הסתלקות מירושה (ב’) – יורש שמצוי בחובות

לפי סעיף 6(א) לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 (להלן: “החוק“), “לאחר מות המוריש, וכל עוד לא חולק העזבון, רשאי יורש, בהודעה בכתב לרשם לעניני ירושה, או לבית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א, להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו, או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה”; ולפי סעיף 6(ב) לחוק, “מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש”.

בחלקה הראשון של הסקירה שעסקה בהסתלקות מירושה, הובאו דוגמאות לנסיבות, בהן עשוי יורש לוותר על ירושה שנפלה בחלקו, וצוין כי “…לצד טעמים ‘לגיטימיים’ להסתלקות, עלולה ההסתלקות לנבוע ממניעים פסולים (ואף להיפסל בשל כך)…” הדוגמא המובהקת והשכיחה ביותר לכך, הינה הסתלקות של יורש שמצוי בחובות. בכך יעסוק חלקה הראשון, והעיקרי, של סקירה זו. יובהר, כי הסקירה לא תעסוק במוריש שהותיר אחריו חובות (סוגיה נפרדת ושונה לגמרי).

קיימת פסיקה ענפה העוסקת בהסתלקות של יורש שמצוי בחובות, ונסתפק בדוגמאות ספורות בלבד. מרבית פסקי הדין ניתנו בנסיבות בהן מדובר ביורש בהליך פשיטת רגל – אך הרציונל תקף לגבי כל יורש שמצוי בחובות (ובהמשך נתייחס באופן ספציפי גם ליורש, שאינו מצוי בהליך פשיטת רגל).

סעיף 96 (“ביטול הענקות”) לפקודת פשיטת הרגל (להלן: “סעיף 96“) קובע, בין היתר: “(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן. (ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה” (בסעיף 96(ג) מוגדרת “הענקה – לרבות כל העברה”, אך מפורטים כמה יוצאים מן הכלל).

התקופות בהן ניתן לבטל “הענקות” הינן ממושכות; אם אדם “נעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה”, ההענקה בטלה “אוטומטית”, אך גם אם הוא “נעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה”, מוטל נטל נכבד על התובעים מכח ההענקה, להוכיח כי היא תקפה. עוד יצוין, כי מדובר בכל “הענקה”, ולא רק ב”הענקות מירמה” או ב”העדפות” פסולות (שמהוות “הברחת נכסים אסורה”).

בפש”ר 1427/00 צומצם הדיון לשאלה העקרונית של תחולת סעיף 96 על הסתלקות של חייב (כלומר, האם ההסתלקות יכולה להחשב כ”הענקת מירמה”, ובהתאם, להיות מוכרזת כבטלה). ראשית, נקבע ביחס לסמכותו הענינית של בית המשפט הדן בפשיטת הרגל: “דרכם של הליכי חדלות פרעון לגעת במגוון סוגיות מתחום ענפיו השונים של המשפט האזרחי, ואי לכך טרח המחוקק והתקין את סעיף 178(א) לפקודת פשיטת הרגל, המסמיך את בית המשפט של פשיטת רגל, במפורש, לדון בכל שאלה של משפט או עובדה הדרושים לצורך ניהולו היעיל של ההליך. חלק גדול מטיבם וטבעם של הליכי חדלות פרעון הוא כינוס מגוון ההליכים הכרוכה בגוף החייב, קביעת מצבת נכסיו וחלוקתם תחת קורת גג אחת. זאת, כאשר אך ברור הוא כי אלמלא צורך מיוחד זה, היו הללו מתפזרים בין ערכאות רבות ושונות, כולל בית הדין לעבודה, בית הדין לעניני משפחה ושאר ערכאות, אשר להן הסמכות הענינית, בדרך כלל, בסוגיות דומות…”

לגופו של ענין, נפסק, בין היתר: “כאשר נפטר אדם, עוברים נכסיו, באופן זמני, לבעלות הקונסטרוקציה המשפטית המכונה ‘עזבון’, במטרה שממנו יעברו ליורשים, בין אם יורשים על-פי דין או יורשים לפי צוואה. בה בעת, ובאופן קוהרנטי להיווצרותו של העזבון, קמה לכל אחד מהיורשים… זכות לקבל, עם חלוקת העזבון ובכפוף לכל דין, את חלקו בנכסי המנוח. אין כל ספק, כי לזכות זו ערך כלכלי; אי לכך, הויתור עליה בלא תמורה, אם אכן לא ניתנה תמורה, עשוי ליפול למסגרת סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, על כל המשתמע מכך… משהגענו לכאן ומצאנו כי יורש אינו יכול לותר על זכות הירושה שלו בטרם מות המוריש, נמצא כי בידי החייב נפלה, מניה וביה, זכות אובליגטורית בעלת ערך עם מות המוריש… במועד שבין פטירת המנוח להסתלקות החייב, היתה בידו [בידי החייב  ד.ר.] זכות כלכלית, שאסור היה לו להעניקה בלא תמורה, באשר היה חדל-פרעון…”

בע”א 4372/91 קבע בית המשפט העליון: “…הגם שמניעיו של המסתלק אינם רלוונטיים לבחינת תוקפה של ההסתלקות מבחינת הוראות חוק הירושה, הרי, כאשר בבסיסה של ההסתלקות ניכרת רמיה או כוונה לפגוע בזכויות צדדים סמוכים, על בית המשפט להעמיק ולבחון את נסיבות הפעולה מחוץ לגדרי חוק הירושה, על מנת שלא ינזקו האחרונים בברכתו של החוק. הוראות החוק אינן מיועדות, בבחינת תכליתן, לשמש כסות למבקש לגרוע מזכויותיהם של בעלי התביעות כנגדו, ועל כן פעולה מעין זו הינה שימוש לרעה בזכויות משפטיות וניתן לבטלה“. פסק הדין הנ”ל (וחלק מפסקי הדין האחרים המצוטטים בסקירה זו), התייחסו לתום לבו (או להעדר תום לבו…) של המסתלק; אך בגדרו של סעיף 96 אין צורך להוכיח קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק (במובן של העדפת נושה, כוונה להבריח נכסים או פגיעה אחרת בעקרון מוסרי), וההענקה עשויה להתבטל גם אם לא הייתה מלווה בכוונה בלתי הוגנת מצד המעניק (והדברים חלים, עקרונית, גם על בטלותה של הסתלקות).

בת.א. (מחוזי תל אביב) 1310/91, נפסק, בין היתר: “לעתים… הסתלקותו של יורש מחלקו בעזבון משפיעה כלכלית לא רק על המסתלק ועל הזוכה או הזוכים שבאים במקומו כיורשים, אלא גם על צדדים שלישיים. סעיף 7 לחוק הירושה מסדיר את הנושא במצבים מסויימים כשהיורש, לאחר מות המוריש ולפני חלוקת העזבון, העביר או שיעבד את חלקו בעזבון או במקרה שנושה של היורש עיקל את חלקו של היורש בעזבון. בסעיף 7 הנ”ל נקבע שפעולות כנ”ל שוללות מהיורש את זכותו להסתלק מחלקו בעזבון. חוק הירושה לא מורה דבר בנושא זכותו של יורש, שעשה מעשה פשיטת רגל, להסתלק מחלקו בעזבון… המשמעות הכלכלית של הסתלקות מירושה כמוה כמתנה של המסתלק למי שנהנה מההסתלקות… ישנם מקרים שבהם הדין אוסר על יורש להסתלק מחלקו בעזבון, בשל רצון הדין להגן על זכויות של צדדים שלישיים כלפי המסתלק… לענין סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל יש לבחון את כשירותו של החייב להסתלק מחלקו בעזבון ולא לבחון את תוצאותיה של הסתלקות כשרה, בהנחה שהיא כזו. כאמור, ההסתלקות היא ויתור על זכות ומבחינה כלכלית כמוה כמתנה של המסתלק למי שנהנה מההסתלקות. היא בגדר ‘הענקה’ שבסעיף 96 לפקודת פשיטת רגל. כשמתברר שהמסתלק נעשה פושט רגל תוך שנתיים מיום ההסתלקות הסתלקותו בטלה כלפי הנאמן. זה המצב במקרה הנדון… אף אילו סברתי שהסתלקות איננה בגדר ‘הענקה’ לענין סעיף 96 לפקודה – וכאמור, אינני סבור כך – עדיין הייתי קובע שההסתלקות במקרה הנדון בטלה. הסתלקות מעזבון היא פעולה משפטית וככזו היא חייבת להעשות בתום לב – סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי)…”

בה”פ (מחוזי באר שבע) 7224-03-16 נפסק: “הסתלקות מעזבון היא פעולה משפטית, הכפופה לדיני החוזים הכלליים… הפעולה כפופה, לכן, גם לדיני תום הלב הכלליים בכלל, ולחובה להפעיל זכות משפטית בתום לב ובדרך מקובלת, בפרט. ההלכה היא, שהסתלקות הנעשית כדי לגרוע ממסת הנכסים של היורש, ולמנוע עיקול חלקו בעזבון בידי צד ג’, לאו הסתלקות היא ואין בכוחה לפגוע אף בעיקול מאוחר יותר שהוטל על אותו נכס… ביהמ”ש יכול לבטל הסתלקות שנעשתה כדין, מהיבט פרוצדורלי, אם, לפי מבחן מהותי, היא נעשתה שלא בתום לב ובדרך מקובלת“.

יובהר, כי במקרה שבו מוכרז על ביטול הסתלקות, אין בכך לגרוע מזכויותיהם של יתר היורשים (או של מי שטוענים לזכויות כיורשים) מכח דיני הירושה. ראו, למשל, פש”ר 1659/09: “אין כל מקום להעלות טענות מתחום דיני הירושה במסגרת הבקשה לביטול הענקה. זאת, מהסיבה הפשוטה כי ביטול הענקה אינו פוסל אלא את הויתור הרצוני של היורש פושט הרגל על חלקו בעיזבון; מאידך גיסא, אם בידי היורשים האחרים טענות מהותיות אחרות העשויות לשלול מאותו יורש את חלקו בירושה, הרי שהם רשאים להעלותן גם כנגד הנאמן הבא בנעליו. למשל, מקרה בו טוענים היורשים האחרים כי צוואה שניתנה לטובת היורש – פושט הרגל – נולדה בגין ‘השפעה בלתי הוגנת’, ובסופו של דבר התרצה פושט הרגל וויתר על זכותו לפי אותה צוואה. פסילת הויתור לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, תחסום בפני היורשים מלהסתמך על עצם הויתור, אולם לא תמנע מהם לטעון את טענת ההשפעה הבלתי-הוגנת, מכוחה לשיטתם אין ליורש פושט הרגל מניה וביה כל זכות אמיתית בעזבון; וכוחה של טענה זו יפה כנגד הנאמן בפשיטת רגל כשם שהוא יפה כנגד החייב”.

כאשר יורש שקוע בחובות, עשויים נושיו להנות מחלקו בירושה לצורך פרעון חובותיו. לעתים, מדובר בנכסים היחידים שניתן לנצל לצורך זה. בסעיף 7 לחוק נקבע, בין היתר: “(א) לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהסכם שבכתב, להעביר או לשעבד את חלקו בעזבון, כולו או מקצתו, ורשאים נושי היורש לעקל חלקו בעזבון… (ג) העברה, שעבוד או עיקול כאמור אינם מקנים זכויות אלא כדי המגיע ליורש בחלוקת העזבון; הם שוללים מן היורש את הזכות להסתלק מחלקו בעזבון…”

מבחינה מעשית, קיים הבדל בין יורש בהליך פשיטת רגל, לבין יורש השקוע בחובות, אך אינו מצוי בהליך פשיטת רגל: במקרה הראשון, ישנם “ממשקים” בין המערכות הממוחשבות של הרשם לעניני ירושה ושל הכונס הרשמי, ובדרך כלל, עם הגשת בקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה, נשלחת הודעה דוגמת זאת; סביר להניח כי היורש החייב כלל לא יוכל להסתלק, מבלי שהדבר יוודע לנאמן או לנושים… בסופו של דבר, יינתן בדרך כלל צו כדוגמת זה. ואילו במקרה השני, יתכן כי נושיו של היורש, כלל לא יידעו כי הוא אמור היה להיות יורש, ולא יידעו אודות “הסתלקותו” (לכאורה). אם עובדות אלו תתגלֵנה להם “לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון”, הם יוכלו להגיש בקשת עיקול, וככל שכבר הוגשה (או תוגש) הודעת הסתלקות, עליהם להתנגד לכך (בעקבות כך יועבר הענין לבית משפט), ולעתור לסעדים מתאימים (שלא כאן המקום לפרטם); אך גם אם עובדות אלו תתגלֵנה להם באיחור, פתוחה בפניהם הדרך לנקוט בהליכים מתאימים בבית משפט, לשם ביטול ההסתלקות (או ה”הענקה”). יצוין, להשלמת התמונה, כי יתכנו מקרים, בהם יימנעו יורשים, במכוון, מהגשת בקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה, בכדי למנוע נקיטת הליכים מצד נושים; ככל שיִוודע לנושה, כי החייב הינו, לכאורה, יורש של אדם שנפטר, תעמוד לו הזכות להגיש בעצמו בקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה (וכן לעתור למינוי מנהל עזבון או לצו שיאסור פעולות בנכסי העזבון, וכיוצ”ב) – וזאת מכח היותו “מעונין בדבר” (ובין היתר, בהתאם להוראות סעיפים 77, 78 ו-153 לחוק).

##

חשוב להדגיש – ולו בכדי שסקירה זו לא תהיה חסרה – כי כל אדם רשאי לכתוב צוואה, ולהימנע במכוון מלהוריש את רכושו ל”יורש” (“פוטנציאלי”), משום שהאחרון שקוע בחובות! וכפי שצוין בסקירה שעסקה בנסיבות בהן כדאי לערוך צוואה: “חובות שיש למי מן היורשים יכולים אף הם להוות שיקול. לאחרונה ערכתי צוואה, במסגרתה הורתה המצַוָה כי בנה הראשון, ונכדיה מבנה השני, יִרשו את עזבונה. המצוָה קבעה כך, משום שלבנה השני יש נושים, אשר עלולים לשים יד על חלקו בעזבון, ומשום כך היא בחרה ‘לדלג’ עליו. מדובר בשיקול לגיטימי מצד מוריש (להבדיל ממקרים רבים, בהם נפסלה ‘הסתלקות’ של יורש מחלקו בירושה, ללא הצדקה ובאופן פיקטיבי – ולמעשה, כדי להבריח רכוש מנושיו)”.

לא אחת נטען על ידי נושה או על ידי נאמן בהליך פשיטת רגל, כי יש לבטל צוואה ש”הדירה” מן העזבון “יורש פוטנציאלי”, בהיותה “הברחת נכסים אסורה”, כביכול – אולם טענות ממין אלו נדחו על ידי בתי המשפט,  שעמדו על כך, ש”החופש לצוות” (וממילא, “החופש שלא לצוות”), לצד העדר הכרה ב”אינטרס הסתמכות” של אדם (וממילא, של נושיו) לזכות בירושה, הינם הינו עקרונות יסוד בדיני הירושה. בפש”ר 2256/06 נפסק: “המנוחה לא היתה כפופה לדיני חדלות הפירעון או פשיטת הרגל, ולא חלה עליה כל חובה לפעול על פי רצון נושיו של בנה. אכן, במקרים בהם פועל החייב עצמו להסתלק מחלקו בירושה או בצוואה, יבחן בית המשפט של פשיטת רגל את מכלול הנסיבות אשר הביאו להסתלקות זה, ויש וההסתלקות תבוטל מחמת היותה הענקה אסורה. אך בעניננו מבקש המנהל המיוחד לבטל החלטה רצונית של מנוחה, אשר לא היתה בהליכי פשיטת רגל, וביקשה בדרך זו למנוע כי נכסיה יגיעו לידי נושיו של בנה החייב… רצון זה יש לכבד ולקיים, אף אם הוא אינו עולה בקנה אחד עם רצונם של הנושים להיפרע מן החייב”. בת”ע 3202/05 נפסק: “נשאלת השאלה האם במסגרת זכותו של המנוח לעשות ברכושו כאוות נפשו, רשאי היה המנוח גם לקבוע כי רכושו לא יגיע לידי פלונים לרבות לידי נושי בתו… סבורתני כי התשובה לכך חיובית… מדובר כאמור אף בהדרת יורשים חוקיים שלהם זכות לירושה על פי דין, בודאי שזכותו של מוריש לקבוע מפורשות שרכושו לא יגיע לידי אדם זה או אחר כולל לנושי ילדיו”. במקרה שנדון בה”פ 59882-11-14, לא ציוותה המנוחה את רכושה לבנה, השרוי בחובות, כי אם לגרושתו. נפסק: “גב’ לוין המנוחה לא חבה מאומה למשיבות. המנוחה כאדם עצמאי רשאית הייתה לצוות את עזבונה לכל מי שתחפוץ, ואין לראות בכך הברחת נכסים. כל עוד נכסי המנוחה טרם הגיעו לידיו של מר לוין, אין לומר שנכסי המנוחה הוברחו מידי נושי החייב מר לוין, שכן מדובר בנכסי המנוחה ולא בנכסי מר לוין, והמנוחה אינה חייבת לצוות את עזבונה לבנה”. בפש”ר 1427/00 נפסק: “אין חולק כי המנוח רשאי היה, לו עלה הרצון מלפניו, להדיר את החייב מן הירושה; לו עשה כן, לא היה לנאמן כל פתחון-פה בנידון, באשר אך ברור הוא, כי מוריש רשאי לעשות בנכסיו כרצונו, ומכח קל וחומר אין הוא מחויב להוריש את נכסיו לפלוני המסובך בחובות, ואשר קיים סיכון גדול כי כל נכס המועבר לו יגיע בסופו של יום לידי נושיו”. בפש”ר 1659/09 נפסק: “אין הנאמן יכול לתקוף באותה דרך החלטה של המוריש בעודו בחיים, לנשל מצוואתו את בנו פושט הרגל; בהיות המוריש פרט סולבנטי הרשאי לעשות ברכושו כראות עיניו ובוודאי שאינו חייב לכלכל את נושי בנו, הרי הוא זכאי להחליט, בעודו כשיר לצוות, כי רכושו יתחלק בין צאצאיו הנותרים ולא יגיע לידי נושיו של בנו הקורס”. ובת.א. 37069-07-16 נקבע: “נניח שלהורה בן ובת, והבן שרוי בחובות כבדים. אומר ההורה-המוריש בצוואתו באופן מפורש וללא כחל ושרק: בוחר אני להוריש את רכושי לבתי שאינה מצויה בחובות, וזאת במכוון על מנת שרכושי לא יגיע לידי נושיו של בני. למוריש זכות לצוות כן מכוח החופש הנתון לו לבחור למי להוריש את רכושו. כשם שלבנו אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה, כך גם אין לנושיו של בנו אינטרס הסתמכות ראוי להגנה ומכח קל וחומר. התובע כינה את צוואת האב בשם ‘הברחת נכסים’, ובסיכומיו טען כי צוואה כזו אינה חוקית ואינה מוסרית… אולם אין לדבר בסיס. המוריש אינו חייב דבר לנושה של בנו…”; וכן: “…ואף אם נניח שמטרתו המוצהרת והמכוונת של אבי הנתבעים היתה שרכושו לא יגיע לידי התובע כנושה של בנו – זו זכותו מכח החופש הנתון לו לקבוע מה יעשה ברכושו, ואין עילה להתערב בכך. יתרה מכך, אף אילו היינו מוצאים כי האב המנוח יצר הסדר של נאמנות כלשהי ברכושו שייעודו הוא הרחקת רכושו מנושי בנו, עדיין לא היה מקום למצוא בכך פסול”.

לא אחת, “מתרצים” אלו שזכו בפועל בעזבון על פי צוואה, את “הדרתו” (כביכול) של “יורש פוטנציאלי”, ב”יחסיו העכורים” עם המוריש, וכדומה – אך למעשה, וכפי שעולה מן האמור, אין בכך כל צורך…

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן