הסתלקות מירושה (ב') – הסתלקות בטלה מחמת פגיעה בזכויות נושה

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

לפי סעיף 6(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), "לאחר מות המוריש, וכל עוד לא חולק העזבון, רשאי יורש, בהודעה בכתב לרשם לעניני ירושה, או לבית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א, להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו, או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה"; ולפי סעיף 6(ב) לחוק, "מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש".

בחלקה הראשון של הסקירה שעסקה בהסתלקות מירושה, הובאו דוגמאות לנסיבות, בהן עשוי יורש לוותר על ירושה שנפלה בחלקו, וצוין כי "…לצד טעמים 'לגיטימיים' להסתלקות, עלולה ההסתלקות לנבוע ממניעים פסולים (ואף להיפסל בשל כך)…" הדוגמא המובהקת והשכיחה ביותר לכך, הינה הסתלקות של יורש שמצוי בחובות. בכך יעסוק חלקה הראשון, והעיקרי, של סקירה זו. יובהר, כי הסקירה לא תעסוק במוריש שהותיר אחריו חובות (סוגיה נפרדת ושונה לגמרי).

קיימת פסיקה ענפה העוסקת בהסתלקות של יורש שמצוי בחובות, ונסתפק בדוגמאות ספורות בלבד. מרבית פסקי הדין ניתנו בנסיבות בהן מדובר ביורש בהליך פשיטת רגל – אך הרציונל תקף לגבי כל יורש שמצוי בחובות (ובהמשך נתייחס באופן ספציפי גם ליורש, שאינו מצוי בהליך פשיטת רגל).

סעיף 96 ("ביטול הענקות") לפקודת פשיטת הרגל (להלן: "סעיף 96") קובע, בין היתר: "(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן. (ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה" (בסעיף 96(ג) מוגדרת "הענקה – לרבות כל העברה", אך מפורטים כמה יוצאים מן הכלל).

התקופות בהן ניתן לבטל "הענקות" הינן ממושכות; אם אדם "נעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה", ההענקה בטלה "אוטומטית", אך גם אם הוא "נעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה", מוטל נטל נכבד על התובעים מכח ההענקה, להוכיח כי היא תקפה. עוד יצוין, כי מדובר בכל "הענקה", ולא רק ב"הענקות מירמה" או ב"העדפות" פסולות (שמהוות "הברחת נכסים אסורה").

בפש"ר 1427/00 צומצם הדיון לשאלה העקרונית של תחולת סעיף 96 על הסתלקות של חייב (כלומר, האם ההסתלקות יכולה להחשב כ"הענקת מירמה", ובהתאם, להיות מוכרזת כבטלה). ראשית, נקבע ביחס לסמכותו הענינית של בית המשפט הדן בפשיטת הרגל: "דרכם של הליכי חדלות פרעון לגעת במגוון סוגיות מתחום ענפיו השונים של המשפט האזרחי, ואי לכך טרח המחוקק והתקין את סעיף 178(א) לפקודת פשיטת הרגל, המסמיך את בית המשפט של פשיטת רגל, במפורש, לדון בכל שאלה של משפט או עובדה הדרושים לצורך ניהולו היעיל של ההליך. חלק גדול מטיבם וטבעם של הליכי חדלות פרעון הוא כינוס מגוון ההליכים הכרוכה בגוף החייב, קביעת מצבת נכסיו וחלוקתם תחת קורת גג אחת. זאת, כאשר אך ברור הוא כי אלמלא צורך מיוחד זה, היו הללו מתפזרים בין ערכאות רבות ושונות, כולל בית הדין לעבודה, בית הדין לעניני משפחה ושאר ערכאות, אשר להן הסמכות הענינית, בדרך כלל, בסוגיות דומות…"

לגופו של ענין, נפסק, בין היתר: "כאשר נפטר אדם, עוברים נכסיו, באופן זמני, לבעלות הקונסטרוקציה המשפטית המכונה 'עזבון', במטרה שממנו יעברו ליורשים, בין אם יורשים על-פי דין או יורשים לפי צוואה. בה בעת, ובאופן קוהרנטי להיווצרותו של העזבון, קמה לכל אחד מהיורשים… זכות לקבל, עם חלוקת העזבון ובכפוף לכל דין, את חלקו בנכסי המנוח. אין כל ספק, כי לזכות זו ערך כלכלי; אי לכך, הויתור עליה בלא תמורה, אם אכן לא ניתנה תמורה, עשוי ליפול למסגרת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, על כל המשתמע מכך… משהגענו לכאן ומצאנו כי יורש אינו יכול לותר על זכות הירושה שלו בטרם מות המוריש, נמצא כי בידי החייב נפלה, מניה וביה, זכות אובליגטורית בעלת ערך עם מות המוריש… במועד שבין פטירת המנוח להסתלקות החייב, היתה בידו [בידי החייב  ד.ר.] זכות כלכלית, שאסור היה לו להעניקה בלא תמורה, באשר היה חדל-פרעון…"

בע"א 4372/91 קבע בית המשפט העליון: "…הגם שמניעיו של המסתלק אינם רלוונטיים לבחינת תוקפה של ההסתלקות מבחינת הוראות חוק הירושה, הרי, כאשר בבסיסה של ההסתלקות ניכרת רמיה או כוונה לפגוע בזכויות צדדים סמוכים, על בית המשפט להעמיק ולבחון את נסיבות הפעולה מחוץ לגדרי חוק הירושה, על מנת שלא ינזקו האחרונים בברכתו של החוק. הוראות החוק אינן מיועדות, בבחינת תכליתן, לשמש כסות למבקש לגרוע מזכויותיהם של בעלי התביעות כנגדו, ועל כן פעולה מעין זו הינה שימוש לרעה בזכויות משפטיות וניתן לבטלה". פסק הדין הנ"ל (וחלק מפסקי הדין האחרים המצוטטים בסקירה זו), התייחסו לתום לבו (או להעדר תום לבו…) של המסתלק; אך בגדרו של סעיף 96 אין צורך להוכיח קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק (במובן של העדפת נושה, כוונה להבריח נכסים או פגיעה אחרת בעקרון מוסרי), וההענקה עשויה להתבטל גם אם לא הייתה מלווה בכוונה בלתי הוגנת מצד המעניק (והדברים חלים, עקרונית, גם על בטלותה של הסתלקות).

בת.א. (מחוזי תל אביב) 1310/91, נפסק, בין היתר: "לעתים… הסתלקותו של יורש מחלקו בעזבון משפיעה כלכלית לא רק על המסתלק ועל הזוכה או הזוכים שבאים במקומו כיורשים, אלא גם על צדדים שלישיים. סעיף 7 לחוק הירושה מסדיר את הנושא במצבים מסויימים כשהיורש, לאחר מות המוריש ולפני חלוקת העזבון, העביר או שיעבד את חלקו בעזבון או במקרה שנושה של היורש עיקל את חלקו של היורש בעזבון. בסעיף 7 הנ"ל נקבע שפעולות כנ"ל שוללות מהיורש את זכותו להסתלק מחלקו בעזבון. חוק הירושה לא מורה דבר בנושא זכותו של יורש, שעשה מעשה פשיטת רגל, להסתלק מחלקו בעזבון… המשמעות הכלכלית של הסתלקות מירושה כמוה כמתנה של המסתלק למי שנהנה מההסתלקות… ישנם מקרים שבהם הדין אוסר על יורש להסתלק מחלקו בעזבון, בשל רצון הדין להגן על זכויות של צדדים שלישיים כלפי המסתלק… לענין סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל יש לבחון את כשירותו של החייב להסתלק מחלקו בעזבון ולא לבחון את תוצאותיה של הסתלקות כשרה, בהנחה שהיא כזו. כאמור, ההסתלקות היא ויתור על זכות ומבחינה כלכלית כמוה כמתנה של המסתלק למי שנהנה מההסתלקות. היא בגדר 'הענקה' שבסעיף 96 לפקודת פשיטת רגל. כשמתברר שהמסתלק נעשה פושט רגל תוך שנתיים מיום ההסתלקות הסתלקותו בטלה כלפי הנאמן. זה המצב במקרה הנדון… אף אילו סברתי שהסתלקות איננה בגדר 'הענקה' לענין סעיף 96 לפקודה – וכאמור, אינני סבור כך – עדיין הייתי קובע שההסתלקות במקרה הנדון בטלה. הסתלקות מעזבון היא פעולה משפטית וככזו היא חייבת להעשות בתום לב – סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי)…"

בה"פ (מחוזי באר שבע) 7224-03-16 נפסק: "הסתלקות מעזבון היא פעולה משפטית, הכפופה לדיני החוזים הכלליים… הפעולה כפופה, לכן, גם לדיני תום הלב הכלליים בכלל, ולחובה להפעיל זכות משפטית בתום לב ובדרך מקובלת, בפרט. ההלכה היא, שהסתלקות הנעשית כדי לגרוע ממסת הנכסים של היורש, ולמנוע עיקול חלקו בעזבון בידי צד ג', לאו הסתלקות היא ואין בכוחה לפגוע אף בעיקול מאוחר יותר שהוטל על אותו נכס… ביהמ"ש יכול לבטל הסתלקות שנעשתה כדין, מהיבט פרוצדורלי, אם, לפי מבחן מהותי, היא נעשתה שלא בתום לב ובדרך מקובלת".

יובהר, כי במקרה שבו מוכרז על ביטול הסתלקות, אין בכך לגרוע מזכויותיהם של יתר היורשים (או של מי שטוענים לזכויות כיורשים) מכח דיני הירושה. ראו, למשל, פש"ר 1659/09: "אין כל מקום להעלות טענות מתחום דיני הירושה במסגרת הבקשה לביטול הענקה. זאת, מהסיבה הפשוטה כי ביטול הענקה אינו פוסל אלא את הויתור הרצוני של היורש פושט הרגל על חלקו בעיזבון; מאידך גיסא, אם בידי היורשים האחרים טענות מהותיות אחרות העשויות לשלול מאותו יורש את חלקו בירושה, הרי שהם רשאים להעלותן גם כנגד הנאמן הבא בנעליו. למשל, מקרה בו טוענים היורשים האחרים כי צוואה שניתנה לטובת היורש – פושט הרגל – נולדה בגין 'השפעה בלתי הוגנת', ובסופו של דבר התרצה פושט הרגל וויתר על זכותו לפי אותה צוואה. פסילת הויתור לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, תחסום בפני היורשים מלהסתמך על עצם הויתור, אולם לא תמנע מהם לטעון את טענת ההשפעה הבלתי-הוגנת, מכוחה לשיטתם אין ליורש פושט הרגל מניה וביה כל זכות אמיתית בעזבון; וכוחה של טענה זו יפה כנגד הנאמן בפשיטת רגל כשם שהוא יפה כנגד החייב".

כאשר יורש שקוע בחובות, עשויים נושיו להנות מחלקו בירושה לצורך פרעון חובותיו. לעתים, מדובר בנכסים היחידים שניתן לנצל לצורך זה. בסעיף 7 לחוק נקבע, בין היתר: "(א) לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהסכם שבכתב, להעביר או לשעבד את חלקו בעזבון, כולו או מקצתו, ורשאים נושי היורש לעקל חלקו בעזבון… (ג) העברה, שעבוד או עיקול כאמור אינם מקנים זכויות אלא כדי המגיע ליורש בחלוקת העזבון; הם שוללים מן היורש את הזכות להסתלק מחלקו בעזבון…"

מבחינה מעשית, קיים הבדל בין יורש בהליך פשיטת רגל, לבין יורש השקוע בחובות, אך אינו מצוי בהליך פשיטת רגל: במקרה הראשון, ישנם "ממשקים" בין המערכות הממוחשבות של הרשם לעניני ירושה ושל הכונס הרשמי, ובדרך כלל, עם הגשת בקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה, נשלחת הודעה דוגמת זאת; סביר להניח כי היורש החייב כלל לא יוכל להסתלק, מבלי שהדבר יוודע לנאמן או לנושים… בסופו של דבר, יינתן בדרך כלל צו כדוגמת זה. ואילו במקרה השני, יתכן כי נושיו של היורש, כלל לא יידעו כי הוא אמור היה להיות יורש, ולא יידעו אודות "הסתלקותו" (לכאורה). אם עובדות אלו תתגלֵנה להם "לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון", הם יוכלו להגיש בקשת עיקול, וככל שכבר הוגשה (או תוגש) הודעת הסתלקות, עליהם להתנגד לכך (בעקבות כך יועבר הענין לבית משפט), ולעתור לסעדים מתאימים (שלא כאן המקום לפרטם); אך גם אם עובדות אלו תתגלֵנה להם באיחור, פתוחה בפניהם הדרך לנקוט בהליכים מתאימים בבית משפט, לשם ביטול ההסתלקות (או ה"הענקה"). יצוין, להשלמת התמונה, כי יתכנו מקרים, בהם יימנעו יורשים, במכוון, מהגשת בקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה, בכדי למנוע נקיטת הליכים מצד נושים; ככל שיִוודע לנושה, כי החייב הינו, לכאורה, יורש של אדם שנפטר, תעמוד לו הזכות להגיש בעצמו בקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה (וכן לעתור למינוי מנהל עזבון או לצו שיאסור פעולות בנכסי העזבון, וכיוצ"ב) – וזאת מכח היותו "מעונין בדבר" (ובין היתר, בהתאם להוראות סעיפים 77, 78 ו-153 לחוק).

חשוב להדגיש – ולו בכדי שסקירה זו לא תהיה חסרה – כי כל אדם רשאי לכתוב צוואה, ולהימנע במכוון מלהוריש את רכושו למי מיורשיו (ה"פוטנציאליים") על פי דין, משום שהוא שקוע בחובות! וכפי שצוין בסקירה שעסקה בנסיבות בהן כדאי לערוך צוואה: "חובות שיש למי מן היורשים יכולים אף הם להוות שיקול. לאחרונה ערכתי צוואה, במסגרתה הורתה המצַוָה כי בנה הראשון, ונכדיה מבנה השני, יִרשו את עזבונה. המצוָה קבעה כך, משום שלבנה השני יש נושים, אשר עלולים לשים יד על חלקו בעזבון, ומשום כך היא בחרה 'לדלג' עליו. מדובר בשיקול לגיטימי מצד מוריש (להבדיל ממקרים רבים, בהם נפסלה 'הסתלקות' של יורש מחלקו בירושה, ללא הצדקה ובאופן פיקטיבי – ולמעשה, כדי להבריח רכוש מנושיו)".

לא אחת נטען על ידי נושה או על ידי נאמן בהליך פשיטת רגל, כי יש לבטל צוואה ש"הדירה" מן העזבון "יורש פוטנציאלי", בהיותה "הברחת נכסים אסורה", כביכול – אולם טענות ממין אלו נדחו על ידי בתי המשפט,  שעמדו על כך, ש"החופש לצוות" (וממילא, "החופש שלא לצוות"), לצד העדר הכרה ב"אינטרס הסתמכות" של אדם (וממילא, של נושיו) לזכות בירושה, הינם הינו עקרונות יסוד בדיני הירושה. בפש"ר 2256/06 נפסק: "המנוחה לא היתה כפופה לדיני חדלות הפירעון או פשיטת הרגל, ולא חלה עליה כל חובה לפעול על פי רצון נושיו של בנה. אכן, במקרים בהם פועל החייב עצמו להסתלק מחלקו בירושה או בצוואה, יבחן בית המשפט של פשיטת רגל את מכלול הנסיבות אשר הביאו להסתלקות זה, ויש וההסתלקות תבוטל מחמת היותה הענקה אסורה. אך בעניננו מבקש המנהל המיוחד לבטל החלטה רצונית של מנוחה, אשר לא היתה בהליכי פשיטת רגל, וביקשה בדרך זו למנוע כי נכסיה יגיעו לידי נושיו של בנה החייב… רצון זה יש לכבד ולקיים, אף אם הוא אינו עולה בקנה אחד עם רצונם של הנושים להיפרע מן החייב". בת"ע 3202/05 נפסק: "נשאלת השאלה האם במסגרת זכותו של המנוח לעשות ברכושו כאוות נפשו, רשאי היה המנוח גם לקבוע כי רכושו לא יגיע לידי פלונים לרבות לידי נושי בתו… סבורתני כי התשובה לכך חיובית… מדובר כאמור אף בהדרת יורשים חוקיים שלהם זכות לירושה על פי דין, בודאי שזכותו של מוריש לקבוע מפורשות שרכושו לא יגיע לידי אדם זה או אחר כולל לנושי ילדיו". במקרה שנדון בה"פ 59882-11-14, לא ציוותה המנוחה את רכושה לבנה, השרוי בחובות, כי אם לגרושתו. נפסק: "גב' לוין המנוחה לא חבה מאומה למשיבות. המנוחה כאדם עצמאי רשאית הייתה לצוות את עזבונה לכל מי שתחפוץ, ואין לראות בכך הברחת נכסים. כל עוד נכסי המנוחה טרם הגיעו לידיו של מר לוין, אין לומר שנכסי המנוחה הוברחו מידי נושי החייב מר לוין, שכן מדובר בנכסי המנוחה ולא בנכסי מר לוין, והמנוחה אינה חייבת לצוות את עזבונה לבנה". בפש"ר 1427/00 נפסק: "אין חולק כי המנוח רשאי היה, לו עלה הרצון מלפניו, להדיר את החייב מן הירושה; לו עשה כן, לא היה לנאמן כל פתחון-פה בנידון, באשר אך ברור הוא, כי מוריש רשאי לעשות בנכסיו כרצונו, ומכח קל וחומר אין הוא מחויב להוריש את נכסיו לפלוני המסובך בחובות, ואשר קיים סיכון גדול כי כל נכס המועבר לו יגיע בסופו של יום לידי נושיו". בפש"ר 1659/09 נפסק: "אין הנאמן יכול לתקוף באותה דרך החלטה של המוריש בעודו בחיים, לנשל מצוואתו את בנו פושט הרגל; בהיות המוריש פרט סולבנטי הרשאי לעשות ברכושו כראות עיניו ובוודאי שאינו חייב לכלכל את נושי בנו, הרי הוא זכאי להחליט, בעודו כשיר לצוות, כי רכושו יתחלק בין צאצאיו הנותרים ולא יגיע לידי נושיו של בנו הקורס". ובת.א. 37069-07-16 נקבע: "נניח שלהורה בן ובת, והבן שרוי בחובות כבדים. אומר ההורה-המוריש בצוואתו באופן מפורש וללא כחל ושרק: בוחר אני להוריש את רכושי לבתי שאינה מצויה בחובות, וזאת במכוון על מנת שרכושי לא יגיע לידי נושיו של בני. למוריש זכות לצוות כן מכוח החופש הנתון לו לבחור למי להוריש את רכושו. כשם שלבנו אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה, כך גם אין לנושיו של בנו אינטרס הסתמכות ראוי להגנה ומכח קל וחומר. התובע כינה את צוואת האב בשם 'הברחת נכסים', ובסיכומיו טען כי צוואה כזו אינה חוקית ואינה מוסרית… אולם אין לדבר בסיס. המוריש אינו חייב דבר לנושה של בנו…"; וכן: "…ואף אם נניח שמטרתו המוצהרת והמכוונת של אבי הנתבעים היתה שרכושו לא יגיע לידי התובע כנושה של בנו – זו זכותו מכח החופש הנתון לו לקבוע מה יעשה ברכושו, ואין עילה להתערב בכך. יתרה מכך, אף אילו היינו מוצאים כי האב המנוח יצר הסדר של נאמנות כלשהי ברכושו שייעודו הוא הרחקת רכושו מנושי בנו, עדיין לא היה מקום למצוא בכך פסול".

עדכונים ותוספות

1.12.21

ביום 8.7.21 ניתן על ידי בית המשפט לעניני משפחה בחיפה (תמ"ש 27361-06-13 ות"ע 37117-03-18), פסק דין במסגרת תביעה, בין היתר, לביטול "הסתלקות", שנועדה לטענת התובעת – שהתקבלה – לסכל את זכויותיה כנגד ה"מסתלק" (שכונה בפסק הדין "פלוני"). כתבתי "הסתלקות" ו"מסתלק" במרכאות, משום שלמעשה, מדובר היה (לכאורה) בהסכם לחלוקת עזבון (נושא שידון בסקירה עתידית) – אך לדעת בית המשפט, "הסכם החלוקה הינו למעשה, במהותו, הסתלקות מהעזבון על ידי פלוני" [ההדגשה במקור]:

"התובעת סבורה כי דין הסכם חלוקת עזבון בין יורשים אשר נחתם ביום 11.3.16 (להלן: 'הסכם החלוקה') להתבטל. היא מבססת את טענותיה על האדנים הבאים: א. ההסתלקות נעשתה על מנת לסכל את זכויותיה של התובעת כנושה. מדובר בטעם פסול הנגוע בחוסר תום לב המביא לביטול ההסתלקות, קרי הסכם החלוקה. ב. הסכם למראית עין… ג. הסכם פסול שמטרתו היא הברחת נכסים, ואשר סותר את תקנת הציבור… ד. פסק הדין מיום 1.8.16 הושג בדרך של מרמה והטעיה ולכן דינו להתבטל…

…הסכם לחלוקת עזבון, ככל הסכם אחר, כפוף לדיני החוזים, ועל כן הגם שבית המשפט אישר את ההסכם ואף נתן לו תוקף של פסק דין, אין ההסכם חסין באופן מוחלט מפני ביטולו, ואין בכך כדי למנוע העלאת טענות לפגמים בכריתתו בהתאם לעילות המנויות בחוק החוזים. כידוע, הנטל להוכיח את התקיימות העילות החוזיות לביטול ההסכם מוטל על הטוען להתקימותן. על כן, אבחן להלן, האם עמדה התובעת בנטל להוכיח קיומה של עילה חוזית לביטולו של הסכם החלוקה. עוד ייאמר כי בעניננו, הסכם החלוקה הינו למעשה, במהותו, הסתלקות מהעזבון על ידי פלוני. ראו סעיף 3 להסכם החלוקה… מהסעיף הנ"ל עולה למעשה כי מהות הסכם החלוקה הינה הסתלקותו של פלוני מעזבון המנוח לטובת אלמוני ופלונית, כאשר המניע להסתלקות מפורט בכותרת הסכם החלוקה ('והואיל' השלישי): 'והואיל: וביום 2.1.13 נערך הסכם הלוואה בין פלוני לבין אלמוני ופלונית, לפיו פלוני קיבל הלוואה בסך 147,000 ₪ מאת המנוח וכן הלוואה בסך 300,000 ₪ מאת אלמוני ופלונית, אשר טרם נפרעה'.

ככלל, יכולתו של אדם, שהונחלה לו מנה בצוואה, להסתלק ממנתו, מוסדרת בסעיף 6 לחוק הירושה… הלכה פסוקה היא שאין סעיף 6 לחוק הירושה מונע בדיקת תוקפה של הסתלקות לפי הדין המהותי: 'סעיף 6 קובע אך מהם סדרי הדין בדבר הסתלקות… סעיף זה אינו קובע באילו נסיבות, אם בכלל, תחשב ההסתלקות מבחינת הדין הסובסטאנטיבי כפגיעה בלתי צודקת בזכויותיהם של צדדים שלישיים כלפי היורש. בשלב השני, בהתקיים נסיבות המעלות חשד לפגיעה בזכויות צדדים סמוכים, ייבחן את מעמדו של היורש שבחר לנטוש את ירושתו, גם במסגרת הדינים הכלליים הרלוונטיים – קרי דיני פשיטת הרגל, אם הוכרז החייב פושט רגל, דיני החוזים, דיני הבטוחות, ואף, במקרים מיוחדים, לפי הלכות השיתוף בין בני זוג כפי שנתגבשו בבית משפט זה' (ראו: ע"א 4372/91… להלן 'פסק דין סיטין')… בפסק דין סיטין דן בית המשפט העליון בתוקף הסתלקות, כאשר היא נועדה למנוע מנושים לגבות את חובם. בפסק הדין נקבעו אמות המידה מתי הסתלקות תעלה כדי חוסר תום לב: 'אבן הבוחן לשלילת תום לבו של אביטל הנה, האם השימוש בזכות ההסתלקות נעשתה על מנת לסכל את זכויות אשתו (והנושה בן צבי שפרש מהמרוץ עקב ההסכם עם המערער), או מטעם ריאלי אחר'. דהיינו קיימת הבחנה בין הסתלקות שנעשתה על מנת לסכל זכויות של נושה ובין הסתלקות בעלת טעם ריאלי אחר [ההדגשה במקור – ד.ר.] בפסק דינו, קבע הנשיא דאז, כב' השופט שמגר, כי הבחינה תעשה בשני שלבים: השלב הראשון – בחינת זכותו של המסתלק, אם הסתלקותו נעשתה לפני שחולק העזבון, על פי סעיף 6 לחוק הירושה. ואילו בשלב השני – 'בהתקיים נסיבות המעלות חשד לפגיעה בזכויות צדדים סמוכים ייבחן מעמדו של היורש שבחר לנטוש את ירושתו במסגרת הדינים הכלליים הרלוונטיים…'

27.10.22

פסק דין (מיום 25.10.22) של בית המשפט העליון, במסגרת ע"א 6323/19:

"לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע… בפש"ר 42677-12-16… שבמסגרתה נקבע כי הסתלקות המערערים 2-1 מעזבון אביהם המנוח… לטובת אמם, המערערת 3 (להלן בהתאמה גם: החייבים, המנוח והאם) – בטלה כלפי הנאמנת בפשיטת רגל… לפי הוראות סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה). בלב הערעור ניצבת השאלה, אם הסתלקות של יורשים מזכותם בעזבון, בהתאם לסעיף 6 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, היא בגדר 'הענקה' של נכסים, כמובנה בסעיף 96(א) לפקודה, אשר לפי סעיף זה בטלה כלפי הנאמן… המנוח נפטר בחודש מרץ 2016 ולא הותיר אחריו צוואה. לפיכך, זהות יורשיו נקבעה על-פי דין (ראו סעיף 2 לחוק הירושה) – אשתו וארבעת ילדיו. כל ילדיו של המנוח, ובהם שני החייבים, הסתלקו מחלקם בעזבון, לטובת אמם; ובחודש יוני 2016 ניתן צו ירושה, שלפיו האם היא היורשת היחידה של עזבון המנוח. לאחר כחצי שנה, בחודש דצמבר 2016, ניתנו צווים לכינוס נכסי החייבים, לבקשתם. בהמשך לכך, הנאמנת והמשיב 3 (להלן: הבנק), נושה של החייבים, ביקשו מבית המשפט המחוזי להורות על ביטול הסתלקותם מהעזבון, לפי סעיף 96(א) לפקודה [לשלמות התמונה יצוין כי ביום 2.10.2018 הוכרזו החייבים כפושטי רגל]. בתגובה לבקשה טענו המערערים, בעיקרו של דבר, כי בהתאם לסעיף 6 לחוק הירושה, מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה; ולפיכך – הסתלקות מעזבון אינה באה בגדר 'הענקה', כמובנה בסעיף 96 לפקודה. עוד נטען, כי הסתלקות החייבים מהעזבון נעשתה בתום לב, ובזמן שעוד היו כשירי-פרעון. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו, כי הסתלקות החייבים מהעזבון היא 'הענקה', כהגדרתה בסעיף 96 לפקודה; ולפיכך, הורה על ביטול ההסתלקות כלפי הנאמנת. בהקשר זה, בית המשפט המחוזי קבע כי זכותו של יורש להסתלק מעזבון לפי סעיף 6 לחוק הירושה, כפופה להוראות פרטיקולריות מדינים רלוונטיים אחרים, ובעניננו – לסעיף 96(א) לפקודה, אשר מורה על ביטול הענקות בתקופה של שנתיים לפני שהמעניק נעשה פושט רגל, גם אם ההענקה לא נעשתה במרמה. על החלטה זו הוגש הערעור שלפנינו. ביום 23.11.2020 קיימנו דיון בערעור, ובסיומו החלטנו להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, לצורך הכרעה בשאלה, אם החייבים היו כשירי-פרעון במועד ההסתלקות. בהתאם לכך, בהחלטה מיום 19.5.2022 קבע בית המשפט המחוזי כי במועד ההסתלקות לא היו החייבים כשירי-פרעון…..

לאחר עיון בכתובים ושמיעת הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, שוכנעתי כי דין הערעור להדחות… כאמור, השאלה הטעונה הכרעה בעניננו, היא אם הסתלקות מעזבון היא בגדר 'הענקה' של נכסים, כמובנה בסעיף 96(א) לפקודה, אשר לפי סעיף זה בטלה כלפי הנאמן. אקדים ואומר כי לדידי, התשובה לשאלה זו – חיובית, ולהלן אבהיר עמדתי זו. סעיף 96 לפקודה מסדיר את הסוגיה, שענינה ביטול הענקות שביצע אדם, לפני שנעשה פושט רגל, ומורה כך: '96. (א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן. (ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכח ההענקה, כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו, בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה, וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה. (ג) 'הענקה', לענין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה – (1) בשל נישואין ולפניהם; (2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך; (3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו'. עינינו הרואות, ההסדר הקבוע בסעיף 96 לפקודה מורה על בטלות, בנסיבות מסוימות, של הענקות נכסים שביצע החייב בפרקי זמן מסוימים לפני שנעשה פושט רגל. מטבע הדברים, הענקת נכסים כאמור בפרקי זמן אלו, מקטינה את מאסת הנכסים של החייב, באופן שפוגע בכושר הפרעון שלו, ומסכן את היתרה שתעמוד לחלוקה בין נושיו… בהקשר זה, נקבע בפסיקה כי גם ויתור על זכות לקבלת נכס, היא 'הענקה' של 'נכס' לענין סעיף 96 לפקודה… כמו כן, רלוונטיים להקשר דנן דברי המלומדים לוין וגרוניס, שלפיהם 'לענין סעיף 96 לפקודה יש לשים את הדגש על המשמעות הכלכלית של הפעולה ולא להתגדר בדקויות פורמאליות'… לנוכח האמור, בעניננו, מתבקשת המסקנה כי 'הסתלקות מעזבון', המהווה ויתור של היורש על זכותו בעזבון, היא הענקה של נכס, שהרי זכות זו היתה שייכת ליורש כבר בעת הויתור. זאת, בשים לב לסעיף 1 לחוק הירושה, אשר מורה כי 'במות אדם עובר עזבונו ליורשיו'… הנה כי כן, הסתלקות מעזבון היא 'הענקה'; של 'נכס'; אשר 'שייך לחייב'. בכך, מתמלאים שלושת היסודות המרכיבים כאמור את סעיף 96 לפקודה, ומצדיקים לכאורה את ביטול ההסתלקות.

כאמור, המערערים טוענים כי הסתלקות החייבים מהעזבון, אינה עולה כדי הענקת נכס השייך להם. זאת, בהסתמך על הוראת סעיף 6 לחוק הירושה, שלפיה רואים את מי שהסתלק מחלקו בעזבון, כאילו לא היה יורש מלכתחילה. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי לשון סעיף 6 לחוק הירושה, ותכליתו, מלמדות כי אין בהסדר הקבוע במסגרתו כדי למנוע בחינה של תוקף הסתלקות מעזבון בהתאם להוראות דין שונות, ובעניננו – לפי סעיף 96 לפקודה. סעיף 6 לחוק הירושה מורה כך: '(א) לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון, רשאי יורש, בהודעה בכתב לרשם לעניני ירושה, או לבית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א, להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו, או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה. (ב) מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש […]'; עינינו הרואות, כי באפשרותו של יורש 'להסתלק' מחלקו בעזבון; וכי לאחר שהסתלק, יראו אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה. ואולם, לדידי, אין מנוס מן הקביעה כי הוראה זו ענינה אך ורק בנפקותה של הסתלקות שנעשתה כדין; וכי ממילא, הסתלקות שאינה כדין, אינה מעמידה את המסתלק במצב שבו רואים אותו 'כאילו לא היה יורש מלכתחילה'. אחרת, נימצא מאפשרים למסתלק 'לעקוף' באמצעות ההסתלקות הוראות דין שונות, כדוגמת סעיף 96 לפקודה, ולכך אין מקום.

לא בכדי, איפוא, 'הלכה פסוקה היא שאין סעיף 6 לחוק הירושה מונע בדיקת תוקפה של הסתלקות לפי הדין המהותי' (רע"א 5103/95 דשת נ' אליהו…) ואכן, על ההבחנה בין עצם מעשה ההסתלקות לבין נפקותו, כבר עמד סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, י' לויט, בת"א 1310/91… (27.2.1994), בדברים נכוחים אלה: '13. […] יש להבדיל בין מעשה ההסתלקות מעזבון, לבין התוצאה המשפטית של אותה הסתלקות. אכן, כשהסתלקות מעזבון תקפה – תוצאתה היא יציאת המסתלק מהעזבון למפרע, כאילו לא ירש מעולם. אולם ישנם מקרים שבהם הדין אוסר על יורש להסתלק מחלקו בעזבון, בשל רצון הדין להגן על זכויות של צדדים שלישיים כלפי המסתלק. במקרים כאלה, המסתלק אינו יכול להיבנות מהתוצאה של הסתלקות כשרה, ולטעון שבשל הסתלקותו מחלקו בעזבון, אין לראותו כיורש מלכתחילה. לא תוצאת ההסתלקות עומדת לו למכשול, אלא מעשה ההסתלקות עצמו. 14. […] לענין סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל יש לבחון את כשירותו של החייב להסתלק מחלקו בעזבון, ולא לבחון את תוצאותיה של הסתלקות כשרה, בהנחה שהיא כזו'. זאת ועוד, הפסיקה כבר עמדה על מגבלותיה של זכות ההסתלקות מעזבון, הקבועה בסעיף 6 לחוק הירושה; ועל היחס בינה לבין חובות המוטלות על היורש כלפי נושיו: 'סעיף 6 קובע אך מהם סדרי הדין בדבר הסתלקות […] ובאילו נסיבות ניתן לילך בדרך זו – כל עוד לא חולק העזבון […] וכל עוד לא עוקל חלקו של המסתלק בעזבון […] סעיף זה אינו קובע באילו נסיבות, אם בכלל, תחשב ההסתלקות מבחינת הדין הסובסטאנטיבי, כפגיעה בלתי צודקת בזכויותיהם של צדדים שלישיים כלפי היורש' (ע"א 4372/91…); בהמשך לכך, נקבע שם כי 'בהתקיים נסיבות המעלות חשד לפגיעה בזכויות צדדים סמוכים, ייבחן מעמדו של היורש שבחר לנטוש את ירושתו במסגרת הדינים הכלליים הרלוואנטיים, ­קרי דיני פשיטת הרגל אם הוכרז החייב פושט-רגל […]". מהאמור לעיל נובע, כי לפי סעיף 96 לפקודה, כאשר יורש מסתלק מחלקו בעזבון, ונעשה פושט רגל בתקופה של עד שנתיים ממועד ההסתלקות – פעולת ההסתלקות בטלה כלפי הנאמן; ולפיכך – לאו הסתלקות היא. ממילא, בנסיבות אלו, אין לראות את היורש שביקש להסתלק מחלקו בעזבון 'כאילו לא היה יורש מלכתחילה'. אף לא למותר להוסיף ולציין, כי בפסיקה בענין סעיף 6(ב) לחוק הירושה, הודגש כי סעיף זה נועד להסדיר היבטים 'פנימיים' של דיני הירושה, ובעיקר – לאפשר ליורש לפטור עצמו מאחריות לחובות העזבון; ולא לאפשר לו לפטור עצמו מאחריות לחובותיו שלו, החיצוניות לדיני הירושה… יישום הדברים בעניננו מוליך כאמור למסקנה, כי הסתלקות החייבים מחלקם בעזבון אביהם, היא הענקה של נכס ששייך להם, ולכן בטלה כלפי הנאמן לפי סעיף 96 לפקודה. לפיכך, אין לפנינו 'הסתלקות' תקפה, כמובנה בסעיף 6 לחוק הירושה, וממילא אין לאפשר לחייבים להיבנות מסעיף זה. בשולי הדברים, יצוין כי יש לדחות את טענת המערערים, שלפיה ההסתלקות נעשתה בתום לב, ועל כן אינה בטלה. כידוע, ביטול הענקה מכוח סעיף 96(א) לפקודה, אינו מותנה בכך שההענקה בוצעה בחוסר תום לב (ראו עניין לוין, שם נקבע כי סעיף 96 חל גם על הענקה שנעשתה ללא כוונת תרמית, ללא כוונה להבריח נכסים וללא פגיעה אחרת בעקרון מוסרי; וכי גם קיומם של טעמים אוביקטיביים להעברת נכס, שלא קשורים בנושים, עשוי להכשיר את הקרקע לביטול הענקות… וכן ראו סעיף 96(ג)(2) לפקודה, שממנו עולה כי שאלת תום הלב עשויה להחריג את ההענקה מתחולתו של סעיף 96, רק בתנאי שההענקה היא לטובת קונה או בעל שעבוד, בתמורה בת ערך). לפיכך, אף אם הסתלקות החייבים מהעזבון נעשתה בתום לב – היא בטלה כאמור (למעלה מן הצורך יוער, כי לנוכח הכרעת בית המשפט המחוזי, שלפיה במועד ההסתלקות החייבים כבר לא היו כשירי פרעון; ובהתחשב בכך שההסתלקות נעשתה לטובת אמם של החייבים, שחזקה כי היתה מודעת לקשייהם הכלכליים – ספק אם יש מקום לטענת תום הלב, אף לגופה)…"

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.