפסק, בין היתר: "…מוסד ה'ידועים בציבור' במשפט הישראלי, נועד להעניק לבני זוג החיים חיי משפחה דמויי נישואין, את מירב הזכויות והחובות הנובעות מחיי הנישואין, הן בינם לבין עצמם, הן כלפי צדדים שלישיים (עיינו רע"א 5096/21… והאסמכתאות המצוינות שם, להלן 'רע"א 5096/21'). בפסיקה נקבע כי בני זוג יוכרו כידועים בציבור, במובן המשפטי של המונח, אם הם 'התכוונו לקיים מערכת יחסים בעלת השלכות משפטיות שונות, ובתוך כך התכוונו להחיל על מערכת היחסים שביניהם את מכלול הזכויות והחובות הכלכליות הנובעות מדיני הנישואין' (עיינו רע"א 5096/21 [נבו]). שורש המבחן לבחינה הנדרשת הינו בתפיסה החוזית המאפיינת את דיני ה'ידועים בציבור', המצדיקה את החלת הזכויות והחובות המשפטיות השונות על הקשר הזוגי, אם התקיימה ביניהם התחייבות רצונית, המלווה בכוונה ליצור יחסים משפטיים, בין אם עוגנה בהסכם מפורש, ובין בהסכם מכללא, אשר יילמד מנסיבות הענין. 'תפיסה זו, אף עולה בקנה אחד עם הגישה בפסיקה, שלפיה כינוי בני זוג במונח 'ידועים בציבור', אינו מקנה להם מעמד של 'מעין-נשואים', ואינו משנה את הסטטוס המשפטי שלהם; אלא ענינו בהסכם חוזי בין הצדדים, אשר מהווה את המקור לזכויות והחובות המשפטיות השונות, שיחולו על הקשר ביניהם' (עיינו רע"א 3323/23… והאסמכתאות המצוינות שם, להלן 'רע"א 3323/23'). בית משפט קמא התרשם באופן ישיר מהראיות שצירפו הצדדים ומעדותם, וקבע כי המועד בו חתם המערער על תצהיר עבור צד שלישי (מדינת ישראל, משרד הבינוי והשיכון, מינהל לסיוע בדיור), הנושא כותרת 'הצהרה של זוג בדבר היותם ידועים בציבור לצורך בקשה לסיוע בדיור', הוא המועד הקובע, היינו 13.5.2016. על פי תצהיר זה, הצהיר המערער כי הוא והמשיבה 'מנהלים משק בית משותף מאז 1 אוגוסט 2013 ומוכרים כ'ידועים בציבור", וכן: 'מצהירים בזאת כי אנו מתגוררים יחד בכתובת…'; טענת המערער, כי בית משפט קמא שגה משהתעלם מכך שהודיע על ביטול הזכות לרכוש הדירה, אשר בגינה חתם על התצהיר, אינה מעלה ואינה מורידה. אין בויתור כדי להמעיט מתוכן התצהיר וממשמעותו.

לא מצאתי כי נפלה כל שגגה בהחלטת בית משפט קמא. כאמור, המערער חתם על תצהיר עבור צד שלישי… הנושא כותרת 'הצהרה של זוג בדבר היותם ידועים בציבור לצורך בקשה לסיוע בדיור', התצהיר אומת כדין על ידי עורכת דין, שאישרה כי החתימה נעשתה 'לאחר שהבהרתי להם את תוכן הכתוב'. המערער בחר שלא לזמן את עורכת הדין שאימתה החתימה, ובכך לא ביסס טענתו, כי לא ידע, לחלופין לא הבין, על מה הוא חותם, ומה משמעות הדבר 'ידועים בציבור'. אני רואה קושי בעמדת המערער, כי ראה בחתימתו כמעין הצהרה, על היותו והיות המשיבה 'חברים' בלבד, 'ידידים ותו לא'… סבורתני כי כלל הנסיבות היטו הכף לכך שהמערער ידע, לחלופין הבין, משמעות הצהרתו… 'במרוצת השנים עמד בית משפט זה על כך שאדם החותם על מסמך, מוחזק כי הוא קרא את המסמך בטרם החתימה, הבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו… ועל המבקש לסתור חזקה זו, להוכיח את גרסתו בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה'… (עיינו ע"א 1691/11…) וכן 'בית משפט זה חזר ושנה במספר הזדמנויות כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך, שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו, ועל כן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו' (עיינו ע"א 1319/06…)… החלטת בית משפט קמא היא החלטה המתיישבת עם הראיות שהוצגו בפניו. בין שלל המסמכים שהגישה המשיבה, עמדו שתי ראיות עיקריות: אותו תצהיר 'ידועים בציבור'… וכן טופס הבדיקה למחלות גנטיות (נשא תאריך מיום 30.04.2017), המעיד כי הצדדים התכוונו ופעלו אל עבר הרחבת התא המשפחתי. בין שני מסמכים אלה, בית משפט קמא ביכר את מועד החתימה על תצהיר 'ידועים בציבור'. אני בדעה כי בכך לא שגה בית משפט קמא, ולבטח לא ביחס לעמדת המערער, כי היום הקובע אמור היה להיקבע ליום נישואי הצדדים. בית משפט קמא הדגיש… כי 'די בחתימתו ופנייתו של הנתבע משנת 2016 על מנת לקבל הנחות / הטבות / הקלות כלשהן, אשר על בסיס הצהרותיו הוא קיבל את הזכויות… בכדי לדחות את טענתו המאוחרת לפיה, מועד תחילת השיתוף הוא מועד נישואי הצדדים'. קביעתו זו, כאמור, מקובלת עלי….."

[ב] פסק דין מיום 1.6.24 (פורסם ב"נבו"), במסגרת ת"ע 67600-06-20, מדגים את האבחנה בין בני זוג ידועים בציבור, לבין בני זוג המקיימים "מערכת יחסים זוגית חברית":

"…המנוח נפטר כשהוא גרוש, ולא הותיר אחריו צוואה. המבקש הוא בנו היחיד של המנוח… המתנגדת ניהלה מערכת יחסים זוגית עם המנוח… המבקש עותר לצו ירושה, לפיו הינו היורש היחיד של מלוא עזבון המנוח. המתנגדת טוענת, כי היא והמנוח היו בגדר ידועים בציבור, ועל כן היא זכאית לרשת מחצית מהעזבון…"

לאחר סקירת טענות הצדדים, נפסק, בין היתר: "סעיף 55 לחוק הירושה… קובע הסדר יחודי ביחס לזכויות הירושה של בני זוג, אשר לא היו נשואים זה לזו… על פי לשון סעיף 55 לחוק, נדרשים ארבעה תנאים מצטברים לצורך הכרה בבן זוג של אדם שנפטר כידוע בציבור: חיי משפחה; משק בית משותף; הצדדים אינם נשואים זה לזה, או לאחר; העדר צוואה. בהתאם לפסיקה, המועד בו יש לבחון את התקיימות התנאים המצטברים, הינו ערב פטירתו של המנוח, ואין די בקשר שהיה בעבר… בהתאם לפסיקה, התנאים של חיי משפחה ומשק בית משותף ייבחנו על פי קריטריונים סובייקטיביים… יש לשאול, האם המנוח ראה באותה אשה את יורשתו לאחר מותו… על הטוען להיותו ידוע בציבור, להוכיח קשר עמוק של שיתוף גורל והקרבה הדדית, הנותנים מקום לחשוב, שאילו בן הזוג שהלך לעולמו היה נשאל, היה מסכים ברצון לצוות לבן הזוג שנשאר בחיים, את אותו חלק מרכושו, לו היה זכאי ככל שהיו נשואים על פי חוק… נטל השכנוע… מונח על הטוען להיותו ידוע בציבור של המנוח… מאחר ומדובר בהליך המנוהל בעת שבן הזוג הנטען כבר אינו בין החיים, הנטל… הינו נטל ראייתי מוגבר, כמתחייב מתביעה המוגשת כנגד עזבון… נוסף על הנטל הראייתי המוגבר, נקבע בפסיקה, כי נוכח המשמעויות רחבות ההיקף, אשר טומנת בחובה ההכרה בבני זוג כידועים בציבור, על בית המשפט לנהוג במשנה זהירות במתן הכרה זו……

ומן הכלל אל הפרט. המנוח לא הותיר אחריו צוואה, ואין מחלוקת כי המתנגדת והמנוח לא היו נשואים בעת הפטירה – זה לזו או לכל אחד אחר. משכך, המחלוקת נעוצה בשאלת קיום התנאים של ניהול 'חיי משפחה' ו'משק בית משותף', כאשר המועד בו יש לבחון את התקיימות התנאים הוא נכון לערב פטירת המנוח בשנת 2020, או במועד סמוך לכך. אין חולק כי המתנגדת והמנוח התגוררו בדירות נפרדות באותה העיר. יחד עם זאת, המתנגדת טוענת כי הדבר נבע מסיבות 'אובייקטיביות וסובייקטיביות': בתה הגרושה של המתנגדת התגוררה עמה בדירתה, והדבר הפריע לפרטיותו של המנוח, אשר אהב להסתובב בבית בתחתונים, ומנגד דירתו של המנוח היתה קטנה ולא נוחה, והמנוח סירב בתוקף לעבור לדירה מרווחת יותר, פן יחשבו שיש לו כסף והוא יאבד את הזכאות לקצבה כניצול שואה. בית המשפט הכיר זה מכבר באפשרות לראות בני זוג כידועים בציבור, אף אם התגוררו בדירות נפרדות (ע"א 79/83…) אולם זאת בנסיבות בהן קיימות ראיות כבדות משקל לכך, שחרף המגורים בדירות נפרדות, הצדדים קיימו חיי משפחה ומשק בית משותף. במקרה שלפני, המתנגדת והמנוח החזיקו בחשבונות בנק נפרדים, ניהלו את כספם בנפרד, ולא הצהירו על עצמם כידועים בציבור בביטוח הלאומי, או בכל מקום אחר. כמו כן, מהראיות שהובאו בפני, לא עולה כל אינדיקציה המצביעה על כך, שהמתנגדת לקחה חלק בתשלום הוצאות המחיה בדירתו של המנוח, ועל פי התשתית הראייתית אשר הוצגה בפני, נראה כי המנוח נשא בעלויות אלה לבדו, ללא השתתפות מהמתנגדת… המתנגדת אמנם טענה בחקירתה, כי היא נהגה לשלם עבור המנוח, והמנוח נהג לשלם עבורה, אולם מהאופן בו נאמרו הדברים, לא נראה כי מדובר בתשלומים שבוצעו באופן שוטף על ידי שני הצדדים, כחלק מניהול משק בית משותף, אלא במחוות שנהגו לבצע מדי פעם, מה גם שהמתנגדת לא ציינה את המועדים בהם בוצעו התשלומים הנטענים… המתנגדת צירפה רישומים מתוך יומן בו תיעד המנוח באופן שוטף את מפגשיו עם המתנגדת, לרבות יציאה משותפת לבילויים ומפגשים מיניים; קבלות בגין נסיעות לנופשים משותפים; כרטיס ברכה אשר שלחה למנוח לחג הפסח. יחד עם זאת, כל המסמכים אשר הציגה המתנגדת, מתוארכים לכל המאוחר לשנת 2015, ועל כן לא ניתן ללמוד מהם דבר אודות מערכת היחסים, נכון לעת הרלוונטית. המתנגדת טענה כי היא והמנוח יצאו יחד לשיט בחו"ל, אולם עיון בדרכונו של המנוח, כפי שצורף על ידי המבקש, מלמד כי החותמת האחרונה בדרכונו של המנוח, היא מבקורת גבולות חיפה משנת 2013, ואין אינדיקציה לכך שהמנוח היה בחו"ל לאחר אותו מועד ועד יום מותו… לעומת זאת, מנתוני רשות האוכלוסין, עולה כי המתנגדת עצמה יצאה לחו"ל עשר פעמים בין מאי 2016 לינואר 2020 בלבד, ומריבוי הנסיעות שביצעה המתנגדת ללא המנוח, ניתן דווקא להסיק, כי הנסיעה המשותפת בשנת 2013 הינה החריג לכלל, לפיו המנוח והמתנגדת נהגו לנפוש בנפרד… המתנגדת צירפה תמונות משותפות שלה עם המנוח, אולם על גבי התמונות לא מוטבע תאריך צילום, והמתנגדת נמנעה מלהבהיר בתצהירה מתי התמונות צולמו… המתנגדת צירפה תצהירים של בני משפחתה וחברים, אולם לא היה בהם בכדי לשפוך אור על המועדים בהם היו המנוח והמתנגדת במערכת יחסים, ולא היה בעדותיהם דבר המרמז על קיומם של חיי משפחה או משק בית משותף, להבדיל ממערכת יחסים זוגית חברית, שאיננה בגדר ידועים בציבור… כן צירפה המתנגדת ת.ע.ר. [תצהיר עדות ראשית – ד.ר.] של מי שהיתה שכנתו של המנוח… [ש]הצהירה כי המתנגדת והמנוח התנהגו כמו בעל ואשה, ולא כמו חברים סתם, ובין היתר, הצהירה כי ראתה כביסה תלויה על חבלים בדירתו של המנוח בצורה מאוד מסודרת 'כמו של אשה קפדנית'… יחד עם זאת, המתנגדת עצמה הצהירה בתצהיר ההתנגדות שהוגש לרשם לעניני ירושה, כי למנוח לא היתה מכונת כביסה בדירתו, ולכן נהגה לכבס את בגדיו בדירתה… מה שסותר את הרושם של השכנה, כאילו המתנגדת היא זו שכיבסה ותלתה את הבגדים בדירתו של המנוח, ובהחלט יתכן כי השכנה הגיעה למסקנות שגויות נוספות לגבי טיב מערכת היחסים בין המנוח והמתנגדת. מנגד, המבקש הציג פירוט חיובים של המנוח, בו מופיע חיוב מיום 18.8.19 ע"ס… לטובת משרד נסיעות… המבקש הצהיר כי מבירור שערך, מדובר בנופש לראש השנה… אליו יצא המנוח עם אשה בשם… המבקש טוען כי יצר קשר עם הגב'… אשר אישרה בפניו כי ניהלה מערכת יחסים ממושכת עם המנוח… הטענה כי המנוח ניהל מערכת יחסים זוגית עם הגב'… במועד הסמוך לפטירתו נתמכת בראיות נוספות….. אף שאין בידי בית המשפט את עדותה של הגב'… אני סבורה כי די בעדות של ילדיה… בצירוף יתר הראיות שהוצגו בפני, בכדי להגיע למסקנה המסתברת, כי בשלהי חייו, ולכל הפחות במהלך שנת 2019, ניהל המנוח מערכת יחסים זוגית עם הגב'… באופן השולל את טענת המתנגדת, כי היתה הידועה בציבור של המנוח עד לפטירתו בשנת 2020. המבקש טוען, כי לאחר פטירת המנוח, התקשרו אליו מבית החולים, והודיעו לו שהמתנגדת מוכנה לטפל בהליך הקבורה של אביו. המשיב טוען כי ביקש לשוחח עם המתנגדת, אשר אישרה בפניו כי היא איננה בת הזוג של המנוח, אלא חברה בלבד, והציעה לטפל בסידורי הקבורה. לאחר שהמתנגדת הכחישה את קיומה של השיחה עם המבקש, וטענה כי לא התקיימה מעולם, הודיע המבקש כי איתר הקלטה של השיחה… אף שמדובר בראיה שהוגשה באיחור, בית המשפט אישר את קבלתה לתיק….. המתנגדת ציינה בפני המבקש באופן מפורש, כי במהלך השנתיים שקדמו לשיחה, לא היתה בת הזוג של המנוח, והשניים היו חברים טובים בלבד….. השיחה של המתנגדת עם המבקש מהווה הודאת בעל דין…… הסבריה של המתנגדת אינם עושים שכל….. זאת ועוד: המבקש הציג מסמך כתוב בכתב ידו של המנוח, מיום 15.1.20, ממנו עולה כי המנוח חשש שהוא עומד למות, וככל שיקרה לו משהו, הוא מבקש לקרוא למתנגדת, שהיא האדם הכי קרוב אליו, אולם היא 'לא חייבת'….. למקרא המסמך, ברור כי אף שהמנוח חש שהמתנגדת היא האדם הקרוב אליו ביותר, הוא איננו רואה בה את בת הזוג שלו, ואף לא סבר כי יש לה זכות לרשת חלק מרכושו, לכן הרהר ברעיון להוריש לה את הרכב שלו, וסכום כסף עבור הוצאות הטיפול בו. מבלי לגרוע מהאמור, טענת המתנגדת לפיה נסעה ללא המנוח לטיול ארוך של חודש וחצי בסוף נובמבר 2019, כחודשיים בלבד טרם פטירת המנוח, ובשלב בו המנוח כבר חשש כי הוא עומד למות, תומכת במסקנה כי המתנגדת לא היתה בת הזוג של המנוח באותה עת, שכן אחרת, קשה להבין כיצד השאירה את המנוח לבדו לפרק זמן כל כך משמעותי במצב שכזה. בנוסף, מעיון בחומר שלפני, עולה כי המתנגדת הציגה את עצמה בפני נציגת בית החולים, כידידה של המנוח בלבד, ולא כבת הזוג שלו… מכל האמור לעיל, עולה כי לא עלה בידי המתנגדת להוכיח כי היא והמנוח ניהלו חיי משפחה ומשק בית משותף, למצער במועד הסמוך לפטירתו. נראה כי אף שהמנוח חש קרוב למתנגדת, הוא לא ראה בה את בת הזוג שלו, במידה המשקפת אומד דעת של הורשה, וממכלול הראיות והעדויות, התרשמתי שהצדדים ניהלו מערכת יחסים זוגית-חברית, ללא כוונה ליצור מחויבות משפטית, הדומה לקשר נישואין. התוצאה היא כי המתנגדת לא הרימה את הנטל הכבד…"

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.