הקדש

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

לפי סעיף 1 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 ("החוק" או "חוק הנאמנות"), "נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת", ולפי סעיף 2 לחוק הנאמנות, "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן, או על פי כתב הקדש". סקירה זאת תעסוק ב"נאמנות על פי כתב הקדש", שנדונה בפרק ב' (סעיפים 17-24) לחוק הנאמנות.

מהם "הקדש" ו"נאמנות על פי כתב הקדש"? לפי סעיף 17(א) רישא לחוק הנאמנות, "הקדש" משמעו "הקדשת נכסים לטובת נהנה או למטרה אחרת", ויצירת הקדש "טעונה מסמך בכתב (בחוק זה – כתב הקדש) שבו מביע יוצר ההקדש את כוונתו ליצור הקדש וקובע מטרותיו, נכסיו ותנאיו…"

סעיף 17(א) לחוק מוסיף ומתייחס לכתב ההקדש/מסמך בכתב: "…והמסמך הוא אחד מאלה: (1) כתב חתום בידי יוצר ההקדש בפני נוטריון; (2) צוואה של יוצר ההקדש, למעט צוואה בעל-פה; (3) הוראת תשלום לענין סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965".

"הקדש ציבורי" (שבו עוסק פרק ג' לחוק הנאמנות), מוגדר בסעיף 25(א) רישא לחוק: "…נאמנות שמטרתה או אחת ממטרותיה היא קידומו של ענין ציבורי…"; מדובר איפוא במקרה מסוים של הקדש, אשר הוראות חוק הנאמנות, לרבות הוראות פרק ב' לחוק, חלות ברובן גם לגביו – אלא אם נקבע אחרת: לפי סעיף 28 לחוק, "על נאמן של הקדש ציבורי לא יחול סעיף 21(ה)" {לפיו "נהנה של הקדש אינו כשר להיות נאמן שלו, זולת אם הותר הדבר בכתב ההקדש"}; ולפי סעיף 20(ג) לחוק, "סעיף 7(ב) {"הנאמן חייב לתת לנהנים דין וחשבון על עניני הנאמנות אחת לשנה ובגמר כהונתו, ולמסור להם ידיעות נוספות לפי דרישתם הסבירה"} לא יחול על הקדש ציבורי". מקרה מסוים נוסף של הקדש הינו "הקדש דתי", לגבי נקבע בסעיף 41(א) לחוק: "לגבי הקדש דתי שנוסד בפני בית דין דתי על פי הדין הדתי רשאי בית הדין הדתי להורות שהוראות חוק זה בענין יצירת הקדש ובענין ניהולו הפנימי לא יחולו עליו".

כדי שיהיה הקדש תקף, חייבים להתמלא מספר תנאים, שהעיקריים בהם: (1) "הקדשת נכסים לטובת נהנה או למטרה אחרת", וזאת בכתב הקדש "שבו מביע יוצר ההקדש את כוונתו ליצור הקדש וקובע מטרותיו, נכסיו ותנאיו" (סעיף 17(א) לחוק); (2) "תחילתו של הקדש היא עם העברת השליטה בנכסי ההקדש לידי הנאמן" (סעיף 17(ב) לחוק). אולם כתב הקדש אינו חייב לכלול את שם הנאמן המיועד, ואף לא את אופן מינויו של נאמן; לפי סעיף 21(א) לחוק, "נאמן של הקדש יתמנה בכתב ההקדש או על פיו", ולפי סעיף 21(ב) לחוק, "באין מינוי כאמור, וכשנבצר מנאמן למלא תפקידיו או שלא התחיל או חדל למלאם, רשאי בית המשפט למנות נאמן לתקופה ובתנאים שייראו לו". לפי סעיף 21(ג) לחוק, "לא יתמנה אדם נאמן של הקדש אלא בהסכמתו"; ולפי סעיף 21(ד) לחוק, "קטין, פסול דין, פושט רגל ותאגיד שניתן עליו צו פירוק אינם כשרים להיות נאמן של הקדש". בית המשפט רשאי לא רק למנות נאמן, אלא גם לפטרו (סעיף 22(ג): "בית המשפט רשאי לפטר נאמן אם לא מילא תפקידיו כראוי או שראה בית המשפט סיבה אחרת לפיטוריו"). הנאמן עצמו רשאי להתפטר מתפקידו (סעיף 22(א): "נאמן של הקדש רשאי להתפטר בהודעה בכתב למי שרשאי למנות נאמן לאותו הקדש, וכשישנם נאמנים אחדים – לנאמנים האחרים); אך יש לכך סייג, הקבוע בסעיף 22(ב) לחוק: "נאמן שנתמנה בידי בית המשפט או שהיה נאמן יחיד, התפטרותו אינה תופסת אלא אם בא עליה אישור בית המשפט ומן היום שנקבע לכך באישור".

כתב הקדש כלל אינו מחייב שימוש בביטוי "הקדש" (וגם לא "נאמנות"); ה"מהות" היא שקובעת, כלומר: קיומו של מסמך בכתב (אשר יכול שיוכר ככתב הקדש) אשר עולה ממנו כוונתו של יוצר ההקדש, להקדיש נכסים (לטובת נהנה או "למטרה אחרת"), תוך קביעת מטרותיו, נכסיו ותנאיו של ה"הקדש". למעשה, יתכן שלא יהיה אפילו כתב הקדש; לפי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות, "נמצאו נכסים המשמשים הקדש, אלא שאין על כך כתב הקדש, רשאי בית המשפט להצהיר על קיום הקדש ולהגדיר מטרותיו, נכסיו, תנאיו ותחילתו". בתמ"ש 14843-12-13 נדונה צוואה, שנטען לגביה, בין היתר, כי הינה "סתומה". בסעיפים 5 ו-6 לאותה צוואה נכתב: "5. אני מצווה כי כל עזבוני הנזכר בסעיף 4 לעיל ישמש להקדשות, תרומות וצדקות למיניהן לצורכי מצווה לעילוי נשמתי ונשמת בעלי ז"ל ונותנת בזאת את הרשות המלאה למר… לעשות שימוש בעזבוני זה בהתאם לשיקול דעתו הבלעדי והחופשי. 6. הנני ממנה בזאת את עוה"ד… כמנהל העזבון". נפסק, כי "בהתאם להוראת סעיף 54(א) לחוק הירושה, יש להעדיף פירוש המקיים את הצוואה על פירוש שלפיו היא בטלה… איני מוצא לנכון להכביר מלים במחלוקת שהתגלעה בפסיקת בתי המשפט, בענין הדין הנוהג בפירוש צוואה… במקרה דנן כלל שיטות הפרשנות האמורות מובילות לאותה התוצאה – היא כי המנוחה ביקשה לצוות את כלל עזבונה לצורכי צדקה לעילוי נשמתה ונשמת בעלה המנוח, כאשר… בסיועו של עוה"ד, אשר היו נאמנים עליה, יפעלו לשם הגשמת רצונה. פרשנות אחרת… אינה עולה בקנה אחד עם הוראות סעיף 5 לצוואה. אף… ועוה"ד… העידו, כי זו היתה כוונת המנוחה…. מקום בו מביע מצווה בצוואתו מטרה לשמה יועד הקדש, אף אם אינו מבהיר את רצונו באופן טכני פורמאלי בנוקטו במונח הקדש (ובמקרה דנן המנוחה דווקא השתמשה בצוואה במונח הקדשות), וממנה לשם כך נאמן, ולענין זה אף מנהל עזבון עשוי להיות נאמן, יש לראות בהוראות הצוואה כיצירת הקדש… ראו ע"א 477/88…"

כאמור, לפי סעיף 17(א) לחוק הנאמנות, כתב הקדש יכול להיות – "(1) כתב חתום בידי יוצר ההקדש בפני נוטריון; (2) צוואה של יוצר ההקדש, למעט צוואה בעל-פה; (3) הוראת תשלום לענין סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965".

הקדש נוטריוני: חתימה על כתב הקדש בפני נוטריון כפופה לכל החובות שחלות תמיד על נוטריון (ראו דוגמא זאת). כל עוד לא הועברה השליטה בנכסי ההקדש אל הנאמן, רשאי יוצר ההקדש לחזור בו (סעיף 18(ג) לחוק: "אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מזכותו של היוצר לחזור בו מיצירת ההקדש לפני תחילתו, מדיני ביטול צוואה או מדיני ביטול או שינוי של הוראה לענין סעיף 147 לחוק הירושה…") אם יוצר ההקדש נפטר לפני העברת השליטה בנכסי ההקדש אל נאמן – אפילו מונה כבר נאמן – אין תוקף לכתב ההקדש. לאחר תחילת הנאמנות חל סעיף 18(ב) לחוק הנאמנות: "אחרי תחילת ההקדש אין יוצרו רשאי לשנות את תנאיו, לגרוע מנכסיו או לבטלו, אלא אם שמר לעצמו זכות לכך בכתב ההקדש או שבאו על כך הסכמת הנהנים או אישור בית המשפט". אם יוצר ההקדש נפטר לאחר תחילת הנאמנות, לא יחולו שינויים בתנאי ההקדש.

הקדש בצוואה: בחוקים שונים ישנה אמנם התיחסות לירושה או לצוואות (עפי"ר בהקשרים של עזבון וחלוקת עזבון, צווי ירושה או קיום צוואה), אך מלבד חוק הירושה, לא זכורים לי חוקים נוספים, הכוללים התייחסות ישירה לגופן של הוראות אשר מצווה רשאי לכלול בצוואתו, פרט לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (בהקשר של "הבעת רצון" בצוואה), ולחוק הנאמנות (בהקשר של הקדש)…

מטבע הדברים, תחילתה של הנאמנות, שיסודה בכתב הקדש בצוואה, הינה לאחר פטירת יוצר ההקדש. לעתים עלול להיווצר מתח בין הוראות חוק הנאמנות לבין הוראות חוק הירושה, ובין היתר, הוראות סעיפים 29 ("אין המצווה יכול למסור לאחר את קביעת האדם שיזכה מן העזבון או את קביעת החלק היחסי או המנה שאדם יזכה בהם; אולם אם ציין המצווה בצוואה אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה, או ציין נכסים שמתוכם יש לבחור מנה, רשאי לבחור מי שהמצווה קבעו לכך בצוואתו; ואם לא קבע המצווה, או שקבע והבחירה לא נעשתה תוך זמן סביר, יבחר בית המשפט או אדם שיקבע בית המשפט"), 33 ("הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה – בטלה") ו-34 ("הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי – בטלה) לחוק הירושה; אך ניתן להבחין בהקשר זה בשינוי מגמה בפסיקה. בע"א 433/88 נדונה צוואה במסגרתה הורתה המצווה: "אני… נותנת בזאת את צוואתי ורצוני האחרון בגלל עוגמת הנפש שעשו לי בנותי וחתני להוריש את רכושי אשר יישאר לאחר מותי לצורכי צדקה שינתנו על שם בעלי המנוח… ועל שמי לפי מיטב שיקוליו של בני… אני מצווה בזאת את… לנהל ולפעול לפי מיטב שיקוליו להוציא צוואתי זו לפועל לאחר מותי". תחילה נקבע בבית המשפט המחוזי, כי הצוואה האחרונה נעדרת תוקף משפטי, וזאת לנוכח האמור בסעיפים 29 ו-33 לחוק הירושה. בבית המשפט העליון נפסק: "כמו בית המשפט המחוזי, אף אני סבור, כי בהורשת הרכוש 'לצורכי צדקה' אין כדי לעמוד בדרישת סעיף 29. אף אם אין הכרח, כי האנשים שמתוכם יש לבחור את הזוכה יצוינו בצוואה בשמותיהם, הרי, על כל פנים, ברי כי נדרש שהוראת הצוואה תתייחס לאנשים מסוימים. אכן, המנוחה התכוונה להקדיש את עזבונה למטרות צדקה, אך בציון מטרה לא סגי, אלא נדרש, כי יצוינו האנשים המועמדים לזכיה, להבדיל מן המטרה אשר אותה חפץ המצווה לקדם באמצעות נכסי עזבונו. מאחר שבצוואה האחרונה אין כל אינדיקציה לכך שהמנוחה חפצה להעביר למערער את הבעלות בנכסי עיזבונה, וזה, כנאמן, יקדישם למטרות צדקה, אין אני מחווה דעה באשר לחוקיותה של הוראה מעין זאת, לו נכללה בצוואה. אני סבור, כי אף לפי סעיף 33 לחוק יש לפסול את הצוואה האחרונה… המחוקק לא היה מוכן לתת תוקף לצוואה, שבה צוינו אך המטרות שלשמן מבקש המצווה להקדיש את עיזבונו, אלא הדרישה היא לכך, שבצוואה ייקבע למי (להבדיל מלשם מה) צוו נכסי העזבון…"; בע"א 5825/92 נדונה צוואה במסגרתה הורתה המצווה: "אני מצווה בזאת את כל רכושי עלי אדמות, את ביתי… את המגרש… את הכספים שיש לי… בגדי ינתנו לבני ברית. את כל הרכוש שמניתי… אני מצווה לטובת מילגות עבור סטודנטים וסטודנטיות עניים ונצרכים ללימוד גבוה, שנולדו ומתגוררים בקרית אתא". כנגד הוראה זו נטען, כי לא ניתן ללמוד ממנה למי ציוותה המנוחה את רכושה ועל כן דינה להיפסל, גם על פי סעיף 33 לחוק הירושה. בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, בקובעו כי על פי סעיפים 29 ו-33 לחוק הירושה, אין הכרח לנקוב בשמות הזוכים מתוכם יש לבחור יורש, ודי בכך שהצוואה תתייחס לאנשים מסוימים, וכך הוא בעניננו ועל כן ניתן ללמוד מתוך הצוואה למי ציוותה המנוחה את נכסיה. בית המשפט העליון עמד על כך, כי בניגוד למקרים אחרים שנדונו בפסיקה (לרבות ע"א 433/88 הנ"ל), הוגדרה בצוואה קבוצה מסוימת, מתוכה יש לבחור את היורשים (והעובדה שלא צוין בצוואה מיהו הגוף שיבצע את הבחירה, אינה משמעותית, לאור סיפת סעיף 29 לחוק הירושה), והשאלה שהעמיד להכרעה היתה, האם הגדרת קבוצת היורשים הפוטנציאליים הימה מסוימת דיה? הערעור נדחה. בית המשפט הסתמך על פסיקה קודמת (לפיה "דרישת החוק [חוק הנאמנות – ד.ר.] אינה מתייחסת לכך שיוצר ההקדש יביע את רצונו ליצור הקדש במובנו הטכני-פורמלי של המונח; די, לענין תחולת החוק, שהמקדיש יביע את כוונתו ליצור הקדש על פי משמעותו המהותית-תוכנית, היינו, כי יורה על 'הקדשת נכסים לטובת נהנה או למטרה אחרת…'") ופסק: "אמת נכון הדבר שבצוואה לא פורטו תנאים, מעבר לציון המטרה לשמה יועד ההקדש, אך נראה לנו שדי בכך. לו רצתה המנוחה להגביל את השימוש בכסף, היתה מציינת תנאים נוספים. משלא עשתה כן, לא מתעוררת כל בעיה: כל נכסיה יחולקו בין סטודנטים עניים, על פי שיקול דעתו של הנאמן. נראה לנו שאין לפרש את סעיף 17(א)(2) לחוק הנאמנות פרשנות מצמצמת המגבילה אותו אך להוראות הפרטיקולריות של חוק הירושה, ככל שהדבר נוגע לתוכנה של הצוואה". במקרה שנדון בע"א 4660/94, ציוותה המנוחה את כל רכושה ל"חייל טוב, בן אדם, שרוצה ללמוד ואין לו אפשרות, לסייע לו ללמוד, לרכוש עבורו דירה ולקדמו בחיים. החייל יגיד קדיש לזיכרי". בנוסף קבעה המנוחה והדגישה, כי שום דבר מרכושה לא יישאר לבעלה או לבנה המאומץ. בבית המשפט העליון סברו שלושת שופטי ההרכב, כי הצוואה לא עמדה בתנאי סעיף 29 לחוק הירושה, משום שהקבוצה אותה הגדירה המנוחה כה רחבה, והקריטריונים לבחירה אותם קבעה הם כה כלליים, עד שכלל לא ניתן לייחד את המועמדים לבחירה, כקבוצה מסוימת ומוגדרת. לגבי השאלה, האם יצרה הצוואה הקדש, ומה היחס בין הוראות חוק הירושה וחוק הנאמנות, נקבע כי ככלל, ידו של חוק הנאמנות תהא על העליונה, ואין באי התמלאות דרישת המסוימות לפי סעיף 29 לחוק הירושה, לשלול את האפשרות כי יש בצוואה כדי ליצור הקדש. אך בעוד שדעת המיעוט סברה, כי מהצוואה לא עלתה כוונה כזאת (אלא אך כוונה לצוות רכוש לחייל יחיד, שייבחר מקבוצה גדולה של חיילים, על פי מבחן שהוגדר בלשון כללית מדי) הגיעו שופטי הרוב למסקנה, כי לא היה בכך לפגוע בכוונת המנוחה ליצור הקדש לטובת אותו יחיד מאותה קבוצה. קביעה זו הולמת את העקרון של "כיבוד רצון המת". ומשגם שאר התנאים ליצירת הקדש התמלאו, נקבע בדעת הרוב כי הצוואה יצרה הקדש. בקשה לדיון נוסף (דנ"א 1068/00) – נדחתה.

לפי סעיף 20 לחוק הנאמנות, "זכותו של נהנה על פי הקדש אינה ניתנת להמחאה, לשעבוד או לעיקול, זולת אם הותרו בכתב ההקדש או שבית המשפט התירם לסיפוק של מזונות או של מסים המגיעים מן הנהנה או – בנסיבות מיוחדות  לסיפוק חובות אחרים המגיעים ממנו". בסוף סקירה זאת, צוין כי "כל אדם רשאי לכתוב צוואה, ולהימנע במכוון מלהוריש את רכושו ל'יורש' ('פוטנציאלי'), משום שהאחרון שקוע בחובות…" והדברים נכונים גם בהקשר של הקדש: במקרה שנדון, למשל, בפש"ר 2256/06, ציוותה המנוחה את רכושה לשני ילדיה באופן שווה, אולם בעוד שנקבע כי הבת תקבל את חלקה ללא תנאי, נקבע לגבי הבן (שהיה שרוי בחובות) כי חלקו בעזבון יוותר בנאמנות, עד שיוכח כי פרע את כל חובותיו. המנהל המיוחד על נכסי הבן ביקש את ביטולה של הגבלה זו, אולם בקשתו נדחתה: "בטענותיו אלו מתעלם המנהל המיוחד מעקרון העל של קיום רצונו של המנוח. המנוחה היתה רשאית לחפוץ כי נכסיה שלה לא יגיעו לידיהם של נושי בנה לאחר מותה, ומנגנון ההקדש מיישם רצון זה. המנוחה לא היתה כפופה לדיני חדלות הפירעון או פשיטת הרגל, ולא חלה עליה כל חובה לפעול על פי רצון נושיו של בנה. אכן, במקרים בהם פועל החייב עצמו להסתלק מחלקו בירושה או בצוואה, יבחן בית המשפט של פשיטת רגל את מכלול הנסיבות אשר הביאו להסתלקות זה, ויש וההסתלקות תבוטל מחמת היותה הענקה אסורה. אך בעניננו מבקש המנהל המיוחד לבטל החלטה רצונית של מנוחה, אשר לא היתה בהליכי פשיטת רגל, וביקשה בדרך זו למנוע כי נכסיה יגיעו לידי נושיו של בנה החייב, ואשר הציבה תנאים בצוואתה על מנת להגשים את רצונה. רצון זה יש לכבד ולקיים, אף אם הוא אינו עולה בקנה אחד עם רצונם של הנושים להיפרע מן החייב".

הקדש בהוראת תשלום לענין סעיף 147 לחוק הירושה: ענינו של סעיף 147 לחוק הירושה הינו "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה". על "חיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם – על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה", חלות גם הוראות חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שענינן "חוזה לטובת צד שלישי", שאינו צד לחוזה ("המוטב"). חוק הנאמנות מאפשר ליצור הקדש במסגרת הוראת תשלום של סכומים ממין אלו; אם בהוראה שניתנה לגורם ה"חייב" (חברת ביטוח וכדומה) מובעת כוונה ליצור נאמנות (ונקבעות בה המטרות, הנכסים והתנאים של הנאמנות), הרי שמדובר בכתב הקדש לכל דבר, ואם נקבע מוטב, הוא ישמש כנאמן.

הקדש ציבורי:

אמנם גם הקדש "פרטי" כפוף באופן עקרוני לבקורת (ככל נאמנות), אולם מידת ההתערבות והבקורת מצד בית משפט הינה מעטה יחסית, אם בכלל, אלא אם ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות "מתן הוראות לנאמן" (סעיף 19 לחוק), פיטורי נאמן אשר "לא מילא תפקידיו כראוי" (סעיף 21(ג) לחוק), וכדומה (ראו התיחסות לכך בסופה של הסקירה); אולם כשמדובר בהקדש ציבורי, ישנה רגולציה של ממש (ראו "הנחיות מינהליות להתנהלות הקדשות ציבוריים לפי חוק הנאמנות"). סעיף 25 לחוק הנאמנות קובע: "שר המשפטים ימנה עובד המדינה, הכשיר לכהן כשופט של בית משפט שלום, להיות רשם ההקדשות (להלן – הרשם); הודעה על המינוי תפורסם ברשומות". רשם ההקדשות הינו יחידה ברשות התאגידים. לפי סעיף 26 לחוק, "נאמן של נאמנות שמטרתה או אחת ממטרותיה היא קידומו של ענין ציבורי" חייב לדווח לרשם, תוך שלושה חודשים מהיום שהיה לנאמן, על קיום ההקדש הציבורי ופרטים מסוימים לגביו (שמו ומענו של יוצר ההקדש, מועד תחילת ההקדש, מטרותיו, נכסיו, שמו ומענו של כל נאמן) וכן על כל שינוי בפרטים אלו. לפי סעיף 26(ג) לחוק, "הרשם ינהל פנקס ההקדשות הציבוריים וירשום בו את הפרטים האמורים; הפנקס יהיה פתוח לעיון לכל; הרשם יפרסם ברשומות הודעה על רישום הקדש". לפי נתונים שפרסמה רשות התאגידים, בינואר 2020 היו רשומים בישראל כ-3,170 הקדשים ציבוריים, בשווי כולל של כ-6.5 מיליארד ש"ח.

מכח חוק הנאמנות תוקנו תקנות הנאמנות (דרכי השקעת כספי הקדש ציבורי), התשס"ד-2004, הכוללות התיחסות מפורטת, בין היתר, לדרכי השקעה של כספי הקדש ציבורי, למינוי "ועדת השקעות" וכיוצא באלו. נאמן של הקדש ציבורי מחויב גם בהגשת דין וחשבון לרשם, על עניני ההקדש; והוא חייב למסור לרשם, לפי דרישה, מידע והעתקי מסמכים בכל הנוגע לעניני ההקדש. על החשיבות שמייחס המחוקק לניהול תקין של הקדש ציבורי, ניתן ללמוד גם מסעיפים 30 ו-31 לחוק הנאמנות: לפי סעיף 30 לחוק, "(א) קיים יסוד סביר לחשש שלגבי הקדש ציבורי לא קוימה הוראה מהוראות חוק זה או מהוראות כתב ההקדש, או שפרטים או מסמכים שנמסרו לרשם אינם מלאים או אינם נכונים, רשאי הרשם, מיוזמתו או לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, לחקור בענינו של אותו הקדש ציבורי, ויהיו לו לענין זה הסמכויות לפי סעיפים 9 עד 11 ו-27(ב) לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968; (ב) לצורך ביצוע חקירה כאמור בסעיף קטן (א) רשאי הרשם למנות חוקר… (ג) מונה חוקר כאמור בסעיף קטן (ב), רשאי הרשם להטיל את הוצאות החקירה, כולן או חלקן, על ההקדש הציבורי, על נאמנים בו, או על אדם שפנה לרשם בבקשה לפתוח בחקירה…" ולפי סעיף 30 לחוק, "נאמן של הקדש ציבורי שהפר חובה המוטלת עליו לפי סעיפים 26 או 27, דינו – מאסר שנה או קנס… ואם עשה כן בכוונת מרמה – מאסר שנתיים".

בע"א 490/99 נדונו צוואות של בני זוג שהלכו לעולמם, אשר מטרתם היתה להנציח את זכר בנם המנוח ואת זכרם שלהם. נפסק כי היתרה שנותרה לאחר חלוקת המנות על פי הצוואות, היתה חלק מהעזבון שעבר להקדש הציבורי שהקימו המצווים, שנוהל על ידי נאמנים, אשר על פי הצוואות היו אחראים לחלוקת היתרה על פי "ראות עיניהם". הנאמנים היו מחויבים להשתמש ביתרה לשם הגשמת אומד דעת המצווים, והם לא היו רשאים להגיע להסכם עם יורשים על פי דין, המזכה את האחרונים בחלק מהיתרה, שכן הסכם כזה עומד בסתירה לאומד דעת המצווים. מקום שכספי העזבון עולים על אלה הדרושים להגשמת ההוראות המפורשות הקבועות בצוואה – על הנאמנים להשתמש ביתרה להגשמת מטרות קרובות העולות בקנה אחד עם אומד דעת "היפותטי" של המצווים, בהתאם לדוקטרינה של "ביצוע בקירוב".

על החשיבות שמיוחסת להגשמת רצון המצווה, ולהקמת הקדש לפי הוראותיו, יעיד פסק הדין ברע"א 8047/03, במסגרתו התקבלה בקשת רשות ערעור, על החלטת בית המשפט המחוזי, שדחתה את בקשת היועמ"ש למינוי מנהל לעזבון המנוח, לצורך מילוי הוראתו, בצוואתו שקוימה בשנת 1987, לייעד "סכום של 20,000$ מתוך עזבונו כדי שזה ישמש להקמתה של קרן לחינוך נוער ומטרתה לקדם 'פעולות שונות בקרב הנוער בארץ לתקון המידות להעמקת התודעה היהודית והציונית ולהעלאת הרמה המוסרית'…"; המנוח מינה את אשתו (משיבה 1) ואת עורך דינם, להיות "מוציאים לפועל של הצוואה", אך הקרן האמורה לא הוקמה במשך שנים רבות. בשנת 2000 נקט המבקש, בנם של המנוח ושל אשתו, בהליך ראשון בבית המשפט המחוזי, בדרישה "להורות למשיבה 1, המוציאה לפועל של הצוואה והנהנית העיקרית על פיה, לפעול להקמת הקרן"; היועמ"ש "הצטרף לעמדתו… וטען שיש להפריש את הסכום להקמת הקרן, ולחלופין להמציא פירוט נכסים שיש בו להוכיח שלא היה בעזבון המנוח בעת פטירתו כדי להקים קרן זו" – אך בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, "מאחר ולא הוגשה על ידי מנהל העזבון, שכן רק הוא רשאי להגיש בקשה למתן הוראות. בנוסף, נקבע כי הבקשה הלוקה בשיהוי רב, לא נתמכה בתצהיר, ולפיכך לא הצליח המבקש להרים את הנטל שעליו ולהראות שהעזבון יכול היה להקים את הקרן. בשולי הדברים, קבע בית המשפט כי 'בעת שקוימה הצוואה, לא דרש האפוטרופוס הכללי כל דרישה ביחס לקיום הצוואה, אף שזו היתה לנגד עיניו… ולא נדרש מינויו של מנהל עזבון לצורך קיומה. בנסיבות אלה, אין שום סיבה שלא לקבל, לפחות לכאורה, את הנטען… כי לא ניתן היה לקיים את סעיף 6 לצוואה לאחר שהמנוח הפסיד במפולת הבורסה בשנת 83' את מירב רכושו'…"; בשנת 2003 עתר המבקש למינוי מנהל עזבון, בתמיכת רשם ההקדשות, אולם גם בקשה זאת נדחה, בעיקר משום "השיהוי הניכר"; בעקבות כך הוגשה "בקשה נוספת למינוי מנהל עזבון, הפעם בידי היועץ המשפט לממשלה באמצעות האפוטרופוס הכללי. בית המשפט נתבקש למנות מנהל עזבון שתפקידו יהיה… לחקור ולבדוק 'האם במותו של המנוח היו כספים ו/או נכסים בעזבון מהם ניתן היה להפריש הסכום לצורך הקמת ההקדש', ואם ימצא כי היו כספים כאלה 'יהיה עליו לתבוע את הכספים בשם העזבון, ולאחר קבלתם לפעול להקמת ההקדש'. הבקשה נומקה בחשיבות העליונה לקיים את רצון המנוח אשר ביקש להנציח את זכרו, וזהו שיקול הגובר על כל שיהוי". גם בקשה זאת נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, בקובעו, בין היתר: "מדובר בפתיחת הליך 17 שנה אחרי פטירת המנוח. זה נושא שאבד עליו הכלח. בתי המשפט אינם עוסקים בנושאים ישנים נושנים שבטלו ועברו מהעולם זה מכבר. את כל השאלות והקושיות היה צריך האפוטרופוס הכללי לעורר בזמן המתאים בעת שהתברר תיק זה, וכיום מינוי מנהל עזבון, שיש בו כדי להטיל דופי ביורשים ולפקפק במעשיהם שנים כה רבות אחרי המקרה, כאשר מתעורר קושי רב להתגונן או להציג מסמכים או לברר את העובדות, אינו דבר ראוי". עוד נקבע כי הבקשה אינה נובעת מ"ענין ציבורי אמיתי אלא במחלוקת אינדיווידואלית בין אדם ובין אמו, שבית המשפט אינו צריך לתת לה יד". למבקש ניתנה רשות ערעור, והערעור התקבל לגופו. לאחר שבית המשפט העליון עמד על כך, כי השאיפה לכבד ולקיים את רצון המת הינה עקרון יסוד בדיני הירושה, נפסק: "אין חולק כי הקרן שעל הקמתה ציווה המנוח, לא הוקמה כלל, והרי היתה זו חובתם של משיבה 1 ובא כוחה לעשות זאת, הואיל והם מונו כמוציאים לפועל של הצוואה. ולהיפך, אם לא עלה בידיהם לעשות זאת עקב דלותו של העזבון, או מכל סיבה אחרת, הרי שחובתם היתה להודיע על כך, גם לאפוטרופוס הכללי ולרשם ההקדשות. אולם המחדל אינו נחלתה הבלעדית של משיבה 1, והוא רובץ גם לפתחו של האפוטרופוס הכללי, אשר הצהיר בעבר, במספר הזדמנויות, שאין בכוונתו להתערב בהליכים לקיום הצוואה, על אף שהעתק ממנה הומצא לו. אכן, חל שיהוי רב בהגשתה של הבקשה לבית המשפט המחוזי, אולם סבורני כי לנוכח החשיבות הנודעת לכיבוד רצון המת, גובר שיקול זה על כל שיקול או אינטרס אחר. למסקנה זו הגעתי גם לאחר ששוכנעתי, כי במינויו של מנהל עזבון, לא כרוכים נזק או הכבדה יתרה על משיבה 1, שהרי מנהל העזבון אמור לבדוק בשלב ראשון, רק אם בעת פטירתו של המנוח, היו כספים לקיים את סעיף 6 לצוואה, ואם במצבו של העזבון היום ניתן לבצע זאת, כאשר ההחלטה הסופית בענין מימושה של ההמלצה של מנהל העזבון, כפי שתהיה, מסורה לבית המשפט, אליו עתיד מנהל העזבון לפנות לקבלתן של הוראות" {הערה: בעמל"ע (מחוזי י-ם) 9069-05-11 (פורסם ב"נבו") ניתן פסק דין, מפורט ביותר, במסגרת ערעורו של עורך הדין, שערך את הצוואה נשוא ההליך הנ"ל, בגין הרשעתו בדין משמעתי של לשכת עורכי הדין; על אף שמדובר בסוגיה שונה, יש בפסק הדין האמור התיחסות מאירת עיניים, בנוגע לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 8047/03 הנ"ל}

כאמור לעיל, גם הקדש "פרטי" כפוף באופן עקרוני לבקורת שיפוטית (ואף הוצגו כמה דוגמאות רלוונטיות). דוגמא מובהקת לנסיבות בהן תיתכן התערבות שיפוטית, הינה כשמועלית דרישה ל"ביטול ההקדש" או ל"החלפת נאמן". בע"א 5717/95 נדונה העברת נאמן מתפקידו, ובית המשפט העליון שם את הדגש על קיום רצון המנוח. בהתאם לסעיף 1 לחוק הנאמנות, "נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת"; נקבע, כי "ניתן לראות את רצונו של המנוח כאילו הוא אותה 'מטרה אחרת' שעל הנאמן לפעול להגשמתה, במקרה שתנאי הנאמנות נגזרים מתנאי הצוואה, וכאשר רצון זה אינו מתיישב עם רצונם של היורשים". על הנאמן לפעול אמנם לטובת היורשים, אך גם לקיים את רצון המנוח, ולפיכך, "גם מטעם זה אין לתת בידי היורשים את הכח לפטר את הנאמן על דעתם בלבד, בלי אישורו של בית המשפט, שחזקה עליו שישווה לנגד עיניו לא רק את טובתם של היורשים, אלא גם את מצוות קיום רצונו של המנוח". במקרה שנדון בה"פ 665/08, ציוותה המנוחה את כל רכושה, לאחר מותה, להקדש לטובת בנה, הואיל והוא זקוק לפיקוח ולסיוע ואינו מסוגל לנהל רכוש בעצמו; הבקשה העיקרית שעמדה לפני בית המשפט, היתה לביטול ההקדש, ולהעברת הנכסים לבעלות הבן, על יסוד חוות דעת פסיכיאטרית, לפיה הוא כשיר לכל דבר וענין, לעשות כל פעולה הנוגעת לעזבון ולדאוג לעניניו הכלכליים, ומשכך אין צורך והצדקה לקיום ההקדש. יצוין, כי בכתב ההקדש עצמו צוין, כי "במידה והנאמן או קרוב של בני או כל רשות הפועלת על פי דין, יהיו סבורים שבני הינו כשיר, ולאורך זמן, לטפל בעצמו בנכסי ההקדש, חובה עליהם לפנות לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה לבטל את ההקדש דלעיל, ולהעברה של נכסיו לבעלות בני, שכן זהו רצוני. רצוני שבית המשפט יבחן בעצמו באם אכן שוכנע שבני עומד בתנאים דלעיל, לפני ביטול ההקדש והעברת הנכסים לבעלות בני" (במאמר מוסגר, יצוין כי אלמלא הוראה זאת, לא בנקל יבוטל הקדש, אפילו על יסוד טענה ממין זו) {תוספת: ראו בהקשר זה את פסק הדין נשוא התוספת מיום 1.3.23 להלן} משהוגשה חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, לפיה המבקש "איננו מסוגל לנהל עסקים ולהחליט החלטות עסקיות כלשהן, גם במצבו הנוכחי, ולבטח אם יפתח התקף נוסף", ובשל אשפוזו של המבקש בבית חולים פסיכיאטרי, חזר המבקש מבקשתו לביטול ההקדש, וביקש לדון בבקשה החלופית להחלפת הנאמנים, אשר נדחתה, "לאחר שבחנתי את כלל הנסיבות [ו]הגעתי לידי מסקנה, כי אין כל מקום להורות על פיטוריהם או החלפתם של… אשר נקבעו כנאמנים בכתב ההקדש".

עדכונים ותוספות

1.8.20

הדברים הבאים לקוחים מהודעה מטעם היועץ המשפטי לממשלה, שפורסמה ב-15.7.20 על ידי משרד המשפטים: "היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, פנה לביהמ"ש המחוזי בירושלים בבקשה להפקיד בנאמנות בידי מוסד 'יד ושם' את 'פנקס התרת העגונות של בית הדין במחנה העקורים ברגן-בלזן', שאמור היה להימכר במכירה פומבית ע"י בית המכירות 'קדם' בדצמבר 2019. היועמ"ש מבקש מביהמ"ש להגדיר את הפנקס כהקדש ציבורי שהנאמן שלו יהיה 'יד ושם', בהיותו המוסד הציבורי המתאים ביותר. כן מבקש היועמ"ש צו מניעה זמני שיאסור על מכירת הפנקס ועל הוצאתו מגבולות המדינה.

הבקשה, שהוגשה באמצעות עוה"ד יעקב פונקלשטיין ואופיר גבעתי מפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי), נוגעת לאחד הפנקסים אשר שימשו את בית הדין הרבני שפעל במחנה העקורים ברגן-בלזן שבגרמניה, בימים שלאחר שחרור מחנה הריכוז בתום מלחמת העולם השנייה. במחנה העקורים, שהיה הגדול ביותר באירופה, התקיימו כ-3,000 חתונות. אלא שלפני התקומה המחודשת של הקהילה באמצעות נישואי הניצולים והקמת משפחות חדשות עמדה בעיה הלכתית של עגינות, שמנעה מנשים רבות בקהילה להינשא בשל היעדר עדויות מספיקות על מות בעליהן. רשויות המחנה הקימו בית דין רבני להתרת עגונות עבור הקהילה, וניהלו פרוטוקולים סדורים המתעדים את עבודתם ואת החלטותיהם, והם מכונים 'פנקסי התרת העגונות'. הפנקסים מהווים עדות ראשונה ואותנטית, בסמיכות לאירועים, בדבר גורלם של קורבנות השואה וסיפורם של הניצולים, בימים בהם תיעוד ואיסוף מידע מסוג זה רק החל.

הפנקס מושא הבקשה מהווה כרך אחד מתוך כמה, אשר מעטים ביותר מהם השתמרו, והמשכו של כרך זה נתרם ב-2019 לאוסף 'יד ושם'. בדצמבר 2019, בעקבות פרסום בעיתונות על מציאת הפנקס ועל כוונת בית המכירות 'קדם' להעמידו למכירה במחיר התחלתי של 4,000 דולר, הגיש 'ארגון שארית הפליטה ברגן בלזן בישראל' לבימ"ש השלום בת"א תביעה בה ביקש להורות על מסירת הפנקס למוסד ציבורי כלשהו בישראל. ביהמ"ש הוציא צו מניעה זמני, וטרם הוגשו שם כתבי הגנה בשל התפרצות נגיף הקורונה. כתוצאה מהליך זה נודע למשרד המשפטים על הפנקס והכוונה למוכרו.

כעת החליט היועץ המשפטי לממשלה לעמוד בחזית התביעה, בכובעו החמישי כמייצג האינטרס הציבורי, ולבקש להכריז על הפנקס כהקדש ציבורי. בבקשה נאמר, כי היועמ"ש סבור כי הפנקס הוא נכס ציבורי מובהק, שערכו נולד לו מעצם היותו מסמך ציבורי, וכי אין ספק כי היה נכס מנכסי בית הדין, שהיה במהותו ובאופיו מוסד ציבורי שפעל לטובת ציבור העקורים בברגן בלזן וממילא לטובת הלאום היהודי בכלל. הפנקס הוא נכס אשר יצירתו היא פרי עבודה משותפת של בית הדין ושל נותני העדויות, והוא שימש כהקדש למספר מטרות. האחת, מטרה משפטית-הלכתית-פונקציונלית, של התרת עגונות; והאחרת, תיעוד והנצחה של זוועות השואה לצד תקומתו של העם היהודי. המטרות נשזרו האחת בשנייה, ולא ניתן להפרידן באופן מלאכותי. כך, שגם אם ייטען שהיום חדל ההקדש מלשמש למטרה המשפטית-פונקציונלית, עדיין המטרה התיעודית עומדת בעינה. בנסיבות אלה סבור היועמ"ש כי אין לסחור בפנקס כנכס עובר לסוחר.

בנוסף, לפנקס מעמד של נכס-תרבות חסר תחליף עבור הלאום היהודי והאנושות כולה – עובדה המעצימה באופן ניכר את ההכרח בהכרזה עליו כעל הקדש ציבורי אשר ינוהל ע"י מוסד ציבורי ראוי, ומצדיקה עוד יותר את מניעת מכירתו במכירה פומבית לכל המרבה במחיר, בהתאם לדוקטרינת הקניין התרבותי.

הבקשה, שהוגשה על דעתו של רשם ההקדשות, היא נדבך נוסף בתפיסה כוללת שמוביל היועץ המשפטי לממשלה, בפעולה משולבת של ייעוץ וחקיקה ושל פרקליטות המדינה, להגנה ולשימור על נכסי התרבות הלאומיים של מדינת ישראל".

בהמרצת הפתיחה, שנוסחה צורף להודעה, נכתב בין היתר: "סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות מסמיך את בית המשפט להצהיר על קיומו של הקדש, מקום בו נמצא נכס המשמש כהקדש, על אף שאין על כך כתב הקדש, וזאת "על יסוד מכלול הראיות והנסיבות הקיימות בפועל" (ראו, בין היתר, ע"א 6613/06‏…) …

אין מדובר, במקרה רגיל או טיפוסי של נכס אשר שימש בעברו למטרות ציבוריות, אלא מדובר בנכס הקדש לצמיתות, שכן כל מהותו ותכליתו הוא שיקוף פני הציבור, והוא נעשה במאמץ קולקטיבי, תיעודי והלכתי כאחד. לכן, בניגוד לנכסים אחרים המשמשים הקדש ציבורי, כגון נכסי מיטלטלין שימושיים אשר כל ערכם הוא ערך השוק, ושניתן לסחור בהם ולחלל אותם על-דרך מכירתם בתנאי ההקדש או בהסכמת כלל הנהנים בהקדש (בתנאים המתאימים), הרי שפנקס התרת העגונות, שאת כל מהותו הוא יונק מתוקף היותו ציבורי – לא ניתן למכור, ממילא אף בלא הסכמת כל השותפים לגיבושו. הסכמה כזו, בנסיבות הרלוונטיות להתגבשות הפנקס היא אינה אפשרית ולפיכך לא ניתן לסחור בפנקס התרת העגונות ולהציעו למכירה פומבית במדינת ישראל.

היועץ המשפטי לממשלה סבור כי אין ספק כי פנקס התרת העגונות שימש החל מראשית השימוש בו על ידי בית הדין, ואף עד לימינו אנו, כנכס שניתן לקבוע לגביו כי הוא מהנכסים שנמצא לגביהם כי הם 'משמשים' כהקדש ציבורי, לתכליות ציבוריות ראשונות במעלה בחשיבותן כמפורט לעיל. ראו בהקשר זה דבריו של המלומד שלמה כרם… נוכח טיבו וטבעו של פנקס התרת העגונות, סבור המבקש, כי אין ספק כי הפנקס היווה נכס ציבורי שיש לראותו כהקדש, אשר בעליו המקוריים היו כל באי המחנה, ולנוכח איכויותיו הייחודיות כ"כ לתיעוד השואה, יש לקבוע כי הוא בבחינת הנכסים 'המשמשים' הקדש…"

22.4.21

קישור לכתבה (כלכליסט) – "האוני' העברית ביקשה מביהמ"ש למכור פרדס לאלטשולר שחם".

1.3.23

לקראת סוף הסקירה המקורית לעיל, התייחסתי להליך אשר במסגרתו התבקש ביטול הקדש, בנימוק כי לאור מצבו של המבקש, הוא מסוגל לדאוג לעניניו הכלכליים, ומשכך אין צורך והצדקה לקיום ההקדש. באותו מקרה, נקבע בכתב ההקדש עצמו, כי "במידה והנאמן או קרוב של בני או כל רשות הפועלת על פי דין, יהיו סבורים שבני הינו כשיר, ולאורך זמן, לטפל בעצמו בנכסי ההקדש, חובה עליהם לפנות לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה לבטל את ההקדש דלעיל, ולהעברה של נכסיו לבעלות בני, שכן זהו רצוני. רצוני שבית המשפט יבחן בעצמו באם אכן שוכנע שבני עומד בתנאים דלעיל, לפני ביטול ההקדש והעברת הנכסים לבעלות בני" – וציינתי, במאמר מוסגר, כי אלמלא הוראה זאת, לא בנקל יבוטל הקדש, אפילו על יסוד טענה ממין זו.

בהקשר זה, רלוונטי פסק דין מיום 10.1.23 (פורסם ב"נבו"), שניתן על ידי בית המשפט המחוזי (רמ"ש 50686-10-22) במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט לעניני משפחה: "המבקשת, בת 65 שנים, רווקה ללא ילדים. המשיבות 5-6 הן אחיותיה היחידות של המבקשת. המבקשת ואחיותיה ירשו את עזבון הוריהם המנוחים, כל אחת לפי חלקה בהתאם לצוואה שהותיר אחריו אותו הורה… אמה של המבקשת הורתה בצוואתה כדלקמן: 'לצערי, בתי [המבקשת] סובלת מבעיות רפואיות ובבואי לערוך את צוואתי זו לקחתי בחשבון את הנתונים המיוחדים של מצבה, ואת הוראותי לגבי מה שייעשה בחלקה ברכוש עזבוני אני מבקשת לבצע בדייקנות ובמסירות כפי שאני מורה להלן: חלקה של [המבקשת] בנכסי עזבוני יוחזקו בנאמנות בעבורה על ידי בנותי [המשיבות 5-6] (שייקראו להלן: הנאמנות). הנאמנות תפתחנה חשבון נאמנות עבור [המבקשת] (להלן: חשבון הנאמנות) שבו יופקדו כל הכספים המגיעים ל[המבקשת] לפי צוואתי זו. הכספים יושקעו על ידי הנאמנות בהשקעה סולידית באופן שיבטיח את קרן הכספים ויפיק הכנסה חודשית שתשמש לכיסוי הוצאות המחיה של [המבקשת] וצרכיה השונים. כל הפעולות שתעשנה הנאמנות עבור [המבקשת] ייעשו בהסכמה ביניהן ובהתאמה להוראות הספציפיות שניתנו בצוואתה זו, כאשר טובתה של [המבקשת] בלבד תהיה תמיד לנגד עיניהן ותנחה אותן. על הנאמנות יחול חוק הנאמנות… ויש לראות בצוואתי זו כתב הקדש כמשמעותו בפרק ב' לחוק'. אמה של המבקשת הלכה לבית עולמה בשנת 2007 וצוואתה קוימה ע"י הרשם לעניני ירושה בשנת 2022. לאחר פטירת אמה של המבקשת ערך גם אבי המבקשת צוואה. גם אבי המבקשת בצוואתו קבע הוראות דומות, אולי אף מחמירות יותר, בקשר לחלק בעזבונו אותו ייעד  למבקשת. בין השאר ציין אבי המבקשת  בצוואתו, כי 'לצערי, בתי [המבקשת] סובלת מבעיות רפואיות ונפשיות למעלה מ-30 שנה, המשבשות את יכולת התפקוד שלה, כולל בנושאים הנוגעים לכספים, לרכוש, ולניהול רכוש. לאור האמור לעיל, את חלקה של [המבקשת] בעזבוני הנני מצווה להוריש לה, בכפוף לכך שהיא לא תהיה מוסמכת לעשות בהם כל פעולה באופן אישי, אלא אך ורק באמצעות בתי [המשיבה 5] אשר תנהל עבורה את חלקה בעזבון. אני מביע רצוני כי בתי [המשיבה 5] תמונה כאפוטרופוס כדין על רכושה של [המבקשת]. ככל וימונה אפוטרופוס אחר לבתי [המבקשת] הנני מצווה ומורה כי האפוטרופוס הממונה יפעל בענינה של [המבקשת] בהתיעצות עם בתי [המשיבה 5] אשר תהיה זכאית לקבל דיווח שוטף ומסודר בנוגע לכל עניניה של [המבקשת]….. למען הסרת כל ספק, הוראותי ביחס לחלוקת הרכוש להלן ובפרט חלקה של בתי [המבקשת] ככל שאלה קיימים בין בבנקים, ו/או הכנסה מנכסי המקרקעין, במכירה, שכירות וכו', תהא שמורה לבתי [המשיבה 5] ואם חלילה בתי [המשיבה 5] לא תהיה בחיים, לבתי [המשיבה 6] ואם חלילה לא תהיה בחיים לנכדי x ובהתאם לשיקול דעתם הבלעדית, יועברו כספים לבתי [המבקשת] ו/או לאפוטרופוס שימונה לה לרווחתה של [המבקשת]…..' אבי המבקשת נפטר אף הוא ובשנת 2021 קוימה צוואתו. המשיב 2 מונה למנהל עזבון ההורים המנוחים.

ביום 4.7.2021 הגישה המבקשת לביהמ"ש קמא 'בקשה דחופה למתן הוראות לפתיחת חשבון נאמנות ע"ש המבקשת'… [בה] טענה המבקשת, כי אמנם יש לה בעיות נפשיות מסוימות, והיא מדי פעם התאשפזה במוסדות לטיפול נפשי, עד לשיפור במצב בריאותה, אך כיום היא מקבלת מדי חודש תרופה, שבעזרתה אין לה בעיות תפקוד, והיא מתנהלת בעצמה בכל תחומי חייה ונוהגת כלכלית ככל אדם נורמטיבי וסביר. המבקשת טענה כי היא אינה זקוקה למינוי אפוטרופוס לגופה ולרכושה ובעבר, בשנת 2012, פנו אחיותיה  בבקשה כי ימונה לה אפוטרופוס, אך זו נדחתה. המבקשת עתרה באותה בקשה כי ימונה בא כוחה דאז, עוה"ד גולדמן, על מנת שישמש 'כנאמן לכספים אותם אמורה המבקשת לקבל ממנהל העזבון לאחר מימוש רכוש הוריה המנוחים, ובמסגרת נאמנות זו, יוקצה למבקשת תשלום חודשי מעין 'דמי מזונות' בסכום סביר של 5,000 ₪, שיועברו מחשבון הנאמנות מדי חודש לטובת חשבונה של המבקשת המתנהל כראוי בבנק'…. לאחר שביהמ"ש קמא הזמין תסקיר עו"ס לסדרי דין וקיבל את עמדות הצדדים להליך, הסתיים אותו הליך בפס"ד, במסגרתו נעתר ביהמ"ש קמא לבקשת המבקשת… {פסק הדין האמור הובא בשלמותו בפסק הדין נשוא תוספת זו, אך לא יצוטט כאן} בחלוף כחצי שנה… פנתה המבקשת לביהמ"ש קמא בבקשה חדשה, שהוכתרה כ'בקשה דחופה לשחרור הנאמן מתפקידו ושחרור כספי הנאמנות לטובת הנהנית'. בבקשה זו טענה המבקשת כי בינה לבין עוה"ד גולדמן, בא כוחה שמונה לבקשתה כנאמן על חלקה בעזבון הוריה, התגלו חילוקי דעות מהותיים, ולפיכך היא מבקשת להעביר לחשבונה הפרטי את כל הכספים הנמצאים בחשבון הנאמנות. עוה"ד גולדמן גם הוא הצטרף לבקשתה וביקש להשתחרר מתפקידו. ביהמ"ש קמא ביקש עמדת הצדדים לבקשה… מנהל עזבון ההורים המנוחים, הודיע כי אין לו עמדה בענין, והוא משאיר את הנושא לשיקול דעת ביהמ"ש. המשיבות 5-6, אחיותה של המבקשת, עתרו לדחית בקשת המבקשת, והודיעו כי למיטב ידיעתן, המבקשת מאושפזת מזה זמן בבית החולים אברבנאל לאחר התקף פסיכוטי שפקד אותה, שעה שקדמה להתקף זה תקופה די ממושכת שבה ערכה 'מסע בזבוז כספים בלתי מוסבר וללא כל צורך'. לטענת האחיות, המבקשת זקוקה לאפוטרופוס, ועל ביהמ"ש ורשויות הרווחה לפעול במהירות ובדחיפות על מנת לברר את מצבה העכשווי…. האפוטרופוס הכללי הודיע כי לאור המפורט בעמדת המשיב 3 (ב"כ היועמ"ש במשרד הרווחה)… לפיה המבקשת אינה זקוקה למינוי אפוטרופוס ו/או למנגנון אחר לצורך ניהול רכושה, 'הרי שהאפוטרופוס הכללי אינו מפקח מכח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות על רכושה, ולפיכך, אין מניעה מצד ב"כ היועמ"ש באפוטרופוס הכללי כי חלקה בעזבון יועבר לידיה". ביום 12.9.2022 דחה ביהמ"ש קמא את בקשת המבקשת. ביהמ"ש קמא הסתמך על צוואת האם המנוחה והוראותיה, כמו גם על הסכמת המבקשת בבקשתה הראשונה בהליך, לפיה ימונה נאמן על הכספים שתקבל מעיזבון ההורים. בנסיבות אלו קבע ביהמ"ש קמא כי בעקבות שחרור עוה"ד גולדמן מתפקידו כנאמן, יש למנות נאמר אחר. ביהמ"ש קמא איפשר למבקשת להודיע את זהות הנאמן בתוך 7 ימים, שאחרת תיקבע זהותו על ידי בית המשפט. ביום… ביקשה המבקשת מביהמ"ש קמא, שישקול בשנית את החלטתו… מבלי שהציעה נאמן. ביום… דחה ביהמ"ש קמא את בקשת המבקשת לעיון מחדש בהחלטתו, וקבע את זהות הנאמן החדש (עוה"ד…) משעו"ד… לא הודיע על הסכמתו למינוי, החליט ביהמ"ש קמא ביום 3.10.2022 כי תמונה עוה"ד… כנאמנה.

בבקשת רשות הערעור שלפני, טוענת המבקשת כי ביהמ"ש קמא שגה כשדחה את בקשתה להעברת כל חלקה בעזבון הוריה לידיה, ותחת זאת קבע כי ימונה נאמן חדש לצורך ניהול חלקה בעזבון. המבקשת טוענת כי מדובר בהחלטה שפוגעת באופן קשה ובלתי מידתי באוטונומיה שלה, ובזכותה לפעול ברכושה כרצונה, וזאת בהעדר צידוק ובניגוד לעמדותיהם המצדדות בבקשה של הנאמן הקודם; מנהל העזבון; העו"ס לסדרי דין; האפוטרופוס הכללי; וב"כ היועמ"ש במשרד הרווחה…"

נפסק, בין היתר: "…לא מצאתי כל שגגה בהחלטת ביהמ"ש קמא. ביהמ"ש קמא, בהחלטתו לדחות את בקשת המבקשת לשחרר לידיה את חלקה בכספי עזבון הוריה המנוחים, הנמצאים בנאמנות, מילא אחר חובתו לקיים את דברי הוריה המתים בצוואותיהם. על החובה לקיים את דברי המת ציינתי בעבר, במסגרת עמ"ש (ת"א) 5512-11-19… [פורסם בנבו]….. באותה פרשה הבעתי את עמדתי… לפיה בדיני צוואות, על בית המשפט לפעול במשנה זהירות, מקום בו הוא נדרש לאשר הסדר דיוני לו הגיעו הצדדים להליך, ושיש בו כדי למנוע בירור רצונו האמתי של המנוח שהותיר אחריו צוואה, שהוא למעשה בעל הדין האמתי….. השיקולים הללו, שהביאו את בית המשפט שם, בערכאת הערעור, לעשות שימוש חריג ולסטות מהסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים בערכאה הדיונית, שעלול היה לסכל בירור רצונו האמיתי של המנוח, יפים לעניננו, על דרך קל וחומר, שעה שבעניננו צוואות ההורים המנוחים קוימו ללא כל סייג, ואין כל מחלוקת באשר לכך שרצונם האמתי הובע בדיוק כמתואר בצוואותיהם. רצונם של הוריה המנוחים של המבקשת היה ברור – המבקשת לא תוכל לעשות בחלקה בעזבונם מנהג בעלים, וחלק זה ינוהל לטובתה כנהנית בנאמנות על ידי אחרים. כאמור, האם המנוחה, בצוואתה, ציינה מפורשות כי החלק של המבקשת בעזבונה 'יוחזק בנאמנות עבורה', ונתנה הוראות לנאמנים שמינתה, ואילו האב המנוח, בצוואתו, אף הגדיל עשות, והבהיר כי את חלקה של המבקשת בנכסי עזבונו, הוא מצווה להוריש לה, אך 'בכפוף לכך שהיא לא תהיה מוסמכת לעשות בהם כל פעולה באופן אישי'.

בבקשת רשות הערעור שלפני, המבקשת אינה טוענת כי רצונם של המנוחים היה אחר מזה שבא לידי ביטוי בצוואותיהם, וממילא לא התקיים כל הליך, שענינו פרשנות אחרת להוראות צוואותיהם. המבקשת למעשה לא מסתירה כלל את רצונה בבקשתה, שהיתה לפני ביהמ"ש קמא – להשתחרר מהתנאים המגבילים את זכותה להנות מהחלק אותו ייחדו הוריה עבורה מתוך עזבונותיהם, גם אם משמעות הדבר היא לשים לאל את רצונם של הוריה המנוחים בצוואותיהם… מצניעה המבקשת את הוראות הוריה המנוחים בצוואותיהם. את הוראות אביה המנוח בצוואתו היא אינה מזכירה כלל, ואילו בקשר להוראות אמה המנוחה בצוואתה, שצוטטה ע"י ביהמ"ש קמא במסגרת החלטתו מושא הבר"ע, טוענת המבקשת כי ביהמ"ש קמא התעלם 'מעמדותיהם של כל הגורמים הרלוונטיים, שנתבקשו על ידו ליתן חוות דעתם ואשר צידדו בבקשתה'. אלא שקיום הוראות צוואות ההורים המנוחים, צוואות שקוימו ללא כל סייג או הגבלה, אינה ענין למומחיות מקצועית, הדורשת מביהמ"ש קבלת 'חוות דעת', וביהמ"ש קמא אף לא ביקש 'חוות דעת' של גורם מקצועי כלשהו. ההורים המנוחים בצוואותיהם לא קבעו כי בהתקיימם של תנאים מסוימים, שהוכחתם טעונה הוכחת ענין שברפואה (כמו לדוגמא, במקרה שבו ייקבע שהמבקשת נמצאת ברמיסיה ממושכת ממחלתה), המבקשת תוכל לקבל לידיה את החלק המיועד לה מתוך נכסי העזבון. עמדת ב"כ היועמ"ש… אינה מחליפה  את רצון המנוחים, שעל שמירתו אמון ביהמ"ש קמא. טענת המבקשת לפיה החלטת ביהמ"ש קמא פוגעת 'בזכויותיה החוקתיות, באוטונומיה שלה, והכל בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו'… מתעלמת מהעובדה כי היא, להבדיל מאחיותיה, לא ירשה את הוריה המנוחים באופן ישיר, אלא חלקה בעזבון ניתן לנאמנות, כשהיא הנהנית באותה נאמנות (אך לא בעלת הרכוש). גם טענת המבקשת, לפיה כשרותה מעולם לא הוגבלה, לא מונה לה אפוטרופוס… וכי היא 'לא הוגבלה בשום דרך ו/או צורה באופן שהצדיק את מינוי הנאמן עבורה'… אינה ממין הענין. החלטת ביהמ"ש קמא מושא הבר"ע, שלא להעביר את כספי עזבון ההורים המנוחים, מהנאמנות לידי המבקשת, נבעה מכך שזה היה רצון ההורים, ואין בה משום הטלת דופי בכשרותה המשפטית של המבקשת".

10.5.23

פסק דין שניתן ביום 24.4.23 במסגרת בג"ץ 1660/23: "בעתירה שלפנינו מבקשת העותרת כי נורה למשיב 1, רשם ההקדשות, לרשום הקדש ציבורי על עזבונו האמנותי והתרבותי של סבה, אלכסנדר בוגן ז"ל (להלן: המנוח); וכן, כי נורה למשיב 2, מנהל העזבון של המנוח… למנות קרן לניהול עזבונו האמנותי והתרבותי של המנוח. המנוח נפטר בשנת 2010 והותיר אחריו צוואה, שנערכה באופן היוצר מעין 'קרן נאמנות' לטובת בנו היחיד, המשיב 3; אשר תנוהל בידי מנהל העזבון. בסעיף 10 לצוואה התייחס המנוח ליצירות האמנות שלו. בשל חשיבות הדברים, הם יובאו להלן כלשונם:

'10.1 בכפוף לאמור בס"ק 10.3 להלן, כל התמונות והציורים פרי יצירתי, תמונות אחרות וכל חפצי אמנות השייכים לעזבוני, ימכרו באמצעות גלריה ו/או באמצעות סוחר(י) אמנות, שיקבע(ו) על ידי בעודי בחיים. אם לא אגיע בחיי להסדר כאמור עם גלריה או עם סוחר אומנות, או אם ההסדר הנ"ל לא יהא ניתן לביצוע מכל סיבה שהיא, ימכרו כל חפצי האמנות השייכים לעזבוני באמצעות סוחר(י) אמנות שיקבע(ו) ע"י הנאמן באישור הנהלת הקרן, ותמורתם תועבר לקרן ותושקע כאמור בסעיף 6 לעיל. 10.2 הנאמן יקבע עם הגלריה/ות ו/או עם סוחר(י) האמנות כנ"ל, את כל הפרטים הנוגעים למכירת התמונות וחפצי האמנות, כגון מחירים, קצב המכירה, אופן מכירה, צורת הפרסום וכיו"ב. כל הסדר כנ"ל יאושר ע"י הנהלת הקרן. 10.3 היה ויוקם מוזיאון על שמי ו/או יחנך אגף במוזיאון על שמי, יבוטל האמור בס"ק 10.1-10.2 לעיל באשר לתמונות ולציורים פרי יצירתי, וכל התמונות והציורים פרי יצירתי יתרמו ע"י הנאמן לטובת אותו מוזיאון, בהתאם להסדרים אליהם יגיע הנאמן עם אותו מוזיאון בקשר להנצחת שמי, ובכפוף לקבלת אישורה של הנהלת הקרן'.

בשנת 2013, פנה מנהל העזבון לבנו של המנוח ולנכדיו (בהם העותרת), בבקשה לקבל רעיונות להנצחת שמו של המנוח, באמצעות הקמת מוזיאון או חניכת אגף במוזיאון על שמו, בהתאם לסעיף 10.3 לצוואה. כמו כן, מנהל העזבון פנה למספר מוזיאונים בענין זה, ולגורמים רלוונטיים נוספים; אך לא נמצא גורם שיאות להקים מוזיאון או לחנוך אגף במוזיאון על שם המנוח. לצד זאת, העותרת ערכה מסמך שכותרתו 'הצעה לאסטרטגיה ארגונית ותקשורתית' (להלן: הצעת העותרת), שבמסגרתו צוין כי האפשרות שהועלתה בצוואה להנצחת יצירותיו של המנוח – הקמת מוזיאון או חניכת אגף במוזיאון על שמו – אינה רלוונטית במציאות העדכנית. לפיכך, העותרת הציעה כי תוקם 'קרן פילנטרופית פרטית עומדת, המכנסת ומנהלת את כל הקנין הרוחני וזכויות היוצרים של האמן, ומרכזת את הנגשת האמנות והמידע, פיזית ווירטואלית, ע"י פעילות פילנטרופית ממוקדת – לשם הנצחת שם האמן ומורשתו, על פי אמות המידה והכוונות שלו עצמו, ולאו דווקא ע"פ אלו הארכאיות של הממסד והשוק'.

בשנת 2017 הגישה העותרת תובענה לבית המשפט לעניני משפחה… ובמסגרתה עתרה, בין היתר, לסעד של חיוב מנהל העזבון 'לקיים את צוואת המנוח בנוגע להנצחת שמו' בהתאם להצעתה; ולחלופין בהתאם להצעה מקצועית אחרת, אשר תיבחן בשיתוף העותרת (ת"ע 12294-11-17). בתום דיון שהתקיים ביום 31.12.2017 ביקשה העותרת למחוק את התובענה, לאחר שמיעת הערות בית המשפט. בשנת 2019 הגישה העותרת תובענה נוספת לבית המשפט לעניני משפחה, ובמסגרתה עתרה, בין היתר, לסעד של העמדת 'כל האמצעים הכלכליים והפיזיים' הדרושים לעותרת מאת העזבון, לצורך מימוש הצעתה (ת"ע 21238-09-19). בפסק דינו מיום 4.11.2019 דחה בית המשפט את התובענה, וקבע כי הענות לה 'מאפשרת למבקשת חדירה לתחומי סמכותו של מנהל העזבון'. עוד נקבע, כי העותרת עשתה דין לעצמה, שעה שפלשה שלא כדין לדירה של העזבון (להלן: הדירה), ובה נכסים נוספים של העזבון; וכי גם עובדה זו מצדיקה את דחית תובענתה. במסגרת פסק הדין, צוין כי 'בוודאי שמצופה ממנהל עזבון לפעול לענין ההנצחה ככל שניתן, אך לא בהכרח יש בידו להכריח מוזיאון ידוע להציג יצירות של המנוח'. ביום 8.6.2021 פנתה העותרת לרשם ההקדשות, בבקשה כי יורה על רישום עזבון המנוח 'כהקדש מעורב לטובת בנו וילדיו מחד ולמען הנצחת אמנותו ומורשתו מאידך, כפי שציווה בצוואתו'… לאחר התכתבות… נמסר לעותרת כי לא נמצא גורם שנכון להקים מוזיאון או לחנוך אגף במוזיאון על שם המנוח; וכי בנסיבות אלו, לא מתקיימת החלופה המפורטת בסעיף 10.3 לצוואת המנוח. לפיכך, נמסר לעותרת כי רישום הקדש ציבורי על עזבונו של המנוח אינו עולה בקנה אחד עם הוראות הצוואה. עוד נמסר לעותרת, כי בהתאם להנחיות המינהליות להתנהלות הקדשות ציבוריים, ולנוכח היקף יצירותיו של המנוח – לא קיימת הצדקה לרישום הקדש ציבורי על יצירותיו.

אחר הדברים האלה, הוגשה העתירה שלפנינו, ובמסגרתה נטען כי 'הצוואה בכללותה, וסעיף 10.3 באופן קונקרטי, משמשת כתב הקדש, ומקימה את ההקדש הציבורי הכולל את כלל עזבונו האמנותי של המנוח'. לפיכך, כך נטען, רשם ההקדשות מחויב לרשום הקדש ציבורי כאמור, אף אם מנהל העזבון לא ביקש ממנו לעשות זאת. העותרת טוענת, כי עמדתו של רשם ההקדשות – שלפיה החלופה המנויה בסעיף 10.3 לצוואה אינה מתקיימת, משום שאין גורם הנכון להקים מוזיאון או לחנוך אגף במוזיאון על שם המנוח – 'הופכת את הגיונו של עולם האמנות על ראשו'. לענין זה נטען, כי תחילה יש להקים גוף שפועל לשימור מורשתו של אומן (בהתאם למתווה שנכלל בהצעת העותרת); וכי רק לאחר מכן ניתן למצוא גורם מתאים להקמת מוזיאון על שם האומן. עוד נטען, כי 'הצוואה לא יכלה לנבא עד כמה הדיגיטציה שינתה את כל העולמות, והנגישה את אמצעי ייצור משאבי התוכן לציבורים רחבים ומשפיעים הרבה יותר מתכולת מוזיאון תלוי קירות'.

דיון והכרעה: דין העתירה להידחות על הסף, מפאת קיומו של סעד חלופי, אף ללא צורך בקבלת תגובות המשיבים לעתירה. כזכור, במסגרת העתירה התבקש סעד המופנה כלפי רשם ההקדשות, שענינו ברישום הקדש ציבורי על עזבונו האמנותי והתרבותי של המנוח; וסעד המופנה כלפי מנהל העזבון, שענינו במינוי קרן לניהול עזבונו האמנותי והתרבותי של המנוח. אשר לסעד הראשון – סמכותו של רשם ההקדשות לרשום הקדש, נובעת מחוק הנאמנות… ובהתאם לסעיף 37 לחוק, בית המשפט המוסמך לדון בהליכים מכוחו, הוא בית המשפט המחוזי. כאשר ההליך עוסק ב'עניני משפחה', בית המשפט המוסמך הוא בית המשפט לעניני משפחה, בהתאם לסעיף 3 לחוק בית המשפט לעניני משפחה… לפיכך, לא היה מקום לבקש, במסגרת עתירה לבית משפט זה, סעד הנוגע לרישום הקדש ציבורי על עזבונו של המנוח, לנוכח קיומו של סעד חלופי. אף באשר לסעד השני שנתבקש – מתן הוראות למנהל העזבון, בדבר הקמת קרן לניהול עזבונו האמנותי והתרבותי של המנוח – עומד לעותרת סעד חלופי, בדמות הגשת תביעה לבית המשפט לעניני משפחה, כפי שהעותרת עצמה אכן הגישה בעבר, כמתואר לעיל. לענין זה יוסבר, כי אחריותו של מנהל העזבון מוגדרת בחוק הירושה… ובהתאם לסעיף 1(6)(ה) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תובענה לפי חוק הירושה ('לרבות תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו') נחשבת ל'עניני משפחה', המסורים לסמכותו של בית המשפט לעניני משפחה (ראו רע"א 5267/14…) סוף דבר: העתירה נדחית…"

18.6.23

ראו "נוהל הקדש ציבורי" (מיום 30.5.23) שפורסם על ידי הרשות לרישום והסדר מקרקעין.

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.