התנגדות לצו ירושה או לצו קיום צוואה

לפי סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 (להלן: “החוק“), “במות אדם עובר עזבונו ליורשיו”, ולפי סעיף 2 לחוק, “היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה; הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה” (כלומר, צוואה “עדיפה”). סעיף 10 לחוק קובע מי עשויים להיות יורשיו על פי דין של המוריש; זהות היורשים על פי דין בפועל, סדר ההורשה והיקף הירושה, נקבעים לפי סעיפים 11-16 לחוק. אשר לצוואה, בכפוף לסייגים מסוימים, רשאי כל אדם לקבוע בעצמו, מי יהיו יורשיו – ה”זוכים” אינם חייבים להיות בני משפחה כלל (בניגוד לארצות מסוימות, אין לפי הדין הישראלי “שריון” כלשהו, לטובת קרובי משפחה מסוימים). ישנם מקרים, בהם חלק מן העזבון יחולק על פי צוואה, והיתר על פי דין (אם הצוואה חלה מלכתחילה על חלק מהעזבון, ולעתים, אם לא ניתן מסיבות שונות תוקף לחלק מהוראות הצוואה). לפי סעיף 18 לחוק, ישנם ארבעה סוגי צוואות (“צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה“), אשר רובם כבר נדונו באופן מפורט בסקירות שהוקדשו לכך (לצד התיחסויות רבות נוספות בסקירות אחרות).

לפי סעיף 66 לחוק, “(א) הרשם לעניני ירושה רשאי להצהיר על זכויות היורשים: בירושה על פי דין – על ידי צו ירושה; בירושה על פי צוואה – על ידי צו קיום צוואה (להלן – צו קיום); (ב) ציווה המוריש חלק מנכסיו, יינתן על אותו חלק צו קיום, ועל הנותר – צו ירושה”. צוואה שלא ניתן לגביה “צו קיום”, הינה חסרת משמעות (וכך גם כאשר לא ניתן צו ירושה, במקרים המתאימים). לפי סעיף 69(א) לחוק, “צו ירושה יצהיר על שמות היורשים ועל חלקו היחסי של כל אחד מהם בעזבון”; ולפי סעיף 69(ב), “צו קיום יצהיר שהצוואה היא בת-תוקף חוץ מהוראותיה שבית המשפט מצא שהן בטלות”. סעיף 71 לחוק קובע, כי “צו ירושה וצו קיום כוחם יפה כלפי כל העולם כל עוד לא תוקנו או בוטלו“. יודגש, כי הצווים אינם קובעים מהו “היקף העזבון” או “מה כלול בעזבון”.

בקשות לצו ירושה או לצו קיום צוואה מוגשות לרשם לעניני ירושה. במקרים מסוימים, יעביר הרשם את הבקשה לבית המשפט לעניני משפחה, וכאמור בסעיף 67א(א) לחוק: “על אף האמור בסעיף 66(א), בקשה לצו ירושה או לצו קיום שהוגשה לרשם לעניני ירושה תועבר לבית המשפט בכל אחד מאלה: (1) הוגשה התנגדות לבקשה; (2) המדינה או מוסד ממוסדותיה הם צד לבקשה; (3) היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו ראו לנכון ליזום הליך לענין הבקשה או להצטרף להליך; (4) האפוטרופוס הכללי מייצג בבקשה אדם שמונה לו אפוטרופוס, קטין או נעדר; (5) הצוואה נושא הבקשה היא צוואה בעל-פה כמשמעותה בסעיף 23; (6) בצוואה נושא הבקשה קיים פגם או חסר כמשמעותו בסעיף 25; (7) על הירושה חלות הוראות הפרק השביעי [“משפט בין-לאומי פרטי” – ד.ר.]; (7) הרשם לעניני ירושה ראה לנכון להעביר את הבקשה לבית המשפט [סעיף משנה המקנה “שיקול-דעת כללי” לרשם לעניני ירושה – ד.ר.]”

לא “כל” בקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה, מתקבלת – ולמי שמתנגד למתן צו (ובלבד כי יש לו “ענין” לגיטימי – “מעונין בדבר”, כלשון החוק), שמורה הזכות להגיש “התנגדות”.

לפי סעיף 67 לחוק, “הוגשה בקשה לצו ירושה או לצו קיום, יודיע על כך הרשם לעניני ירושה ברבים ויקבע זמן מתאים שלא יפחת משבועיים להגשת התנגדויות; כל המעונין בדבר רשאי להגיש התנגדות לרשם לעניני ירושה תוך הזמן שנקבע וכל עוד לא ניתן הצו”.

אמנם באופן פורמלי, ישנו “סד זמנים דוחק” להגשת התנגדות, אך כאמור בחוק, “כל המעונין בדבר רשאי להגיש התנגדות לרשם לעניני ירושה תוך הזמן שנקבע וכל עוד לא ניתן הצו“. עם זאת, מוטב לא להסתכן ולא להתמהמה – ובמיוחד כאשר המערכת מתייעלת בהדרגה ופרק הזמן הממוצע עד לקבלת צו, הולך ומצטמצם… לכל הפחות, רצוי לבקש ארכת מועד להגשת ההתנגדות. על פי תקנה 19(ב) לתקנות, “קבע רשם לעניני ירושה זמן להגשת התנגדויות, רשאי הוא לפי שיקול דעתו, להאריכו מזמן לזמן, אף אם הסתיים הזמן שנקבע לכתחילה” (כלומר, ניתן להאריך את המועד אף לאחר שכבר חלף המועד שנקבע).

במקרה שנדון בת”ע 10739-01-18 (שיוזכר גם בהמשך), לאחר פטירת המנוחה, הגיש פלוני (“המבקש“) בקשה לקיום צוואתה מ-2015; וקרובים אחרים (“המתנגדים“) התנגדו לקיום הצוואה מ-2015, והגישו בקשה לקיומה של צוואה נטענת מאוחרת יותר – מ-2016 (אשר המבקש עצמו התנגד לקיומה). על סמך הראיות שעמדו בפני בית המשפט, נקבע כי הצוואה מ-2016, שהמתנגדים ביקשו לקיים – זויפה, ובעקבות כך הגישו המתנגדים “בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות מפורטת” (לצוואה מ-2015), לגביה טען המבקש, בין היתר, כי “אינה בקשת ארכה כלל וכלל אלא כתב התנגדות מלא, חדש ומפורט אשר נועד להחליף את כתב התנגדותם המקורי [של המתנגדים – ד.ר.]”. בית המשפט עמד על כך, כי ניתן להגיש התנגדות אף לאחר המועד שנקבע להגשתה, וזאת כל עוד לא ניתן צו. עם זאת, “משמעות בקשת המבקשים [המתנגדים – ד.ר.] דה פקטו, היא תיקון של כתב ההתנגדות”. בית המשפט בחן שיקולים שונים (מתחום דיני הירושה, מתחום סדרי הדין, את מידת הפגיעה שטמונה בתיקון ההתנגדות, את האינטרס הציבורי, וכיוצא באלו), וקבע, כי “השאלה בדבר האפשרות לתקן כתב התנגדות על דרך הוספת טענות חדשות שטרם נדונו, בפרט לנוכח התנהלות המתנגדים עד הלום, אינה פשוטה כלל וכלל. בחינת מכלול השיקולים כפי שפורטו בהרחבה לעיל, בדגש על חשיבותה של הזכות לרשת והפקדת הערובה לכיסוי הוצאותיו של המבקש ובשים לב להיקף העיזבון שבו מדובר – מחייבים המשך ניהול ההליך לצורך בירור מדויק, אמיתי ומלא של רצון המנוחה”. למתנגדים ניתנה אפשרות להגיש בתוך 30 ימים התנגדות (חדשה) לצוואה מ-2015, בכפוף להפקדת ערובה בסכום נכבד.

כיצד ניתן לדעת כי הוגשה בקשה לצו? ראשית, לפי תקנה 14(ב)(4)(א) לתקנות הירושה, התשנ”ח-1998 (להלן: “התקנות“), בבקשה לצו ירושה, יש למסור הודעות ליורשים שפורטו בבקשה תוך פירוט חלקו של כל יורש בעזבון; ובבקשה לצו קיום, יש למסור הודעות לזוכים על פי הצוואה (בצירוף עותק ממנה), ויש לשלוח הודעה גם גם לקרובי משפחה של המוריש – המנויים בתקנה 14(ב)(4)(ב) – שאינם בין הזוכים על פי הצוואה. שנית, לפי תקנה 17 רישא לתקנות, “הודעה על הגשת בקשה לצו ירושה או לצו קיום תפורסם בעתון יומי אחד וכן ברשומות; ההודעה בעתון היומי תכלול הזמנה להגשת כתב התנגדות בתוך תקופה של שבועיים מיום הפרסום בעיתון היומי או תקופה ארוכה יותר, לפי קביעת הרשם לעניני ירושה” (גם כשמדובר בבקשה לבית דין רבני, היא תפורסם ברשומות – “ילקוט הפרסומים”); מכיוון שעל פי רוב (אם כי לא תמיד) ידוע דבר פטירתו של המוריש לקרוביו, או למי שמצפים לזכות על פי צוואתו, רצוי לעקוב אחר פרסומים (וכן לערוך בדיקה מקוונת באתר של הרשם לעניני ירושה). שלישית, עד כמה שהדבר יישמע “מובן מאליו”, מי שסבור כי הוא אמור להימנות על יורשי המוריש על פי דין, או על הזוכים על פי צוואתו, אינו צריך “להמתין” להגשת בקשה לצו, ומוטב כי ידאג לכך בעצמו… {* ראו תוספת מיום 26.7.20 בסוף הסקירה המקורית}

[במאמר מוסגר ובסטיה מעניננו: לא תמיד ידוע – בוודאי לא “מיידית” – דבר פטירתו של המוריש, והדבר עלול לגרום לקושי רב, אם כי אפשרי, בנסיבות חריגות, לבטל צו שכבר ניתן, בהתאם לסעיפים 71 ו-72 לחוק; אך גם אז, יש לתת את הדעת לסעיף 73 לחוק – שכבר נזכר בסוף סקירה קודמת – “מי שרכש זכות בתום לב ובתמורה בסמכו על צו ירושה או על צו קיום שהיה בר-תוקף אותה שעה, או מי שקיים חיוב בתום לב בסמכו כאמור, אין לבטל זכותו או לחייבו שנית אף אם הצו תוקן או בוטל לאחר מכן”].

לפי תקנה 19(א) רישא לתקנות, “הרוצה להגיש התנגדות לבקשה יגיש לרשם לעניני ירושה כתב התנגדות במספר עותקים מספיק עבור בית המשפט ובעלי הדין, יפרט בה את נושא התנגדותו ונימוקיה, ויצרף אליה את כל המסמכים שעליהם היא מתבססת; העובדות הנטענות בכתב ההתנגדות יאומתו בתצהיר”.

כאמור, על פי לשון החוק, “כל המעונין בדבר רשאי להגיש התנגדות”. לצד הוראה כללית (“בכל ענין המסור לפי חוק זה לבית המשפט רשאי לפנות אליו כל מי שמעונין בדבר” – סעיף 153 לחוק), נזכר המונח “מעונין בדבר” בהקשרים שונים בחוק ובתקנות (“נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם…”; “בית המשפט רשאי, לפי בקשת מעונין בדבר, למנות, בצו, מנהל עזבון…”; “רשאי בית המשפט, לפי בקשת מעונין בדבר או מיזמת עצמו, לנקוט אמצעים הנראים לו לשמירת העזבון…”; “בית המשפט רשאי, בכל עת, לפי בקשת מעונין בדבר או מיזמת עצמו, לתת למנהל עזבון הוראות…”; “רשאי בית-המשפט, לפי בקשת מעונין בדבר או מיזמת עצמו, למנות לו אפוטרופוס לשמירת זכויותיו בעזבון”). כפי שהזכות להגיש בקשה למתן צו, אינה מוגבלת רק ליורשים או לזוכים עצמם, אלא מוקנית גם לנהנים “בעקיפין” (ובלבד שיש להם זכות קיימת ולא רק ציפייה לזכות עתידית), כך גם לגבי הגשת התנגדות. במקרה שנדון בפסק דין שניתן לאחרונה (ת”ע 32755-06-15), נדרש בית המשפט להכריע, האם צוואה שנכתבה מאחורי עמוד השער של התלמוד הבבלי מסכת בבא בתרא, לפני הפרק הראשון, בחלקה ביידיש ונחתמה בפני עדים, ובחלקה צוואה בכתב יד שנרשמה בסיום העמוד האחרון של הפרק העשירי בתלמוד, היא צוואתו האמיתית של המנוח. המנוח נפטר ערירי, מבקש קיום הצוואה (והזוכה על פיה) אינו קרוב משפחתו, וההתנגדות הוגשה על ידי האפוטרופוס הכללי, אשר טען כי אין לקיים את הצוואה, משקבעה מומחית לזיהוי כתבי יד שמינה בית המשפט, כי כתב היד על גבי הצוואה אינו של המנוח; וכן לאור כלל הנסיבות (ה”חריגות”, בלשון המעטה): המנוח התנהל בחייו רק בשפה העברית ולא ביידיש; האופן בו נמצאה הצוואה; הגשת בקשה לקיומה בשיהוי ניכר (21 שנים לאחר פטירת המנוח), למרות שהמבקש הודה כי ידע על קיומה כשנתיים עד שלוש לאחר פטירת המנוח; הבקשה לקיום הצוואה הוגשה רק לאחר שהעדים כבר אינם בחיים; ועוד [אגב, ההתנגדות נדחתה…]

כאמור, על פי סעיף 67א(א) לחוק, “בקשה לצו ירושה או לצו קיום שהוגשה לרשם לעניני ירושה תועבר לבית המשפט“, במקרים שונים, ובין היתר – אם “הוגשה התנגדות לבקשה“.

על פי תקנה 21 לתקנות: “(א) מגיש הבקשה [לצו – ד.ר.] לרשם לעניני ירושה יירשם כתובע והדיון יתנהל בבית המשפט כמפורט להלן בתקנה זו: (1) הוגשה התנגדות לבקשה או שראה היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו לנכון ליזום הליך לענין הבקשה, מגיש ההתנגדות או היועץ המשפטי לממשלה יירשם כנתבע  בתובענה; (2) לא היה נתבע בתובענה, יעיין בית המשפט בבקשה שהועברה אליו ורשאי הוא להזמין את הנוגעים בדבר לדיון ולברר את העובדות הטעונות הוכחה גם אם לא נתבקש לעשות כן. (ב) הודעה על תאריך הדיון תומצא בדואר רשום לתובע, לנתבע ולמנהל העזבון אם נתמנה קודם לכן; הוגשה התנגדות, יצורף כתב ההתנגדות להודעה לתובע ולמנהל העזבון”. מגיש הבקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה יירשם איפוא כ”תובע”, ואילו המתנגד יירשם כ”נתבע”.

ה”תובע” (מבקש הצו) אינו חייב להגיש תשובה/תגובה להתנגדות, אלא אם בית המשפט הורה על כך. התשובה לשאלה – הנכבדה – האם “כדאי” להגיש [או לבקש רשות להגיש] תשובה להתנגדות (ואם כן – מה יהיה תוכנה), תלויה בנסיבות. מובן, כי אם בית המשפט הורה על הגשת תשובה, הענין כבר אינו מסור לשיקול דעתו של מבקש הצו (ובדרך כלל ניתנת הוראה כזאת, לקראת הדיון שנקבע).

מטבע הדברים, התנגדויות לבקשות למתן צו ירושה, אינן שכיחות, ועילותיהן מצומצמות (אף שבניגוד לדעה הרווחת – לעתים אפילו בקרב עורכי דין – הן אפשריות). בדרך כלל מדובר באחד מאלה: הגשת בקשה לצו ירושה, תוך “התעלמות” (שלא-ביודעין, או ביודעין) מקיומה (לכאורה) של צוואה; או התנגדות המושתתת על טענת המתנגד, כי הבקשה לצו ירושה מתעלמת (במכוון או בשוגג) ממנו, ומ”מעמדו” כיורש על פי דין. למשל, במקרה שנדון בפסק דין (ת”ע 3688-09-18), שנסקר בסקירה זאת, נטען על ידי המתנגדת, כי אמו של המנוח הגישה בקשה שקרית לצו ירושה (במסגרתה נכתב כי בנה נפטר כשהוא “חסוי והנישואין פקעו”, וכי במותו לא היתה לו בת זוג – ולכן, הוריו הינם יורשיו היחידים), תוך התעלמות מכך, שהמתנגדת הינה אלמנתו של הבן המנוח (וזכאית, לפי הנטען, למחצית עזבונו). מקרה אפשרי אחר, הינו העלאת טענה מצד המתנגד, כי התבקש צו ירושה תוך התעלמות ממעמדו כ”ידוע בציבור” של המוריש – הזכאי לאותן זכויות, כפי שמגיעות לבן זוג מכח נישואין (בהתאם לסעיף 55 לחוק – “איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש” – נושא שיידון בסקירה נפרדת).

התנגדויות הינן שכיחות הרבה יותר, כאשר מדובר בבקשות למתן צו קיום צוואה.

לגבי כל אחד מארבעת סוגי הצוואות על פי החוק (ראו לעיל), קבועות בחוק דרישות קונקרטיות; אך יש להבחין בין “מרכיבי יסוד” – אשר חייבים להתקיים לגבי כל אחד מסוגי הצוואות, לפי הענין; לבין פגמים בקיום יתר הדרישות, אשר לא בהכרח יובילו לפסילת הצוואה. לפי סעיף 25(א) לחוק, “התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23, או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור”. מדובר בענין המסור לשיקול דעת בית המשפט, ומותנה, בין היתר ובעיקר בכך, ש”לא היה לבית המשפט ספק כי היא [הצוואה] משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה”. הפסיקה הבחינה בין פגמים במרכיבים צורניים יסודיים – קונסטיטוטיביים, אשר לא יהיה בכוחו של בית המשפט להתעלם מקיומם, לבין פגמים במרכיבים צורניים – דינאמיים. מובן, כי ככל שמשקלם המצטבר של הפגמים גבוה יותר, כך עולה הסיכוי שהצוואה לא תקוים. בכל מקרה, גם לפגמים שאינם שוללים אפשרות לקיום הצוואה, עלולה להיות משמעות מרחיקת לכת: צוואה המקיימת (לכאורה) את כל הדרישות הקבועות בחוק, עומדת לה חזקת כשרותה, והנטל להוכיח את בטלותה (ונטל הראיה) מוטלים על המתנגד – אך כשמדובר בצוואה “פגומה”, יועבר על פי הרוב הנטל אל המבקש לקיימה.

לא נדון בעילות ההתנגדות למתן צו קיום צוואה, לגופן, ובוודאי שלא בפירוט, משום שכל אחת מהן ראויה לסקירה נפרדת ומפורטת משל עצמה… נסתפק באזכור כללי של עילות ההתנגדות השכיחות.

לפי סעיף 26 לחוק, “צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה”. לא אחת נטען כי המצווה “לא ידע להבחין בטיבה של צוואה”. משמעות הדרישה “ידע להבחין בטיבה של צוואה”, הינה בעיקר, כי על המצווה להיות מודע לכך שהוא עורך צוואה, להיקף רכושו ונכסיו, ולתוצאות של עריכת הצוואה לגבי יורשיו (ע”א 160/80).

טענה שכיחה נוספת הינה “השפעה בלתי הוגנת” על המצווה. “השפעה בלתי הוגנת שוללת למעשה את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח באופן שתוכנה של הצוואה, לא מהווה ביטוי לרצונו של המנוח, אלא לרצונו של המשפיע… ההבדל בין השפעה לגיטימית לבין השפעה בלתי הוגנת הוא לעתים מעורפל ולא ניתן לתחימה חד-משמעית… מעבר להוכחת קיומה של השפעה ברמה העובדתית, על בית המשפט להשתכנע מנסיבותיה של אותה השפעה בקיומו של מרכיב בלתי הוגן שיש בה וכי הצוואה היתה פועל יוצא של אותו מרכיב. יודגש כי חשש לקיומה של ההשפעה הבלתי הוגנת והעלאת סברות וחשדות בעלמא תוך הסתמכות כאמור על העובדה שנושלו יורשים לטובת זוכים אחרים, אין בהם כדי להביא לבטלותה של הצוואה מטעם זה… בדנ”א 1516/95 מרום… פרט כב’ השופט מצא את מבחני המשנה שיש בהם כדי לסייע לבית המשפט לקבוע אם בעת כתיבת צוואתו היה המצווה נתון להשפעה בלתי הוגנת: מבחן התלות והעצמאות, מבחן התלות והסיוע, קשרי המצווה עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה…  בהתקיים המאפיינים של המבחנים האמורים במקרה נתון, מוקמת חזקה לכאורה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. חזקה זו מעבירה את נטל הבאת הראיות על שכמו של מבקש הקיום לסתור את אותה חזקה תוך שלילת קיומם של אותם מאפיינים שהקימו את החזקה או תוך שלילת קיומה של ‘אי ההגינות’ בהשפעה חרף קיומם של אותם מאפיינים. ואולם, נטל השכנוע מוטל כל כולו על שכמו של המתנגד והוא שצריך לשכנע את בית המשפט שהמצווה עשה את צוואתו שלא מתוך רצון חופשי אלא מחמת השפעה בלתי הוגנת, והוא זה שחייב לעמוד בנטל זה גם אם כשל מבקש הקיום ב’הבאת ראיותיו לסתור’, נטל שעבר אליו עם הקמתה של החזקה… כן נקבע כי לצורך הכרה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת אין הכרח כי יתקיימו כל המבחנים שפורטו לעיל. למעשה, די בקיומם של חלק מהמבחנים האמורים כדי להצביע על קיומה של השפעה כאמור ובמקביל רשאי בית המשפט לעשות שימוש במבחנים נוספים לגיבוש הכרעתו. בבע”מ 4459/14… נקבע כי ראוי לבחון את סוגית ההשפעה הבלתי הוגנת כמכלול. אמנם הנטל להוכיח עילת פסלות זו רובץ על המבקש את פסלות הצוואה אולם לא פעם הראיות הן נסיבתיות. לעיתים ‘חוטים שונים’ של עילות שונות – הגם שלא היה בכוחם לבסס עילה עצמאית – יכולים להישזר יחד לרבדים המחזקים ומבססים קיומה של השפעה בלתי הוגנת העולה כדי שלילת הבחירה החופשית של המצווה…” [הציטוט מתוך ת”ע 64395-06-15].

לפי סעיף 35 לחוק, “הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה”. הוראה זאת יכולה לבסס עילה עצמאית לביטול צוואה (או חלק ממנה), או להוות חלק ממבחני המשנה לבחינת קיומה של “השפעה בלתי הוגנת” – “אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו” (דנ”א 1516/95).

ודוגמא אחרונה – אשר דומה כי אין צורך להרחיב לגביה – הינה טענת “זיוף”. כפי שצוין בסקירה קודמת, זיוף צוואה מהווה עבירה פלילית (אם כי הרשעה כרוכה בקשיים ראיתיים ואחרים). כמו כן, לפי סעיף 5(א)(2) לחוק, “(א) אלה פסולים לרשת את המוריש: …(2) מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע על פי צוואה מזוייפת” (יצוין כי אין בהכרח “זהות” בין “מעשה הזיוף” לבין הגשת צוואה מזוייפת לקיום). שאלה נוספת שנדונה בת”ע 10739-01-18 (שכבר נזכר לעיל), היתה האם מי שהגיש צוואה מזויפת לביהמ”ש – אך טרם הורשע – פסול מלרשת את המוריש. שאלה זאת רלוונטית גם להתנגדות, משום שאם התשובה חיובית, יתכן שיִשלל ממי שהגיש צוואה מזויפת לביהמ”ש, מעמדו כיורש על פי דין, ובשל כך גם מעמדו כ”מעונין בדבר” לצורך הגשת התנגדות… בית המשפט עמד על המחלוקת בפסיקה, האם תנאי ההרשעה הכלול בסעיף 5(א)(2) לחוק מהווה תנאי לפסילת יורש – ביחס לכל החלופות, או רק ביחס לראשונות (העלמה, השמדה וזיוף) אך לא על הרביעית (“תבע על פי צוואה מזויפת”), וסבר כי נכון לעת הזאת, בטרם יצאה הלכה מלפני בית המשפט העליון, גם החלופה הרביעית מחייבת הרשעה.

כאשר לא מוגשת התנגדות, נקבע בתקנה 23(א) ו-(ב) לתקנות: “(א) לא הוגשה התנגדות בתוך המועד הקבוע בתקנה 17 או בתוך המועד הקבוע בתקנה 18(ב), לפי המאוחר מביניהם, ולא נתקיים תנאי מהתנאים האחרים המפורטים בסעיף 67א(א) לחוק, והרשם לעניני ירושה החליט לתת את הצו המבוקש, ייערך הצו לפי תקנה 24 והרשם יאשר אותו בחתימתו. (ב) החליט בית המשפט לתת צו ירושה או צו קיום ולא הוגשה התנגדות בתוך המועד הקבוע בתקנה 22, ייערך הצו כאמור בתקנה 24, ובית המשפט יאשר אותו בחתימתו”. אם הוגשה התנגדות, התוצאה תהיה, כמובן, בהתאם להכרעת בית המשפט – קבלת ההתנגדות, או דחייתה. אך על המתנגד לתת את הדעת לשאלה, האם יהיה די בהגשת התנגדות, אפילו תתקבל. למשל, אם מדובר בהתנגדות לצו לקיום צוואה מסוימת, דחית ההתנגדות עלולה להוביל למתן צו ירושה, ואם המתנגד מעונין בקיום צוואה אחרת, עליו לבקש לצו לקיומה. לא אחת מוגשות מספר בקשות (לצווי ירושה או קיום צוואה) ולצידן מספר התנגדויות “הדדיות”, ובית המשפט מכריע בכולן במאוחד.

* תוספת (26.7.20): ב-29.6.20 ניתנה על ידי בית המשפט העליון החלטה במסגרת בקשת רשות ערעור (בע”ם 2419/20), שחלקה יצוטט להלן: “בשורש בקשת הערעור דנן ניצב פסק דין שניתן ביום 15.6.2014 בבית המשפט המחוזי בחיפה… ובמסגרתו ניתן תוקף להסכמת הצדדים – משיבים 1-2 בהליך דנן – וניתן צו קיום לצוואת אמם המנוחה. זאת, לאחר שבית המשפט לעניני משפחה… דחה את בקשתו של משיב 2, והורה על ביטול הצוואה… למחרת מתן פסק הדין, הגישה המבקשת דנן – אחותם של הצדדים להליכים הקודמים, ויורשת על פי דין של המנוחה – ‘בקשה לדחית מועד בקבלת החלטה’, שהיתה הראשונה בשורת נסיונות לבטל את צו הקיום, על רקע פגיעתו במעמדה כיורשת. בסופו של יום, נדחתה תובענה לביטול צו הקיום… על הסף. בית המשפט לעניני משפחה… הדגיש כי לא זו בלבד שאי צירוף המבקשת להליכים הקודמים אינו מהווה, כשלעצמו, עילה לביטול צו הקיום, אלא שהמבקשת ידעה על הליכים אלה, יכולה היתה להצטרף אליהם – ואף פנתה במהלכם בפועל לבית המשפט בקריאה לקיום הצוואה, ששיקפה, לדבריה, את רצון האם המנוחה… מכאן בקשת רשות הערעור, שבה טוענת המבקשת כי לא ידעה ‘על קיומה של הצוואה וכל שהיה ידוע לה הוא אודות ההסכמה מיום 12/7/01 לה היתה שותפה…’ לדבריה, המכתב שהגישה במסגרת ההליכים הקודמים התייחס אף הוא להסכמה זו… לצד זאת, הבקשה מעוררת, לשיטת המבקשת, גם שאלות משפטיות עקרוניות: כך לגבי חובת צירוף יורשים על פי דין להליכי קיום צוואה, וכך לגבי הסמכות לקיים צוואה על יסוד הסכמת הצדדים, מקום שהדבר עומד בניגוד לרצון המת. על כן, היא מבקשת לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהחזיר לערכאה הראשונה את הדיון בבקשתה לביטול צו הקיום.

דין בקשת רשות הערעור להידחות… אשר לסוגית צירוף היורשים להליכי קיום צוואה – במועד ניהול ההליכים הקודמים עמד בתוקפו נוסחה הקודם של תקנה 14 לתקנות הירושה, התשנ”ח-1998, אשר – כפי שכבר ציינתי בעניין אחר – ‘אינו מחייב צירוף היורשים על פי דין בבקשה לקיום צוואה’, ומטיל על היועץ המשפטי לממשלה ‘להיות פה לצדדים שעשויים להיפגע ממתן הצו’ (בע”ם 1957/16…). אכן, תקנה זו תוקנה בשנת 2016 וכיום היא קובעת, בסעיף קטן (ב)(4)(ב) לה, כי אם ‘לא היה בין הזוכים על פי הצוואה אחד מאלה: ילדים של המוריש […] יצורף גם אישור מסירה לילדי המוריש’… ברם, גם תיקון זה מסתפק במתן הזדמנות ליורשים להתנגד לבקשה למתן צו קיום – אך אינו מורה על צירוף גורף שלהם כנתבעים. אדרבה, תקנה 21(א) מבהירה כי רק אדם שבחר לממש את ההזדמנות ולהגיש התנגדות (או, לחלופין, היועץ המשפטי לממשלה שמצא לנכון ‘ליזום הליך לענין הבקשה’) ‘יירשם כנתבע בתובענה’, ומייחדת את הסמכות ‘להזמין את הנוגעים בדבר לדיון’, למצבים שבהם ‘לא היה נתבע בתובענה’. הנה כי כן, מחוקק המשנה שירטט הסדר המאזן בין ההגנה על אינטרס היורשים על פי דין, ובין שיקולי יעילות ומניעת סרבול – כאשר ברקע ניצבת סמכותם של הרשם ובית המשפט, לפי סעיף 72 לחוק הירושה, לבטל צו קיום ‘על סמך עובדות וטענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו’…”

עדכון: ראו תוספת (מיום 27.11.20) לסקירה זאת (ענינה של התוספת, בין היתר, פגמים צורניים בצוואה שנערכה בפני נוטריון).

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן