השבת אבידה: דעו את זכויותיכם – ואת חובותיכם…

אובדן של חפץ, מציאת אבידה וכדומה, הינן התרחשויות “יומיומיות”, שבדרך כלל לא ניתן דעתנו לגבי היבטיהן המשפטיים; אך לנושא נמצא ביטוי בחוק, ומעת לעת אף “מתגלגלות” לפתחם של בתי המשפט סוגיות “פיקנטיות” (ואף בעלות היבטים פליליים) בהקשר זה (דוגמאות בסוף הסקירה).

החוק העיקרי המסדיר את הנושא הינו חוק השבת אבידה, התשל”ג-1973 (להלן: “החוק“) על תקנותיו (להלן: “התקנות“); אך ישנה רלוונטיות לחוקים נוספים (כגון, “חוק עשית עושר ולא במשפט”, “חוק השומרים”, ועוד), ולדוקטרינות משפטיות שונות (“תקנת השוק” למשל). בסעיף 12 לחוק אף נקבע, “הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון”. ישנם ענינים ספציפיים, דוגמת אובדן כבודה בטיסות, שמוסדרים בין היתר על ידי אמנות בינלאומיות שונות.

החוק מגדיר “אבידה – מיטלטלין שאבדו לבעליהם, או שבנסיבות הענין יש להניח שיצאו משליטתם”. לפי פקודת הפרשנות, “מיטלטלין” הינם “נכסים מוחשיים, חוץ ממקרקעין”.

סעיף 2 לחוק (“חובת המוצא”) קובע: “(א) המוצא אבידה ונוטלה (להלן – המוצא) חייב להשיבה לבעלה או להודיע עליה בהקדם למשטרה, זולת אם בנסיבות הענין יש להניח שבעל האבידה התייאש ממנה מחמת מיעוט שוויה. (ב) הודיע המוצא למשטרה, רשאי הוא למסור לה את האבידה והוא חייב לעשות כן אם היא דרשה זאת ממנו”. זהו האזכור הראשון של משטרה בחוק, אך למשטרה קשר הדוק לנושא הנדון: “שר המשטרה” (כיום השר לבטחון פנים) ממונה על ביצוע החוק, לרבות על התקנת תקנות (ולמעשה, התקנות הקיימות רק מסדירות היבטים שונים הנוגעים למשטרה).

המוצא מקיים איפוא את חובתו לפי סעיף 2 לחוק, באחת משתי דרכים: על ידי השבת האבידה שנמצאה לבעליה, או על ידי “הודעה” למשטרה. המוצא “פטור” מקיום חובתו, רק אם האבידה נחזית כ”מיעוטת שווי”, ויש להניח כי הבעלים “התייאש” מלמצוא אותה מטעם זה. בפסק הדין בפרשת ‘הנדלס’ (שיוזכר גם בהמשך) כתב השופט ברק: “מטרתו של חוק השבת אבידה – כפי ששמו מעיד עליו – היא השבת האבידה לבעליה. מטרה זו תוגשם, בראש ובראשונה, אם המוצא עצמו יטול יוזמה וישיב את האבידה לבעליה. החוק מטיל על המוצא חובה לעשות כן. אך לעיתים אין בעל האבידה ידוע, ואפילו ידוע בעל האבידה, עשויה חובת החיפוש אחריו להטיל על המוצא מעמסה שאין להניח כי הוא יעמוד בה. על כן קבע החוק כי המוצא יוצא ידי חובתו אם הוא מודיע על המציאה למשטרה. חזקה על בעל האבידה, כי אם לא ימצא אותה במקום שהוא ציפה למוצאה, יפנה למשטרה לברר אם יש מידע עליה”.

אם המוצא קיים את חובתו על ידי מסירת “הודעה” למשטרה, הוא “רשאי” למסור לה את האבידה (למשל, אם אינו מעונין להיות אחראי לשלמות האבידה, או כאשר סביר כי הבעלים יפנה למשטרה במסגרת מאמציו לאיתור האבידה, וכדומה); והוא “חייב” לעשות זאת, רק אם נדרש על ידה – בתקנה 4 לתקנות מפורטות נסיבות, בהן על המשטרה לדרוש מן המוצא למסור לידיה את האבידה, ובין היתר, כאשר “החזקתה בידי המוצא אסורה על פי דין”, “היא עלולה לסכן את בריאות הציבור או בטחונו”, “טובת הציבור מחייבת את שמירתה במשטרה”, וכו’. לפי תקנה 5, “קיבלה המשטרה הודעה על מציאת אבידה או קיבלה אבידה למשמרת, תפעל בשקידה סבירה לגילוי בעלה” (ובתקנה 10 מפורטות נסיבות, שבהתקיימן “תפרסם המשטרה הודעה… ברשומות או בעתון יומי אחד לפחות”).

מוצא אשר לא קיים את חובתו לפי סעיף 2 לחוק, עלול להחשף ל”סנקציות”: ראשית, לפי סעיף 9 לחוק עלולה לחול אחריות פלילית לגבי “מי שאינו מקיים את המוטל עליו לפי חוק זה” (דוגמא לכך תובא לקראת סוף הסקירה). והעיקר, בעוד שבסעיף 4(א) לחוק נקבע, קיים המוצא הוראות סעיף 2 ולא נתגלה בעל האבידה תוך ארבעה חדשים, יראו כאילו התייאש ממנה והמוצא יהיה לבעל האבידה…” (וכלשון השופט ברק בפס”ד ‘הנדלס’, “…קבע החוק מספר הסדרים שיש בהם כדי להקל ואף להיטיב עם המוצא המקיים את החובות המוטלות עליו על-פי החוק…”); נקבע בסעיף 4(ב) לחוק, “לא קיים המוצא הוראות סעיף 2 ולא נתגלה בעל האבידה תוך ארבעה חדשים לאחר שנודע למשטרה על האבידה, יראו כאילו התייאש ממנה והמדינה תהיה לבעלת האבידה…” (כלומר, תישלל מן המוצא הזכות להפוך לבעל האבידה).

בכל מקרה, לפי סעיף 5 לחוק, “זכה המוצא או המדינה באבידה לפי סעיף 4, זכאי בעלה הקודם, תוך שנה לאחר הזכיה, לפדותה מהזוכה, או ממי שרכש אותה מן הזוכה שלא בתמורה, בתשלום שוויה בזמן הפדיון, זולת אם חל בה שינוי של ממש”. הנסיבות בהן מותר למוצא או למשטרה למכור אבידה, מפורטות בסעיף 6 לחוק, ולפי תקנה 9, “היתה המדינה לבעל האבידה לפי סעיף 4 לחוק, תימכר האבידה בדרך סבירה, ודמי המכר, לאחר ניכוי ההוצאות הכרוכות בשמירתה, בטיפול בה, בחיפוש אחר בעלה ובמכירתה, יימסרו לאוצר המדינה וייזקפו לזכות הקרן הכללית של המשטרה”. לפי תקנה 6(א), “נתגלה בעל האבידה תוך התקופה כאמור בסעיף 4 לחוק והוא הוכיח את בעלותו עליה, ישיב לו המוצא או המשטרה, לפי הענין, את האבידה, לאחר ששילם את ההוצאות הסבירות שהוצאו עקב שמירתה, הטיפול בה והחיפוש אחר בעלה” (גם אם המוצא הופך לבעלים, לאחר מסירת האבידה למשטרה, יתכן שיידרש לשלם למשטרה “את ההוצאות הסבירות שהוצאו עקב שמירתה, הטיפול בה והחיפוש אחר בעלה” – תקנה 8(א) לתקנות). לפי תקנה 7(א), “התעורר ספק או סכסוך בדבר הבעלות על אבידה שנמסרה למשטרה, יודיע השוטר לתובע כי עליו לפנות לבית המשפט תוך שלושים יום… וכי ייעשה באבידה כפי שיורה בית המשפט”.

התקנות מתיחסות לאופן שבו על המשטרה לנהוג בנוגע לאבידות מסוימות (“אבידה שהיא כסף ישראלי במזומנים”, “אבידה שניתן להניח שהיא בעלת ערך רגשי מיוחד לבעלה”, אבידה שהינה “כלי יריה, כלי נשק או כל חומר העלול לסכן בטחונו או בריאותו של הציבור”, אבידה שהינה “מסמך שהוצא בידי רשות ממשלתית או ממלכתית”).

לפי סעיף 3 לחוק, “המוצא אבידה ברשותו של אדם אחר חייב להודיע עליה לבעל הרשות ולמסרה לו לפי דרישתו; קיבל בעל הרשות את האבידה לידו, יראו אותו כמוצא”. בפסקי דינו של ביהמ”ש העליון בערעור (ע”א 546/78) ובדיון הנוסף (ד”נ 13/80) בפרשת ‘הנדלס’, נדון המקרה הבא: אדם מצא מעטפה ובה אגרות חוב על רצפת חדר הכספות המאובטח בבנק. המוצא פנה אל פקידי הבנק אך הבעלים לא נמצא. המוצא סירב לדרישה למסור את האגרות לבנק, ומסר אותן למשטרה; ומשלא נמצא הבעלים, הוא דרש מהמשטרה למסור לו את האגרות, וסורב. המוצא עתר לביהמ”ש המחוזי, אשר דן בשאלה, האם חדר הכספות של הבנק הינו “רשותו של אחר”. ביהמ”ש המחוזי השיב על כך בשלילה, בקובעו (על יסוד עובדות המקרה) כי מדובר ב”רשות הרבים”, ועל כן, זכאי המוצא לקבל לידיו את האגרות. בערעור לבית המשפט העליון נהפך בדעת רוב פסק דינו של בית המשפט המחוזי (והתוצאה לא השתנתה גם במסגרת הדיון הנוסף). כל השופטים הסכימו כי תכליתו של החוק הינה השבת אבידה לבעליה, אך נחלקו לגבי הפרשנות אשר עשויה להגשים טוב יותר תכלית זו. השופט ברק (בדעת הרוב) קבע, “נראה כי גישתו של המחוקק היא כי הודעה לבעל הרשות ומסירת האבידה לידיו תשרת בצורה ראויה יותר את המטרה של השבת האבידה לבעליה מאשר השארתה בידי המוצא… ראשית, טבעי הוא כי בעל האבידה ישוב למקום בו זו אבדה לו. ציפייתו הסבירה היא, כי אם האבידה נמצאה באותו מקום, ואם יש במקום אדם שמטבע זיקתו למקום עשוי לשמור עליה, הוא יוכל לקבלה שם, ולא יהא עליו לחפש אחר המוצא… שנית, ההסתברות היא גבוהה שבעל המקום בו נמצאה האבידה, מטבע זיקתו למקום, ישמור על האבידה לטובת בעליה יותר מאשר המוצא המזדמן…”

במקרה אחר, נפסק תחילה על ידי בית משפט לתביעות קטנות, כי אשה שמצאה שטר של 200 יורו בנתב”ג, זכאית לקבלו, משלא נמצא הבעלים – אך פסק הדין נהפך על ידי בית המשפט המחוזי (בר”ע 3098/06).

בת.א. (שלום) 75/90 נדונה מחלוקת בין מוכר נכס, רוכש נכס, ושני פועלים שחפרו בתחום הנכס, לגבי הבעלות במטמון (כסף וזהב) שנמצא על ידי הפועלים. בית המשפט פסק לטובת הרוכש, למרות שהיה ער לכך שמסירת המטמון לידיו, לא תגדיל את הסיכוי שיוחזר לבעליו החוקיים, וזאת משום שלשון החוק – “רשותו של אדם אחר” – ברורה: כל מקום שאינו ברשות המוצא ואינו רשות הרבים, ואין זה משנה אם “בעל הרשות” נחשב כמחזיק באבידה לפני גילויה על ידי המוצא, אם לאו.

במקרה שנדון בע”פ (מחוזי) 27242-04-11, נטל אדם בטעות מכשיר טלפון נייד שהיה מונח ליד קופת המסעדה שבה סעד. הטעות נודעה לו בהגיעו לביתו, אך הוא לא טרח להשיב את המכשיר לבעליו (או להחזירו למסעדה), ואף העבירו לאחר – ועקב כך הוא הואשם בגניבה. בית המשפט אמנם קבע כי “התנהלותו של המערער, ללא ספק, מקוממת ומבטאת זלזול בערכי יסוד של כיבוד רכוש הזולת ושמירה עליו. לא נדרש כל מאמץ כדי לאתר את בעל מכשיר הטלפון הנייד, וודאי שלא היה מקום להעבירו לאחר בידיעה שהמכשיר אינו שלו” – אך ביטל את ההרשעה בגניבה, בקובעו כי “מעשיו של המערער מהווים, לכל היותר, עבירה פלילית לפי חוק השבת אבידה”.

במקרה שנדון בע”א 523/80, מצאו ילדים ששוטטו על גג בנין, חבילה במסתור ובה זהב ומטבע זר בעלי ערך רב. החבילה נמסרה למשטרה, שגילתה כי בדירה מתחת לגג מתגורר אדם שכבר נתפס פעמיים בעבירות מטבע זר, אולם אותו אדם הכחיש קשר לחבילה. כעבור שנה וחצי ניתנה לגבי תוכן החבילה “הוראת-הקניה לטובת שר האוצר”, בעוד שהילדים דרשו לקבל את תוכן החבילה או את שוויו, ונדחו. בית המשפט העליון פסק, בין היתר, כי מדובר היה בחבילה מוסתרת במכוון, וממילא כלל לא מדובר היה ב”אבידה” (“מיטלטלין שאבדו לבעליהם, או שבנסיבות הענין יש להניח שיצאו משליטתם”). מנסיבות הענין גם ברור כי לחבילה היה קשר לעבירה (“הרי המסתור שעל הגג איננו מסוג המקומות שבהם אדם מן הישוב, אשר לא הפר את האיסור, יחביא מטבע זר וזהב בעלי ערך כה רב”). בסופו של דבר, נפסק כי “בין אם מדובר באבידה ובין אם מדובר בחפץ שנתפס על ידי המשטרה לשם חקירה, דין הערעור להיכשל”. ואילו במקרה שנדון בע”א 487/80, נמצא מצבור גדול של מכשירי חשמל ואלקטרוניקה בשדות קיבוץ. המוצא מסר למשטרה את הטובין, אשר היו בבירור גנובים. בית המשפט סבר כי גם מיטלטלין גנובים יכולים להחשב כ”אבידה” בהיותם “מיטלטלין שיצאו משליטת בעליהם”, ודחה את טענות המדינה (כי “לא יעלה על הדעת, שאדם ירכוש בעלות בנכס גנוב תוך שלילת זכותו של הבעל המקורי, כל עוד תקופת ההתיישנות לא חלפה”, וכי “עשוי הדבר להביא לביצוע עסקות של ‘הלבנת’ רכוש גנוב על ידי הודעה עליו למשטרה”).

בקבוצת ווטסאפ של דיירי בנין מגורים מסוים נשלחה הודעה זו. בהנחה כי הכסף נמצא בשטח משותף, והבעלים לא אותר – למי יהיה שייך הכסף?… לא מוכר לי מקרה דומה, אך סביר כי הכסף ייחשב כאבידה שנמצאה ב”רשותם” של כל בעלי הדירות, ולכן הוא יהיה שייך לכל אחד מהם, באופן יחסי (כפי “שיעורו של החלק ברכוש המשותף הצמוד לכל דירה”)…

***

הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

2 מחשבות על “השבת אבידה: דעו את זכויותיכם – ואת חובותיכם…”

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן