הסתלקות מירושה – היבטים פרקטיים (א')

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

לפי סעיף 6(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), "לאחר מות המוריש, וכל עוד לא חולק העזבון, רשאי יורש, בהודעה בכתב לרשם לעניני ירושה, או לבית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א, להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו, או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה"; ולפי סעיף 6(ב) לחוק, "מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש".

[i] "לאחר מות המוריש, וכל עוד לא חולק העזבון":

ניתן להסתלק מעזבונו של מוריש, מיום מותו, ועד "חלוקת העזבון". לפני מות המוריש, אין ל"מסתלק" כל זכות ממנה ניתן להסתלק. לא בכדי, כותרתו של סעיף 6 לחוק הינה "הסתלקות היורש מזכותו בעזבון".

מהי "חלוקת עזבון"? ראו עמ"ש 7197-09-13: "ומהו אם כן אותו מועד חלוקת העיזבון? חוק הירושה שותק באשר למועד חלוקת העזבון. מועד מתן צו ירושה אינו 'מועד חלוקת העזבון', מאחר והצו הוא דקלרטיבי בלבד, ואינו מקנה זכות בנכס ספציפי. שאלה זו זכתה להתייחסות בפסיקה. בע"א 810/77… נאמר לענין זה, כי על קיומה של חלוקה בין היורשים יכול להעיד אקט חיצוני כלשהו… בפרשת שליין… נאמר כי חלוקת העזבון הינה המועד שבו נכסי העזבון – העוברים להלכה לבעלות היורשים מיד בשעת המוות – נעשים שייכים להם גם באופן מעשי". כפי שיפורט בסקירה נפרדת, ל"מועד החלוקה" יכולה להיות משמעות רבה (למשל, בתחום מיסוי המקרקעין).

מכיוון שחלוקת העזבון נעשית לאחר מתן צו ירושה או צו קיום צוואה, ממילא, עדיין אפשרי (בנסיבות מסוימות) להסתלק מן העזבון, גם לאחר שכבר ניתן צו – פעולה אשר מחייבת את תיקון הצו, בהתאם לסעיף 72 לחוק (וראו דוגמא שהובאה בסקירה זאת).

[ii] "מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו, או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה":

יש להבחין בין יורש על פי דין לבין יורש מכח צוואה: ירושה הינה "על פי דין" (לקרובי המוריש, אשר זהותם בפועל, סדר ההורשה והיקף הירושה, נקבעים לפי סעיפים 11-16 לחוק), אלא אם הותיר הנפטר צוואה (יתכן כי צוואה תחול רק על חלק מן העזבון, והיתר יחולק "על פי דין").

כאשר מדובר בירושה על פי דין, לא ניתן להסתלק רק מנכס מסוים (או מנכסים מסוימים) שכלולים בעזבון (או מחלק מנכס). אם, למשל, היורשים על פי דין הינם שני ילדיו של המוריש, בחלקים שווים (מחצית מן העזבון לכל אחד), רשאי כל יורש להסתלק מחלקו בעזבון, כולו (מלוא המחצית) או מקצתו (חלק מן המחצית); אך אם, למשל, כלולה בעזבון דירה – אין הוא רשאי להסתלק רק מחלקו (כולו או מקצתו) באותה דירה.

המצב יכול להיות שונה כאשר מדובר בצוואה: בדוגמא הנ"ל, אם המוריש הותיר צוואה, והוריש את עזבונו לשני ילדיו, בחלקים שווים – והדירה צוינה במפורש בצוואה – רשאי יהיה כל יורש להסתלק רק מחלקו (כולו או מקצתו) באותה דירה. בסעיף 40(2) לחוק מוגדרת "מנה": "נכס מנכסי עזבונו או טובת הנאה מעזבונו" של אדם; וכאמור, לפי סעיף 6(א) לחוק, רשאי יורש, בין היתר, "להסתלק… ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה". המלים "או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה", נוספו לסעיף 6(א) לחוק במסגרת תיקון משנת 1985 – לפני כן לא ניתן היה להסתלק מנכס מסוים; ולאחר התיקון, עדיין קיימת כאמור מגבלה על הסתלקות מנכס מסוים:

בת.ע. 9980/02 נדונה השאלה "האם ניתן לפרש את המילה 'מנה' ככוללת גם נכס מנכסי העזבון, שהמצווה לא ציווה אותו, במיוחד ובנפרד, למסתלק. דהיינו, האם 'מנה' היא כל נכס מנכסי העזבון, גם כאשר נכס זה לא פורט בצוואה בנפרד ולא יועד ליורש מסוים?" וביהמ"ש השיב על כך בשלילה: "מאחר והמוריש, לא ציווה את הדירה נשוא ההסתלקות למערערת בנפרד, אלא ציווה לה את כל עזבונו, למעט דירה אחרת שאותה ציווה לבנו – לפיכך הדירה נשוא ההסתלקות, איננה בגדר 'מנה'. ומכאן שהמערערת לא היתה רשאית להסתלק מזכיתה בדירה נשוא ההסתלקות". ביהמ"ש ציין בין היתר כי "פרשנות שתקבע כי כל נכס מנכסי העזבון, גם אם המוריש לא ציווה אותו במיוחד ליורש מסוים והוא נכלל בכלל נכסי העזבון שאותו יורש זכה בו על פי הצוואה הוא בבחינת 'מנה' – תביא לכך שלא תהיה כל משמעות, לגבי סדר סילוק חובות העזבון, בין יורשים שזכו במנה ויורשים שזכו בחלק מהעזבון". ובת"ע 44140/05 נפסק כי "הואיל והמחוקק ביצע את התיקון בחוק לאחר שהיה מודע לשלילת אפשרות הסתלקות ממנה או מנכס, כקביעת ביהמ"ש העליון, ולא ציין זאת בנוגע לנכס מנכסי העזבון, ניתן ללמוד שההסתלקות אפשרית אך ורק ממנה, או מנכס בעזבון שהוא בגדר מנה, אולם לא ניתן להסתלק בנוגע לנכס מסוים מהעזבון, שאינו בגדר מנה".

ואמנם, אחת הדוגמאות שהוצגה בסקירה שעסקה בנסיבות בהן כדאי לערוך צוואה, היתה: "מוריש אשר צופה אפשרות, כי מי מיורשיו עשוי לרצות להסתלק מנכס מסוים, יסייע לו ע"י עריכת צוואה אשר תתייחס ספציפית לנכסים מסוימים".

[iii] "רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה":

כאשר מדובר בהסתלקות, נשלל מעמדו של יורש ו"רואים אותו… כאילו לא היה יורש מלכתחילה" (וזאת בניגוד ל"העברה, שעבוד או עיקול" של חלקו של יורש בירושה, לפי סעיף 7 לחוק – הרחבה בהמשך).

ניתן להקשות, מדוע אדם יוותר על ירושה שנפלה בחלקו?! לעתים קרובות מדובר במוריש שנפטר מבלי שהותיר צוואה, וילדיו מוותרים על זכויותיהם כיורשים "על פי דין", לטובת האם או האב שנותרו בחיים (ראו דוגמא להסתלקות של 9 ילדי מנוחה לטובת בן זוגה/אביהם). מקרה שכיח אחר הינו של יורש אשר חש "חובה מוסרית" כלפי בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש (ראו להלן), אשר "הודרו" מצוואה (או זכו, לדעת המסתלק, בחלק קטן מהראוי). הסתלקות יכולה לעתים לאפשר למסתלק (אשר בעצמו יִירש "על פי דין") להתגבר בדרך זו על "חיוב" או על "תנאי" שנקבעו בצוואה. הסתלקות יכולה לנבוע מהרצון להימנע מ"הכבדה" שעלולה להיות כרוכה בירושה; למשל: יורש, חסר כל נסיון, עלול למצוא עצמו כבעלים של נכס מקרקעין רעוע ומסוכן, שלא קל יהיה לו למכור, ובכל מקרה יהיה עליו להשקיע קודם סכום נכבד – ובשל כך הוא עשוי פשוט להעדיף לוותר על בעלות בנכס. לא ניתן "לכפות" על אדם להפוך בעל כורחו ליורש. בהסתלקות (במיוחד מנכס מסוים – כאשר הדבר אפשרי) יכולים גם להיות טמונים יתרונות מסוימים בהיבט המיסויי (יצוין כי רואים את האדם שלטובתו נעשתה ההסתלקות, כמי שקיבל זכויות בעזבון במישרין מהמוריש ולא מהיורש שהסתלק).

לצד טעמים "לגיטימיים" ממין אלה להסתלקות, עלולה ההסתלקות לנבוע ממניעים פסולים (ואף להיפסל בשל כך), ובמיוחד כאשר מדובר בהסתלקות של יורש שמצוי בחובות (נושא שיידון בסקירה נפרדת).

לפי סעיף 66(א) לחוק, "הרשם לעניני ירושה רשאי להצהיר על זכויות היורשים: בירושה על פי דין – על ידי צו ירושה; בירושה על פי צוואה – על ידי צו קיום צוואה…" לפי סעיף 69(א) לחוק הירושה, "צו ירושה יצהיר על שמות היורשים ועל חלקו היחסי של כל אחד מהם בעזבון", ולפי סעיף 69(ב), "צו קיום יצהיר שהצוואה היא בת-תוקף חוץ מהוראותיה שבית המשפט מצא שהן בטלות". כוחם של צו ירושה ושל צו לקיום צוואה הינו כשל "פסק דין". לפי סעיף 71 לחוק הירושה, "צו ירושה וצו קיום כוחם יפה כלפי כל העולם כל עוד לא תוקנו או בוטלו". כאמור, הסתלקות לאחר שכבר ניתן צו – מחייבת את תיקון הצו, בהתאם לסעיף 72 לחוק.

[iv] "אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש":

הסתלקות יכולה להיות "כללית" (כלומר, היא אינה "לטובת אדם אחר", מסוים); או "ספציפית" (כלומר, היא "לטובת אדם אחר", מסוים – ובהתאם לחוק, כלומר "בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש").

כאשר מדובר בהסתלקות ספציפית, המונח "בן זוגו" מתייחס למוריש, כלומר, גם אם המסתלק הוא בעצמו בנו של המוריש, לא מדובר בהכרח בהסתלקות לטובת "הורהו האחר" (ההסתלקות יכולה להיות, למשל, לטובת בן זוגו של המוריש מנישואים שניים); מובן כי גם "ילדו של המוריש", אינו בהכרח אחיו של המסתלק, ו"אחיו של המוריש" אינו בהכרח דודו של המסתלק…

ניתן להסתלק רק לטובת מי שהיה בחיים במועד ההסתלקות, ולא לטובת מי שכבר לא היה אז בחיים (ת"ע 45910/08). ראוי לציין, כי רק הגשת הודעת ההסתלקות מעניקה לה תוקף, ולא החתימה עליה, מצד אחד; אך ההסתלקות תהיה תקפה אף אם טרם ניתן צו ירושה או צו קיום צוואה, או שהיא טרם אושרה, מצד שני.

כאשר מדובר בהסתלקות כללית, ולנוכח ההוראה לפיה "רואים אותו… כאילו לא היה יורש מלכתחילה", עולה השאלה, מי בא בנעליו של המסתלק? לפי סעיף 15 לחוק, "מי שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מחלקו בעזבון שלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש [כלומר, הסתלקותו כללית] חלקו מתווסף לשאר היורשים על פי חלקיהם"; ולפי סעיף 50 לחוק, "זוכה על פי צוואה שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, שלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת". אם מדובר בהסתלקות של יורש על פי דין, לא מתעורר קושי, אך מיהם שאר היורשים, כאשר מדובר בהסתלקות של זוכה מכח צוואה? האם חלקו של המסתלק עובר אל היורשים על פי דין (או מצטרף למה שירשו ממילא) או מצטרף לחלקם של יתר הזוכים על פי הצוואה? מה קורה כאשר המסתלק הינו הזוכה היחידי ב"מנה" על פי הצוואה? או שהוא בכלל הזוכה היחידי על פי הצוואה?… חלק מפסקי הדין הרלוונטיים אמנם עסקו ב"מי שנמצא פסול לרשת" אך כוחם יפה גם לגבי מי ש"הסתלק מחלקו בעזבון". נפסק כי "עד כמה שהוראות הצוואה פורשות מצודתן, יש לנהוג לפיהן (כמובן, בכפוף להוראות החוק); ואולם לגבי אותם נכסים או חלקים בעזבון שלגביהם אין הוראה בת תוקף בצוואה, יחולו כללי הירושה על פי דין" (ע"א 1022/90). מדובר בפסק דין בערעור, אשר הפך פסק דין של בית המשפט המחוזי (שקבע כי כשמדובר בזוכה על פי צוואה, שההוראה לטובתו מתבטלת, חלקו מתווסף לחלקם של שאר הזוכים המופיעים בצוואה כנהנים, ולפי חלקם בצוואה). יש לבחון תחילה האם ניתן ללמוד מן הצוואה, במפורש או במשתמע, כיצד לנהוג בחלקו של היורש המסתלק (למשל, האם ישנן "הוראות שיוריות" מהן ניתן ללמוד על כוונת המצווה). למשל: בת"ע 40180/05 נקבע כי "הצוואה המונחת בפני לא כללה בחובה כל הוראה שיורית מה ייעשה בחלקו של זוכה אשר נמצא פסול מלרשת על פיה. הנה כי כן, יוצא כי חלקה של… יחולק בדרך של ירושה על פי דין"; בת"ע 16093-03-09 נקבע כי "יש לבחון האם אין בצוואה הוראה האומרת אחרת או שניתן ללמוד ממנה אחרת לגבי מה ייעשה בחלק העזבון אשר יועד לאותו זוכה…" ובנסיבות אותו מקרה, נפסק כי חלקו של המסתלק יוקנה לזוכה האחר על פי הצוואה; ואילו בבע"מ 5348/06 נותר על כנו פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שקבע כי חלקו של המסתלק על פי צוואתה השניה של המנוחה, יחולק בהתאם לצוואתה הראשונה – וה"שיורית" – של המנוחה.

יצוין, כי הסתלקות הינה פעולה חד-צדדית, שאינה טעונה "הסכמה" או "אישור" מצד מי שהסתלקו ספציפית "לטובתו", או מצד יתר היורשים. מה קורה כאשר אדם (בין אם היה בעצמו יורש על פי דין או מכח צוואה, ובין אם לאו), מגלה שפלוני הסתלק "לטובתו" מבלי שחפץ בכך? כפי שהיורש המקורי רשאי היה להסתלק, משום שלא ניתן "לכפות" על אדם להפוך בעל כורחו ליורש, יוכל גם אותו אדם להסתלק בתורו.

[v] לפי סעיף 6(ד) לחוק, "הסתלקות על תנאי – בטלה"; הטעם לכך הינו הרצון למנוע אי-וודאות. "הסתלקותו של יורש מחלקו בעזבון היא פעולה משפטית שנועדה לקבל את תוקפה מיד, עוד לפני חלוקת העזבון" (ע"א 834/75), אחרת עלולה להיות "אנדרלמוסיה בהנהלת העזבון".

מעניין לציין כי בע"א 834/75 הנ"ל נדונה השאלה "אם יורש יכול להסתלק מזכותו בנכס מסוים של העזבון לפני חלוקת העזבון". כיום התשובה ברורה, אך הסתלקות אפשרית רק לפני חלוקת העזבון (בדרך כלל לפני מתן צו ירושה או צו קיום צוואה, ובמקרים חריגים, לאחר שניתן צו), בין אם מדובר בנכס מסוים ("מנה על פי צוואה") ובין אם לאו – זאת בניגוד ל"העברה, שעבוד או עיקול" של חלקו של יורש בירושה (נושא שמוסדר בסעיף 7 לחוק): אם לא מדובר בנכס מסוים, חל סעיף 7(א) לחוק ("לאחר מות המוריש, וכל עוד לא חולק העזבון, רשאי יורש, בהסכם שבכתב, להעביר או לשעבד את חלקו בעזבון, כולו או מקצתו…") כלומר, "העברה, שעבוד או עיקול" אפשריים במקרה זה "לאחר מות המוריש, וכל עוד לא חולק העזבון" (ולפי סעיף 7(ג) לחוק, "העברה, שעבוד או עיקול כאמור… שוללים מן היורש את הזכות להסתלק מחלקו בעזבון"); ואילו לפי סעיף 7(ד) לחוק ("זכותו של יורש בנכס מסוים מנכסי העזבון אינה ניתנת להעברה, לשעבוד או לעיקול כל עוד לא חולק העזבון"), "העברה, שעבוד או עיקול" של נכס מסוים, אינם אפשריים "כל עוד לא חולק העזבון", אלא רק לאחר מכן.

לאיסור על הסתלקות "על תנאי" יש קשר גם לשאלה, האם ניתן להסתלק "בתמורה". בד"נ 43/74 התעוררה מחלוקת בשאלה, האם העותרת הסתלקה מעזבון אביה לפי סעיף 6 לחוק, או העבירה את חלקה בעזבון אל אמה לפי סעיף 7 לחוק. השופט קיסטר, שכתב "אינני רואה כיצד ניתן להגדיר את ההסכם אחרת מאשר הסכם לחלוקת עזבון הטומן בחובו העברת חלקה של העותרת בירושה נגד תמורה מלאה כפוף לשיורים מסוימים", אמנם היה בדעת מיעוט; אך למעשה לא נקבע מאומה בשאלת האפשרות להסתלק "בתמורה", אלא כדברי הנשיא שמגר בע"א 4372/91, "הגישה לפיה עצם קבלת  תמורה  עבור ההסתלקות אינה מונעת סווג הפעולה כהסתלקות עולה גם מפסק-הדין המנחה בד"נ 43/74…" ועל בסיס דברים אלה, נכתב בתמ"ש 82221/96: "הסתלקות יכולה להיות בתמורה וגם לא בתמורה". אולם הדעה הרווחת הינה כאמור בת"ע 14190/99: "עדיין לא דנו בשאלה האם עצם מתן התמורה פוסלת את ההסתלקות? נראה כי יש לבחון את השאלה מיסודה ואין להסתפק בדבריו הנ"ל של הנשיא שמגר לגבי ד"נ 43/74… בפרשת מוניץ נ' דקלו [ד"נ 43/74] בחר בית המשפט העליון, להתעלם מטעמים השמורים עמו, מהסכמי התמורה ולהתמקד רק בתצהיר ההסתלקות, שבו לא נזכרה כל תמורה… ואילו בפרשת סיטין [ע"א 4372/91] בחר בית המשפט העליון לבדוק את מניעיו של המסתלק, שלא היה להם כל ביטוי בכתב ולפסול את הסתלקותו… הואיל ובית המשפט העליון (ואף בית המשפט המחוזי) לא דנו בשאלה לגופה, מתעוררים שיקולים נוספים"; ביהמ"ש הגיע למסקנה כי "הסתלקות ותמורה אינם עולים בקנה אחד" וזאת מטעמי "מדיניות משפטית נאותה" ו"בשל שאלת המיסוי" ("הסתלקות כנגד קבלת תמורה, היא עקיפת מטרת המחוקק וכוונתו שלא למסות את הויתור על ירושה, הנעשית בדרך של הסתלקות"), וכן מ"טעמים משפטיים עקרוניים": ראשית, "האם ניתן לראות ב'מסתלק בתמורה' כאילו לא היה יורש? נראה כי התשובה לכך היא בשלילה, הואיל וה'מסתלק בתמורה' קיבל את התמורה בגין היותו יורש"; שנית, "הסתלקות בתמורה היא בוודאי הסתלקות על תנאי, הבטלה על פי סעיף 6(ד) לחוק הירושה". נימוקים אלו אומצו בת"א שלום טבריה 1988/03 ("נמצא אם כן כי עפ"י הדין הנוהג, הסתלקות בתמורה אינה אפשרית כלל").

[vi] לפי תקנה 16 לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998: "(א) המסתלק מחלקו בעזבון יגיש הודעת הסתלקות לרשם לעניני ירושה או לבית המשפט כשהענין הועבר אליו לפי סעיף 67א לחוק. (ב) בהודעת הסתלקות יפורטו פרטי זהותו של המסתלק, שיעור ההסתלקות, ואם הסתלק לטובת בן זוגו של המוריש, ילדו או אחיו, יציין במפורש לטובת מי הסתלק; הודעת ההסתלקות תהיה בתצהיר. (ג) היה המסתלק קטין או פסול-דין, תצוין עובדה זו בהודעת ההסתלקות והבקשה לאישור הודעת ההסתלקות תוגש לבית המשפט".

לפי סעיף 6(ג) לחוק, "הסתלקות של קטין ושל מי שהוכרז פסול דין טעונה אישור בית המשפט"; הוראה זו מובנת מאליה, מן הבחינה המהותית (מדובר בפעולה משפטית בעלת משמעות מרחיקת לכת) וגם משום שהסתלקות נעשית כאמור על דרך חתימת תצהיר. "הסתלקות מירושה ע"י אפוטרופוס ממונה או טבעי – ההורה של קטין ובעניננו ע"י אמו, איננה תופסת שכן עפ"י סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, פעולה כגון זו מצריכה אישורו של בית המשפט, אישור ישיר ופוזיטיבי" (ת"ע 42040/07). במקרה מסוים קבע הרשם לעניני ירושה כי יש לתקן צו ירושה ולבטל "הסתלקות" של קטין, שלא אושרה בבית המשפט. נראה כי גם הסתלקות לטובת קטין טעונה אישור (ת"ע כפר סבא 4690/07).

[vii] לפי סעיף 41(א) לחוק – שענינו "יורש במקום יורש" – "המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש" [כלומר, הסתלקותו היתה כללית]. במרבית הצוואות הכוללות הוראת "יורש במקום יורש", ישנה התיחסות מפורשת רק לנסיבות של פטירת היורש הראשון לפני המצווה. לפי סעיף 42(ג) לחוק – שענינו "יורש אחר יורש" – "השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת". במקרה זה לא מדובר רק על הסתלקות כללית.

עדכונים ותוספות

27.7.20

ב-14.5.20 ניתן על ידי בית המשפט לעניני משפחה בנצרת פסק דין במסגרת ת"ע 24149-01-18 ות"ע 24121-01-18, במסגרתו נבחנה השאלה, האם יש להורות על ביטול תצהירי הסתלקות שנחתמו על ידי התובעות (ב' ו-י'), לטובת אביהן ("האב" או "הנתבע"), סמוך לאחר פטירת אמן ("האם" או "המנוחה"). מלבד התובעות היה למנוחה ולאב הנתבע בן משותף נוסף (ג'). לאחר פטירת האם, ניתן ב-2015 צו ירושה אחר המנוחה. לבקשה לצו ירושה צורפו תצהירי הסתלקות של כל הילדים לטובת האב, אשר ירש לבדו את עזבון המנוחה. לאחר פטירת המנוחה, נשא האב אשה אחרת.

"התובעות טוענות בכתב התביעה כי תצהירי ההסתלקות נחתמו בביתן ולא בפני עו"ד שאישרה את חתימותיהן. התובעות טוענות כי די בטענה זו כדי להביא לביטול צו הירושה ולביטול תצהירי ההסתלקות, שכן לאור הפגם האמור, התצהירים אינם בתוקף… נוסף על כך טוענות כי חתימתן על התצהירים הושגה במרמה, בהצגת מצגי שווא, ניצול ציני לרעה של גילן הצעיר על אף היותן בגירות, וזאת כאשר אך התייתמו מאמן. לטענתן, החתימה בוצעה תוך ניצול תמימותן, חולשתן, אי הבנתן, וניצול הסתמכותן על הנתבע כי ידאג להן, וכן בהיותן סמוכות על שולחנו. התובעות טוענות כי הנתבע הצהיר שמדובר בענין פורמלי בלבד וכי הרכוש ממילא שלו בלבד, ובהעדר חתימתן לא יוכל להמשיך להתנהל בחשבונותיו ולא יוכל לספק צורכיהן. לדבריהן הנתבע הוליך אותן שולל. על כן, דורשות כי יבוטלו תצהירי ההסתלקות וצו הירושה. לגרסתן י' העלתה הסתיגות לגבי החתימה  על תצהיר ההסתלקות, אך הנתבע הפעיל עליה מכבש לחצים בלתי פוסק תוך הבטחות והתחיבויות כלפיה, וכן תוך הפגנת תרעומת על המרת פיו ופקפוק ביושרו. הבת י' היתה בעת החתימה על התצהיר ההסתלקות בקורס קצינים ונזקקה לטיפול נפשי מפאת מצבה עקב פטירת האם. אמנם י' התרצתה לבסוף וחודשים ספורים לאחר מות האם, חתמה לגרסתה בפני הנתבע אך לא בפני עו"ד אשר אימת את החתימה. לגבי ב' וג', אלה מעולם לא פגשו את עו"ד שמיר ומשכך גם לא חתמו בפניה… אליבא דתובעות, בכל הנוגע לשיהוי בהגשת התביעה, הרי שזו הוגשה כ-3 שנים לאחר מות האם וכשנתיים ומחצה לאחר מתן צו הירושה, כאשר התבהרו העובדות והסיטואציה אליה הובאו בעל כורחן, כמו גם אי אישורם של תצהירי ההסתלקות כדין. כן טוענות כי מצבן הנפשי היה קשה עקב מות האם, וכי אין כל קושי בבירור העובדות והבאת הראיות… התובעות מפנות לפסיקה המחייבת כי הודעת הסתלקות מירושה תיעשה בכתב, בדרך של תצהיר חתום, וכי להודעת הסתלקות שהחוק אינו מכיר בה אין כל נפקות. לחלופין טוענות לביטול תצהירי ההסתלקות מחמת עילת העושק".

נפסק: "תקנה 16 לתקנות הירושה… קובעת כי הודעת ההסתלקות חייבת להיות בתצהיר… השימוש בתצהיר מחייב הקפדה על הדרישות הפורמאליות… על מנת להבטיח שהמצהיר מבין את משמעות הצהרתו ושהתצהיר נחתם על ידי המצהיר עצמו ולא על ידי אחר… באשר לאפשרות יורש לחזור בו מהסתלקותו, כותב פרופ' שילה… 'לדעתנו, אין אדם יכול לחזור בו מהסתלקותו'… ואולם לאורך השנים נשמעו בפסיקה גם דעות מנוגדות, המתירות חזרה מהסתלקות בירושה… כך לדוגמא בת"א 586/01… בו פסק בית המשפט כי צו הירושה אינו קובע את הזכויות אלא הוא דקלרטיבי בלבד, ולכן "אין סיבה לשלול חזרה מההסתלקות רק בשל כך שכבר הוצהר מה שהוצהר לגבי זכות היורשים, וכשם שהצהרה כזו יכול שתשתנה אם מתגלה יורש נוסף, כך יכולה היא להשתנות בעקבות חזרה מהסתלקות'. לדעת כבוד השופט נאמן רק אם שינה מי מהיורשים מצבו לרעה על יסוד ההסתלקות או שכבר חולק העיזבון, לא תהא אפשרות לחזור מההסתלקות. גם בהמ' 21192/95… נקבע כי ניתן להחיל את דיני המתנה על הסתלקות, כלומר המסתלק רשאי לחזור בו מהתחייבותו ליתן מתנה בהתאם להוראות חוק המתנה. בת"ע 110681/08… נקבע כי אם נפל פגם בהסכמת המסתלק מהעזבון לפי אחת מהעילות בחוק החוזים, קרי: עושק, הפרת חובת תום הלב, הטעיה, טעות, ניתן לחזור מהסתלקות. אף בת"א (ת"א) 2548/02… נקבע כי כאשר מדובר בהסתלקות, הדבר הינו פעולה משפטית ולכן כאשר זו נעשתה 'למראית עין', ניתן לבטלה… לאחר שמיעת כלל עדויות הצדדים ועדיהם, ועיון בראיות שהוצגו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להורות על בטלות תצהירי ההסתלקות".

בית המשפט ניתח באריכות את העדויות (לרבות עדותה של עו"ד שמיר), ופסק: "…תצהיר ההסתלקות של ב' לא נערך כדין באשר אינו עונה על דרישות החוק… תצהיר ההסתלקות של י' נחתם בפני עוה"ד שמיר, אך לא ניתן לי' הסבר מלא אודות הנפקות המשפטית של חתימתה על התצהיר מבחינת היותו בלתי הפיך ובדבר אי יכולתה לחזור בה מויתורה על חלקה בעזבון…"

משכך נבחנה השאלה, "האם יש לראות את  תצהירי ההסתלקות ככתבי ויתור והאם קיימות עילות חוזיות של עושק ומצג שווא המצדיקות ביטול כתבי הויתור"; ולאחר בחינה מדוקדקת של הנסיבות הקונקרטיות, נפסק: "לאור המקובץ, אני פוסקת כי תצהירי ההסתלקות של התובעות פגומים והינם בטלים וכי אין להם אף כל תוקף מחייב ככתבי ויתור מכוח התקיימותם של יסודות עילת העושק ומצג השווא. כפועל יוצא, צו הירושה יתוקן באופן שהתובעות יירשמו כיורשות של עזבון האם המנוחה כאשר כל אחת מהן זכאית ל- 1/6 חלקים בצו הירושה… בנסיבות בהן לא הוגשה תביעה לקביעת היקפו של עזבון המנוחה, אני מורה כי ככל שהתובעות תיתקלנה בקושי במימוש זכויותיהן, הן תידרשנה לנקוט בהליך חדש".

24.6.21

[א] ראו בסופה של תוספת מ-24.6.21 לסקירה זאת התייחסות רלוונטית גם לענין "הסתלקות מעזבון".

[ב] ב-18.4.21 ניתן פסק דין במסגרת תובענה לתיקון צו ירושה (ת"ע 26072-05-19), לפיו "השאלה העיקרית המונחת לפתחי – האם יורש אשר לא נטל חלק בניהולו של הליך משפטי כנגד צד שלישי, לשם הבטחת זכויות היורשים בעזבון – ניתן לראותו כיורש אשר 'הפקיר' את זכויותיו והסתלק מזכותו בעזבון?" כמתואר בפסק הדין, המנוחה הותירה אחריה בן זוג, עמו התגוררה במהלך השנים האחרונות לחייה. התובעות והנתבעים הם אחייניה של המנוחה מארבעת אחיה ואחיותיה המנוחים: התובעות הן בנותיהן של שתיים מאחיותיה של המנוחה, ואילו הנתבעים הם ילדי אחות ואח נוספים. לאחר פטירת אמם של המנוחה ושל ארבעת אחיה ואחיותיה (סבתם של הנתבעים ושל התובעות) התגלע בין המנוחה לבין אחיה ואחיותיה, סכסוך בכל הנוגע לאופן חלוקת עזבון אמם, וב-2002 הושג ביניהם הסדר שקיבל תוקף של פסק דין. ב-2007 נפטרה המנוחה, ובן זוגה ביקש צו ירושה אשר יצהיר על זכויותיו בעזבונה, מתוקף היותו בן זוגה. אמה של תובעת 2 (כאמור, אחת מאחיותיה של המנוחה) הגישה התנגדות, ולאחר שבע שנים של הליכים משפטיים, נדחו התובענות של בן הזוג בנוגע לזכויותיו בעזבון המנוחה. הנתבעים לא לקחו חלק בהליך המשפטי. ב-2014 הגישה נתבעת 1 בקשה חדשה למתן צו ירושה אחר המנוחה, ובעקבות כך הגישו תובעת 2 ואמה (שנפטרה לאחר מכן) התנגדות – אולם לאחר שהן ביקשו למחוק את התנגדותן למתן צו הירושה, ניתן פסק דין במסגרתו נקבעו כלל יורשי המנוחה על פי דין, וביניהם תובעות 1-2 ונתבעים 1-4, וביום 5.5.16 ניתן צו ירושה אחר המנוחה. ביום 13.5.19 הגישו התובעות את התובענה לתיקון צו הירושה, במסגרתה הן עתרו לכך שבית המשפט יקבע, כי התובעות הן היורשות הבלעדיות של המנוחה באופן שווה, כך שהנתבעים לא יוכרו כחלק מיורשי המנוחה, וזאת משום שהם לא נטלו חלק בהליכים המשפטיים כנגד בן הזוג. לטענת התובעות, אלמלא מאבקן המשפטי הממושך כנגד בן הזוג, לא היה נותר, הלכה למעשה, כל רכוש בעזבון המנוחה; הנתבעים "הפקירו" לטענת התובעות את זכותם לרשת את המנוחה, ויש לראות בהתנהלותם משום "הסתלקות" מזכויותיהם בעזבון המנוחה. עוד הן טענו, כי העדר קיומו של מסמך בכתב או של תצהיר הסתלקות, מהווה בהקשר זה "פגם טכני" בלבד, ובסמכות בית המשפט לסטות מהוראות הדין בענין, מקום שבו שוכנע כי הצדק, היושר ותום הלב מחייבים זאת. בכל הנוגע לשיהוי הנטען בהגשת התובענה לתיקון צו הירושה, הרי שמדובר לטענת התובעות ב"טעות אופטית" בלבד, שכן הן לא היו מודעות להשלכות המצב על זכותן המשפטית לכל עזבון המנוחה, וטעות זו הובילה אותן לבצע מספר פעולות משפטיות שגויות, אותן הן מבקשות לתקן. אשר ל"זעקת ההגינות", הרי שהצדק והיושר, אינם יכולים לסבול מצב שבו הנתבעים יזכו מן ההפקר וייהנו מזכויות בעזבון עליו הם "ויתרו".

נפסק, בין היתר: "על פי הדין צו הירושה אינו קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי בלבד. דהיינו, אינו יוצר את הזכות אלא אך מכריז על קיומה… במסגרת בחינת בקשה לתיקון צו ירושה, נדרש בית המשפט לבחון התקיימותם של שלושה תנאים מצטברים: א. ראשית, יש לבחון האם קיימת עובדה שלא הובאה לפני בית המשפט או הרשם בטרם מתן הצו או טענה אשר לא נטענה במועד מתן הצו… ב. שנית, יש לבחון האם ניתן היה לקבל צו שונה מזה שניתן, מקום שבו הייתה אותה עובדה או טענה  מובאת לפני בית המשפט או הרשם, בטרם מתן הצו. ג. שלישית, יש לבחון האם ניתן היה לעלות את הטענה עליה מבוססת הבקשה לתיקון צו הירושה בטרם הגשת הבקשה לתיקונו. ככלל, מקום שבו יוכח, כי המבקש את תיקונו של צו הירושה לא פעל כנדרש ממנו בהזדמנות הראשונה, ידחה בית המשפט את בקשתו. ואולם, שיקול הדעת הסופי בעניין, נתון לבית המשפט על פי נסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה המונח לפתחו… מקום שבו יוכח, כי לא נוצרה הסתמכות ולא חל שינוי לרעה במצבם של צדדים שלישיים, וכי לא נעשה שימוש לרעה בזכות תוך פגיעה בסופיות הדיון, על פי מבחני תום הלב והשיהוי, יבחן בית המשפט את התקיימותו של סעיף 72 לחוק הירושה על דרך של פרשנות רחבה ומקלה… במסגרת בחינה זו, נדרש יהיה להתייחס, בין היתר, למהותה של העובדה או הטענה החדשה, לטיבה ולמשקלה הלכאורי; למידת האיחור בהגשת הבקשה ובהצגת המידע החדש לבית המשפט; לטעמים אותם סיפק המבקש לשיהוי בהגשת הבקשה; לקשיים אשר נוצרו בעקבות השיהוי בבירור זכויותיהם המהותיות של הצדדים וביכולת לברר את עובדות המקרה לאשורן; ולמידת חומרת הפגיעה בכל אחד מהצדדים, מקום שבו ייעתר בית המשפט לשינוי המבוקש…

האם קיימת עובדה חדשה אשר לא הייתה ידועה לתובעות במועד שבו ניתן צו הירושה אחר המנוחה? לטענת התובעות, עד למועד הגשת התובענה 'חיו הן בטעות משפטית…'… ומהי אותה טעות משפטית? לטענת התובעות, במשך הזמן שחלף הן לא ידעו כי הלכה למעשה, הנתבעים הסתלקו מחלקם בעזבון המנוחה או הפקירו את זכותם לרשת את המנוחה… לא מצאתי בטיעון זה של התובעות ממש. ואבהיר. אין המדובר ב'עובדה חדשה' אשר לא היתה ידועה לתובעות במשך כל השנים עת היו מיוצגות…

האם ניתן לראות בהתנהלותם של הנתבעים כ'הסתלקות' מזכותם לרשת את המנוחה?… …תנאיו של סעיף 6(א) לחוק הירושה אינם מתקיימים, שכן הנתבעים לא חתמו בשום שלב על תצהיר הסתלקות. משכך, יש להידרש לשאלה הבאה.

האם ניתן להסתלק מירושה על פי דין שלא לפי הוראות סעיף 6 לחוק הירושה?… ככלל, קובעת הפסיקה, כי הדרך היחידה באמצעותה ניתן יהיה לבצע את פעולת ההסתלקות היא באמצעות היצמדות דווקנית לדרישות המחוקק והגשת תצהיר בכתב… הודעת הסתלקות אשר תוגש בניגוד לדרישות אלה לא תזכה להכרה משפטית, ולא ניתן יהיה לראות בה ככזו השוללת את זכותו של יורש לרשת… נקבע כי כל עוד לא הוגשה הודעת הסתלקות כדין לערכאה המוסמכת, אין מקום לראות את היורש כמי שהסתלק מחלקו בעיזבון, וזאת אף אם חתם על תצהיר הסתלקות בפני עורך דין… גם 'כתב ויתור' אשר נחתם על ידי יורשת, אינו יכול להיות מוכר כהודעת הסתלקות כדין, משעה שלא נערך על דרך תצהיר. על פי מגמה זו בפסיקה, אין לראות בכוונת הסתלקות הנאמרת בעל פה כעל פעולת הסתלקות העונה על דרישות הדין. עם זאת, רמז לריכוך דרישת הכתב, ניתן לראות בספרו של ש' שילה… שם נכתב, כי ענינה של דרישת הכתב היא הוכחה ולא קיום ועל כן, בהתקיים נסיבות מיוחדות 'גם הודעה בעל פה לבית המשפט תוכל להוות הסתלקות'… לטענת התובעות, אמנם הנתבעים לא הגישו לבית המשפט הודעה פורמאלית בתצהיר או בכתב, על דבר הסתלקותם מעזבון המנוחה, אולם אי הצטרפותם להליך שנוהל כנגד מר כ. מהווה תחליף ראוי להודעת הסתלקות כאמור… בין אם הנתבעים ידעו על אודות קיומו של ההליך המשפטי כנגד מר כ. ובין אם לאו, הרי שלסברתי, בהתאם לדין הקיים, אין נפקא מינה לענין זה ביחס לזכותם של הנתבעים לרשת…

לא מצאתי תימוכין בדין לטענה התובעות בנוגע להפקרת הירושה. טענה זו של התובעות אינה מתכתבת עם הדין הקיים. אדם אינו יכול להפקיר את זכותו לרשת ואינו יכול לזנוח אותה. הרי בדיוק על מהותה של פעולה זו – נסב ההליך שלפניי – על האופן שבו ניתן לוותר על הזכות לרשת, קרי, באמצעות הסתלקותו של היורש מזכותו בעזבון. אדם צריך לדעת, כי הוא מבצע פעולה של הסתלקות מירושה. הסתלקות מירושה היא אקט רצוני ואישי. בשל טיבה וטבעה של פעולה זו ולנוכח חשיבותה ורגישותה, קבע המחוקק תנאים ברורים לשם התקיימותה, דרישת הכתב והתצהיר. זה הכלל. אכן לכל כלל יש חריג. לא מצאתי, כי במקרה שלפני קם החריג לכלל זה כפי שנדון בפסיקה. בחינת אופן התנהלותן של התובעות, מצביעה כי דווקא הן היו אלה אשר 'זנחו' את טענותיהן בענין אופן חלוקת העזבון, והשלימו עם פסק הדין אשר ניתן ביום 21.4.2016 אשר קבע את זהות יורשי המנוחה על פי הדין. במשך כשלוש שנים, ביצעו התובעות פעולות משפטיות הן במסגרת ניהול התיק והן במסגרת הליך ניהול העזבון תוך שנמנעו מלהזכיר דבר בנוגע לטענותיהן המונחות עתה לפתחי. מה גם שלנוכח הדין החל, לא מצאתי בטענות התובעות כל ממש. מובנת לי התחושה הסוביקטיבית של התובעות, כי רק הודות לפועלן נותר רכוש בעזבונה של המנוחה. עם זאת, דרך המלך היתה, להגיש תובענה מתאימה בנוגע להשבת הכספים והמשאבים אשר השקיעו בניהול התובענות, ולא ללכת בדרך של הגשת התובענה שלפני… לנוכח כל האמור, דין התובענה להידחות. לא מצאתי כל עילה בדין לביטול או לתיקון צו הירושה שניתן אחר המנוחה ביום 5.5.2016. אשר לשאלה שנשאלה בראשית פסק הדין אשיב, כי לא מצאתי כי אי נטילת חלק בניהול הליך משפטי משולה ל'הפקרות' או ל'הסתלקות' מירושה לה זכאי זוכה על פי הדין".

3.3.22

פסק דין מיום 16.1.22 במסגרת ת.ע. 51856-12-18: המנוחה נפטרה מבלי שהותירה בן זוג, צאצאים או הורים (אלא רק אחים או צאצאיהם), וללא צוואה. אחיה של המנוחה (שכונה בפסק הדין M) הגיש בקשה לצו ירושה אחריה, וצירף תצהירי הסתלקות מהעזבון, לטובתו, מטעם שתי אחיות (המבקשות בהליך); בהמשך ולפי דרישת ב"כ היועמ"ש צורפו תצהירי הסתלקות לטובתו, מטעם חמשת ילדיה של אחות נוספת (שנפטרה לפני המנוחה). כל תצהירי ההסתלקות נחתמו בפני עורך דין. בשנת 2012 ניתן צו ירושה, לפיה M הינו היורש היחידי של עזבון המנוחה, ובהמשך הועברו מכח הצו הזכויות בדירת המנוחה על שם M. בסוף 2018 (לאחר פטירת M), הוגשה בקשה לביטול צו הירושה, לפיה "האח M הוציא את צו הירושה בגזל ובמרמה, עת לא גילה בבקשתו את כל היורשים על פי דין של המנוחה, שכן למנוחה היום 8 אחים ואחיות, וכן תצהירי ההסתלקות אשר צורפו מטעם המבקשות, נחתמו במרמה והטעיה". בפסק הדין צוין כי "השאלות השנויות במחלוקת הן: א. האם קיימת עילה לבטל את כתבי ההסתלקות של המבקשות? ובאם כן, לתקן או לבטל את צו הירושה של עזבון המנוחה ז"ל? ב. האם קיימת עילה לתיקון/ביטול צו הירושה של המנוחה ז"ל, לאור אי-גילוי והסתרת פרטי כל יורשיה על פי דין של המנוחה?"

נפסק, בין היתר: "תחילה אציין כי אני מקבלת טענת ב"כ המשיב שהדרך הדיונית הנכונה לבקש ביטול ההסתלקות, היא ע"י הגשת תביעה נפרדת ועצמאית לביטול ההסתלקות, ולא ע"י הגשת בקשה לביטול או תיקון צו הירושה, שכן סעיף 6(ב) לחוק הירושה קובע כי מי שהסתלק מחלקו בעיזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה. משמע, המסתלק איבד את מעמדו כיורש ואינו יכול להגיש בקשה בענין ביטול או תיקון צו הירושה… על אף האמור לעיל, לא מצאתי לדחות את הבקשה מטעם פרוצדוראלי זה בלבד, מה גם  שהבקשה כוללת טענה נוספת, כי היורש M הסתיר מפני הרשם לעניני הירושה את פרטי מלוא יורשיה על פי דין של המנוחה, וטענה זו מקומה להידון במסגרת בקשה זו לביטול או תיקון צו הירושה". תחילה נדונה שאלת תוקפן של ההסתלקויות: "לכאורה, תצהירי ההסתלקות מטעם המבקשות ממלאים אחר הדרישות הפורמאליות… אין מחלוקת בין הצדדים כי המבקשות חתמו על התצהירים, והשאלה היא האם החתימה הושגה במרמה, בהטעיה ו/או שלא מדעת? ראשית דבר ייאמר כי לפתחן של המבקשות רובץ נטל הוכחה כבד במיוחד – באשר עסקינן בטענות חמורות, המועלות כנגד עזבון המנוח M. שנית, כפי שיפורט להלן, המבקשות לא עמדו בנטל הוכחה מוגבר זה, וגרסתן בנדון נמצאה חסרה ממש…"; בין היתר, ומבלי לפרט, יצוין כי מבקשת 1 היתה בחיים בעת הגשת הבקשה, אך נפטרה לאחר מכן, מבלי שהגישה תצהיר או העידה. תצהיר מטעם בא כוחה, לפיו "התרשם כי אינה יודעת קרוא וכתוב, וכי היא כבדת שמיעה ממש, מעבר להיותה עיוורת, על פי תעודת עיוור שהוצגה בפניו, ולעניות דעתו… אינה מבינה מהו תצהיר ומהי משמעותו, ועל כן לא ניתן להחתימה על תצהיר…" נמשך מהתיק, ולא צורף כל מסמך רפואי שהעיד על מצבה הנטען. מבקשת 2 לא הגישה תחילה תצהיר (מאותו טעם נטען), ותצהיר בא כוחה בענינה נמשך אף הוא, בטרם הוגש בפועל תצהיר מטעמה, עליו היא נחקרה – אך נקבע כי "אין בעדותה כל חיזוק או תמיכה לגרסת התביעה" – "לסיכום – התביעה לא הביאה כל הוכחה ו/או בדל ראיה כי תצהירי ההסתלקות של המבקשות  נחתמו ברמאות, בהטעיה ושלא מדעת". יתר על כן: עדותו של עורך הדין, אשר בפניו נחתמו תצהירי ההסתלקות, "היתה מאד ברורה, אמינה, ישירה, ו[הוא] השאיר רושם מאד חיובי ואמין… [עורך הדין] נחקר בחקירה נגדית, ועדותו לא נסתרה ולא נתערערה, ואף התחזקה הגרסה כי הוא  החתים את המבקשות אך ורק לאחר שהקריא תוכן תצהירי ההסתלקות והן הבינו את האמור…" והמסקנה הבלתי נמנעת מכל אלה היתה כי "המבקשות לא הצליחו להוכיח כי קיימת עילה לבטל את תצהירי ההסתלקות, ודין הטענות בענין זה להדחות".

עם זאת, "…התברר כי למנוחה היו עוד אחים ואחיות, כאשר מר M לא הצהיר עליהם בבקשה לצו הירושה או בכל שלב לאחר מכן, לפי דרישת ב"כ היועמ"ש. על מבקש צו הירושה מוטלת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, ולגלות בבקשה את מלוא היורשים על פי דין של המנוחה ו/או  קרוביה הסמוכים, במקרה זה האחים והאחיות ו/או צאצאיהם. אני מקבלת ההסבר של עו"ד פז כי הוא פעל בהתאם למידע אשר נמסר לו ע"י מר M וכי הוא באופן אישי לא הכיר את המשפחה. אי גילוי מלוא היורשים על פי דין של המנוחה, הינו פגם מהותי היורד לשורשו של ענין והפוגם בצו הירושה ומחייב את תיקונו. אין ספק כי במידה והעובדה כי למנוחה היו עוד אחים, היתה מובאת בפני הרשם לעניני ירושה, היה בה כדי לגרום לקבלת צו שונה מזה שניתן… אני ערה למצב כי למבקשות אין ענין בתיקון הבקשה, שכן הן הסתלקו מהעזבון… יחד עם זאת, מאחר וביהמ"ש נחשף לפגם וההטעיה אשר נפלו בהליך קבלת צו הירושה, לא ניתן להתעלם ולעצום עיניים מפגם מהותי זה, ובפרט שהפגם פוגע בזכויות הירושה של צדדים, שאינם צד לתיק… אני מקבלת את הבקשה לתיקון צו הירושה באופן חלקי… מאחר וצו הירושה דרוש תיקון ע"י הוספת יורשים על פי דין, שאינם צד לתיק, אני מורה על צירוף ב"כ היועמ"ש במשרד האפוטרופוס הכללי כצד נוסף, ומורה על מעורבותו לצורך פירוט מלוא יורשיה על פי דין של המנוחה…"

15.5.22

פסק דין מיום 7.3.22 (פורסם ב"נבו"), במסגרת תמ"ש 53504-03-18. תמצית העובדות והטענות (כמתואר בפסק הדין): תובעים 1-5 עתרו לסעד הצהרתי, לפיו הינם זכאים להרשם כבעלים בזכויות היחסיות בדירה, שהיתה שייכת למנוח, במקום נתבעים 1-4, אשר לפי הנטען ויתרו/הסתלקו מזכויותיהם בעזבון המנוח; להורות על מחיקת הערות האזהרה אשר נרשמו לטובת נתבעים 8-9 (מכח "עסקאות מאוחרות נוגדות" שביצעו, לפי הנטען, נתבעים 1-4), ולהורות על פירוק השיתוף בדירה בין היורשים הנותרים, כפי חלקם היחסי בהתאם לצו הירושה. לטענת התובעים, במהלך 2002-2017, הביעו נתבעים 1-4 את הסכמתם להסתלק מעזבון המנוח, במסגרת תצהירי הסתלקות, במסגרת הסכמים בין יורשים, ובמסגרת בקשות שהוגשו ללשכת רישום המקרקעין לרישום הסתלקויותיהם מהעזבון. לטענת תובע 4, לאחר שלא עלה בידי התובעים לתקן את צו הירושה, "לא נותרה בידו ברירה אלא לפעול לרישום זכויותיהם של כל היורשים בדירה בלשכת רישום המקרקעין מכח צו הירושה שניתן אחר המנוח… ביום 1.3.2017 הגיש התובע 4 בקשה ללשכת רישום המקרקעין לרישום כל יורשי המנוח בדירה מכח צו הירושה של המנוח. ביום 26.3.17 נרשמו כל היורשים בדירה בלשכת רישום המקרקעין". סמוך לאחר מכן, התברר לנתבעים 1-5 כי ביום 15.3.17 ערך תובע 4 הסכם, לפיו מכרו (לכאורה) נתבעים 1-4 וכן נתבע 7 את זכויותיהם בדירה, לתובעים 1-5, וכי תובע 4 הגיש בשמם טופסי דיווח למס שבח – לטענת נתבעים 1-4, הם מעולם לא נתנו לתובע 4 את הסכמתם לחתימה על הסכם המכר ו/או על טופסי הדיווח; "מנגד, טען התובע 4 כי פעל כדין וחתם על הסכם המכר ועל טופסי דיווח למס שבח בשמם של הנתבעים 1-4 באמצעות יפוי כח בלתי חוזר שניתן לו על ידם ומכח העובדה כי לאורך כל השנים הנתבעים 1-4 לא התנגדו להסתלקות מעזבון המנוח. יצוין, כי עד היום לא הציג התובע 4 את יפוי הכח הבלתי חוזר כאמור". ה"מכר" בוטל ברשות המיסוי, ובעקבות כך "החליטו הנתבעים 1-4 וכן הנתבע 5 למכור את זכויותיהם בדירה (25%) לנתבעים 8-9… לאחר השלמת העסקאות, נרשמו הנתבעים 8-9 כבעלי הזכויות בדירה בלשכת רישום המקרקעין, במקום חלקיהם של הנתבעים 1-4 בדירה… לטענת התובעים, יש לקבוע כי תצהירי ההסתלקות של הנתבעים 1-4 ו/או ההסכמים המוקדמים בין היורשים הינם תקפים, ואילו העסקאות הנוגדות המאוחרות בין הנתבעים 1-4 לבין הנתבעים 8-9 בטלות…" [יצוין, כי תחילה נקבע כי "הנתבעים 5-7 אינם צד לסכסוך בין הצדדים ואין לדון כנגד זכויותיהם כיורשים על פי דין של המנוח ו/או כבעלים של הזכויות בדירה"]

בית המשפט הגדיר את השאלות הטעונות הכרעה, כדלקמן: "לאחר בחינת מכלול העתירות, הטענות והסוגיות ולצורך הכרעה בסכסוך – יש להידרש למתווה הבא: ראשית, יש לבחון האם ניתן להכיר בהסתלקויות ו/או בויתור הנתבעים 1-4 מעזבון המנוח בהתאם להוראות חוק הירושה… בהמשך, יש להידרש לטענות הצדדים בנוגע להתנהלות מי מהם בחוסר תום לב והשפעת טענה זו על ההכרעה בקשר לסוגיית הויתור ו/או הסתלקות מעזבון המנוח. לאחר מכן, יש לבחון את תוקפן של העסקאות שבוצעו בין הנתבעים 1-4 לנתבעים 8 ו-9 והאם מדובר בעסקאות נוגדות שדינן להתבטל. ולבסוף, יש להידרש לסוגיית פירוק השיתוף בדירה….. המועד להגשת תצהירי ההסתלקות הוגבל בחוק עד למועד חלוקת העזבון. יורש רשאי להסתלק מזכותו בעזבון רק במהלך תקופה מסוימת, קרי בין מות המוריש לבין מועד חלוקת העזבון. צו ירושה שניתן מצהיר על זכויות היורשים הקמות עם מות המוריש (עקרון 'הנפילה המיידית'). מועד חלוקת העזבון אינו המועד בו ניתן צו הירושה. כשפעולת ההסתלקות נעשית לאחר מתן צו ירושה ובטרם חולק העזבון – יש לפנות לתיקון צו הירושה… מי שהסתלק מזכותו בעזבון רואים אותו כמי שלא היה יורש מלכתחילה. מי שמסתלק מזכותו בעזבון דינו כמסתלק לפי סעיף 6 לחוק ואין לו דין של מעביר חלק מירושתו כלשון סעיף 7 שבחוק. הוראת סעיף 6(ב) לחוק מגבילה אפשרותו של יורש להסתלק מחלקו בעזבון, פרט להסתלקות שהינו לטובת שהינה לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש. חוק הירושה אינו מזכיר את האפשרות של חזרה מן ההסתלקות. עם זאת, תנאי להכרה בפעולת ההסתלקות הוא כי הגשת הודעת ההסתלקות בת תוקף שנעשתה כדין. בע"א 734/90… נדון מקרה בו הגישה יורשת בקשה למתן צו ירושה וכן הגישה הודעה על הסתלקות מחלקה בעזבון. יורשת זו חזרה בה מהודעתה ובית המשפט קמא קיבל חזרה זו וקבע כי הסתלקותה בטלה. ביהמ"ש העליון קבע כך: 'רק מי שהסתלקותו בחלקו בעזבון הינה תקפה, רואים אותו… כאילו לא היה יורש מלכתחילה; בעוד שלהודעת ההסתלקות שהחוק אינו מכיר בה, אין כל נפקות. משמע: זכות המשיבה לרשת את המנוח – עליה ביקשה היא להכריז בצו – יכולה להיגרע רק במסירת הודעה בת-תוקף על הסתלקות מחלקה בעזבון, כולו או מקצתו. משנקבע, כי הודעת ההסתלקות שלה בטלה, שוב לא היה מקום לייחס לה כל משמעות'… במקרה דנן… נחה דעתי כי אין תוקף להסתלקויות ו/או לויתור של הנתבעים 1-4 מעזבון המנוח ביחס לדירה… ראשית… עיון בתצהיר ההסתלקות של הנתבעת 1 מלמד כי תצהירה לא נערך בהתאם להוראות חוק הירושה שכן נכתב בו כי הנתבעת 1 מסתלקת לטובת כל אחד מהתובעים, כאשר התובעים 2-5 אינם עונים על הגדרת בן זוג, ילדו או אחיו של המוריש… יצוין כי גם התצהיר הנוסף עליו חתמה הנתבעת 1 אשר נוסח לטובת שאר יורשי העיזבון לא אומת כדין ואינו מהווה תצהיר כלל. בנוסף… התצהיר הנוסף מטעמה של הנתבעת 1 לא הוגש בפועל לרשם לעניני ירושה ו/או לבית המשפט. אשר לתצהירי ההסתלקות של הנתבעים 2-4 – עיון בתצהירים אלו מלמד כי תצהירים אלו תוקנו באופן שנכתב בהם כי הנתבעים מסתלקים לטובת 'שאר יורשי העזבון בחלקים שווים'. לא מצאתי להכריע בשאלה האם תצהירים אלו עומדים בהוראות חוק הירושה, אם לאו… שכן תצהירים אלו ממילא נזנחו ע"י התובעים ואף מצאתי כי אין תוקף לתצהירי ההסתלקות הן של הנתבעת 1 והן של הנתבעים 1-4 מטעמים נוספים ואחרים שיפורטו בהרחבה להלן. שנית… אין ספק כי התצהירים שנערכו בשנת 2007 (וכן התצהיר שנערך ע"י הנתבעת 1 בשנת 2010) לא קיבלו ביטוי משפטי בצו הירושה בהליך לתיקון צו הירושה אחר המנוח אם בפני הרשם לענייני ירושה ואם בפני ביהמ"ש, כמתחייב מהוראות סעיף 72 לחוק הירושה. בשים לב לכך שההסתלקות מהעזבון שוללת מן המסתלק את מעמדו כיורש… אזי אם נעשית הסתלקות תקפה, יש בה כדי להשפיע על תוכנו של צו הירושה ויש ליתן לכך ביטוי בצו הירושה גופו. בנוסף, שוכנעתי כי תצהירי ההסתלקות של הנתבעים 1-4 נזנחו ע"י התובע 4 בין באופן מפורש והן בהתנהגותו"; בין היתר, "התובע 4 הודה בעצמו כי לאחר שהתברר לו כי לא ניתן לאשר את הסתלקות הנתבעת 6 (האשל"א) מעזבון המנוח, זנח את תצהירי ההסתלקות ופעל לביצוע הסכמי חלוקה בין יורשים וזאת משיקוליו שלו שכן העדיף שלא לדווח על 'עסקה' במקרקעין ולהימנע מתשלום מס. בנסיבות אלו, בעצם עריכת הסכמי חלוקה בין היורשים הביעו התובעים דעתם כי אין כל משמעות ותוקף לתצהירי ההסתלקות. בהקשר זה מצאתי את התנהלותו של התובע 4  כמי שמנסה ללהטט בהגדרת מעמדם של הנתבעים 1-4 לפי נוחותו – פעם כמי שהסתלקו מהירושה ופעם כמי שהינם יורשים, כהתנהלות הנגועה בחוסר תום לב, ואף מדובר בטענות סותרות שאין לקבלן. לסיכום, בנסיבות שבהן ניתן ביום 20.9.06 צו ירושה אחר המנוח, אזי היה על התובעים להגיש את תצהירי ההסתלקות במסגרת בקשה לתיקון צו הירושה… ולקבל הכרעה שיפוטית על תיקון צו הירושה בהתאם. ואולם, לבקשת התובע 4 התובענה לתיקון צו הירושה נמחקה ולמעשה תצהירי ההסתלקות נזנחו ולא קיבלו כל ביטוי משפטי כאמור. שלישית, כאמור, יורש רשאי להסתלק מחלקו בעזבון רק בתקופה מוגבלת שבין מות המוריש למועד חלוקת העזבון. דא עקא, מעדותם של הצדדים ואף מהתנהלותו של התובע 4 עולה כי עזבון המנוח כבר חולק ליורשיו על פי צו הירושה, ואף זכויות היורשים בדירה נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, כך שלא ניתן להסתלק כלל מהעזבון… בנוסף, התובע 4 הצהיר בעצמו כי הכספים שהיו בחשבון הבנק של המנוח הועברו לידי המנוחה… יוצא איפוא כי בפועל עזבון המנוח חולק הן באמצעות רישום זכויותיו של המנוח בדירה על שם היורשים בלשכת הרישום במקרקעין והן באמצעות חלוקת כספים שהיו בחשבון הבנק של המנוח והועברו למנוחה ולאחר מכן לטענתו חולקו ליורשים. בנסיבות אלו, משחולק העזבון, הנתבעים 1-4 כלל לא יכלו להסתלק מחלקם בעזבון. רביעית… בסביבות שנת 2012 ערך התובע 4 הסכמי חלוקת עזבון בין היורשים עליהם חתומים הנתבעים 2-4… יש בעצם עריכת הסכמי חלוקה בין יורשים כדי לאיין מהיסוד את טענת ההסתלקות מהעזבון ולהעיד כי לשיטת התובעים עצמם, הנתבעים 1-4 נותרו כיורשים של המנוח גם לאחר עריכת תצהירי ההסתלקות. עם זאת, אין חולק כי הסכם חלוקת העזבון הנטען לא נערך כדין ולא אושר ע"י רשם המקרקעין ועל כן התובעים 1-5 לא נרשמו מכוחו בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של הדירה… בצדק טענו הנתבעים כי מבחינה משפטית ועל פי הוראות הדין ויתורם של הנתבעים 1-4 מחלקם בעזבון כמו גם מכוח הסכמי חלוקת העזבון הנטענים לא קיבל תוקף משפטי והם נותרו רשומים כיורשים על פי דין של המנוח ובעלים של הזכויות בדירה. יתר על כן, התובע 4 אישר בעדותו כי גם לאחר עריכת תצהירי הסתלקות והסכמי חלוקת העזבון נטענים, נאלץ לפעול לרישום זכויות היורשים בדירה בלשכת רישום המקרקעין ואכן זכויותיהם של כל היורשים לרבות של הנתבעים 1-4 נרשמו ביום 26.3.17 בלשכת רישום המקרקעין כדין… הנה כי כן, יש במהלך זה כדי להוות ראיה ניצחת לכך שאין כל תוקף לתצהירי ההסתלקות ו/או הוויתור של הנתבעים 1-4 מהעזבון המנוח שכן בעצם פעולת הרישום של הנתבעים 1-4 כבעלי זכויות בדירה בהתאם לצו הירושה יש כדי לשלול מבחינה משפטית את תצהירי ההסתלקות ו/או המסמכים הקודמים בעניין הויתור ולהצהיר כלפי כולי עלמא כי הנתבעים 1-4 הינם יורשים על פי דין של המנוח ובעלי זכויות בדירה מבחינה חוקית ורשמית. טענת התובע 4 כי מהלך זה נעשה כמהלך מקדים לצורך הסתלקות הנתבעים 1-4 מהעזבון, אינה יכולה להתקבל. כאמור, עצם רישומם של  הנתבעים 1-4 כבעלים בדירה בלשכת רישום המקרקעין, סותם את הגולל על האפשרות להסתלק מהעזבון… חמישית, אם לא די בכל האמור לעיל, אזי, בסמוך לאחר שהיורשים נרשמו כבעלי הזכויות בדירה בלשכת רישום המקרקעין, התברר לנתבעים 1-4 כי ביום 15.3.17 ערך התובע 4 הסכם מכר על פיו הנתבעים 1-4 וכן הנתבע 5 מכרו לכאורה את זכויותיהם בדירה לתובעים 1-5… בשים לב לכך שהסכם המכר בוטל וזכויות הנתבעים 1-4 לא נמכרו לתובעים מכוח הסכם המכר, אין משמעות אופרטיבית לעצם עריכת הסכם המכר. עם זאת, יש להתייחס למשמעות מהלך זה מבחינה ראייתית ואף מבחינה סובייקטיבית מנקודת ראותם של הנתבעים 1-4 לצורך הכרעה בשאלת תוקפם של תצהירי ההסתלקויות ו/או הסכמים קודמים בזמן שנערכו בין הצדדים וכן לצורך בחינת תום לבם של הצדדים…

בסיכומיהם העלו התובעים טענה נוספת לפיה בוצעה לכאורה העברת זכויות לפי סעיף 7 לחוק הירושה… מאחר שטענה זו נטענה לראשונה בסיכומי התובעים, אזי מהווה הרחבת חזית ודי בכך כדי לדחותה. למעלה מן הצורך, אציין כי מצאתי לדחות טענה זו גם לגופה מהטעמים הבאים: ראשית, תצהירי ההסתלקות נוקטים בלשון מפורש של 'הסתלקות' ולא העברה. שנית, גם הסכם חלוקת העזבון בו צוין לכאורה כי הנתבעים 2-4 העבירו את זכויותיהם בעזבון לידי התובעים 1-5 לא אושר ואף לאחריו נרשמו זכויותיהם של היורשים בדירה בלשכת רישום המקרקעין. שלישית, תחולת סעיף 7… אף היא מוגבלת לתקופה שממועד מות המוריש ועד חלוקת העזבון ובעניננו בוצעה חלוקה של העזבון כמפורט לעיל; רביעית, במקרה  דנן, התובע 4 ערך כאמור הסכם מכר שבוטל  ויש  בכך כדי להעיד כי לא בוצעה העברת זכויות בדירה בהתאם לסעיף 7 לחוק הירושה, אלא נערך הסכם מכר לכל דבר וענין. סיכומם של דברים… עולה כי גם לשיטת התובעים אין כל תוקף ו/או הכרה משפטית בהודעת ההסתלקות ו/או הויתור של הנתבעים 1-4 מחלקם בעזבון… בנסיבות אלו, משעה שהסתלקויות הנתבעים 1-4 לא הוכרו ולא קיבלו כל תוקף משפטי ע"י מי מהגורמים המוסמכים במשך שנים רבות כלפי כולי עלמא ומשעה שזכויות הנתבעים 1-4 נרשמו דה פקטו כבעלי הזכויות בדירה מכח היותם יורשים על פי דין, אזי לנתבעים 1-4 היתה הזכות לממש את זכויותיהם המוצהרות על פי הדין כיורשים של המנוח ולמכור את זכויותיהם בדירה לצדדים שלישיים…"

יצוין בקצרה ומבלי לפרט לגבי נימוקי בית המשפט, כי צוין כי "בהקשר לפעולת ההסתלקות… נדונה בפסיקה השאלה האם פעולת הסתלקות לפי חוק הירושה יכולה להיפסל מכח דינים חיצוניים לדיני הירושה, כגון השימוש בחופש ההסתלקות שלא בתום לב ו/או בנסיבות הפוגעות בתקנת הציבור. ההנחה שעומדת ביסוד גישה זו היא שהסתלקות נחשבת 'פעולה משפטית' במובן סעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי)… במקרה דנן, השאלה המתבקשת היא שונה, וענינה: האם ניתן לאכוף פעולת הסתלקות ו/או ויתור של יורשים שלא הוכרה בהתאם לחוק הירושה מכח דינים חיצונים לחוק הירושה, כגון עקרון תום לב או שימוש בתום לב בזכות לפי חוק החוזים. במקרה דנן… לא מצאתי לקבל את טענותיהם של התובעים לאכיפת ההסתלקות ו/או הויתור של הנתבעים 1-4 מעזבון המנוח מכח דיני תום הלב…"; כן נדחו טענות התובעים לענין תוקף העסקאות שנערכו בין נתבעים 1-4 לבין נתבעים 8-9.

15.11.23

פסק דין מיום 24.10.23 (פורסם ב"נבו") שניתן במסגרת תה"ס 3833-06-22 ות"ע 10231-02-22: "לפני שני הליכים משפטיים העוסקים בעזבון המנוחה… אשר נפטרה ביום 00.00.2018: ת"ע 10231-02-22 – שענינו תביעה למתן תוקף לתצהיר הסתלקות מיום 00.00.2019 (להלן: תצהיר ההסתלקות), אשר במסגרתו הסתלקה הנתבעת – אמה של המנוחה… (אשר נפטרה ביום 00.00.2022, במהלך ניהול ההליכים) מחלקה בעזבון המנוחה בשיעור של 15%, לטובת התובע – פלוני, בן זוגה של המנוחה (להלן: התביעה בענין תצהיר ההסתלקות); תה"ס 3833-06-22 – שענינו תביעה לאכיפת הסכם מיום 00.00.2019 (להלן: ההסכם) שנערך בין התובע לנתבעת, במסגרתו נקבע, בין היתר, כי עזבון המנוחה יחולק בין התובע לנתבעת (להלן: הצדדים) ביחס של 65% לטובת התובע ו-35% לטובת הנתבעת, ולשם כך ייחתם תצהיר ההסתלקות (להלן: התביעה בענין ההסכם).

רקע עובדתי רלוונטי והליכים קודמים בענינם של הצדדים: לאחר פטירת המנוחה הגיש התובע לרשם לעניני ירושה בקשה לצו ירושה, והנתבעת הגישה התנגדות לבקשה זו (להלן: ההתנגדות). בעקבות הגשת ההתנגדות, ההליכים הועברו לבית משפט זה (להלן: ההליכים הקודמים). במסגרת פסק דין שניתן ביום 20.12.2021 בת"ע 23729-08-20 (להלן: פסק הדין), התקבלה הבקשה לצו ירושה, ונדחתה ההתנגדות, ונקבע, בין היתר, כי התובע והמנוחה היו ידועים בציבור, לצורך סעיף 55 לחוק הירושה… {הערה: פסק הדין הנ"ל נדון בתוספת מיום 28.6.22 לסקירה זאת} במסגרת פסק הדין, ניתנה הוראה על הגשת צו ירושה, לאחר שנוסח הצו יתואם עם ב"כ היועמ"ש. בעקבות הוראה זו, התעוררה מחלוקת בין הצדדים באשר לנוסח הצו: בעוד שהתובע טען כי לאור ההסכם ולאור תצהיר ההסתלקות, החלוקה בצו הירושה צריכה להיות 35%-65% לטובת התובע, הנתבעת טענה כי החלוקה בצו הירושה צריכה להיות 50%-50%. לאחר קבלת תגובת ב"כ היועמ"ש ומנהלת העזבון, ניתנה החלטה ביום 17.1.22, בתיק 23729-08-22, בה נקבע, בין היתר, כי כל אחד מהצדדים זכאי לחלק השווה לחצי מעזבון המנוחה. על ההחלטה הנ"ל הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, במסגרת רמ"ש 50338-01-22, אשר נדחתה בהחלטה מיום 1.2.22 (להלן: החלטת בית המשפט המחוזי)…

לאור העובדה, כי ההסכם ותצהיר ההסתלקות נחתמו בו ביום, טענות הצדדים בשני ההליכים דומות. לאור זאת, פירוט טענות הצדדים, ביחס לשני ההליכים, וההכרעה בהם, ייעשו במשותף. עיקר טענות התובע בשני ההליכים: לאחר פטירת המנוחה, נחתם ההסכם הראשון… בין התובע לנתבעת ובנותיה – שתי אחיותיה של המנוחה – ובו הוסכם, בין היתר, על חלוקת עזבון המנוחה, ביחס של 65% לטובת התובע ו-35% לטובת הנתבעת ובנותיה. הנתבעת ובנותיה חתמו על תצהירי הסתלקות סופיים ובלתי חוזרים, שלפיהם כל אחת מהן מסתלקת בשיעור של 5% מעזבון המנוחה לטובת התובע. ביום 19.2.2019 הגיש התובע בקשה לצו ירושה, בצירוף תצהירי ההסתלקות. בקשה זו נדחתה על ידי רשם הירושה, מהטעם שבן הזוג וההורה הם היורשים הבלעדיים של המנוחה, ואילו אחיותיה אינן יורשות. לפיכך, לאחר משא ומתן נוסף בין הצדדים נחתם ההסכם. הנתבעת חתמה על תצהיר ההסתלקות, שהוא תצהיר הסתלקות סופי, מוחלט ובלתי חוזר, ולפיו היא מסתלקת מחלקה בעזבון המנוחה, בשיעור של 15% לטובת התובע. לאחר השלמת מלוא דרישות ב"כ היועמ"ש, ניתנה הודעה מטעמו… לפיה חלקו של התובע בעזבון המנוחה הוא 65/100 וחלקה של הנתבעת הוא 35/100. סמוך לאחר שניתנה הודעת ב"כ היועמ"ש, הגישה הנתבעת את ההתנגדות לבקשה לצו ירושה, וטענה כי התובע כלל לא היה ידוע בציבור של המנוחה. לאחר שניתן פסק הדין, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים לענין נוסח הצו. התובע טען כי נוכח תצהיר ההסתלקות, חלקו בעזבון המנוחה הוא 65/100 וחלקה של הנתבעת הוא 35/100. במסגרת החלטה… נקבע כי חלקו של התובע בעזבון הוא מחצית. על החלטה זו הוגשה בר"ע, אשר נדונה במסגרת רמ"ש 50338-01-22. במסגרת החלטה… נקבע על ידי ערכאת הערעור, בין היתר, כי משעה שהובהר בפסק הדין, כי בית המשפט אינו מכריע בטענות הצדדים בנוגע לתוקפם של ההסכמים, היינו הוא אינו מכריע בתוקפו של תצהיר ההסתלקות המהווה חלק מההסכמים, אזי לא ניתן לקבל את אשר נקבע בפסק הדין, כי תצהיר ההסתלקות תקף. מכאן, לא נותרה לתובע ברירה, אלא לפנות בתביעה לסעד, לפיו יש ליתן תוקף לתצהיר ההסתלקות ולהסכם, וכפועל יוצא חלקו של התובע בעזבון הוא 65%. בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק הירושה, יורש יכול להסתלק מחלקו בעזבון, החל ממות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון. יש להורות כי תצהיר ההסתלקות וההסכם בתוקף, ולקבוע כי חלקו של התובע בעזבון המנוחה הוא 65%. לפי הוראות חוק הירושה, אין נפקא מינה אם המסתלק הוכרז כיורש, אם לאו, שכן ככל שמרגע מות המוריש, אדם חותם על תצהיר הסתלקות, תצהיר ההסתלקות תקף, ובלבד שהוא הוגש לרשם לעניני ירושה או לבית המשפט. לפיכך, משעה שהנתבעת חתמה על תצהיר ההסתלקות, והוא הוגש לרשם לעניני ירושה ולבית המשפט, יש לקבוע כי הוא תקף, הגם שנחתם לפני שהצדדים הוכרזו כיורשי המנוחה. העקרון המנחה בדיני החוזים, הוא שככלל, הסכמים יש לכבד, ומשנחתם בין התובע לנתבעת הסכם מחייב, יש להורות על אכיפתו…"

לאחר שנסקרו גם עיקר טענות הנתבעת בשני ההליכים, נפסק, בין היתר: "לאחר עיון במלוא התשתית העובדתית והראייתית, הגעתי למסקנה כי דין שתי התביעות להתקבל. עיון בטענות הנתבעת מוביל למסקנה, כי טענות ההגנה העיקריות הינן כדלהלן: א. מעשה בית דין {הערה: טענה זאת נדחתה, אך לא אצטט מפסק הדין בהקשר זה}; ב. תוקפם של תצהיר ההסתלקות וההסכם שנחתמו טרם מתן צו ירושה ולפני הכרזת הצדדים כיורשים על פי דין; ג. הטעית הנתבעת על ידי התובע ובאת כוחו……

תוקפו של תצהיר ההסתלקות: סעיף 6 לחוק הירושה קובע כדלקמן… תקנה 16 לתקנות הירושה… קובעת כי על הודעת ההסתלקות להעשות באמצעות תצהיר… המועד להגשת תצהירי ההסתלקות הוגבל בחוק. יורש רשאי להסתלק מזכותו בעזבון רק במהלך תקופה מסוימת, קרי ממועד מות המוריש עד למועד חלוקת העזבון. ראו: תמ"ש 53504-03-18… [פורסם בנבו]… תנאי מהותי להשתכללותה של הודעת הסתלקות, הוא הגשתה לרשם לעניני ירושה, או לבית המשפט (לפי הענין). ראו: ת"ע 64095-01-20…[פורסם בנבו]… במקרה שלפני, אין מחלוקת כי תצהיר ההסתלקות הוגש לרשם לעניני ירושה, בד בבד עם הגשת הבקשה המתוקנת לצו ירושה… משכך, יש לדחות את טענת הנתבעת, כי לתצהיר ההסתלקות אין כל תוקף, מפני שהוגש לרשם לעניני ירושה טרם מתן צו ירושה כדין… באופן דומה, יש לדחות את טענת הנתבעת, כי משעה שטרם ניתן צו ירושה, קיימת לה זכות לחזור בה מההסתלקות… בספרם של שאול שוחט, נחום פיינברג ויחזקאל פלומין, 'דיני ירושה ועזבון'… נכתב כי '…משחתם המסתלק על תצהיר הסתלקות, יכול הוא לחזור בו כל עוד לא הוגש התצהיר לרשם הירושה או לבית משפט…'… 'המסתלק אינו יכול לחזור בו מהסתלקותו, משהסתלק, חדל הוא להיות בעל מעמד בעזבון ונחשב הוא כאילו לא היה יורש…'…

יש לדחות את טענת הנתבעת, כי דינו של תצהיר ההסתלקות בטלות, מפני שתצהיר ההסתלקות מהווה חלק בלתי נפרד מההסכם, ולא ניתן לחתום על הסכם חלוקת עזבון בין יורשים, בטרם נולדה זכות הירושה… ראשית, בת"ע 35012-11-18… [פורסם בנבו]… הובהר כי חוק הירושה מכיר בשתי אפשרויות של יורש להעביר לאחר את ירושתו. האחת, הסתלקות מכח סעיף 6 לחוק הירושה, והשניה, בהעברה על פי סעיף 7 לחוק הירושה. ההבדל בין השתיים הוא, כי במקרה אחד, נשלל מעמדו של היורש מהחלק ממנו הסתלק, ואילו במקרה השני, מעמדו נותר כשל יורש. במלים אחרות, החתימה על תצהיר ההסתלקות הינה פעולה משפטית נפרדת מחתימה על הסכם חלוקת עזבון, שאינה תלויה בה, ואין לראות בתצהיר ההסתלקות חלק בלתי נפרד מההסכם, רק מפני ששניהם נחתמו בו בזמן. שנית, סעיף 7(א) לחוק הירושה, הקובע כי 'לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהסכם שבכתב, להעביר או לשעבד את חלקו בעזבון, כולו או מקצתו, ורשאים נושי היורש לעקל חלקו בעזבון'… מאפשר העברה של נכסי העזבון על ידי יורש לפני מתן צו הירושה, כאשר בדומה לתצהיר ההסתלקות, המועד להעברת הנכסים, הינו בין מות המוריש לבין חלוקת העזבון. שלישית, לא מצאתי בהסכם כל תלות בינו לבין תצהיר ההסתלקות… נכתב אמנם כי הנתבעת תחתום על תצהיר ההסתלקות לטובת התובע, ואולם, בפועל, תצהיר ההסתלקות נחתם בד בבד עם ההסכם, כמסמך משפטי עצמאי, כך שאין לראות בתצהיר ההסתלקות חלק בלתי נפרד מההסכם. הדבר נכון ביתר שאת מקום בו די היה בתצהיר ההסתלקות – ללא ההסכם, או בהסכם – ללא תצהיר ההסתלקות, כדי להעביר לתובע חלק מחלקה של הנתבעת בעזבון המנוחה.

ער אני לטענת הנתבעת, כי עמדת ב"כ היועמ"ש ומנהלת העזבון היתה כי חלוקת העזבון צריכה להיות 50%-50%… טענה זו יש לדחות מכל וכל. ראשית, בס' 8 להודעת ב"כ היועמ"ש… נכתב כך: 'בנסיבות בהן ההסתלקות של האם המנוחה היתה במסגרת ההסכמים בין הצדדים, ולא כחלק מבקשה לצו ירושה, ב"כ היועמ"ש ומנהלת העזבון הזמנית סבורות, כי נוסח הצו הירושה צריך להיות על פי הקבוע בחוק, היינו בחלקים שווים בין הידוע בציבור לבין אם המנוחה, אלא אם כן בית המשפט הנכבד יורה אחרת'. ואולם, בפועל, תצהיר ההסתלקות הוגש במסגרת הבקשה לצו ירושה… שנית, בהודעה אחרת של ב"כ היועמ"ש… נכתב כי לאור הסתלקות הנתבעת לטובת התובע, חלקו של התובע בעזבון המנוחה הינו 65/100 ושל הנתבעת 35/100.

יש לדחות את טענת הנתבעת, בכל הנוגע לבטלות תצהיר ההסתלקות, שכן היה עליה 'לפעול לביטול הסתלקות בהליך נפרד וחיצוני לחוק הירושה, בהתבסס על דיני החוזים'. ראו: ספרם של שאול שוחט, נחום פיינברג ויחזקאל פלומין, 'דיני ירושה ועזבון'… והדבר לא נעשה על ידי הנתבעת. נשאלת איפוא השאלה, האם הנתבעת רשאית לחזור בה מתצהיר ההסתלקות מטעמים אחרים. באשר לאפשרות יורש לחזור בו מהסתלקותו, כתב פרופ' שילה בספרו 'פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965'… 'האם אפשר לו לאדם להסתלק מהסתלקותו? לדעתנו, אין אדם יכול לחזור בו מהסתלקותו. עם הסתלקותו הוא חדל להיות בעל מעמד לענין אותו עזבון, ואין לטעון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. זה לדעתנו, המצב המשפטי לנוכח חוק הירושה, שאיננו מזכיר את אפשרות החזרה מן החזרה…' ואולם, לאורך השנים נשמעו בפסיקה דעות שונות, המתירות חזרה מהסתלקות בירושה. ראו: ת"ע 24149-01-18… [פורסם בנבו]… כך למשל בת"א 586/01… [פורסם בנבו]… נפסק כי 'אין סיבה לשלול חזרה מההסתלקות, רק בשל כך שכבר הוצהר מה שהוצהר לגבי זכות היורשים, וכשם שהצהרה כזו יכול שתשתנה, אם מתגלה יורש נוסף, כך יכולה היא להשתנות בעקבות חזרה מהסתלקות'. לדעת כבוד השופט נאמן, רק אם שינה מי מהיורשים מצבו לרעה על יסוד ההסתלקות, או שכבר חולק העזבון, לא תהא אפשרות לחזור מההסתלקות; בהמ' 21192/95… [פורסם בנבו]… נקבע כי ניתן להחיל את דיני המתנה על הסתלקות, כלומר המסתלק רשאי לחזור בו מהתחייבותו ליתן מתנה, בהתאם להוראות חוק המתנה. ראו גם: ת"ע 1026-03-15… [פורסם בנבו]… בת"ע 110681/08…  [פורסם בנבו]… נקבע כי אם נפל פגם בהסכמת המסתלק מהעזבון, לפי אחת מהעילות בחוק החוזים, קרי: עושק, הפרת חובת תום הלב, הטעיה, טעות – ניתן לחזור מהסתלקות; בת"א (ת"א) 2548/02… [פורסם בנבו]… נקבע כי כאשר מדובר בהסתלקות, הדבר הינו פעולה משפטית, ולכן כאשר זו נעשתה 'למראית עין', ניתן לבטלה. במקרה שלפני, נטען על ידי הנתבעת, כי הטעם המאפשר לה לחזור בה מההסתלקות, הוא הטעייתה על ידי התובע ובאת כוחו, באשר למעמדו כיורש המנוחה… הסתלקות מעזבון היא פעולה חד-צדדית. ראו: ת"ע 29215-02-18… [פורסם בנבו]… ולמרות שאינה חוזה, חלות עליה הוראות חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973… זאת מכח סעיף 61(ב) לחוק החוזים, הקובע כי 'הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין, בשינויים המחויבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה, ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה'….. בדיני החוזים, טעות משמעותה: מחשבה או אמונה של צד לחוזה, שאינה תואמת את המצב האובייקטיבי. כאשר טעות שכזו של צד א' ידועה לצד ב', רשאי הטועה לבטל את החוזה… ויודגש: מבחן הטעות הינו מבחן סובייקטיבי. הטעיה נוצרת בעת שקיים פער בין הדברים הנאמרים או המוסתרים, לבין המציאות, וכך כשההטעיה גורמת לטעות וממנה להתקשרות כאמור, אז קמה לצד שטועה עילה לביטול החוזה… בהתאם לסעיף 14 לחוק החוזים על הטוען לטעות מוטלת החובה להוכיח תחילה כי הצד שכנגד ידע או היה עליו לדעת על הטעות. בהתאם לסעיף 15 לחוק החוזים על הטוען להטעיה, להוכיח כי הצד שכנגד הציג מצג שווא מטעה בפניו, תוך שהוא מצביע על הטעות הנטענת על ידו. כמו כן, עליו להוכיח כי מתקיים קשר סיבתי בין ההטעיה לבין ההתקשרות בהסכם… על הטוען להטעיה להוכיח קיומו של קשר סיבתי סובייקטיבי כפול, בין ההטעיה לבין הטעות, ובין הטעות לבין החתימה על העסקה… על יסוד פסיקה זו, ועל יסוד התשתית העובדתית והראייתית שהונחה לפני, יש לדחות את הטענה, כי הנתבעת הוטעתה על ידי התובע או באת כוחו, בכל הנוגע למעמדו של התובע כיורש עזבון המנוחה…… {הערה: חלק זה מפסק הדין לא יצוטט} על יסוד כל אלה, אני קובע כי תצהיר ההסתלקות הינו תצהיר תקף, ומקבל את התביעה.

תוקפו של ההסכם: בשל העובדה, כי תצהיר ההסתלקות וההסכם נחתמו בו ביום, מרבית הטענות שהעלתה הנתבעת בקשר להסכם, אינן שונות במהותן מהטענות שהועלו בקשר לתצהיר ההסתלקות, ודין טענות אלה להידחות, מהנימוקים המפורטים לעיל. בענין ההסכם, הועלו על ידי הנתבעת טענות נוספות, ואולם [גם] דינן להידחות. סעיף 20 לחוק החוזים קובע דרך לביטול הסכם… במקרה שלפני, אין מחלוקת כי הנתבעת לא שלחה הודעת ביטול… הודעת הביטול הינה קונסטיטוטיבית, ובהעדר ההודעה אין תוקף לביטול… הנתבעת טענה, כי במסגרת ההתנגדות היא הודיעה על ביטול ההסכם… אכן, קיימת פסיקה, לפיה הגשת תביעה עשויה, במקרים מתאימים, ליתר צורך בהודעת ביטול. עם מקרים אלה נמנית למשל תביעה, אשר מוגשת בעקבות הפרה יסודית של ההסכם. ראו: ע"א 141/89… במקרה שלפני, הטעם לביטול ההסכם, נעוץ בטענת הנתבעת לפגם ברצון בעת כריתת ההסכם. טענה זו – בשונה מטענה בדבר הפרת הסכם ברורה – טעונה, לטעמי, הגשת תביעה נפרדת… במסגרתה ניתן לבחון את הטענות בדבר פגם ברצון – טענות שלא נבחנות במסגרת הליך ההתנגדות. זאת בדומה לצורך בהגשת תביעה לביטול תצהיר הסתלקות… שכן מן הראוי כי כל סעד ידון במסגרת משפטית מתאימה… יש לדחות את טענת הנתבעת, כי עריכת ההסכם, נוסף על עריכת ההסכם הראשון, מלמדת על חוסר ההבנה של הנתבעת… חתימת הנתבעת על שני ההסכמים, מלמדת על גמירות דעת מוגברת של הנתבעת, והדבר נכון ביתר שאת, מקום בו שני ההסכמים נחתמו בתקופה בה הנתבעת היתה מיוצגת… זאת ועוד, קיימת חזקה לפיה חתימת אדם על גבי מסמך כלשהו, מהווה למעשה עדות לכך, שנתן הסכמתו לתוכן האמור במסמך, לאחר שקרא והבין את מהותו… יש לדחות את טענת הנתבעת, כי יש לייחס משמעות לכך, שההסכם לא צורף לבקשה המתוקנת… שכן אין לכך כל דרישה בחוק הירושה… לאור האמור, ולאור העקרון, כי הסכמים יש לכבד ולקיים… אני קובע כי ההסכם הינו הסכם תקף, ומקבל את התביעה. התוצאה היא כי שתי התביעות מתקבלות…"

13.12.23

ראו תוספת מיום 13.12.23 לסקירה זאת – שענינה פסק דין, במסגרתו נדונה תוצאת הסתלקותו של "יורש ראשון" על פי צוואה הדדית, שכללה הוראת "יורש אחר יורש".

7.6.24

פסק דין מיום 4.9.23 (פורסם ב"נבו"), שניתן במסגרת ת"ע 16969-02-22, ומעיד על כך, כי על המסתלק מעזבונו של מי מהוריו שנפטר, לטובת ההורה שנותר בחיים, לצפות את האפשרות, כי יודר בעתיד (בצוואה) מירושת ההורה שנותר בחיים:

"לפני תובענה לקיום צוואתה של המנוחה… וכתב התנגדות לה, אותו הגישו הנתבעים (להלן: המתנגדים), אשר מבקשים הם להגיש בקשה לצו ירושה על פי דין… המתנגדים לקיום צוואת המנוחה… הם שניים מילדיה של המנוחה, אחיהם של התובעים (להלן:  המשיבים) ומי שעל פי הצוואה יורשים סך של 1,000 ₪ כל אחד מהם…"

ההתנגדות התבססה על טענות נוספות, אך גם "על הוראת סעיף 34 לחוק הירושה… עת לטעמם של המתנגדים, הצוואה אינה מוסרית. בהקשר זה טוענת המתנגדת 1, כי לאחר פטירת אביהם, הסתלקו האחים, ילדיה של המנוחה, מעזבונו, על מנת להיטיב עם האם ולדאוג לרווחתה, כך שהצוואה פגעה באמון שנתנו בה, כי לא תנשל אותם מהרכוש דנן. אחרת, כך נטען, לא היו מוותרים ומסתלקים מעזבון אביהם המנוח"; בתוספת זאת אצטט מפסק הדין רק בהקשר לטענה זאת:

"עיקר טענתם של המתנגדים, כי הצוואה נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת. עם זאת, למתנגדים היו טענות נוספות, לרבות הטענה, כי הצוואה אינה חוקית או אינה מוסרית, ובהקשר זה נטען, כי המתנגדים הסתלקו מירושת אביהם המנוח, לטובת אמם, עוד בשנת 1998, ועל כן לא היה מקום לנשלם בצוואתה [שנערכה ב-13.3.2013 – ד.ר.]

תצהירי ההסתלקות נערכו שנים לפני שנעשתה צוואת האם, בענינה הוגשה ההתנגדות, ויש להדגיש כי אין זו צוואתה הראשונה של האם. האם המנוחה ערכה בחייה 2 צוואות, כאשר כל אחת מהצוואות התייחסה ליורשיה בעקבות מערכת היחסים המשתנה עם ילדיה, המתנגדים. תצהירי ההסתלקות נערכו כאמור שנים טרם פטירתה של המנוחה, ללא התניה וללא מגבלה כלשהי. ההסתלקות נעשתה אף שנים טרם נערכה צוואתה הראשונה של האם המנוחה, ומן הסתם שנים טרם נערכה הצוואה, שההתנגדות בענינה מתבררת בהליך זה, והרי לא ניתן לקשר בין ההסתלקות ובין עריכת הצוואה על ידי האם, כדי להצביע על ניצול ההסתלקות לטובת חלוקת העזבון בצוואה, באופן שונה מדיני הירושה על פי דין. המשפט הישראלי הקנה למוריש את החופש לצוות ולקבוע מה יעשה ואיך יעשה ברכושו לאחר מותו, כאשר העקרון המנחה בשיטת המשפט הישראלית, הוא כיבוד רצון המצווה, 'ברצותו מוריש וברצותו מנשל' (ראו ע"א 245/85…). 'במשפט הישראלי, חוסר צדק, העדר סבירות או אי טבעיות בנוסחה של הצוואה, אינם עילה לפסילתה. לכן הדרת בן או בת מצוואת הורה, אפשרית היא על פי הדין, גם אם לעיתם אין לראות זאת בעין יפה' (ראו 'פגמים בצוואות' (מהדורה שניה), שאול שוחט, עמוד 308, וההפניה שם לפסק דינו של כב' השופט מלץ בע"א 724/87…). אם כך, הדרתו של אחד מילדי המנוחה, ובעניננו שני ילדיה, הם המתנגדים, אינם ענין של אי מוסריות או אי חוקיות בצוואת המנוחה, המצדיקה התערבות לפי סעיף 34 לחוק הירושה… עיון בהוראות הצוואה אינו מלמד על התניה או על חיוב שאינו בלתי חוקי או בלתי מוסרי, כפי שמנחה אותנו הפסיקה בהקשר זה, וכאמור הדרת בן אינה עילה לפסילתה של צוואה, גם לא אם אותו בן מודר הסתלק בעבר לטובת אותו מוריש מחלקו בירושה קודמת. המתנגדים לא הוכיחו דבר בזיקה להסתלקותם מירושת אביהם המנוח לטובת אמם, וכל טענתם נשענה על כך שהאם הדירה אותם מצוואתה".

בית המשפט הוסיף וציין, כי "מעדותה של המתנגדת 1 עולה כי לשיטתה החלוקה של העזבון צריכה להיות בחלקים שווים לכל האחים… וכל חלוקה אחרת אינה צודקת…"; בהקשר זה אציין, כי הנסיון לפסול את צוואת המנוחה, בטענה כי "אינה צודקת" או "אינה מוסרית", נדונה מראש לכשלון, לעניות דעתי. סביר אמנם כי לא ניתן היה לבטל, בדיעבד וממרחק השנים, את ההסתלקות – אך יתכן שהיה טעם לנסות "מסלול" זה, במקום לנסות לתקוף את צוואת המנוחה… אגב, בית המשפט עצמו סיכם (אם כי לא במישרין בהקשר זה) כי "אין די בכל אלו כדי להצדיק להתערב בכוונתם [של המתנגדים – ד.ר.] בזמן אמת, להסתלק מירושת אביהם המנוח לטובת האם" – סוגיה שכלל לא אמורה היתה להתברר, למעשה. לגבי האפשרות לבטל בדיעבד הסתלקות, אזכיר (מבלי שתהיה בכך משום התיחסות למקרה שנדון בפסק הדין הנ"ל) כי בפסק דין שניתן במסגרת ת"ע 24149-01-18 ות"ע 24121-01-18, ונדון בתוספת מיום 27.7.20 לעיל, בוטלה (מטעמים שונים) הסתלקות לטובת אביהן של המסתלקות (בעלה של אמן המנוחה). באותו מקרה, האב אמנם היה עדיין בחיים, אך יש בכך להצביע לגבי דרך (נוספת, לפחות) בה ראוי לשקול לנקוט, במקרים מתאימים.

8.7.24

ראו את פסק הדין (בג"ץ 3998/24) שנדון בחלקה השני של תוספת מיום 8.7.24 לסקירה זאת.

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.