הוראות ותנאים בצוואות: “יורש במקום יורש” ו”יורש אחר יורש”

הוראת “יורש אחר יורש” והוראת “יורש במקום יורש”, הינן הוראות נפוצות למדי בצוואות. צוואה יכולה לכלול אחת מהוראות אלו, או את שתיהן (ובכל מקרה, ניתן להוסיף עליהן “תנאים” נוספים), אולם יש לקבל החלטה “מושכלת” בענין (הן בנוגע לעצם הכללת/אי-הכללת איזו מן ההוראות בצוואה, והן לגבי הוספה אפשרית של “תנאים”), ולהקפיד על הניסוח (אך המציאות מוכיחה כי לא תמיד כך נעשה, וכפי שיובהר בהמשך).

סעיף 41 לחוק הירושה (להלן: “החוק“) קובע: “(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש. (ב) זכה השני, דינו כדין מי שהמצווה ציווה לו לכתחילה. (ג) על דרך זו רשאי המצווה לצוות גם ליותר משניים”.

זו הוראת “יורש במקום יורש”, אשר משמעותה (והגיונה) ברורים: נניח, לשם הדוגמא, כי מצווה מעונין לצוות את עזבונו לראובן. לכאורה, אין דבר פשוט מכך… אלא שבעת עריכת הצוואה, המצווה אינו יכול לדעת, כמובן, האם כשיילך לעולמו, עדיין יהיה ראובן בחיים. לפי סעיף 49 לחוק, “זוכה על פי צוואה שמת לפני המצווה, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו – אם בשעת מות המצווה נשארו צאצאים של אותו זוכה, יזכו הם לפי כללי החלוקה שבירושה על פי דין; בכל מקרה אחר הוראת הצוואה לטובת אותו זוכה מתבטלת”. אך המצווה מעונין, כי אם ראובן ימות לפניו, שמעון יהיה היורש, במקום ראובן. המצווה יכול איפוא להורות בצוואתו, כי הוא מוריש את עזבונו לראובן (“יורש ראשון”), אך אם ראובן ימות לפניו, יירש שמעון (“יורש שני”) את עזבונו.

תוכנה של הוראת הצוואה הוא הקובע האם מדובר בהוראת “יורש במקום יורש”, אפילו לא נעשה שימוש בביטוי עצמו. כפי שעולה מסעיף 41(ג) לחוק, אין הגבלה על מספר היורשים ה”חלופיים”, או הגבלה אחרת.

יצוין, כי על פי רוב מתייחסת הוראת “יורש במקום יורש” בצוואה למקרה של מות היורש הראשון לפני מות המצווה. אך לפי סעיף 41(א) לחוק, יכול שתהיינה נסיבות אחרות, שבהתקיימן יירש היורש השני במקום היורש הראשון: כאשר היורש הראשון “נמצא פסול לרשת” (לפי סעיף 5(א) לחוק, “אלה פסולים לרשת את המוריש: (1) מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו; (2) מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע על פי צוואה מזוייפת”); וכן, אם היורש הראשון “הסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש” (“הסתלקות” מירושה מוסדרת בסעיף 6 לחוק, והנושא יידון בסקירה נפרדת). בהקשר זה ראוי לציין גם את סעיף 50 לחוק: “זוכה על פי צוואה שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, שלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת”.

נתקלתי לא אחת בצוואות, בהן נקבע [לשם הנוחות בלבד, המצווָה בדוגמאות שלהלן תהיה “האשה”]: “הנני מורישה את עזבוני לבעלי xxx, ואם לא יהיה בחיים בעת מותי, או אם נמות שנינו יחדיו, יירשו ילדינו xxx את עזבוני בחלקים שווים” (או נוסח דומה). זו למעשה הוראת “יורש במקום יורש”. המחשבה כי בצוואה ממין זו “מובטחות” גם זכויות הילדים כ”יורשים עתידיים” – שגויה. אם היורש הראשון (הבעל) יהיה בחיים בעת שהמצווה תלך לעולמה, הוא יהיה היורש, היחידי, וההוראה “יירשו ילדינו xxx את עזבוני” תהיה חסרת משמעות. בהעדר “הגבלות” (דוגמת מגבלות שחלות על בני זוג שערכו צוואות הדדיות), או “תנאים” נוספים, יוכל הבעל (היורש הראשון – והאחרון לפי הצוואה – של עזבון האשה) להוריש בבוא העת כרצונו את מה שירש במות אשתו.

סעיף 42 לחוק קובע: (א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר. (ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה. (ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת. (ד) הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים – בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשית הצוואה”.

זו הוראת “יורש אחר יורש”. במקרה זה, המצווה קובע בצוואתו, מראש, לא רק מי יהיה היורש (“הראשון”) של עזבונו – אלא גם מי יהיה היורש (“השני”), לאחר “הראשון” (למותר לציין, כי מדובר בכל מקרה בעזבונו של  המצווה).

גם במקרה זה, על פי רוב מתייחסת הוראת “יורש אחר יורש” למקרה של זכית היורש השני לאחר מות היורש הראשון; אך השני עשוי לזכות (עוד בחייו של היורש הראשון) “בהתקיים תנאי”, או “בהגיע מועד”, ככל שנקבעו כאלה בצוואה (לפי המוקדם).

גם הוראת “יורש אחר יורש”, שעומדת לבדה בצוואה (ללא הוראת “יורש במקום יורש”), עלולה להיות בעייתית, במקרה שאחד מן היורשים (הראשון או השני), כבר לא יהיה בחיים, במועד שבו יהיה אמור לרשת (ולא נקבע יורש “חלופי” שיבוא “במקומו”). על פי רוב (אם כי לא בהכרח “תמיד”) אני משלב בין הוראת “יורש אחר יורש” לבין הוראת “יורש במקום יורש” (לדוגמא: “הנני מורישה את עזבוני לבעלי xxx, אם יהיה בחיים בעת מותי, ובמות בעלי אחרי, יירשו ילדינו xxx את מה שישייר בעלי מעזבוני. אם בעת מותי לא יהיה בעלי xxx בחיים, או אם נמות שנינו יחדיו, יירשו ילדינו xxx את עזבוני בחלקים שווים” – החלק הראשון בדוגמא זו הינו הוראת “יורש אחר יורש”, והחלק השני הינו הוראת “יורש במקום יורש”; אפשר כמובן להתייחס גם למקרה של פטירת מי מהילדים לפני המצווה או בן זוגו, וכו’).

לעתים, עלולה להתעורר מחלוקת לגבי פרשנות צוואה, שהוראותיה “מורכבות”. בבע”מ 10807/03 (המוכר בעיקר בהיבט של צוואות הדדיות), נבחנה גם השאלה, “האם ההסדר שקבעו המנוח ואשתו הראשונה בצוואותיהם ההדדיות הוא הסדר של ‘יורש אחר יורש’ (כפי שטוענים המבקשים) או הסדר של ‘יורש במקום יורש’ (כפי שטוענת המשיבה)?”

בניגוד להוראת “יורש במקום יורש”, אשר אין לגביה, כאמור, הגבלה על מספר היורשים ה”חלופיים”, כשמדובר בהוראת “יורש אחר יורש”, קובע סעיף 42(ד) לחוק, “הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים – בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשית הצוואה“. לפי סעיף 53 לחוק, לא ניתן לסטות מהגבלה זו, אשר נועדה לצמצם את יכולתו של המצווה “לשלוט מקברו” בירושתו (וממילא לא יהיה תוקף להוראת צוואה נוגדת).

הקושי העיקרי הטמון בהוראת “יורש אחר יורש”, נובע מהעדר “הגבלה” על היורש הראשון, לאחר מות המוריש, ביחס למה שירש, זולת הגבלה אחת: היורש הראשון אינו רשאי “לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה”. אולם פרט לכך, לא חלה לגבי היורש הראשון כל הגבלה, והוא “רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו” – למכור, להעניק במתנה, “לבזבז כספים” וכיוצ”ב – “והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון”. דבר אינו מונע, למשל, מבן זוג שירש (“ראשון”) את עזבון המצווה, ונישא שנית, להעניק נכסים וכספים שירש מן המצווה, לבן זוגו החדש, “על חשבון” הילדים (שנקבעו כ”יורשים שניים”); אין מניעה כי בן זוג שירש את עזבון המצווה, שהיה בן זוגו מנישואים שניים, יעניק נכסים וכספים שירש, לילדיו שלו מנישואיו הראשונים, “על חשבון” ילדיו של המצווה; וכיוצא באלו. במאמר מוסגר, הביטוי “מה ששייר הראשון” יכול עקרונית לחול גם על נכסים “חלופיים” (למשל, אם היורש הראשון מכר דירה שנכללה בעזבון המצווה, ורכש תחתיה דירה חדשה – יכול ותהיה ליורש השני “זכות עקיבה” ביחס לדירה החדשה).

סקירה זו אינה מסגרת מתאימה להצגת כל הפתרונות האפשריים (חלקם מתחום דיני הירושה והצוואות, אחרים מתחומים אחרים, כגון “הסכמי ממון”), אשר בכל מקרה, לעולם אינם “מושלמים”… די לציין, כדוגמא, כי בהתאם לחוק, המצווה יכול להכפיף את היורש הראשון לתנאים (נושא שיידון בסקירה עתידית), במטרה “לשַמֵר” ככל הניתן מעזבונו, לטובת היורש השני. בין היתר, רשאי המצווה לקבוע תנאי “דוחה” (“המצווה רשאי לצוות שיורש יזכה בהתקיים תנאי או בהגיע מועד”), תנאי “מפסיק” (“המצווה רשאי לצוות שיורש יחדל מלזכות בהתקיים תנאי או בהגיע מועד”), “חיוב” שיחול על היורש הראשון (“המצווה רשאי להורות בצוואתו דבר שיורש יהיה חייב לעשותו, או להימנע מעשותו, במה שקיבל מן העזבון”), וכו’.

קיימות כמובן אפשרויות נוספות; למשל, במקום הוראת “יורש אחר יורש”, לצוות מלכתחילה את כל העזבון – או חלק ממנו – לילדים. זו אכן אפשרות מקובלת, בנסיבות מסוימות (בעיקר, אך לא רק, כאשר יש למצווה ילדים מנישואין קודמים), אך בני זוג לא מעטים (ובמיוחד אלו ש”סומכים” על בני זוגם כי לא “יְכָלוּ” את מה שיירשו) דווקא מעונינים כי בני זוגם “יהנו” בשארית חייהם מן העזבון, בלי “שותפים”. בכל מקרה, מצווה שיבחר באפשרות ממין זו, מתוך “מחשבה” על הילדים, צריך לתת את הדעת גם על בן-זוגו (למשל, להבטיח כי הילדים – ובמיוחד אם אינם ילדיו של בן הזוג – לא יוכלו למנוע מבן הזוג את המשך מגוריו בדירתם).

הוראות “יורש במקום יורש” ו”יורש אחר יורש” (אחת מהן, או שתיהן; עם או בלי “תנאים” נלווים), שכיחות מאד גם במסגרת צוואות הדדיות. במקרה זה, בנוסף למחשבה שיש להקדיש להיבטיהן של הוראות אלו, ראוי לתת את הדעת גם בנוגע להיבטיהן הספציפיים של צוואות הדדיות…

לסיכום, אצטט מבע”מ 10807/03 הנ”ל: “עיון בשני ההסדרים מראה כי ההבדל ביניהם הוא רב. בהסדר של ‘יורש אחר יורש’… המוריש מורה כי במותו – יירש אותו יורש א’. כן מורה המוריש כי לאחר מותו של יורש א’, יירש את העזבון יורש ב’. עד להגעת הרכוש ליורש ב’ ישנה, בלשונו של הנשיא ברק… ‘תקופת ביניים’ שבה יורש א’ הוא הבעלים של הרכוש. יורש א’, בתקופה זו, רשאי ‘לעשות במה שקיבל כבתוך שלו’.. יורש ב’ יירש רק ‘מה ששייר’ יורש א’… ואולם על יורש א’ מוטלת מגבלה: הוא רשאי, אמנם, לנהוג ברכוש כמנהג בעלים, אך אין רשאי הוא לגרוע מחלקו של יורש ב’ על ידי צוואה משלו… שונה ההסדר של ‘יורש במקום יורש’… לפיו, המוריש מורה כי רכושו יעבור ליורש א’, אך אילו יורש א’ לא יירש את המוריש, מהסיבות המנויות בחוק, יבוא בנעליו יורש ב’. יעודו של הסדר זה הוא להסדיר מקרה שבו המוריש צופה כאפשרות מצב שבו מי שקבע כיורשו לא יוכל לרשת אותו. המוריש קובע חליפין ליורש הראשון שקבע. אין בהסדר זה ‘תקופת ביניים’ כמו בהסדר הקודם. היה ויורש א’ יירש את הרכוש, הרי שההסדר מוצה, תם ונשלם. יורש א’ יכול להעביר את הרכוש הלאה בחייו, ולהוריש אותו – בין בצוואה, בין על פי דין – למי שיחפוץ”.

{ראו כאן סקירה של פסק דין שעסק בין היתר בנושאים שנדונו בסקירה לעיל}

***

הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

 

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן