הקדשת ("תרומת") גופה לצורכי מחקר ומדע

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

ברוב (המכריע) של המקרים, מובאים נפטרים לקבורה, בכלל (ובטקס "דתי", בפרט). אך הדבר אינו "הכרחי" – לא זו בלבד, שאין חובה להביא נפטר לקבורה בטקס "דתי", אלא שאף אין חובה להביאו בכלל לקבורה… וכפי שעולה מסקירה זאת, יתכן ואפילו יינתן תוקף לרצון שהביע בחייו האדם שנפטר, וגופתו תישרף, ולא תיקבר (אפילו במקרים בהם מתעוררת מחלוקת בין בני משפחה – קל וחומר בהעדר מחלוקת). דוגמא אחרת – שכיחה יותר, ולרוב פחות קונטרוורסלית – הינה "הקדשת גופה למדע" (או "תרומת גופה" – ביטוי שכיח יותר, ולפיכך אשתמש בו מכאן ואילך), ובכך תעסוק סקירה זאת. לשם הדיוק, יצוין כבר עתה (וארחיב בהמשך), כי כאשר מדובר בתרומת גופה לצורכי מחקר ומדע, רק בשיעור קטן מאד (ניתן לשער) מהמקרים, כלל לא תובא גופת הנפטר לקבורה – אלא מדובר ב"דחית" הקבורה (בבג"צ 6167/09 'אבני', שדן בבקשת העותר "שאחרי מותו לא ייקבר אלא גופתו תינתן למאכל חיות", נכתב, בין היתר, כי "אין מקום להעתר לעתירה. פשוט לכל אדם כי קבלת משאלה כזאת כשלעצמה – בשונה למשל מן המקדיש גופתו למדע, שבסופה קבורה (ראו סעיף 5(א) לחוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג-1953) – מנוגדת לתקנת הציבור ולכבוד האדם").

כפי שיפורט להלן (וכפי שאף עולה מן הציטוט מבג"צ 6167/09 הנ"ל), תרומת גופות לצורכי מחקר ומדע, מוסדרת באופן ספציפי בחוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג-1953 (להלן "חוק האנטומיה"), ובתקנות האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ד-1954 (להלן "התקנות"), ולא בחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן "חוק הירושה"). בהתאם לסעיף 1 לחוק הירושה, "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו"; ובהתאם לסעיף 2 לחוק הירושה, "היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה; הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה". סעיף 40 לחוק הירושה קובע כי "אדם רשאי לצוות לאחד או לאחדים – (1) כל עזבונו או חלק יחסי מכל עזבונו; (2) נכס מנכסי עזבונו או טובת הנאה מעזבונו (בחוק זה – מנה)". אמנם בחוק הירושה אין הגדרה למונח "עזבון", אך מקובל לאמר כי זהו סך כל הרכוש, הנכסים, הזכויות (והחובות) של אדם במותו. מהוראות אלו, ואחרות, משתמע כי צוואה מיועדת להוראות "רכושיות" במהותן, שענינן הורשת עזבונו של המוריש; למרות זאת, לעתים נכללות בצוואה גם הוראות שאינן "רכושיות" במהותן. לא מדובר רק במצווים ש"מורים" ליורשיהם – או מפצירים בהם – לקיים יחסים טובים… בסקירה הנ"ל, שעסקה בשריפת גופות בישראל, נזכרו פסקי דין, בהם יוחסה (בצדק או שלא בצדק) משמעות לעצם עריכת – או אי-עריכת – צוואה, שבה הובע רצון הנפטר בשריפת גופתו [*ראו גם תוספת מיום 6.4.22 להלן]. משמע, במסגרת צוואה (אם כי לא רק בצוואה. ראו למשל ת.א. 25468-12-10: "הוכחת רצון הנפטר [בשריפת גופתו – ד.ר.] יכולה להיות 'בכל דרך אחרת', ולא רק בצוואה ולא רק באמצעות כתב שהשאיר המנוח") ניתן, לכאורה, לא רק להורות מה ייעשה בעזבונו של המצווה, אלא גם מה ייעשה בגופתו… אך כאמור, תרומת גופות לצורכי מחקר ומדע, מוסדרת בחוק האנטומיה ולא בחוק הירושה. בת"ע 25797-12-15 (שעסק בענין שונה לגמרי – האם יש המסמך שנדון באותו מקרה היה צוואה בכתב-יד), צוין כי "בסעיף 1 למסמך ביקשה המנוחה לתרום את גופה לצורכי מדע. הוראה זו איננה הוראה 'צוואתית'. ראו: פרק שלישי סימן ג' לחוק הירושה, ובפרט ס' 40 לחוק הירושה" (להשלמת התמונה, בית המשפט ראה בכך אחד מִני כמה טעמים, לכך שהמסמך הנדון כלל לא היווה צוואה, ואף הוסיף: "בנוסף, המנוחה לא פעלה למימוש רצונה זה, והוא בסופו של יום, לא יצא אל הפועל. לפיכך, כשם שנזנח רצון המנוחה לתרום את הגוף למדע, כך גם נזנח רצון המנוחה לערוך צוואה"). למותר לציין, כי גם מבחינה "מעשית" (ומבלי לפרט לגבי היבטים "פיזיולוגיים" של שימור גופות), העברת גופה לבית ספר לרפואה, חייבת להתבצע במהירות רבה, בעוד שהליך לקיום צוואה עלול להימשך זמן רב. הסקירה מבוססת, כמובן, על הנוסח התקף של חוק האנטומיה ושל התקנות, אך בהמשך אעמוד על חלק מן השינויים שחלו בהם במרוצת השנים.

הביטוי השגור "תרומת גופה למדע" אינו מציג אלא חלק בלבד מן הסיבות, שבגינן נזקקים בתי ספר לרפואה לגופות, אשר מיועדות, למעשה, לא רק לצורכי מחקר ומדע, אלא גם לצורכי לימוד, הוראה והכשרת רופאים – וכפי שעולה אף מנוסח "טופסי ההסכמה" השונים, אשר לגביהם ארחיב בהמשך. באתר של אוניברסיטת תל אביב, למשל, נכתב כי "הכשרת רופאים וחוקרים בביה"ס לרפואה בנויה, במידה רבה על הידע הנצבר מהלימוד על גופות התורמים", ודומני כי הדברים מובנים מאליהם. אשר ל"תורמים", אלו מונעים בדרך כך משיקולים אלטרואיסטיים ומרצון להביא "תועלת" לחברה, לא רק בחייהם, אלא גם לאחר מותם (ראו למשל כאן, כאן וכאן) – ויש להניח כי מטעם זה (וכן משום שמדובר בסופו של יום בהבאת הגופה לקבורה), תרומת גופה למדע אינה מעוררת בדרך כלל "התנגדות" עזה של בני משפחת הנפטר (ואף יש להניח כי במרבית המקרים, הם מודעים לכך מראש).

חוק האנטומיה אינו עוסק רק בתרומת גופות (וניתוחן – וכלשון חוק האנטומיה "ביתורן"), לצורכי מחקר ומדע, אלא גם בניתוחים לקביעת סיבת מוות (יצוין כי לפי סעיף 9 רישא לחוק האנטומיה, "חוק זה לא יפגע בהוראות חוק חקירת סיבות מוות…") ובניתוחים לשם נטילת איברים לצורכי ריפוי של אנשים חיים ("תרומת איברים", נושא שידון בסקירה עתידית).

לפי סעיף 2 לחוק האנטומיה, "גווייתו של אדם שהסכים בכתב כי תשמש למטרות מדעיות – מותר לבתרה בבית ספר לרפואה לצורכי לימוד ומחקר". הנוסח של סעיף 2 לחוק האנטומיה המקורי (פורסם ביום 4.9.1953, ס"ח 134), היה שונה: "גווייתו של אדם שהסכים בכתב כי תשמש למטרות מדעיות, וכן גווייתו של אדם שהרשאי לדרוש אותה לפי התקנות לא דרש אותה תוך הזמן ובדרך שנקבעו בתקנות – מותר לבתרה בבית ספר לרפואה לצורכי לימוד ומחקר". בחוק האנטומיה בוצעו שני תיקונים (התיקון השני, משנת 1991, אינו רלוונטי לסקירה זאת). בהתאם לדברי ההסבר שנלוו להצעת החוק לתיקון מס' 1 בחוק האנטומיה (ה"ח 1490, 5.11.1980), "החוק הקיים מסדיר ביתור גוויות וניתוחן. תוך הפעלתו התעוררו בחלקים של הציבור בקורת ותגובות שליליות לגבי עריכת ניתוחים שלאחר המוות, אף במסגרת החוק. החוק המוצע בא לתת תשובה לבקורת ולהתחשב בעמדת הנפטר ובני משפחתו הקרובים" (דברים אלו לא התייחסו, כמובן, רק לתרומת גופות למדע). בעקבות כך, פורסם ביום 10.12.1980 תיקון משמעותי לחוק האנטומיה (תיקון מס' 1, ס"ח 992), במסגרתו, בין היתר, תוקן נוסח סעיף 2 לחוק האנטומיה, לנוסח שבתוקף כיום. למעשה, עד לתיקון האמור, ניתן היה לנתח ("לבתר") לצורכי מחקר ומדע, גופות ש"לא נדרשו" (דוגמת גופות של נפטרים עריריים). שינוי משמעותי נוסף (ורלוונטי לסקירה זאת) שחל במסגרת התיקון – עליו ארחיב בהמשך הסקירה – היה הוספת הגדרות בסעיף 1 לחוק האנטומיה: "הסכמה – הסכמה שניתנה מרצון חופשי ומתוך דעה צלולה בטופס שנקבע בתקנות"; ו"בן-משפחה – בן-זוג, ילד, הורה, אח, אחות". סמוך לאחר פרסום תיקון מס' 1 לחוק האנטומיה, פורסם (ק"ת 4192, 26.12.1980) תיקון משמעותי בתקנות – וגם לכך אתייחס בהרחבה בהמשך.

ניתוח גופות, לצורכי מחקר, מדע, לימוד והכשרה – יכול להתבצע רק ב"בית ספר לרפואה", המוגדר בסעיף 1 לחוק האנטומיה, כ"אוניברסיטה או בית ספר לרפואה בישראל שהוכרו על פי פקודת המתעסקים ברפואה, 1947". לא כל בתי הספר לרפואה המוכרים בישראל מקבלים בפועל גופות, ולמיטב ידיעתי מדובר, כיום, רק בבתי הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית ושל אוניברסיטת תל אביב. יצוין, כי בתי הספר לרפואה אינם "חייבים" לקבל כל גופה, אפילו כשאין ספק כי זה היה רצון הנפטר; באתר של אוניברסיטת תל אביב, למשל, נכתב כי "בית הספר לרפואה שומר לעצמו את הזכות לדחות את התרומה בתנאים מסוימים כתאונת דרכים, התאבדות, ניתוח שלאחר המוות, תרומת איברים ו/או סיבות אחרות השמורות לשיקולם הבלעדי של סגל החוג לאנטומיה".

כאשר קיימת הסכמה של אדם לתרומת גופו למדע לאחר מותו – נושא מהותי וחשוב אשר לגביו ארחיב כמובן בהמשך – קיימת חשיבות ל"יִדוע" מראש של הגורמים הרלוונטיים; ובעיקר, בני משפחה קרובים (ולרבות "איש/אנשי קשר"), וגורמים רלוונטיים במוסדות רפואיים (כאשר הפטירה אינה בבית). לפי סעיף 3 רישא לחוק האנטומיה, "מי שברשותו גוויה כאמור בסעיף 2, יודיע על כך לבית הספר לרפואה וימסרנה לו לפי דרישתו, תוך הזמן ובדרך שנקבעו בתקנות…"; ובתקנות 4 עד 8 נקבע כדלקמן: "4. נפטר אדם ויש ממנו הסכמה בכתב שגווייתו תשמש למטרות מדעיות, מי שהגוויה ברשותו יודיע על כך מיד לבית ספר לרפואה. 5. קיבל בית ספר לרפואה הודעה כאמור בתקנה 4, יודיע מיד למי שהגוויה ברשותו, אם הוא דורש אותה לשם ביתור לצורכי לימוד ומחקר ואם לאו. 6. לא נתקבלה מבית הספר לרפואה הודעה כאמור עד שעברו ארבעים ושמונה שעות משעת המוות או משעת הימצא הגוויה, יראו את בית הספר לרפואה כמוותר על הגוויה. 7. נתקבלה מבית ספר לרפואה דרישה לגוויה תוך ארבעים ושמונה שעות כאמור, מי שהגוויה ברשותו ימסור אותה לבית הספר שדרשה בתום המועד האמור. 8. העברת גוויה לבית ספר לרפואה תעשה בידי בית הספר לרפואה ועל חשבונו" [וראו גם פירוט באתר של אוניברסיטת תל אביב]. בתקנות 9 ו-10 מפורטים נהלים שחלים על בית ספר לרפואה, ממועד קבלת גופה, ובין היתר, מילוי טפסים ובהם פרטים שונים (כגון שם המנוח, מינו, גילו, העדה הדתית שעמה נמנה), אשר אחד מהם יימסר לידי "רשות הלידות והפטירות"; וניהול פנקס שבו יירשמו, בין היתר, מועד הוצאת הגוויה או חלקים ממנה מרשותו, ואם הובאה הגופה לקבורה – תאריך ומקום הקבורה. למשך הזמן שבו מותר לבית הספר לרפואה להחזיק בגופה, אתייחס בהמשך.

כאמור, לפי סעיף 2 לחוק האנטומיה – כפי נוסחו התקף מאז תיקון מס' 1 לחוק – "גווייתו של אדם שהסכים בכתב כי תשמש למטרות מדעיות – מותר לבתרה בבית ספר לרפואה לצורכי לימוד ומחקר". תקנה 2 לתקנות המקוריות (פורסמו ביום 14.1.1954, ק"ת 417), קבעה: "נפטר אדם ואין ממנו הסכמה בכתב שגווייתו תשמש למטרות מדעיות (להלן – גוויה שלא הותרה), רשאי קרובו או גוף מוכר לדרוש את גווייתו מידי מי שהגוויה ברשותו". במסגרת תיקון (שלישי במספר) לתקנות (ק"ת 4192, 26.12.1980), הוחלפה תקנה 2 לנוסח התקף כיום: "הסכמה כמשמעותה בחוק תינתן באחד מהטפסים שבתוספת לתקנות אלה, לפי הענין". בתוספת לתקנות (שנוספה במסגרת התיקון הנ"ל), נכללו ארבעה טפסים – שרק חלקם רלוונטיים לסקירה זאת (ראו כאן, עמוד 330), ובמסגרת תיקונים נוספים בתקנות – משנת 2001 ומשנת 2005 – נוספו טפסים, וחלו שינויים בנוסח טפסים קיימים. כיום יש בתוספת לתקנות שישה טפסים – שחלקם רלוונטיים לסקירה זאת: טופס 1, שכותרתו "הסכמה לביתור גוויה לצורכי לימוד ומחקר", ונוסחו "אני… מסכים שגווייתי תשמש למטרות מדעיות"; טופס 2, שכותרתו "הסכמה בלתי מסויגת לניתוח גוויה", ונוסחו "אני… מסכים שגווייתי תנותח ודגימות שניטלו ממנה ישמשו לצורכי מחקר, הוראה ובקרת איכות"; וטופס 2א, שכותרתו "הסכמה לניתוח גוויה למטרות ריפויו של אדם – פעולות ניתוחיות מצילות חיים", ונוסחו "אני… מסכים שגווייתי תנותח לאחר פטירתי, לשם הכשרת רופאים לביצוע פעולות ניתוחיות מצילות חיים" (יושם אל לב, כי מדובר רק בהכשרת רופאים "לביצוע פעולות ניתוחיות מצילות חיים"). אציין כי למיטב ידיעתי (ובהתאם לדוגמאות שבידי, שבחרתי שלא לצרף לסקירה), בפועל חותמים "תורמים" על טפסים שונים (אמנם, לפי סעיף 26 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, "טופס שנקבע בחיקוק – סטיה קלה ממנו, שאין בה כדי לפגוע בעיקר או להטעות, אינה פוסלת את הנעשה לפיו"; אך מדובר בהבדלים משמעותיים ביחס לטפסים שבתוספת לתקנות, ולא ב"סטיה קלה" מהם…)

מכל מקום, ה"הסכמה" חייבת תמיד להיות אישית! שום אדם (בן משפחה או אחר) או גורם, אינם רשאים "להסכים" לתרום גופה של אדם אחר לצורכי מחקר ומדע (לשם הדיוק בלבד, ומבלי לפרט, ישנה בחוק האנטומיה ובתקנות התיחסות ספציפית לשימוש בגופה לשם "הכשרת רופאים"  בנסיבות אחרות). למותר גם לציין, כי הטפסים חייבים להחתם "מרצון חופשי ומתוך דעה צלולה" (וכפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בהגדרת "הסכמה" בסעיף 1 לחוק האנטומיה, שצוטטה לעיל).

בהקשר זה, מעניין לציין כי למרות שהנושא אינו מוסדר בחוק הירושה (וכאמור בתחילת הדברים, ההסכמה אינה ניתנת למעשה ב"צוואה"), בפועל, כך מתייחסים לענין בתי הספר לרפואה, הן בטרמינולוגיה, והן מבחינה מהותית. באתר של אוניברסיטת תל אביב, למשל, נכתב, בין היתר: "טופסי הצוואה של המצווה, שמבקש להקדיש גופו לצורכי מדע ומחקר, תצוין בתאריך ותחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו ורצונו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה, שהמצווה הצהיר וחתם כאמור… העדים חייבים להיות בגירים. בני משפחה או מכרים, יכולים לשמש אנשי קשר וגם עדים" (וגם בדוגמא שמצויה בידי, שמקורה באחד מבתי הספר לרפואה, נדרשת חתימת שני "עדים", בנוסף ל"תורם"). יש להניח, כי הדרישה (שאינה מופיעה בחוק האנטומיה, בתקנות או בטפסים) לחתימת ה"תורם" בפני שני עדים, נועדה להסיר ספק בדבר האותנטיות של חתימתו, בכלל, ו"מרצון חופשי ומתוך דעה צלולה", בפרט.

למותר לציין, כי ה"תורם" רשאי "להתחרט", ולבטל הסכמתו – ואף בענין זה, הטרמינולוגיה דומה להוראות חוק הירושה, שענינן ביטול צוואה… באתר של אוניברסיטת תל אביב, למשל, נכתב, בין היתר: "במקרה של רצון לבטל את מסירת הגוף לצורכי מדע ומחקר: המצווה רשאי לבטל צוואתו בנושא הקדשת הגוף לצורכי מדע ומחקר, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה. העקרון הכללי הוא כי עלינו לכבד את רצונו של התורם,  הן על רצונו לערוך צוואה והן על רצונו לבטלה. למען הסר ספק, על המצווה, בעודו בחיים, לציין בכתב ידו כי הצוואה/הקדשת הגוף לצורכי מדע, מבוטלת". ואמנם, טוב יעשה מי שמעונין לבטל את הסכמתו, אם יודיע על כך במפורש, הן לבני משפחתו, והן לבית הספר לרפואה.

האם אדם (או גורם) שאינם ה"תורם", רשאים להתנגד למסירת גופה לבית הספר לרפואה, ולניתוחה (בהנחה כי אין מחלוקת באשר לתוקף הסכמת ה"תורם")? דומה כי אין חולק, כי אין לאיש זכות התנגדות (באתר המידע הממשלתי, למשל, נכתב בהקשר זה כי "בני המשפחה של הנפטר אינם רשאים לבטל את ההוראה שהשאיר"). שאלה אחרת (אך קשורה) הינה מהו משך הזמן שבו מותר לבית הספר לרפואה להחזיק בגופה. לפי סעיף 5 לחוק האנטומיה: "(א) לא יאוחר משנה מהיום שבו נתקבלה הגוויה בבית הספר לרפואה, יובאו הגוויה וחלקיה המבותרים לקבורה לפי דיני העדה הדתית שעמה נמנה המת, ובית הספר לרפואה ישא בכל הוצאות הקבורה. (ב) מותר לבית הספר לרפואה לשמור על הגוויה או על חלקים ממנה, אם הסכים לכך הנפטר בכתב, או אם הרשאי לדרוש אותה לפי התקנות לא התנגד לכך תוך הזמן ובדרך שנקבעו בתקנות". ולפי תקנה 11 לתקנות: "בן משפחה וגוף מוכר רשאים לדרוש את הגוויה לענין סעיף 5(ב) לחוק; התנגד אחד מהם שהגוויה או חלק ממנה יישמרו בידי בית ספר לרפואה, תהא ההתנגדות בתוקף אם נמסרה במכתב רשום שנשלח לבית הספר לרפואה, לפחות חודש לפני תום שנה מיום מסירת הגוויה לבית הספר". כפי שכבר צוין לעיל, "בן משפחה" (לפי סעיף 1 לחוק האנטומיה) הינו "בן-זוג, ילד, הורה, אח, אחות"; ואילו "גוף מוכר" מוגדר בתקנה 1 לתקנות: "חברה קדישא וכל חבר אנשים ששר הבריאות הכיר בו לענין תקנות אלה כמוסמך לטפל בקבורת מתים, בארץ כולה או באזור מסוים בה". לא ניתן אמנם להתנגד, כאמור, למסירת גופה לבית הספר לרפואה, ולניתוחה – אך בית ספר לרפואה אינו רשאי להמשיך להחזיק בגופה, למשך יותר משנה, אלא "אם הסכים לכך הנפטר בכתב" (ראו להלן) – ובמקרה זה לא נדרש קיומו של כל תנאי נוסף; או, כאשר לא קיימת אמנם "הסכמה בכתב" של הנפטר, אך גם לא נמסרה התנגדות (בהתאם להוראות תקנה 11 לתקנות) להמשך החזקת הגופה. אם לא קיימת "הסכמה בכתב" של הנפטר, אך כן נמסרה התנגדות (בהתאם לתקנה 11 לתקנות) להמשך החזקת הגופה – "תהא ההתנגדות בתוקף". אשר ל"הסכמה בכתב", הנדרשת להחזקת גופה למשך למעלה משנה, הרי שעל הסכמה זאת להיות מפורשת. בנוסח הטפסים שבתוספת לתקנות אין לכך התיחסות; אך בדוגמא שמצויה בידי, שמקורה באחד מבתי הספר לרפואה, נדרש במפורש סימון של אחת האפשרויות הבאות: תרומת הגופה לשנה, לשנתיים, או ללא הגבלת זמן (ובהתאם לצורכי בית הספר לרפואה).

פסק הדין הרלוונטי היחידי שעלה בידי לאתר, ניתן במסגרת תמ"ש (כפ"ס) 13320/08 (פורסם ב"נבו"). המנוחה (צ.כ.) הותירה אחריה בת ובן. כחצי שנה לפני מותה, "חתמה המנוחה על טופס הקדשת הגוף לצורכי מדע ולהוראה. הטופס נחתם בנוכחות שני עדים, האחד, רופא המשפחה של המנוחה, והשניה גם היא רופאה, ידידת משפחה, אשר אישרו כי הם מכירים באופן אישי את הגב' צ.כ, וכי היא חתמה בפניהם על המסמך הנ"ל בהיותה בדעה צלולה ובהכרה מלאה, מרצונה החופשי והטוב. לטענת התובעת, בתה של המנוחה, שהיתה בקשר רציף עמה עד ליום פטירתה, היתה המנוחה צלולה בדעתה עד לרגעיה האחרונים, והסכמתה לתרומת גופתה נעשתה מדעת. התובעת מציינת כי המנוחה אף היתה חתומה במהלך חייה על כרטיס אדי לתרומת איברים והשקפת עולמה היתה חילונית". עם פטירת המנוחה, נודע לבנה לראשונה על הסכמה לתרום גופתה – אך הבן (אשר "ניתק את הקשר עם אמו בשנה האחרונה לפטירתה, ולאחרונה החל לחזור בתשובה") התנגד לכך, "התייצב בבית החולים, הזמין את חברת קדישא וביחד מנעו הם את העברת המנוחה". הבת הגישה לביהמ"ש המחוזי בקשה דחופה לסעד זמני, וביקשה להעביר את גופת אמה מבית החולים לאוניברסיטת תל אביב, לשם שימורה. "בדיון… הוצג על ידי ארגון זק"א מסמך שבו מתבקש ביהמ"ש לשחרר הגופה לקבורה – ובתמורה מתחייב הארגון להשגת תורם חלופי. התובעת טוענת כי הצעה זו לא זו בלבד שפוגעת ברצון המנוחה, אלא מהווה, למעשה, מסחר בגופות אדם, בעוד שכל רצונה של התובעת הוא למלא אחר משאלת אמה ולקיים את רצונה האחרון. במהלך הדיון, הסכימו הצדדים לאמץ את המלצת כב' הנשיאה לפיה הגופה תועבר לאוניברסיטת ת"א ותישמר בטכניקות המקובלות, בלא שיעשה בה שימוש כלשהו, עד להחלטה סופית של ביהמ"ש לעניני משפחה [אליו הועבר הדיון – ד.ר.]… ב"כ הנתבע [הבן – ד.ר.] מסר כי איננו מייצג עוד את הנתבע… [ו]הנתבע הודיע… כי בשל קשיים כלכליים אין באפשרותו לשכור עו"ד ולנהל התדיינות בהליך, ובכך הנני רואה נטישת ההליך על ידי הנתבע… לכאורה די היה בהודעה זו של הנתבע כדי הקנית זכות לתובעת [הבת – ד.ר.] לקבלת פס"ד בהעדר הגנה, אולם מעבר לדרוש, ונוכח חשיבותה וחריגותה של הסוגיה שהובאה לדיון בפרשה זו, מצאתי לנכון להיכנס בקצרה אף לגופם של דברים… ענין ביתורה של  גוויה לצורכי לימוד ומחקר מוסדר בחוק האנטומיה… הקובע בסעיף 2… ההסכמה, שצריכה להינתן בכתב, קבועה על גבי טופס מיוחד שנקבע לשם כך בתוספת לתקנות… המחוקק הישראלי לא התעלם מסוגית כבודו של המת והורה בסעיף 5(א) לחוק… בכך ביקש המחוקק לאזן בין הצורך של בתי הספר לרפואה לקדם את המחקר והלימוד של מקצועות הרפואה, לבין הקפדה של שמירת כבודו של מת, אשר קיבלה משנה חשיבות מאז חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו… עוד ראוי להוסיף לעניננו כי מלשונו של החוק עולה כי אין זה בסמכות קרובי משפחתו של המת להתנגד לניתוח גופתו, באם הוא נתן לכך הסכמתו בחייו (וראה לענין זה מאמרו של יואל ליפשיץ, ניתוחים בגופות אדם ושימוש בחלקי גופות לצורכי מחקר, אסיא סט-ע, ניסן תשס"ב כרך י"ח , א-ב)…"; בית המשפט הוסיף וסקר גם את הגישות השונות במשפט העברי ביחס ל"ניתוחי מתים לצורכי מחקר", וסיכם זאת כך: "נמצאנו למדים כי יש בדין העברי ידיים לעמדה המתירה ניתוחי מתים לצורכי רפואה ומחקר, ובוודאי כאשר הדבר נעשה מתוך הסכמת המת שניתנה בחייו". סיכומו של דבר, "ניתן בזאת לפיכך צו המתיר לאוניברסיטת ת"א, לקיים את הוראות המנוחה צ.כ ז"ל, מיום 5.9.07, בדבר תרומת גופתה למדע, ללא סייג. בנוסף, ניתן בזאת צו מניעה האוסר על הנתבע או על כל גורם אחר, לבצע כל פעולה העשויה לסכל את רצונה החד משמעי של המנוחה לתרום גופתה למדע. בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק, הנני מורה בזאת כי לא יאוחר משנה מהיום שבו נתקבלה בפועל גופת המנוחה בבית הספר לרפואה, יובאו הגוויה וחלקיה לקבורה לפי דיני ישראל, ובית הספר לרפואה ישא בכל הוצאות הקבורה. מועד הקבורה יתואם עם ילדי המנוחה".

כפי שעלה לא אחת לאורך הסקירה לעיל, קיימת בדרך כלל חשיבות רבה להבאת הגופה (או חלקיה) לקבורה (בין כעבור שנה ובין לאחר פרק זמן ממושך יותר), וזאת בהתאם לדין האישי של הנפטר (ראו, בין היתר, סעיף 5(א) לחוק האנטומיה). בתי הספר לרפואה מטפלים ברוב ההיבטים של "סידורי" הקבורה (אך לא בהצבת מציבה וכדומה), בתאום עם בני משפחתו של ה"תורם" (לא ארחיב בענין, פירוט ניתן לקבל מבתי הספר לרפואה).

לפי סעיף 7 לחוק האנטומיה, "(א) המוסר גוויה לבית ספר לרפואה שלא נתמלאו לגביה הוראות סעיף 2… דינו – מאסר שלוש שנים או קנס… או שני העונשים כאחד. (ב) העובר על הוראות סעיף 3 או סעיף 5(א), דינו – מאסר שנה אחת או קנס… או שני העונשים כאחד"; ולפי תקנה 13 לתקנות, "העובר על תקנות 9 או 10, דינו – מאסר שלושה חדשים או קנס… או שני העונשים כאחד".

{אמנם הענין חורג מגידרה של הסקירה לעיל, אך ראו: נייר עמדה של המועצה הלאומית לביואתיקה בנושא "שימוש בגופות אדם לאחר המוות"}

עדכונים ותוספות

6.4.22

אמנם לא מדובר בנושא הסקירה לעיל, אך בתחילת הסקירה צוין כי "…בסקירה הנ"ל, שעסקה בשריפת גופות בישראל, נזכרו פסקי דין, בהם יוחסה (בצדק או שלא בצדק) משמעות לעצם עריכת – או אי-עריכת – צוואה, שבה הובע רצון הנפטר בשריפת גופתו…" – ולהשלמת התמונה בלבד, ראו גם תוספת מיום 6.4.22 לסקירה הנ"ל, במסגרתה צוטט מפסק דין שניתן במסגרת ת.א. 39737-03-22, שבו צוין, בין היתר, כי "ביום 22.4.19 חתמה המנוחה על צוואה בפני שני עדים, שהם עורכי דין… בסעיף 5 לצוואה כתבה: 'אני מודיעה כי אני מתנגדת לקבורה ומבקשת מיורשי שידאגו לשריפת גופתי'… התובע טוען כי ביום 14.8.21 מסרה לו המנוחה את הצוואה. התובע גם ביקש להסתמך על הודעת ווטסאפ מיום 27.10.18 ששלחה המנוחה לחבר אחר. דומני, כי בשל קיומה של צוואה, אין צורך להיזקק לשאלת נפקותה של הודעת הווטסאפ…"

***

הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.