הוראות ותנאים בצוואות – "תנית סילוקין"

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

סקירה זאת תעסוק בשאלת תוקפה של "תנית סילוקין בצוואה" – הוראה בצוואה, לפיה תישלל הזכיה מיורש (זוכה), אשר "יתקוף" את הצוואה.

ע"א 245/85 ("פס"ד אנגלמן")

סכסוך בין שתי אחיות על ירושת אמן המנוחה. האם ערכה תחילה צוואה בשנת 1976 (במסגרתה הורישה את עזבונה בשווה לשתי בנותיה); ובשנת 1981 היא ערכה בכתב ידה שני מסמכים (חתומים), בהונגרית: צוואה מס' 1 הוגשה לקיום על ידי המשיבה; צוואה מס' 2 נמצאה על ידי המערערת לאחר מות אמה. לא היה על פני הצוואות שום דבר כתוב, שיכול לשמש אינדיקאציה לגבי סדר כתיבתן, אך היו ביניהן מספר הבדלים. בין היתר, רק בצוואה מס' 1 (שנכתבה בצורה נקיה ומסודרת, בעוד שצוואה מס' 2 היתה רצופה מחיקות ותיקונים), נכתב (בתרגום לעברית): "…אני דורשת שצוואתי הנ"ל תכובד. במידה ובתי יהודית אנגלמן [המערערת – ד.ר.] תתנגד לצוואתי, אזי שהיא תסולק מעזבוני. במקרה הזה בתי קליין מרטה [המשיבה – ד.ר.] תהיה היורשת היחידה והכללית שלי" [הוראה זו כונתה על ידי השופט מלץ "התנאי הפרובלמטי", ועל ידי השופט ברק "תנית הסילוקין" – ד.ר.] בית המשפט המחוזי הקדיש את עיקר תשומת לבו לשאלת הסדר הכרונולוגי בו נכתבו שני המסמכים; ובסופו של דבר, קיים את צוואה מס' 2, מטעמים של "נטל ההוכחה". בית המשפט העליון הפך קביעה זו, וקבע כי יש לקיים את צוואה מס' 1; ובעקבות כך, דן בטענתה החלופית של המערערת, כי אם תאושר צוואה מס' 1, יש למחוק ממנה את "התנאי הפרובלמטי" – עקב פגיעה ב"תקנת הציבור".

השופט מלץ פסק, בין היתר: "ראשית יש לזכור, כי הוראה שיש בה פגיעה בתקנת הציבור, איננה נמנית עם ההוראות שהחוק מבטלן. עם אלה נמנות רק הוראות, שביצוען בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי… זאת בהבדל בולט מדיני החוזים, שם נקבע במפורש, כי 'חוזה שכריתתו, תכנו או מסורתו הם בלתי חוקיים בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל'… אין ללמוד מכך, שכל הוראה בצוואה, הפוגעת בתקנת הציבור, תקוים. נראה לי, שניתן למצוא הוראות כאלה, שדינן ביטול, אך זאת רק אם הפגיעה בתקנת הציבור היא כה חמורה, עד שהיא מגיעה לדרגה של אי חוקיות או אי­ מוסריות… בחוק שלנו, מוסד הצוואה כולו בנוי על העקרון של כיבוד רצון המצווה: ברצותו מוריש וברצותו מנשל. בניגוד לדיני החוזים, מדובר כאן ברצון חד-צדדי, שאיננו מושפע כלל מרצונם או ממאוייהם של היורשים בכח. על רקע עקרון כללי זה, ניתן להבין גם את הוראות סעיף 44(א) לחוק הירושה: 'המצווה רשאי לצוות שיורש יחדל מלזכות בהתקיים תנאי או בהגיע מועד'. זה מה שעשתה המנוחה בעניננו. בעיני, 'התנאי הפרובלמטי' שבעניננו, איננו כזה הפוגע בתקנת הציבור, באופן שיצדיק את ביטולו… כאמור, נבע התנאי הפרובלמטי מרצונה הלגיטימי של המנוחה, למנוע סכסוכים בין בנותיה, ולהבטיח, כי רצונה האחרון יקוים כלשונו וככתבו. להשקפתי, אין בתנאי זה פגיעה בתקנת הציבור שתצדיק פסילתו…"

השופט ברק הסכים כי יש לקיים את צוואה מס' 1, ולהותיר על כנה את ההוראה, לפיה "במידה ובתי יהודית אנגלמן תתנגד לצוואתי, אזי שהיא תסולק מעזבוני"; אך מנימוקים אחרים: "…עקרון יסודי בשיטתנו הוא, כי הוראה, שביצועה נוגד את תקנת הציבור, בטלה היא… ביטוי פורמאלי לעקרון זה מצוי בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי)… אמת הדבר, סעיף 30… ענינו בטלותו של חוזה, הנוגד את תקנת הציבור. אך הוראה זו חלה גם על 'פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה'… עקרונית ניתן איפוא להפעיל הוראה זו על צוואה, שהינה פעולה משפטית שאינה בבחינת חוזה. אין בחוק הירושה כל דבר המונע תוצאה זו. נהפוך הוא: הוראות חוק הירושה בענין בטלותה של הוראת צוואה, שביצועה הוא בלתי חוקי, תואם את עקרון היסוד בדבר תקנת הציבור… אין ליתן לדיבור 'בלתי חוקי' מובן טכני, שאם לא כן, רק דבר הסותר 'חוק' ייפסל… עלינו להשקיף על דיבור 'בלתי חוקי' מתוך 'מבט רחב', כמתבקש ממעמד ההוראה ומאופיה….. עקרון כללי זה של תקנת הציבור, מן הראוי לו שיחול גם על צוואה. צוואה, כמו חוזה, היא ביטוי לאוטונומיה של הפרט, וצוואה, כמו חוזה, צריכה להיות כפופה לעקרון היסוד של תקנת הציבור, המגביל את האוטונומיה של הפרט…..

האם ההוראה בצוואה מס' 1, לפיה אם אחת היורשות (הנקובה בשמה) תתנגד לצוואה, היא תסולק מהעזבון (להלן – תנית סילוקין), נוגדת את תקנת הציבור? חברי, השופט מלץ, השיב על כך בשלילה. לדעתו, האינטרס הציבורי בדיני הצוואות, הוא בקיום רצונו של המצווה. לתנית סילוקין בצוואה יש ליתן תוקף, שכן היא נובעת 'מרצונה הלגיטימי של המנוחה, למנוע סכסוכים בין בנותיה, ולהבטיח, כי רצונה האחרון יקוים כלשונו וככתבו'. חברי משווה בין פסילת תניה בחוזה מטעמים של תקנת הציבור, לבין פסילת תניה בצוואה. מטעמים אלה, בחוזה ניתן לפסול תניה, מקום שהיא פרי מעמדם השונה של הצדדים לחוזה, והיא תוצאה של חוסר שוויון בכוחם של המתקשרים. לא כן בצוואה, בה 'אין שוויון מעמד ואיזון בין צדדים, כשם שאין כאן 'חלשים וחזקים'…' אכן, מקובל עלי, כי לא הרי חוזה כהרי צוואה לעניין תקנת הציבור. תקנת הציבור היא מושג רחב, המשתרע על כל הפעולות בשיטת המשפט. במסגרתו שלו יש לאזן בין ערכים, עקרונות ואינטרסים, באים לידי התנגשות. ערכים, עקרונות ואינטרסים אלה שונים הם מסוגיה לסוגיה, מתחום לתחום….. בפעולה משפטית חד-צדדית, כגון בצוואה, קיימים שיקולים אחרים, שיש ליתן עליהם את הדעת, ולבחון אותם באמת המידה של תקנת הציבור… מחד גיסא, יש להצביע על מערכת השיקולים הבאה, התומכת במתן תוקף לתנית הסילוקין: ראשית, הגשמת העקרון של כיבוד רצון המצווה… שנית, באמצעות תנית הסילוקין, מגונן הנפטר על אינטרסים היקרים לו, כגון: שלום המשפחה, שמו הטוב, וכיוצא בהם ענינים, עליהם סוכך המצווה באמצעותה של אותה תניה. זהו אינטרס חברתי להעמיד לרשות הנפטר אמצעי הגנה אלה… שלישית, עידוד פשרה בין היורשים. זהו אינטרס ציבורי, שענינים שניתן להסדירם מחוץ לכותלי בית המשפט, יוסדרו מחוץ לכתליו… רביעית, זהו אינטרס חברתי, כי היורשים על פי צוואה – שהינם לרוב משפחתו הקרובה של הנפטר – יסדירו את עניניהם בהסכמה ובהבנה… מאידך גיסא, ניתן להצביע על מערכת נוגדת של שיקולים, שיש בהם כדי להצדיק את בטלותה של תנית הסילוקין. ראשית, תנית הסילוקין – על-פי עצם מהותה – תרתיע מתנגדים מלפנות לבית המשפט. כתוצאה מכך, עשוי להינתן תוקף לצוואה, שאינה משקפת כלל את רצונו של המצווה. טול מקרה, שבו הוראה בצוואה נעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית…. מדיניות ציבורית נאותה צריכה לאפשר העלתן של טענות כגון אלה, דווקא מטעמים של כיבוד רצון המצווה. והנה, תנית הסילוקין תרתיע רבים מלהתנגד לצוואה בטענות כגון אלה, שכן אין לדעת מראש אם הטענה תצליח, אם לאו… שנית, תנית הסילוקין 'קונסת' את הפונה לבית המשפט… היא נופלת לקבוצת התניות החוסמות, הלכה למעשה, את הנגישות לבית המשפט. תניות כאלה נוגדות הן את טובת הציבור… באין דיין אין דין, ושלטון החוק נפגם; שלישית, מתן תוקף לתנית הסילוקין עשוי לעודד מעשים בלתי חוקיים: מתנגד פוטנציאלי תם ­לב, עשוי לחשוש מחשיפת אי החוקיות, בשל חששו כי אם טענתו תידחה, יסולק מהירושה. בכך ניתנת חסינות דה-פקטו למבצעי תרמיות למיניהם. אך טבעי הוא, כי פלוני, המפעיל השפעה בלתי הוגנת על המצווה, לענין תוכן הצוואה, ישפיע עליו גם לכלול תנית סילוקין, ובכך לחסות בצל הגנתה…

מהו הפתרון להתנגשות זו, בין הערכים, האינטרסים והעקרונות, הבאים לידי ביטוי בבחינת תוקפה של תנית הסילוקין? עקרונית, ניתן לחשוב על שלושה פתרונות אפשריים. האחד, מתן תוקף בלתי מסויג לתנית הסילוקין. על פי גישה זו, יד השיקולים התומכים בה על העליונה, ויש להכיר בה ללא כל סייג. השני, בטלות מוחלטת של התניה, בהיותה נוגדת לתקנת הציבור. על פי גישה זו, יד השיקולים השוללים את התניה על העליונה, ויש לעוקרה מן השורש. השלישי, מתן תוקף לתניה, בתנאים מסוימים, ושלילתה, בתנאים אחרים. על פי גישה זו, יש מן התבונה והאמת בכל אחת ממערכות השיקולים הנוגדים, ועל כן צריך הפתרון להימצא באיזון ביניהם……

דעתי הינה, כי תנית הסילוקין תופסת, אך לא יינתן לה תוקף, מקום שהיורש מעלה בתום לב טענת התנגדות, שהיא סבירה בנסיבותיה. בהפעילי מבחן זה על העובדות של המקרה שלפנינו, נחה דעתי, כי אכן טענותיה של המערערת כנגד תוקף הצוואה, לא הועלו בתום לב, וכי אין בהן התנגדות שהיא סבירה בנסיבותיה… התוצאה הינה, כי מסכים אני כי יש לאשר את קיום הצוואה, תוך מתן תוקף לתנית הסילוקין".

השופט בייסקי פסק, בין היתר: "גם דעתי היא, כי הצוואה הראויה לקיום, היא זו אותה ביקשה המשיבה לקיים, ובנדון מקובלים עלי שיקוליו והנמקתו של חברי המכובד, השופט מלץ… הפלוגתא בה חלוקים חברי, לענין תוקפה של תנית סילוקין בצוואה… נתונה במחלוקת מזה דורות, בשיטות משפט רבות, וקשה להצביע על אחידות; מה גם שחלות תמורות בגישה ובתפיסה אל אותו 'סוס פרא', שתקנת הציבור שמו… תקנת הציבור אינה עקרון מוגדר או סטאטי, והיא תלויה, בראש ובראשונה, במקום ובחברה להם היא מכוונת….. הסוגיה בה אנו עומדים, היינו תנאי בצוואה, השולל מנוחל חלקו בעזבון, אם יתקוף הצוואה, לא רק כי שנוי הוא במחלוקת במדינות רבות, אלא עובר תמורות ושינוי בפסיקה, דווקא משום שיש לסוגיה פנים לכאן ולכאן….. במסגרת השיקולים הנוגדים של העמדות הקיצוניות, נראה לי פתרון הביניים, המוצע על ידי חברי, השופט ברק, ראוי לאימוץ…

המגמה של מתן תוקף לרצונו האחרון של המצווה, כפי שהוא בא לביטוי בגוף הצוואה, מחייבת זהירות רבה משבאים לבטל תנית סילוקין… לדעת חברי, השופט ברק, 'יש לפרש את הוראת אי החוקיות בחוק הירושה, באופן שהיא תחול גם על תקנת הציבור. אין ליתן לדיבר 'בלתי חוקי' מובן טכני, שאם לא כן, רק דבר הסותר 'חוק' ייפסל'. מדברים אלה עשויה להשתמע פרישת אי-חוקיות, במובן הרחב, גם על פגמים שבתקנת הציבור בדרך כלל, ואילו לדעתי אין לערבב בין השניים. אכן, ייתכנו מקרים בהם הפגיעה בתקנת הציבור היא חמורה ביותר, עד כי כל בר דעת יאמר, כי הדבר גובל באי-חוקיות; אך עדיין עלינו להבחין הבחן היטב, בין איסור מכח הוראות חוק, לבין העקרון של תקנת הציבור….. מכאן גם צעדו הנוסף של השופט ברק, המציע להחיל את הוראת הדיבור 'תקנת הציבור' שבסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) גם על צוואות, וזאת מכח סעיף 61(ב)… לדידי, אין צורך לזהות או להשוות את תקנת הציבור, עם אי-חוקיות בדרך כלל, כאשר המדובר בשתי סוגיות שונות…

בזאת בא אני לבחון את מהות התנגדותה של המערערת לקיום הצוואה, ואם היא היתה כנה, רצינית ומבוססת…… נמצא איפוא, כי כל טעמי ההתנגדות, בין אלה שהועלו בכתב ההתנגדות, ובין אלה שנטענו בסיכומים ולפנינו, שום יסוד לא היה להם. הלכה למעשה ביקשה המערערת להשיג קיום הצוואה מיום 23.2.76, שאלמלא כן לא היה כל טעם להתנגדות, כי בלעדיה ממילא היתה זוכה לאותו חלק בעזבון. היתה זו התנגדות סרק, ללא ביסוס וללא יסוד, דבר שהמנוחה ביקשה למנוע… מסקנתי היא, כי היתה זו התנגדות סרק, ללא כל ביסוס ושלא בתום ­לב, ועל כן הייתי מאשר את קיום הצוואה, בלי לבטל את תנית הסילוקין, ובזאת נותן תוקף מלא לרצונה של המנוחה".

בפס"ד יונה נ' אדלמן (ע"א 2698/98), שיידון בהמשך, סוכמו הגישות השונות בפס"ד אנגלמן, ובתמצית: "שלוש גישות מצאו ביטוין באותו פסק דין: השופט מלץ סבר, כי הוראה בצוואה שיש בה פגיעה בתקנת הציבור, איננה נמנית עם ההוראות שחוק הירושה מבטלן… בכך נבדלת צוואה מחוזה, שלגביו די בפגיעה בתקנת הציבור, ואפילו אין היא חמורה ואין היא מגיעה לדרגת אי-חוקיות או אי-מוסריות, כדי להביא לביטולה; ואילו בצוואה, רק אם הפגיעה בתקנת הציבור חמורה עד שהיא מגעת כדי אי-חוקיות או אי-מוסריות, דין ההוראה ביטול. אליבא דשופט ברק (כתוארו אז), יש להחיל את סעיף סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי)… מכח סעיף 61(ב) שבו, ויש לפרש את הוראת אי החוקיות בחוק הירושה, באופן שהיא חלה גם על תקנת הציבור. עקרון יסוד הוא כי הוראה בצוואה, שביצועה נוגד את תקנת הציבור, בטלה היא… השופט ברק בחן שלושה פתרונות אפשריים להתנגשות בין האינטרסים והעקרונות הבאים לידי ביטוי בבחינת תוקפה של תנית סילוקין… הדרך שנבחרה על ידי השופט ברק היא דרך ביניים: 'הנה כי כן, דעתי הינה, כי תנית הסילוקין תופסת, אך לא יינתן לה תוקף, מקום שהיורש מעלה בתום לב, טענת התנגדות שהיא סבירה בנסיבותיה'… השופט בייסקי סבר, שאין צורך להרכיב את סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) על דיני הצוואות, אבל יש לאמץ את עקרון תקנת הציבור, שנקלט במשפט הישראלי, מחמת תיקונו של עולם, גם אם אינו כתוב בספר החוקים. הוא סקר את המחלוקת רבת השנים, לענין תוקפה של תנית סילוקין בצוואה… תוך הדגשת הטעם, שלפיו אין להעניש בשלילת עזבון, כאשר התקיפה נעשית על בסיס טוב, בטענות ראויות ובתום לב. גם השופט בייסקי דוגל בפתרון הביניים, המוצע על ידי השופט ברק".

ע"א 2698/98 ("פס"ד יונה נ' אדלמן")

מתוך פסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן (בהסכמת יתר חברי ההרכב): "המנוח גרשום שוקן נפטר… והותיר אחריו צוואה… הזוכים על פי הצוואה הם שלושת ילדיו של המנוח (המשיבים) והגב' יהודית יונה, שאיתה חי המנוח מאז 1964 ועד מותו (המערערת), ושתי בנותיה. הוא הותיר אחריו גם את אשתו, אם ילדיו, שאותה נשא לאשה ב-1937. בסעיף 19 לצוואה קבע המנוח לאמור: 'כל מי שיתנגד לקיום צוואתי זו או לביצועה מנימוק כלשהוא – יאבד אוטומטית את כל זכויותיו על פי צוואתי זו, ולא יקבל דבר. באם יהיה זה מי מילדי, יעברו זכויותיו לילדי האחר/ים, ובאם יהיו אלה כל ילדי, תקבל את חלקיהם יהודית יונה'… הצוואה גררה בעקבותיה שורה של התדיינויות בין אשת המנוח לבין המערערת. האשה הגישה התנגדות לקיום הצוואה, וכן הגישה תביעה… ובה ביקשה פסק דין הצהרתי, שלפיו מחצית הרכוש שהותיר אחריו המנוח שייך לה, ולכן לא יכול היה להורישה בצוואתו. בתביעה זו הנתבעים הם ילדיהם המשותפים של האשה ושל המנוח (המשיבים). תביעה נוספת הוגשה על ידי האשה נגד המערערת… ובה תבעה פסק דין הצהרתי, שלפיו מחצית הרכוש שהעניק המנוח למערערת בחייו, ומחצית הרכוש שציווה לה בצוואתו, שייכים לה. לתביעה זו צורפו המשיבים כנתבעים, למרות התנגדותם, וזאת על פי צו בית המשפט, שעמד למחוק את התביעה נגד המערערת, מחמת העדר יריבות, אם לא תצרף האשה את המשיבים כנתבעים. בשני התיקים ביקשו המשיבים, וקיבלו, ארכה להגיש כתבי הגנה, עד שתתברר תביעתם למתן פסק דין הצהרתי, שלפיו באי-הגשת כתבי הגנה מצדם בתביעות אמם, אין משום התנגדות לקיום הצואה או לביצועה, בניגוד לסעיף 19 9שבה. מבוקשם ניתן להם על ידי בית המשפט קמא… ועל כך ערעורה של המערערת לפנינו.

השאלות העומדות לדיון ולהכרעה הן, בתמצית, כדלקמן: 1. האם יש לתת תוקף לסעיף 19 לצוואה, הידוע כתנית סילוקין? 2. מתוך הנחה שהסעיף תקף, כיצד יש לפרשו? 3. האם יש לראות בתקיפת מסת רכוש העזבון, התנגדות לקיום צוואה או לביצועה? 4. אם יש בתקיפת מסת העזבון משום 'התנגדות' לקיום הצוואה או לביצועה – האם עמדת המשיבים בתביעות אמם, המתבטאת באי-התגוננות נגד תביעותיה, מהווה התנגדות לקיום הצוואה או לביצועה, כאמור? 5. אם אכן מהווה עמדת המשיבים 'התנגדות' לקיום הצוואה או לביצועה – האם בעמדתם זו מאבדים הם את חלקם בירושה? ראוי שאומר בפתח דברי כי, לדידי, דין הערעור להידחות…

יש שרצונו של המצווה משתקף בתנאי שהוא קובע בצוואתו, אשר רק בהתקיימו תקום זכיית היורש. תנאי כזה מותר לפי סעיף 43 לחוק הירושה. כן רשאי מצווה, לפי סעיף 44 לחוק, לצוות שיורש יחדל מלזכות, בהתקיים תנאי או בהגיע מועד. אם התנאי אינו נראה בעיני מי מהיורשים, בידיו להסתלק מהצוואה, ולא להנות ממנה. אולם אם ברצונו לקבל את ירושתו, כי אז עליו למלא את הוראות הצוואה בשלמותן. אם רוצה זוכה להיפטר מהוראת צוואה, המחייבת אותו להעביר מרכושו לאדם שלישי, עליו למשוך ידו גם מן הנכסים שזכה בהם על פי הצוואה… כיבוד רצונו של המצווה, גם אם הוא מתנה תנאים בצוואתו, הוא איפוא ערך שיש להגן עליו, ועל היורש הרוצה לזכות בירושה, לכבד גם את התנאים הניצבים בדרכו לזכיה. סעיף 19 לצוואה מכיל תניה, המבטאת את רצון המצווה, להדיר את המתנגד לצוואה מחלקו בירושה. עקרונית, יש לכבד תניה כזו, אם אין עילה חוקית שלא לעשות כן; אלא שלטענת המשיבים, יש לבטל תניה כזו משום שהיא נוגדת את טובת הציבור. האמנם? אינני סבורה כן… תניה מסוג זה, הנכללת בסעיף 19 לצוואה, הידועה כ'תנית סילוקין', אינה זרה לשיטתנו המשפטית, ומוכרת גם בשיטות משפט אחרות… דיון מקיף בתניה כזו מוצאים אנו בע"א 245/85 אנגלמן נגד קליין וערעור שכנגד (להלן – הלכת אנגלמן)…… בנסיבות נושא הלכת אנגלמן נדחתה על ידי בית המשפט הטענה בדבר היות התניה נוגדת את תקנת הציבור. בית המשפט בחן את הרקע לצוואה – סכסוך קשה בין אחיות בקשר לירושה, שגרם עוגמת נפש רבה למנוחה – וקבע כי על רקע זה, השתקף בתנית הסילוקין רצונה של המנוחה, למנוע מבנותיה התנצחויות וסכסוך נוספים בגין עזבונה, וכי היא באה לבטא את רצונה הלגיטימי של המנוחה, ויש לתת לה תוקף. הוחלט אליבא דכל ההרכב, שאף שאין דינה של התניה להתבטל, הרי מאחר שההתנגדות לצוואה היתה חסרת בסיס ושלא בתום לב, יש להפעיל את התניה, שלפיה איבדה היורשת את חלקה בירושה. האמנם כך גם בעניננו? נראה כי לא כן…

טוענים המשיבים, שכל מה שתניה כזו באה להגן עליו, והמצדיק מתן תוקף לה, אינו אקטואלי עוד, משום שכבוד המשפחה הוכפש, הדברים קיבלו פירסום, אין סיכוי לפשרה ולהסדר בבית פנימה, והכל פתוח בהתדיינויות בבית משפט. טענה זו איננה מקובלת עלי. יש לבחון את תוקף התניה, נכון ליום הכללתה בצוואה. המנוח היה ער לבעייתיות של יחסיו האישיים, כשהוא מצווה את רכושו לילדיהם המשותפים שלו ושל אשתו החוקית, ולמערערת, שאיתה חלק את חייו במשך שנים רבות, ולבנותיה, ואינו מצווה דבר לאשתו החוקית. רצונו הברור היה לחלק את העזבון כפי שחילק בקפידה ובצורה מפורטת, ולהבטיח חלוקה זו מפני התנגדות כלשהי. נראה לי איפוא כי בנסיבות הענין, אין התניה… נוגדת את תקנת הציבור, לא במובן הצר ולא במובן הרחב, ובוודאי איננה בלתי חוקית או בלתי מוסרית; לכן אין לבטלה, ויש לתת לה תוקף.

אלא שמכאן לא באה הישועה למערערת, שכן יש לבדוק אם נתקיים התנאי שבתניה. השאלה היא, אם תקיפת היקף העזבון ומסת נכסיו, היא התנגדות לקיום הצוואה או לביצועה… השופט קמא ציין כי סעיף 19 חל רק על 'הליך של התנגדות לגבי הנכסים שהיו בבעלות המנוח ושהמנוח היה רשאי להורישם ואין להחילו על נכסים אשר נטען לגביהם… כי אינם מהווים חלק מנכסי העזבון'. במלים אחרות, השופט קמא לא ראה בתקיפת היקף מסת העיזבון התנגדות לצוואה. אין דעתי כדעתו. אין חולק כי אין אדם יכול להוריש יותר ממה שיש לו, ואין אדם יכול להוריש נכסים שאינם שייכים לו. אין מחלוקת, כי חוק הירושה מבחין בין נושא קיום צוואה, לבין נושא היקף נכסי העזבון. אלה הם שני נושאים נפרדים… בית המשפט אינו קובע – בהליך של צו ירושה – את היקף נכסיו של הנפטר ואת פירוטם, ושאלת תוקפם של מסמך מתנה או של הסכם אינה עומדת לדיון בהליך של הוצאת צו ירושה… הוא הדין בצו קיום צוואה, אף ששם יש שהצוואה כוללת פירוט רכוש שאותו מחלק המצווה, ולאו דווקא חלוקת העזבון בחלקים ללא זיהוי הרכוש עצמו. גם כאן השאלה, אם הנכסים שעליהם ציווה המצווה היו בבעלותו אם לאו, אינה ענין לבית המשפט, בדונו בשאלה, אם להעתר לבקשה להוצאת צו קיום צוואה, אם לדחותה… אלא שהמושכלות הראשונים הנ"ל אינם משליכים באופן ישיר על שאלת פירושו של אומד דעת המצווה, כאשר זה קובע בצוואתו תנית סילוקין, ובה מביע הוא דעתו  הנחרצת, שכל מי שיתנגד לקיום צוואתו או לביצועה, יאבד את חלקו בירושה. השימוש בביטוי 'יתנגד' בצוואה, איננו בהכרח קורלטיבי לביטוי התנגדות לקיום צוואה שבחוק, ואין אנו מפרשים את סעיף 19 שבצוואה, לפי חלוקת הנושאים וההליכים שחוק הירושה מטפל בהם, אלא רצונו של המצווה ואומד דעתו, שהם אבן הפינה לפירוש הצוואה, הם המנחים באשר לתוכן שבו יש למלא את תנית הסילוקין…..עמדתי היא איפוא, כי תקיפת מסת העזבון, יכול שתיחשב כהתנגדות לקיום צוואה ולביצועה…

האם התנהגות המשיבים היא בגדר התנגדות? אינני סבורה כך… העימות לענין תקיפת מסת העזבון אינו בין המשיבים לבין רצון המנוח, אלא בין רצון אמם של המשיבים לבין רצון המנוח. המשיבים, לא זו בלבד שלא התנגדו לקיום ולביצוע הצוואה, אלא ביקשו וקיבלו בבית המשפט צו קיום צוואה. בכך ביטאו את רצונם האמיתי והכן, שהצוואה תקוים כמות שהיא. אלא מאי? אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה; אמם יולדתם היא זו שהתנגדה ללא הצלחה לקיום הצוואה, והיא זו שהגישה שתי תביעות על מנת לנגוס ברכוש שאותו ציווה המצווה, ושלדעתה לא היה שייך לו. ובמה חטאו הבנים? בכך שאינם רוצים להתגונן נגד תביעות אמם. הם אינם רוצים להפריע לה לנסות להוכיח את זכותה, גם אם יתברר שהיה זה נסיון כושל…… מכאן לעניננו. כאמור, לא הוגשה התנגדות על ידי המשיבים, ועמדתם היא המנעות מהגשת כתבי הגנה בתביעות אמם נגד מסת העזבון. זאת ועוד, בתביעה שהוגשה על ידי האשה נגד המשיבים בלבד, לא תהיה לתוצאותיה השלכה על המערערת, באשר היא אינה צד לתביעה, והאינטרס שלה אינו מיוצג שם; קל וחומר, אם יינתן שם פסק דין בהיעדר הגנה מטעם המשיבים. אשר לתביעה האחרת, שבה נתבעים גם המערערת וגם המשיבים, רשאית המערערת להתגונן כראות עיניה, והעדר הגנה מצד המשיבים, לא יוכל להזיק לה ולענינה. אם תיכשל האשה בתביעתה נגד המערערת, יישאר בידי האחרונה כל מה שהמנוח הוריש לה, ואם יינתן פסק דין נגד המשיבים, בהעדר הגנה, יינגס חלקם בלבד, בלי שיבולע למערערת. בכל אלה יש תמיכה לטענה, כי עמדת המשיבים אינה בגדר התנגדות, ואינה יוצרת קונפליקט בין רצון המצווה לבינם, ואין בה כדי להפעיל נגד המשיבים את תנית הסילוקין. נראה לי כי נסיון המערערת להכתיב למשיבים איזו הגנה לנהל ומה לטעון בה נגד אמם, אינו נסיון המצדיק עידוד ומתן לגיטימציה, וספק אם דרך זו עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור. כמו כן, אין מקום לטענת המערערת, בדבר קנוניה בין האשה לבין המשיבים. השופט קמא התרשם מתום לבם של המשיבים, וציין את הסיטואציה שנקלעו אליה, שלא ביוזמתם ושלא מרצונם… אשר על כן, סבורתני כי עמדת המשיבים אינה מהווה התנגדות לקיום הצוואה או לביצועה. גם אילו סברתי, שעמדת המשיבים מהווה התנגדות לקיום הצוואה, כמשמעותה בסעיף 19 לצוואה, הייתי קובעת כי עמדתם איננה באה בגדרו של הסעיף, משום שהיא מושתתת על נימוקים טובים וסבירים, ולא על טענות סרק חסרות שחר, ומשום שהתנהגותם נעשתה בתום לב. טעמי התנגדות טובים וסבירים ותום לב, מונעים הפעלת תנית סילוקין, גם כאשר קיימת התנגדות ישירה לקיום הצוואה, ולא רק התנגדות למסת העזבון, וגם כאשר ההתנגדות היא התנגדותו האקטיבית של היורש (הלכת אנגלמן). קל וחומר בעניננו… לסיכום, אף שסבורתני שתנית הסילוקין תקפה בעניננו, ואף שדעתי היא כי התנגדות להיקף מסת עזבון, יכולה להחשב כהתנגדות לצוואה, אין אני סבורה שהעמדה שנקטו המשיבים בעניננו, מהווה התנגדות לקיום הצוואה ולביצועה, במובן סעיף 19 שבה, ובכל מקרה, עמדתם של המשיבים נובעת מטעמים ראויים וסבירים וננקטת בתום לב. לפיכך, אין להפעיל את תנית הסילוקין".

בעקבות פס"ד אנגלמן ופס"ד יונה נ' אדלמן, ניתן אמנם תוקף משפטי עקרוני להכללת תניות סילוקין בצוואות; אך לענין "הפעלתה" של תנית סילוקין, הושם הדגש על "מבחני עזר" שונים – בעיקר (אך לא רק) ביחס ל"תום לבו" של המתנגד, ו"סבירות" התנגדותו.

בתמ"ש 42052-07-11 נדון סכסוך ירושה ממושך וקשה בין אחים, בקשר לעזבונות הוריהם המנוחים; אחת המחלוקות העיקריות נגעה לתוקף צוואת אמם של בעלי הדין, אשר הנחילה את עזבונה רק לתובעים 1-2? לאחר דיון ארוך ומפרט, נקבע כי יש ליתן צו לקיום חלק מהוראות הצוואה (המזכות את צ.), וצו ירושה במקום הוראות שנפסלו; "ברם, לא ניתן להתעלם מהוראת סעיף 10 לצוואת המנוחה כדלהלן: 'צוואתי זו הינה היחידה והבלעדית וזהו רצוני המוחלט, ואם איזה שהוא יורש מיורשי יערער ו/או יתבע בין בערכאות ובין ע"י בוררות את עשיית הצוואה, הוא ינושל מעזבוני וחלקו יחולק שווה בשווה בין יורשי'…"; יצוין, כי בית המשפט העלה ביוזמתו את סוגית תוקפה של תנית הסילוקין הנ"ל.

לאחר סקירת הספרות והפסיקה (כולל פס"ד אנגלמן), נפסק, בין היתר: "יש לציין, כי בתיקים שבכותרת, וכפי שנוהגים לא מעט מתנגדים לקיום צוואות, הועלתה כמעט כל טענה אפשרית כנגד תוקף הצוואה (העדר כשירות, זיוף, השפעה בלתי הוגנת, חוסר סבירות, ועוד). לטעמי, כאשר קיימת תנית סילוקין בצוואה, על המתנגדים לה להיזהר בהעלאת טענות התנגדות, שהם יודעים כי אין בהן כל ממש. כן עליהם להיזהר בהעלאת טענות עובדתיות נוגדות (כגון צוואה מזויפת וגם השפעה בלתי הוגנת). בוודאי עליהם לצמצם… אך ורק ביחס לטענות שהם באמת מאמינים בהן. במקרה שלפני… סבורני כי חלק מעילות ההתנגדות לצוואה הועלו בתום לב, ברם חלקן האחר והלא מבוטל הועלו שלא בתום לב; כל הטענות בדבר אי כשירותה של המנוחה לצוות, הועלו להשקפתי בחוסר תום לב מצד המתנגדים… כל העדים לרבות המתנגדים העידו על מנוחה פיקחית ומפוקחת, כשירה, צלולה המבינה היטב מה היא עושה ואומרת, ועל כן, כל ההתנגדות המבוססת על אי כשירות המנוחה, אינה בתום לב. כן מוקשה בעיני לראות בנסיבות המקרה שלפני גם בטענות ההשפעה הבלתי הוגנת, התנגדות שבתום לב, מה גם שזו לא הוכחה כלל… זה המקום לציין, כי… לא הובאה חוות דעת של מומחה להשוואת כתבי יד. ברי, כי גם רכיב זה של התנגדות המתנגדים הועלה בחוסר תום לב. מנגד, ההתנגדות המבוססת על סעיף 35 לחוק הירושה, המביאה לפסלותה של ג. לזכות בחלקה בצוואה, הינה התנגדות שהתקבלה על ידי, ודי בכך כדי לקבוע כי מדובר בהתנגדות שהיא סבירה והוגשה בתום לב. אם צריך לכמת או להמחיש משקל הטענות שהועלו בחוסר תום לב, אל מול הטענות שהועלו באופן סביר, הרי משקל הטענות שהועלו בחוסר תום לב גובר על רעותן. מעבר לכל אלה, סבור אני, כי רצון המנוחה היה לזכות את הבת ג. בחלק מעזבונה. כאמור, הקביעה… האם יש לאכוף תנית סילוקין… מצויה בשיקול דעת שיפוטי… החוק קובע, כי ככל שאפשר יש לעשות מאמץ לקיים את רצון המצווה ואת הצוואה, גם אם חלק ממנה סתום, לא ברור או נפסל מסיבה זו או אחרת… לפחות ביצועה בקירוב….. בשעה שהגעתי לכלל דעה, כי רצון המנוחה… היה להנחיל מחצית הדירה לג., ובשעה שתוצאת סעיף 35… הינה קשה מאד בנסיבות, נוכח פסלותה של ג. מלהיות זוכה על פי הצוואה, ובשעה שאני קובע, כי חלק עיקרי מנימוקי ההתנגדות הוגש בחוסר תום לב, אני רואה לנכון לאכוף תנית הסילוקין במלואה… והיורשים על פי דין שביקשו לתקוף את הצוואה… לא יהיו זכאים לרשת את המנוחה, וחלקם יועבר ליתר היורשים…"

***

תמ"ש 37420-03-16 (בית משפט לעניני משפחה, 26.6.16): "האם יש תוקף לתנית הסילוקין בצוואת המנוח א'? לפני פטירתו, ערך המנוח כמה צוואות ובצוואתו האחרונה (להלן: הצוואה), ציווה המנוח את דירתו וכן שליש מחשבון הבנק שלו, לתובעת ב', שהיתה שכנתו וטיפלה בו במסירות בשנותיו האחרונות. את יתרת רכושו (למעט כמה מנות) הוא העניק לשני בניו, שהם הנתבעים בהליך זה (להלן גם: הבנים). לאחר שב' הגישה בקשה לקיום הצוואה, הגישו הבנים התנגדות לקיומה ולקיום צוואות קודמות שערך המנוח… התקיים הליך הוכחות ארוך שבסיומו, ניתן על ידי פסק דין… ובו דחיתי את כל טענות הבנים… בפסק הדין נקבע, שיש לדחות את ההתנגדות על כל מרכיביה, וכן לדחות את תביעת הבנים ביחס לחשבון. בסעיף 8 לצוואה קבע המנוח כי: 'אני מורה בזאת, כי  במידה ומי  מילדי… או מי מטעמם יתנגד לקיומה של צוואה זו, או לכל סעיף מסעיפיה, לרבות אשר כתבתי בסעיף 4.4 לעיל, לפיו החשבון וכל הכספים בו בבל"ל הינם בבעלותי, הרי המתנגד לא יירש כל חלק מעזבוני, וזאת למרות כל האמור לעיל בצוואתי זו, וחלקו של המתנגד יתחלק בחלקים שווים בין ב' (שתקבל מחצית מחלקו של המתנגד) לבין הנכד ו/או הבנים שלא התנגד, לפי הענין (שיקבלו את המחצית השניה של המתנגד). היה חס ושלום שני בני יתנגדו לקיומה של צוואה זו או לכל סעיף מסעיפיה, הרי שניהם לא יירשו כל חלק מעזבוני ומלוא העזבון – זולת הכספים שיגיעו ל… יעבור לב', והיא תהא היורשת היחידה של שני חלקי הבנים גם יחד, בנוסף לחלקה'. במסגרת הליך ההוכחות נחקר עורך הצוואה… אודות נסיבות 'הכנסת' סעיף זה לצוואה. לדבריו 'המנוח בא אלי ודרש להכניס את הסעיף הזה והיתה בינינו שיחה אם זה יפה או לא יפה ואם להכניס או לא להכניס, כי מבחינת דרך ארץ אני בד"כ לא מכניס את הסעיף הזה. המנוח עמד על זה. עמד על זה ברחל בתך הקטנה ודרש את זה'. בסיום פסק הדין קבעתי כי אם הצדדים לא יגיעו להסכמה בענין תוקף תנית הסילוקין… ניתן יהיה להגיש תביעה. משכשל הליך גישור… הגישה ב' את תביעתה דנן, שבה עתרה לפס"ד הצהרתי שיקבע שיש לתת תוקף לתנית הסילוקין. ב' טוענת בתביעתה, כי ההתנגדות של הבנים הוגשה בחוסר תום לב משווע, ללא כל הצדקה… הבנים טענו בכתב ההגנה, כי היתה הצדקה להתנגדות לאור התנהגותה המחפירה של ב'. לדבריהם, מדובר בזכות חוקתית שנעשה בה שימוש בתום לב, והם משוכנעים כי  הצוואה לא שיקפה את רצון המנוח והיא נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת של ב', וכשהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה. לטענתם, התנהגותם היתה בתום לב ומבוססת על טענות סבירות, 'ובמידה ולא היו ננקטים על ידם הליכים כלשהם, הרי שהתנהגותם במקרה שכזה היתה בלתי סבירה באופן אובייקטיבי ובלתי נסלחת באופן סובייקטיבי'… הבנים טוענים, כי במועד שהוגשה התנגדות, היה להם יסוד סביר להניח כי ב' בודדה את המנוח והשפיעה עליו בהשפעה בלתי הוגנת. לטענתם, עו"ס מטעם שירותי הרווחה שבדקה את מצבו של המנוח ויחסה של ב' אליו, כתבה… כי 'מר… תלוי לחלוטין בשכנתו ב', אשר השתלטה על חייו ומבודדת אותו  מבני משפחתו'. העו"ס אף סברה, שהמנוח הוא בגדר חסר ישע, ולבסוף הוצא צו הרחקה לב' מהמנוח, ע"י משטרת ישראל… לטענתם, התנהגותה של ב' היתה 'ממש פלילית, חריגה ובלתי נורמטיבית'… היה אם כן יסוד סביר שנתמך ע"י גורמים אובייקטיביים… כי ב' השתלטה על המנוח והשפיעה עליו לערוך צוואות שבהן המנוח מעניק לה נכסים בשווי רב ביותר… הבנים טוענים גם כי בשנותיו האחרונות 'חל שינוי קיצוני ובלתי סביר' בהתנהלותו של המנוח, וכי הצוואות האחרונות שהם התנגדו להן 'עמדו בסתירה לכאורה לרצונו האמיתי של המנוח'… לדבריהם 'חלקם של המתנגדים בעזבון… מסתכם בכ-13.5 מליון ש"ח. אין ספק כי המדובר ב'קנס' שאין לו כל פרופורציה'…"

נפסק, בין היתר: "בע"א 245/85 אנגלמן… נקבע בדעת הרוב, כי כאשר ההתנגדות לצוואה נעשית בחוסר תום לב, יש ליתן תוקף לתנית הסילוקין. ראו גם: ע"א 2698/92 יונה נ' אדלמן… תמ"ש 42052-07-11… לו היו הבנים מעלים רק את הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת מצד ב', ניתן היה לראות בהתנגדותם משום התנגדות שלא נגועה בחוסר תום לב. זאת, בין היתר, עקב דיווחי המשטרה והעו"ס, כפי שפורטו בהרחבה בפסק הדין. ברם, המתנגדים התנגדו גם בעילה של העדר כשירות, ולהתנגדות בעילה זו, לא היה כל בסיס. כמפורט בפסק הדין, ההתנגדות בטענה זו, היתה נגועה בחוסר תום לב, לא היתה ראשית ראיה לטענה… זאת ועוד: לא היתה לבנים כל עילה והצדקה להגיש כנגד העזבון תביעה בנוגע לחשבון הבנק, שעה שידעו היטב את עמדת אביהם… כמפורט בצוואותיו… המנוח ציין במפורש בצוואתו, כי מי שיתנגד לכך שהחשבון כולו שלו, לא יירש מחלקו דבר. הבנים לא כיבדו כלל את רצון אביהם, ולמרות שזכו ברוב רכושו… הם בחרו לטעון טענות התנגדות חסרות בסיס… למרות שלו הבנים היו מכבדים את רצון אביהם הם לא היו 'יוצאים' מקופחים כלל וכלל, הם בחרו לצאת למלחמת חורמה ברצונו המפורש והחד משמעי… יתר על כן, הבנים לא התנגדו רק לצוואה האחרונה, אלא הגישו התנגדות גם לצוואות קודמות של המנוח, אשר נערכו כאשר המנוח היה הרבה יותר עצמאי, ולא נזקק כלל לעזרה מצד ב'… התנגדות כה גורפת, לארבע הצוואות האחרונות של המנוח, מהווה התנהגות הנגועה בחוסר תום לב קיצוני. יודגש כי גם בצוואה השניה וגם בצוואה השלישית, שקדמו לצוואה האחרונה, קבע המנוח תנית סילוקין. היה על הבנים לקחת בחשבון, לאור תנית הסילוקין, כי עליהם לפעול בתום לב, ולא להעלות טענות חסרות שחר. משלא עשו כן, עליהם 'לשלם את מחיר' התנהלותם. ודוק: אין מדובר במתן עונש למתנגדים, אלא  בקיום רצונו הברור והמפורש של המנוח…

לדאבון הלב, רואים אנו התנגדויות חסרות יסוד שמוגשות חדשות לבקרים. הכלי של 'תנית  סילוקין' הוא כלי ראוי, שיש לעשות בו שימוש, ויש להמליץ על 'הכנסתו' לצוואות. ייתכן כי ככל שירבה השימוש בכלי זה והציבור יפנים, כי יש מחיר כואב להתנגדויות סרק, תקטן התופעה המצערת והרווחת של הגשת התנגדויות חסרות בסיס, שמבזות את הנפטר, וגורמות לבזבוז זמן שיפוטי יקר… לאור העקרון של 'מצווה לקיים דברי המת', יש לתת תוקף לתנית הסילוקין, לקבל את התביעה, ולקבוע כי לבנים אין כל חלק ונחלה בעזבון המנוח".

***

על פסק דינו (בתמ"ש 37420-03-16 הנ"ל) של בית המשפט לעניני משפחה, הוגש ערעור (עמ"ש 15807-09-16) לבית המשפט המחוזי; מתוך פסק הדין (מיום 5.11.17) בערעור: "בדיני הירושה במשפט הישראלי, כמו גם בשיטות משפט אחרות המכירות בתנית הסילוקין, מבחינים בין תנית סילוקין מסוג 'אי תקיפה' ותנית סילוקין מסוג 'אי תביעה'… תנית 'אי תקיפה' בצוואה מכוונת כנגד תקיפה ישירה של הצוואה, ואחת היא אם מטרת התקיפה הינה לפסול את הצוואה בשלמותה או בחלקה. מטרתה של תניה זו לסלק' זוכה על פי צוואה מזכיה במנה או בחלק שהוקנו לו, וזאת אם יתנגד הוא לקיומה של הצוואה, ובכך להניא יורשים מלהגיש התנגדות לקיומה של הצוואה… שאלת תקפותה של הוראה שכזו נדונה בפרשת אנגלמן… בפרשת אנגלמן נמנע בית המשפט העליון מלקבוע סממנים לאפיון 'כשרותה' של ההתנגדות. באותה פרשה בחן הש' בייסקי את טעמי ההתנגדות במקרה הפרטני שהונח לפניו, כמו גם את הראיות שהובאו, ואימץ את קביעתו של בית המשפט קמא… לפיה הטענות בדבר השפעה בלתי הוגנת ותחבולות עורמה היו תלויות על בלימה. נראה, איפוא, כי בין הסממנים לאפיון האמור, ניתן להצביע על הפער בין טיב הטענות שנטענו בכתב ההתנגדות לראיות שהובאו לביסוסן. ככל שהפער גדול יותר כך תתחזק המסקנה בדבר 'אי כשרותה' של ההתנגדות. זאת ועוד, כאשר יש 'תנית סילוקין' בצוואה, ראוי למתנגדים לצמצם את טענותיהם לטענות שהם באמת מאמינים בהן ולהיזהר בהעלאת טענות שהם יודעים שאין בהן ממש (ראו בהקשר זה תמ"ש (נצ') 11-07-42052… פורסם בנבו). כן יש לבחון, לטעמי, את מידת נחישותו של המתנגד להוכחת טענותיו. אם נמנע המתנגד מלהשיג ולהציג ראיה שיש בה כדי לבסס טענה מטענותיו, קל וחומר כשטען שיש בידו ראיה שכזו והוא אף התבקש להציגה, תתחזק המסקנה, כי הוא בעצמו לא האמין בטענתו מה שמערער את תום לבו של המתנגד… עוד יש לבחון את מהימנותו של המתנגד ומידת האמון שיש לתת בו ובטענותיו, כמו גם את הדרך בה הכין את הרקע להתנגדות (השגת ראיות) ואת הדרך בה ניהל אותה. אם ידע המתנגד על קיומה של הצוואה, טרם מות המוריש, ופעל, בחוסר תום לב, ליצירת תשתית ראייתית להתנגדות לה ו/או פעל במהלך ההתנגדות במישורים אחרים לסיכולה, תוך הסתרת מידע או מתן מידע מסולף – יש גם בכל אלה כדי לחזק את המסקנה, כי ההתנגדות הוגשה שלא בתום לב ושלא מסיבה סבירה… הנטל, לטעמי, לאחר שהצוואה קוימה וההתנגדות נדחתה, מוטל על המתנגד להוכיח את 'כשרותה' של ההתנגדות…  תנית 'אי תביעה' מכוונת כנגד תקיפתה של מסת העזבון… ההבדל בין תניה זו לתנית 'אי תקיפה' הוא שבעוד שהאחרונה באה למנוע את תקיפת הצוואה מכח עילות שבדיני ירושה, הראשונה – 'אי תביעה', מכוונת לתקיפת מסת העזבון במטרה לגרוע מהיקפו, מכח עילות חיצוניות לדיני הירושה. בפרשת אדלמן קבע המנוח… בהתייחס לתוקפה של הוראה שכזו קבע בית המשפט העליון…… למקרא דברים אלה, ניתן לסבור, כי בית המשפט העליון לא נתן דעתו להבחנה בין שתי התניות, 'אי תקיפה' ו'אי תביעה'… לטעמי, בית המשפט העליון אכן ראה בשתי התניות משום התנגדות לצוואה, אך הבחין היטב בין תנית 'אי התקיפה'… לבין תנית 'אי תביעה'… זו גם זו – התנגדות לצוואה שעה שהמצווה הורה בצוואתו, כי אין להתנגד לביצועה……

מן הכלל אל הפרט: בעניננו קבע המנוח כי אם ילדיו, המערערים (או נכדו), או מי מטעמם יתנגד לקיומה של צוואתו, או לכל סעיף מסעיפיה, לרבות ס' 4.4 שעניינו חשבון הבנק, בו ציין כי החשבון וכל הכספים בו הם בבעלותו, לא יירש המתנגד כל חלק מעזבונו למרות כל האמור בצוואה, ואותו חלק יעבור לזוכים האחרים על פיה. המנוח קבע, איפוא, בצוואתו, הן תנית אי תקיפה והן תנית אי תביעה בהתייחס לכספים בחשבון הבנק. המנוח ראה במתווה שערך את תמצית צוואתו. הוא נתן הסבר בצדן של ההוראות המנחילות, כמו גם בצדן של ההוראות המדירות, ואף חזר וציין בהוראות נוספות, את החשיבות שהוא מקנה לתנית הסילוקין, בהבהירו, כי ההענקה למערערים, הינה לאחר מילוי הוראות התניה, ואף הנחה את מנהל העזבון לבל יסטה מהוראה זו, קודם שיחלק את העזבון. בפסק דינו נתן בית משפט קמא תוקף מלא לתנית הסילוקין, על שני חלקיה. לתנית אי התקיפה קבע, כי ניתן היה להכיל את ההתנגדות שהוגשה, אילו היו המערערים מעלים אך את הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת מצד המשיבה. ברם, הם התנגדו גם בעילה של העדר כשירות ולהתנגדות בעילה זו, לא היה כל בסיס. ההתנגדות בטענה זו, היתה נגועה בחוסר תום לב, לא היתה לה ראשית ראיה ולא היתה למערערים כל סיבה והצדקה להעלותה. לתנית אי התביעה קבע, כי לא היתה למערערים כל עילה והצדקה להגיש את תביעתם ביחס לחשבון הבנק, שעה שידעו את עמדת אביהם בנוגע אליו. טענותיהם בעניין זה היו חסרות כל בסיס עובדתי ומשפטי, והם אף שיקרו שעה שטענו כי אביהם מעולם לא ביקש מהם, בחייו, לצאת מהחשבון… התנגדות המערערים לקיום רצונו של המנוח באה לידי ביטוי לא רק בהתנגדותם לצוואה האחרונה אלא גם לצוואות קודמות שלו כשהוא היה הרבה יותר עצמאי, לא נזקק כלל לעזרתה של המשיבה, ושעה שהמערערים עצמם מאשרים כי היו איתו בקשר שוטף לעת עריכתן. ביחס לצוואות אלה – שגם בהן זיכה את המשיבה בחלקים נכבדים מעזבונו – לא היה כל יסוד להתנגדות, גם מהטעם של השפעה בלתי הוגנת. נוכח קביעות העובדה והמהימנות שנקבעו בפסק הקיום – הן ביחס להתנגדות לקיום הצוואה הן ביחס לתביעה ההצהרתית בנוגע לחשבון הבנק – יש, לטעמי, להותיר את פסק הדין הנותן תוקף לתנית הסילוקין על שני חלקיה, על כנו.

בהליך שהתקיים בבית משפט קמא, לא נדונה, במסגרת ההתנגדות לקיום הצוואה, שאלת תוקפה של תנית הסילוקין. בית משפט נדרש רק להתנגדות… כמו גם לתביעה ההצהרתית… על פסק הקיום, שדחה את ההתנגדות לצוואה, כמו גם על דחית התביעה ההצהרתית ביחס לחשבון הבנק, הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה. לא הוגשה בקשת רשות ערעור. פסק דינו של בית משפט קמא הפך לחלוט. בדיון… בתביעת המשיבה למתן תוקף לתנית הסילוקין, ויתרו הצדדים על הליך הוכחות… התוצאה – מבחינה דיונית – ההכרעה בתביעה נעשתה על בסיס ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בפסק הקיום, ממצאים שהפכו לחלוטים, ואין לערער ו/או להרהר אחריהם במסגרת הערעור שלפנינו. בהתנגדותם יצרו המערערים תמונת מצב קשה הן ביחס למצבו הפיזי-מנטלי של המנוח, הן ביחס למערכת היחסים בינו לבין המשיבה. המערערים הציגו את המנוח כישיש חסר ישע לחלוטין; תשוש ומנותק מסביבתו; פגוע קשות בחושי הראיה (כמעט עוורון מלא) והשמיעה; סובל מירידה תפקודית קשה; נזקק לעזרה יומיומית; מוגבל בניידות; לא התמצא בזמן ובמקום; נתון במצבים מבולבלים וסובל מהזיות. במצב דברים זה, כך לטענתם, ניצלה המשיבה, מתוך תאוות בצע שלוחת רסן, את מצבו הפיזי והמנטלי של המנוח, בודדה אותו לחלוטין ממשפחתו וממכריו, ויצרה מצב של תלות מלאה שלו בה. לטענת המערערים, זוהי תמונת המצב שהיתה לפניהם ערב הגשת ההתנגדות והיא זו, שהניעה אותם, בתום לב ומתוך אמונה מלאה בה, להגיש את ההתנגדות, כך שזו הוגשה מתוך סיבה סבירה ובתום לב, בשעתו. האמנם?"

בית המשפט המחוזי דן בפירוט רב בטענות המערערים, ודחה אותן אחת לאחת. לא ארבה בציטוט מפסק הדין, בהקשר זה,  פרט לפסקאות ספורות: "…אין בדעתי להידרש לשאלה, מה גורלה של תנית סילוקין, שעה שההתנגדות כוללת הן טענות שנטענו מסיבה סבירה ובתום לב, הן טענות שאין להן בסיס. הטעם לכך שגם בטענה זו (השפעה בלתי הוגנת), כך לטעמי, כשלו המערערים מלשכנע, כי טענתם נטענה מסיבה סבירה ובתום לב, חרף דיווחי המשטרה והעובדת הסוציאלית, בהם הם אוחזים כהצדקה להגשת ההתנגדות… [המערער] התגלה כמי ש'אמינותו מפוקפקת ביותר וזאת בלשון המעטה', והכל לאחר מתן דוגמאות למכביר…  עיון בפסק דינו של בית משפט קמא בהקשר זה מלמד, כי גרסת המערערים אינה אמת; כי המערערים פעלו, עת הגיעו לבקר את אביהם טרם שנפטר, ואף לאחר פטירתו, ליצירת תשתית עובדתית שתסייע להם בעת הצורך; כי הצהירו הצהרות כוזבות, שנועדו לשכנע את בית המשפט בחוסר הגיונה של הצוואה; הסתירו ולא אמרו אמת ביחס להליכים משפטיים מקבילים… ואף פעלו בחוסר תום לב ותוך הפרה של צווי בית משפט למטרה זו. אפרט רק חלק מהממצאים שהועלו בהקשר של טענת ההשפעה הבלתי הוגנת…… בנסיון לייצר תשתית ראייתית להשפעה בלתי הוגנת, הגישו תלונה למשטרה, כי המנוח נחטף מביתו (על ידי המשיבה) שעה שהתברר בחקירתו של המערער 2… כי אשתו נסעה עם המנוח והמשיבה באמבולנס לתל השומר, והוא ועורך דינו נסעו אחריהם. המערער 2 לא ידע לומר מדוע הוגשה התלונה….. בית משפט קמא, בעצמו, קבע בפסק הקיום: 'התברר כי העו"ס קיבלה מידע לא מדויק מהמתנגדים ועורכי דינם שלא סיפרו לה על הקשר רב השנים של [המשיבה] עם המנוח… העו"ס לא היתה מודעת למתח הגדול ששרר בין המנוח לילדיו ושנוצר עקב תחושתו, כי הם לא התענינו בו מספיק ולא ביקרו אותו. העו"ס אף לא היתה מודעת לכך שהמתנגדים אמרו למנוח, שהם רוצים להעביר אותו למוסד והוא התנגד לכך נחרצות וכעס עליהם. היא גם לא ידעה על האלימות שנקט [המערער 2] כלפי [המשיבה]', אלימות שנקבעה שהופעלה כלפיה כממצא עובדתי… באותו יום בו הוגשה התלונה הכוזבת למשטרה בדבר חטיפתו של המנוח. שאלת תקפותה של תנית הסילוקין לא נבחנת על בסיס תום הלב של העו״ס, אלא על בסיס תום הלב של המתנגדים. הקביעה, כי המערערים 'הלעיטו' את העו״ס במידע חלקי ואף מטעה, היא שצריכה לקבוע, כי לא היתה בידם סיבה סבירה, והתנגדותם בטענה זו היתה בחוסר תום לב. בה במידה דיווחי המשטרה, שכל כולם הם פרי תלונותיהם של המערערים. העולה מהמקובץ – הפער בין הטענות שנטענו על ידי המערערים בכתב ההתנגדות, הן ביחס לחוסר הכשירות, הן ביחס להשפעה הבלתי הוגנת, לבין הראיות שהונחו על ידם לביסוס, הינו פער עצום, הן בנוגע לצוואה האחרונה, בוודאי בנוגע לצוואות האחרות….. למערערים לא היתה סיבה סבירה להגיש את ההתנגדות, והגשתה, כמו המהלכים שנקטו לביסוסה, נגועים היו בחוסר תום לב מובהק…

אי תביעה: התביעה ההצהרתית, במסגרתה עתרו המערערים למתן פסק דין המצהיר, כי הכספים בחשבון שייכים להם ולא לעזבון, הינה בגדר התנגדות לביצועה של הצוואה 'במישור ההתנגשות עם כוונתו הברורה של המצווה לחלק את אשר חילק ללא עוררין' (פרשת אדלמן…) לטעמי, די בעצם הגשתה, כדי ליתן תוקף לתנית הסילוקין, במובנה זה. למערערים ניתנה הבחירה לקבל את חלקם על פי הצוואה, או לוותר עליו, ולתבוע את כל הכספים לעצמם. המערערים בחרו לתבוע, וכשלו. תביעתם נדחתה. פסק הדין שדחה תביעתם הפך להיות חלוט. במקום לקבל את יתרת הכספים בחשבון, לאחר ניכוי חלקה של המשיבה (שליש), והעברת המנות לשני נהנים נוספים, ביניהם בנו של המערער 1, הם בחרו לטעון לבעלות במלוא הכספים בחשבון, הגם שהחשבון רשום גם על שם המנוח, יחד איתם. בפרשת אדלמן, הפעיל בית המשפט העליון גם ביחס לתנית סילוקין מסוג 'אי תביעה' (הגם שלא הגדיר אותה ככזו) את מבחן הסיבה הסבירה ותום הלב: 'טיעוני התנגדות טובים וסבירים ותום לב מונעים הפעלת תנית סילוקין, גם כאשר קיימת התנגדות ישירה לקיום הצוואה, ולא רק התנגדות למסת העזבון, וגם כאשר ההתנגדות היא התנגדותו האקטיבית של היורש' (מה שלא היה בפרשת אדלמן. ה'התנגדות' שם היתה פסיבית, משלא הגישו כתב הגנה כנגד תביעת אמם נגד מסת העזבון). הגם שלטעמי, אין מקום להפעלת מבחן זה בתנית 'אי תביעה', דומני כי התנגדות המערערים לביצוע חלוקת הכספים, כפי שנקבעה על ידי המנוח בצוואתו, היתה מטעמים לא סבירים, ונגועה בחוסר תום לב…… העולה מהמקובץ – המערערים ידעו את האמת, הם ידעו כי הכספים בחשבון שייכים לאב, ובכל זאת, בחוסר תום לב, ומתוך מגמה לסכל את ביצוע רצון אביהם, הגישו את התביעה. האם המערערים הגישו את התביעה והמתינו להכרעת בית המשפט? לא ולא! ביום… כשלושה חודשים טרם הגשת התביעה… משכו המערערים מחצית מהכספים שהיו בחשבון. הם לא דיווחו על כך למנהל הזמני של העזבון, ואף לא ציינו זאת בכתב התביעה… גם בבקשה לצו מניעה זמני שהגישו, לא גילו פרס מהותי זה. כך, בפעולה חד צדדית, שמהווה קריאת תיגר בריונית נגד רצונו של המנוח, שלחו המערערים יד בכספי המנוח, אביהם. אם לא די בכך, הם גם לא צייתו להחלטות בית המשפט קמא ובית המשפט המחוזי, שהורו להם להחזיר את הכספים לחשבון… בנסיבות אלה, אין לי אלא לסמוך את ידי על תוצאת פסק דינו של בית משפט קמא…"

***

בעקבות פסק הדין בעמ"ש 15807-09-16 הנ"ל, הוגשה בקשת רשות ערעור (בע"ם 9413/17) לבית המשפט העליון; מתוך פסק הדין (מיום 3.1.18) בבקשת רשות הערעור: "בעיקרו של דבר, המבקשים טוענים כי בקשתם מעוררת שאלות נכבדות, בכל הנוגע למתח שבין תניות סילוקין בצוואות, לבין זכות הגישה לערכאות. אכן, אין לכחד כי הסוגיה של תנית סילוקין מעוררת מתח מורכב, על רקע חשיבותה ומעמדה הנכבד של זכות הגישה לערכאות במשפטנו. סוגיה זו הגיעה לפתחו של בית משפט זה כבר לפני כשני עשורים, בעניין אנגלמן. בפסק דין זה נדונו השיקולים לכאן ולכאן… נקבע כי אין מקום לשלילה גורפת של תניות סילוקין, וכי הפתרון למתח האמור צריך להימצא באיזון, המבוסס על בחינה של ההתנגדות המוגשת בכל מקרה לגופו: אם ההתנגדות היא התנגדות סרק, התניה תעמוד בתוקפה; לעומת זאת, אם מדובר בהתנגדות שהוגשה בתום לב, יש לקיים את הזכייה חרף התניה… לא ניתן לקבל את טענתם של המבקשים, בנוגע לכך שהבקשה מעוררת שאלה עקרונית. לאמיתו של דבר, בקשתם תוקפת את אופן יישומו של האיזון בין השיקולים הנוגדים במקרה זה, על ידי בית המשפט לעניני משפחה ובית המשפט המחוזי. טענות אלה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. בשולי הדברים אעיר, כי כשלעצמי, אני סבורה כי יש לבחון תניות סילוקין בזהירות רבה, על מנת לוודא שהפגיעה בזכות הגישה לערכאות אינה בלתי מידתית. מכל מקום, לאחר עיון בפסק דינו המקיף של בית המשפט המחוזי, אני סבורה כי שיקולים אלה אכן קיבלו ביטוי במקרה דנן, ועל כן אין הוא מצדיק התערבות. נוסף על כך… העובדה ששתי הערכאות הקודמות הגיעו לאותה תוצאה על יסוד נימוקים שונים, אינה מהווה, כשלעצמה, שיקול להענקתה של רשות ערעור… חרף טענותיהם של המבקשים, לא התרשמתי כי נגרם להם עיוות דין. אכן, התוצאה המתקבלת ממתן התוקף לתנית הסילוקין בצוואת המנוח, היא בעלת השלכות כלכליות משמעותיות על המבקשים. עם זאת, תוצאה זו התקבלה לאחר שנסיונותיו של בית המשפט לעניני משפחה להביא את הצדדים להסכמה, לא הובילו לפשרה, ולאחר ששתי ערכאות בחנו היטב את ענינם, ואת מכלול נסיבות המקרה, והגיעו למסקנות מפורטות ומנומקות כדבעי…"

במקרה שנדון בת"ע 11231-12-15, הגישה תחילה הנתבעת התנגדות לקיום צוואת אמה המנוחה, וטענתה העיקרי היתה, כי המנוחה לא יכלה להוריש את זכויותיה בדירה, שנרשמה על שם התובעת. בדיון חזרה בה הנתבעת מהתנגדותה; לדברי באת כוחה, "נודע לנו לאחרונה שנעשה כאן מעשה שלא ייעשה והאם העבירה לתובעת את הזכויות בדירה… וכעת אנו מתכוונים להגיש תביעה לביטול העברה זו, כך שלמעשה אני מוחקת את ההתנגדות. ההתנגדות שלנו היתה שכל העזבון של המנוחה היה מיועד לשתי הבנות בחלקים שווים, אבל מכיוון שהעזבון לא כולל בתוכו כלום, אז אין מה…"; בעקבות כך קוימה צוואת המנוחה, והתובעת עתרה בתביעה לסעד הצהרתי, לפיו הנתבעת אינה זכאית לקבל מאומה מעזבון המנוחה, לנוכח תנית סילוקין בצוואתה: "במקרה שאדם כלשהו שמגיעה לו זכות כלשהי לפי צוואתי זו יפנה לבית המשפט ו/או לכל ערכאה אחרת במגמה לבטל, לשנות או לתקוף צוואתי זו או כל חלק ממנה, אזי אותו אדם מאבד כל זכות שציוויתי לטובתו בצוואתי זו, וחלקו תעבור לנהנה השני המפורט בסעיף 2.2". נפסק, בין היתר: "כאשר נשאלת השאלה האם יש מקום לאכוף תנית סילוקין… בעיקר יש לבחון שני שיקולים עיקריים, האחד רצון המצווה… השני, תום לב – היינו האם המתנגד בצוואה התנגד לקיומה בטענת סרק… או שמא המדובר בהתנגדות שהעלתה עילה סבירה והוגשה בתום לב… ככלל, יש מקום לאכוף את תנית הסילוקין מקום בו ההתנגדות הוגשה ממניעים פסולים… לאחר שבחנתי כלל טענות, עדויות וראיות הצדדים, יישום השיקולים כפי שפורטו בהלכה הפסוקה, על המקרה כאן, הביאוני למסקנה כי אין לאכוף את תנית הסילוקין, ולמעשה אכיפתה תפגע ברצון המנוחה… מעדויות הצדדים עלה בבירור, כי רצון המנוחה היה לחלק עזבונה שווה בשווה בין שתי בנותיה… כן עלה מהעדויות, כי אכן לנתבעת נודע אך בסמוך לדיון בהתנגדותה, כי הדירה… נרשמה על שם התובעת… יוצא… כי הרקע להגשת ההתנגדות היה רצונה [של הנתבעת – ד.ר.] לעמוד על חלוקת עזבון, באופן שוויוני בינה לבין התובעת, כפי רצון המנוחה, והגשת ההתנגדות לא נעשתה בחוסר תום לב או כוונת זדון. אמנם, אין מחלוקת כי טענות באשר להיקף עזבון, אין מקומן במסגרת התנגדות… אלא שהתרשמתי שהמדובר בטעות שבדין… באשר לטענות להשפעה בלתי הוגנת… אכן המדובר בטענות שהועלו בכלליות, ויתכן והיה מקום לייחס לנתבעת חוסר תום לב בשל העלתן, אלא שמעדויות הצדדים בהליך כאן, עלה כי התובעת היתה שותפה לחשבונות המנוחה, ועיקר הטיפול במנוחה עובר לפטירתה, ובעת ששהתה בבית אבות, מוטל היה על כתפי התובעת. בנסיבות אלו, ובשים לב לסכסוך ארוך השנים בין הצדדים, ניתן להבין את הרקע להעלאת הטענה בהתנגדות… כך שגם העלאת טענה זו, לטעמי אין בה די בכדי להביא לאכיפת תנית סילוקין… מצאתי כי עמידה דווקנית במצב דברים זה, ואכיפת תנית סילוקין, אך בשל עצם הגשת התנגדות, תחטא לרצון המנוחה…"

במקרה שנדון בת"ע 37049-07-21, כללה צוואת המנוח את ההוראה הבאה: "צוואתי זו הינה היחידה והבלעדית וזהו רצוני המוחלט, ואם איזה שהוא יורש מיורשי יערער ו/או יתבע בין בערכאות ובין ע"י בוררות לבטל את עשיית צוואה זו, הוא ינושל מעזבוני, וחלקו יחולק שווה בשווה בין יתר יורשי". לאחר סקירת הפסיקה הנוגעת לענין, נפסק, בין היתר: "עיון בהליך ההתנגדות מוביל למסקנה כי ההתנגדות לא הייתה מבוססת והיא לא התאפיינה בתום לב. ההתנגדות התבססה כאמור על שלוש עילות: חוסר כשירות – בענין זה הוגשה חוות דעת, ולפיה הסבירות שהמנוח היה כשיר לערוך צוואה, גבוהה מהסבירות שהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה… זיוף הצוואה – …המשיבה לא עתרה למינוי מומחה להשוואת כתבי יד… ובכך שמטה את הקרקע תחת רגלי הטענה. השפעה בלתי הוגנת – במסגרת ההתנגדו,ת המשיבה לא הצביעה במישור העובדתי על מבחני העזר שנקבעו בדנ"א 1516/95… לכך יש להוסיף את העובדה, כי המשיבה ביקשה להפסיק את הליך ההתנגדות, ערב דיון ההוכחות, ומשכך לא ברורה טענתה, כי הליך ההתנגדות הופסק עקב גרירת הרגליים של ילדי המנוח. בנסיבות אלה אני קובע כי ההתנגדות הוגשה ללא כל בסיס ושלא בתום לב, ועל המשיבה 'לשלם מחיר'…"

בת"ע 32552-12-17 ות"ע 36022-02-19, נדחו כל טענות ההתנגדות לקיום צוואת המנוחה; בעקבות כך נפסק: "תנית סילוקין בצוואה: בסעיף 6 לצוואת המנוחה ציוותה – 'כל אדם אשר על פי כל דין ידרוש ו/או יתבע תביעה כלשהיא ביחס לעזבוני ו/או יטען כי הינו יורשי החוקי שלא בהתאם לצוואה זו – לא יקבל מעזבוני ולא כלום, יוכל בכל זאת לקבל לאחר דרישה מתוך עזבוני סך של שקל אחד בלבד'. הנתבע בחר לנהל הליך התנגדות לקיום צוואת המנוחה, ולטעון כי הוא יורש של המנוחה שלא בהתאם לצוואתה. כל טענותיו של הנתבע נדחו. משנקבע, כי לא נפל כל פגם בצוואה, והוכחה אמיתותה כמשקפת את רצונה החופשי האחרון של המנוחה, יש לקיים את רצון המנוחה בסעיף 6. משכך, ובהתאם לצוואה, הנתבע לא יזכה לקבל דבר מעזבון המנוחה… למעט שקל אחד ככל שיבקש. יתרת עזבונה של המנוחה על פי סעיף זה תחולק בין שש בנותיה של המנוחה, בחלקים שווים ביניהן".

***

הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.