זכויות ירושה על פי דין – של "ידועים בציבור"

{לגירסה מקוצרת של סקירה זאת, ראו בקישור זה}

הכותרת של סקירה זאת מעט מטעה, וכפי שיובהר בהמשך… אך תחילה, שתי הערות: ראשית, סקירה זו תעסוק בזכויות ירושה על פי דין. בסעיף 10 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") מצוינים קרובי המוריש אשר עשויים להיות יורשים על פי דין ("יורשים על פי דין הם: (1) מי שהיה במות המוריש בן-זוגו; (2) ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם, הורי הוריו וצאצאיהם…"); זהות היורשים בפועל, סדר ההורשה והיקף הירושה, נקבעים לפי סעיפים 11-16 לחוק (וכלשון סעיף 10 סיפא לחוק: "…זכויות הירושה שלהם יהיו לפי האמור בפרק זה"). אשר לירושה על פי צוואה, בכפוף לסייגים מסוימים, רשאי כל אדם לקבוע בעצמו, מי יהיו יורשיו, במה הם "יזכו", ואפילו באילו "תנאים" (ראו דוגמא). הזוכים אינם חייבים להיות בני משפחה קרובים, ואף לא בני משפחה כלל (ואין אפילו הכרח שהזוכים יהיו "בשר ודם" – וכלשון החוק, גם "תאגיד כשר לרשת"). בניגוד לארצות מסוימות, אין לפי הדין הישראלי "שריון" כלשהו, לטובת קרובי משפחה מסוימים. ממילא, סקירה זו אינה רלוונטית מקום בו מדובר בירושה על פי צוואה. שנית, מבלי לדון בפירוט בהוראות סעיפים 11 ואילך לחוק (שיידונו בסקירה עתידית), יצוינו בתמצית מספר נקודות בנוגע לזכות הירושה של בן זוג (הכוונה כמובן גם ל"בת זוג"): (i) מדובר בבני זוג נשואים; (ii) חלקו של בן הזוג בעזבון המוריש, תלוי בין היתר בתשובה לשאלה, האם המוריש הותיר ילדים, הורים, הורי הורים (או צאצאים של אלה)? (iii) רק כשמדובר בירושה של בן זוג, ישנה בחוק התיחסות לזכות הירושה של נכסים ספציפיים (מיטלטלין ומכונית נוסעים ששייכים למשק בית משותף; דירת מגורים); (iv) מדובר על "מי שהיה במות המוריש בן-זוגו" (כלומר, בן הזוג האחרון – אם בכלל – אפילו היו בני זוג קודמים); (v) בן הזוג איננו בהכרח ההורה הנוסף של ילדי המוריש (כולם או חלקם)…

סעיף 55 לחוק (שכותרתו: "מעין צוואה") קובע: "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש". לא בכדי, נעשה בסעיף 55 לחוק שימוש בביטוי "איש ואשה", ולא בביטוי "בני זוג" (בהמשך נדון בשאלה, האם מדובר בהכרח ב"איש ואשה").

כפי שצוין בפתח הדברים, הכותרת של הסקירה מעט מטעה – ועתה יובהר מדוע… נהוג להתייחס לסעיף 55 לחוק כאל סעיף שדן ב"ידועים בציבור" (וזהו גם הביטוי המופיע כמעט בכל פסקי הדין שדנו בסעיף 55), אך הדבר אינו לגמרי מדויק, וכפי שניתן ללמוד מפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 621/69 (שניתן לפני למעלה מ-50 שנים). במקרה שנדון בפסק הדין, התנגדה המשיבה לבקשת המערער, בנו של המנוח, להכריז עליו כעל יורש יחיד, בטענה שהיא זכאית לחלק בירושה בהתאם לסעיף 55 לחוק, מכיוון שממאי 1967 ועד פטירת המנוח באפריל 1968, היא התגוררה עמו וקיימה עמו חיי משפחה במשק בית משותף, ולמרות שלא היו נשואים, הם חיו כבעל ואשה לכל דבר והיו ידועים בחוג מכריהם כבני זוג. בבית המשפט המחוזי התקבלו טענותיה והתנגדותה של המשיבה, תוך שצוין, בין היתר, בנוגע לסעיף 55 לחוק: "יש כאן שני יסודות: חיי אישות כבעל ואשה וניהול משק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה… היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים…" – פרשנות שהיתה מקובלת גם על בית המשפט העליון (למרות שערעורו של הבן התקבל, מטעמים אחרים), אך נכתב גם כך: "אחת השאלות הניצבות מיד היא: האם יש הבדל ממשי, מבחינת המהות והתוכן, בין המושג המקובל של הידועה או הידוע בציבור לבין המונחים שהמחוקק בחר להשתמש בהם בסעיף 55. חושבני שלא. נראה לי, כי הדיבור 'איש ואשה (לא נשואים) החיים חיי משפחה במשק בית משותף' אינו אלא הפשטה בלשון עדינה של אותו מצב עצמו הקרוי בפי העם הידוע או הידועה בציבור, כפי שפורש על ידי בית משפט זה בכמה מפסקי דיניו, בשני הבדלים – אחד מפורש ואחד משתמע. ההבדל האחד, שפורש בסעיף 55, בא לשלול את התוצאה הבאה מפסק דינו של בית משפט זה כי היחס של הידועים בציבור כבני זוג יכול לשרור בין איש לאשה גם ששניהם או אחד מהם נשואים באותו זמן. ההבדל השני, המשתמע מלשון הסעיף, הוא הופעתם והתנהגותם כלפי העולם החיצוני וכיצד הם נראים בעיניו. לפי לשון הסעיף, אין צורך בחיי משפחה אשר ירשימו או ישכנעו את חוג המכרים והידידים שהם חיים כבעל ואשה, ובלבד שלמעשה הם מתנהגים בינם לבין עצמם כבעל ואשה לכל דבר ונותנים מהונם או מאונם לקיום משק בית משותף. השאלה כיצד להוכיח זאת היא שאלה אחרת". כך אף הדגיש הנשיא (דאז) מ. שמגר, בדעת הרוב בבג"ץ 673/89: "כאן המקום להדגיש, למען הדיוק, כי סעיף 55 איננו נוקט לשון 'ידועה בציבור', ואפשר גם להצביע על הבחנה בין מי שחלה עליו ההוראה שבסעיף 55 לבין ידוע או ידועה בציבור לצורכי חוקים אחרים: לצורך סעיף 55 אין חשיבות לכך אם בני הזוג היו 'ידועים בציבור' כמי שחיים בצוותא; הקובע לענין זה הוא קיום חיי משפחה במשק בית משותף, היינו היחס העובדתי והנפשי של בני הזוג ביניהם לבין עצמם הוא המכריע, ולא אמונותיהם ודעותיהם של בני הסביבה. מאידך גיסא, אין הזכות לפי סעיף 55 מתגבשת, אלא אם בן הזוג לא היה נשוי לאחר; תנאי כאמור אינו נדרש בדרך כלל לגבי 'ידועה בציבור', לפי החוקים שיצרו מושג זה…" במלים אחרות: מבלי לדון בפירוט בתנאים הנדרשים לצורך הכרה ב"ידועים בציבור" (ענין החורג מגדרה של סקירה זו, על אף שיזכה להתיחסות מסוימת בהמשך הדברים), אין זהות מוחלטת בין "האיש והאשה" בהם עוסק סעיף 55 לחוק, לבין "ידועים בציבור". עם זאת, בדרך כלל לא תהיה לאבחנה הנ"ל משמעות עובדתית (ולפי פסק הדין בע"א 621/69 הנ"ל – לא יהיה "הבדל ממשי" גם מבחינה משפטית), ולכן אלך בדרכה של הפסיקה, ואתייחס ל"איש ואשה" הנזכרים בסעיף 55 לחוק, כאל "ידועים בציבור"…

סעיף 55 לחוק משווה, למעשה, את זכויות הירושה על פי דין של ידועים בציבור, לזכויות הירושה על פי דין של בני זוג נשואים: בהעדר צוואה (או כאשר הצוואה אינה מתייחסת לכל עזבונו של המוריש), "רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה" – כלומר, הנשאר בחיים יירש את המוריש "כאילו המוריש ציווה לו" בצוואתו את מה שהיה יורש אילו היה נשוי למוריש; אלא אם ישנה "הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש" – ואף בהקשר זה, אין כל הבדל בין ידועים בציבור לבין בני זוג נשואים.

יש להניח, כי מרבית הציבור מודע לעובדה, כי בני זוג נשואים נהנים מזכות ירושה בהעדר צוואה; אך ספק עד כמה הציבור ער לכך, שהדברים נכונים גם כשמדובר בידועים בציבור. כפי שמומלץ לידועים בציבור להסדיר את יחסיהם ה"כלכליים" במסגרת הסכם "חיים משותפים" (או הסכם אחר ממין זה – הביטוי "הסכם ממון" תקף לגבי בני זוג נשואים) – נושא שיידון בסקירה עתידית – כך עליהם להביא בחשבון, כי בהעדר קביעה אחרת בצוואה, יהיה זכאי בן הזוג הידוע בציבור שיוותר בחיים, לזכות ירושה זהה לזו של בן זוג נשוי {הענין אמנם חורג מגדרה של סקירה זאת, אך יצוין במאמר מוסגר, כי בין אם מדובר בבני זוג נשואים ובין אם מדובר בידועים בציבור, אין בהסכם ממון/חיים משותפים "לייתר" עריכת צוואה – וגם ההיפך הוא הנכון}

הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר ב"זוגיות פרק ב", אפילו (ובמיוחד) ללא נישואין; בני הזוג עשויים (או עלולים – תלוי בזוית הראיה) להחשב כידועים בציבור, בלי לדעת כי אחת המשמעויות שנובעות מכך, הינה זכות ירושה של הנותר בחיים. בני זוג שכאלה אף עלולים להסתפק בהסכם שיחיל עליהם משטר של "הפרדה רכושית מוחלטת" – ואולי אף יכלול הוראות שאמורות לחול בפטירת מי מהם – מתוך מחשבה מוטעית, כי אין צורך גם בצוואה; אך בפועל, יתכן כי בן הזוג שנותר בחיים יזכה במחצית מן העזבון מכח סעיף 55 לחוק {ישנם מספר פסקי דין סותרים בהקשר זה, אך הענין חורג, כאמור, מגדרה של סקירה זאת}

בסקירה שדנה בהתנגדות לצווי ירושה וקיום צוואה, צוין כי "מטבע הדברים, התנגדויות לבקשות למתן צו ירושה, אינן שכיחות, ועילותיהן מצומצמות…"; דוגמא לעילת התנגדות אפשרית לצו ירושה, הינה העלאת טענה מצד המתנגד, כי התבקש צו ירושה תוך התעלמות ממעמדו כידוע בציבור של המוריש (וזו היתה למעשה תמציתו של פסק הדין בע"א 621/69 שצוטט לעיל…)

בניגוד לבני זוג נשואים, ש"מעמדם" בדרך כלל אינו "שנוי במחלוקת", מוטל על הטוען כי הינו "ידוע בציבור" נטל הראיה (למשל, בע"א 714/88 – שיוזכר גם בהמשך – נפסק כי "נטל ההוכחה בדבר קיום יחסים הדומים לקשר נישואים עם בן הזוג… רובץ כאן על הטוען למעמד של 'הידוע בציבור', על פי הכלל של 'המוציא מחברו עליו הראיה'…") ולעתים הנטל כלל אינו פשוט (וכאמור בע"א 621/69 הנ"ל – "השאלה כיצד להוכיח זאת היא שאלה אחרת"…) במיוחד נכונים הדברים, מקום בו יורשים אחרים חולקים על טענתו של מי שטוען להיותו "ידוע בציבור" של נפטר – שלא במפתיע, מחלוקת כזאת שכיחה כאשר המוריש הותיר (בדומה למקרה שנדון בע"א 621/69 הנ"ל) צאצאים ממערכת יחסים קודמת – אשר מבחינתם, הכרה בקיום "ידוע/ה בציבור", משמעה אובדן של מחצית מן העזבון!

בבע"מ 76/12 נדונה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה: אמם של חלק מהמבקשים נפטרה בהיותה גרושה, וקיימה במשך כ-9 שנים קשר זוגי עם המשיב. המנוחה לא השאירה צוואה בכתב, ולטענת המבקשים, היא ערכה לפני מותה צוואה בעל-פה בהיותה "שכיב מרע", במסגרתה היא הורישה להם את כל רכושה, פרט למכוניתה, אותה ציוותה למשיב. המשיב עתר מנגד למתן צו ירושה, בהסתמך על סעיף 55 לחוק, בטענה שהיה הידוע בציבור של המנוחה עד למותה. בית המשפט לעניני משפחה פסק כי המנוחה לא גמרה בדעתה לצוות בעל-פה (תוך שהטיל ספק באמינות גרסתם של המבקשים ובעצם קיומה של צוואה בעל-פה); אשר למשיב, נפסק כי הוא היה בן זוגה של המנוחה עד למותה, בין היתר, משום שהם חלקו דירה משותפת בה התגוררו יחדיו בכל חופשותיו התכופות של המשיב בארץ (וכי המנוחה בילתה עמו לעיתים מזומנות בחו"ל), משום שהמוסד לביטוח לאומי אישר את בקשת המנוחה להכיר בה כידועה בציבור של המשיב, לאור מסיבת יום ההולדת המפוארת שארגנה המנוחה למשיב 4 חודשים לפני מותה, ומשום שכאשר נודע למשיב על מחלתה של המנוחה, הוא חזר לארץ וסעד אותה במסירות (וכאשר התקבלה המנוחה לאשפוזה האחרון בבית החולים, נרשמו פרטי המשיב כ"בן זוגה-בעלה" של המנוחה, מבלי שהיה נוכח שם). לפיכך התקבלה בקשת המשיב למתן צו ירושה המכיר בזכותו לרשת את המנוחה כבן זוגה. בית המשפט המחוזי סמך את ידיו על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה. בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור, לא רק לאור ההלכה הפסוקה, לפיה אם לא מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מענינם של בעלי הדין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אלא גם לגופו של ענין (מטעמיהן של הערכאות הקודמות).

במרוצת השנים חלו שינויים מסוימים בתנאים הנדרשים על פי הפסיקה להכרה ב"ידועים בציבור" – ואלו מוחלים גם ביחס לסעיף 55 לחוק. בבע"מ 3497/09, למשל, נדונה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה: המנוח נפטר מבלי שהותיר צוואה. בשמונה שנות חייו האחרונות, קיימו המנוח והמשיבה קשר זוגי אשר מהותו, טיבו ומאפיניו היו במרכז המחלוקת בבית המשפט לעניני משפחה. השאלה בה הכריע בית המשפט היתה האם הקשר בין המשיבה למנוח מילא את התנאים שבחוק בדבר חיי משפחה במשק בית משותף, כאשר בדרך כלל לן כל אחד מהם בדירתו (והדירות היו סמוכות האחת לשניה): "לאחר עיון במסכת ראיות רחבת היקף קבע בית המשפט לעניני משפחה כי היחסים בין המשיבה למנוח מילאו אחר התנאים הנדרשים בחוק, והכיר במשיבה כבת זוג של המנוח, היורשת על פי דין מחצית מעיזבונו. נקבע כי בשעת מותו של המנוח אף אחד מהשניים לא היה נשוי לאדם אחר. בית המשפט השתכנע כי בין המנוח והמשיבה שררה חברות, אינטימיות, דאגה, הערכה, מחויבות, חיבה ואהבה, וכי למרות שהחזיקו בדירות נפרדות ניהלו משק בית משותף. בית המשפט קבע כי המשיבה רכשה את דירתה בסמוך לדירת המנוח על דעת המנוח, בעידודו ובסיועו, וכי בני הזוג לא עברו לגור יחד, בין היתר, נוכח תחושת החובה והאחריות של המנוח כלפי בניו שאינם נשואים ואשר לנים לעיתים בדירתו, ומשסבר כי לא יחושו בנוח בדירה שבה יתגורר עם בת זוג. המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי… בית המשפט [המחוזי] הוסיף כי הוא מסכים לקביעת בית המשפט לעניני משפחה כי חרף הלינה בנפרד זו מזה כענין שבשגרה, עדיין התקיים בין בני הזוג יסוד משק הבית המשותף… מאחר והוכחו חיי משפחה וגם ניהול משק בית משותף, לא היה מקום, לדעת בית המשפט המחוזי, לתת משקל מכריע ללינה בנפרד. בית המשפט ציין עוד כי העובדה שבני הזוג נהגו בהפרדה רכושית אין בה כדי לאיין את היסודות שבסעיף 55 לחוק. לפיכך דחה את הערעור". בקשת רשות הערעור נדחתה, בין היתר משום ש"השאלה מהו טיב היחסים וסוג השותפות שבין בני הזוג היא ביסודה שאלה של עובדה הנתונה בידי השופט היושב לדין בערכאה הראשונה… זאת ועוד, נוכח ההכרה בעובדה שלא ניתן לגבש מתכונת אחת וקריטריונים מדויקים למונח 'חיי משפחה' ולמונח 'ניהול משק בית משותף' נקבע בעבר כי שאלת קיומם של תנאים אלה ראוי שתיבחן על פי קריטריונים סובייקטיביים. דהיינו, כיצד ראו בני הזוג עצמם את מערכת היחסים ביניהם. עוד נקבע כי אין לחפש ואין לגבש קריטריונים נוקשים לדיבור 'חיי משפחה' ולדיבור 'משק בית משותף'… מאחר ואין מתכונת אחת של 'חיי משפחה' ב'משק בית משותף' המצויה אצל כל הזוגות הנשואים והדברים שונים מזוג לזוג בהתאם לגילם, השכלתם, השקפת עולמם, הרגלי חייהם, מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם וכיוצא באלה, על בית המשפט לבחון את מרכיב המגורים במקרה הקונקרטי המובא להכרעתו, תוך שהוא בוחן את נסיבות הענין מנקודת מבטם הסובייקטיבית של בני הזוג. היינו, יש להתחקות אחר אומד דעתם של בני הזוג לענין קביעות הקשר ומיסודו…"

במקרה שנדון בע"א 714/88 (שנזכר כבר לעיל), קיימו המשיב והמנוחה קשר רומנטי במשך מספר שנים, וב-3 השנים האחרונות לחיי המנוחה גר המשיב בדירתה וסעד אותה. מספר ימים לפני מותה, כתבה המנוחה בבית החולים מסמך מעורפל, שהמשיב ביקש לקיימו כצוואתה. בית המשפט (באותה עת מדובר היה בבית משפט מחוזי) דחה את הבקשה לקיום צוואה ונתן צו ירושה, לפיו זכאי המשיב לשני שלישים מעזבונה המנוחה בתוקף היותו ידוע בציבור שלה, והמערערת (אחותה של המנוחה) זכאית לשליש. "על מנת שזוג יוכל להחשב לצורך חוק הירושה [הדגשה שלי – ד.ר.] כ'ידועים בציבור', צריכים איפוא להתקיים לגביהם ארבעה תנאים: א. חיי משפחה; ב. משק בית משותף; ג. אינם נשואים זה לזה; ד. בשעת מות אחד מהם לא היה בן-זוגו נשוי לאדם אחר. תנאים א' ו-ב' הם התנאים העיקריים והקשים בדרך כלל להוכחה, אך גם לתנאים האחרים חשיבות… שופטת המחוזי, לאחר ששמעה את כל הראיות ושקלה אותן, קבעה, כי כל ארבעת התנאים הללו התקיימו במשיב ובמנוחה. קביעה זו היא עובדתית באופיה, ועל כן אין בית משפט שלערעור נוטה להתערב בה. בנסיבות הענין, נראית לי קביעתה של השופטת סבירה. המשיב חי עם המנוחה במשך מספר שנים וסעד אותה לאורך כל תקופת מחלתה עד לרגעים האחרונים של חייה, ועל כן ניתן לראות את השניים כנכנסים בגדרו של סעיף 55 לחוק הירושה".

שאלה נוספת שנדונה היתה – "האם ניתן להחיל על 'ידועים בציבור' בכלל ועל המנוחה והמשיב בפרט את הוראות סעיף 11(א)(2) סיפא בדבר דירת בן הזוג?… סעיף 11(א) קובע, בחלקיו הרלוונטיים לעניננו, לאמור: '11. (א) בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין כולל מכונית נוסעים השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף, ונוטל משאר העזבון  -(1)… (2) אם הניח המוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים – שני שלישים, ובלבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן-הזוג נשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עימו אותה שעה בדירה הכלולה, כולה או חלקה, בעזבון, יטול בן-הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה, ושני שלישים מהנותר משאר העזבון'. בית המשפט קמא סבר, שגם אם זכאי המשיב לשני שלישים מן העיזבון, אין הוא זכאי לדירת המגורים כולה, כאמור בסיפא של הסעיף, והוא מנמק זאת כך: 'לכאורה כאשר משווה סעיף 55 מעמדו של הידוע בציבור מבחינת הירושה על-פי דין למעמדו של בן זוג נשוי, ללא סייג, הכוונה היתה להחיל הזכויות של הידוע בציבור גם על דירת המגורים… מסקנה זו כרוכה בבעיות כה קשות מבחינת דיני הראיות עד כי נדמה לי שהמחוקק לא התכוון לה בתיקון לחוק. תאריך תחילתם של נישואים איננו מוטל בספק מחמת חובת הרישום… על מנת שהידוע בציבור יזכה בדירת המגורים על פי סעיף 11(א)(2), ושוב לכאורה, כי אינני קובעת כי הסעיף האמור חל על הידוע בציבור, חובה עליו להוכיח חיים משותפים במשך למעלה משלוש שנים, להבדיל ממגורים משותפים, יקשה לעניות דעתי לקבוע על פי הוכחות מתי בדיוק התחילו בני הזוג חיים משותפים. עובדה זו מובילה למחשבה שמא החוק לא התכוון להעניק זכויות מיוחדות בדירת המגורים לידועים בציבור שתאריך תחילת מעמדם לעולם מוטל בספק'… נראה לי, שאין לקבל את עמדת בית המשפט המחוזי בענין זה. מטרתו של סעיף 55 היתה להשוות את מעמדו של הידוע בציבור למעמדו של בן הזוג הנשוי, ככל שמדובר בזכות הירושה על פי דין. המחוקק לא קבע סייגים להוראת סעיף 55 באשר לדירת מגורים או באשר לכל תחום אחר. לפיכך, אם עומד בן הזוג בדרישות ובתנאי סעיף 55, אזי מתייחס אליו המחוקק כאילו היה בן זוג נשוי לכל דבר וענין. לא זו בלבד שאין בסעיף55 או בסעיף 11(א)(2) דבר המעיד על יחס שונה לנשוי ולידוע בציבור, אלא שההפך הוא הנכון: לשונו של סעיף 11(א)(2) כפי שהיא מוכרת לנו היום, הינה פרי תיקון של החוק, שהתקבל על ידי הכנסת ב-1985… בין השאר נקבעה בתיקון זה ההוראה הנוכחית בדבר דירת מגורים. בהגישו את הצעת התיקון לקריאה שניה ושלישית ציין חבר כנסת קולאס, יושב ראש ועדת חוקה חוק ומשפט דאז במפורש: 'כאן אני רוצה להעיר, שבכל מקום שנאמר 'בן זוג' הכוונה היא גם לידוע או לידועה בציבור'… מדברים אלה ברור, שסוגית הידועים בציבור לא נעלמה מעיניו של המחוקק, וכי במודע הוא החיל את הוראת סעיף 11 בכלל וסעיף 11(א)(2) בפרט, על הידועים בציבור גם כן. גם מבחינת המדיניות הרצויה נראה לי, שאין זה ראוי לשלול מהידוע בציבור את הזכות לדירת מגורים רק בשל העדרו של קשר נישואים פורמאלי. אכן, ייתכנו לעתים מקרים גבוליים, בהם קשה יהיה להוכיח, כי בני הזוג חיו כנשואים במשך תקופה של שלוש שנים לפחות, אך קשיי הוכחה אלה אינם מצדיקים לשלול מהידועים בציבור ככלל את הזכות לדירת המגורים המשותפת… אמנם, נטל ההוכחה בדבר קיום יחסים הדומים לקשר נישואים עם בן הזוג במשך שלוש שנים לפחות לפני פטירתו של הלה רובץ כאן על הטוען למעמד של 'הידוע בציבור'… אך אם יעמוד בחובה זו, הרי אינני רואה סיבה למנוע ממנו את הזכות… ברור שכל מקרה כזה יוכרע על פי נסיבותיו המיוחדות".

במקרה שנדון בע"א 107/87, התגוררו המשיבה ואביה המנוח של המערערת יחדיו במשך 6 שנים לפני מותו. בית המשפט המחוזי פסק כי המשיבה זכאית למחצית עזבון המנוח, ולמכוניתו, וקבע כי התקיימו חיי משפחה במשק בית משותף, למרות העדר הוכחה בדבר יחסי אישות בין המנוח למשיבה, ולמרות ההפרדה בה נהגו המנוח והמשיבה בעניני כספים. בית המשפט העליון אימץ את קביעות בית המשפט המחוזי, בציינו בין היתר כי המבחן שמציב סעיף 55 לחוק הינו גמיש – אין לקבוע קריטריונים נוקשים, אלא להכריע בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה לגופו. בעוד שבפסק דין זה, לא היה בהעדרם (לכאורה) של יחסי אישות בכדי לשלול מן המשיבה הכרה כידועה בציבור – במקרה שנדון בבע"מ 8401/12, לא היה בקיומם (לכאורה) של יחסי אישות להחשב (לבדם) כ"חיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו". באותו מקרה, נפטר אדם שסבל ממוגבלות שכלית ומבעיות נפשיות, ובשל כך הוא הוכרז כפסול דין, ואמו מונתה כאפוטרופה לגופו ולרכושו. לאחר מות האם מונו במקומה שתיים: אחת כאפוטרופה לרכוש; והמבקשת, כאפוטרופה לגוף. "המבקשת הגישה תביעה כנגד האפוטרופוס הכללי לבית המשפט לעניני משפחה, במסגרתה ביקשה להכיר בה כידועה בציבור של פלוני המנוח וכיורשתו על פי דין. המבקשת טענה כי היחסים בינה לבין המנוח החלו אמנם כיחסים של אפוטרופה וחסוי, אך בשלב מסוים חלה תפנית באופי היחסים כאשר 'עבר המנוח להתגורר בדירת המבקשת מתוך כוונה לחיות יחד כבעל ואשה'. לטענת המבקשת, היא והמנוח התגוררו תחת קורת גג אחת במשך כ-14 שנים, קיימו חיי משפחה במשק בית משותף ואף חיי אישות, וראו עצמם כזוג נשוי לכל דבר וענין. עוד נטען כי השניים ביקשו להינשא זו לזה אך הרבנות סירבה לחתנם, ולפיכך חיו יחד ללא קשר נישואין פורמאלי. לפיכך טענה המבקשת כי היא זכאית לרשת את פלוני המנוח על פי סעיף 55… בית המשפט לעניני משפחה דחה, בפסק דין מנומק ומקיף, את תביעת המבקשת… בית המשפט קבע כי 'עת המדובר באדם שסובל מפיגור שכלי ואף הינו פסול דין, ספק אם ניתן לייחס לו כוונה לנהל זוגיות בחיי משפחה וניהול משק בית משותף', ועוד נקבע כי 'כאשר אחד הצדדים לקשר הוא בעל פיגור שכלי ופסול דין וחסוי, אין לו בחירה רצונית והתחייבות לחיי משפחה המלווה בכוונה ליצור יחסים משפטיים… דווקא משום העדר יכולתו ליצור פעולות או יחסים משפטיים… מונה לו אפוטרופוס לגוף ולרכוש'. בנוסף קבע בית המשפט כי אף אם המבקשת ופלוני המנוח קיימו יחסי מין, ספק אם ניתן לומר שהיו ביניהם 'חיים אינטימיים כמו בין בעל ואשתו, המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות', להבדיל מטעמי נוחות בלבד… בית המשפט קבע כי בניגוד לטענת המבקשת, לפיה יחסיה עם פלוני היו יחסי אהבה וזוגיות טובים, עמדו עדויותיהם של עדי האפוטרופוס הכללי, אשר בית המשפט קבע כי הן עדויות ניטרליות… לפיהן פלוני המנוח סבל מהזנחה רבה… נקבע כי בנסיבות הענין המבקשת אינה זכאית לרשת את המנוח כידועה בציבור שלו… המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי… בית המשפט המחוזי דחה את הערעור… את פסק דינו חתם בית המשפט המחוזי בקובעו כי 'עובדת מגורים משותפים מכורח, משך תקופה ממושכת שלא היתה במחלוקת, אין בה לבדה כדי להעיד על קיום יחסים של ידועים בציבור'… לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין שניתנו בשתי הערכאות קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות… מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי קביעתו העקרונית של בית המשפט לעניני משפחה – לפיה מעת שמדובר באדם שהוכרז כפסול דין ומונה לו אפוטרופוס אזי מתעורר ספק אם ניתן לייחס לו כוונה ובחירה רצונית להיכנס לחיי משפחה – מעוררת שאלה עקרונית שחורגת מנסיבות הפרטניות של בעלי הדין בתיק דנן… קביעות אלה [של בית המשפט לעניני משפחה] הינן קביעות עובדתיות מובהקות… ולכן הן אינן מקימות עילה להתערבות".

מקרה מעניין נדון בתמ"ש 7680-02-16; התובעת עתרה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו היתה ידועה בציבור של המנוח משנת 1998, על אף שהיה נשוי אותה עת לאחרת, וכי היא זכאית למחצית מכלל הרכוש שנצבר על ידו בתקופת חייהם המשותפים של השניים ולזכויות הסוציאליות המוקנות לה בדין מתוקף מעמדה ככזו. נראה כי לא בכדי מדובר היה בעתירה לפסק דין הצהרתי, ולא בהתנגדות לצו ירושה – שכן לא התקיימו כל תנאי סעיף 55 לחוק, בהיות המנוח נשוי ביום מותו לאחרת: הנתבעת היתה נשואה למנוח משנת 1973 ועד לפטירתו, ואם חמשת ילדיו. תחילה נדונה השאלה, האם היו המנוח והתובעת ידועים בציבור? מן הראיות עלה כי הם ניהלו קשר רומנטי, והמחלוקת היתה לגבי מהות הקשר ביניהם – האם מדובר היה במערכת יחסים של ידועים בציבור, או שמא היתה התובעת מאהבת של המנוח, ותו לא. בית המשפט פסק כי "ידועים בציבור הם בני זוג שהחליטו לקשור גורלם זה בזה, לקיים אורח חיים משותף כבני זוג נשואים לכל דבר וענין, אך מטעמים השמורים עמם נמנעו מלמסד יחסיהם הזוגיים בנישואין דתיים או אזרחיים. ההכרה המשפטית בבני זוג כ'ידועים בציבור' נועדה להשוות את מעמדם של בני זוג החיים יחד כנשואים, למעמדם של בני זוג נשואים… ההלכה הפסוקה קבעה שני תנאי סף לקיומה של מערכת יחסים של ידועים בציבור: האחד – חיי משפחה, והשני – ניהול משק בית משותף… אחד המבחנים המרכזיים שנקבע בפסיקה לצורך בחינת קיומו של התנאי הראשון, שענינו הוא, כאמור, חיי משפחה, הוא תקופת חיים משמעותית… [ש]מהווה אינדיקציה לאומד דעתם של הצדדים לקיים קשר קבוע ארוך טווח נושא חובות וזכויות הדדיות, ולפיכך היא נדבך בעל משקל רב בבחינת קיומם של 'חיי משפחה'… התנאי השני שענינו, כאמור, ניהול 'משק בית משותף', הוא פועל יוצא מחיי המשפחה המשותפים כמקובל בין בעל ואשה הדבקים זה בזה בקשר של גורל חיים… גם בבחינת קיומו של 'משק בית משותף' יש להתחקות אחר מאפיינים הקיימים בניהול משק בית ע"י בני זוג נשואים, כגון מגורים תחת קורת גג אחת, ניהול חשבון בנק משותף וכיו"ב… מבחנים אלה הם מבחנים עובדתיים…"; בית המשפט ניתח בפירוט את הראיות ומצא כי התובעת לא היתה ידועה בציבור של המנוח.

בע"ר 20850-12-18 דן בית המשפט לעניני משפחה בערעור על החלטת הרשם לעניני ירושה, שמחק על הסף את התנגדות המערערת לבקשה למתן צו לקיום צוואת מנוח, שציווה את רכושו לרעייתו ולבנותיה, ולנכדיו. המערערת טענה כי היתה בפועל בת זוגו והידועה בציבור של המנוח במשך 26 שנה, אך בשנות חייו האחרונות הרחיקו המשיבים את המנוח ממנה. המערערת טענה שקיים חשש ממשי שהמשיבים החתימו את המנוח תוך השפעה בלתי הוגנת, בבידודו, העלתה ספק בדבר כשרותו לצוות, וכן טענה כי המשיבים העלימו ממנה מידע באשר לאפשרות קיומן של צוואות קודמות (אשר סביר מאד כי היו קיימות, בהיות המנוח איש עסקים אמיד ועתיר נכסים). הרשם לעניני ירושה עמד על כך שקנויה לו סמכות למחוק התנגדות על הסף, אם על פניה היא אינה יכולה לעמוד משפטית, ומחק את ההתנגדות על יסוד שלוש הנמקות מרכזיות: א. הואיל ובעת פטירתו היה המנוח נשוי למשיבה; ב. סוגית כשרותו של המנוח לצוות נבחנה בנסיבות המקרה ולא היה בכך להעניק למבקשת מעמד להתנגד; ג. משאין בידי המתנגדת צוואה לטובתה, אין לה מעמד לפי דיני הירושה. נפסק: "דין הערעור להתקבל. אכן, במקרים המתאימים קנויה בפני הרשם לעניני ירושה האפשרות (ואולי גם, כפי שקבע, החובה), לסלק על הסף התנגדות שאיננה מגלה עילה משפטית. זאת, לרבות בהעדר מעמד להגשתה. אולם חוששני שבמקרה שלפני נתפס כב' הרשם לכלל טעות, עת סבר שענינה של המערערת בא בגדרי אותם המקרים. נקודת המוצא שבחוק הירושה מוסדרת בסעיף 67 לחוק, המורנו כי '…כל המעונין בדבר רשאי להגיש התנגדות לרשם לעניני ירושה…' לענין זה דומני שפרשנותן הלשונית הפשוטה של הוראות הסעיף יכולה להוביל דווקא למסקנה, כי מי שלפי הנטען שימש כבן זוג של המנוח במשך שנים ארוכות יכול להיות בגדר 'מעוניין בדבר', גם אם אין בידיו אותה העת להצביע על זכות הנאה ישירה בהעדר צוואה בידו… בעניננו, די בכך שבהתנגדות פרשה המערערת מסכת עובדתית ארוכה וממוסמכת בדבר מערכת היחסים שנוהלה עם המנוח, מצבו של המנוח בערוב ימיו וההליכים שנוהלו בבית המשפט לעניני משפחה, על מנת שתידלקנה 'נורות אזהרה' אצל כב' הרשם בנוגע לשאלה האם אין מקום לערוך בירור עובדתי של ממש בכל הנוגע לתוקף הצוואה שהוגשה לביצוע…"

בפסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה בירושלים, במסגרת ת"ע 20528-03-15, ישנה סקירה ממצה – ואקטואלית – של הסוגיה: "התובע… והמנוחה… הכירו זה את זו לראשונה בשנת 2000 לערך, עת היו שניהם נשואים לבני זוג אחרים. בשנת 2002 לערך התובע התגרש… ומאז לא נישא שוב. בחודש 8.2011 המנוחה התגרשה מבעלה, מר צ.ח.. המנוחה לא הותירה אחריה צוואה. למנוחה ארבעה ילדים, בגירים, שנולדו לה מנישואיה ל-צ.ח. – הם ארבעת הנתבעים. סמוך לאחר פטירתה, פנו הנתבעים לרשמת לעניני ירושה בבקשה להוצאת צו ירושה, ואכן ביום 21.5.2013 ניתן צו ירושה אחר עזבון המנוחה, ולפיו יורשיה הם ארבעת ילדיה, הנתבעים, בחלקים שווים. בעקבות מתן צו הירושה, הוגשה התובענה דנן מטעם התובע, לתיקון או ביטול צו הירושה, בטענה כי התובע היה בן זוגה של המנוחה, לפיכך יש להכיר בו כיורש נוסף של המנוחה… מספר חודשים לפני גירושיה… אובחנה המנוחה כחולה במחלת הסרטן. עד פטירתה נאלצה לעבור טיפולים שונים, שני ניתוחים קשים, הקרנות… לבסוף, לא עמדו לה כוחותיה בפני המחלה, והיא הלכה לעולמה ביום 20.1.2013… לטענת התובע, בעת פטירת המנוחה הוא היה בן זוגה. לדבריו, הם חיו יחד כבני זוג במשך מספר שנים קודם לפטירתה, חיו חיים משותפים, שכללו מגורים משותפים לסירוגין, ואשר במהלכם התובע טיפל במשק הבית, ערך קניות, בישל וניקה. יחסיהם אף כללו בילויים וחופשות רבות ברחבי הארץ. יחסי החברות ביניהם התפתחו והפכו ליחסים אינטימיים, והחל משנת 2002 כללו גם חיי אישות, בעוד המנוחה נשואה לבעלה. עם גילוי מחלתה של המנוחה, ליווה אותה התובע לכל הטיפולים והבדיקות באופן מסור וצמוד, התובע הגיע עם המנוחה לבתי החולים, להתיעצויות ואשפוזים, והוא היה ידוע בפני הצוות הרפואי כבן זוגה של המנוחה. המנוחה הציגה אותו בפני גורמים רפואיים שונים כבן זוגה, ומסרה את מספר הטלפון של התובע כ'איש קשר'…. גם בני המשפחה של התובע סייעו לטיפול במנוחה, והתייחסו אליה כבת זוגו לכל דבר וענין, ולבסוף המנוחה הלכה לעולמה כשהתובע לצידה, בדירתם השכורה. לטענתו, הנתבעים ידעו-ידוע היטב כי התובע הוא בן זוגה של המנוחה ואף על פי כן הגישו לרשמת לעניני ירושה בקשה כוזבת, תוך העלמה מכוונת וחסרת תום לב של עובדה זו מפניה, ועל כן יש להורות על תיקון צו הירושה".

בית המשפט קבע כי "על עובדת התקיימותם של שניים מהתנאים הנזכרים ביחס למקרה הנדון אין מחלוקת בין הצדדים: המנוחה לא הותירה אחריה צוואה; וכן – לא היתה מחלוקת על כך שבעת פטירתה לא היו התובע או המנוחה נשואים זה לזה או לאדם אחר. עיקרו של הדיון נסב אפוא על התקיימותם של שני התנאים הנוגעים לקיום משק בית משותף ולקיום חיי משפחה, אשר בפסיקה נהוג להתייחס לשילוב אלמנטים אלו כמתארים מערכת יחסים של 'ידועים בציבור' (הגם שסעיף 55 לחוק הירושה לא עושה שימוש בביטוי זה באופן ספציפי). עוד קובעת הפסיקה, כי בחינת מערכת היחסים וטיבה תעשה מתוך נקודת מבט סובייקטיבית, קרי כיצד הצדדים ראו את עצמם ואת טיב הקשר ביניהם… וכל מקרה נבחן לפי נסיבותיו המיוחדות לו, מתוך ראיה כוללת של מרכיבי הקשר ומאפייניו, ואף תוך התחשבות בעובדה שאין מערכת יחסים אחת שווה לרעותה… עם זאת, וחרף הגיוון הטבעי במערכות יחסים בין בני זוג, נקבעו מספר מאפיינים עיקריים הנדרשים ככלל להתקיים במערכת יחסים של 'ידועים בציבור' על מנת שזו תבוא תחת כנפיו ותחולתו של סעיף 55 לחוק הירושה, מאפייני ליבה, ואלו הם: היבט אינטימי, יחסי אישות; היבט אמוציונאלי; כוונת קביעות וקשירת גורל; היבט כלכלי; וכאמור – גם העדר נישואין לאדם אחר… אציין, כי נדונו בפסיקה מקרים שבהם בני-זוג הוכרו כ'ידועים בציבור' גם בהעדר מרכיב של יחסי אישות… או בהעדר מרכיב של מגורים משותפים… אך במקרים אלו קיומם של יסודות אחרים היה משמעותי וברור. התנאי של 'חיי משפחה' בא לבטא במהותו קיום מערכת יחסים אינטימית בדומה לבעל ואשה נשואים, המושתתת על יחסי חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, מערכת יחסית המלמדת שבני הזוג קשרו גורלם זה בזה… סימנים לכך ניתן למצוא במגורים משותפים בחדר שינה אחד, קיום יחסי אישות, ובגילויי חיבה כגון באמצעות הענקת מתנות, מכתבים ומחוות אחרות כיוצ"ב. באשר לתנאי של 'משק בית משותף' נפסק כי לרוב מדובר בניהול כלכלי של יחידת מגורים משותפת, ואשר איננו נובע מצורך אישי, נוחות או הסדר עניני הנובע מתוך כדאיות כספית, אלא כפועל יוצא טבעי מטיבם של חיי המשפחה המשותפים בין בני הזוג, בדומה לבני זוג נשואים הקשורים זה לזה בגורל חיים… מדובר על קיום כלכלי המושתת על שיתוף במאמצים ובאמצעים לשם קיום הצרכים של בני הזוג כגון לינה, ביגוד, מזון ושאר צרכים, כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם מצדו למאמץ, אם בכספו ואם בעמלו, כפי יכולתו ואפשרויותיו… משך הזמן המינימאלי הנדרש לקיום אותו קשר עמוק ואיתן בין בני הזוג – אינו קבוע, ומשתנה ממקרה למקרה. קשר ארוך וממושך לא יעיד בהכרח על יחסי ידועים בציבור, אם נעדרים ממנו המאפיינים המהותיים הדרושים; ומנגד, גם קשר קצר, יחסית, עשוי ללמד על קשר עמוק כשל בעל ואשה, אם מתקיימים לגביו בצורה ברורה המאפיינים הדרושים… עם זאת, הדעת נותנת כי לרוב יידרש קשר של מספר חודשים לפחות במתכונת משותפת ויציבה על מנת שניתן יהיה לבסס ממצאים בדבר קיומו של קשר עמוק ושותפות גורל קבועה, בדומה לזוג נשוי, וקשר על פני זמן קצר מזה יוכל לבסס קביעה בדבר שותפות גורל בהינתן נסיבות ומאפיינים מובהקים, שיצדיקו קביעה שכזו. זאת ועוד; קיום התנאים הנזכרים צריך להיות מוכח ביחס ליום הפטירה של המנוחה-המורישה או ביחס לתקופה בסמוך לפני פטירתה, ואין די בקשר שהיה בין בני הזוג בזמן כלשהו בעבר אך חדל להתקיים בסמוך לפטירה. אם קיומו של אחד התנאים הדרושים התערער ולא היה קיים עוד טרם פטירת המורישה – לא יהיה די בקיומו בנקודת זמן בעבר על מנת להקנות זכות ירושה כדין (ע"א 818/75…)" [להשלמת התמונה: לאחר דיון מפורט בראיות ובעדויות שעמדו בפניו, פסק בית המשפט: "מכלול ראיותיו של התובע בהחלט מלמד על קשר ממושך וקרוב בינו לבין המנוחה, וביתר שאת בעת מחלתה, אך לא הוכח קשר זוגי ולא קשר אינטימי, ואין די בחומר הראיות שהוצג כדי לחצות הסף הראייתי המספק לשם הקביעה כי התקיימו בינו לבינה חיי משפחה ומשק בית משותף, ועל כן התובענה נדחית"].

סוגיה אחרונה, שתידון במסגרת סקירה זאת בתמצית בלבד (שכן אף היא תידון באופן ספציפי בסקירה עתידית), הינה האם סעיף 55 חל על בני זוג בני אותו מין? הספק נובע מלשונו המפורשת של סעיף 55 לחוק, הנפתח במלים "איש ואשה…" – לשון שאינה מתיישבת לכאורה עם זוגיות של "איש ואיש" או של "אשה ואשה"; מנגד, חוק הירושה הינו משנת 1965 – ומאז חל שינוי ניכר בתפיסה החברתית בנוגע לבני זוג בני אותו מין, שבא לידי ביטוי, בין היתר, בהשוואת מעמדם, בתחומים שונים, למעמדם של ידועים בציבור שאינם בני אותו מין (ניתן אמנם לטעון כי לא היתה מניעה לשנות את החוק, ולהחיל באופן מפורש את סעיף 55 על ידועים בציבור בני אותו מין, ומשלא נעשה כך, הרי זו "ראיה", כביכול, לאי-תחולת סעיף 55 לחוק על ידועים בציבור בני אותו מין; אך נראה כי אין צורך לאמר מדוע שינוי שכזה לא היה ריאלי, ולא יהיה כזה בעתיד הנראה לעין…)

כענין שבשגרה ניתנים צווי ירושה על בסיס ההכרה בבני אותו מין כידועים בציבור (וזאת גם על פי נסיוני האישי); השאלה היא האם כך יקרה גם אם תוגש התנגדות, שתושתת על המלים "איש ואשה". לא מוכרת לי הלכה מחייבת בהקשר זה, אך אציין שני פסקי דין רלוונטיים בהם הוכרה זוגיות של בני אותו מין.

ע"א (מחוזי נצרת) 3245/03 (פסק דין מיום 11.11.04): המערער והמנוח חיו שנים רבות כבני זוג, וקיימו משק בית משותף ומערכת יחסים רומנטית. לאחר פטירת המנוח פנה המערער לרשם לעניני ירושה וביקש צו ירושה, בציינו את ענינו במתן הצו: "יורש – ידוע בציבור". המשיב (האפוטרופוס הכללי באמצעות היועמ"ש) סבר כי המערער אינו זכאי לרשת את המנוח, והבקשה הועברה לבית המשפט, אשר קבע כי סעיף 55 לחוק אינו חל על ידועים בציבור שהם בני אותו מין. הערעור לבית המשפט המחוזי התקבל בדעת רוב (יצוין כי במסגרת הערעור, הועלתה על ידי המערער טענה חדשה, לפיה חל עליו גם סעיף 11 לחוק – אך טענה זו נדחתה על דעת ההרכב כולו, וכיום בוודאי שאין בהקשר זה כל מחלוקת). השופט בן-דוד, שהיה בדעת מיעוט, סקר באריכות את "ההיסטוריה החקיקתית", ופסק: "מבלי לקבוע עמדה בשאלה הערכית שמעורר בא כח המערער בשאלת הדין הרצוי, ברי הדבר כי בעניננו לשונה של הוראת החוק היא ברורה וחד משמעית ובאופן שלא ניתן לקרוא לתוכה כל תכלית אחרת מלבד התכלית הסובייקטיבית עליה כבר עמדנו לעיל, לאמור כי היא מדברת ב'איש ואשה' החיים חיי משפחה במשק בית משותף… ובשום אופן לא ניתן לבוא ולומר כי לשון החוק סובלת את הפירוש שלפיו ענינה גם ב'איש ואיש' או גם ב'אשה ואשה' החיים חיי משפחה וכו'… הסמכות לשנות את הוראת החוק ומשמעותה מסורה למחוקק ואין אנו בני חורין לתת להוראת החוק פירוש, שלדעתי, סותר את הכתוב בה". השופט ממן (אליו הצטרפה "לאחר בחינת כל ההיבטים ולא מעט התלבטויות" השופטת דה-ליאו לוי), סבר אחרת. ראשית, בדומה לאמור לעיל, מצא גם השופט ממן להעיר כי "לשם הקלת הניסוח בלבד אשתמש בביטוי השגור 'ידועים בציבור' למרות שיסוד זה אינו כלול בסעיף 55… וזה כדי להבדיל את 'בני הזוג' ה'ידועים בציבור' שאינם נשואים (שבהם עוסק סעיף 55) מבני זוג נשואים (שבהם עוסק סעיף 11)"… ולגופו של ענין: "איני חולק על כך שמבחינה לשונית גרידא הביטוי 'איש ואשה' בעברית זהה למשמעות שיש למילים 'זכר' ו'נקבה'… אך לדעתי אין השימוש במילים האלה מכוון לצמצם את תחולת הסעיף לזכר ונקבה. ניתן לדעתי להגיע למסקנה הזו מבלי להעמיס על הביטוי משמעות שאינו יכול לשאת… תכליתו [של סעיף 55] היתה להחיל על ידועים בציבור את זכויות הירושה המוקנות לבני זוג… פירושו של דבר הוא כי איש ואשה הידועים בציבור, יורשים זה את זו כאילו היו נשואים, כלומר כאילו היו בני זוג לפי סעיף 11… כאן תתעורר שאלה על איזה מבין סוגי הידועים בציבור התכוון המחוקק להחיל את הוראות סעיף 55. מעיון בדברי הכנסת עולה כי לא בעייתם של ידועים בציבור היכולים להינשא על פי הדין האישי אך מסיבות הנובעות מהם אינם עושים כן, עמדה לנגד עיני המחוקקים, אלא דווקא בעייתם של ידועים בציבור שהדין הדתי מונע בעדם מלבוא בברית הנישואין… לפי גישתי תכלית החוק מלכתחילה היתה להעניק זכויות ירושה למי שאינם יכולים להינשא לפי הדין הדתי בלי כל קשר לסיבת המניעה. סעיף 55 לא הורחב עד כה (חוץ מהרחבתו על ידועים בציבור שאין מניעה שיינשאו) מעבר להחלתו על כהן וגרושה ועל ידועים בציבור שאחד מהם אינו יהודי. הוא מעולם לא הוחל על ידועים בציבור בני אותו מין, על ידועים בציבור שאחד מהם הוא ממזר פסול חיתון ולא על ידועים בציבור שיחסיהם הם בגדר גילוי עריות…. נראה לי כי המקרה המתאים טרם הזדמן וענינם של המערער והמנוח הוא המקרה הראשון בו נדרש בית-משפט לעסוק בתחולת סעיפים 11 או 55 על ידועים בציבור בני אותו מין… לדעתי, אין לראות בהוראות סעיף 55 משום הסדר שלילי, הבא לשלול את המעמד של ידועים בציבור משתי נשים או משני גברים החיים יחד… האם ניתן לגלות מעצם השימוש בביטוי 'איש ואשה' ולא, למשל, בני זוג, כוונה לשלול מעתה ועד עולם את זכותם של בני-זוג בני אותו מין להיכלל בהוראות סעיף 55? לדעתי התשובה שלילית…" בדעת הרוב, התקבל הערעור.

ת"ע (עניני משפחה חיפה) 8299-08-20: מדובר בפסק דין שניתן לאחרונה (31.1.21). התובעת הגישה תובענה למתן צו ירושה, בה נכתב כי היתה בת הזוג של המנוחה, והן חיו יחדיו בשיתוף. התיק הועבר מטעמים שונים לבית המשפט, אשר קבע (אף זאת מטעמים שלא יפורטו) כי "לטעמי הונחו לפני ראיות מספיקות בדבר היותן של המנוחה והתובעת ידועות בציבור". אשר לתחולת סעיף 55 לחוק על ידועות בציבור בנות אותו מין, התבקשה עמדתו המשלימה של ב"כ היועמ"ש, אשר הודיע כי מכיוון שבית המשפט גילה דעתו כי הוא מסכים לדעת הרוב בע"א  (מחוזי נצרת) 3245/03 הנ"ל, עמדתו תתייחס רק לאופן חלוקת העזבון. נפסק: "משהוגשה עמדה זו, ולאור האסמכתאות שהוגשו עד כה, בשלה העת למתן צו ירושה. טרם מתן צו הירושה, מאחר וב"כ היועמ"ש לא פירט עמדתו ביחס להוראת סעיף 55… ולתחולת סעיף 11… ביחס לבנות זוג אוסיף ביחס לסוגיה זו בתמצית… התובעת והמנוחה חיו חיי משפחה במשק בית משותף. עם זאת אין מתקיים התנאי כי מדובר ב'איש ואשה' ועוסקים אנו ב'אשה ואשה'. שורה של פסקי דין בנושאים שונים קבעו כי המונח 'בן זוג' הקבוע בחוקים שונים, יחול גם על ידועים בציבור בני אותו מין… הפתרון הוא כפי שהנחה בית המשפט המחוזי בנצרת… היינו, הקביעה כי פרשנות תכליתית המתבססת על מציאות החיים בעת חקיקת הסעיף מחד, והמטרה שבא להגשים הסעיף מאידך, מחייבים את המסקנה כי הסעיף אינו קובע הסדר שלילי – השולל את זכות הירושה של בני זוג מאותו מין מבלי ליצור סטטוס חדש…"

עדכונים ותוספות

27.6.21

עיסוק במיסוי (לרבות מיסוי מקרקעין) יכול שיהיה כרוך בהיבטים שונים של דיני משפחה ומעמד אישי (כגון ירושה ויחסי ממון) – ולהיפך… דוגמא מעניינת לכך ניתן למצוא בסקירה שפורסמה לאחרונה על ידי רו"ח (משפטן) יובל אבוחצירא (ארצי, חיבה, אלמקייס, כהן פתרונות מיסוי בע"מ) – "זכות של ידועה בציבור בעיזבון המנוח – זכות קניינית או חוזית?"

21.12.21

מתוך פסק דין שניתן ביום 30.8.21 במסגרת ת"ע 62923-08-19 ות"ע 20584-09-19 (פורסם ב"נבו"): "בפני התנגדות למתן צו ירושה אשר הועברה אלי על ידי כבוד הרשמת לעניני ירושה בנצרת. המתנגדת עתרה להכיר בה כבת זוגו ('ידועה בציבור') של המנוח **** ז"ל וכפועל יוצא מכך כזכאית לרשת אותו על פי דין בהתאם להוראות סעיף 10 וסעיף 55 לחוק הירושה. השאלה שיש להכריע בה היא האם בעת פטירתו,  היתה המתנגדת בגדר בת זוג של המנוח… מאחר והמנוח, שלא היה נשוי ולא היו לו ילדים, לא הותיר אחריו צוואה, הוגשה בנצרת ביום 02.07.19 בקשה למתן צו ירושה אחר המנוח על ידי אחיו… ביום 30.07.19 הוגש כתב התנגדות לבקשה לצו ירושה, על ידי הגב' ****, בטענה כי היא והמנוח היו בני זוג וידועים בציבור משך למעלה מ-20 שנה ועד למועד פטירתו, משכך היא יורשת על פי דין של המנוח וזוכה בעיזבון… (להלן 'הנתבעת')… הסוגיה המרכזית העומדת בפני להכרעה, היא האם התקיימו במקרה דנא התנאים להגדרת יחסי המנוח והנתבעת כ'ידועים בציבור' בעת פטירתו של המנוח. ודוק: שאלת העיתוי במקרה זה היא היא השאלה המצויה בליבו של התיק. יחסי הצדדים התפרסו על פני שנים רבות, ברם, יש לבחון את טיב מערכת היחסים כפי שזו היתה בעת פטירת המנוח והזמנים הקרובים לפטירתו

עינינו הרואות, כי שלושה תנאים נקבעו בהוראה זו לצורך הכרה בבן זוג הנותר בחיים כידוע בציבור אשר בכל הנוגע לירושה על פי דין, הושווה מעמדו למעמד בן הזוג הנשוי: א. קיום יחסי משפחה. ב. משק בית משותף. ג. איש מהצדדים אינו נשוי לאדם אחר. הלכה פסוקה היא, כי לצורך ההכרעה בשאלה האם בן הזוג הנותר בחיים בא בגדרו של סעיף 55 לחוק, יש להוכיח עמידה בשלושת התנאים המצטברים דלעיל, ולא נדרשת הוכחתה של כוונת הורשה או כוונת שיתוף של בן הזוג המוריש ביחס לבן הזוג הנותר בחיים. וראו בענין זה פסק דינו של השופט בך בהלכת שנצר [ע"א 741/88 – ד.ר.]: 'מטרתו של סעיף 55 הייתה להשוות את מעמדו של הידוע בציבור למעמדו של בן הזוג הנשוי, ככל שמדובר בזכות הירושה על פי דין. המחוקק לא קבע סייגים להוראת סעיף 55, באשר לדירת מגורים או באשר לכל תחום אחר. לפיכך, אם עומד בן הזוג בדרישות ובתנאי סעיף 55, אזי מתייחס אליו המחוקק כאילו היה בן זוג נשוי לכל דבר וענין'… פסק דינו של כב' השופט טירקל קבע כי 'מטרתו של סעיף 55 לא היתה ליצור הסדר מיוחד – העומד בין ירושה על פי דין לבין ירושה על פי צוואה – אלא להשוות את מעמדם של בני זוג לא נשואים שנתקיימו בהם היסודות בסעיף 55, למעמדם של בני זוג נשואים. לפיכך אם עומד בן הזוג בדרישות ובתנאי סעיף 55 אזי מתייחס אליו המחוקק כאילו היה בן זוג נשוי לכל דבר וענין' (ע"א 1717/98…) פסק דינו של הנשיא ברק, המאמץ עמדת טירקל הובאה לעיל: 'בצדק ציין השופט י. טירקל כי הזכות לרשת על פי סעיף 55 אינה תלויה בתנאי נוסף או בכוונה כלשהי של בן הזוג שנפטר, אלא די בכך ששלושת היסודות נתקיימו כדי שבן הזוג שלא היה נשוי למנוח יהיה זכאי לרשת אותו כאילו היו נשואים' (בע"מ 9607/03…) הנה כי כן, התכלית החקיקתית שמאחורי הוראת סעיף 55 לחוק הירושה היא השוואת מעמדו של הידוע בציבור לבן הזוג הנשוי בכל הנוגע לזכות הירושה על פי דין. לפיכך, כשם שאיננו מצווים לבחון קיומה של כוונת שיתוף או כוונת הורשה בין בני זוג נשואים, עת נדרשים אנו להוציא תחת ידינו צו ירושה, אין לעשות כן ביחס לבן או בת הזוג הידועים בציבור, ובלבד שמתקיימים שלושת התנאים…

אשר לדרישת המגורים המשותפים – על פי הפסיקה (ע"ע 18291-10-19…) אין המדובר בדרישה דווקנית וחד-משמעית, ויש להתאימה להשתנות העיתים ולנסיבות המיוחדות של כל מקרה. כך ובין היתר, הדרישה יכולה להתמצות בנסיבות שבהן בני הזוג לא התגוררו יחדיו בשל אילוצים אוביקטיביים שונים, דוגמת אשפוז או מחלה, ויתכנו גם נסיבות סוביקטיביות שניתן להכיר בהן ככאלה שהובילו בני זוג ידועים בציבור שלא להתגורר במשותף. קיום מגורים יחדיו מקים חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף, ואולם העדרו אינו שולל האפשרות לקיום משק בית משותף במסגרת חיי משפחה, אך רף הראיות שיידרש במקרה כזה ממי שטוען לקיום משק בית משותף הוא גבוה יותר… הכרעה זו, שענינה שאלת המגורים המשותפים כתנאי להכרה בבני זוג כידועים בציבור, עמדה גם לבחינת בית המשפט העליון, אשר דחה (מפי השופטת ארבל) בקשת רשות ערעור, תוך שנקבע על ידו לאמור: 'על בית המשפט לבחון את מרכיב המגורים במקרה הקונקרטי המובא להכרעתו, תוך שהוא בוחן את נסיבות העניין מנקודת מבטם הסוביקטיבית של בני הזוג. היינו יש להתחקות אחר אומד דעתם של בני הזוג לעניין קביעות הקשור ומיסודו'  (בע"מ 3497/09…)… ודוק, מערכת יחסים של בני זוג 'ידועים בציבור' אינה בבחינת סטטוס, כי אם מצב עובדתי…"

בית המשפט דן בפירוט רב בראיות ובעדויות שעמדו בפניו (ובין היתר – לגבי עריכת קניות, מה נרשם בשלט לדלת, מה היתה כתובת המנוח לקבלת דואר, מה נרשם בקבלות ועד הבית…) אך לצורך תוספת זאת, יצוטט מפסק הדין רק בנוגע לשני ענינים: האחד – "…לשיטת הנתבעת, השאלה ששומה עלינו לשאול היא 'מה היה רצונו של המנוח'… הנתבעת סבורה כי העובדה שהמנוח חתם על הוראה למינוי מוטבים בחברת **** ביום 27.12.18, שלושה חודשים טרם אשפוזו, על פיה מונתה הנתבעת כמוטבת, מלמדת כי רצונו וכוונתו של המנוח היה כי היא זו שתירש אותו. עוד צוין כי המנוח ציין בטופס המוטבים את הנתבעת כבת זוגו. טענת הנתבעת בענין זה אינה יכולה להתקבל. כוונת המנוח אינה מהווה תנאי לקיום שלושת היסודות שנקבעו בסעיף 55…"; והשני – "…אין עוררין כי המנוח והנתבעת לא חלקו או שיתפו זה את זה ברכושם, לא הייתה כוונת שיתוף בנכסים ביניהם, שניהם הקפידו על הפרדה רכושית, לא איחדו את נכסיהם, לא היה להם חשבון בנק משותף, לא רכשו נכס משותף ולא היה להם כל רכוש משותף אחר…  הוכחה הפרדה בה כל אחד מבני הזוג שמר את נכסיו לעצמו, לא הוכח שיתוף רכושי בתקופת מגוריהם המשותפים, בוודאי שלא בתקופה הרלוונטית בה התגוררו בבתים נפרדים, ובחקירתה הנגדית הודתה הנתבעת כי כל אחד מהם נשא בעצמו בהוצאות ביתו שלו… מהעדויות עולה כי הנתבעת רכשה לעצמה בית, לא לצורכי השקעה כי אם למגורים, בתקופת החיים הזוגיים, אלא שלמנוח עצמו לא היה כל קשר לבית זה. הרכישה בוצעה על דעתה של הנתבעת בלבד, בלי לשתף את המנוח ובלי להיוועץ בו. המנוח לא החזיק במפתח לבית הנתבעת והנתבעת לא החזיקה במפתח לביתו של המנוח. ברור היה, כפי שגם הנתבעת העידה, כי הרכוש שלה הוא שלה, ולמנוח לא היה מעולם חלק בו, ואילו רכושו של המנוח הוא רכושו ולה אין חלק בו. אמת, אין מניעה כי בני זוג יקיימו הפרדה רכושית ועדיין ייחשבו כידועים בציבור, כפי שבני זוג נשואים יכולים, על פי בחירתם, לחיות במשטר של הפרדה רכושית… אם כי יוער, שעל פי כלל, בני זוג נשואים המבקשים הפרדה רכושית נדרשים לקבוע זאת בהסכם ממון, שאלמלא כן, המשטר הרכושי שיחול הוא זה הקבוע בחוק יחסי ממון. על אף שהפרדה רכושית מוחלטת לבדה אינה מאיינת את האפשרות לקיום משק בית משותף, יש בה, לטעמי, ביחד עם מכלול הראיות הנוספות כדי להצביע על כך שהצדדים לא קיימו, ולא התכוונו לקיים משק בית משותף, למצער, לאחר שנת 2015".

ולסיכום: "ממכלול הראיות והעדויות שהובאו בפני הגעתי לכלל מסקנה כי המנוח והנתבעת ניהלו שני משקי בית נפרדים לחלוטין. אין מדובר בהפרדה מלאכותית או פורמאלית, אלא בהפרדה מהותית, מכוונת, על פיה לכל אחד מהצדדים, המנוח מזה והנתבעת מזה, ניהל את משק ביתו ושילם את הוצאות ביתו באופן בלעדי ואקסלוסיבי. לא היה עירוב בין משקי הבית, לא בתשלום הוצאות הבית ולא בהוצאות הכלכלה השוטפת… המקרה שבפני מלמד על הקושי הניצב בפני מי שנדרש להגדיר מארג חיים שלם ולדחוס אותו לתוך 'הגדרה משפטית'. את אותו קושי מובנה היטיב לתאר, כבר לפני למעלה מחמישה עשורים, כב' מ"מ הנשיא (כתוארו אז) השופט זילברג: 'הגדרתה המשפטית המדויקת של 'ידועה בציבור כאשתו', היא קשה כקריעת ים סוף, או בלתי אפשרית כפתרון בעית ריבוע העיגול. ניתנו לנו שלושה נתונים: ידועה, בציבור, כאשתו, ולא נתפרש לנו לא מקורו של הידע, לא זהותו של הציבור ואף לא מהותה של ה'אישות' שהציבור היודע מייחס לזוג הבלתי נשוי. ההווה אומר: משלושה נעלמים עלינו לעשות נגלה אחד' (ע"א 42/65…) השנים חלפו אך הקושי בהגדרה נותר כשהיה. לאחר שמיעת עדויות רבות ועיון במסמכים הגעתי למסקנה כי במועדים הרלוונטיים, קרי שנות חייו האחרונות של המנוח, היחסים בין הצדדים לא עלו לכדי יחסים של 'ידועים בציבור'. התנאים המפורטים בסעיף 55 לחוק הירושה – חיי משפחה וקיום משק בית משותף – לא התקיימו במקרה דנן. אין הדבר אומר כי לא שררו יחסי ידידות קרובה בין הצדדים, אולי אפילו יחסי אהבה (עד כמה שניתן להגדיר מושג זה), אך קיומם של אלה לבדם אינם מספיקים ואינם מספקים על מנת לראות במנוח ובנתבעת ידועים בציבור. לאור זאת אני מורה על דחית ההתנגדות למתן צו ירושה".

15.3.22

פסק דין מיום 5.9.21 (פורסם לאחרונה ב"נבו") בת"ע 57474-06-19 (ותיקים נוספים): "בקשה למתן צו ירושה והתנגדות למתן הצו שהוגשה על ידי הנתבעת, הטוענת להיותה בת הזוג של המנוח… [המנוח] נפטר… כשהוא רווק וללא ילדים, ולא הותיר אחריו צוואה… ביום 16.4.19 הגישה התובעת 1, אחות המנוח, בקשה למתן צו ירושה לרשם לעניני ירושה, לפיה היא וחמשת אחייניה… הם היורשים הבלעדיים של המנוח… את התנגדותה למתן צו הירושה המבוקש סומכת הנתבעת על הטענה כי גם היא יורשת על פי דין של המנוח מכח היותה בת זוגו משך למעלה מ-18 שנים, משנת 2001 ועד לפטירתו, במהלכן חיו יחד בחיי משפחה במשק בית משותף בדירתה…"

בית המשפט סקר תחילה את "המתווה המשפטי": "מקום שלא עיגנו בני זוג את רצונם והגדרת מערכת היחסים ביניהם, על ההסדרים הרכושיים שבה, בהסכם מפורש, תיבחן השאלה על ידי התחקות אחר כוונותיהם ואומד דעתם מתוך ראיה כוללת של העובדות, ומתוך סקירת מערכת היחסים על פי המרכיבים השונים והמאפיינים המתקיימים בהם… קרי, יש לבחון כיצד ראו שני בני הזוג הקונקרטיים את מערכת היחסים שביניהם. המחוקק לא קבע בסעיף 55 לחוק הירושה מהו פרק הזמן הנדרש כדי שחייהם של בני הזוג יוכרו כחיי משפחה במשק בית משותף. נפסק כי הקובע הוא אופי הקשר הקיים בין בני הזוג בזמן זה, קשר עמוק של שיתוף גורל וקירבה הדדית, הנותנים מקום לחשוב שאילו היה מבקש בן הזוג האחד מבן הזוג השני, בעודו בחיים, לצוות לו חלק מתאים מנכסיו, היה נענה לכך ברצון, על מנת להבטיח לו מה שהיה מגיע לו אם היו נשואים כחוק… עוד נפסק כי נדרש שבני הזוג יקיימו את שני התנאים שנמנו לעיל בתקופה הסמוכה למות אחד מהם. בהעדר התקיימותם של תנאים אלו סמוך לפטירת המנוח, הגם שהתקיימו משך זה רב קודם לכן, לא יוכר הנותר בחיים כידוע בציבור של המנוח… נטל הראיה להוכיח קיומו של קשר בין ידועים בציבור סמוך לפטירת בן הזוג שנפטר רובץ על הטוען למעמד של הידוע בציבור… במסגרתו עליו לשכנע את בית המשפט כי 'חיי המשפחה במשק בית משותף' שהתקיימו בינו לבין בן זוגו, לא התקיימו מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור עניני אחר, אלא כפועל יוצא וטבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים… עת בן הזוג הנטען אינו בין החיים (וההליך מנוהל כנגד חליפיו) ולא ניתן לקבל גרסתו מפיו ולשמוע עדותו, הנטל הרובץ על הטוען למעמד של ידוע בציבור הוא נטל מוגבר… מאחר וההכרה בבני זוג כידועים בציבור היא משמעותית ויש בה כדי להשליך על זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים במגוון נושאים, הן במישור היחסים הפנימיים ביניהם והן במישור היחסים החיצוניים, נקבע שעל בית המשפט לנהוג בזהירות בטרם יוכרו בני זוג כידועים בציבור… השאלה העומדת להכרעה היא, אפוא, האם חיו השניים 'חיי משפחה במשק בית משותף'…..

לטענת הנתבעת היא הכירה את המנוח בראשית שנת 2001… ובסמוך לאחר מכן הוא כבר עבר להתגורר עמה ועם בתה… על אף שהמשיך להחזיק בדירתו. לדבריה הם התגוררו יחד בדירתה עד למועד פטירת המנוח, בחיי משפחה כזוג נשוי, והגם שלא ניהלו חשבון בנק משותף, הם נשאו יחד בהוצאות הבית והכלכלה. המנוח השתתף בתשלום מחצית משכר הדירה של דירתה, אותו העביר לה במזומן, וכן שילם גם חלק מחשבונות אחזקת דירתה והשתתף ביתר הוצאות המחיה. לטענתה המנוח רכש עבורה תכשיטים ומתנות, הם יצאו יחד לטיולים בארץ וחייהם המשותפים התאפיינו באהבה ובקיום יחסים אינטימיים כשל בעל ואשה… המנוח גידל את בתה כבתו ונטל חלק מהותי בהכנות לחתונתה והעניק לה מתנת חתונה (במזומן) בסך של 40,000 ₪. כן לטענתה היא ליוותה את המנוח בכל תקופות אשפוזיו, טיפלה בו וסעדה אותו. לטענתה המנוח התגורר עמה וראה את עצמו כנשוי לה, ואמר שאין לו משפחה קרובה, וכי מכל מקום אין לו עמם קשר קרוב ועל כן לא רצה שהיא ובתה יפגשו אותם. אך עם חבריה ובני משפחתה נהג המנוח אחרת, ולא הסתיר את חייהם המשותפים והציג אותה כאשתו. התובעים דוחים מכל וכל את טענות הנתבעת וטוענים שהנתבעת התחזתה לאשת המנוח מעת שאושפז בשנת 2018, ומאז מנסה היא להשתלט על רכושו ועל עזבונו. לדבריהם המנוח התגורר בדירתו בגפו עד למועד פטירתו, שילם את הוצאות שכר הדירה ותשלומי החזקתה. לטענת התובעת 1, כאחות היחידה של המנוח (לאחר שהוריהם ואחות נוספת נפטרו זה מכבר), היא היתה בקשר קרוב ורצוף עם המנוח שהתארח בביתה כמעט בכל שבת וחג, והיתה מעודכנת בכל קורותיו… המנוח היה גם בקשר קרוב לאחייניו… ואיש מבני המשפחה לא הכיר את הנתבעת ולא שמע על קיומה… בעבר הכירו בנות זוג קודמות של המנוח שאף התלוו אליו לארועים ולמפגשים משפחתיים. לעומת זאת, הנתבעת מעולם לא התלוותה אליו ולא השתתפה באירועים משפחתיים, והוא לא הזכיר את קיומה אף לא ברמז. לדבריהם גם באשפוזיו הקודמים לא ראו מעולם את הנתבעת, עד לאשפוז שקדם לפטירתו, אז פגשו בנתבעת לראשונה, [כ]שהיתה לבושה במדי עבודה והם סברו שהיא עובדת בבית החולים, וכשהציגה את עצמה כבת הזוג של המנוח, סילק אותה המנוח מעליו. לטענתם הנתבעת פנתה לקבלן מצבות והטמיעה את שמה ואת שם בתה כאשתו ובתו מבלי שהותירה ברירה לבני משפחת המנוח".

בית המשפט בחן בפירוט רב את טענות התובעת (להלן יצוטט רק חלק קטן מפסק הדין), בהיבטים השונים. יצוין כי התמונה המצטיירת למקרא פסק הדין, ברורה למדי – וזאת גם מבלי להידרש לניתוח המדוקדק לגופו… כך, למשל, צוין לגבי תצהירה השלישי של הנתבעת, כי הועלו במסגרתו טענות "כבושות", ללא "הסבר" מניח את הדעת, ובענינים מהותיים; "יתרה מכך… גרסתה החדשה של הנתבעת סותרת את גרסתה הקודמת", ולא זו אף זו, "בעדותה אף הוסיפה טענה כבושה נוספת שלא הועלתה אף בתצהירה השלישי"… בנוסף, "עדות הנתבעת הותירה עלי רושם שלילי. עדותה היתה מבולבלת, לא עקבית, מתחמקת, מתגלגלת ומשתנה, ועלו בה תהיות וסתירות מהותית… מהתרשמותי הישירה והבלתי אמצעית מעדותה, מדובר בעדות שכל תכליתה לייצר גרסה, כדי לתמוך בטענה להכרה כידועה בציבור…" [והתנהלות הנתבעת ביום פטירת המנוח וביום קבורתו למחרת – כמפורט בסוף תוספת זאת – מחייבת לכאורה אף היא מסקנה זאת]

"במרשם האוכלוסין רשום היה המנוח כמתגורר בדירתו בעיר XXX…. הרישום של המען במרשם האוכלוסין הוא בבחינת ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום האמור. אין חולק שעד למועד פטירתו החזיק המנוח את דירתו בעיר XXX ונשא בתשלום דמי השכירות החודשיים… ובכל הוצאות החזקת הדירה. אין חולק שהמנוח גם הצהיר בפני כל גוף ומוסד את כתובת דירתו בXXX ככתובת מגוריו… ולשם קיבל את כל דברי הדואר שלו. המנוח גם השתייך לסניף קופת חולים בעיר XXX ובסניפי הבנקים שם גם ניהל את חשבונותיו. הנטל המוטל על כתפי הנתבעת להוכיח שהיא היתה ידועה בציבור של המנוח בימי חייו באופן המקנה לה זכות לרשת שני שלישים מעזבונו, כאילו הייתה רעייתו במועד הפטירה שלו, הוא נטל מוגבר. אליו מצטרף גם הנטל לסתור את נכונות פרטי הרישום ולהוכיח שהמנוח התגורר עמה בדירתה. להוכחת טענתה לפיה התגוררה עם המנוח משך שמונה עשרה שנים בקירוב ביקשה הנתבעת להתבסס על עדותה ועדות עדיה [בתה של התובעת ובני משפחה נוספים, וכן שכנה וחברה – ד.ר.] ועל ראיות 'מעטות' (כלשונה…)… מכלל הראיות והעדויות שצירפה הנתבעת עולה שבינה לבין המנוח התקיימה מערכת יחסים כזו או אחרת שנמשכה שנים רבות… הגם שהתקיימה בין הנתבעת לבין המנוח מערכת יחסים רבת שנים, לא השתכנעתי שהתקיימה ביניהם מערכת יחסים של מחויבות הדדית וקשירת גורל המאפיינת ידועים בציבור, ואף לא שוכנעתי שהם התגוררו יחדיו באופן קבוע".

בית המשפט דן תחילה ב"העדר רכיב המגורים המשותפים" (כאמור לעיל, הציטוטים לעיל ולהלן הינם חלקיים מאד): "העולה מהאמור הוא שהמנוח חילק את זמנו בעיקר באמצע השבוע בין דירתו לבין דירת הנתבעת. לא הוכח שהיה אילוץ כלשהו שחייב את המנוח להמשיך ולהחזיק בדירתו.. הצדדים תמימי דעים שהמנוח חי בצמצום רב (ואף בסגפנות) ומשכך הסבר הנתבעת לפיו המשיך להחזיק בדירה משך כמעט שני עשורים אך לזכר הוריו המנוחים שגרו בה… אינו מסתבר בעיני ואינו מתיישב עם טענת הנתבעת שהדירה לא היתה חשובה לו… השתכנעתי שהמנוח בחר בדרך זו כדי לשמר את מגוריו בנפרד מהנתבעת. ויודגש שאין המדובר במצב בו חילקו בני הזוג את זמנם בין שתי הדירות, אלא במצב בו המנוח נהג להתגורר בסופי השבוע ובחגים וכן למצער חלק מהשבוע בנפרד מהנתבעת בדירתו ובחיק משפחתו. בתי המשפט הכירו בקיום רכיב המגורים המשותפים גם אם התקיים 'פעם אצלה ופעם אצלו'… בעניננו, לא חילקו המנוח והנתבעת את מגוריהם המשותפים 'פעם אצלו ופעם אצלה', אלא המנוח חילק את זמנו בין מגוריו בדירתו בנפרד מהנתבעת לבין שהות בבית הנתבעת…"

אשר ל"העדר רכיב משק בית משותף", נקבע בין היתר: "חיזוק לכך שלא התקיים בין המנוח לבין הנתבעת רכיב 'המגורים המשותפים' הנדרש לצורך ההכרה בהם כידועים בציבור, נמצא גם בכך שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח שמערכת היחסים שנוצרה ביניהם התאפיינה בניהול כלכלי של יחידת מגורים משותפים, של יחידה משפחתית משותפת כפועל יוצא של חיי משפחה משותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה. אין חולק שהנתבעת והמנוח לא ניהלו חשבון בנק משותף או ביטוח משותף… אין גם חולק שחוזה השכירות של דירת הנתבעת היה על שמה בלבד וכל חשבונות החזקת דירתה היו גם הם על שמה בלבד. המנוח והנתבעת מעולם לא שיתפו איש את רעהו במשכורותיהם, ולא נטען (וממילא לא הוכח) שהמנוח והנתבעת חלקו או רכשו נכס או דבר מה אחר במשותף (אף לא מטלטלין). אמנם העדר קיומו של רכוש משותף אינו מלמד בהכרח על העדר קשר של ידועים בציבור, אולם בנסיבות הענין, עובדה זו מחזקת את המסקנה שלא התנהל קשר זוגי כשל ידועים בציבור בין הנתבעת לבין המנוח…"

אשר ל"פן הסובייקטיבי של מערכת היחסים", נקבע בין היתר: "…על בית המשפט להתייחס בעיקר לפן הסובייקטיבי של מערכת היחסים, היינו – כיצד ראו בני הזוג עצמם, האיש והאשה, את מערכת היחסים שביניהם. כזכור, יש לנקוט משנה זהירות ביחס לבחינת עמדתו המשוערת של המנוח היות שכבר איננו עלמנו, ואינו יכול להעיד בפני בית המשפט ולהביא את גרסתו ועמדתו… הוכח לפני שבין המנוח לבין בני משפחתו התקיים קשר קרוב ורצוף. המנוח נפגש עם מי מהם כמעט מידי שבת וחג, והשתתף בכל האירועים המשפחתיים והשמחות. הוכח גם שכאשר היו למנוח בנות זוג בעבר הן היו מתלוות אליו למפגשים ולאירועים. אין למעשה חולק שהמנוח הסתיר את יחסיו עם הנתבעת מכל בני משפחתו ומכריו. הנתבעת לא כפרה ולא הפריכה את טענת התובעים, לפיה גם כאשר נפגשו הצדדים לראשונה לצד מיטת חוליו של המנוח כשהיה מאושפז בבית החולים… סילק אותה המנוח מעל פניו… על מנת ששניים יקשרו שותפות גורל נדרשת גמירת דעת אצל שניהם כי זו כוונתם. קשה איפוא לקבל במצב עובדתי זה את הטענה שהמנוח ראה את יחסיו עם הנתבעת כיחסים של בני זוג נשואים. לא אך שמערכת היחסים של המנוח עם הנתבעת הוסתרה על ידו מעיני כל קרוביו ומכריו, אלא הוא הסתיר אותה גם מהרשויות… הנתבעת לא טענה וממילא לא הוכיחה קיומה של פעולה משפטית כלשהי, מצידה או מצד המנוח, אשר יש בה כדי ללמד על טיב הקשר הרציני שלהם. כך למשל הכירה הפסיקה ברישום צוואה לטובת בן הזוג, הסבת פוליסת ביטוח החיים לבן הזוג כנהנה, כעובדות להן יש ליתן משקל רב בבחינת הסוגיה… כידוע, וכנזכר לעיל, לא כל מודל ביחסי בני זוג עולה כדי יחסים של ידועים בציבוראך לאחרונה שלל בית המשפט את ההכרה בבני זוג הורים לילדים משותפים כבני זוג ידועים בציבור, הגם שחלקו את אותו יצוע מעת לעת…"

ואחרון: "בטרם סיום מצאתי אף לציין את (העדר) ההיבט הרגשי במישור היחסים שבין הנתבעת לבין המנוח. רק בתצהירה המשלים (שהותרה הגשתו) פירטה הנתבעת שיחסיה עם המנוח כללו גם קיום יחסים אינטימיים… בחקירתה לאורך הדיונים בבית המשפט נראתה הנתבעת משועשעת, גיחכה והעירה אין ספור הערות בינים. גם בהתיחסותה למנוח ולקשר ביניהם בלט בהעדרו ביטוי רגשי כשל מי שאיבדה את אהובה כעבור שני עשורים של מערכת יחסים. הדברים אמורים במיוחד כאשר לדבריה מותו הגיע בהפתעה מוחלטת… לאחר שנודע לה על אודות הפטירה, לא מנע הדבר ממנה לנסוע בערב בתחבורה ציבורית למרכז העיר למשוך כסף ממספר כספומטים ולמחרת היום, ביום פטירת המנוח, לשוב ולעשות כן ולסעוד עם בתה במסעדה… מסתבר מעדותה שהחשיבות שמצאה ביום פטירת המנוח וביום קבורתו למחרת, היתה להספיק ולבקר במספר רב של מכשירי כספומט, כדי למשוך את הסכום המקסימלי שיעלה בידיה מחשבונות הבנק של המנוח, בטרם ייחסמו לפעולה…"

6.4.22

מתוך פסק דין שניתן ביום 10.3.22 במסגרת ת"ע 19479-06-20 (פורסם ב"נבו"): כמתואר בפסק הדין, המנוח נפטר מבלי להותיר אחריו צוואה. התובעת ניהלה עם המנוח קשר זוגי, שלטענתה היה קשר של ידועים בציבור, והיא ביקשה צו ירושה, לפיו היא זכאית לרשת מחצית מעזבון המנוח. הנתבע הינו בנו היחיד של המנוח (מנישואיו לאשה ממנה התגרש). בית המשפט שב וסקר את העקרונות הרלוונטיים להכרעה (אשר יצוטטו באופן חלקי מאד, שכן הם כבר פורטו לא אחת לעיל): "סעיף 55 לחוק פורש ככולל שני אדנים עובדתיים (בנוסף לתנאי שלילי, שהצדדים אינם נשואים לאחר/ת): חיי משפחה… ומשק בית משותף… באשר לאופן בחינתם והוכחתם של היסודות העובדתיים דלעיל, נפסקו אמות המידה הבאות… מדובר בשני יסודות המשתלבים זה בזה ומשליכים זה על זה… לא על חיי משפחה לבד המדובר כאן אלא על חיי משפחה בעלי אופי מוגדר, היינו כאלה שביטוים בקיום משק בית משותף… יש לבחון את היסודות דלעיל מנקודת מבטם הסובייקטיבית של הצדדים, כיצד הם ראו את מערכת היחסים ביניהם… כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו, ללא קביעת קריטריונים נוקשים… לשאלה מדוע הצדדים לא מיסדו את הקשר ביניהם, עשויה להיות נפקות ראייתית לענין היותם ידועים בציבור… נטל הראיה מוטל על הטוען לקיומם של יחסי ידועים בציבור, והוא נטל מכביד… יש לנקוט משנה זהירות בטרם יוכרו בני זוג החיים ביחד חיי משפחה, כ'ידועים בציבור' מהבחינה המשפטית… יתרה מזו, יש לנהוג זהירות מרובה בעדותו של הנשאר בחיים ולדרוש סיוע בלתי תלוי וללא דופי התומך בגרסתו…"; בית המשפט הוסיף שלוש הערות מענינות: "ראשית, הגם שהיסודות העובדתיים להכרה בבני זוג כידועים בציבור לפי סעיף 55 לחוק, ולהכרה בהם ככאלה לפי חיקוקים אחרים, זהים – דומה שלצורך סעיף 55 לחוק ראוי לדרוש ראיות הנושאות עמן משקל עודף. הדבר מתבקש, לנוכח תכליתו החקיקתית השונה של סעיף 55 לחוק, לפיו יחסי ידועים בציבור אמורים לשקף אומד דעת של הורשה (פרשת נסיס). בלשון אחרת, איכות הראיות אמורה לבסס מערכת יחסים, שתצדיק פגיעה בזכותם של יורשים אחרים על פי דין. שנית, ראוי לתת את הדעת לנחיתות הראייתית המובנית של נתבע/ים בכגון דא. בידי התובע/ת הטוענים למעמד של ידוע/ה בציבור יש את כל המידע הרלוונטי על מנת לבסס את טענתם, בפרט כאשר חלק מהראיות הן בענינים שבינו לבינה. ברוב המקרים אין לנתבע/ים ראיות ישירות בענינים אלה, בעוד המנוח/ה אינו/ה עוד בחיים כדי להעיד עליהם. לא בכדי נפסק, שגרסת התובע דרושה סיוע בלתי תלוי וללא דופי התומך בגרסתו… סיוע כאמור מוצדק גם בשים לב להוראת סעיף 54(4) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, לפיה הכרעה על פי עדות יחידה נגד עזבון, שאין לה סיוע, דורשת הנמקה… שלישית, אחד ההבדלים בין יחסי זוגיות 'רגילה' לבין יחסי ידועים בציבור, היא הקלות היחסית של התרת הקשר. כך, למשל, כאשר נולדים לבני זוג ילדים, או כאשר הם רוכשים יחדיו רכוש או מנהלים חשבון משותף, או אפילו כאשר הם חתומים יחד על חוזה לשכירת דירה (ועוד כיוצ"ב אירועים הקושרים ביניהם) – התרת הקשר איננה קלה או מיידית. ממילא יש בכך כדי לחזק מסקנה בדבר יחסים החורגים מזוגיות 'רגילה' וכוללים סממנים של קשר ארוך טווח ומחייב. לנוכח האמור, מוטל על התובעת נטל השכנוע להניח ראיות בעלות משקל של ממש, ולתמוך את גרסתה בסיוע, על מנת לשכנע שהיא זכאית לרשת מחצית מעזבון המנוח, תוך פגיעה מהותית בזכויות הירושה על פי דין של הנתבע. כפי שיבואר להלן, נטל זה לא הורם". במקרה זה, לא אביא מתוך פסק הדין, את ניתוח הראיות, שהוביל למסקנה זאת, אלא רק את סיכום הדברים: "את הקשר של ידועים בציבור יש לבחון בראיה רחבה, באופן אינטגרטיבי, כך שחלקי השלם יצטרפו לכלל תמונה בהירה, של מערכת יחסים בעלת רמת מחויבות הדדית הדומה לנישואין. במקרה דנן, למרות קשר זוגי מהותי, שנמשך כשלוש שנים, לא התקיימו בקשר האמור סממנים חיוניים של חיי משפחה ושל משק בית משותף, המשלימים את התמונה האמורה. כחוט השני עוברת לאורך יחסי התובעת עם המנוח, תחושה של חוסר שלמות, בבחינת 'כמעט' או 'בעתיד'. כך, הצדדים חיו יחד, אבל לא ממש. כך, הם חשבו על הבאת ילד לעולם, אך למעשה לא פעלו בנדון. כך, הם חשבו על אפשרות של נישואין, אך בפועל זו נותרה מחשבה לא ממומשת. כך, הם חשבו לשכור יחד דירה בעתיד, אך לא עשו כן. וכו'. בפועל נותרו יחסי הצדדים ככאלה שניתן להתירם באחת, ללא כבלים רכושיים, כספיים, משפחתיים או פורמליים. יתרה מזו, ישנן ראיות של ממש לכך, שבתקופה האחרונה לחייו, היו פני המנוח מהקשר החוצה. לפיכך, אין בידי לקבוע שהתובעת היתה ידועה בציבור של המנוח, במובן סעיף 55 לחוק".

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן