הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.
הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).
אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.
***
{עדכון: ראו סקירה זאת, שענינה תיקונים שנערכו בחוק הירושה, במסגרת "חוק התכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנות התקציב 2023 ו-2024), התשפ"ג-2023" ("חוק ההסדרים", ס"ח 3046, 6.6.23), אשר חלקם משמעותיים מאד ורלוונטיים לנושאים שיידונו בסקירה שלהלן}
לפי סעיף 68(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"): "צוואה, למעט צוואה בעל-פה, טעונה הוכחה בהגשת המקור; הוכח שהמקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה, או שאי אפשר להגיש את המקור, רשאי בית המשפט להתיר הוכחת הצוואה בהגשת העתק או באופן אחר" (יצוין כי לא חל שינוי בנוסח זה מיום פרסומו של החוק ביום 10.2.65, ס"ח 446); ובתקנה 14(ב)(3) לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998 (להלן: "התקנות"), נקבע לגבי בקשה לצו קיום צוואה: "היתה הבקשה לצו קיום – צורפה הצוואה המקורית, או בקשה להתיר את הוכחת הצוואה לפי סעיף 68(ב) לחוק, או החלטה שנתן בית משפט בבקשה כאמור". מלשון החוק (וכפי שיורחב בהמשך הסקירה) נובע, בין היתר, כדלקמן:
{1} "דרך המלך" לקיום צוואה – למעט צוואה בעל-פה – הינה בהגשת מקור;
{2} הסמכות לקיים צוואה מבלי שמוגש המקור, מוקנית לבית משפט;
{3} אי-הגשת צוואה במקור, יכולה לנבוע מ"השמדת" המקור, או, משום ש"אי אפשר" (מסיבה אחרת כלשהי) להגיש את המקור;
{4} אם אי-הגשת המקור נבעה מ"השמדתו", תנאי להוכחת הצוואה (ב"הגשת העתק", או "באופן אחר") הינו כי השמדת המקור נעשתה "בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה";
{5} בהעדר מקור, יתכן כי מצוי "העתק" – למעשה, בידי המבקש את קיום הצוואה;
{6} בהעדר מקור, רשאי בית משפט להתיר את הוכחת הצוואה ב"העתק" (אם קיים), או, "באופן אחר";
ולאלה יש להוסיף:
{7} הנטל כפול – יש להוכיח כי "המקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה", או, כי "אי אפשר להגיש את המקור" מסיבה כלשהי; ויש להוכיח את תוכן הצוואה (ב"הגשת העתק", או "באופן אחר"). יתר על כן, יתכן כי המבקש להוכיח "באופן אחר" קיום צוואה, כאשר אין בידיו אפילו העתק ממנה, יידרש להוכיח גם את "צורתה" של הצוואה (כדי שניתן יהיה לברר אם התקיימו כל "מרכיבי היסוד" שלה).
כאמור, "דרך המלך" [זהו גם הביטוי בו נעשה לא אחת שימוש בפסיקה] הינה קיום צוואה בהגשת מקור, וכך אמנם קורה ברובם המכריע של המקרים. אמנם, לא בכל מקרה של הגשת מקור, "מתחייבת" המסקנה כי יש לקיים את הצוואה – יתכן כי נפלו פגמים בצוואה או באיזו מהוראותיה, כי לא מדובר בצוואתו המאוחרת ביותר של המצווה, וכדומה – וכמובן, תיתכן התנגדות לקיום הצוואה (עקב טענות לגבי נסיבות עריכתה, העדר כשירות של המצווה, וכיוצא באלה); אך אי-הגשת מקור הצוואה, מעוררת, באופן טבעי, "תהיות", ובין היתר, לגבי האפשרות כי הצוואה הושמדה במכוון על ידי המצווה לשם ביטולה (ראה, למשל, עמ"ש 2183-09-07: "כמו בית משפט קמא אף אנו ערים לחשיבות הרבה של הגשת מקורה של צוואה לצורך קיומה. תכליתה הראשונית של הוראה זו מובנת לנוכח האפשרות לבטל צוואה בדרך של השמדתה").
בנסיבות מסוימות – למשל, כאשר מועלית במסגרת התנגדות טענה בדבר זיוף צוואה – ערכה של בדיקת צוואה הנושאת חתימה הנחזית להיות חתימתו המקורית של המצווה, בידי מומחה, עולה לאין שיעור על ערכה של בדיקה הנערכת לגבי העתק – וכאמור, למשל, בת"ע 7292/01 (שיוזכר גם בהמשך): "המקור נחוץ על מנת לבדוק את האותנטיות של הצוואה, דבר שקשה לעשותו על ידי בחינה של העתק צילומי שלה" (אך ניתן לעתים לבדוק גם העתק נטען – וראו דוגמא בת"ע 1850/05).
אי-הגשת מקור יכולה לנבוע מ"השמדת" המקור, או מ"נסיבות אחרות", המונעות את הגשת המקור – ובלבד ש"אין בהן לבטל את הצוואה".
"השמדת" המקור יכולה לקרות בשגגה, או לנבוע מפעולה מכוונת ובזדון של צד שלישי – אך השמדת צוואה יכולה גם להעיד על רצון המצווה לבטל את צוואתו, וכאמור בסעיף 36(א) לחוק: "המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה".
כלשונו של בית המשפט העליון בע"א 551/85 (אליו אשוב בהמשך), "בדיני צוואות קיים כלל הקובע חזקה שבעובדה, שאם צוואה אמורה להימצא בחזקתו של המנוח ולא נמצאה שם, יש להניח שהמנוח השמיד אותה". זוהי "חזקת ההשמדה". אולם, מדובר בחזקה שניתנת לסתירה (ובהמשך נראה דוגמאות לכך, ובין היתר בע"א 551/85 הנ"ל). בעמ"ש 8078-06-10, למשל, נפסק: "מה דינה של צוואה שנעשתה והוחזקה בידי עושיה, ולאחר הפטירה מתברר כי לא ניתן לאתרה והיא אבדה? האם העדרה של הצוואה המקורית מעיד על השמדתה, או שמא מדובר במכשול טכני בלבד בקיומה של צוואה, הניתן לריפוי על דרך הוכחת הצוואה 'בדרך אחרת' כמצוות סעיף 68(ב)? והאם במצב כזה המבקש לטעון כי העדרה מעיד על השמדתה וביטולה, מחויב להוכיח כיצד אבדה, ומה כוונת המכוון, אשר עמדה מאחורי מהלך השמדה?… משהוכח כי צוואה כזו איננה, חזקה כי היא הושמדה… חזקה זו אומצה בפסיקת בית המשפט העליון קודם לחקיקת חוק הירושה… ולא שונתה אף בפסיקה שלאחר חוק הירושה… כיוון שבסיסה של חזקת ההשמדה הוא בהגיון ובנסיון החיים, ברי כי מדובר בחזקה שאיננה חלוטה. לכן, הטוען כי העדר הצוואה איננו פרי השמדתה רשאי להביא ראיות לכך. אלא שנטל השכנוע כי כך הוא מוטל על שכמו של הטוען בניגוד לחזקת ההשמדה, כאשר עוצמת הנטל וטיב הראיות שיש להביא כדי לסותרה משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו… בית משפט קמא, אשר בפניו הובא מכלול הראיות בתיק זה ואשר שמע את העדים מכלי ראשון, קבע כי המערער 'כלל לא הרים את הנטל'… אינני סבורה כי בעניננו קמה עילה לשינוי ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא בדבר אי סתירת 'חזקת השמדה'"; ובת"ע 106460/03 נפסק: "ההוכחה כי הצוואה אבדה ולא הושמדה על ידי המצווה: בעניננו הובא כממצא (על פי מסמכים) וגם לא נסתר, כי האפוטרופוס… החזיק בצוואת המקור לאחר שמונה כאפוטרופוס למנוח, ורק לאחר מכן ובעת שניסתה המבקשת להגישה לקיום התברר כי אבדה, אם כך משהיה זה לאחר המינוי, עת היה המנוח כבר פסול דין, לפעולותיו אין נפקות משפטית. ומאחר והוכח כאמור כי צוואת המקור אבדה, לאחר שנמסרה לידי האפוטרופוס… הרי שהוכח כי צוואת המקור לא בוטלה…"
אילו "נסיבות אחרות" יכולות למנוע הגשת מקור? לדוגמא, ראו עמ"ש 2183-09-07: "השאלה שעמדה לפני בית משפט קמא היתה אם יש לאפשר למערער להגיש העתק של צוואה, בנסיבות שבהן העלמות העותק המקורי שלה ממשרדו של עו"ד לייבה אירעה, לפי הראיות, באופן זה: המשיבה נטלה את העותק המקורי מן המזכירה, אך זו צילמה אותו בטרם השאירה אותו בידי המשיבה, ואת ההעתק המצולם השאירה בתיק שבמשרדה. הראיות שהיו לפני בית משפט קמא, בדבר האופן שבו צילמה המזכירה את העותק המקורי של הצוואה, כדי לשמור העתק צילומי ממנו, מלמדות לכאורה שההעתק דנן הוא העתק של הצוואה המקורית שנשמרה במשרד, ולא מצאנו בראיות שהייתה למי מהמעורבים הזדמנות לסלף את ההעתק בזמן שצולם או בזמן אחר כשהיה בתיק במשרדו של עו"ד לייבה. בנסיבות אלו אישר עו"ד לייבה את נכונות ההעתק על יסוד דברי מזכירתו". ובמקרה שנדון בת"ע 103110/09, השתכנע בית המשפט כי הנתבעים (או מי מבני משפחתם) השמידו את הצוואה המקורית (והחזירו למנוח מעטפה ובה העתקים בלבד), והתיר את הוכחת הצוואה בהעתק.
לעתים עשוי להימצא בידי מבקש צו הקיום (במישרין, כפי שעולה מדוגמא זאת; או בעקיפין, אם מצוי או היה מצוי העתק בידי צד שלישי) העתק של הצוואה. לעתים מקום הִמצאו של המקור פשוט לא יהיה ידוע, דבר שניתן למנוע, למשל, על ידי מסירת עותק מקורי למי מן היורשים; על ידי יִדוע היורשים לגבי זהות עורך הדין (או הנוטריון) שערך את הצוואה, או שבמשרדו נשמר עותק ממנה (בהמשך אתייחס לשמירת צוואות אצל עורך דין או אצל נוטריון, ולחובה "למסור" מקור של צוואה לרשם לעניני ירושה); על ידי הפקדת הצוואה אצל הרשם לעניני ירושה (גם לכך אתייחס ביתר פירוט בהמשך); וכו'.
אגב, הדוגמא הנ"ל יכולה לעורר "תהִיָה", מדוע התבקשה "הוכחת הצוואה" (כלומר, מדוע הוגשה בקשה לצו קיום צוואה, ולא בקשה לצו ירושה…) כאשר לכאורה לא אמור להיות כל הבדל ב"תוצאה" (הסופית)?… ראשית, ועיקר: על המבקש להצהיר אמת! מעבר לכך, גם במקרים בהם אין לכאורה כל הבדל "מעשי" בין צו ירושה לבין צו לקיום צוואה, יתכנו נסיבות בהן עשויה להיות חשיבות לעצם קיומה של צוואה, לתוכנה, ואפילו למועד עריכתה… למשל: אם תוגש על ידי מאן דהוא בקשה לצו לקיום צוואה מוקדמת יותר (תקפה כשלעצמה), המזכה גם אותו בחלק מן העזבון – היא תידחה מפני הצוואה המאוחרת; בתוספת מיום 15.2.21 לסקירה זאת, נזכר הליך של התנגדות לצו ירושה, במסגרתו טען המתנגד כי הוא בנו של המנוח, וכי נולד כתוצאה מקשר אינטימי שאמו קיימה עם המנוח, ומכאן כי גם הוא יורש על פי דין, לטענתו – טענה שיתכן שכלל לא תהיה רלוונטית, אם תוגש בקשה לצו קיום צוואה; במקרה ממין זה שהוצג בדוגמא הנ"ל, יתכן הבדל נוסף: אמה של המבקשת נפטרה לפני אביה, אשר ירש את כל עזבונה על פי צוואתה – כלומר, המבקשת לא היתה יורשת של אמה, על פי צוואתה, אלא רק אם היה ניתן אחריה צו ירושה. מבלי לפרט, לאבחנה זאת ישנה לעתים נפקות – למשל, לגבי נשיאה בחובות העזבון, או לגבי אפשרויות ההסתלקות; ואלו הן כאמור דוגמאות בלבד [מובן כי בהעדר התנגדות, כפי שהיה בדוגמא הנ"ל, יתכן כי המבקש להוכיח צוואה בהעתק ייתקל בפחות קשיים].
מקרה שכלל אינו "נדיר" הינו המצאותה של צוואה מקורית בידי ערכאה שיפוטית מוסמכת בחו"ל, לאחר שהוגשה אליה לקיום (או היותה מופקדת אצל גורם מוסמך בחו"ל). בת"ע 7292/01 הנ"ל צוין בין היתר כי "לעתים מקור הצוואה אינו בר הגשה בישראל משום שימוש שנעשה בו בחו"ל (תושב חוץ). במקרה שכזה יכול ביהמ"ש לאפשר הגשת הצוואה לקיום באמצעות העתק צילומי שלה (מתאים למקור), בהתאם לפקודת הראיות, ובלבד שהוגשה תובענה מתאימה בענין זה. ר' פרשת רענני…"; יצוין כי לא ניתן לאכוף או להכיר בצו קיום צוואה או בצו ירושה זרים מכח חוק אכיפת פסקי חוץ (ע"א 897/93) ודינם להתברר בהליך לפי החוק [להשלמת התמונה, ראו הערה בסוף הסקירה, שענינה תזכיר חוק הירושה, ושינוי שמוצע במסגרתו, בין היתר, בהקשר של צוואות שמקורן מצוי בחו"ל].
{עדכון: ראו כאן התיחסות לתיקונים משמעותיים, שחלקם רלוונטיים לסקירה זאת, אשר נערכו במסגרת "חוק ההסדרים" (ס"ח 3046, 6.6.23)}
רק בית משפט מוסמך להתיר קיום צוואה אשר לא הוגשה במקור. "בית משפט" משמעו – בית המשפט לעניני משפחה (לפי סעיף 155(א) לחוק, "…מוסמך בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בעניני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה… אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך"). כאשר מוגשת לרשם לעניני ירושה בקשה לקיום צוואה, ללא מקור הצוואה, תועבר הבקשה להכרעת בית המשפט [יצוין, כי במסגרת תזכיר חוק הירושה, מוצע, בין היתר, לאפשר גם לרשם לעניני ירושה לקיים צוואה שאינה במקור, ולא לחייב העברת הענין לבית המשפט, אלא אם תוגש התנגדות – וראו ההערה בסוף הסקירה].
{עדכון: גם בהקשר זה, ראו כאן התיחסות לתיקונים, שנערכו במסגרת "חוק ההסדרים" (ס"ח 3046, 6.6.23)}
בקשה להוכחת צוואה צריכה להיות מוגשת ביחד עם בקשה למתן צו לקיום הצוואה – או לפני כן – אך לא במסגרת תביעה ישירה לבית המשפט לעניני משפחה. במקרה שנדון בבע"מ 8061/15, על רקע סכסוך בין המבקשים לבין המשיבים, בקשר לעזבונו של מנוח, טענו המבקשים כי המנוח ערך צוואה לטובתם, והגישו תביעה לבית משפט לעניני משפחה, בבקשה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו צוואת המנוח תקפה. הצוואה עצמה איננה בנמצא, ולפיכך ביקשו המבקשים שתוקפה ייקבע על סמך מסמכים אחרים, ביניהם רישום אצל רשם הירושות בברזיל אודות הצוואה. בית המשפט לעניני משפחה מחק את התביעה על הסף, בין היתר, משום שהיה על המבקשים להגיש בקשה לצו קיום צוואה, בצירוף – או לאחר – בקשה להוכחת צוואה, ולא לפנות בתביעה ישירה לבית המשפט. ערעור לבית המשפט המחוזי, ובקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון – נדחו. ובת"ע 2050/06 נקבע: "על התובע היה להגיש בקשה להוכחת צוואה, ולא להסתפק אך ורק בבקשה לביטול צו הירושה. במילים אחרות, הליך הוכחת צוואה הינו הליך נפרד ועצמאי, שלרוב אף קודם לבקשה לקיום אותה צוואה".
הוכחת צוואה, בהעדר מקור, תעשה (בהיתר בית המשפט) "בהגשת העתק או באופן אחר". למרות שגם העתק אינו אלא "ראיה משנית" – ברור כי הוכחת צוואה, כאשר קיים העתק (ויש "הסבר" לכך), עשויה להיות "פשוטה" יותר, לעומת הוכחת צוואה, כאשר אין אפילו העתק ממנה (וכפי שיורחב בהמשך).
כיצד ניתן להוכיח צוואה "באופן אחר"? בעיקר בעדויות (בעיקר של בני משפחה, עדים לחתימה, עורך הדין שערך את הצוואה) ובראיות "נסיבתיות" (ראו, למשל, ת"ע 106460/03 הנ"ל). כך אפילו בהעדר העתק, אם כי הנטל במקרה זה כבד הרבה יותר (ולכך אתייחס בהמשך). ההכרעה תלויה, כמובן, בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה, וכאמור, למשל, בע"א 4182/90: "בקשה לצו קיום צוואה מוגשת לפי טופס… במקרה שהצוואה אינה מוגשת במקורה, יציין המבקש את הסיבה לכך… לגבי הוכחתה של הצוואה אין הולכים על פי דיני הראיות הרגילים, המבחינים בין הוכחת תוכנו של מסמך לבין הוכחת עצם קיומו, אלא הכלל הוא, כי תמיד יוגש מקור הצוואה, ורק אם הוכיח המבקש כי המקור נשמד בנסיבות המתוארות בסעיף 68(ב) לחוק או כי אי אפשר להגישו, רשאי בית המשפט (אך לא חייב) להתיר הוכחת הצוואה בהגשת העתק או בדרך אחרת… אין לתחום מלים אלה במבחן צר ודווקני, אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו".
בפסיקה מודגש שוב ושוב עקרון בסיסי: על המבקש להוכיח צוואה בהעדר מקור, לעמוד במבחן "השקידה הסבירה" – וכפי שנקבע בכמה פסקי דין מנחים של בית המשפט העליון, משנות ה-80 של המאה הקודמת. במקרה שנדון בע"א 483/80, ביקש אחד מבניו של המנוח לבטל צו ירושה שניתן אחריו, ולקיים את צוואתו, בצרפו העתק שלה, בהסבירו כי "המנוח השאיר בידי המבקש צילום של שטר הצוואה ואילו המקור הוא שמר אצלו", ובהמשך העיד כי "זה העתק צילום, אבל זה מה שקיבלתי מידי אבי ואינני יודע היכן המקור". בעקבות השתלשלות ענינים מסוימת, בוטל צו הירושה, והוצא צו קיום הצוואה כמבוקש, אך התברר כי ההליך היה פגום, והדיון כולו נפתח מחדש; בית המשפט המחוזי (אשר באותה עת דן בעניני ירושה) התרשם לטובה בעיקר מעדי הקיום, בהם ראה עדים ניטראליים וללא נגיעה בדבר, והותיר את צו קיום הצוואה על כנו. בערעור נהפכה ההחלטה: "אילו חלו בענין זה דיני הראיות הרגילים, יתכן שלא היה מקום להתערב במסקנתו של השופט… טענותיו של [ב"כ המערערים]… כוונו… נגד עצם קיומו של המקור. משמע שהמחלוקת הישירה איננה על תוכנו של המסמך אלא על קיומו. חשיבות הדבר נעוצה בהבדל הקיים בגישת דיני הראיות להוכחת תוכנו של מסמך מזה ולהוכחת עצם קיומו… אם בהוכחת התוכן עסקינן, יש בתור כלל להציג את המקור, והמסתמך על חריג מוכר – כגון, אובדן המקור – עליו חובת הטיעון והראיה. לעומת זאת, אם רק קיומו של המסמך שנוי במחלוקת… מדמים אותו לחפץ… קיצורו של דבר, 'כלל הראיה הטובה ביותר' אינו תופס 'בראיות חפציות' (real evidnce), לרבות מסמכים, שדבר קיומם בלבד שנוי במחלוקת… לגבי אלה, ראיות משניות מותרות תמיד, גם אם המקור קיים, ורצוי היה להביאו כמוצג. לפיכך, אם נמצאות הראיות המשניות אמינות, מסתפקים בהן…" מדוע אם כן התקבל הערעור? השופטת בן-פורת קבעה, כי "מותר להגיש ראיה משנית – העתק מן המקור או הוכחה אחרת – אם המבקש אינו יכול להגיש את המקור, כגון שהלך לאיבוד או נשמד (למשל, בשריפה)… על המבקש היה לטעון ולהוכיח את אי-יכולתו להגיש את המקור… בשתי הזדמנויות נוספות אמר המשיב, כי הצילום הוא כל מה שקיבל מאביו, וכי איננו יודע היכן המקור. סתם ולא פירש. אין באמירה זו כדי להצביע, ולו גם בדוחק, על טירחה שטרח המשיב למצוא את המקור, מה גם שלפי האמור בבקשתו גם ידע היכן לחפשו… דעתי היא איפוא, שהמשיב לא הצליח לעבור את מחסום הקבילות של ראיות המשנה, ומכאן שאין במשקלן כדי לעזור לו". השופט י. כהן הצטרף לדברים, בציינו כי "נטיתי לחשוב, כי במקרה דנן אין להקפיד עם המשיב ולדרוש, שהוא יוכיח כי חיפש את הצוואה המקורית ולא מצאה. התקנה אינה מחייבת חיפוש דווקא, אלא מתירה הבאת ראיות משניות, אם המבקש להוכיח את קיום הצוואה מציין את הסיבה לאי-יכולתו להגיש את המקור… לאחר שחזרתי ונמלכתי בדעתי, הגעתי לכלל תמימות דעים עם חברתי הנכבדה, משום… שמתקין התקנות התכוון לחתור לכך, שהצגת הצוואה המקורית תהיה הכלל הנקוט בידי בית המשפט, אלא אם הוכח, שנעשה הכל לגלות את המסמך המקורי, והדבר לא צלח בידי מי שהחובה מוטלת עליו…" [במאמר מוסגר, מעניין לציין כי כבר ב-1983 כתב השופט י. כהן: "לאור השכלול באמצעים הטכניים, העומדים כיום לרשותנו, ובכללם עריכת צילומים של מסמכים, אשר, כפי שמעידה חברתי הנכבדה, הגיע אולי הזמן לראותם כאמצעי ראיה שווה ערך למקור, ניתן היה להתייחס לתצלום כאל עותק של הצוואה (להבדיל מהעתק), שהופקד בידי המשיב, על-מנת שישמש כראיה לרצונו האחרון של המנוח"; אולם "על ידי הצגת הצוואה המקורית היה נמנע הצורך להטיל על בית המשפט להכריע על פי עדויות, אם הצילום הוא צילום נאמן למקור או שיש מקום לחשש שנעשה לגביו 'בישול' כל שהוא…"]
אך בכך לא בא סוף פסוק על ה"פרשה"… כפי שעולה מפסק הדין שניתן בע"א 551/85, המשיב בע"א 483/80 הנ"ל (ועתה המערער) הגיש בקשה (שנתמכה בתצהירים של שני עדים נוספים) לביטול צו הירושה ולהחזרת צו קיום הצוואה על כנו – אך בית המשפט המחוזי "סבר שמאומה לא נשתנה מאז פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 483/80, מאחר שגם הפעם לא הוכיח המערער שהמקור אבד; השופט המלומד מוכן היה להניח שהיתה קיימת צוואה מקורית והצילום שהוגש הימנה הוא אוטנטי, אלא שהוא סבר כי כמו בע"א 483/80 לא עבר המערער אף הפעם את מחסום הקבילות" (וכן סבר כי העדויות החדשות "עוררו תמיהה"). אך הפעם הורה בית המשפט העליון על קיום הצוואה, בין היתר, לאחר שראה בעדותה של אלמנת המנוח "הודאת בעל דין ברורה שהמערער חיפש את מקור הצוואה, וחזקה עליו שאילו מצא את מקור הצוואה היה מבקש לקיימו"; עוד נקבע כי "בדיני צוואות קיים כלל הקובע חזקה שבעובדה, שאם צוואה אמורה להימצא בחזקתו של המנוח ולא נמצאה שם, יש להניח שהמנוח השמיד אותה… במקרה שלפנינו קיימים נתונים עובדתיים למכביר שיש בהם כדי לסתור את החזקה האמורה: ראשית, חלף זמן קצר בלבד בין מסירת צילום הצוואה למערער לבין הפטירה (בין חודש לחודשיים) ויש להניח שככל שמשך הזמן עד הפטירה קצר יותר האפשרות שהמנוח חפץ לבטל את הצוואה, קלושה יותר; שנית, המנוח ראה להפקיד את צילום הצוואה בידי המערער, אות הוא שלא היה בטוח שמקור הצוואה יימצא ברשותו בעת פטירתו; שלישית, למקרא צילום הצוואה ברור הדבר שהמנוח נתן את דעתו בצורה מדוקדקת לאופן בו יתחלק רכושו לאחר פטירתו, והדעת נותנת שלו חפץ לבטל את הצוואה, היה נוטל מבנו את הצילום; רביעית, הוכח שלאלמנה, שהיא מעונינת בדבר, היתה אפשרות של גישה לצוואה, והאפשרות שהיא נלקחה על ידה אינה בלתי אפשרית לאור נסיון העבר; בנסיבות אלה ניתן כמעט לומר שהחזקה היא בכיוון השני; חמישית, אליבא דגירסת האלמנה לא היתה הצוואה ולא נבראה. הטענה שהיתה צוואה והושמדה, אפילו לא עלתה על הפרק על ידי האלמנה עצמה"…
וראו ת"ע 101658/05: "…אני רואה לנכון להרחיב מעט בדבר נטל השכנוע המוטל על התובע הוכחת צוואה שלא באמצעות המקור. בפרשת בן טובים… מסביר בית המשפט העליון, כי לענין אובדנה של צוואה, אין צורך להוכיח איך הצוואה אבדה, דבר אשר הינו בדרך כלל קשה ואף בלתי אפשרי. לכן אין לדרוש בדרך כלל עדות ישירה (פוזיטיבית) שאכן הצוואה אבדה, ודי בכך כי למרות חיפושים מתאימים לא נמצאה. עם זאת, יש לשכנע את בית המשפט שנעשו מאמצים סבירים למצוא את מקור הצוואה, כשלענין מידת המאמץ שעל התובע להשקיע, אין לקבוע מסמרות ויש לבחון כל מקרה ומקרה לגופו.. בכך מכוון ביהמ"ש להטלת נטל שכנוע נגטיבי על התובע הוכחת צוואה שלא באמצעות המקור, כשהמבחן שהוא מעמיד בפניו הוא מבחן 'השקידה הסבירה'. אין לדרוש הוכחה ישירה פוזיטיבית שאכן הצוואה אבדה, ודי בכך שלמרות חיפושים מתאימים לא נמצאה הצוואה – בבחינת ראיה נגטיבית. ומהן אמות המידה ל'שקידה סבירה' אותן יש לאמץ בעניננו? …נראה כי יש לבדוק תחילה באופן היפותטי מה הם הצעדים שהיו יכולים להעשות באופן סביר ועניני למציאת מקור הצוואה לו היתה בנמצא, ובהמשך יש לבחון מה נעשה בפועל במקרה הקונקרטי, דהיינו אילו ראיות הובאו על ידי התובע לביצוע חיפושים שלא העלו דבר. על 'השקידה הסבירה' להיות כמובן בעלת פוטנציאל להיות אפקטיבית, ובית המשפט הוא שיתן את המשקל הראוי הן לאיכות הראיות והן לכמותן".
אשר לשאלת ביטול (או אי-ביטול) הצוואה: בע"א 27/86 (זגה) נפסק בעקבות ע"א 483/80 הנ"ל, כי "בין אם תוכנה של הצוואה הוא שמשמש נושא ההוכחה, ובין אם עצם קיומה של הצוואה הוא ששנוי במחלוקת, על המבקש לקיים צוואה להגיש לבית המשפט את מקורה…אולם גם חריג קובעות הוראות אלה, 'שמותר להגיש ראיה משנית העתק מן המקור או הוכחה אחרת – אם המבקש אינו יכול להגיש את המקור, כגון שהלך לאיבוד או נשמד… מכאן, שעל המבקש להגיש ראיה משנית לטעון, ולהוכיח את אי יכולתו להגיש את המקור… אולם הנטל על מי שמבקש להגיש ראיה משנית, להוכיח כי אין בידו להגיש את המקור אינו משחרר את מי שטוען, כי המצווה ביטל את צוואתו, 'אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה'… להוכיח את טענת הביטול. שכן מבקש הוא לסתור את ה'יש', בין אם הוא 'יש' מקורי ובין אם הוא משני. אכן, בעצם הגשת הצוואה המקורית על ידי מי שמבקש את קיומה, יש מניה וביה כדי להוכיח כי המצווה לא ביטל את הצוואה על ידי השמדתה. אולם אין זו אלא תוצאה נלווית מחובתו להגיש את המקור, לשם הוכחת הצוואה, ואילו החובה להוכיח ביטולה של הצוואה אינה מוטלת עליו, אלא על הטוען את טענת הביטול…. ענין לנו בנטלים שונים, המוטלים לתכלית שונה על כתפי צדדים שונים. בעניננו לא טען המשיב כי המנוח ביטל את הצוואה על ידי השמדתה… כל שעל בית המשפט היה לבחון, אם נסללה הדרך לפני המערער לחרוג מן הכלל המחייב הגשת המקור. דהיינו, אם הוכיח קיומם של התנאים המצדיקים הגשת העותק. המסקנה אליה הגיע השופט המלומד, כי הצוואה הגיעה לידיו של המנוח בצרפת, אפשר שהיתה יכולה להילקח בחשבון להכשרת העותק, אולם בוודאי אין היא יכולה לעמוד לרועץ למערער ולמנוע ממנו להגיש את העותק… יתרה מזו, אף אם היה המשיב טוען, כי הצוואה בוטלה על ידי המנוח על ידי השמדתה, הרי בכך 'שהצוואה הוחזרה למנוח כדי לאפשר לו לבטלה בהתאם לכוונתו המוצהרת' לא הוכח דבר לגבי ביטולה בדרך זו… אם אמנם הוחזרה הצוואה לידי המנוח, ואם היא לא נמצאה עוד, בצירוף דברי המנוח בשני מכתביו – היה בזה כדי להקים הנחה עובדתית, כי המנוח ביטל את הצוואה על ידי השמדתה. דא עקא, כי לא זו בלבד שלא נקבע ממצא שהצוואה הוחזרה למנוח, אלא שהמשיב כלל לא טען, כאמור, כי הצוואה בוטלה על ידי המנוח בדרך זו, וממילא לא ניתנה למערער הזדמנות לסתור הנחה כזאת". וראו ת"ע 2490/06: "במקרה בו טוען המבקש כי אבד מקור הצוואה, הרי שעמד הוא למעשה בחובותיו, לאחר שהוכיח הצוואה באמצעות העתק והראה לבית המשפט כי לא צלחו מאמציו הסבירים לאיתור הצוואה. לעומת זאת, כאשר מדובר בטענה כי מקור הצוואה הושמד, הרי שאז מוטל על מבקש הוכחת הצוואה נטל נוסף ועליו להוכיח כי המקור נשמד, בנסיבות שאין בהם כדי לבטל את הצוואה. אלא שמתעוררת שאלה נוספת והיא, האם יש להטיל על המבקש הוכחת הצוואה באמצעות העתק את הנטל להוכיח שהמנוח לא ביטל הצוואה, או שמא יש להטיל נטל ההוכחה על המתנגד לקיום הצוואה בטענה שזו בוטלה על ידי המנוח… ההלכה המנחה בענין זה נקבעה בפרשת זגה, ע"א 27/86…"
כאמור לעיל, הנטל על המבקש להוכיח "באופן אחר" קיום צוואה, כאשר אין בידיו אפילו העתק ממנה – כבד במיוחד. למשל, בתע"ז חיפה 457/87 נקבע, כי "אם הוכח כי צוואה מקורית הושמדה, בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל הצוואה, כי אז רשאי ביהמ"ש להתיר הוכחת הצוואה באופן אחר, כולל הוכחת צורתה של הצוואה ותוכנה בעדויות בעל פה… ביחד עם זאת ברור, כי בנסיבות אשר כאלה, רובץ נטל ראיה כבד על מי שמבקש לקיים צוואה כזו, שאין ממנה כל זכר בכתובים…"; ובת"ע 106230/05 לא הותר להוכיח צוואה בהעדר אפילו העתק: "הנתבעת עותרת לאשר את צוואתו של המנוח-אביה, אשר לטענתה לאחר שסיפר לה כי הוריש לה את כל רכושו, למעט… ציין באוזניה כי צוואתו זו – לטענתה משנת 2002, מצויה במזנון של פינת האוכל בדירה. עוד טוענת הנתבעת כי קודם לפטירתו, ובעת מחלתו, ראתה את הצוואה, אם כי אינה זוכרת את פרטיה. לאחר פטירת המנוח לא מצאה עוד את הצוואה… אין מחלוקת כי אין את המקור לצוואה הנטענת, ואין העתק. אחותה של הנתבעת צירפה את חתימתה לתצהיר הנתבעת, התומך את הבקשה, אלא שלא נחקרה על גרסתה, ואינה יכולה להעיד על העובדות הנטענות על ידי הנתבעת…" יתר על כן, המבקש יידרש (ויתקשה) להוכיח גם את "צורתה" של הצוואה. כאמור בת"ע 2050/06, "הוראה נוספת הנראית בעיני רלוונטית גם לסוגיה בה עסקינן, היא זו שבסעיף 25 לחוק, ולדעתי, במקרה בו הצוואה הושמדה ולא נותר העתק צילומי הימנה, יש לקרוא את הוראת סעיף 68 בצוותא עם הוראת סעיף 25. בשוותנו לנגד עינינו שתי הוראות אלה, מתחייבת המסקנה, כי לפני המבקש להוכיח 'באופן אחר' קיום צוואה, שהושמדה או הלכה לאיבוד, כאשר אין בידיו העתק צילומי ממנה, ניצבות שתי משוכות שעליו לצלוח, שכן אין להסתפק לשם קיום הצוואה בהוכחת תוכנה בלבד. יש להוסיף ולהוכיח צורתה של הצוואה שהושמדה, ולבחון בהתאם האם נתקיימו 'מרכיבי היסוד' בצוואה כמצוות סעיף 25 לחוק, וכי עסקינן בצוואה כשרה. במלים אחרות, עליו להוכיח האם עסקינן בצוואה בכתב יד כאמור בסעיף 19 לחוק, ואם כן, כי הצוואה כולה היתה כתובה בכתב ידו של המצווה; אם עסקינן בצוואה בעדים כאמור בסעיף 20 לחוק, יש להוכיח כי הצוואה נערכה בכתב, והמצווה הביאה בפני שני עדים; ואם עסקינן בצוואה בפני רשות כאמור בסעיף 22, הרי שיש להוכיח כי היא נאמרה בפני רשות או הוגשה לרשות, על ידי המצווה [אלו רק חלק ממרכיבי היסוד של כל אחד מסוגי הצוואות שנזכרו – ד.ר.]. ויוטעם: אמנם סעיף 68(ב) לחוק מאפשר הוכחת צוואה 'באופן אחר', אך סעיף זה אינו פוסח כמובן מעל אותן דרישות מהותיות שמציב חוק הירושה כתנאי לקיומה של כל צוואה, באשר היא, והן אותן דרישות שהוגדרו כ'מרכיבי יסוד' על פי סעיף 25 לחוק" (באותו מקרה, נקבע כי לא עלה בידי התובע להוכיח את צורתה של הצוואה, את מועד עריכתה, ובמיוחד את תוכנה). בת"ע 46969-03-10 נקבע, כי אפילו בהנחה שמדובר בהעתק צוואה, "לא נתקיימה דרישת היסוד בדבר הבאת הצוואה לפני שני עדים".
ניתן איפוא לאמר, כי על המבקש להוכיח שעשה מאמץ ראוי, בנסיבות הענין, לאתר את הצוואה המקורית, וכן – בהעדר העתק – להוכיח את צורת הצוואה, תוכנה והוראותיה העניניות, ברמה גבוהה של פירוט. כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו. על המבקש לצלוח שתי משוכות: כי הצוואה היתה, אבדה, וכי נעשה על ידו כל שנדרש כדי לאתרה; וכי אובדן המקור אינו מעיד על השמדתו ע"י המצווה, כביטוי לרצונו בביטולה. אם יצלח המבקש משוכות אלה, במצטבר, עשוי בית המשפט להתיר לו להוכיח את הצוואה בהעדר מקור – ויידרש גם לענין משקלו הראייתי של ההעתק. אך אין צורך בהוכחה לגבי אופן ודרך אובדן הצוואה; די בכך כי למרות מאמצים לאתרה, היא לא נמצאה. וראו גם, למשל, ת"ע 1850/05: "על מנת שבית המשפט יקבל צילום-העתק של צוואה ויתן לה את המשקל הראוי, נקבעו בפסיקה שלושה תנאים מדורגים, כאשר השניים הראשוניים שבהם הם תנאי סף של קבילות והשלישי תנאי של משקל כדלקמן: 1. על התובע לשכנע את בית המשפט שהמנוח אכן הותיר אחריו צוואה באחת הצורות שנקבעו בחוק, להציג מתוך תוכנה את זהות הזוכים ואת ההוראות שהשאיר המנוח לגביהם. 2. על התובע לשכנע את בית המשפט באשר לנסיבות שאינן מותירות כל אפשרות להציג את המקור בשל אובדן, חוסר אפשרות אובייקטיבית להצגתו, או השמדתו. רק לאחר שהתובע עובר את תנאי הקבילות המאפשרים הוכחת הצוואה בדרך האלטרנטיבית, נדרש בית המשפט לתנאי השלישי. 3. המשקל שיש ליתן לתוכנו של המסמך בצורתו זו"; וכן ראו ת"ע 8383-03-13, ועוד.
בת"ע 101658/05 הנ"ל סיכם בית המשפט כך: "על תובע המבקש להוכיח קיומה של צוואה שלא באמצעות מקור… לשכנע את בית המשפט, כי המנוח אכן הותיר אחריו… צוואה באחת מן הצורות שהעמיד המחוקק לעשייתה… במסגרת דרישה זו על התובע להציג בפני ביהמ"ש, בצורה ברורה ומדויקת, גם את תוכנה של הצוואה ובוודאי את הוראותיה הענייניות של הצוואה, אותן הוראות מנחילות, הקובעות את זהות הזוכים ואת מידת זכייתם… ואת התנאים לזכיה ככל שהיו. ככל שמדובר בהגשת העתק כתחליף למקור, די בהעתק כדי לשכנע (לכאורה) את ביהמ"ש, כי המנוח הותיר אחריו צוואה. העתק הצוואה ילמד את ביהמ"ש על צורתה ויצביע גם על תוכנה והוראותיה… שוכנע בית המשפט, כי המנוח אכן הותיר אחריו צוואה ושוכנע גם בדבר הוראותיה העניניות, על התובע לשכנע את ביהמ"ש בדבר הנסיבות המונעות ממנו את הגשת המקור – 'אי אפשר להגיש את המקור' או כי 'המקור נשמד'. היתה הטענה שאי אפשר להגיש את המקור, מוטלת על התובע החובה לשכנע את ביהמ"ש בדבר אובדן המקור של הצוואה או אי היכולת למצוא אותה, ובדבר המאמצים הסבירים שנעשו למציאתה של הצוואה המקורית… היתה הטענה שהמקור נשמד, על התובע לשכנע את בית המשפט, כי 'המקור נשמד בדרך או בנסיבות שאין בהן כדי לבטל את הצוואה'… משום החזקה שבדין הקובעת, כי אם המצווה היה זה שהשמיד את הצוואה התכוון הוא, בעצם השמדתה, לבטלה… הנטל על התובע לשכנע את ביהמ"ש שלא היתה למצווה כוונה כזו. עבר התובע את מחסום הקבילות ונתקבלה הראיה המשנית, או אז יידרש בית המשפט לענין משקלה… עבר התובע את מחסום הקבילות… רואים אותו כאילו הגיש את מקור הצוואה לביהמ"ש. עם זאת, מקום ולא הוגש מקור הצוואה, וביתר שאת מקום ולא נמצא אפילו העתק הימנה, נשאלת השאלה שמא ביטל המצווה את צוואתו". בנסיבות המקרה, נקבע כי המנוח הותיר אחריו צוואה בעדים. נקבע על ידי אותו מותב במקרה אחר (ת"ע 7292/01): "נחה דעתי כי התובע לא עבר את מחסום הקבילות העומד בפניו להגשת ראיות משניות לגבי עצם קיומה של הצוואה… למעט טענה בעלמא כי 'הצוואה המקורית איננה' לא ברור אם אבדה היא או הושמדה או איננה היא מטעם אחר, שלא לדבר שאין בנמצא, בבקשה זו, פירוט כלשהו בדבר המאמצים שנעשו למציאתו של מקור הצוואה"; לאחר שהוגשה תובענה עפ"י סעיף 68(ב) לחוק, הסתבר כי "התובע מכוון לאובדנה של הצוואה ולא להשמדתה". בית המשפט עמד על כך כי "החתירה של המחוקק להגשת המקור של הצוואה, ברגע שיש מחלוקת לגבי תוכנה (כמו במקרה שלנו…) מספר טעמים לה: המצווה אינו יותר בין החיים ושוב אין אפשרות לברר את העובדות מפיו. המקור נחוץ על מנת לבדוק את האותנטיות של הצוואה…" בית המשפט לא נתן אמון בתובע, וסיכם כי "משקבעתי, כי התובע לא עבר את מחסום הקבילות העומד בפניו להגשת ראיה משנית להוכחת קיומה של הצוואה, ממילא אין כל חשיבות לתצהיריהם של העדים לצוואה שאין בהם כדי לשפוך אור על גורל המקור של הצוואה. זאת ועוד, איני רואה צורך להיכנס לשאלת 'חזקת ההשמדה' של צוואה, מקום ומקורה אמור להימצא בידי המנוח. לענין זה אומר רק שחזקה זו עומדת לחובת התובע, שהרי לטענתו ולטענת העדים לצוואה מסרה המנוחה את מקור הצוואה לידי העדים לצילום ואלה החזירוהו לידיה. משכך המקור בידיה היה ו'חזקת ההשמדה' בעינה עומדת. חזקה זו לא נדרש אליה התובע כלל, וממילא גם לא הביא לסתירתה, ואין בטענתו הסתמית כי המקור נמצא אצל הנתבעים או מי מהם כדי לסתור אותה" (וראו גם ת"ע 14130-02-16, ת"ע 36885-06-12, ועוד).
הפקדת צוואה אצל הרשם לעניני ירושה, נועדה בעיקר למנוע אובדן של צוואה, נזק שיגרום להשמדת צוואה – שלא מתוך כוונת ביטול (או להפיכתה לבלתי קריאה), וכיוצ"ב; אצטט מסקירה זאת שהוקדשה לנושא, שבה נכתב, בין היתר: "אין בסעיף 21 לחוק 'לגרוע מזכותו של המצווה לקבל בחזרה בכל עת צוואה שהפקיד', ולכך מתייחסת תקנה 6(ו) לתקנות הירושה. יודגש, כי החזרת צוואה מופקדת – אינה מבטלת את הצוואה (וההחזרה, כשלעצמה, אינה מעידה על כוונת ביטול בידי המצווה)! עם זאת, במקרים חריגים, ניתן 'להסיק' מהחזרת הצוואה שהופקדה, כי הצוואה בוטלה – ולהיפך… למשל, ביה"ד הרבני האזורי בתל אביב (תיק 1082582/1) ראה בהחזרת צוואה מופקדת (שלא נמצאה לאחר פטירת המנוחה) ראיה נסיבתית לביטול הצוואה; עצם הידיעה שהצוואה היתה בידי המנוחה לפני פטירתה, והעובדה שהצוואה לא נמצאה עד עתה, מבססת לכאורה את הקביעה כי בוטלה. ואילו במקרה אחר שנדון בביהמ"ש העליון (בע"מ 11116/08), נקבע בין היתר כי 'חסומה בפני המערער האפשרות לטעון להשמדת הצוואה, שכן הצוואה הופקדה בבית המשפט, והיא נותרה שלמה'. בת"ע (טבריה) 948-02-09 דן בית המשפט לעניני משפחה, בין היתר, בשאלה 'האם הוכח, כי המנוח השמיד הצוואה', ופסק: 'אין חולק במקרה דנן, כי לא נמצא בביתו של המנוח העתק מקורי של הצוואה, אלא זה שהופקד בבית המשפט המחוזי. סבורני כי אין ממש בטענה זו של המתנגדים שהרי היעדרה של הצוואה או העתקה המצולם אינו מהווה הוכחה לכך שהמנוח השמיד הצוואה. מה גם שהמתנגדים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי המנוח אכן השמיד הצוואה. יש לציין, כי אף אחד מהיורשים על פי דין לא ידע כלל על קיומה של הצוואה, כך שאף אחד גם לא שמע מהמנוח כי הוא השמידה. העדויות כולן הינן בבחינת עדויות סברה… הפסיקה אכן קובעת כי מקום שלא נמצאה צוואה, האמורה להימצא בחזקתו של המנוח, חזקה היא כי הושמדה על ידו (עמ"ש (י-ם) 8078-06-10…) ברם, אין לראות בהשמדת עותקי הצוואה משום ביטולה כאשר העותק המקורי קיים (ת"א (ת"א) 192/68…) בעניננו, אין חולק כי הצוואה הופקדה בבית המשפט המחוזי ולפיכך, טענת 'השמדת הצוואה' אינה יכולה להתקבל".
כאמור בסקירות שעסקו בשמירת צוואות אצל עורכי דין או אצל נוטריונים, חלה על בעלי מקצוע אלה חובה, לשמור צוואות ללא הגבלת זמן (אלא אם כן הלקוח נותן הוראה אחרת) – תוך נקיטת אמצעים סבירים כדי שלא יינזקו. ובהקשר קרוב: לפי סעיף 75(א) לחוק, "מי שיש בידו צוואה חייב למוסרה, במקור או בהעתק מאושר, לרשם לעניני ירושה מיד לאחר שנודע לו על מות המצווה". ההוראה אמנם חלה על כל אדם "שיש בידו צוואה" (ו"נודע לו על מות המצווה") – אך ברור כי היא רלוונטית במיוחד, כאשר מדובר בצוואה שנשמרת בידי עורך דין או נוטריון. אך אלו לא תמיד יידעו על מותו של אותו אדם – ובמיוחד אם לא התקיים קשר מקצועי נוסף עם אותו לקוח; ולעתים הם עצמם כבר לא יהיו פעילים… ולכן מוטב שלא "לסמוך" רק עליהם.
בשולי הדברים ולהשלמת התמונה: כאשר קיים מקור, ומוגשת בקשה "מקוונת" למתן צו קיום צוואה (כפי שנעשה כיום במרבית המקרים), לבקשה הנ"ל תצורף סריקה של הצוואה – ועל המבקש חלה חובה להגיש לרשם לעניני ירושה את המקור, תוך 7 ימים.
הערה: "תזכיר חוק הירושה"
{ראו גם סקירה זאת}
ביום 30.3.21 פורסם (להערות) תזכיר חוק הירושה (תיקון מס'…), התשפ"א-2021 ("התזכיר"), שכלל תיקונים מוצעים רבים, מהותיים ומשמעותיים בחוק הירושה.
הסקירה לעיל – כיתר הסקירות באתר – מתייחסת למציאות כיום, ולכאורה התזכיר אינו רלוונטי; יתר על כן, התזכיר עודנו בגדר הצעה בלבד (ולא ניתן "להתנבא" מתי, אם בכלל, יקרום עור וגידים, כולו או חלקו, ומהם השינויים שיחולו בו עד אז). יצוין בהקשר זה, כי בין השנים 1999-2006, דנה "ועדה לתיקון חוק הירושה" (בראשות שופט בית המשפט העליון בדימ' יעקב טירקל), ברפורמה נרחבת בדיני הירושה. המלצות הועדה גובשו לנוסח, אשר שולב כחלק מ"הצעת חוק דיני ממונות" ("הקודקס האזרחי"), שיזם משרד המשפטים (ופורסם ביום 15.6.11); אך עד כה, הצעת חוק דיני ממונות נותרה בגדר הצעה בלבד (ובמרוצת השנים בוצעו בחוק תיקונים מעטים – אם כי חלקם בהחלט חשובים).
למרות שגם התזכיר עודנו, כאמור, בגדר הצעה בלבד, תובא להלן התיחסות תמציתית לחלק מן התיקונים שהוצעו במסגרתו (בהיבטים בעלי רלוונטיות לסקירה זאת):
ראשית, למרות שאין לכך קשר ישיר לנושא הסקירה לעיל, יצוין כי במסגרת התזכיר מוצע, כי לארבע הדרכים לעריכת צוואה, המוכרות בדין הישראלי (צוואה בעדים, צוואה בכתב יד, צוואה בפני רשות, וצוואה בעל-פה) תתווסף גם עריכת "צוואה חזותית" – באמצעות הקלטה, המשלבת תמונה וקול (כמו הקלטה בוידאו), כאשר ביחס לצוואה זו יידרש שתתקיימנה הוראות צורניות המאפיינות הקלטה כאמור (במטרה למנוע אפשרות לזיופים); אני מציין זאת, משום שבמסגרת התזכיר, מוצע גם לתקן את סעיף 68(ב) לחוק, באופן שלאחר "למעט צוואה בעל-פה" יבוא "או צוואה בהקלטה חזותית שנעשתה או שנשמרה באמצעות חומר מחשב".
תיקון נוסף שמוצע בסעיף 68(ב) לחוק, הינו כי במקום "רשאי בית המשפט", בלבד, יבוא "רשאי בית המשפט או הרשם לעניני ירושה". על פי דברי ההסבר שנלוו לתזכיר: "סעיף 68(ב) לחוק הירושה עוסק בבקשה לקיום צוואה שלא במקור (העתק צוואה). במצב זה נדרשת עמדת היורשים על פי דין שהם, כאמור, המעונינים בדבר. גם כאן, כמו במצבים של צוואות פגומות, ברוב המקרים ניתנת הסכמת היורשים על פי דין. לכן, מוצע לאפשר גם לרשם לעניני ירושה לקיים צוואה שאינה במקור, ולא לחייב העברת הענין לבית המשפט לעניני משפחה. ברי כי ככל שתהיה התנגדות של מי מהמעונינים בדבר, יעביר הרשם לעניני ירושה את הבקשה לבית המשפט לעניני משפחה".
בנוסף, מוצע להוסיף לחוק את סעיף 68(ג), כדלקמן: "(ג) על אף האמור בסעיף קטן (ב), בית המשפט או הרשם לעניני ירושה רשאי לתת צו קיום צוואה לגבי צוואה שמצויה בחוץ לארץ ולא ניתן להביאה בפניו, אם הובא בפניו העתק מן הצוואה, מאושר בהתאם לקבוע בסעיף 30(1) לפקודת הראיות, או צו קיום צוואה בבית משפט בחוץ לארץ, מאושר כאמור; המבקש יתמוך הגשת העתק כאמור בתצהיר, שלא ניתן להביא את הצוואה המקורית שמצויה בחוץ לארץ בפני בית המשפט [או] הרשם, לפי הענין, ומדוע לא ניתן לעשות כן, וכן שהצו שניתן בחוץ לארץ לא תוקן או בוטל" {סעיף 30 לפקודת הראיות ("תעודות חוץ") קובע: "יפוי כח או כל מסמך אחר שבכתב שנערכו או שהוצאו במקום שמחוץ לשטח שחל עליו משפט מדינת ישראל, מותר בכל משפט או ענין אזרחיים, ובכפוף לכל סייג מוצדק, להוכיחם באישורם של הצדדים שהוציאום, או בהצהרה שבכתב של אחד מעדי האימות, שנמסרו כנחזה בפני אחד מאלה: (1) נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו על גבי המסמך או בנספח אליו; (2) נוטריון ציבורי, וקויימו בכתב חתום בידו ובחותמתו הנוטריונית ואומתו בכתב בידי נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי ובחותמתו הרשמית על גבי המסמך או בנספח אליו"} על פי דברי ההסבר שנלוו לתזכיר: "קיימים מקרים שבהם הצוואה מצויה בחוץ לארץ, ולא ניתן מבחינה מעשית להביא את הצוואה בפני הרשם או בית המשפט. נוכח הקושי האמור, מוצע להקל על המבקשים ולאפשר להמציא העתק של הצוואה המקורית, המאומת בחותמת של נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי…"
ואחרון: בסקירה לעיל נזכר לא אחת ביטול צוואה, בהקשר של סעיף 36(א) לחוק, שנוסחו כיום הינו: "המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה". במסגרת התזכיר, מוצע כי במקום המלים "השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה", יבוא "בדרך המעידה על גמירות דעתו של המצווה לביטול הצוואה". על פי דברי ההסבר שנלוו לתזכיר: "כמו עריכת צוואה, גם ביטולה היא פעולה משפטית שיש לה משמעות מהותית עבור עושה הפעולה, ועל כן יש צורך בסממנים מובהקים לגמירות הדעת של המבטל. סממנים אלה מתקבלים אם הביטול נעשה באחת הדרכים לעריכת צוואה, או אם הושמדה הצוואה בדרך המעידה על גמירות הדעת לבטלה. החזקה הקבועה בהוראת סעיף 36 לחוק כיום, כאילו כל השמדה מעידה על כוונת ביטול, אינה מחויבת המציאות, ועל כן בוטלה". מובן מאליו, כי אם אכן יתוקן סעיף 36 כאמור, יעולה להיות לכך משמעות דרמטית בהקשר של נושא הסקירה לעיל.
עדכונים ותוספות
6.11.24
ראו תוספת מיום 6.11.24 לסקירה זאת.
***
הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.
אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.