הוראות ותנאים בצוואות: "יורש במקום יורש" ו"יורש אחר יורש"

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

{הסקירה המקורית – בדומה ליתר הסקירות באתר – התיחסה למציאות נכון למועד עריכתה; אך ראו עדכון (שני) בחלק "עדכונים ותוספות", בנוגע לתזכיר חוק הירושה (תיקון מס'…), התשפ"א-2021}

***

הוראת "יורש אחר יורש" והוראת "יורש במקום יורש", הינן הוראות נפוצות למדי בצוואות. צוואה יכולה לכלול אחת מהוראות אלו, או את שתיהן (ובכל מקרה, ניתן להוסיף עליהן "תנאים" נוספים), אולם יש לקבל החלטה "מושכלת" בענין (הן בנוגע לעצם הכללת/אי-הכללת איזו מן ההוראות בצוואה, והן לגבי הוספה אפשרית של "תנאים"), ולהקפיד על הניסוח (אך המציאות – והפסיקה – מוכיחות כי לא תמיד כך נעשה, וכפי שיובהר בהמשך).

סעיף 41 לחוק הירושה (להלן: "החוק") קובע: "(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש. (ב) זכה השני, דינו כדין מי שהמצווה ציווה לו לכתחילה. (ג) על דרך זו רשאי המצווה לצוות גם ליותר משניים".

זו הוראת "יורש במקום יורש", אשר משמעותה (והגיונה) ברורים: נניח, לשם הדוגמא, כי מצווה מעונין לצוות את עזבונו לראובן. לכאורה, אין דבר פשוט מכך… אלא שבעת עריכת הצוואה, המצווה אינו יכול לדעת, כמובן, האם כשיילך לעולמו, עדיין יהיה ראובן בחיים. לפי סעיף 49 לחוק, "זוכה על פי צוואה שמת לפני המצווה, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו – אם בשעת מות המצווה נשארו צאצאים של אותו זוכה, יזכו הם לפי כללי החלוקה שבירושה על פי דין; בכל מקרה אחר הוראת הצוואה לטובת אותו זוכה מתבטלת". אך המצווה מעונין, כי אם ראובן ימות לפניו, שמעון יהיה היורש, במקום ראובן. המצווה יכול איפוא להורות בצוואתו, כי הוא מוריש את עזבונו לראובן ("יורש ראשון"), אך אם ראובן ימות לפניו, יירש שמעון ("יורש שני") את עזבונו.

תוכנה של הוראת הצוואה הוא הקובע האם מדובר בהוראת "יורש במקום יורש", אפילו לא נעשה שימוש בביטוי עצמו. כפי שעולה מסעיף 41(ג) לחוק, אין הגבלה על מספר היורשים ה"חלופיים", או הגבלה אחרת.

יצוין, כי על פי רוב מתייחסת הוראת "יורש במקום יורש" בצוואה למקרה של מות היורש הראשון לפני מות המצווה. אך לפי סעיף 41(א) לחוק, יכול שתהיינה נסיבות אחרות, שבהתקיימן יירש היורש השני במקום היורש הראשון: כאשר היורש הראשון "נמצא פסול לרשת" (לפי סעיף 5(א) לחוק, "אלה פסולים לרשת את המוריש: (1) מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו; (2) מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע על פי צוואה מזוייפת"); וכן, אם היורש הראשון "הסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש" ("הסתלקות" מירושה מוסדרת בסעיף 6 לחוק, והנושא יידון בסקירה נפרדת). בהקשר זה ראוי לציין גם את סעיף 50 לחוק: "זוכה על פי צוואה שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, שלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת".

נתקלתי לא אחת בצוואות, בהן נקבע [לשם הנוחות בלבד, המצווָה בדוגמאות שלהלן תהיה "האשה"]: "הנני מורישה את עזבוני לבעלי xxx, ואם לא יהיה בחיים בעת מותי, או אם נמות שנינו יחדיו, יירשו ילדינו xxx את עזבוני בחלקים שווים" (או נוסח דומה). זו למעשה הוראת "יורש במקום יורש". המחשבה כי בצוואה ממין זו "מובטחות" גם זכויות הילדים כ"יורשים עתידיים" – שגויה. אם היורש הראשון (הבעל) יהיה בחיים בעת שהמצווה תלך לעולמה, הוא יהיה היורש, היחידי, וההוראה "יירשו ילדינו xxx את עזבוני" תהיה חסרת משמעות. בהעדר "הגבלות" (דוגמת מגבלות שחלות על בני זוג שערכו צוואות הדדיות), או "תנאים" נוספים, יוכל הבעל (היורש הראשון – והאחרון לפי הצוואה – של עזבון האשה) להוריש בבוא העת כרצונו את מה שירש במות אשתו.

סעיף 42 לחוק קובע: "(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר. (ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה. (ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת. (ד) הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים – בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשית הצוואה".

זו הוראת "יורש אחר יורש". במקרה זה, המצווה קובע בצוואתו, מראש, לא רק מי יהיה היורש ("הראשון") של עזבונו – אלא גם מי יהיה היורש ("השני"), לאחר "הראשון" (למותר לציין, כי מדובר בכל מקרה בעזבונו של  המצווה).

גם במקרה זה, על פי רוב מתייחסת הוראת "יורש אחר יורש" למקרה של זכית היורש השני לאחר מות היורש הראשון; אך השני עשוי לזכות (עוד בחייו של היורש הראשון) "בהתקיים תנאי", או "בהגיע מועד", ככל שנקבעו כאלה בצוואה (לפי המוקדם).

גם הוראת "יורש אחר יורש", שעומדת לבדה בצוואה (ללא הוראת "יורש במקום יורש"), עלולה להיות בעייתית, במקרה שאחד מן היורשים (הראשון או השני), כבר לא יהיה בחיים, במועד שבו יהיה אמור לרשת (ולא נקבע יורש "חלופי" שיבוא "במקומו"). על פי רוב (אם כי לא בהכרח "תמיד") אני משלב בין הוראת "יורש אחר יורש" לבין הוראת "יורש במקום יורש" (לדוגמא: "הנני מורישה את עזבוני לבעלי xxx, אם יהיה בחיים בעת מותי, ובמות בעלי אחרי, יירשו ילדינו xxx את מה שישייר בעלי מעזבוני. אם בעת מותי לא יהיה בעלי xxx בחיים, או אם נמות שנינו יחדיו, יירשו ילדינו xxx את עזבוני בחלקים שווים" – החלק הראשון בדוגמא זו הינו הוראת "יורש אחר יורש", והחלק השני הינו הוראת "יורש במקום יורש"; אפשר כמובן להתייחס גם למקרה של פטירת מי מהילדים לפני המצווה או בן זוגו, וכו').

לעתים, עלולה להתעורר מחלוקת לגבי פרשנות צוואה, שהוראותיה "מורכבות". בבע"מ 10807/03  זמיר נ' גמליאל (המוכר בעיקר בהיבט של צוואות הדדיות), נבחנה גם השאלה, "האם ההסדר שקבעו המנוח ואשתו הראשונה בצוואותיהם ההדדיות הוא הסדר של 'יורש אחר יורש' (כפי שטוענים המבקשים) או הסדר של 'יורש במקום יורש' (כפי שטוענת המשיבה)?"

בניגוד להוראת "יורש במקום יורש", אשר אין לגביה, כאמור, הגבלה על מספר היורשים ה"חלופיים", כשמדובר בהוראת "יורש אחר יורש", קובע סעיף 42(ד) לחוק, "הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים – בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשית הצוואה". לפי סעיף 53 לחוק, לא ניתן לסטות מהגבלה זו, אשר נועדה לצמצם את יכולתו של המצווה "לשלוט מקברו" בירושתו (וממילא לא יהיה תוקף להוראת צוואה נוגדת).

הקושי העיקרי הטמון בהוראת "יורש אחר יורש", נובע מהעדר "הגבלה" על היורש הראשון, לאחר מות המוריש, ביחס למה שירש, זולת הגבלה אחת: היורש הראשון אינו רשאי "לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה". אולם פרט לכך, לא חלה לגבי היורש הראשון כל הגבלה, והוא "רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו" – למכור, להעניק במתנה, "לבזבז כספים" וכיוצ"ב – "והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון". דבר אינו מונע, למשל, מבן זוג שירש ("ראשון") את עזבון המצווה, ונישא שנית, להעניק נכסים וכספים שירש מן המצווה, לבן זוגו החדש, "על חשבון" הילדים (שנקבעו כ"יורשים שניים"); אין מניעה כי בן זוג שירש את עזבון המצווה, שהיה בן זוגו מנישואים שניים, יעניק נכסים וכספים שירש, לילדיו שלו מנישואיו הראשונים, "על חשבון" ילדיו של המצווה; וכיוצא באלו. במאמר מוסגר, הביטוי "מה ששייר הראשון" יכול עקרונית לחול גם על נכסים "חלופיים" (למשל, אם היורש הראשון מכר דירה שנכללה בעזבון המצווה, ורכש תחתיה דירה חדשה – יכול ותהיה ליורש השני "זכות עקיבה" ביחס לדירה החדשה).

סקירה זו אינה מסגרת מתאימה להצגת כל הפתרונות האפשריים (חלקם מתחום דיני הירושה והצוואות, אחרים מתחומים אחרים, כגון "הסכמי ממון"), אשר בכל מקרה, לעולם אינם "מושלמים"… די לציין, כדוגמא, כי בהתאם לחוק, המצווה יכול להכפיף את היורש הראשון לתנאים (נושא שיידון בסקירה עתידית), במטרה "לשַמֵר" ככל הניתן מעזבונו, לטובת היורש השני. בין היתר, רשאי המצווה לקבוע תנאי "דוחה" ("המצווה רשאי לצוות שיורש יזכה בהתקיים תנאי או בהגיע מועד"), תנאי "מפסיק" ("המצווה רשאי לצוות שיורש יחדל מלזכות בהתקיים תנאי או בהגיע מועד"), "חיוב" שיחול על היורש הראשון ("המצווה רשאי להורות בצוואתו דבר שיורש יהיה חייב לעשותו, או להימנע מעשותו, במה שקיבל מן העזבון"), וכו'.

קיימות כמובן אפשרויות נוספות; למשל, במקום הוראת "יורש אחר יורש", לצוות מלכתחילה את כל העזבון – או חלק ממנו – לילדים. זו אכן אפשרות מקובלת, בנסיבות מסוימות (בעיקר, אך לא רק, כאשר יש למצווה ילדים מנישואין קודמים), אך בני זוג לא מעטים (ובמיוחד אלו ש"סומכים" על בני זוגם כי לא "יְכָלוּ" את מה שיירשו) דווקא מעונינים כי בני זוגם "יהנו" בשארית חייהם מן העזבון, בלי "שותפים". בכל מקרה, מצווה שיבחר באפשרות ממין זו, מתוך "מחשבה" על הילדים, צריך לתת את הדעת גם על בן-זוגו (למשל, להבטיח כי הילדים – ובמיוחד אם אינם ילדיו של בן הזוג – לא יוכלו למנוע מבן הזוג את המשך מגוריו בדירתם).

הוראות "יורש במקום יורש" ו"יורש אחר יורש" (אחת מהן, או שתיהן; עם או בלי "תנאים" נלווים), שכיחות מאד גם במסגרת צוואות הדדיות. במקרה זה, בנוסף למחשבה שיש להקדיש להיבטיהן של הוראות אלו, ראוי לתת את הדעת גם בנוגע להיבטיהן הספציפיים של צוואות הדדיות…

לסיכום, אצטט מבע"מ 10807/03 הנ"ל: "עיון בשני ההסדרים מראה כי ההבדל ביניהם הוא רב. בהסדר של 'יורש אחר יורש'… המוריש מורה כי במותו – יירש אותו יורש א'. כן מורה המוריש כי לאחר מותו של יורש א', יירש את העזבון יורש ב'. עד להגעת הרכוש ליורש ב' ישנה, בלשונו של הנשיא ברק… 'תקופת ביניים' שבה יורש א' הוא הבעלים של הרכוש. יורש א', בתקופה זו, רשאי 'לעשות במה שקיבל כבתוך שלו'.. יורש ב' יירש רק 'מה ששייר' יורש א'… ואולם על יורש א' מוטלת מגבלה: הוא רשאי, אמנם, לנהוג ברכוש כמנהג בעלים, אך אין רשאי הוא לגרוע מחלקו של יורש ב' על ידי צוואה משלו… שונה ההסדר של 'יורש במקום יורש'… לפיו, המוריש מורה כי רכושו יעבור ליורש א', אך אילו יורש א' לא יירש את המוריש, מהסיבות המנויות בחוק, יבוא בנעליו יורש ב'. יעודו של הסדר זה הוא להסדיר מקרה שבו המוריש צופה כאפשרות מצב שבו מי שקבע כיורשו לא יוכל לרשת אותו. המוריש קובע חליפין ליורש הראשון שקבע. אין בהסדר זה 'תקופת ביניים' כמו בהסדר הקודם. היה ויורש א' יירש את הרכוש, הרי שההסדר מוצה, תם ונשלם. יורש א' יכול להעביר את הרכוש הלאה בחייו, ולהוריש אותו – בין בצוואה, בין על פי דין – למי שיחפוץ".

עדכונים ותוספות

30.4.20

ראו כאן סקירה של פסק דין, שעסק (בין היתר) בנושאים שנדונו בסקירה לעיל.

עדכון – "תזכיר חוק הירושה"

{ראו גם סקירה זאת}

ביום 30.3.21 פורסם (להערות) תזכיר חוק הירושה (תיקון מס'…), התשפ"א-2021 ("התזכיר"), שכלל תיקונים מוצעים רבים, מהותיים ומשמעותיים בחוק הירושה.

הסקירה לעיל – כיתר הסקירות באתר – התיחסה למציאות נכון למועד פרסומה, ולכאורה התזכיר אינו רלוונטי; יתר על כן, התזכיר עודנו בגדר הצעה בלבד (ולא ניתן "להתנבא" מתי, אם בכלל, יקרום עור וגידים, כולו או חלקו, ומהם השינויים שיחולו בו עד אז). יצוין בהקשר זה, כי בין השנים 1999-2006, דנה "ועדה לתיקון חוק הירושה" (בראשות שופט בית המשפט העליון בדימ' יעקב טירקל), ברפורמה נרחבת בדיני הירושה. המלצות הועדה גובשו לנוסח, אשר שולב כחלק מ"הצעת חוק דיני ממונות" ("הקודקס האזרחי"), שיזם משרד המשפטים (ופורסם ביום 15.6.11); אך עד כה, הצעת חוק דיני ממונות נותרה בגדר הצעה בלבד (ובמרוצת השנים בוצעו בחוק תיקונים מעטים – אם כי חלקם בהחלט חשובים).

למרות שגם התזכיר עודנו, כאמור, בגדר הצעה בלבד, תובא להלן התיחסות תמציתית לחלק מן התיקונים שהוצעו במסגרתו (בהיבטים בעלי רלוונטיות לסקירה זאת):

יורש במקום יורש

כאמור בסקירה לעיל, לשונו של סעיף 41 לחוק, כיום, הינה: "[א] המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש. [ב] זכה השני, דינו כדין מי שהמצווה ציווה לו לכתחילה. [ג] על דרך זו רשאי המצווה לצוות גם ליותר משניים".

בהתאם לתזכיר, מוצע כי נוסח סעיף 41 לחוק (לאחר שילוב השינויים, כפי שהוצעו בתזכיר) יהיה כדלקמן: "[א] המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש, או שהזוכה הראשון לא זכה בעזבון בשל תנאי או מועד שבצוואה, או שהזוכה הראשון השיב את חלקו או את מנתו כאמור בסעיף 8א(ב)(2)(ב). [ב] זכה השני, דינו כדין מי שהמצווה ציווה לו לכתחילה. [ב1] התקיים בזוכה השני האמור בסעיף קטן (א) – בטלה ההוראה לטובתו. [ג] על דרך זו רשאי המצווה לצוות גם ליותר משניים".

לגבי סעיף 41(א) המוצע נכתב בדברי ההסבר הנלווים:

"סעיף 41(א) לחוק הקיים מפרט את המקרים שבהם הזוכה השני זכאי לעזבון. למען הסר ספק, מוצע להוסיף בסיפא של סעיף קטן זה, כי היורש השני יזכה גם אם הראשון לא זכה בשל קיומו של תנאי בצוואה (מתלה – היינו, היורש הראשון לא עמד בתנאי שנקבע בצוואה, או מפסיק – היינו, התנאי התקיים לפני פטירת המצווה, ועל כן נתבטלה זכותו של היורש הראשון). עוד מוצע להוסיף, כי אם כתוצאה מרצונו לשנות צוואה הדדית שעשה, יחזיר הזוכה הראשון לעזבון את מה שקיבל, יהא הזוכה השני זכאי למה שהוחזר (ראו דברי ההסבר לסעיף 8א(ב)(2)(ב) המוצע)".

לגבי סעיף 41(ב1) המוצע נכתב בדברי ההסבר הנלווים: "מוצע להוסיף בסעיף 41 את סעיף קטן (ב1) שקובע ברירת מחדל פרשנית, למקרה שגם היורש השני  נפטר לפני המוריש, נשללה זכותו לרשת, הסתלק הסתלקות שלא לטובת אחר, או שזכותו לרשת נתבטלה בשל תנאי שבצוואה. לכאורה, במצב זה ניתן להעלות ספקולציות רבות באשר לאומד דעתו של המצווה, כאשר תיתכנה שלוש אפשרויות מרכזיות: יורשי המוריש יזכו, יורשי היורש הראשון יזכו, או יורשי היורש השני יזכו. מובן, כי קשה להכריע מהו אומד דעתו של מוריש סביר בנסיבות אלה. נוכח הקושי עדיפה התוצאה של חזרה לברירת המחדל הכללית של דיני הירושה, היינו, כללי ההורשה שעל פי דין. תוצאה זו מושגת באמצעות הקביעה כי הוראת הצוואה לטובת היורש השני בטלה. כאמור בסעיף 54ב המוצע, כאשר בטלה הוראת הצוואה, וככלל, תועבר הזכיה ליורשים על פי דין של המוריש".

{אתייחס לנושא ביתר פירוט בעתיד, בין היתר, במסגרת תוספות לסקירה "צוואות הדדיות – היבטים (וקשיים) פרקטיים", ולסקירה "הסתלקות מירושה – היבטים פרקטיים (א')"}

יורש אחר יורש

כאמור בסקירה לעיל, לשונו של סעיף 42 לחוק, כיום, הינה: "[א] המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר. [ב] הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה. [ג] השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת. [ד] הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים – בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשית הצוואה".

בהתאם לתזכיר, פרט להחלפת כותרת המשנה של סעיף 42 לחוק ( ל"זוכה אחר זוכה") מוצע להחליפו בנוסח זה: "[א] המצווה רשאי לצוות את עזבונו לשניים כדי שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; התקיים אחד מאלה יזכה הזוכה השני בעזבון: (1) הזוכה הראשון נפטר; (2) זכותו לרשת של הזוכה הראשון, נשללה; (3) הזוכה הראשון הסתלק מהעזבון או שהשיב את חלקו או מנתו כאמור בסעיף 8א(ב)(2)(ב); (4) הזוכה הראשון לא זכה בעזבון או חדל מלזכות בעזבון בשל תנאי או מועד שבצוואה. [ב] הזוכה הראשון זכאי לעשות בעזבון כבתוך שלו, והזוכה השני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני בצוואה, בהסתלקות, או במתנה או בתרומה שאינן מקובלות בנסיבות הענין, ואם עשה כן – בטלה הפעולה. [ג] הזוכה השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו אף אם לא היה כשר לכך בעת פטירת המצווה; התקיים בזוכה השני האמור בפסקאות (1), (2) או (4) שבסעיף קטן (א), או שהסתלק הסתלקות שאינה לטובת אחר – בטלה ההוראה לטובתו. [ד] הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים – בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשית הצוואה".

לגבי סעיף 42(א) המוצע נכתב בדברי ההסבר הנלווים: "סעיף קטן זה מונה מספר מצבים טיפוסיים, שבהם זוכה היורש השני המוזכר בצוואה כיורש אחר הראשון. מוצע להבהיר, כי במצב שבו נשללה זכותו של הראשון, זכאי השני לירושה. הבהרה זו נדרשת לאור שינוי ההתייחסות המוצע לגבי שלילת הזכות לרשת, שלפיה ובדרך כלל, אם נשללה מאדם זכות זו, לא מאבדים צאצאיו את זכותם להחליפו (ראו דברי ההסבר לסעיף 5 המוצע). ההתיחסות המיוחדת למצבי שלילת הזכות מציינת, אפוא, כי גם אם יש לזוכה שנשללה ממנו הזכות צאצאים האמורים להחליפו, העזבון לא יועבר אליהם אלא לזוכה השני. עוד מוצע להבהיר, כי גם במצב של הסתלקות הראשון מזכותו על פי הצוואה, תיווצר תוצאה של זכית השני. יצוין, כי בניגוד למצב של זוכה במקום זוכה, שבו יכול הזוכה הראשון להסתלק לטובת אדם אחר, הרי שבמצב של זוכה אחר זוכה, ונוכח ההצעה לאסור על הזוכה הראשון לגרוע מזכותו של השני בדרך של הסתלקות (ראו דברי ההסבר לסעיף קטן (ב)), לא יוכל הזוכה הראשון להסתלק לטובת אחר, אלא אם כן האחר הוא הזוכה השני. לבסוף מוצע להבהיר גם בסעיף זה, כי הזוכה השני יהא זכאי להחזר לעזבון של מה שקיבל הראשון, אם יבחר לשנות את צוואתו ההדדית (ראו גם דברי ההסבר לסעיף 8א(ב)(2)(ב) המוצע)".

{גם לכך אתייחס ביתר פירוט בעתיד, בין היתר, במסגרת תוספות לסקירה "צוואות הדדיות – היבטים (וקשיים) פרקטיים", ולסקירה "הסתלקות מירושה – היבטים פרקטיים (א')"}

לגבי סעיף 42(ב) המוצע נכתב בדברי ההסבר הנלווים: "הפסיקה דנה רבות בזכותו של הזוכה הראשון בעזבון ובהערכת התנהגותו יחסית לזכותו של הזוכה השני. מוצע להרחיב את ההגבלה על מתחם הפעולות ה'מותרות' לזוכה הראשון, ולקבוע שלא יוכל לגרוע מזכותו של השני לא רק בצוואה, אלא גם במתן מתנה או תרומה שאינן מקובלות בנסיבות הענין, או בהסתלקות. בהקשר של הסתלקות, הכוונה היא להסתלקות הגורעת מזכותו של היורש השני, כמו למשל, כאשר ההסתלקות היא לטובת אדם אחר, שאינו הזוכה השני (שהיא כשלעצמה אפשרית רק כל עוד הזוכה השני הוא בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש). ברי כי הסתלקות כללית שאינה לטובת אדם אחר תגרום בהכרח לזכית הזוכה השני, כאמור בדברי ההסבר לסעיף קטן (א) המוצע. עוד מוצע להדגיש, כי אם נעשתה פעולה בניגוד להוראת הסעיף, הרי היא בטלה, ומכאן שיחולו הדינים הרלבנטיים לגבי 'בטלות פעולות', לרבות דיני ההשבה".

{אציין כי במסגרת הערותי לתזכיר, הבעתי דעתי "כי יש להוסיף גם התיחסות מפורשת ל'מכירה' (בתנאים שאינם סבירים), אחרת נפתח כאן פתח לעקיפת כוונת המחוקק"}

לגבי סעיף 42(ג) המוצע נכתב בדברי ההסבר הנלווים: "במצב שבו הזוכה השני נפטר לפני שעת זכייתו או שזכייתו נמנעה בשל סיבה אחרת, ובדומה למצב של פטירת הזוכה השני לפני שעת זכייתו בסיטואציה של זוכה במקום זוכה, ניתן להעלות שלוש אפשרויות מרכזיות לבחינת אומד דעתו של המצווה: יורשי המוריש יזכו, יורשי היורש הראשון יזכו, או יורשי היורש השני יזכו. בחוק הקיים נקבע הכלל, שלפיו ההוראה לטובת היורש השני מתבטלת, אך אין זה ברור מהי תוצאת הבטלות. על פי ההצעה, יישמר כלל הבטלות, אלא שיש להזכיר כי על פי ברירת המחדל המוצעת, במצבים של בטלות הוראה בצוואה, וכל עוד לא ניתן ללמוד על כוונה אחרת של המצווה, נכסי העזבון יחולקו בין יורשי המצווה על פי דין (ראו גם דברי ההסבר לסעיף 54ב המוצע). כמו כן מוצעים גם תיקונים קלים נוספים: ראשית, מוצע לציין, בהקשר של הסתלקות, כי בטלות ההוראה לטובת הזוכה השני תהיה רק אם הסתלק שלא לטובת אחר, שכן ההנחה היא כי אומד דעת המצווה הוא לאפשר לזוכה השני, מעת שקיבל את העזבון, לעשות בו כרצונו (וזאת בניגוד, למשל, להגבלות המוטלות על הזוכה הראשון). עוד מוצע לציין במפורש, כי אם מונע תנאי את ירושתו של היורש השני, הרי שהתוצאה היא בטלות ההוראה לטובתו".

24.6.21

במסגרת ת"ע 11507-06-18 ניתן על ידי בית המשפט לעניני משפחה פסק דין מעניין, שרלוונטי הן לענין "יורש אחר יורש" והן לענין "הסתלקות מירושה" (פסק הדין ניתן ביום 13.2.20 אולם נודע לי עליו רק לאחרונה). במקרה שנדון, עתרו התובעים לפסק דין הצהרתי, לפיו הם רשאים למכור את הדירות אשר ציוותה להם אמם המנוחה, בניגוד להוראות מגבילות בצוואה. כמתואר בפסק הדין, המנוחה ובעלה ערכו ב-2011 צוואות הדדיות. הבעל נפטר ב-2015 וצו לקיום צוואתו ניתן ב-2016. המנוחה נפטרה ב-2017, ב-2018 אושר הסכם חלוקת עזבונה, ולאחר מכן ניתן צו לקיום צוואתה. התובעים הינם חלק מילדי המנוחה ונמנים על הזוכים על פי צוואתה, במסגרתה היא ציוותה, בין היתר, שתי דירות (שונות) לכל אחד מהתובעים – שכללה הוראת "יורש אחר יורש" ("הנני מצווה כי ילדי יעבירו את הזכויות בכל דירה שקבלו על פי צוואתי זו, אחרי פטירתם, לילדיהם בלבד, כל אחד לילדיו שלו"), תוך קביעת הוראות מגבילות – "הנני מצווה כי כל אחד מילדי יהא רשאי לגור ו/או להשכיר את הדירות שקיבל בירושה ממני כל עת חייהם", אך גם "הנני מצווה על בעלי וילדי שלא למכור את זכויותי בכל אחת מהדירות שהנני מורישה להם". התובעים ביקשו להתיר להם למכור את הדירות על אף ההוראות המגבילות, וצרפו לתביעתם את הסכמת ילדיהם (היורשים השניים, נכדי המנוחה) למכר הדירות.

נפסק, בין היתר: "סעיף 42 לחוק הירושה קובע כי היורש הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון. כמו כן, רשאי המוריש להטיל מגבלות על יכולתו של הראשון לעשות בעזבון כבתוך שלו על ידי קביעה מפורשת ובלשון ברורה… נקודת המוצא היא שיש להחיל את הוראת סעיף 42(ב) לחוק אלא אם כן 'אין בצוואה הוראות אחרות'. ואם הגביל המוריש את כוחו וחירותו של הראשון, הגבלתו תופסת והראשון מחויב לפעול כמצוות המצווה… בנסיבות המקרה שלפני, רשאית היתה המנוחה, כחלק מחירותה, לכלול הוראה נפרדת המגבילה את כוחם של היורשים הראשונים, ילדיה, למכור את נכסי העזבון, ולצוות על העברת הזכויות בנכסים אחרי פטירתם, לידי ילדיהם. יודגש כי אין חולק ולא נטען שהוראת הצוואה בלתי חוקית ומוסרית או בלתי אפשרית המאפשרת שליטה ממושכת של המת על החיים…

ברי כי הוראה מגבילה בצוואה מונעת מהיורשים הראשונים שעודם בחיים לקבוע מה ייעשה בנכסיהם, וכך למעשה הפכו דירות העזבון לנכסים מוגבלים מבחינת עבירותם. יש ממש בטענה  כי גורלם של הנכסים נקבע בנקודת זמן מסוימת שאינה יכולה לקחת בחשבון מצב הדברים בעתיד… כפי שטוענים התובעים בכתבי טענותיהם לענין מצבם הרפואי, ואי יכולתה של האם המנוחה לצפות כי מצבם הרפואי של ילדיה יתדרדר עם השנים. ברם, עקרון כיבוד רצון המת הינו עקרון המנחה את בית המשפט בדיני ירושה, הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי כחלק מכבוד האדם וחירותו המוגן בחוק יסוד, ונגזר מזכות הקנין הנתונה למוריש לעשות בקנין כרצונו… אין מחלוקת כי אומד דעתה של המנוחה היה להותיר את הנכסים בקרב בני משפחתה, ראשית לילדיה ואחרית לנכדיה. הגבלתה של המנוחה לא יכולה להתבטל כטענת התובעים כשזהו רצונה המפורש. הוראות החוק מלמדות כי אם הגביל המוריש את זכותו של היורש הראשון, הגבלתו שרירה וקיימת והיורש מחויב לפעול לפי רצונו של המוריש, אין דרך לעקוף את רצונה של המנוחה ויש לכבדה, אף אם רצונה אינו עולה בקנה אחד עם רצונם של התובעים. תצהירי ההסכמה של הנכדים אינם יכולים לסייע בידי התובעים לעקוף את הוראת הצוואה המגבילה, שכן אין תנאי בצוואה שמתיר קבלת הסכמה של היורש השני כמבטלת את ההגבלה. הואיל וקיימת הגבלה בצוואה, וההגבלה אינה מלמדת על מניעה גורפת למכור את נכסיה לדורי דורות, ואינה באה בגדר הגבלה בלתי מוסרית/חוקית אזי על התובעים לכבדה ולקיימה.

כאן המקום להתייחס לטענת התובעים בסיכומיהם כי הנכדים (היורשים השניים) הסתלקו מחלקם בעזבון. ראשית, לא הונחו בפני תצהירי הסתלקות של הנכדים, אלא תצהירי הסכמה כי הינם מסכימים שהוריהם (היורש הראשון) ימכרו את הדירות. יתר על כן, תצהירי הסתלקות יש להגיש כל עוד לא חולק העזבון כקבוע בסעיף 6 לחוק, כאשר בעניננו העזבון חולק זה מכבר מבלי שאף יורש הסתלק מחלקו. לא למותר לציין כי אף אם היו מונחים בפני תצהירי הסתלקות כדין, אין ליתן תוקף להסתלקות הזוכים שכל מטרתם להכשיל את רצונו של המצווה ולשחרר את המנה נשוא הצוואה מהתנאי המגביל… בנסיבות אלו ונוכח הוראות חוק הירושה, לא ניתן להורות על ביטול הוראה מהוראות הצוואה ולא ניתן להיעתר לסעד המבוקש על ידי התובעים. טרם נעילה, מצאתי לנכון לציין, בפני התובעים עמדה ועודנה עומדת האפשרות להעביר את הזכויות בדירות ללא תמורה לילדיהם (היורשים השניים) ובכך להגשים למעשה את רצונה של המנוחה, ואת הוראות צוואתה, שהדירות יגיעו בסופו של יום, לידי הנכדים היורשים השניים".

29.1.22

ראו סקירה זאת אשר רלוונטית בחלקה גם לסקירה לעיל.

7.11.23

ראו תוספות מיום 7.5.23 ומיום 7.11.23 לסקירה זאת.

13.12.23

ראו תוספת מיום 13.12.23 לסקירה זאת – שענינה פסק דין, במסגרתו נדונה תוצאת הסתלקותו של "יורש ראשון" על פי צוואה הדדית, שכללה הוראת "יורש אחר יורש".

6.8.24

ראו תוספת מיום 6.8.24 לסקירה זאת –  שענינה פסק דין, במסגרתו נדחתה בקשה לתיקון "טעות בצוואה", על דרך הוספת הוראת "יורש אחר יורש".

26.1.25

פסק דין מיום 8.1.25 (פורסם ב"נבו"), שניתן במסגרת ת"ע 20752-02-24 ות"ע 20707-02-24: "לפני בקשת התובעת לקיום צוואת המנוחה נ.ע. ז"ל (להלן: 'המנוחה') מיום 25.8.93, והתנגדות הנתבעת לקיומה… המנוחה היתה נשואה לש.ע., אשר נפטר לפניה בשנת 1969 (להלן: 'המנוח'). לזוג לא היו ילדים. התובעת הינה אחיינית של המנוחה. הנתבעת הינה אחיינית המנוח, בת אחיו מ.ע. ז"ל (להלן: 'מ.'). ביום 13.7.69 ניתן צו לקיום צוואת המנוח מיום 26.5.60, בה ציווה את כל רכושו לאשתו. בסעיף ח' לצוואתו קבע המנוח הוראת יורש אחר יורש לטובת אחיו מ.: 'במות אשתי לאחר אריכות ימים ושנים אחר מותי, אני מצווה ונותן בזה לאחי מ. במתנה גמורה את כל מה שתותיר אשתי אחר מותי וכל רכושי וזכויותיי הנ"ל בסעיף (ז) ביום פטירתה'. ביום 31.7.67, כשבע שנים לאחר שהמנוח ערך את צוואתו וכשנתיים לפני פטירתו, רכש המנוח דירה ברח'… בתל אביב, אשר נרשמה על שמו (להלן: 'הדירה'). ביום 12.8.69, נרשמו הזכויות בדירה על שם המנוחה, בהתאם לצוואת המנוח אשר קוימה. ביום 8.2.73 נפטר מ. ז"ל, אחי המנוח. הנתבעת בתו הינה יורשת מלוא עזבונו, לאחר שאחותה הסתלקה מחלקה בעזבון אביה לטובתה. ביום 25.8.93 ערכה המנוחה את צוואתה שבמחלוקת, בה ציוותה את מלוא עזבונה לתובעת, לרבות זכויותיה בדירה… ביום 7.7.23 המנוחה הלכה לבית עולמה. התובעת הגישה בקשה לקיום צוואת המנוחה… הנתבעת הגישה התנגדות לקיום הצוואה, לנוכח הוראת יורש אחר יורש בצוואת המנוח לטובת אביה ז"ל… ב… התקיים דיון קדם משפט ראשון, בו הוסכם על הצדדים, כי השאלה שבמחלוקת הינה משפטית: האם סעיף 42 לחוק הירושה… ובכלל זה סעיף 42(ג) לחוק, חל על ירושת המנוח ש.ע. ז"ל; האם המועד הקובע לתחולת החוק הינו מועד פטירת המנוח (שאז חלות הוראות החוק), או מועד עריכת צוואתו (שאז חלות הוראות פקודת הירושה המנדטורית)…"

לאחר סקירת תמצית טענות הצדדים, נפסק, בין היתר: "השאלה שבמחלוקת הינה – האם על הוראות צוואת המנוח חל חוק הירושה או [חלה] פקודת הירושה המנדטורית. זאת בהינתן כי צוואת המנוח נערכה בשנת 1960, טרם חוקק חוק הירושה; המנוח נפטר בשנת 1969, לאחר חקיקת החוק. סעיף 157 לחוק הירושה קובע: 'מי שמת לפני תחילתו של חוק זה, יחול על ירושתו הדין שעמד בתוקפו ערב תחילתו של חוק זה'. המחוקק מצא לקבוע תחולת הוראות חוק הירושה על צוואה, על פי המועד בו נפטר המנוח, להבדיל ממועד עריכת הצוואה. מי שמת לפני תחילת החוק – יחול על ירושתו דין פקודת הירושה המנדטורית, ובהתאמה – מי שמת לאחר תחילת החוק – יחול על ירושתו חוק הירושה. כך נקבע בהלכה הפסוקה והובא בספרות המשפטית – 'סעיף 157 לחוק הירושה קובע הוראות מעבר, לפיהן החוק חל גם על צוואות שנערכו בטרם נחקק, ובלבד שהמוריש נפטר לאחר שהחוק נכנס לתוקף' (בע"מ 6251/15… [נבו]…) כן ראו לענין זה, פסק דינו של ביהמ"ש העליון בבע"מ 9361/10… פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א (כ"ס) 3269/72… עוד ראו לענין בספרם של שוחט, גולדברג ופלומין, 'החוק נכנס לתוקפו ביום 10/10/1965, והוא חל על ירושתו של מי שנפטר לאחר היכנסו לתוקף. על ירושתו של מי שנפטר לפני תחילת תוקפו, חל הדין הישן, שעמד בתוקפו ערב תחילתו של החוק – פקודת הירושה המנדטורית (סעיף 157 לחוק)'. פסק הדין בענין 'ישיבת פורת יוסף', אליו מפנה הנתבעת, ענינו בבחינת כשרות צוואה, מבחינה צורנית ותוכן, בהתאם לסעיף 158 לחוק הירושה, ואינו מלמד לעניננו. אין מחלוקת כי צוואת המנוח כשרה וקוימה.

מתוך האמור, המועד הקובע לתחולת הוראות חוק הירושה, הוא מועד הפטירה. המנוח נפטר בשנת 1969, לאחר שחוק הירושה נכנס לתוקף, ומשכך חלה הוראת סעיף 42 לחוק. סעיף 42(ג) לחוק הירושה קובע:'(ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו, או שנמצא פסול לרשת, או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת'. הוראת סעיף זה ברורה ונהירה – מי שנפטר לפני שעת זכייתו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת. מ., היורש השני, נפטר בשנת 1973, טרם שעת זכייתו, בהינתן כי המנוחה, שהינה היורש הראשון, נפטרה בשנת 2023. מתוך הוראת סעיף 42(ג), הוראת צוואת המנוח לטובתו מתבטלת. מתוך כך, אין מעמד לנתבעת, כיורשת של מ., להתנגד לצוואת המנוחה (ראו לענין זה עמ"ש (מרכז) 56936-06-22… [נבו]…) יוער, כי בדיון לפני אישר ב"כ הנתבעת, כי מוסכם עליו, שלו צוואת המנוח היתה נערכת לאחר חקיקת חוק הירושה (על אף שכאמור, מועד עריכת הצוואה אינו רלוונטי, כי אם מועד פטירת המנוח), אזי שלאור סעיף 42(ג) לחוק הירושה, הנתבעת לא יורשת… סוף דבר – התנגדות הנתבעת לקיום צוואת המנוחה – נדחית…"

{להשלמת התמונה: בפסק הדין שניתן במסגרת עמ"ש 56936-06-22 (28.5.23, פורסם ב"נבו"), ואשר נזכר לעיל, נפסק, בין היתר: "…כדין קבע בית המשפט קמא, כי לאור הוראת סעיף 42 לחוק הירושה, אין מעמד למערערים. סעיף 42… העוסק ביורש אחר יורש, קובע כדלקמן….. כאמור, אחר ז.ש ניתן צו לקיום צוואה, ולפיכך העזבון, לאחר מותה של ר', הינו עזבונה. בסעיף 5 לצוואה נכתב כי את חלקה מורישה ר' לאחיה, וחלקה, כאמור, הינו העזבון במלואו. לפיכך מ', אחיו של ז', אינו יורש אחר יורש. יתרה מכך, אף אילו נתן היה לקבל את עמדת המערערים לפיה, שני אחי המנוחים הינם יורשיהם (וכאמור – לטעמנו לא כך הם פני הדברים), הרי שלפי סעיף 42(ג) לחוק הירושה, במידה והיורש השני נפטר לפני שעת זכייתו, הוראות הצוואה לטובתו מתבטלות, ומקום בו מ.ש ז"ל נפטר לפני שני המנוחים, הוראת הצוואה לטובתו, אפילו היתה קיימת, מתבטלת, ואין כל מעמד לילדיו. עוד נציין, כי אף לגישתנו סעיף 41 לחוק הירושה אינו רלוונטי לענין כאן, שכן באם ז.ש הינו המצווה, הוא ציווה את רכושו לר.ש, אשר זכתה בעזבונו לאחר צו קיום צוואה. ובאם המנוחה היא המצווה, הרי שעל פי סעיף 5 לצוואה, היא מצווה את חלקה (שהוא, כאמור, העזבון במלואו) לאחיה, שכן במועד פטירתה, לא היה לז' עוד חלק בעזבון. משסעיף 41 לחוק הירושה אינו חל, הרי שסעיף 49 לחוק הירושה אינו רלוונטי לעניננו, שכן ככל שמ' אינו יורש, הרי  שצאצאיו אינם זוכים במקומו…"}

***

הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

 

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן