הוכחת מוות והצהרות מוות

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

לפי סעיף 68(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"): "עובדת מותו של אדם וזמן מותו טעונים הוכחה בתעודת מוות או בהצהרת מוות, זולת אם התיר בית המשפט, או הרשם לעניני ירושה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להוכיחם באופן אחר". בהתאם, נקבע בתקנה 14(ב) לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998: "(ב) לא תקובל בקשה לצו ירושה או לצו קיום אלא אם כן התמלאו כל אלה: …צורפה תעודת פטירה או הצהרת מוות לאימות פטירתו של המוריש ושל כל אדם אחר שיש להוכיח את פטירתו וזמן מותו, מאושרת כדין, או צורפה בקשה להוכיח באופן אחר את עובדת מותו וזמן מותו של המוריש או של כל אדם כאמור, לפי סעיף 68(א) לחוק, או החלטה שנתן בית המשפט בבקשה כאמור". מכאן, כי ישנן באופן עקרוני שלוש דרכי הוכחה: (i) "תעודת מוות"; (ii) "הצהרת מוות"; (iii) הוכחה "באופן אחר" – בכפוף לקבלת רשות, שתינתן מטעמים מיוחדים.

אקדים שתי הערות חשובות: ראשית, ה"אדם" שיש להוכיח את עובדת מותו (ואת זמן מותו) אינו בהכרח המוריש (או רק הוא)! במקרים מסוימים יכול שתידרש הוכחת מותם של מי מן היורשים (ראו דוגמא זאת, אליה אתייחס גם בהמשך). שנית, ענינו של סעיף 68(א) לחוק הירושה בהוכחת "עובדת מותו של אדם" ובהוכחת "זמן מותו". הסקירה תתמקד אמנם בהוכחת "עובדת מותו של אדם" – ובמקרים רבים, הוכחת "עובדת מותו של אדם" כרוכה גם בהוכחת "זמן מותו" – אך ישנם מקרים בהם הוכחת "זמן מותו של אדם" חשובה לא פחות (וגם לכך אתייחס בהמשך).

דרך המלך להוכחת "עובדת מותו של אדם וזמן מותו", הינה "בתעודת מוות".

כאשר מדובר בפטירה שארעה בישראל, המסמך היחידי שעונה על הדרישה הינו "תעודת פטירה"; בעוד שמסמכים אחרים – כגון "רשיון קבורה", אישור "רישום לוויה" מחברה קדישא, ואפילו "הודעת פטירה" בחתימת רופא, או מסמך מבית חולים שבו ארעה הפטירה – אינם ממלאים אחר הדרישה.

לפי סעיף 7 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק מרשם האוכלוסין"), "הודעה על פטירה בישראל תימסר תוך 48 שעות למי שהוסמך להוציא את רשיון הקבורה לפי פקודת בריאות העם, 1940, ואם לא נדרש רשיון קבורה – לפקיד רישום; ההודעה תימסר על ידי האחראי על המוסד שבו אירעה הפטירה, על ידי הרופא שקבע את דבר המוות, ובאין רופא – על ידי מי שהיה נוכח בזמן הפטירה; ההודעה תכלול את פרטי הרישום של הנפטר ופרטים אחרים שייקבעו בתקנות, באישור ועדת הפנים של הכנסת".

לאחר רישום הפטירה במרשם האוכלוסין, ניתן לקבל "תעודת פטירה" – אולם לא כל אדם רשאי לקבל (בוודאי לא באופן "אוטומטי") תעודת פטירה של זולתו! לפי סעיף 30(ב) לחוק מרשם האוכלוסין, "מי שיש לו לכאורה ענין בדבר רשאי לקבל תעודת לידה או תעודת פטירה של זולתו הרשום במרשם, אם הלידה או הפטירה ארעו בישראל". כאמור באתר מרשם האוכלוסין, "השירות ניתן לקרובי משפחה מדרגה ראשונה של הנפטרים (בן או בת זוג, הורה עבור ילדיו, ילדים עבור הורים, סבים או סבתות עבור נכדיהם, נכדים עבור סבים או סבתות)"; על "בעלי ענין אחר" להגיש בקשה בצירוף "מכתב עם נימוקי הבקשה, או יפוי כח מבני משפחה". ראו דוגמא למכתב הסבר – במקרה בו נדרשה תעודת פטירה, לצורך הגשת בקשה לצו קיום צוואתה של מנוחה, אשר ציוותה את כל עזבונה לזוכה, שאינו "קרוב משפחה מדרגה ראשונה".

כאשר מדובר בתושב ישראל, שנפטר בחו"ל, קובע סעיף 12 לחוק מרשם האוכלוסין: "תושב שנפטר בחוץ לארץ, חייבים בן זוגו, בניו והוריו, שהם תושבים, למסור הודעה על כך לפקיד רישום תוך שלושים יום מהיום שבו נודע להם דבר הפטירה". בפועל, על פי רוב תימסר הודעת הפטירה באמצעות השרות הקונסולרי הישראלי, שפועל במדינה הרלוונטית (כפי שנעשה כאשר מדובר בתושב חוץ נושא ת.ז. ישראלית, שנפטר בחו"ל, כאמור בהמשך).

יצוין כי בהקשר זה (ובהקשרים נוספים, כגון הפקדת צוואות) חלו בשנים האחרונות שינויים, בעיקר לאור שימוש גובר במערכות "מקוונות" (מגמה שאף הואצה עקב מגיפת נגיף הקורונה). בעבר נדרשה הגשה בפועל של תעודת פטירה, במסגרת בקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה; אולם כיום, פטור מבקש הצו מצירוף תעודת פטירה של מוריש, שנשא ת.ז. ישראלית (וראו גם צילום מסך לדוגמא מתוך טופס בקשה מקוון).

גם כאשר מדובר בתושב חוץ, בעל ת.ז. ישראלית, לצורך הגשת בקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה, על דבר הפטירה להרשם במרשם האוכלוסין (ראו צילום המסך הנ"ל). בדרך כלל, הודעה על הפטירה תימסר בנציגות ישראל במדינה הרלוונטית (אך כאמור באתר מרשם האוכלוסין, "במקרה שלא ניתנה הודעת פטירה בנציגות ישראל, על המבקש להמציא תעודת פטירה מקורית מחוץ לארץ מאושרת ומאומתת כנדרש ומתורגמת בתרגום נוטריוני").

כאמור, "תעודת פטירה ניתנת על שם מי שנפטרו בארץ בלבד". אם הפטירה ארעה בחו"ל, תינתן "תמצית רישום" בלבד – הכוללת לעתים את מקום הפטירה ואת תאריך הפטירה (ראו דוגמא). מכל מקום, בין אם מדובר בתושב ישראל או בתושב חוץ, בין אם הפטירה ארעה בישראל ובין אם לאו – אם הנפטר נשא ת.ז. ישראלית – על דבר הפטירה להרשם, כאמור, במרשם האוכלוסין.

לעתים נדרש צו ירושה או צו קיום צוואה לאחר מותו של אדם, שלא היה תושב ישראל ואף לא נשא ת.ז. ישראלית, אולם הותיר אחריו נכסים בישראל. במקרה זה, הפטירה אינה נרשמת במרשם האוכלוסין (ולא מדובר בתעודת פטירה, ואף לא בתמצית רישום, שמוצאות על ידי משרד הפנים) – אלא יש לצרף לבקשה (לצו ירושה או לצו קיום צוואה) תעודת פטירה (או "תעודת מוות") לפי הדין הזר הרלוונטי, מאומתת כנדרש. לא ארחיב לגבי משמעות הביטוי "מאומתת כנדרש" – אלא אפנה בהקשר זה לסקירה זאת – ודי לציין בקצרה כי על פי רוב יש להבחין בין מדינות שהצטרפו (כמו ישראל) לאמנת האג משנת 1961, שאז מדובר באימות "אפוסטיל" (Apostille); לבין מדינות שאינן צד לאמנה (דוגמת קנדה), שאז יידרש תחילה אישורו של הגורם המקומי המוסמך, ולאחריו יידרש גם אימות על ידי הקונסול הישראלי (ראו דוגמא).

 

כאמור, לפי סעיף 68(א) רישא לחוק הירושה, "עובדת מותו של אדם וזמן מותו טעונים הוכחה בתעודת מוות או בהצהרת מוות…"

בסעיף 1 לחוק הצהרות מוות, התשל"ח-1978 (להלן: "חוק הצהרות מוות") מוגדרים "נספה", "נספה שנות השואה" ו"נעדר", כדלקמן: "נספה" מוגדר – "מי שעקבותיו נעלמו זה שנתיים, ויש יסוד להנחה שהוא מת עקב מאורעות מלחמה או מאורעות טבע או תאונה"; "נספה שנות השואה" מוגדר – "מי שמקום מגוריו האחרון היה באסיה, באירופה או באפריקה ובשנות 1945-1939 נעלמו עקבותיו בנסיבות הנותנות יסוד לשער שמת עקב מאורעות מלחמה או עקב רדיפות גזעיות, דתיות, מדיניות או לאומיות"; "נעדר" מוגדר – "מי שאיננו נספה או נספה שנות השואה ועקבותיו נעלמו זה שבע שנים וכל המאמצים לגלות את עקבותיו לא הצליחו, ובנסיבות הענין יש יסוד להנחה שמת". לפי סעיף 2 רישא לחוק הצהרות מוות, "בית משפט לעניני משפחה רשאי, על פי בקשתו של מעונין או על פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, להצהיר על מותו של נספה, נספה שנות השואה או נעדר אם נתקיימה בו אחת מאלה…" {בהמשך מפורטים ארבעה תנאים חלופיים, שבהתקיים אחד מהם מוקנית סמכות לבית המשפט} ובסעיף 3 לחוק הצהרות מוות נקבע: "(א) בית המשפט יקבע את מותו של נספה או של נספה שנות השואה או של נעדר ואת יום המוות ושעתו על סמך כל ראיה שהובאה לפניו בדבר הנסיבות או הזמן שבהם אירע המוות. (ב) לא ראה בית המשפט לקבוע כאמור בסעיף קטן (א), יקבע את המוות, יומו ושעתו – (1) לגבי נספה – בתום שנתיים מיום שנעלמו עקבותיו; (2) לגבי נספה שנות השואה – ביום שבו נעלמו עקבותיו; (3) לגבי נעדר – בתום שבע שנים מהיום שבו נעלמו עקבותיו. (ג) היום שבו נעלמו עקבותיו של אדם הוא היום שבו היה הסימן הידוע האחרון על היותו בחיים. (ד) באין כל ראיה בדבר שעת המוות, ייקבע שהמוות אירע ברגע האחרון של יום המוות המוצהר".

בקישור זה ניתן לאתר הצהרות מוות עפ"י פרמטרים שונים.

ניתן להבחין, עקרונית, בין "נספה" ו"נספה שנות השואה", לבין "נעדר". במקרה של "נספה" ושל "נספה שנות השואה" – מצוינות נסיבות מוגדרות ל"העלמות" (עקב "מאורעות מלחמה או מאורעות טבע או תאונה" – כשמדובר ב"נספה"; ועקב "מאורעות מלחמה או עקב רדיפות גזעיות, דתיות, מדיניות או לאומיות", בין השנים 1939-1945, וכשמדובר במי שמקום מגוריו האחרון היה באסיה, באירופה או באפריקה – כשמדובר ב"נספה שנות השואה"). לפיכך, בשני מקרים אלו די בכך שיש "יסוד להניח" (או "לשער") כי ההעלמות נובעת ממוות (וכשמדובר ב"נספה", די בכך ש"עקבותיו נעלמו זה שנתיים"). לעומת זאת, הגדרת "נעדר" היא שיורית ("מי שאיננו נספה או נספה שנות השואה"), ולפיכך, ישנה דרישה כי "עקבותיו נעלמו זה שבע שנים", ודרישה נוספת, כי נעשו "מאמצים לגלות את עקבותיו"… יצוין כי חוק הצהרות מוות (שבתוקף כיום) החליף חוק קודם (משנת 1952) – בין היתר, שונתה הקטגוריה של נעדרי מלחמת העולם השניה (שנכללה בחוק המקורי), והוחלפה בקטגוריה של נספה שנות השואה; וכן נוספה הגדרת "נעדר" – בדברי ההסבר שנלוו להצעת החוק שבתוקף, נכתב בהקשר זה כי "נראה צורך למלא חסר בחוק כפי שהוא כיום [החוק המקורי – ד.ר.] לפיו ניתן להצהיר על מותו של אדם רק אם עקבותיו נעלמו עקב נסיבות מיוחדות המפורטות בחוק, ולא ניתן להצהיר על מותו של אדם שנעלם בנסיבות בלתי ידועות".

כאמור, "נספה" מוגדר כ"מי שעקבותיו נעלמו זה שנתיים, ויש יסוד להנחה שהוא מת עקב מאורעות מלחמה או מאורעות טבע או תאונה" – בולטות בהעדרן מהגדרה זאת נסיבות מוות אפשריות נוספות, כגון התאבדות, או רצח. בע"א 6283/97 נדון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את בקשת המערערים להצהיר על מות אבי המשפחה, אשר היה קצין באניה של 'צים', ואשר נעלם בעת שהאניה היתה בלב ים. כשנתיים לאחר ההעלמות, עתרו אשתו ובנו של הקצין בבקשה להצהיר עליו כעל "נספה". בית המשפט המחוזי עמד על כך, שהתזה העיקרית שלה טענו המערערים היתה כי אבי המשפחה נפטר בתאונה, שבה נפל לים ומצא את מותו – אך קבע, לנוכח מסקנותיהן של שתי חקירות שנערכו בענין, כי המערערים לא הרימו את הנטל הרובץ עליהם להראות כי הוא מת עקב אחד מן המאורעות המפורטים בהגדרת "נספה".

בבית המשפט העליון נחלקו הדעות: השופט אור, בדעת מיעוט, דן בהרחבה בהבדלים בין הדרישות שביסוד ההגדרות של "נספה" ושל "נעדר" (ראו לעיל), ועל רקע זה קבע כי המקרה "מעורר שתי שאלות עיקריות"; "שאלה אחת נוגעת לתחום פריסתו של המונח 'תאונה' שבהגדרת 'נספה' שבחוק… האם, למשל, 'תאונה' היא אך אירוע שאירע באקראי? האם מונח זה חובק גם מקרים של התנהגות מכוונת של צד שלישי, אשר נועדה לפגוע באדם? האם הוא חובק מקרים שבהם ביקש אדם לפגוע בעצמו?… לצורך המקרה שבפנינו, איני סבור כי מתעורר הצורך לתחום באופן מדויק את מובנו של מונח זה. מוכן אני להניח, בלי לפסוק, כי המונח 'תאונה' עשוי לכלול לא רק אירועים שנגרמו באורח בלתי מכוון, כי אם גם אירועים שנגרמו בכוונה תחילה…"; השאלה האחרת נוגעת לנטל הראיה: "על המערערים, ככל מי שמבקש להוציא דבר מחברו בגדריו של הליך אזרחי, רובץ הנטל להוכיח את העובדות המצדיקות מתן הצהרת מוות. אמת המידה הנוהגת בהליך זה, כבכל הליך אזרחי, היא אמת מידה של מאזן הסתברויות… ויתור על דרישה זו פירושו המעשי הוא ויתור על היסוד של אירוע קיצוני, אשר יש בו סכנת חיים ממשית למעורבים בו. בדומה לגישה המרחיבה יתר על המידה את גדר המונח 'נספה', ויתור כזה עלול לייתר את הקטגוריה של 'נספה' באופן שהיא תיבלע בזו של 'נעדר', והכול תוך קיצור חד בתקופה הנדרשת לביסוס מצב של 'נעדר'…" השופט טירקל, בדעת רוב, נקט בגישה "מקלה" יחסית: "…די ביסוד עובדתי כלשהו, שלפיו קיימת אפשרות שהאדם שעקבותיו נעלמו מת עקב תאונה. אין צורך בהוכחה ממשית אלא די בהשערה שיש לה אחיזה, ואפילו קלושה, בהיגיון ובעובדות. גם את המילה 'תאונה' יש לפרש, לאור מטרות החוק, פירוש רחב יותר ממשמעותה המקובלת בלשון הדיבור, כך שתחול על כל מקרה של מוות בלתי טבעי, שאינו בגדר 'מאורעות מלחמה או מאורעות טבע', שנכללו בסעיף. פירוש מילולי מצמצם של המילה 'תאונה', בהקשר שלפנינו, איננו הגיוני. האם מתקבל על הדעת ששאיריו של אדם, שעקבותיו נעלמו במשך שנתיים ויש יסוד, לדוגמה, להנחה שנרצח או שהתאבד, לא יוכלו לזכות בהצהרה על מותו רק משום שמותו נגרם על-ידי רצח או על-ידי התאבדות ולא על-ידי 'תאונה' במשמעותה המצומצמת?!" ולאחר דיון במסקנותיהן של החקירות, קבע כי "לדעתי, מראה ה'פרופיל' כי אופיו של אלכסנדרוב, מסירותו לעבודתו והקשר שלו עם משפחתו, שוללים את האפשרות שברח מן האנייה על מנת להגיע לארצות הברית וכן את האפשרות שהתאבד. נותרת אפוא האפשרות של תאונה, על ידי נפילה מעבר לדופן האניה, מסיבה שלא הובררה, וכן האפשרות של רצח. לאור הנתונים שהיו לפני הוועדה, נראית לי סבירה יותר האפשרות שאלכסנדרוב נפל או הופל מעבר לדופן האנייה או שנרצח ולאחר מכן הושלך לים… יש יסוד – שלפי השקפתי הוא יותר מיסוד סביר גרידא – להנחה שאלכסנדרוב מת בתאונה…"

אין פירושו של פסק הדין הנ"ל, כי הגישה תהיה בהכרח "מקלה", וכל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו הקונקרטיות. למשל, כמתואר בפסק דין שניתן בתיק עז' 3300/03, "המבקשת הגישה תובענה להכריז על הנעדר כאדם שנפטר ועל עצמה כאלמנתו. לטענתה של המבקשת הנעדר הוא בעלה ואבי בתה… המבקשת מספרת כי היא נסעה לרוסיה יחד עם הבת לבקר את הוריה של המבקשת… וכאשר חזרו ארצה בתאריך 12.8.01 לא מצאו את הנעדר בבית, אך מצאו 3 קלטות שהותיר בבית ובהן הוא מצהיר כי בכוונתו להתאבד. הודעה בדבר העלמותו נמסרה למשטרה וגם פורסם על כך בעיתון, ועד היום לא נמצא הנעדר ולא נמצאה גופתו. המבקשת זקוקה להצהרה גם כדי לדעת את מצבה וגם כדי לזכות בהטבות המגיעות לאם חד הורית… אין מחלוקת כי לא חלפה התקופה כדי שתחול הגדרת "נעדר" על בעלה של המבקשת, שכן טרם חלפו 7 שנים להעלמו… השאלה הנשאלת היא האם ניתן להגדיר אותו כ'נספה' בחלוף שנתיים למועד בו נעלמו עקבותיו… שאלת המשנה הנשאלת היא האם יש יסוד להנחה שהוא מת עקב תאונה, שכן אין טענה שהוא מת עקב מאורעות מלחמה או מאורעות טבע…"; נפסק, לאור פסק הדין הנ"ל בע"א 6283/97, כי אין די בראיות שבפניו לשם קבלת העתירה: "המבקשת היתה צריכה להביא ראיות נוספות, אפילו ראיות קלושות כאמור, כדי להביא את ביהמ"ש אל המסקנה שהיא מבקשת שיסיק… קיימת בהחלט אפשרות כי אותו אדם יצוץ פתאום מהמקום בו הוא נמצא, ואז ההכרזה של ביהמ"ש כי הוא מת תתברר כחפוזה מדי". ואילו בת"ע 8898-05-11 התקבלה עתירת המבקשת, להצהיר על מות בעלה, ששימש סייען של המודיעין הישראלי באזור יהודה ושומרון, ועקבותיו נעלמו בשנת 2002, לצורך קבלת תגמולי הביטוח.

מובן מאליו, כי הצהרת מוות אינה נדרשת בהכרח לצורך קבלת צו ירושה או צו קיום צוואה, דווקא. כך, למשל, במקרים שנדונו בפסקי הדין הנ"ל נדרשו הצהרות מוות לצרכים אחרים (קבלת "הטבות המגיעות לאם חד הורית" וקבלת תגמולים); ולמשל, בנוסח התצהיר הסטנדרטי עליו נדרשים לחתום בני זוג שאינם נשואים במסגרת הליך של "הפריה חוץ גופית", נזכר "אישור משפטי בדבר העלמות ו/או פטירה של הצד השני ובכפוף להוראות כל דין החל על הנושא במדינת ישראל"; וכיוצא בכך.

כאשר יש צורך בהוכחת מותו של "נספה שנות השואה", "נספה" או "נעדר", לצורך קבלת צו ירושה או צו קיום צוואה – אין הכרח כי יינקט הליך ספציפי מכח חוק הצהרות מוות. במקרה שנדון בע"א 212/78, נכתב: "וזהו גדר הספק: 'הצהרת מוות' האמורה כאן, מסמכותו של מי לתתה; האם גם בית המשפט, אשר דן בבקשה למתן צו ירושה מוסמך להצהיר על כך, או אולי אין מוסמך לכך, אלא בית המשפט המחוזי שבירושלים, כאמור בסעיף 2 לחוק הצהרות מוות, התשל"ח-1978, אשר הימנו, ומהחוק משנת תשי"ב שקדם לו, נלקחה מטבע לשון זו של 'הצהרת מוות'?" [פסק הדין ניתן בטרם הקמת בית המשפט לעניני משפחה – ד.ר.] ובית המשפט השיב: "הדרך הראשונה, המקובלת והטובה ביותר, היא 'תעודת מוות' הניתנת על ידי הרשות המוסמכת לכך… הדרך השניה, הבאה לאחר הראשונה בחשיבותה ובתוקפה, אך דומה לה בכך שאף היא ניתנת על ידי גוף שהוסמך במיוחד לכך, היא 'הצהרת מוות'… הדרך השלישית… הוכחת המוות וזמנו 'באופן אחר', וזה יכול להעשות רק אם התיר בית המשפט – והכוונה לבית המשפט שדן בבקשה למתן צו ירושה – לעשות כך, והנימוקים צריך שיירשמו במיוחד. אין צריך לומר שבית המשפט ישתמש בסמכותו זו רק במקרים חריגים ויוצאים מן הכלל…"; וראה ת"ע 1010/05: "המבקש הגיש שתי בקשות; האחת לצו ירושה אחר עזבון המנוחה… ואילו והשניה להוכחת מותה של אותה מנוחה… קביעת המוות מכח סעיף 68(א) לחוק הירושה היא אינצידנטלית, ואין כוחה יפה כהצהרת מוות ישירה על פי חוק הצהרות מוות… במקרה שלנו אין חולק, גם על פי המשיבים, כי המסגרת המתאימה לבירור סוגיה זו, היא על פי סעיף 68(א) לחוק הירושה…"

{הכרעה "אינצידנטלית" אינה "יחודית", כמובן, למקרה של קביעת מוות; למשל, בסקירה זאת הוצגו מקרים של קביעת גיל, מבלי להידרש להליך ספציפי בבית משפט למשפחה}

במקרה שנדון בת"ע 32436-04-12, בוטל צו ירושה שכבר ניתן, בעקבות דחית תביעה (נפרדת) לפי חוק הצהרות מוות: "קביעת מוות מכח סעיף זה [סעיף 68(א) – ד.ר.] הינה אינצידנטלית, בשונה מהצהרת מוות ישירה על פי חוק הצהרות מוות. במקרה דנן, אין עסקינן בבקשה לצו ירושה אשר במסגרתה התבקשה הכרעה אינצידנטלית לעניין מוות, אלא בבקשה לביטול צו ירושה לאור פסק דין בו נקבע שהתביעה לקביעת מותו של המוריש… נדחית. משכך הם פני הדברים, הרי שלא ניתן להתעלם מפסק דין אשר הכריע בענין מותו של המוריש לפי חוק הצהרות מוות, כל עוד לא הוצגה הוכחה אחרת לענין מותו. בעניננו ברי כי מועד הפטירה הינו נתון משמעותי ואף קריטי לעניין הירושה, ובהעדר הוכחת מועד מותו של המוריש, לא ניתן לאפשר המשך קיומו של צו הירושה".

סעיף 68(א) לחוק הירושה מסמיך גם את הרשם לעניני ירושה להתיר את עובדת מותו של אדם וזמן מותו "באופן אחר". כך, למשל, קיבל הרשם לעניני ירושה במחוז דרום בקשה (תיק 12614) להוכחת מות אמה של אשתו המנוחה של המבקש: "אם לא יוכח מותה של האם, חלוקת העזבון היא לפי סעיף 11(א)(1) לחוק… ואז זכאי המבקש רק למחצית מן העזבון. ואולם אם יוכח מותה של האם, העזבון מתחלק לפי הוראות סעיף 11(א)(2)… אני מתיר למבקש להוכיח 'באופן אחר' את מותה של האם. לאור התצהיר והמסמכים שצורפו אליו, כמו גם העובדה שבתעודת הפטירה של אבי המנוחה צויין כי נפטר אלמן, שוכנעתי בדבר פטירת אם המנוחה… לפני המנוחה".

מטבע הדברים, הצורך בהוכחת מותו של "נספה שנות השואה", הולך ופוחת במרוצת השנים; כאשר יש בכך צורך, מטעמים ברורים מדובר בבקשה לצו ירושה (כלומר, מדובר יהיה ביורשים "על פי דין") ולא בבקשה לצו קיום צוואה… יתר על כן, לא אחת יימנו לפחות חלק מן היורשים על קרובי המוריש מן ה"פרנטלה" השלישית. אתייחס לכך ביתר פירוט בסקירה עתידית, שתעסוק ב"ירושה על פי דין", ולצורך סקירה זאת, די לציין כי לפי סעיף 10 לחוק הירושה, "יורשים על פי דין הם: (1) מי שהיה במות המוריש בן זוגו. (2) ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם, הורי הוריו וצאצאיהם (בחוק זה – קרובי המוריש)"; לגבי "קרובי המוריש" – הירושה נקבעת לפי "דרגות קירבה" למוריש: בדרגה הגבוהה יותר נמצאים ילדי המוריש וצאצאיהם (נכדים); רק אם אין כאלה – ירשו את המוריש הוריו או אֵחיו; ואם אין גם כאלה – ירשו הורי ההורים (סבים וסבתות) וצאצאיהם. בכל "דרגה" החלוקה היא שוויונית (למשל – בין ילדי המוריש לבין עצמם).

במקרה זה, למשל, ניתן לבקשתי צו ירושה על ידי בית משפט, לאחר שהתקבלה בקשה להוכחת מותם של חלק מבני משפחתה של המבקשת (לרבות קרובה שנפטרה בשנת 1942 או בסמוך – בנסיבות המקיימות אחר הגדרת "נספה שנות השואה" בחוק הצהרות מוות). במקרה אחר שבו טיפלתי, נמנו מרבית היורשים (הפוטנציאליים) – שנספו בשואה – על ה"פרנטלה" השלישית; הוכחות המוות הושתתו, בין היתר, על מידע שמקורו ב"יד ושם", וב"ספר זכרון", שהוצא לזכר בני העיירה (בפולין) שנספו בשואה.

כאמור בתחילת הסקירה, ענינו של סעיף 68(א) לחוק הירושה בהוכחת "עובדת מותו של אדם" ובהוכחת "זמן מותו" – ולעתים, הוכחת "זמן מותו של אדם" חשובה לא פחות מהוכחת "עובדת מותו". לדוגמא אציין את המקרה שנדון בע"א 603/75 (מבלי לפרט לגבי פסיקותיהם של בית המשפט המחוזי ושל בית המשפט העליון, לגופן): כמתואר בפסק הדין, "המנוח אמיל ביאמט, אשתו המנוחה וילדיו המנוחים, כולם יהודים אזרחי צ'כוסלובקיה ותושביה, נפלו בתקופת השואה בידי הקלגסים הנאצים ונלקחו לאחד ממחנות ההשמדה, שם נעלמו עקבותיהם. עתה מנהלים בעלי הדין לפנינו מאבק מר ועיקש על ירושתו של המנוח, שהשאיר מקרקעין בישראל: המערערת, שהיא אחותו של המנוח, מזה, המשיב מס' 1 (להלן: המשיב), הוא אחי אשתו של המנוח מזה… המחלוקת שבין בעלי הדין נטושה על סדר הפטירות: שאם תמצי לומר, המנוח נפטר ראשון, כי אז ירשוהו אשתו וילדיו, ולמשיב יהא חלק בירושה; ואם תמצי לומר, המנוח נפטר אחרון, כי אז לא יהא למשיב חלק בנחלה. על המשיב היתה מוטלת חובת הראיה, שכן הוא שביקש את צו הירושה".

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.