הסתלקות מירושה – היבטים פרקטיים (א’)

לפי סעיף 6(א) לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 (להלן: “החוק“), “לאחר מות המוריש, וכל עוד לא חולק העזבון, רשאי יורש, בהודעה בכתב לרשם לעניני ירושה, או לבית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א, להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו, או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה”; ולפי סעיף 6(ב) לחוק, “מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש”.

[i] “לאחר מות המוריש, וכל עוד לא חולק העזבון”:

ניתן להסתלק מעזבונו של מוריש, מיום מותו, ועד “חלוקת העזבון”. לפני מות המוריש, אין ל”מסתלק” כל זכות ממנה ניתן להסתלק. לא בכדי, כותרתו של סעיף 6 לחוק הינה “הסתלקות היורש מזכותו בעזבון”.

מהי “חלוקת עזבון”? ראו עמ”ש 7197-09-13: “ומהו אם כן אותו מועד חלוקת העיזבון? חוק הירושה שותק באשר למועד חלוקת העזבון. מועד מתן צו ירושה אינו ‘מועד חלוקת העזבון’, מאחר והצו הוא דקלרטיבי בלבד, ואינו מקנה זכות בנכס ספציפי. שאלה זו זכתה להתייחסות בפסיקה. בע”א 810/77… נאמר לענין זה, כי על קיומה של חלוקה בין היורשים יכול להעיד אקט חיצוני כלשהו… בפרשת שליין… נאמר כי חלוקת העזבון הינה המועד שבו נכסי העזבון – העוברים להלכה לבעלות היורשים מיד בשעת המוות – נעשים שייכים להם גם באופן מעשי”. כפי שיפורט בסקירה נפרדת, ל”מועד החלוקה” יכולה להיות משמעות רבה (למשל, בתחום מיסוי המקרקעין).

מכיוון שחלוקת העזבון נעשית לאחר מתן צו ירושה או צו קיום צוואה, ממילא, עדיין אפשרי (בנסיבות מסוימות) להסתלק מן העזבון, גם לאחר שכבר ניתן צו – פעולה אשר מחייבת את תיקון הצו, בהתאם לסעיף 72 לחוק (וראו דוגמא שהובאה בסקירה זאת).

[ii] “מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו, או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה”:

יש להבחין בין יורש על פי דין לבין יורש מכח צוואה: ירושה הינה “על פי דין” (לקרובי המוריש, אשר זהותם בפועל, סדר ההורשה והיקף הירושה, נקבעים לפי סעיפים 11-16 לחוק), אלא אם הותיר הנפטר צוואה (יתכן כי צוואה תחול רק על חלק מן העזבון, והיתר יחולק “על פי דין”).

כאשר מדובר בירושה על פי דין, לא ניתן להסתלק רק מנכס מסוים (או מנכסים מסוימים) שכלולים בעזבון (או מחלק מנכס). אם, למשל, היורשים על פי דין הינם שני ילדיו של המוריש, בחלקים שווים (מחצית מן העזבון לכל אחד), רשאי כל יורש להסתלק מחלקו בעזבון, כולו (מלוא המחצית) או מקצתו (חלק מן המחצית); אך אם, למשל, כלולה בעזבון דירה – אין הוא רשאי להסתלק רק מחלקו (כולו או מקצתו) באותה דירה.

המצב יכול להיות שונה כאשר מדובר בצוואה: בדוגמא הנ”ל, אם המוריש הותיר צוואה, והוריש את עזבונו לשני ילדיו, בחלקים שווים – והדירה צוינה במפורש בצוואה – רשאי יהיה כל יורש להסתלק רק מחלקו (כולו או מקצתו) באותה דירה. בסעיף 40(2) לחוק מוגדרת “מנה”: “נכס מנכסי עזבונו או טובת הנאה מעזבונו” של אדם; וכאמור, לפי סעיף 6(א) לחוק, רשאי יורש, בין היתר, “להסתלק… ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה”. המלים “או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה”, נוספו לסעיף 6(א) לחוק במסגרת תיקון משנת 1985 – לפני כן לא ניתן היה להסתלק מנכס מסוים; ולאחר התיקון, עדיין קיימת כאמור מגבלה על הסתלקות מנכס מסוים:

בת.ע. 9980/02 נדונה השאלה “האם ניתן לפרש את המילה ‘מנה’ ככוללת גם נכס מנכסי העזבון, שהמצווה לא ציווה אותו, במיוחד ובנפרד, למסתלק. דהיינו, האם ‘מנה’ היא כל נכס מנכסי העזבון, גם כאשר נכס זה לא פורט בצוואה בנפרד ולא יועד ליורש מסוים?” וביהמ”ש השיב על כך בשלילה: “מאחר והמוריש, לא ציווה את הדירה נשוא ההסתלקות למערערת בנפרד, אלא ציווה לה את כל עזבונו, למעט דירה אחרת שאותה ציווה לבנו – לפיכך הדירה נשוא ההסתלקות, איננה בגדר ‘מנה’. ומכאן שהמערערת לא היתה רשאית להסתלק מזכיתה בדירה נשוא ההסתלקות”. ביהמ”ש ציין בין היתר כי “פרשנות שתקבע כי כל נכס מנכסי העזבון, גם אם המוריש לא ציווה אותו במיוחד ליורש מסוים והוא נכלל בכלל נכסי העזבון שאותו יורש זכה בו על פי הצוואה הוא בבחינת ‘מנה’ – תביא לכך שלא תהיה כל משמעות, לגבי סדר סילוק חובות העזבון, בין יורשים שזכו במנה ויורשים שזכו בחלק מהעזבון”. ובת”ע 44140/05 נפסק כי “הואיל והמחוקק ביצע את התיקון בחוק לאחר שהיה מודע לשלילת אפשרות הסתלקות ממנה או מנכס, כקביעת ביהמ”ש העליון, ולא ציין זאת בנוגע לנכס מנכסי העזבון, ניתן ללמוד שההסתלקות אפשרית אך ורק ממנה, או מנכס בעזבון שהוא בגדר מנה, אולם לא ניתן להסתלק בנוגע לנכס מסוים מהעזבון, שאינו בגדר מנה”.

ואמנם, אחת הדוגמאות שהוצגה בסקירה שעסקה בנסיבות בהן כדאי לערוך צוואה, היתה: “מוריש אשר צופה אפשרות, כי מי מיורשיו עשוי לרצות להסתלק מנכס מסוים, יסייע לו ע”י עריכת צוואה אשר תתייחס ספציפית לנכסים מסוימים”.

[iii] “רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה“:

כאשר מדובר בהסתלקות, נשלל מעמדו של יורש ו”רואים אותו… כאילו לא היה יורש מלכתחילה” (וזאת בניגוד ל”העברה, שעבוד או עיקול” של חלקו של יורש בירושה, לפי סעיף 7 לחוק – הרחבה בהמשך).

ניתן להקשות, מדוע אדם יוותר על ירושה שנפלה בחלקו?! לעתים קרובות מדובר במוריש שנפטר מבלי שהותיר צוואה, וילדיו מוותרים על זכויותיהם כיורשים “על פי דין”, לטובת האם או האב שנותרו בחיים (ראו דוגמא להסתלקות של 9 ילדי מנוחה לטובת בן זוגה/אביהם). מקרה שכיח אחר הינו של יורש אשר חש “חובה מוסרית” כלפי בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש (ראו להלן), אשר “הודרו” מצוואה (או זכו, לדעת המסתלק, בחלק קטן מהראוי). הסתלקות יכולה לעתים לאפשר למסתלק (אשר בעצמו יִירש “על פי דין”) להתגבר בדרך זו על “חיוב” או על “תנאי” שנקבעו בצוואה. הסתלקות יכולה לנבוע מהרצון להימנע מ”הכבדה” שעלולה להיות כרוכה בירושה; למשל: יורש, חסר כל נסיון, עלול למצוא עצמו כבעלים של נכס מקרקעין רעוע ומסוכן, שלא קל יהיה לו למכור, ובכל מקרה יהיה עליו להשקיע קודם סכום נכבד – ובשל כך הוא עשוי פשוט להעדיף לוותר על בעלות בנכס. לא ניתן “לכפות” על אדם להפוך בעל כורחו ליורש. בהסתלקות (במיוחד מנכס מסוים – כאשר הדבר אפשרי) יכולים גם להיות טמונים יתרונות מסוימים בהיבט המיסויי (יצוין כי רואים את האדם שלטובתו נעשתה ההסתלקות, כמי שקיבל זכויות בעזבון במישרין מהמוריש ולא מהיורש שהסתלק).

לצד טעמים “לגיטימיים” ממין אלה להסתלקות, עלולה ההסתלקות לנבוע ממניעים פסולים (ואף להיפסל בשל כך), ובמיוחד כאשר מדובר בהסתלקות של יורש שמצוי בחובות (נושא שיידון בסקירה נפרדת).

לפי סעיף 66(א) לחוק, “הרשם לעניני ירושה רשאי להצהיר על זכויות היורשים: בירושה על פי דין – על ידי צו ירושה; בירושה על פי צוואה – על ידי צו קיום צוואה…” לפי סעיף 69(א) לחוק הירושה, “צו ירושה יצהיר על שמות היורשים ועל חלקו היחסי של כל אחד מהם בעזבון”, ולפי סעיף 69(ב), “צו קיום יצהיר שהצוואה היא בת-תוקף חוץ מהוראותיה שבית המשפט מצא שהן בטלות”. כוחם של צו ירושה ושל צו לקיום צוואה הינו כשל “פסק דין”. לפי סעיף 71 לחוק הירושה, “צו ירושה וצו קיום כוחם יפה כלפי כל העולם כל עוד לא תוקנו או בוטלו”. כאמור, הסתלקות לאחר שכבר ניתן צו – מחייבת את תיקון הצו, בהתאם לסעיף 72 לחוק.

[iv] “אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש”:

הסתלקות יכולה להיות “כללית” (כלומר, היא אינה “לטובת אדם אחר”, מסוים); או “ספציפית” (כלומר, היא “לטובת אדם אחר”, מסוים – ובהתאם לחוק, כלומר “בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש”).

כאשר מדובר בהסתלקות ספציפית, המונח “בן זוגו” מתייחס למוריש, כלומר, גם אם המסתלק הוא בעצמו בנו של המוריש, לא מדובר בהכרח בהסתלקות לטובת “הורהו האחר” (ההסתלקות יכולה להיות, למשל, לטובת בן זוגו של המוריש מנישואים שניים); מובן כי גם “ילדו של המוריש”, אינו בהכרח אחיו של המסתלק, ו”אחיו של המוריש” אינו בהכרח דודו של המסתלק…

ניתן להסתלק רק לטובת מי שהיה בחיים במועד ההסתלקות, ולא לטובת מי שכבר לא היה אז בחיים (ת”ע 45910/08). ראוי לציין, כי רק הגשת הודעת ההסתלקות מעניקה לה תוקף, ולא החתימה עליה, מצד אחד; אך ההסתלקות תהיה תקפה אף אם טרם ניתן צו ירושה או צו קיום צוואה, או שהיא טרם אושרה, מצד שני.

כאשר מדובר בהסתלקות כללית, ולנוכח ההוראה לפיה “רואים אותו… כאילו לא היה יורש מלכתחילה”, עולה השאלה, מי בא בנעליו של המסתלק? לפי סעיף 15 לחוק, “מי שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מחלקו בעזבון שלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש [כלומר, הסתלקותו כללית] חלקו מתווסף לשאר היורשים על פי חלקיהם”; ולפי סעיף 50 לחוק, “זוכה על פי צוואה שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, שלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת”. אם מדובר בהסתלקות של יורש על פי דין, לא מתעורר קושי, אך מיהם שאר היורשים, כאשר מדובר בהסתלקות של זוכה מכח צוואה? האם חלקו של המסתלק עובר אל היורשים על פי דין (או מצטרף למה שירשו ממילא) או מצטרף לחלקם של יתר הזוכים על פי הצוואה? מה קורה כאשר המסתלק הינו הזוכה היחידי ב”מנה” על פי הצוואה? או שהוא בכלל הזוכה היחידי על פי הצוואה?… חלק מפסקי הדין הרלוונטיים אמנם עסקו ב”מי שנמצא פסול לרשת” אך כוחם יפה גם לגבי מי ש”הסתלק מחלקו בעזבון”. נפסק כי “עד כמה שהוראות הצוואה פורשות מצודתן, יש לנהוג לפיהן (כמובן, בכפוף להוראות החוק); ואולם לגבי אותם נכסים או חלקים בעזבון שלגביהם אין הוראה בת תוקף בצוואה, יחולו כללי הירושה על פי דין” (ע”א 1022/90). מדובר בפסק הדין בערעור, אשר הפך פסק דין של בית המשפט המחוזי (שקבע כי כשמדובר בזוכה על פי צוואה, שההוראה לטובתו מתבטלת, חלקו מתווסף לחלקם של שאר הזוכים המופיעים בצוואה כנהנים, ולפי חלקם בצוואה). יש לבחון תחילה האם ניתן ללמוד מן הצוואה, במפורש או במשתמע, כיצד לנהוג בחלקו של היורש המסתלק (למשל, האם ישנן “הוראות שיוריות” מהן ניתן ללמוד על כוונת המצווה). למשל: בת”ע 40180/05 נקבע כי “הצוואה המונחת בפני לא כללה בחובה כל הוראה שיורית מה ייעשה בחלקו של זוכה אשר נמצא פסול מלרשת על פיה. הנה כי כן, יוצא כי חלקה של… יחולק בדרך של ירושה על פי דין”; בת”ע 16093-03-09 נקבע כי “יש לבחון האם אין בצוואה הוראה האומרת אחרת או שניתן ללמוד ממנה אחרת לגבי מה ייעשה בחלק העזבון אשר יועד לאותו זוכה…” ובנסיבות אותו מקרה, נפסק כי חלקו של המסתלק יוקנה לזוכה האחר על פי הצוואה; ואילו בבע”מ 5348/06 נותר על כנו פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שקבע כי חלקו של המסתלק על פי צוואתה השניה של המנוחה, יחולק בהתאם לצוואתה הראשונה – וה”שיורית” – של המנוחה.

יצוין, כי הסתלקות הינה פעולה חד-צדדית, שאינה טעונה “הסכמה” או “אישור” מצד מי שהסתלקו ספציפית “לטובתו”, או מצד יתר היורשים. מה קורה כאשר אדם (בין אם היה בעצמו יורש על פי דין או מכח צוואה, ובין אם לאו), מגלה שפלוני הסתלק “לטובתו” מבלי שחפץ בכך? כפי שהיורש המקורי רשאי היה להסתלק, משום שלא ניתן “לכפות” על אדם להפוך בעל כורחו ליורש, יוכל גם אותו אדם להסתלק בתורו.

[v] לפי סעיף 6(ד) לחוק, “הסתלקות על תנאי – בטלה”; הטעם לכך הינו הרצון למנוע אי-וודאות. “הסתלקותו של יורש מחלקו בעזבון היא פעולה משפטית שנועדה לקבל את תוקפה מיד, עוד לפני חלוקת העזבון” (ע”א 834/75), אחרת עלולה להיות “אנדרלמוסיה בהנהלת העזבון”.

מעניין לציין כי בע”א 834/75 הנ”ל נדונה השאלה “אם יורש יכול להסתלק מזכותו בנכס מסוים של העזבון לפני חלוקת העזבון”. כיום התשובה ברורה, אך הסתלקות אפשרית רק לפני חלוקת העזבון (בדרך כלל לפני מתן צו ירושה או צו קיום צוואה, ובמקרים חריגים, לאחר שניתן צו), בין אם מדובר בנכס מסוים (“מנה על פי צוואה”) ובין אם לאו – זאת בניגוד ל”העברה, שעבוד או עיקול” של חלקו של יורש בירושה (נושא שמוסדר בסעיף 7 לחוק): אם לא מדובר בנכס מסוים, חל סעיף 7(א) לחוק (“לאחר מות המוריש, וכל עוד לא חולק העזבון, רשאי יורש, בהסכם שבכתב, להעביר או לשעבד את חלקו בעזבון, כולו או מקצתו…”) כלומר, “העברה, שעבוד או עיקול” אפשריים במקרה זה “לאחר מות המוריש, וכל עוד לא חולק העזבון” (ולפי סעיף 7(ג) לחוק, “העברה, שעבוד או עיקול כאמור… שוללים מן היורש את הזכות להסתלק מחלקו בעזבון”); ואילו לפי סעיף 7(ד) לחוק (“זכותו של יורש בנכס מסוים מנכסי העזבון אינה ניתנת להעברה, לשעבוד או לעיקול כל עוד לא חולק העזבון”), “העברה, שעבוד או עיקול” של נכס מסוים, אינם אפשריים “כל עוד לא חולק העזבון”, אלא רק לאחר מכן.

לאיסור על הסתלקות “על תנאי” יש קשר גם לשאלה, האם ניתן להסתלק “בתמורה”. בד”נ 43/74 התעוררה מחלוקת בשאלה, האם העותרת הסתלקה מעזבון אביה לפי סעיף 6 לחוק, או העבירה את חלקה בעזבון אל אמה לפי סעיף 7 לחוק. השופט קיסטר, שכתב “אינני רואה כיצד ניתן להגדיר את ההסכם אחרת מאשר הסכם לחלוקת עזבון הטומן בחובו העברת חלקה של העותרת בירושה נגד תמורה מלאה כפוף לשיורים מסוימים”, אמנם היה בדעת מיעוט; אך למעשה לא נקבע מאומה בשאלת האפשרות להסתלק “בתמורה”, אלא כדברי הנשיא שמגר בע”א 4372/91, “הגישה לפיה עצם קבלת  תמורה  עבור ההסתלקות אינה מונעת סווג הפעולה כהסתלקות עולה גם מפסק-הדין המנחה בד”נ 43/74…” ועל בסיס דברים אלה, נכתב בתמ”ש 82221/96: “הסתלקות יכולה להיות בתמורה וגם לא בתמורה”. אולם הדעה הרווחת הינה כאמור בת”ע 14190/99: “עדיין לא דנו בשאלה האם עצם מתן התמורה פוסלת את ההסתלקות? נראה כי יש לבחון את השאלה מיסודה ואין להסתפק בדבריו הנ”ל של הנשיא שמגר לגבי ד”נ 43/74… בפרשת מוניץ נ’ דקלו [ד”נ 43/74] בחר בית המשפט העליון, להתעלם מטעמים השמורים עמו, מהסכמי התמורה ולהתמקד רק בתצהיר ההסתלקות, שבו לא נזכרה כל תמורה… ואילו בפרשת סיטין [ע”א 4372/91] בחר בית המשפט העליון לבדוק את מניעיו של המסתלק, שלא היה להם כל ביטוי בכתב ולפסול את הסתלקותו… הואיל ובית המשפט העליון (ואף בית המשפט המחוזי) לא דנו בשאלה לגופה, מתעוררים שיקולים נוספים”; ביהמ”ש הגיע למסקנה כי “הסתלקות ותמורה אינם עולים בקנה אחד” וזאת מטעמי “מדיניות משפטית נאותה” ו”בשל שאלת המיסוי” (“הסתלקות כנגד קבלת תמורה, היא עקיפת מטרת המחוקק וכוונתו שלא למסות את הויתור על ירושה, הנעשית בדרך של הסתלקות”), וכן מ”טעמים משפטיים עקרוניים”: ראשית, “האם ניתן לראות ב’מסתלק בתמורה’ כאילו לא היה יורש? נראה כי התשובה לכך היא בשלילה, הואיל וה’מסתלק בתמורה’ קיבל את התמורה בגין היותו יורש”; שנית, “הסתלקות בתמורה היא בוודאי הסתלקות על תנאי, הבטלה על פי סעיף 6(ד) לחוק הירושה“. נימוקים אלו אומצו בת”א שלום טבריה 1988/03 (“נמצא אם כן כי עפ”י הדין הנוהג, הסתלקות בתמורה אינה אפשרית כלל”).

[vi] לפי תקנה 16 לתקנות הירושה, התשנ”ח-1998: “(א) המסתלק מחלקו בעזבון יגיש הודעת הסתלקות לרשם לעניני ירושה או לבית המשפט כשהענין הועבר אליו לפי סעיף 67א לחוק. (ב) בהודעת הסתלקות יפורטו פרטי זהותו של המסתלק, שיעור ההסתלקות, ואם הסתלק לטובת בן זוגו של המוריש, ילדו או אחיו, יציין במפורש לטובת מי הסתלק; הודעת ההסתלקות תהיה בתצהיר. (ג) היה המסתלק קטין או פסול-דין, תצוין עובדה זו בהודעת ההסתלקות והבקשה לאישור הודעת ההסתלקות תוגש לבית המשפט”.

לפי סעיף 6(ג) לחוק, “הסתלקות של קטין ושל מי שהוכרז פסול-דין טעונה אישור בית המשפט”; הוראה זו מובנת מאליה, מן הבחינה המהותית (מדובר בפעולה משפטית בעלת משמעות מרחיקת לכת) וגם משום שהסתלקות נעשית כאמור על דרך חתימת תצהיר. “הסתלקות מירושה ע”י אפוטרופוס ממונה או טבעי – ההורה של קטין ובעניננו ע”י אמו, איננה תופסת שכן עפ”י סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962, פעולה כגון זו מצריכה אישורו של בית המשפט, אישור ישיר ופוזיטיבי” (ת”ע 42040/07). במקרה מסוים קבע הרשם לעניני ירושה כי יש לתקן צו ירושה ולבטל “הסתלקות” של קטין, שלא אושרה בבית המשפט. נראה כי גם הסתלקות לטובת קטין טעונה אישור (ת”ע כפר סבא 4690/07).

[vii] לפי סעיף 41(א) לחוק – שענינו “יורש במקום יורש” – “המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש” [כלומר, הסתלקותו היתה כללית]. במרבית הצוואות הכוללות הוראת “יורש במקום יורש“, ישנה התיחסות מפורשת רק לנסיבות של פטירת היורש הראשון לפני המצווה. לפי סעיף 42(ג) לחוק – שענינו “יורש אחר יורש” – “השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת”. במקרה זה לא מדובר רק על הסתלקות כללית.

 

תוספת (27.7.20): ב-14.5.20 ניתן על ידי בית המשפט לעניני משפחה בנצרת פסק דין במסגרת ת”ע 24149-01-18 ות”ע 24121-01-18, במסגרתו נבחנה השאלה, האם יש להורות על ביטול תצהירי הסתלקות שנחתמו על ידי התובעות (ב’ ו-י’), לטובת אביהן (“האב” או “הנתבע”), סמוך לאחר פטירת אמן (“האם” או “המנוחה”). מלבד התובעות היה למנוחה ולאב הנתבע בן משותף נוסף (ג’). לאחר פטירת האם, ניתן ב-2015 צו ירושה אחר המנוחה. לבקשה לצו ירושה צורפו תצהירי הסתלקות של כל הילדים לטובת האב, אשר ירש לבדו את עזבון המנוחה. לאחר פטירת המנוחה, נשא האב אשה אחרת.

“התובעות טוענות בכתב התביעה כי תצהירי ההסתלקות נחתמו בביתן ולא בפני עו”ד שאישרה את חתימותיהן. התובעות טוענות כי די בטענה זו כדי להביא לביטול צו הירושה ולביטול תצהירי ההסתלקות, שכן לאור הפגם האמור, התצהירים אינם בתוקף… נוסף על כך טוענות כי חתימתן על התצהירים הושגה במרמה, בהצגת מצגי שווא, ניצול ציני לרעה של גילן הצעיר על אף היותן בגירות, וזאת כאשר אך התייתמו מאמן. לטענתן, החתימה בוצעה תוך ניצול תמימותן, חולשתן, אי הבנתן, וניצול הסתמכותן על הנתבע כי ידאג להן, וכן בהיותן סמוכות על שולחנו. התובעות טוענות כי הנתבע הצהיר שמדובר בענין פורמלי בלבד וכי הרכוש ממילא שלו בלבד, ובהעדר חתימתן לא יוכל להמשיך להתנהל בחשבונותיו ולא יוכל לספק צורכיהן. לדבריהן הנתבע הוליך אותן שולל. על כן, דורשות כי יבוטלו תצהירי ההסתלקות וצו הירושה. לגרסתן י’ העלתה הסתיגות לגבי החתימה  על תצהיר ההסתלקות, אך הנתבע הפעיל עליה מכבש לחצים בלתי פוסק תוך הבטחות והתחיבויות כלפיה, וכן תוך הפגנת תרעומת על המרת פיו ופקפוק ביושרו. הבת י’ היתה בעת החתימה על התצהיר ההסתלקות בקורס קצינים ונזקקה לטיפול נפשי מפאת מצבה עקב פטירת האם. אמנם י’ התרצתה לבסוף וחודשים ספורים לאחר מות האם, חתמה לגרסתה בפני הנתבע אך לא בפני עו”ד אשר אימת את החתימה. לגבי ב’ וג’, אלה מעולם לא פגשו את עו”ד שמיר ומשכך גם לא חתמו בפניה… אליבא דתובעות, בכל הנוגע לשיהוי בהגשת התביעה, הרי שזו הוגשה כ-3 שנים לאחר מות האם וכשנתיים ומחצה לאחר מתן צו הירושה, כאשר התבהרו העובדות והסיטואציה אליה הובאו בעל כורחן, כמו גם אי אישורם של תצהירי ההסתלקות כדין. כן טוענות כי מצבן הנפשי היה קשה עקב מות האם, וכי אין כל קושי בבירור העובדות והבאת הראיות… התובעות מפנות לפסיקה המחייבת כי הודעת הסתלקות מירושה תיעשה בכתב, בדרך של תצהיר חתום, וכי להודעת הסתלקות שהחוק אינו מכיר בה אין כל נפקות. לחלופין טוענות לביטול תצהירי ההסתלקות מחמת עילת העושק”.

נפסק: “תקנה 16 לתקנות הירושה… קובעת כי הודעת ההסתלקות חייבת להיות בתצהיר… השימוש בתצהיר מחייב הקפדה על הדרישות הפורמאליות… על מנת להבטיח שהמצהיר מבין את משמעות הצהרתו ושהתצהיר נחתם על ידי המצהיר עצמו ולא על ידי אחר… באשר לאפשרות יורש לחזור בו מהסתלקותו, כותב פרופ’ שילה… ‘לדעתנו, אין אדם יכול לחזור בו מהסתלקותו’… ואולם לאורך השנים נשמעו בפסיקה גם דעות מנוגדות, המתירות חזרה מהסתלקות בירושה… כך לדוגמא בת”א 586/01… בו פסק בית המשפט כי צו הירושה אינו קובע את הזכויות אלא הוא דקלרטיבי בלבד, ולכן ”אין סיבה לשלול חזרה מההסתלקות רק בשל כך שכבר הוצהר מה שהוצהר לגבי זכות היורשים, וכשם שהצהרה כזו יכול שתשתנה אם מתגלה יורש נוסף, כך יכולה היא להשתנות בעקבות חזרה מהסתלקות’. לדעת כבוד השופט נאמן רק אם שינה מי מהיורשים מצבו לרעה על יסוד ההסתלקות או שכבר חולק העיזבון, לא תהא אפשרות לחזור מההסתלקות. גם בהמ’ 21192/95… נקבע כי ניתן להחיל את דיני המתנה על הסתלקות, כלומר המסתלק רשאי לחזור בו מהתחייבותו ליתן מתנה בהתאם להוראות חוק המתנה. בת”ע 110681/08… נקבע כי אם נפל פגם בהסכמת המסתלק מהעזבון לפי אחת מהעילות בחוק החוזים, קרי: עושק, הפרת חובת תום הלב, הטעיה, טעות, ניתן לחזור מהסתלקות. אף בת”א (ת”א) 2548/02… נקבע כי כאשר מדובר בהסתלקות, הדבר הינו פעולה משפטית ולכן כאשר זו נעשתה ‘למראית עין’, ניתן לבטלה… לאחר שמיעת כלל עדויות הצדדים ועדיהם, ועיון בראיות שהוצגו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להורות על בטלות תצהירי ההסתלקות”.

בית המשפט ניתח באריכות את העדויות (לרבות עדותה של עו”ד שמיר), ופסק: “…תצהיר ההסתלקות של ב’ לא נערך כדין באשר אינו עונה על דרישות החוק… תצהיר ההסתלקות של י’ נחתם בפני עוה”ד שמיר, אך לא ניתן לי’ הסבר מלא אודות הנפקות המשפטית של חתימתה על התצהיר מבחינת היותו בלתי הפיך ובדבר אי יכולתה לחזור בה מויתורה על חלקה בעזבון…”

משכך נבחנה השאלה, “האם יש לראות את  תצהירי ההסתלקות ככתבי ויתור והאם קיימות עילות חוזיות של עושק ומצג שווא המצדיקות ביטול כתבי הויתור”; ולאחר בחינה מדוקדקת של הנסיבות הקונקרטיות, נפסק: “לאור המקובץ, אני פוסקת כי תצהירי ההסתלקות של התובעות פגומים והינם בטלים וכי אין להם אף כל תוקף מחייב ככתבי ויתור מכוח התקיימותם של יסודות עילת העושק ומצג השווא. כפועל יוצא, צו הירושה יתוקן באופן שהתובעות יירשמו כיורשות של עזבון האם המנוחה כאשר כל אחת מהן זכאית ל- 1/6 חלקים בצו הירושה... בנסיבות בהן לא הוגשה תביעה לקביעת היקפו של עזבון המנוחה, אני מורה כי ככל שהתובעות תיתקלנה בקושי במימוש זכויותיהן, הן תידרשנה לנקוט בהליך חדש”.

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן