התנגדות לצו ירושה או לצו קיום צוואה

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

לפי סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו", ולפי סעיף 2 לחוק, "היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה; הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה" (כלומר, צוואה "עדיפה"). סעיף 10 לחוק קובע מי עשויים להיות יורשיו על פי דין של המוריש; זהות היורשים על פי דין בפועל, סדר ההורשה והיקף הירושה, נקבעים לפי סעיפים 11-16 לחוק. אשר לצוואה, בכפוף לסייגים מסוימים, רשאי כל אדם לקבוע בעצמו, מי יהיו יורשיו – ה"זוכים" אינם חייבים להיות בני משפחה כלל (בניגוד לארצות מסוימות, אין לפי הדין הישראלי "שריון" כלשהו, לטובת קרובי משפחה מסוימים). ישנם מקרים, בהם חלק מן העזבון יחולק על פי צוואה, והיתר על פי דין (אם הצוואה חלה מלכתחילה על חלק מהעזבון, ולעתים, אם לא ניתן מסיבות שונות תוקף לחלק מהוראות הצוואה). לפי סעיף 18 לחוק, ישנם ארבעה סוגי צוואות ("צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה"), אשר רובם כבר נדונו באופן מפורט בסקירות שהוקדשו לכך (לצד התיחסויות רבות נוספות בסקירות אחרות).

לפי סעיף 66 לחוק, "(א) הרשם לעניני ירושה רשאי להצהיר על זכויות היורשים: בירושה על פי דין – על ידי צו ירושה; בירושה על פי צוואה – על ידי צו קיום צוואה (להלן – צו קיום); (ב) ציווה המוריש חלק מנכסיו, יינתן על אותו חלק צו קיום, ועל הנותר – צו ירושה". צוואה שלא ניתן לגביה "צו קיום", הינה חסרת משמעות (וכך גם כאשר לא ניתן צו ירושה, במקרים המתאימים). לפי סעיף 69(א) לחוק, "צו ירושה יצהיר על שמות היורשים ועל חלקו היחסי של כל אחד מהם בעזבון"; ולפי סעיף 69(ב), "צו קיום יצהיר שהצוואה היא בת-תוקף חוץ מהוראותיה שבית המשפט מצא שהן בטלות". סעיף 71 לחוק קובע, כי "צו ירושה וצו קיום כוחם יפה כלפי כל העולם כל עוד לא תוקנו או בוטלו". יודגש, כי הצווים אינם קובעים מהו "היקף העזבון" או "מה כלול בעזבון".

בקשות לצו ירושה או לצו קיום צוואה מוגשות לרשם לעניני ירושה. במקרים מסוימים, יעביר הרשם את הבקשה לבית המשפט לעניני משפחה, וכאמור בסעיף 67א(א) לחוק: "על אף האמור בסעיף 66(א), בקשה לצו ירושה או לצו קיום שהוגשה לרשם לעניני ירושה תועבר לבית המשפט בכל אחד מאלה: (1) הוגשה התנגדות לבקשה; (2) המדינה או מוסד ממוסדותיה הם צד לבקשה; (3) היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו ראו לנכון ליזום הליך לענין הבקשה או להצטרף להליך; (4) האפוטרופוס הכללי מייצג בבקשה אדם שמונה לו אפוטרופוס, קטין או נעדר; (5) הצוואה נושא הבקשה היא צוואה בעל-פה כמשמעותה בסעיף 23; (6) בצוואה נושא הבקשה קיים פגם או חסר כמשמעותו בסעיף 25; (7) על הירושה חלות הוראות הפרק השביעי ["משפט בין-לאומי פרטי" – ד.ר.]; (7) הרשם לעניני ירושה ראה לנכון להעביר את הבקשה לבית המשפט [סעיף משנה המקנה "שיקול-דעת כללי" לרשם לעניני ירושה – ד.ר.]"

לא "כל" בקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה, מתקבלת – ולמי שמתנגד למתן צו (ובלבד כי יש לו "ענין" לגיטימי – "מעונין בדבר", כלשון החוק), שמורה הזכות להגיש "התנגדות".

לפי סעיף 67 לחוק, "הוגשה בקשה לצו ירושה או לצו קיום, יודיע על כך הרשם לעניני ירושה ברבים ויקבע זמן מתאים שלא יפחת משבועיים להגשת התנגדויות; כל המעונין בדבר רשאי להגיש התנגדות לרשם לעניני ירושה תוך הזמן שנקבע וכל עוד לא ניתן הצו".

אמנם באופן פורמלי, ישנו "סד זמנים דוחק" להגשת התנגדות, אך כאמור בחוק, "כל המעונין בדבר רשאי להגיש התנגדות לרשם לעניני ירושה תוך הזמן שנקבע וכל עוד לא ניתן הצו". עם זאת, מוטב לא להסתכן ולא להתמהמה – ובמיוחד כאשר המערכת מתייעלת בהדרגה ופרק הזמן הממוצע עד לקבלת צו, הולך ומצטמצם… לכל הפחות, רצוי לבקש ארכת מועד להגשת ההתנגדות. על פי תקנה 19(ב) לתקנות, "קבע רשם לעניני ירושה זמן להגשת התנגדויות, רשאי הוא לפי שיקול דעתו, להאריכו מזמן לזמן, אף אם הסתיים הזמן שנקבע לכתחילה" (כלומר, ניתן להאריך את המועד אף לאחר שכבר חלף המועד שנקבע).

במקרה שנדון בת"ע 10739-01-18 (שיוזכר גם בהמשך), לאחר פטירת המנוחה, הגיש פלוני ("המבקש") בקשה לקיום צוואתה מ-2015; וקרובים אחרים ("המתנגדים") התנגדו לקיום הצוואה מ-2015, והגישו בקשה לקיומה של צוואה נטענת מאוחרת יותר – מ-2016 (אשר המבקש עצמו התנגד לקיומה). על סמך הראיות שעמדו בפני בית המשפט, נקבע כי הצוואה מ-2016, שהמתנגדים ביקשו לקיים – זויפה, ובעקבות כך הגישו המתנגדים "בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות מפורטת" (לצוואה מ-2015), לגביה טען המבקש, בין היתר, כי "אינה בקשת ארכה כלל וכלל אלא כתב התנגדות מלא, חדש ומפורט אשר נועד להחליף את כתב התנגדותם המקורי [של המתנגדים – ד.ר.]". בית המשפט עמד על כך, כי ניתן להגיש התנגדות אף לאחר המועד שנקבע להגשתה, וזאת כל עוד לא ניתן צו. עם זאת, "משמעות בקשת המבקשים [המתנגדים – ד.ר.] דה פקטו, היא תיקון של כתב ההתנגדות". בית המשפט בחן שיקולים שונים (מתחום דיני הירושה, מתחום סדרי הדין, את מידת הפגיעה שטמונה בתיקון ההתנגדות, את האינטרס הציבורי, וכיוצא באלו), וקבע, כי "השאלה בדבר האפשרות לתקן כתב התנגדות על דרך הוספת טענות חדשות שטרם נדונו, בפרט לנוכח התנהלות המתנגדים עד הלום, אינה פשוטה כלל וכלל. בחינת מכלול השיקולים כפי שפורטו בהרחבה לעיל, בדגש על חשיבותה של הזכות לרשת והפקדת הערובה לכיסוי הוצאותיו של המבקש ובשים לב להיקף העזבון שבו מדובר – מחייבים המשך ניהול ההליך לצורך בירור מדויק, אמיתי ומלא של רצון המנוחה". למתנגדים ניתנה אפשרות להגיש בתוך 30 ימים התנגדות (חדשה) לצוואה מ-2015, בכפוף להפקדת ערובה בסכום נכבד.

כיצד ניתן לדעת כי הוגשה בקשה לצו? ראשית, לפי תקנה 14(ב)(4)(א) לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998 (להלן: "התקנות"), בבקשה לצו ירושה, יש למסור הודעות ליורשים שפורטו בבקשה תוך פירוט חלקו של כל יורש בעזבון; ובבקשה לצו קיום, יש למסור הודעות לזוכים על פי הצוואה (בצירוף עותק ממנה), ויש לשלוח הודעה גם גם לקרובי משפחה של המוריש – המנויים בתקנה 14(ב)(4)(ב) – שאינם בין הזוכים על פי הצוואה. שנית, לפי תקנה 17 רישא לתקנות, "הודעה על הגשת בקשה לצו ירושה או לצו קיום תפורסם בעתון יומי אחד וכן ברשומות; ההודעה בעתון היומי תכלול הזמנה להגשת כתב התנגדות בתוך תקופה של שבועיים מיום הפרסום בעיתון היומי או תקופה ארוכה יותר, לפי קביעת הרשם לעניני ירושה" (גם כשמדובר בבקשה לבית דין רבני, היא תפורסם ברשומות – "ילקוט הפרסומים"); מכיוון שעל פי רוב (אם כי לא תמיד) ידוע דבר פטירתו של המוריש לקרוביו, או למי שמצפים לזכות על פי צוואתו, רצוי לעקוב אחר פרסומים (וכן לערוך בדיקה מקוונת באתר של הרשם לעניני ירושה). שלישית, עד כמה שהדבר יישמע "מובן מאליו", מי שסבור כי הוא אמור להימנות על יורשי המוריש על פי דין, או על הזוכים על פי צוואתו, אינו צריך "להמתין" להגשת בקשה לצו, ומוטב כי ידאג לכך בעצמו… {* ראו תוספת מיום 26.7.20 בסוף הסקירה המקורית}

[במאמר מוסגר ובסטיה מעניננו: לא תמיד ידוע – בוודאי לא "מיידית" – דבר פטירתו של המוריש, והדבר עלול לגרום לקושי רב, אם כי אפשרי, בנסיבות חריגות, לבטל צו שכבר ניתן, בהתאם לסעיפים 71 ו-72 לחוק; אך גם אז, יש לתת את הדעת לסעיף 73 לחוק – שכבר נזכר בסוף סקירה קודמת – "מי שרכש זכות בתום לב ובתמורה בסמכו על צו ירושה או על צו קיום שהיה בר-תוקף אותה שעה, או מי שקיים חיוב בתום לב בסמכו כאמור, אין לבטל זכותו או לחייבו שנית אף אם הצו תוקן או בוטל לאחר מכן"].

לפי תקנה 19(א) רישא לתקנות, "הרוצה להגיש התנגדות לבקשה יגיש לרשם לעניני ירושה כתב התנגדות במספר עותקים מספיק עבור בית המשפט ובעלי הדין, יפרט בה את נושא התנגדותו ונימוקיה, ויצרף אליה את כל המסמכים שעליהם היא מתבססת; העובדות הנטענות בכתב ההתנגדות יאומתו בתצהיר".

כאמור, על פי לשון החוק, "כל המעונין בדבר רשאי להגיש התנגדות". לצד הוראה כללית ("בכל ענין המסור לפי חוק זה לבית המשפט רשאי לפנות אליו כל מי שמעונין בדבר" – סעיף 153 לחוק), נזכר המונח "מעונין בדבר" בהקשרים שונים בחוק ובתקנות ("נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם…"; "בית המשפט רשאי, לפי בקשת מעונין בדבר, למנות, בצו, מנהל עזבון…"; "רשאי בית המשפט, לפי בקשת מעונין בדבר או מיזמת עצמו, לנקוט אמצעים הנראים לו לשמירת העזבון…"; "בית המשפט רשאי, בכל עת, לפי בקשת מעונין בדבר או מיזמת עצמו, לתת למנהל עזבון הוראות…"; "רשאי בית-המשפט, לפי בקשת מעונין בדבר או מיזמת עצמו, למנות לו אפוטרופוס לשמירת זכויותיו בעזבון"). כפי שהזכות להגיש בקשה למתן צו, אינה מוגבלת רק ליורשים או לזוכים עצמם, אלא מוקנית גם לנהנים "בעקיפין" (ובלבד שיש להם זכות קיימת ולא רק ציפייה לזכות עתידית), כך גם לגבי הגשת התנגדות. במקרה שנדון בפסק דין שניתן לאחרונה (ת"ע 32755-06-15), נדרש בית המשפט להכריע, האם צוואה שנכתבה מאחורי עמוד השער של התלמוד הבבלי מסכת בבא בתרא, לפני הפרק הראשון, בחלקה ביידיש ונחתמה בפני עדים, ובחלקה צוואה בכתב יד שנרשמה בסיום העמוד האחרון של הפרק העשירי בתלמוד, היא צוואתו האמיתית של המנוח. המנוח נפטר ערירי, מבקש קיום הצוואה (והזוכה על פיה) אינו קרוב משפחתו, וההתנגדות הוגשה על ידי האפוטרופוס הכללי, אשר טען כי אין לקיים את הצוואה, משקבעה מומחית לזיהוי כתבי יד שמינה בית המשפט, כי כתב היד על גבי הצוואה אינו של המנוח; וכן לאור כלל הנסיבות (ה"חריגות", בלשון המעטה): המנוח התנהל בחייו רק בשפה העברית ולא ביידיש; האופן בו נמצאה הצוואה; הגשת בקשה לקיומה בשיהוי ניכר (21 שנים לאחר פטירת המנוח), למרות שהמבקש הודה כי ידע על קיומה כשנתיים עד שלוש לאחר פטירת המנוח; הבקשה לקיום הצוואה הוגשה רק לאחר שהעדים כבר אינם בחיים; ועוד [אגב, ההתנגדות נדחתה…]

כאמור, על פי סעיף 67א(א) לחוק, "בקשה לצו ירושה או לצו קיום שהוגשה לרשם לעניני ירושה תועבר לבית המשפט", במקרים שונים, ובין היתר – אם "הוגשה התנגדות לבקשה".

על פי תקנה 21 לתקנות: "(א) מגיש הבקשה [לצו – ד.ר.] לרשם לעניני ירושה יירשם כתובע והדיון יתנהל בבית המשפט כמפורט להלן בתקנה זו: (1) הוגשה התנגדות לבקשה או שראה היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו לנכון ליזום הליך לענין הבקשה, מגיש ההתנגדות או היועץ המשפטי לממשלה יירשם כנתבע  בתובענה; (2) לא היה נתבע בתובענה, יעיין בית המשפט בבקשה שהועברה אליו ורשאי הוא להזמין את הנוגעים בדבר לדיון ולברר את העובדות הטעונות הוכחה גם אם לא נתבקש לעשות כן. (ב) הודעה על תאריך הדיון תומצא בדואר רשום לתובע, לנתבע ולמנהל העזבון אם נתמנה קודם לכן; הוגשה התנגדות, יצורף כתב ההתנגדות להודעה לתובע ולמנהל העזבון". מגיש הבקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה יירשם איפוא כ"תובע", ואילו המתנגד יירשם כ"נתבע".

מטבע הדברים, התנגדויות לבקשות למתן צו ירושה, אינן שכיחות, ועילותיהן מצומצמות (אף שבניגוד לדעה הרווחת – לעתים אפילו בקרב עורכי דין – הן אפשריות). לא אחת מדובר בהגשת בקשה לצו ירושה, תוך "התעלמות" (שלא-ביודעין, או ביודעין) מקיומה (לכאורה) של צוואה; או בהתנגדות המושתתת על טענת המתנגד, כי הבקשה לצו ירושה מתעלמת (במכוון או בשוגג) ממנו, ומ"מעמדו" כיורש על פי דין. למשל, במקרה שנדון בת"ע 3688-09-18, נטען על ידי המתנגדת, כי אמו של המנוח הגישה בקשה שקרית לצו ירושה (במסגרתה נכתב כי בנה נפטר כשהוא "חסוי והנישואין פקעו", וכי במותו לא היתה לו בת זוג – ולכן, הוריו הינם יורשיו היחידים), תוך התעלמות מכך, שהמתנגדת הינה אלמנתו של הבן המנוח (וזכאית, לפי הנטען, למחצית עזבונו). מקרה אפשרי אחר, הינו העלאת טענה מצד המתנגד, כי התבקש צו ירושה תוך התעלמות ממעמדו כ"ידוע בציבור" של המוריש – הזכאי לאותן זכויות, כפי שמגיעות לבן זוג מכח נישואין (בהתאם לסעיף 55 לחוק – "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש" – נושא שיידון בסקירה נפרדת). {ראו לדוגמא גם תוספות מיום 21.12.21 ומיום 15.3.22 לסקירה זאת}

התנגדויות שכיחות יותר, כאשר מדובר בבקשות למתן צו קיום צוואה.

לגבי כל אחד מארבעת סוגי הצוואות על פי החוק (ראו לעיל), קבועות בחוק דרישות קונקרטיות; אך יש להבחין בין "מרכיבי יסוד" – אשר חייבים להתקיים לגבי כל אחד מסוגי הצוואות, לפי הענין; לבין פגמים בקיום יתר הדרישות, אשר לא בהכרח יובילו לפסילת הצוואה. לפי סעיף 25(א) לחוק, "התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23, או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור". מדובר בענין המסור לשיקול דעת בית המשפט, ומותנה, בין היתר ובעיקר בכך, ש"לא היה לבית המשפט ספק כי היא [הצוואה] משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה". הפסיקה הבחינה בין פגמים במרכיבים צורניים יסודיים – קונסטיטוטיביים, אשר לא יהיה בכוחו של בית המשפט להתעלם מקיומם, לבין פגמים במרכיבים צורניים – דינאמיים. מובן, כי ככל שמשקלם המצטבר של הפגמים גבוה יותר, כך עולה הסיכוי שהצוואה לא תקוים. בכל מקרה, גם לפגמים שאינם שוללים אפשרות לקיום הצוואה, עלולה להיות משמעות מרחיקת לכת: צוואה המקיימת (לכאורה) את כל הדרישות הקבועות בחוק, עומדת לה חזקת כשרותה, והנטל להוכיח את בטלותה (ונטל הראיה) מוטלים על המתנגד – אך כשמדובר בצוואה "פגומה", יועבר על פי הרוב הנטל אל המבקש לקיימה.

לא אדון בעילות ההתנגדות למתן צו קיום צוואה, לגופן, ובוודאי שלא בפירוט, משום שכל אחת מהן ראויה לסקירה נפרדת ומפורטת משל עצמה… אסתפק באזכור כללי של עילות ההתנגדות השכיחות.

לפי סעיף 26 לחוק, "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה". לא אחת נטען כי המצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה". משמעות הדרישה "ידע להבחין בטיבה של צוואה", הינה בעיקר, כי על המצווה להיות מודע לכך שהוא עורך צוואה, להיקף רכושו ונכסיו, ולתוצאות של עריכת הצוואה לגבי יורשיו (ע"א 160/80).

טענה שכיחה נוספת הינה "השפעה בלתי הוגנת" על המצווה. "השפעה בלתי הוגנת שוללת למעשה את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח באופן שתוכנה של הצוואה, לא מהווה ביטוי לרצונו של המנוח, אלא לרצונו של המשפיע… ההבדל בין השפעה לגיטימית לבין השפעה בלתי הוגנת הוא לעתים מעורפל ולא ניתן לתחימה חד-משמעית… מעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על בית המשפט להשתכנע מנסיבותיה של אותה השפעה בקיומו של מרכיב בלתי הוגן שיש בה וכי הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב. יודגש כי חשש לקיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת והעלאת סברות וחשדות בעלמא תוך הסתמכות כאמור על העובדה שנושלו יורשים לטובת זוכים אחרים, אין בהם כדי להביא לבטלותה של הצוואה מטעם זה… בדנ"א 1516/95 מרום… פרט כב' השופט מצא את מבחני המשנה שיש בהם כדי לסייע לבית המשפט לקבוע אם בעת כתיבת צוואתו היה המצווה נתון להשפעה בלתי הוגנת: מבחן התלות והעצמאות, מבחן התלות והסיוע, קשרי המצווה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה…  בהתקיים המאפיינים של המבחנים האמורים במקרה נתון, מוקמת חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. חזקה זו מעבירה את נטל הבאת הראיות על שכמו של מבקש הקיום לסתור את אותה חזקה תוך שלילת קיומם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה או תוך שלילת קיומה של 'אי ההגינות' בהשפעה חרף קיומם של אותם מאפיינים. ואולם, נטל השכנוע מוטל כל כולו על שכמו של המתנגד והוא שצריך לשכנע את בית המשפט שהמצווה עשה את צוואתו שלא מתוך רצון חופשי אלא מחמת השפעה בלתי הוגנת, והוא זה שחייב לעמוד בנטל זה גם אם כשל מבקש הקיום ב'הבאת ראיותיו לסתור', נטל שעבר אליו עם הקמתה של החזקה… כן נקבע כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים שפורטו לעיל. למעשה, די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור ובמקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו. בבע"מ 4459/14… נקבע כי ראוי לבחון את סוגית ההשפעה הבלתי הוגנת כמכלול. אמנם הנטל להוכיח עילת פסלות זו רובץ על המבקש את פסלות הצוואה אולם לא פעם הראיות הן נסיבתיות. לעיתים 'חוטים שונים' של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים קיומה של השפעה בלתי הוגנת העולה כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה…" [הציטוט מתוך ת"ע 64395-06-15].

לפי סעיף 35 לחוק, "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה". הוראה זאת יכולה לבסס עילה עצמאית לביטול צוואה (או חלק ממנה), או להוות חלק ממבחני המשנה לבחינת קיומה של "השפעה בלתי הוגנת" – "אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו" (דנ"א 1516/95).

ודוגמא אחרונה – אשר דומה כי אין צורך להרחיב לגביה – הינה טענת "זיוף". כפי שצוין בסקירה קודמת, זיוף צוואה מהווה עבירה פלילית (אם כי הרשעה כרוכה בקשיים ראיתיים ואחרים). כמו כן, לפי סעיף 5(א)(2) לחוק, "(א) אלה פסולים לרשת את המוריש: …(2) מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע על פי צוואה מזוייפת" (יצוין כי אין בהכרח "זהות" בין "מעשה הזיוף" לבין הגשת צוואה מזוייפת לקיום). שאלה נוספת שנדונה בת"ע 10739-01-18 (שכבר נזכר לעיל), היתה האם מי שהגיש צוואה מזויפת לביהמ"ש – אך טרם הורשע – פסול מלרשת את המוריש. שאלה זאת רלוונטית גם להתנגדות, משום שאם התשובה חיובית, יתכן שיִשלל ממי שהגיש צוואה מזויפת לביהמ"ש, מעמדו כיורש על פי דין, ובשל כך גם מעמדו כ"מעונין בדבר" לצורך הגשת התנגדות… בית המשפט עמד על המחלוקת בפסיקה, האם תנאי ההרשעה הכלול בסעיף 5(א)(2) לחוק מהווה תנאי לפסילת יורש – ביחס לכל החלופות; או שמא רק ביחס לראשונות (העלמה, השמדה וזיוף) אך לא ביחס לרביעית ("תבע על פי צוואה מזויפת") – וסבר כי נכון לעת הזאת, בטרם יצאה הלכה מלפני בית המשפט העליון, גם החלופה הרביעית מחייבת הרשעה.

כאשר לא מוגשת התנגדות, נקבע בתקנה 23(א) ו-(ב) לתקנות: "(א) לא הוגשה התנגדות בתוך המועד הקבוע בתקנה 17 או בתוך המועד הקבוע בתקנה 18(ב), לפי המאוחר מביניהם, ולא נתקיים תנאי מהתנאים האחרים המפורטים בסעיף 67א(א) לחוק, והרשם לעניני ירושה החליט לתת את הצו המבוקש, ייערך הצו לפי תקנה 24 והרשם יאשר אותו בחתימתו. (ב) החליט בית המשפט לתת צו ירושה או צו קיום ולא הוגשה התנגדות בתוך המועד הקבוע בתקנה 22, ייערך הצו כאמור בתקנה 24, ובית המשפט יאשר אותו בחתימתו". אם הוגשה התנגדות, התוצאה תהיה, כמובן, בהתאם להכרעת בית המשפט – קבלת ההתנגדות, או דחייתה. אך על המתנגד לתת את הדעת לשאלה, האם יהיה די בהגשת התנגדות, אפילו תתקבל. למשל, אם מדובר בהתנגדות לצו לקיום צוואה מסוימת, דחית ההתנגדות עלולה להוביל למתן צו ירושה, ואם המתנגד מעונין בקיום צוואה אחרת, עליו לבקש לצו לקיומה. לא אחת מוגשות מספר בקשות (לצווי ירושה או קיום צוואה) ולצידן מספר התנגדויות "הדדיות", ובית המשפט מכריע בכולן במאוחד.

עדכונים ותוספות

26.7.20

ביום 29.6.20 ניתנה על ידי בית המשפט העליון החלטה במסגרת בקשת רשות ערעור (בע"ם 2419/20), שחלקה יצוטט להלן: "בשורש בקשת הערעור דנן ניצב פסק דין שניתן ביום 15.6.2014 בבית המשפט המחוזי בחיפה… ובמסגרתו ניתן תוקף להסכמת הצדדים – משיבים 1-2 בהליך דנן – וניתן צו קיום לצוואת אמם המנוחה. זאת, לאחר שבית המשפט לעניני משפחה… דחה את בקשתו של משיב 2, והורה על ביטול הצוואה… למחרת מתן פסק הדין, הגישה המבקשת דנן – אחותם של הצדדים להליכים הקודמים, ויורשת על פי דין של המנוחה – 'בקשה לדחית מועד בקבלת החלטה', שהיתה הראשונה בשורת נסיונות לבטל את צו הקיום, על רקע פגיעתו במעמדה כיורשת. בסופו של יום, נדחתה תובענה לביטול צו הקיום… על הסף. בית המשפט לעניני משפחה… הדגיש כי לא זו בלבד שאי צירוף המבקשת להליכים הקודמים אינו מהווה, כשלעצמו, עילה לביטול צו הקיום, אלא שהמבקשת ידעה על הליכים אלה, יכולה היתה להצטרף אליהם – ואף פנתה במהלכם בפועל לבית המשפט בקריאה לקיום הצוואה, ששיקפה, לדבריה, את רצון האם המנוחה… מכאן בקשת רשות הערעור, שבה טוענת המבקשת כי לא ידעה 'על קיומה של הצוואה וכל שהיה ידוע לה הוא אודות ההסכמה מיום 12/7/01 לה היתה שותפה…' לדבריה, המכתב שהגישה במסגרת ההליכים הקודמים התייחס אף הוא להסכמה זו… לצד זאת, הבקשה מעוררת, לשיטת המבקשת, גם שאלות משפטיות עקרוניות: כך לגבי חובת צירוף יורשים על פי דין להליכי קיום צוואה, וכך לגבי הסמכות לקיים צוואה על יסוד הסכמת הצדדים, מקום שהדבר עומד בניגוד לרצון המת. על כן, היא מבקשת לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהחזיר לערכאה הראשונה את הדיון בבקשתה לביטול צו הקיום.

דין בקשת רשות הערעור להידחות… אשר לסוגית צירוף היורשים להליכי קיום צוואה – במועד ניהול ההליכים הקודמים עמד בתוקפו נוסחה הקודם של תקנה 14 לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998, אשר – כפי שכבר ציינתי בעניין אחר – 'אינו מחייב צירוף היורשים על פי דין בבקשה לקיום צוואה', ומטיל על היועץ המשפטי לממשלה 'להיות פה לצדדים שעשויים להיפגע ממתן הצו' (בע"ם 1957/16…). אכן, תקנה זו תוקנה בשנת 2016 וכיום היא קובעת, בסעיף קטן (ב)(4)(ב) לה, כי אם 'לא היה בין הזוכים על פי הצוואה אחד מאלה: ילדים של המוריש […] יצורף גם אישור מסירה לילדי המוריש'… ברם, גם תיקון זה מסתפק במתן הזדמנות ליורשים להתנגד לבקשה למתן צו קיום – אך אינו מורה על צירוף גורף שלהם כנתבעים. אדרבה, תקנה 21(א) מבהירה כי רק אדם שבחר לממש את ההזדמנות ולהגיש התנגדות (או, לחלופין, היועץ המשפטי לממשלה שמצא לנכון 'ליזום הליך לענין הבקשה') 'יירשם כנתבע בתובענה', ומייחדת את הסמכות 'להזמין את הנוגעים בדבר לדיון', למצבים שבהם 'לא היה נתבע בתובענה'. הנה כי כן, מחוקק המשנה שירטט הסדר המאזן בין ההגנה על אינטרס היורשים על פי דין, ובין שיקולי יעילות ומניעת סרבול – כאשר ברקע ניצבת סמכותם של הרשם ובית המשפט, לפי סעיף 72 לחוק הירושה, לבטל צו קיום 'על סמך עובדות וטענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו'…"

עדכון – 27.11.21

ראו תוספת (מיום 27.11.20) לסקירה זאת (ענינה של התוספת, בין היתר, פגמים צורניים בצוואה שנערכה בפני נוטריון).

15.2.21

כאמור בסקירה המקורית, "מטבע הדברים, התנגדויות לבקשות למתן צו ירושה, אינן שכיחות, ועילותיהן מצומצמות…"; ביום 24.1.21 ניתן על ידי בית המשפט לעניני משפחה בפתח תקוה פסק דין במסגרת ת"ע 69846-02-19 ות"ע 69889-02-19, אשר דן בהתנגדות לצו ירושה. כמתואר בפסק הדין, התובעים הגישו בקשה למתן צו ירושה אחר אביהם המנוח; הנתבע, בשנות ה-60 לחייו, הגיש התנגדות לבקשה, וטען כי הוא בנו של המנוח, וכי נולד כתוצאה מקשר אינטימי שאמו קיימה עם המנוח – ולפיכך, הוא טען כי יש לכלול אף אותו כיורש בצו הירושה (ביחד עם התובעים). "אין חולק כי הנתבע לא רשום כבנו של המנוח ומעולם לא נרשם ככזה. אין גם חולק כי עת הרתה אמו של הנתבע, היא היתה נשואה לאחר, הוא האיש שגידל את הנתבע ונרשם כאביו" [וכמתואר בפסק הדין, הנתבע אף ירש את אותו אדם – ד.ר.]

במקביל להתנגדותו למתן צו הירושה, הגיש הנתבע גם "עתירה למתן צו לבדיקת רקמות", במסגרתה ביקש לחייב את התובעים לערוך בדיקה גנטית, לבירור קשרי האחאות בינו לבינם, על מנת להוכיח טענתו כי הוא בנו הנוסף של המנוח. באותו הליך, היות ועלה חשש שהכרעתו עלולה להשפיע על כשרותו ההלכתית של הנתבע כאן ושל צאצאיו, עקב חשש לממזרות, לפי דין תורה, נשלחה פנייה לנשיא בית הדין הרבני הגדול, ללא פרטים מזהים, לקבלת חוות דעתו בעניין החשש האמור ובדבר האפשרות לערוך את הבדיקה באופן שימנע את הפגיעה, בהתאם להוראות סעיף 28(ה)(א)(1) לחוק מידע גנטי, התשס"א-2000. נשיא בית הדין הגדול הגיש את חוות דעתו לב"כ היועמ"ש וקבע כי אין להתיר קיומה של הבדיקה, בשל חשש ממזרות, ובנסיבות אלו, הגיש ב"כ היועמ"ש עמדתו למבוקש והתנגד לביצוע הבדיקה, ול"בירור התובענה בכל דרך, בשל הפגיעה הקשה והבלתי הפיכה העלולה להיגרם לקטינים" – צאצאי הנתבע (בהקשר זה נפסק כי "ברור כי הגנה כזו דרושה גם אם הנתבע עצמו מצהיר כי הוא אינו נוהג על פי כללי ההלכה, איננו מתנגד לביצוע הבדיקה והוא אדיש להשלכות שיש לתוצאותיה על כשרותו ההלכתית, כמו גם על כשרותם של צאצאיו"). לאחר קבלת חוות הדעת של בית הדין הרבני ולאור עמדת ב"כ היועמ"ש, הודיע הנתבע כי הוא מושך את הבקשה לבדיקת רקמות, ועתירתו נמחקה. למרות זאת, הוא ביקש להוכיח בדרכים אחרות כי הוא בנו של המנוח.

נפסק, בין היתר: "לא מצאתי לאפשר לנתבע לברר את שאלת מעמדו כענין שבגררא, במסגרת התנגדותו לבקשה למתן צו ירושה… סעיף 10 לחוק הירושה… קובע כי יורשים על פי דין הם מי שהיו במות המוריש, בן זוגו וילדיו. החוק מתייחס גם לילד שאומץ וגם למי שנולד 300 יום לאחר הפטירה, כלומר – מי שהיה עֻבָּר בעת הפטירה. אלה הם יורשי המנוח ואין בלתם. החוק איננו מכיר במי שחש כילדו של מנוח, כיורשו. החוק גם אינו מכיר במי שאותו מנוח התייחס אליו כבן, אלא אם אימץ אותו כדין. הדרך להעניק זכויות ירושה למי שאיננו זכאי לכך על פי דין, היא באמצעות צוואה. בהעדר צוואה, לא ניתן לקבל התנגדות לצו ירושה, בטענה שקיים אדם נוסף שיש להכיר בו כבנו של המנוח. הדברים נאמרים ביתר שאת, כאשר הבקשה לנהל הליך שניתן היה באמצעותו לבחון את הראיות להוכחת אותה הטענה, נמחק לבקשת מי שהגישו, הנתבע כאן. הנתבע ביקש כי אאפשר לו להוכיח טענותיו כאן באמצעות עדויות, הן עדותו שלו והן של עדים מטעמו. לא מצאתי לאפשר זאת, אם לאור עמדת ב"כ היועמ"ש ואם לאור חוות הדעת של נשיא בית הדין הרבני. טענות הנתבע, ככל שהיו לו ביחס לעמדות אלו, היה עליו להשמיע במסגרת אותו הליך, שהוא בחר לוותר על בירורו".

להשלמת התמונה, בית המשפט הוסיף וקבע: "עוד מצאתי להדגיש כי טענות הנתבע לפיהן יש באפשרותו להביא עדים שיוכיחו קיומו של קשר רומנטי בין אמו לבין המנוח, גם לו היו מתקבלות, אין בהן כדי להוכיח שהוא עצמו נולד בעקבות אותו קשר". הנתבע העיד על זכרונות ילדות שונים, אך "אין בטענות אלו, גם לו היו מוכחות, כדי להוכיח שהנתבע הוא בנו של המנוח, אלא לכל היותר כי היה קשר כזה או אחר בין אמו לבין המנוח, שנים לאחר שנולד… הנתבע טען כי בשנת YYYY הוא נסע לחו"ל יחד עם המנוח, וכי זה סיפר לו אז שהוא אביו. הנתבע טען כי סיפור הוידוי נערך בנוכחות אדם נוסף… אלא שהאחרון מתכחש עתה לאמור… גם עדות זו, לו היתה נשמעת, אין די בה כדי להוכיח קיומו של קשר ביולוגי בין הנתבע לבין המנוח… העובדה שמאז… בחר הנתבע שלא לנקוט בכל פעולה להסדרת רישומו כבנו של המנוח, כאשר גם המנוח וגם אמו של הנתבע היו בחיים ויכולים היו לסייע בידו להסדיר מעמדו, יש בה כדי לפגוע בגרסתו, עד כדי שלילתה… די בהמתנה האמורה כדי להקים עילת התיישנות ולכל הפחות טענות של שיהוי, כלפי טענות הנתבע…"

בית המשפט דחה את כל טענות הנתבע, ובסופו של דבר קבע כי "לא מדובר ברצון כן ואמיתי של הנתבע לברר מיהו אביו מולידו, אלא אך בנסיון לזכות בזכויות ירושה של אדם, שהנתבע אולי סבור שהוא אביו. הדברים נאמרים ביתר שאת, לאחר שביחס לאביו הרשום, קיבל הנתבע זכויות ירושה, לפי בקשתו… יתכן כי הנתבע קיווה שיהיה בכך כדי לשכנע את התובעים לתת לו זכויות כספיות שהוא לא זכאי לקבל על פי דין… אין לנתבע מעמד להגיש התנגדות לבקשת התובעים, ילדי המנוח… לקבל צו ירושה…"

12.7.21

האם ניתן "לסלק על הסף" התנגדות? האם התנגדות הינה מסגרת דיונית ראויה לדיון ב"היקף העזבון"? מתי יינתן צו ירושה חלקי? פסק דין מיום 19.4.21 שניתן על ידי בית המשפט לעניני משפחה בתל אביב (ת"ע 43215-03-21, ת"ע 43204-03-21): "המנוח נפטר ביום… בעת פטירתו היה המנוח רווק ולא הותיר אחריו צאצאים. התובעת היא אמו של המנוח. אביו של המנוח נפטר ביום… הנתבעים הם אחותו ואחיו של המנוח, ילדיו של אביו (ואינם ילדיה של אמו). התובעת הגישה בקשה לצו ירושה אחר המנוח לפיו היא יורשת מחצית מהעזבון וכל אחד מהנתבעים יורש רבע מהעזבון. הנתבעים הגישו התנגדות לבקשה לצו ירושה כשלטענתם 'אין מקום ליתן צו ירושה בכל הקשור לדירת המנוח ברחוב —' משום טענתם שדירה זו שייכת לעזבון אביהם… ביום 21.3.2021 ניתנה החלטה לפיה: 'לאחר עיון בכתב ההתנגדות דומה כי הנתבעים אינם מתנגדים לטענת התובעת באשר לזהות יורשי המנוח על פי דין ולחלקיהם בעזבון, אלא בפיהם טענות באשר להיקף העזבון…'… הנתבעים הגישו עמדתם לפיה הם עומדים על בירור ההתנגדות שהגישו. לטענתם, משעה שהתנגדותם לקיום הצוואה הוגשה במועד, על בית המשפט לקבוע מועד לדיון בהתנגדות. לשיטת הנתבעים, 'התנגדות הנתבעים יכולה להיות לזהות היורשים או להיקף העזבון או לכל פרט שבבקשת צו הירושה'… הנתבעים ציינו כי הם מסכימים למשוך את ההתנגדות, ככל ותינתן החלטה למתן צו ירושה חלקי… איני מקבלת את עמדת הנתבעים. צו ירושה הוא צו דקלרטיבי, ותפקידו להצהיר על זהות היורשים וחלקו של כל אחד מהם בעזבון. צו ירושה אינו קובע מאומה בענין היקף נכסי העזבון והוא אינו יכול להביא לידי ביטוי זכויות של יורשים החורגות מהחלוקה הקבועה בחוק הירושה על פי דין… מאחר שהמנוח לא הותיר אחריו בת זוג או ילדים או צאצאיהם, יורשיו הם הוריו או צאצאיהם בחלקים שווים. הואיל ואביו של המנוח נפטר לפניו, צאצאיו, הנתבעים, באים בנעליו… הטענה שנכס מסוים הרשום על שם המנוח אינו שייך לעזבונו אינה מהווה עילה לכאורה להתנגדות לצו ירושה. שהרי, כאמור, צו ירושה אינו עוסק בנכסי העזבון ואף לא מפורטים במסגרתו נכסי העזבון, אלא הצו עוסק בזהות היורשים וחלקו של כל אחד מהם בעזבון. כמובן, ככל שלנתבעים טענות בענין זה, רשאים הם להגיש תביעה מתאימה בענין היקף העזבון…

תקנה 41(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, מורה כי בית המשפט רשאי להורות על מחיקת כתב תביעה בכל עת מקום בו כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה… במקרה שלפני, אף אם תוכחנה כל הטענות שטענו הנתבעים בכתב ההתנגדות, עדיין לא יהיה בכך כדי טעם לדחית בקשת התובעת לצו ירושה, ומכאן שיש להורות על מחיקת ההתנגדות על הסף. לא מצאתי כי במקרה זה מוצדק להורות על מתן צו ירושה חלקי. תקנה 25 לתקנות הירושה, התשכ"ח-1998, מורה כי 'הרשם לעניני ירושה או בית המשפט רשאי לתת צו ירושה או צו קיום על חלק מן העזבון, כל אימת שנראה לו כי מתן הצו אינו עשוי להשפיע על זכויות שעדין לא נתבררו'. מדובר בסמכות שלא נעשה בה שימוש כדבר שבשגרה, אלא אך מקום בו לא ניתן לתת צו ירושה מלא מבחינת קביעת זהות היורשים… ממילא, בצו ירושה לא מפורטים הנכסים הכלולים בעזבון ואין מקום להורות במסגרתו כי הצו יחול או לא יחול על חלק מהם. בלא מחלוקת באשר לזהות היורשים וחלקו של כל אחד בעזבון, אין מקום לתת צו ירושה חלקי".

23.12.21

בתוספת מיום 23.12.21 לסקירה זאת, נדון פסק דין חלקי שניתן במסגרת ת.ע. 70970-06-20, בהקשר של "צוואה שנשתכחה", אך פסק הדין החלקי עסק גם בשאלה – "האם ניתן לא לקיים צוואה בעילה שאיננה מפורטת בחוק הירושה או האם ניתן במסגרת הליך של התנגדות לקיום צוואה לקיים את הצוואה, אך להורות הוראות שונות מאלה הכתובות בצוואה, בעילות המפורטות בהתנגדות דנא", ולהלן יצוטט חלק קצר ממנו: "…פסילת יורש מלרשת אפשרית רק בגדרי סעיף 5 לחוק, שאיננו רלוונטי להכרעה דנא. זכותו של יורש על פי צוואה קורמת עור וגידים רק עם מתן צו קיום צוואה… העילות בעטין לא יינתן צו קיום לצוואה, או לאיזו מהוראותיה (בלי לדקדק בהבדל בין שני המקרים לענין העילות השונות…) מנויות בסעיפים הבאים: סעיף 26 (צוואת קטין או פסול דין, או צוואת מי שלא ידע להבחין בטיבה), סעיף 30 (אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה, תרמית וטעות), סעיף 33 (הוראה סתומה), סעיף 34 (הוראה בלתי חוקית, בלתי מוסרית או בלתי אפשרית), וסעיף 35 (הוראה לטובת עד לצוואה או הנוטל חלק בעריכתה) (להלן: עילות הבטלות). יכול שלא יינתן צו לקיום צוואה גם במקרה בו נפל בה פגם צורני המצדיק זאת, נושא שאינו רלוונטי להכרעה דנא. מקרה נוסף שיש להתייחס אליו הוא זיוף צוואה. טענת זיוף איננה עילת בטלות, אלא טענה שלא מדובר בצוואה, כי אם במראית עין של צוואה… מתבקשת מאליה מסקנה, שרק העילות המנויות בחוק הן עילות בטלות, ואין בילתן… יודגש, שכל עילות הבטלות נעוצות באירועים ועובדות הרלוונטיים לתקופה לפני או במועד עריכת הצוואה… אירועים שאירעו לאחר עריכת הצוואה יכולים להיות רלוונטיים כראיה לביסוס איזו מעילות הבטלות, אך אינם יכולים לבסס, כשלעצמם, עילת בטלות… חריג אפשרי לאמור לעיל היא טענה, שצוואה נשתכחה מלבו של המצווה. טענה (לא שכיחה) זו משמעותה בטלות צוואה בגין עילה שנולדה לאחר עריכתה…"

18.12.22

ראו את פסק הדין, נשוא התוספת מיום 18.12.22 לסקירה זאת, אשר במסגרתו, בין היתר, נדונה חובת הרשם לעניני ירושה, לבדוק, בטרם מתן צו, אם הופקדה צוואה בקשר לאותו העזבון, שאינה נושא הבקשה שלפניו, ועל תוכנה של ההודעה שתישלח לזוכים על פי הצוואה (ככל שהופקדה).

5.2.23

ראו שתי תוספות – האחת מיום 29.1.23, והשניה מיום 5.2.23 – לסקירה זאת; שענינן פסקי דין, במסגרתם נדונו התנגדויות למתן צווי ירושה.

13.3.23

פסק דין מיום 8.11.22 (פורסם ב"נבו"), במסגרת ת"ע 6525-04-22 (ותיקים נוספים): "ענינו של פסק דין זה בשאלה האם למשיב 4 יש מעמד להגשת התנגדות בהיותו 'מעונין בדבר' עפ"י סעיף 67 סיפא לחוק הירושה… שאלה זו התעוררה במסגרת בקשה לסילוק על הסף של כתב התנגדות לקיום צוואת המנוחה, שהגיש המשיב 4, שהינו בן זוגה לשעבר של בתה של המנוחה, המשיבה 1, שהינה גם זוכה עפ"י צוואתה… המנוחה… הלכה לעולמה ביום 00.00.2021. המנוחה הותירה אחריה שתי בנות: המשיבות 1 ו-2. יצוין, כי המשיבה 3 היא נכדתה של המנוחה, ובתה של המשיבה 2. שלושתן זוכות על פי צוואת המנוחה… יצוין, כי ביום 29.7.19 הוכרזה המנוחה כאשל"א והמשיבה 2 מונתה כאפוטרופוסית על רכושה וגופה, בהסכמת המשיבה 1… המשיב 4 הינו בן זוגה לשעבר של המשיבה 1. יצוין, כי המשיב 4 והמשיבה 1 התגרשו לפני שנים רבות, למעלה מ-24 שנים. המנוחה הותירה אחריה צוואה מיום 18.01.2016, צוואה הדדית, בפני נוטריון, ביחד עם בעלה… (להלן: המנוח) – אביהן של המשיבות 1 ו-2. במסגרת צוואתם הורישו המנוחים את כל רכושם, תחילה לבן הזוג שנותר בחיים, ולאחר מכן לשתי בנותיהם – המשיבות 1-2, באמצעות נאמנות שתוקם. למשיבה 3, היא נכדת המנוחים, ציוו המנוחים דירה. יצוין, כי במסגרת צוואתם ביקשו המנוחים למנות את המבקש כנאמן, לצורך מימוש הוראות הצוואה. ביום 21.6.2019 הלך לעולמו המנוח, וצו לקיום הצוואה בעניינו ניתן ביום 31.10.19 ע"י הרשם לעניני ירושה. ביום 5.10.2021 הגיש המבקש דנן תובענה לקיום צוואת המנוחה, ובגדרה הגיש המשיב 4 התנגדות לקיום הצוואה. ההליכים הועברו לבימ"ש זה.

במסגרת כתב ההתנגדות לקיום הצוואה, טען המשיב 4 טענות שונות כמפורט להלן: במסגרת הליכי הגירושין שהתקיימו לפני שנים רבות בביהמ"ש לעניני משפחה, בין המשיב 4 למשיבה 1, המנוחה חתמה לו על ערבויות שונות בגין כל נזק שייגרם לו כתוצאה מההליכים המשפטיים שהתנהלו, ושאכן גרמו לו לנזק כספי ונפשי וכבד; במסגרת ניהול ההליכים בביהמ"ש לעניני משפחה דאז, המנוחה חתמה לו על התחייבות בלתי חוזרת בכתב ידה, במסגרתה התחייבה להחזיר לו כל סכום בגין מזונות בנו הקטין שיחרוג מסך של 500 ₪ בחודש. בפועל הוא חויב בסך של 1,500 ₪ ואף אחד לא החזיר לו את הסכומים האלו. המשיב 1 צירף מסמך אשר נטען להיות בכתב ידה של המנוחה מיום 24.11.98. על כן, לטענת המשיב 4, יש לראות בהתחייבות המנוחה והבת, כחוזה שניתן לממש בכל זמן, למרות שחלפו שנים רבות; המשיבה 1 סובלת מבעיות נפשיות ויש חשד כי אחותה השפיעה על המנוחה בעת עריכת הצוואה, שעה שהמנוחה לא תקשרה עם הסביבה ולא זיהתה בני משפחתה, ועל כן המנוחה ערכה צוואה שאינה מחלקת את העזבון בין המשיבות 1-2 בחלקים שווים, והעניקה לנכדתה, בתה של המשיבה 2, חלק נכבד מהעזבון (דירה).

ביום 3.5.22 הגיש המבקש (בהסכמת המשיבות 1-3) בקשה לסילוק כתב ההתנגדות על הסף. טענתו העיקרית של המבקש היא, כי למשיב 4 אין כל מעמד להגשת ההתנגדות כ'מעוניין בדבר', בהתאם לסעיף 67 לחוק הירושה. לדבריו, בפסיקה נקבע כי הכוונה היא למי שעשוי להנות באופן ממשי מעזבונו של המנוח, ולא כך הדבר בעניננו. המשיב 4 אינו זוכה עפ"י הצוואה, ואף אם הצוואה תבוטל, הוא אינו יורש עפ"י דין של המנוחה. כמו כן, המשיב 4 התגרש מהמשיבה 1 לפני למעלה מ- 24 שנים, הרבה לפני פטירת המנוחה, והרבה לפני המועד בו נערכה הצוואה, ואין לו כל ידיעה אודות נסיבות עריכת הצוואה. בנוסף, כך לטענת המבקש, המשיב 4 משתמש בהגשת כתב ההתנגדות ככסות על מנת לגרור את הצדדים להליכים משפטיים, על מנת לקבל לידיו כספים בטענות שונות, ולא בכדי חלק ניכר מההתנגדות מתייחס להתחייבות לכאורה, שניתנה למשיב 4 ע"י המנוחה וגרושתו. מנגד, טוען המשיב 4 כי יש לו מעמד כ'מעונין בדבר' בהיותו נושה של העזבון. לטענתו, הוא מוזכר בצוואה פעמיים, הן באופן פוזיטיבי… והן באופן נגטיבי… ודי בכך כדי לקנות לו מעמד. עוד טוען המשיב 4, כי הצוואה נעשתה בניגוד לאומד דעתה של המנוחה, במצב של אי צלילות הדעת, וקיומה של תלות במשיבה 1, ועל כן דינה להתבטל. בנוסף, טוען המשיב 4 כי הינו פועל למעשה בשם המשיבה 1 ובנו, ועל מנת להבטיח את זכויותיהם בעזבון המנוחה. ב"כ היועמ"ש הודיע כי אין בכוונתו להתערב בהליך, תוך שהעלה ספקות בנוגע למעמדו של המשיב 4 להגיש התנגדות לקיום הצוואה…

סעיף 67… מורה אותנו כדלקמן: 'הוגשה בקשה לצו ירושה או לצו קיום, יודיע על כך הרשם לעניני ירושה ברבים, ויקבע זמן מתאים, שלא יפחת משבועיים, להגשת התנגדויות; כל המעונין בדבר רשאי להגיש התנגדות לרשם לעניני ירושה, תוך הזמן שנקבע וכל עוד לא ניתן הצו'. ברע"א 3154/94… נקבע בדעת הרוב כי 'ה'מעונין בדבר' יכול שיהיה גם מי שטוען להנאה 'עקיפה' מן העזבון, מכוחו של יורש או זוכה כאמור… בנו של זוכה פוטנציאלי אינו בא, לשיטתי, בגדר ה'מעונין בדבר' הואיל ו'הנאתו' מן העזבון היא בגדר 'ציפיה' לעתיד בלבד, אשר התממשותה – אם בכלל – מותנית ברצונו ובשיקול דעתו של מורישו, שהוא הנהנה המיידי… 'מעונין בדבר' הם… רק אלה שאם מתקבלת גרסתם – הם עצמם  נהנים 'מיד' מן העזבון, ולא כלול מי שמצפה לרשת אותם, תהא ציפיתו סבירה ככל שתהא'. פרופ' שמואל שילה ז"ל… ציין כי ישנן שלוש גישות להגדרת מתנגד כ'מעונין בדבר': 'הראשונה, היא גישת השופט אלון בפס"ד משולם, ולפיה כל המרגיש, באופן סובייקטיבי, שיש לו ענין בדבר, רשאי להתנגד לקיום הצוואה; השניה, היא גישת השופט טל בפס"ד עאסי, הסבור שצריכה להיות הנאה ממשית למתנגד, אך זו יכולה להיות גם עקיפה, עתידית או אף אפשרית ולא רק ודאית; השלישית, היא גישת שופטי הרוב בפס"ד עאסי וגישת בית המשפט בפס"ד פוקס, הדורשת שלמתנגד יהיה אינטרס ממוני אובייקטיבי של ממש בעזבון, בהווה ולא בעתיד. לא די באינטרס ערטילאי סובייקטיבי. גישה זו, המהווה הלכה, עולה בקנה אחד עם גישת המשפט האמריקני. מוכן אני ככלל, לקבל גישה זו, הנראית בעיני נכונה והגיונית. עם זאת, כיוון שהסעיף מנוסח בלשון גורפת – 'כל המעוניין בדבר' – וכיוון שייתכנו סיטואציות שבהן למרות העדר זיקה ממונית, זיקת המתנגד היא חזקה עבורו גם בעיני בית המשפט, לא הייתי סוגר את הפתח לנגישות לבית המשפט, בצורה הרמטית ונוקשה. אני סבור כי יש מקום לפרשנות ליברלית במקרים מיוחדים, כשנסיבות המקרה הן יוצאות דופן'.

מן הכלל אל הפרט לעניננו: במקרה דנן, לאחר בחינת מכלול הטענות ובשים לב למבחני הפסיקה, שוכנעתי כי במקרה דנן, אין למשיב 4 כל מעמד כ'מעונין בדבר' לצורך הגשת כתב ההתנגדות לקיום הצוואה, ואף אין כל הצדק להעניק לו מעמד שכזה בנסיבות הענין. להלן יפורטו הנימוקים ביסוד החלטתי זו. ראשית, אין חולק כי המשיב 4 אינו זוכה על פי הצוואה דנן ו/או צוואה קודמת של המנוחה ו/או יורש פוטנציאלי על פי דין. המשמעות היא שגם אם תתקבל לכאורה התנגדות המשיב 4, הוא לא יירש דבר מעזבון המנוחה, כך שאין לו כל הנאה 'ישירה' מהעזבון. בהקשר זה יצוין, כי טענת המשיב 4, לפיה הוא מוזכר בצוואה באופן פוזיטיבי ו/או נגטיבי, ויש בכך כדי לבסס לו מעמד, אין לה על מה לסמוך, לא מבחינה משפטית ולא מבחינה עובדתית. אין די באזכור שמו של אדם בצוואה, כדי להקנות לו מעמד כ'מעונין בדבר', והדברים ברורים. גם לגופם של דברים, בנוגע לסעיף… המדובר בהוראה סטנדרטית הקיימת בצוואות רבות, בדבר תשלום מלוא חובות המנוחים לאחר פטירתם, וללא כל אזכור למשיב 4.  גם בנוגע לסעיף… אמנם המשיב 4 מוזכר בסעיף זה, אולם רק על מנת למנוע את המצב דנן, בו המשיב 4 מעלה טענות מהיקב ומהגורן, על מנת להקנות לו מעמד לטעון כנגד תוקפה של הצוואה, ולהשפיע על חלוקת העזבון (ו/או למנוע הגשת תביעות אחרות). וכך נכתב בסעיף זה: 'מבלי לגרוע מן האמור לעיל, הננו מצהירים בזאת ומצווים, כי בכל אירוע שיקרה, רצוננו האחרון הינו כי ייעשו מירב המאמצים על מנת לוודא כי מר… הגרוש של בתנו… לא יקבל בכל דרך שהיא כל חלק שהוא מעזבוננו, בין במישרין ובין בעקיפין'. שנית, במקרה דנן, גם אם וככל שלטענת המשיב 4 קיימת לו זכות תביעה מסוימת כלפי העזבון, מכח טענתו בקשר להתחייבות המנוחה כלפיו משנת 1998, בהתייחס להליך שהתנהל בינו לבין המשיבה 1 בנוגע למזונות בנו (טענה כשלעצמה חלשה ביותר), אזי אין לזכות תביעה רחוקה וערטילאית זו כל רלבנטיות לבחינת שאלת תוקפה של הצוואה. אין כל רלבנטיות לטענות המשיב 4 בקשר לנסיבות עריכת הצוואה ו/או טענות בקשר לכשרות המנוחה ו/או בקשר לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, שכן אין בהעלאת טענות אלו כדי להועיל לו. אין כל רלבנטיות מבחינת המשיב 4, האם הצוואה תקוים או לא תקוים ו/או האם הזוכה על פי הצוואה הינו פלוני או אלמוני, שכן תביעתו היא לכאורה לגבית חוב מנכסי העזבון בלבד, אשר יכולה לקום לאחר שיינתן צו קיום צוואה אחר המנוחה. שלישית, כנטען הצוואה נערכה שנים רבות לאחר גירושי המשיב 4 והמשיבה 1, קרי לפני למעלה מ-24 שנים. המשיב 4 לא הוכיח כי קיימת לו ידיעה אישית, ולו לכאורית, בנוגע לנסיבות עריכת הצוואה ו/או בקשר לכל אחת מהעילות הנטענות על ידו בקשר לפסלות הצוואה. בנסיבות אלו, נראה כי אכן הגשת ההתנגדות והעלאת טענות מאולצות על מנת להכיר בו כ'מעונין בדבר', לצורך תקיפת הצוואה, נובעת ממניעים זרים ומוגשת בחוסר תום לב. מסקנה זו מתחדדת ביתר שאת, מקום שכל הזוכות על פי הצוואה (בנותיה ונכדתה של המנוחה), שחלקן גם היורשות על פי דין של המנוחה, מסכימות לקיום הצוואה, וכופרות מכל וכל בטענות המשיב 4. על כן, גם מטעם זה אין כל הצדק להעניק למשיב 4 מעמד להגשת ההתנגדות לקיום הצוואה, ולנהל הליך סרק וללא כל תכלית ותועלת. רביעית, גם עצם הגשת ההתנגדות לקיום הצוואה ע"י המשיב 4, אין בה כל הגיון. המשיב 4 מודה כי אין לו כל הנאה ישירה מהעזבון כיורש. על כן, ככל שיש לו כאמור הנאה 'עקיפה' ביותר כבעל זכות תביעה לכאורית וערטילאית למימוש ההתחייבות הנטענת, אזי האינטרס שלו הוא דווקא שיינתן צו קיום צוואה בהקדם, על מנת שיוכל להגיש תביעתו כנגד העזבון. התנהלות המשיב 4 בניגוד לאינטרס זה שלו, מעידה כי מדובר בהתנהלות סרק לחלוטין. חמישית, גם טענת המשיב 4 להגשת ההתנגדות לצורך הגנה על האינטרס של המשיבה 1 ובנו, אין לה על מה לסמוך. המשיב 4 לא צירף כל אסמכתא באשר למצבה הנפשי של המשיבה 1, והדברים נטענו בעלמא. מנגד, המבקש צירף מסמך רפואי שנערך לצורך עריכת יפוי כח מתמשך למשיבה 1, בו צוין כי המשיבה 1 כשירה לערוך יפוי כח מתמשך, כך שטענות המשיב 4 עומדות בסתירה לחוות הדעת הרפואית שצורפה לתיק… בנוסף, המשיבה 1 הצהירה בפני ביהמ"ש כי היא מבקשת לקיים את הצוואה, וכפרה בטענות המשיב 4 מכל וכל. בנוסף, התברר כי בנם של המשיב 4 והמשיבה 1 הינו בגיר כבן 30 שנים, ועל כן, ממילא המשיב 4 אינו נדרש ו/או יכול לטעון בשמו. על כן, גם מהטעם הזה, אין למשיב כל מעמד בהגשת ההתנגדות… הבקשה לסילוק על הסף – מתקבלת; כפועל יוצא, ההתנגדות לקיום הצוואה נדחית, בהעדר 'מעמד' למשיב 4 להגישה…"

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.