הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.
הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).
אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.
***
לצוואות הדדיות התייחסתי לא מעט באתר זה… בעיקר בסקירה זאת (אך גם בזאת; ובכמה סקירות, שהוקדשו לפסקי דין שונים, בהן נדונה, בין היתר, סוגית "זיהוין" של צוואות כ"הדדיות"). לאחרונה (4.8.24) פרסמתי סקירה בשם "על אי-מתן הודעת ביטול צוואה הדדית בחיי שני המצווים" – אשר שמה מעיד על תוכנה – ואשר למרות הזמן הקצר שחלף ממועד פרסומה, כבר נוספו לה תוספות, במסגרתן נדונו פסקי דין נוספים, באותו ענין… וכפי שציינתי בפתחה של התוספת מיום 24.9.24 לסקירה הנ"ל, "דומה, כי סוגית [אי] ביטולה [כדין] של צוואה הדדית – עקב אי-מסירת הודעה [כדין] – הופכת 'פופולרית'…"
בכל המקרים האמורים, מדובר היה בצוואות הדדיות, שנחתמו לאחר תיקון 12 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 ("החוק" או "חוק הירושה"), משנת 2005, אשר במסגרתו נוסף לחוק סעיף 8א. בהתייחס לפסק דין שניתן ביום 28.7.24 בבע"מ 1712/14, צוין בת"ע 65652-12-22 (נשוא התוספת מיום 24.9.24 לסקירה הנ"ל): "בית המשפט העליון טרם הכריע בשאלה, האם במקרים חריגים, בהם לא נמסרה הודעה בכתב על ביטול הצוואה ההדדית, אך ברור שהמצווה השני יודע בפועל על ביטולה, ראוי להקל בדרישת הכתב".
השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט העליון, בפסק הדין נשוא סקירה זאת להלן (בע"מ 7884/23, 10.9.24), היתה שונה: האם יש להחיל את הוראות סעיף 8א לחוק, בכלל, ואת הוראת סעיף 8א(ב) לחוק, בפרט, על צוואות הדדיות, שנחתמו לפני תיקון 12 לחוק, אך "אושררו" (לכאורה) ע"י שני בני הזוג (ואף הופקדו אצל הרשם לעניני ירושה), לאחר התיקון. בית המשפט העליון הפך את פסיקותיהם של בית המשפט לעניני משפחה, ושל בית המשפט המחוזי, בסוגיה האמורה (והשיב את הדיון לערכאה הדיונית, לשם דיון בטענה להשפעה בלתי הוגנת).
פסק הדין העיקרי נכתב על ידי השופטת י. וילנר: "לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד… בעמ"ש 39317-10-22… שבמסגרתו נדחה ערעור, שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה… ונקבע כי המנוח י' ז"ל (להלן: המנוח) היה מנוע מלשנות את הצוואה ההדדית אותה ערך עם אשתו, המנוחה נ' ז"ל (להלן: המנוחה). בטרם סקירת הרקע העובדתי, ולצורך הבנת הסוגיה הנדונה, חשוב להקדים ולציין כי מספר שנים לאחר עריכת הצוואה ההדדית הנדונה, חוקקה הכנסת את חוק הירושה (תיקון מס' 12), התשס"ה-2005 (להלן: תיקון מס' 12 או התיקון). במסגרת תיקון זה נוסף לחוק הירושה… סעיף 8א, המסדיר את סוגית הצוואות ההדדיות, אשר לא זכתה קודם לכן להתייחסות בחוק. בין יתר הוראותיו, קובע סעיף 8א לחוק תנאים לביטולה של צוואה הדדית. כך, נקבע כי לשם ביטולה של צוואה הדדית בחיי שני המצווים, על המצווה המבקש לבטל את צוואתו, למסור הודעת ביטול לבן הזוג השני. לאחר מות אחד מבני הזוג, על בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו, להסתלק מכל חלקו בעזבון בן הזוג הנפטר (ראו: סעיף 8א(ב) לחוק). השאלה, אם הוראות תיקון זה חלות על ענייננו, היא אחת השאלות שעומדות במרכזה של בקשת רשות הערעור שלפנינו, כפי שיובהר בהמשך…
למנוח ולמנוחה (להלן ביחד: המנוחים) נולדו במהלך חייהם ארבע בנות: מ', י' (המשיבה 2), ד' ו-ג' (המשיבה 1). המבקש הוא נכדם של המנוחים, ובנה של הבת מ'. ביום 21.7.2002 ערכו המנוחים צוואה הדדית, בה הורישו את רכושם זה לזו, ולאחר מות שניהם לשלוש מתוך ארבע בנותיהם – י', ד' ו-ג'. המנוחים ציינו במפורש בצוואה, כי אינם מצווים כל חלק בעזבון לבתם מ', שכן היא כבר קיבלה מהם בחייהם נכס ששוויו עולה של שווי חלקן של כל אחת משלוש הבנות הנותרות. בשנת 2008 נפטרה הבת ד', מבלי שהותירה אחריה צאצאים. בהמשך אותה שנה קיימו המנוחים פגישת יעוץ עם עורכת דין, בקשר לצוואתם ההדדית. במסגרת אותה התייעצות, אישרו המנוחים בפני עורכת הדין, כי האמור בצוואה מקובל עליהם; כי הצוואה מבטאת את רצונם; וכי הם אינם מבקשים לשנות בה מאומה. לאחר אותה פגישה, ובעצת עורכת הדין, הפקיד המנוח ביום 3.12.2008 את הצוואה ההדדית אצל הרשם לעניני ירושה… במעמד זה אף ניתן למנוח אישור רשמי בדבר הפקדת הצוואה. בשנת 2011, נוכח התפתחות דמנציה אצל המנוחה, מונה לה אפוטרופוס לרכוש וכן אפוטרופוס לדין. כשנתיים לאחר מכן, ביום 15.1.2013 ערך המנוח צוואה נוספת (להלן: צוואת 2013 או הצוואה המאוחרת), בה ביטל את צוואתו ההדדית, והוריש את כל רכושו למבקש (שהוא כזכור בנה של הבת מ'), וזאת בתנאי שישלם לששה מנכדיהם האחרים של המנוחים, סכום של 100,000 ש"ח לכל אחד. אקדים ואציין כי לגרסת המבקש, ביום 23.1.2013 מסר המנוח הודעה לאפוטרופוס לרכוש של האישה, בדבר ביטול הצוואה ההדדית (יצוין כי האפוטרופוס טוען מנגד שהודעה כאמור לא נמסרה לו).
ביום 17.2.2016 הלך המנוח לבית עולמו. לאחר פטירתו הגיש המבקש לבית המשפט לעניני משפחה בקשה לקיום הצוואה המאוחרת (ת"ע 20063-12-13), והתנגדות לקיום הצוואה ההדדית (ת"ע 20489-12-16). מנגד, המנוחה (באמצעות האפוטרופוס שמונה לה) והבת י' הגישו בקשה לקיום הצוואה ההדדית (ת"ע 20170-12-16) והתנגדות לקיום הצוואה המאוחרת (ת"ע 20437-12-16, ת"ע 20596-12-16). ביום 29.5.2020, כארבע שנים לאחר מות המנוח, ובעוד ההליך בבית המשפט לעניני משפחה מתנהל, הלכה גם המנוחה לבית עולמה… להלן אסקור את עיקרי טענות הצדדים, ותמצית ההכרעות שניתנו על ידי הערכאות הקודמות, הרלוונטיים לעניננו. המבקש טען כי יש לקיים את צוואת 2013, המאוחרת והאחרונה, מאחר שלא היתה מניעה מצד המנוח לשנות את צוואתו ההדדית, אשר נעשתה כאמור טרם תיקון מס' 12 לחוק. המבקש המשיך וטען, כי גם אם הוראות תיקון מס' 12 חלות על הצוואה ההדדית, הרי שהמנוח מילא אחר דרישות סעיף 8א לחוק ביחס לביטול צוואה הדדית, שכן מסר למצווה השני הודעת ביטול כנדרש. מנגד, הבת י' (להלן גם: המשיבה 2) טענה כי הוראות תיקון מס' 12 חלות על הצוואה ההדדית, וזאת בשל התנהלות המנוחים לאחר תיקון החוק, לרבות הפקדת הצוואה… בהמשך לכך, טענה כי אין להכיר בהודעת המנוח למנוחה בדבר ביטול הצוואה (שכזכור, האפוטרופוס הכחיש את קבלתה) כהודעה הממלאת אחר דרישות סעיף 8א לחוק הירושה, שכן המנוחה היתה פסולת דין באותה העת {הערה: אין בעצם מינוי אפוטרופוס לאדם, בכדי להופכו ל"פסול דין" – ד.ר.} וחסרה את הכישורים הקוגניטיביים להבין את משמעות ההודעה. כמו כן, נטען כי לנוכח מצבה הקוגניטיבי של המנוחה באותה העת, ביטול הצוואה ההדדית ועשית הצוואה המאוחרת, הן פעולות שנעשו בחוסר תום לב מצד המנוח. בנוסף, המשיבה 2 טענה להשפעה בלתי הוגנת מצד אחותה מ', והמבקש, על עשיית הצוואה המאוחרת. יצוין כי האפוטרופסים לרכוש ולדין שמונו למנוחה, הצטרפו אף הם לטענותיה של המשיבה.
בית המשפט לעניני משפחה קבע בפסק דינו, כי לנוכח ההתייעצות שערכו הצדדים עם עורכת הדין, לאחר חקיקת תיקון מס' 12, 'ניתן לראות בהחלטת הצדדים לצוואה בשנת 2009 להותיר את הצוואה על כנה, כאשרור מחדש של הצוואה. משכך ניתן לראות את הצוואה כצוואה שנעשתה לאחר תיקון 12, והתיקון חל עליה'… בהמשך לכך, בית המשפט ניתח את נסיבות המקרה, בהתאם להוראות סעיף 8א לחוק… וקבע כי 'המסירה של ההודעה למי שאינו מסוגל להבין את ההודעה, משמעותה והשלכותיה המשפטיות, אינה מסירה קונסטרוקטיבית'… בית המשפט אף התייחס לטענות בדבר השפעה בלתי הוגנת בעריכת הצוואה המאוחרת, וסבר כי יש להטיל ספק בכך שהצוואה המאוחרת אכן משקפת את רצון המנוח (אולם לא הכריע בדבר). בסיכומו של דבר, בית המשפט לעניני משפחה קבע, כי יש לבטל את הצוואה המאוחרת שערך המנוח, ולקיים את צוואתם ההדדית של המנוחים.
על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, שאימץ את התוצאה אליה הגיע בית המשפט לעניני משפחה. בית המשפט המחוזי הוסיף, כי ניתן להגיע לאותה תוצאה, בין אם נחיל על הצוואה ההדדית את הוראות תיקון מס' 12, כפי שעשה בית המשפט לעניני משפחה, ובין אם לאו. כך, נקבע כי ניתן ללמוד מנסיבות המקרה – שעיקרן: קיום ההתייעצות עם עורכת הדין, אשרור האמור בצוואה בפניה, והפקדת הצוואה באופן רשמי אצל הרשם לעניני ירושה – כי התגבשה אצל המנוחים הסתמכות, על כך שאיש מהם לא ישנה את הוראות הצוואה ההדדית. משכך, ומעת שההסתמכות האמורה נוצרה לאחר חקיקת תיקון מס' 12 לחוק, יש לבחון אם עמד המנוח בתנאי סעיף 8א לחוק, לצורך ביטול הצוואה ההדדית. עוד נקבע, כי מאחר שבעניננו, מסירת ההודעה נעשתה שלא כדין – בשל מצבה הקוגניטיבי של המנוחה באותה העת – הרי שהמנוח לא עמד בתנאים הדרושים לביטול הצוואה ההדדית; וכי משכך, צוואה זו עודנה עומדת בתוקפה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי אף אם מדובר בצוואה אשר הוראות תיקון מס' 12 אינן חלות עליה, המנוח היה מנוע מלבטל את הצוואה ההדדית שערך עם אשתו, לנוכח עקרון תום הלב החל אף ביחס לעריכת צוואה. על פסק דין זה של בית המשפט המחוזי נסובה בקשת רשות הערעור דנן".
לאחר סקירת טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור, נפסק, בין היתר: "…בעניננו מתעוררת שאלה עקרונית, באשר לאפשרות של אחד מן הצדדים שערכו צוואה הדדית, לחזור בו מצוואתו, בהינתן שבן זוגו מצוי במצב קוגניטיבי, שלא מאפשר לו להבין את משמעות הדברים, ולפעול לשינוי צוואתו שלו. כל זאת, כאשר מדובר בצוואה הדדית שנעשתה טרם תיקון מס' 12 לחוק הירושה, אשר מסדיר סוגיה זו באופן מפורש (אולם לא מחיל את הוראותיו על צוואות, שנערכו טרם כניסתו לתוקף). לפיכך, ראוי שהשאלה הנ"ל תזכה לבירור משפטי נוסף, במסגרת ערעור ב'גלגול שלישי'. משכך, אציע לחברי לקבל את בקשת רשות הערעור, ולדון בה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פיה… בהתאם, המבקש יכונה להלן: המערער. אקדים ואומר כי אני סבורה שדין הערעור להתקבל, במובן זה שיש לקבוע כי בחינת הצוואה ההדדית תיעשה לפי המצב המשפטי שהיה קיים ערב תיקון מס' 12. בהינתן האמור, אני סבורה שיש לקבוע, כי צד לצוואה הדדית רשאי לחזור בו מצוואתו, גם בנסיבות כדוגמת אלה שבפנינו, דהיינו: במצב דברים בו הצד השני לצוואה נעדר את הכישורים הקוגניטיביים להבנת משמעות החזרה כאמור. לצד זאת, סבורה אני כי בעניננו, יש להורות על החזרת הדיון לבית המשפט לעניני משפחה, וזאת על מנת שיכריע בטענת ההשפעה הבלתי הוגנת, בנוגע לעשיית הצוואה המאוחרת…
טרם שנידרש לשאלה המשפטית המונחת לפנינו, ראיתי להביא את דבריו היפים של השופט י' טירקל, על מנת שיעמדו לנגד עינינו, בבואנו לדון בתוקפן של הצוואות מושא ערעור זה; 'הצוואה היא מסמך מיוחד במינו. היא מסמך משפטי, אך מסמך זה אינו חסר נשמה. הוא כמו מכתב אישי אחרון, ביטוי של משאלות, אהבות, רגשות, ואף חשבונות, היוצאים ממעמקי לבו של אדם המהרהר במותו ובמה שיקרה אחרי מותו. כאן צופה הוא אל התחנה האחרונה של חייו – והראשונה שאחרי מותו. כאן הנסיון האחרון שלו לעצב את חייהם של הנשארים אחריו, ולמצער, להשפיע עליהם. כאן תקוותו האחרונה לחיות בזכרונם באהבה ובהכרת תודה. ולא רק בשל כך קשה פרשנותה של צוואה מפרשנותו של כל מסמך משפטי אחר. אין היא כפרשנותו של חוק, שצור מחצבתו, ההליכים שקדמו לחקיקתו ומטרותיו ותכליותיו ידועים. אין היא כפרשנותו של חוזה שהצדדים לו, בדרך כלל, בין החיים, והם או הנסיבות מעידים על הכוונות והתכליות שעמדו ביסודו. כאן מונח לפנינו דף נייר שבתוכו גלומים דבריו של המנוח, ואנו, שמצווה עלינו לקיים את דבר המת, עלינו לשמוע את קולו, להבין את דבריו ולהטות אוזן לבנות הקול המשתמעות מתוך דבריו' (ע"א 7735/02…); ואמנם, צוואה היא מסמך משפטי יחודי, שאינו דומה למסמכים משפטיים אחרים אשר יוצרים אנשים תדיר במהלך חייהם, כדוגמת חוזים והצהרות מסוגים שונים. יחודיותה של הצוואה באה לידי ביטוי בכמה מישורים. כך, במישור העקרוני, עמד בית משפט זה לא אחת על תכליתה המיוחדת של הצוואה, כמצוותו האחרונה של המת, אשר קשורה בקשר בל-יינתק באוטונומיה שלו כפרט, בכבוד האדם שלו, ובזכותו החוקתית בקנינו… יחודה של צוואה בא לידי ביטוי גם באופן הסדרתה על ידי המחוקק – כלומר, בכללים היחודיים והמפורטים, החלים לגביה, שדומה שנועדו אף הם להדגיש את החשיבות המיוחדת ששמורה למסמך זה בעיני החברה. ניתן אם כן לומר, כפי שאף מודגש במקורותינו, כי 'מצווה לקיים את דברי המת'… הינה חובה מוסרית, שמוטלת על החיים, כלפי אלו שהלכו לבית עולמם; אשר בלכתם מסרו בידינו כפקדון את רצונם האחרון – ביטוי אחרון למה שהיה ואיננו עוד.
השאלה המשפטית שעמדה במרכז פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוגדרה על ידו כך: 'האם היתה קיימת מניעות מצד המנוח […] לשנות את הצוואה ההדדית אותה ערך עם זוגתו המנוחה […] קודם לתיקון מס' 12 […] וזאת בהתייחס לנסיבותיו המיוחדות של הנדון, אשר תפורטנה להלן'… בית המשפט המחוזי השיב כאמור על שאלה זו בחיוב, הן בשל אי-עמידת המנוח בדרישת סעיף 8א לחוק הירושה, בנוגע למסירת הודעת ביטול צוואה למנוחה; הן בשל הפרת חובת תום הלב מצד המנוח, הנלמדת מעצם שינוי הצוואה, בהינתן מצבה הקוגניטיבי של המנוחה אותה עת. איני שותפה למסקנות אלה של בית המשפט המחוזי… לשם הכרעה בערעור שלפנינו, יש להשיב על מספר שאלות, המסתעפות זו מזו. השאלה הראשונה, היא אם הוראות סעיף 8א לחוק הירושה חלות על הצוואה ההדדית הנדונה. אם נשיב על שאלה זו בחיוב, הרי שלשם הכרעה בשאלת תוקף הצוואה, יהיה עלינו לבחון את נסיבות עניננו, בראי הוראות סעיף 8א לחוק, ובתוך כך להכריע האם מסירת הודעה לאדם שמונה לו אפוטרופוס, עונה לדרישת מסירת ההודעה, בהתאם להוראות סעיף זה. לעומת זאת, אם התשובה לשאלה הראשונה שלילית – כלומר, הוראות תיקון מס' 12 אינן חלות על הצוואה ההדדית הנדונה – אזי יהיה עלינו לבחון את נסיבות עניננו, בראי הדין שחל ערב תיקון החוק, ולבחון אם יש לקבל את הטענה, כי ביטול הצוואה ההדדית על ידי המנוח, לוקה בחוסר תום לב, במידה המצדיקה שלא ליתן תוקף לביטול האמור.
האם תיקון מס' 12 חל על צוואתם ההדדית של המנוחים? צוואה הדדית היא צוואה משותפת של שני מצווים, כאשר ההסדרים שקבע אחד מהם מבוססים על ההסדרים שקבע השני, ואף לא היו נערכים אלמלא אותם הסדרים (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק הירושה (תיקון מס' 12), התשס"ה-2005; וכן ע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון, פ"ד נג(5) 703, פס' 6 לפסק דינו של הנשיא א' ברק (1999); אהרון ברק, פרשנות במשפט כרך חמישי: פרשנות הצוואה 69 (2001) (להלן: ברק, פרשנות הצוואה)). תיקון מס' 12 לחוק הירושה, נחקק כאמור בשנת 2005. עיקרו של התיקון, בהוספת סעיף 8א לחוק, אשר מסדיר את נושא הצוואות ההדדיות – נושא שלא זכה להתייחסות בחקיקה טרם התיקון. סעיף זה קובע, כי בני זוג רשאים לערוך צוואות הדדיות, כלומר לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג השני, וכן קובע תנאים שונים לענין זה, וביניהם את דרכי ביטולה של צוואה הדדית על ידי מי מבני הזוג (אעיר במאמר מוסגר, כי ראוי ליתן את הדעת לכך, שסעיף 8א מסדיר את סוגית הצוואות ההדדיות אך ביחס ל'בני זוג'). באשר לתחולת התיקון – בסעיף 2 לתיקון נקבע במפורש, כי 'הוראות חוק זה לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו'. סעיף זה נוקט בלשון מעט עמומה, חלף נקיטה בלשון פשוטה, המקובלת יותר בסעיפים מסוג זה (כגון: 'הוראות חוק זה יחולו על צוואות שנעשו מיום פרסומו ואילך'…) מכל מקום, נראה כי לשונו של סעיף 2 לתיקון, נועדה להגביל את תחולת התיקון, ביחס לצוואות שעמדו בתוקפן ערב חקיקתו – ואף לא נטען אחרת על ידי הצדדים בעניננו. לפיכך, ולאור החזקה הפרשנית הכללית, שחוק אינו חל למפרע… ומשלא מצאנו בתיקון הוראה מפורשת אשר מורה אחרת, יש להחיל את הוראות סעיף 8א לחוק, רק על צוואות שנערכו החל מיום חקיקת תיקון מס' 12. ממילא, ביחס לצוואות שנערכו קודם לכן, יחול הדין שהיה קיים ערב התיקון… המנוחים ערכו את צוואתם ההדדית בשנת 2002. מספר שנים מאוחר יותר, בשנת 2008, קיימו המנוחים פגישת יעוץ עם עורכת דין, שבמהלכה עברו על סעיפי הצוואה ההדדית, ואישרו בפניה כי האמור בצוואה עדיין מבטא את רצונם. בהמלצת עורכת הדין, המנוחים לא שינו את צוואתם הדדית, והמנוח הפקיד אותה… בית המשפט לעניני משפחה קבע בפסק דינו, כי 'ניתן לראות בהחלטת הצדדים לצוואה בשנת 2009 (כך במקור – י.ו.) להותיר את הצוואה על כנה, כאשרור מחדש של הצוואה. משכך, ניתן לראות את הצוואה כצוואה שנעשתה לאחר תיקון 12, והתיקון חל עליה (כך במקור – י.ו.)'… על קביעה זו עירער המערער לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי ציין, כי אמנם 'אשרור צוואה' אינו דרך לעשיית צוואה בהתאם להוראות חוק הירושה, אולם קבע כי בית המשפט לעניני משפחה לא התכוון כי 'אשרור הצוואה' הוא בבחינת עשיית צוואה – אלא שעם אשרור הצוואה, התגבשה אצל הצדדים הסתמכות, ולפיכך, הלכה למעשה, יש להחיל על הצוואה ההדדית את הוראות התיקון. נוכח חשיבות הדברים, ומאחר שספק אם הפרשנות שנתן בית המשפט המחוזי לדברי בית המשפט לעניני משפחה, מתיישבת עם הדברים המפורשים שקבע האחרון, ראיתי לנכון להתייחס בקצרה לסוגיה זו. כידוע, חוק הירושה קובע רשימה סגורה של ארבעה אופנים בהם ניתן לעשות צוואה. כך, בסעיף 18 לחוק נקבע כי "צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה". סעיפי החוק הבאים מפרטים את אותן הדרכים לעשיית צוואה. עיון בחוק מעלה כי 'אשרור' צוואה, כבעניננו, וכן הפקדתה… אינם עונים לדרישות הקבועות בחוק, ביחס לאף אחת מהדרכים הנ"ל… זאת ועוד, לאחר פגישת היעוץ עם עורכת הדין, הצדדים הפקידו את צוואתם… לפי הסיפא של סעיף 21(ב) לחוק, הפקדת צוואה מהווה ראיה לכאורה, כי היא נעשתה לכל המאוחר ביום ההפקדה. כלומר, ברי כי המחוקק לא ראה במועד ההפקדה כמועד עשיית הצוואה, או כמועד בעל משמעות מהותית לגבי תוקף הצוואה (וודאי שלא ראה בהפקדה עצמה כעשיית צוואה), אלא רק כאינדיקציה לכך שהצוואה נעשתה לכל המאוחר באותו יום. בהקשר זה, יצוין כי גם באישור הפקדת הצוואה… נכתב בפירוש, כי 'תאריך הצוואה' הוא 21.07.2002, והדברים מדברים בעדם. על כן, מהאמור לעיל עולה, כי לא ניתן לראות בהתייעצות שערכו המנוחים בשנת 2008 עם עורכת הדין; ב'אשרור' הוראות הצוואה בפניה; ובהפקדת הצוואה אצל הרשם לעניני ירושה – כעשיית צוואה חדשה, בהתאם להוראות חוק הירושה.
לא זו אף זו, כאמור, בית המשפט המחוזי אימץ את קביעת בית המשפט לעניני משפחה (כפי שפורשה על ידו) כי נסיבות המקרה – ובראשן ההתייעצות עם עורכת הדין, והפקדת הצוואה אצל הרשם – מלמדות כי התגבשה אצל המנוחים הסתמכות על כך שאיש מהם לא ישנה את הוראות הצוואה ההדדית. בית המשפט המחוזי הוסיף כי 'מעת שההסתמכות נוצרה לאחר תיקון 12 לחוק, ותיקון זה קובע, כי מקום בו קיימת הסתמכות, מתקיימים תנאים ואופנים בהם ניתן לשנות צוואה הדדית, יש לבחון האם עמד המנוח בתנאים אלו שנקבעו בחוק, לצורך שינוי צוואה הדדית או ביטולה'… כאמור, אין בידי להסכים אף עם קביעות אלה. אמנם, סעיף 8א לחוק הירושה מתייחס לרכיב ההסתמכות בין הצדדים בקשר לצוואות הדדיות… אולם, אין בהוראה זו כדי להשפיע על שאלת תחולת התיקון, על צוואות שנערכו קודם לחקיקתו. כאמור לעיל, חזקה על כל דבר חקיקה, ובתוך כך גם על תיקון מס' 12, כי תחולת הוראותיו היא מיום חקיקתו והלאה. כמו כן, סעיף 2 לתיקון, קובע כאמור הוראה המגבילה את תחולת הוראות התיקון, ביחס לצוואות שנעשו ערב חקיקתו. בנוסף, לא מצאנו בחוק הירושה קביעה, כי בניגוד ליתר הוראות החוק, הוראות סעיף 8א יחולו על צוואה, בהתאם למועד חידוש ההסתמכות בין הצדדים לה, חלף מועד עריכת הצוואה – שהוא, באופן טבעי, המועד הרלוונטי לבחינת המצע המשפטי בו הצוואה נטועה.
לנוכח כל האמור לעיל, לא ניתן לראות בצוואה ההדדית דנן, ככזו שחלות עליה הוראות תיקון מס' 12. ממילא, איננו נדרשים להמשיך בנתיב זה, ולבחון אם מתקיימים בעניננו התנאים לביטול צוואה הדדית, לפי סעיף 8א לחוק. על כן, ניגש כעת לבחון את ביטול הצוואה ההדדית דנן בהתאם לדין, שחל ערב תיקון מס' 12……"; לאחר סקירה מפורטת של המצב המשפטי, ששרר ערב תיקון מס' 12 (ובין היתר, לאור פסק הדין בע"א 4402/98 מלמד; ובבע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל), סיכם בית המשפט כך: 'הנה כי כן, השופטת נאור [בפס"ד 'זמיר' – ד.ר.] משאירה ב'צריך עיון', רק את השאלה, אם מי שביטל באופן חד צדדי צוואה הדדית – תוך הפרת הוראה בצוואה המגבילה אותו מלעשות כן – ייחשב כחסר תום לב. עולה איפוא, כי מי שביטל צוואה הדדית, בהעדר הוראה מגבילה כאמור, לא ייחשב חסר תום לב…
בהזדמנות זו, ובחינת למעלה מן הצורך, מצאתי לנכון להתייחס בקצרה לקביעה לעיל, המשתמעת מענין זמיר, שלפיה יתכן שיש בהוראה מפורשת בצוואה הדדית, האוסרת על שינויה, כדי להגביל את חופש הציווי של הצדדים לה, וזאת, מכח חובת תוך הלב. לדעתי, קביעה זו אינה נקיה מספקות, שכן איני רואה הכיצד היא מתיישבת עם הוראות חוק הירושה ותכליתו, ואבהיר. סעיפים 28-27 לחוק הירושה מורים כדלקמן….. התפיסה המשתקפת בסעיפי החוק הללו, המבקשת לשמר באופן מוחלט את חופש הציווי של עורך הצוואה, עוברת כחוט השני גם ביתר סעיפי חוק הירושה. כך למשל, סעיף 36 לחוק מורה, ללא סייגים, שמצווה רשאי לבטל את צוואתו. ביטוי נוסף לתפיסה זאת נמצא בסעיף 8(א) לחוק, המורה כי 'הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים'. כלומר, חוק הירושה שולל כל התערבות חוזית בירושתו של אדם, וממילא אינו מכיר באינטרס הסתמכות שהינו, ברגיל, פרי הסכמה חוזית (אף מכללא)… הנה כי כן, העקרון המנחה של דיני הצוואות, הוא שמירה קפדנית על חופש הציווי, וקיום רצונו של המצווה; והדברים הודגשו לא אחת בפסיקתו של בית משפט זה….. הוראות חוק הירושה והפסיקה הדגישו את עליונות העקרון של חופש הציווי וההורשה בדיני הירושה בישראל. ובאופן ספציפי לעניננו, סעיף 27(ב) לחוק מדגיש באופן המפורש ביותר, כי לא ניתן לכלול בצוואה, הוראה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנותה או לבטלה, וכי אם הוראה כזאת נכתבה בצוואה, הרי שהיא בטלה. דומה אפוא כי הוראות החוק, באשר לאיסור להגביל את יכולת המצווה לשנות את צוואתו, הן קוגנטיות, וזאת בדומה למרבית הוראות חוק הירושה….. לאור האמור, אני סבורה כי יש קושי ממשי בגישה שלפיה, יתכן ויהא זה חוסר תום לב לשנות מצוואה הדדית, אשר כללה הוראה המגבילה אפשרות זו – הוראה שהיא, כאמור, חסרת תוקף משפטי. אימוץ הגישה האמורה, משמעותו, הלכה למעשה, החרגת הצוואות ההדדיות מתחולת חוק הירושה, ובפרט מסעיף 27 לחוק, ואיני מכירה סמכות שבדין להחרגה כאמור.
ונשוב לעניננו; כפי שקבע בית המשפט המחוזי, צוואתם ההדדית של המנוחים אינה כוללת הוראה המעידה על רצונם להגביל את האפשרות לשנות את הצוואה. ממילא, יישום הלכת זמיר על עניננו, מוליך למסקנה כי לא היתה מניעה למנוח, לשנות את צוואתו, בדרך של עריכת צוואה חדשה, רק בשל קיומה של צוואה הדדית קודמת, ואין לראות בעצם שינוי הצוואה על ידי המנוח, התנהגות שלא בתום לב. נוכח האמור, ובשים לב להלכה שנקבעה, כאמור, בענין זמיר, קיים קושי ממשי בקביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה מי שביטל צוואה הדדית, אף בהעדר הוראה מגבילה כאמור, פעל בחוסר תום לב. את קביעתו זו מבסס בית המשפט על החובה לפעול בתום לב הנלמדת מסעיף 61 לחוק החוזים. לעמדתו, עקרון תום הלב, המעוגן בסעיף 39 (ובסעיף 12) לחוק החוזים, חל גם על פעולות משפטיות, שאינן בבחינת חוזה, לפי סעיף 61 לאותו חוק, כולל עריכת צוואה (וראו בהקשר זה גם את דברי הנשיא ברק בענין מלמד, ובספרו, ואת דברי השופטת ארבל בענין זמיר) [אעיר במאמר מוסגר, כי בקביעתו זו, נסמך בית המשפט המחוזי, בין היתר, על דברי השופטת ארבל בענין זמיר (תוך הצגתם בטעות כדברי השופטת נאור), שם היא אימצה את עמדתו של הנשיא ברק, ונותרה בדעת מיעוט…] כאמור, אני סבורה, כי המסקנה האמורה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, שלפיה, לנוכח הוראות סעיף 61 ו-39 לחוק החוזים, מי שביטל צוואה הדדית – אף בהעדר הוראה מגבילה כאמור – פעל בחוסר תום לב, מעוררת קושי. זאת, שכן, היא אינה מתיישבת עם ההלכה שנקבעה בענין זמיר… ואף ספק אם היא מתיישבת עם הוראות חוק הירושה……
כאמור לעיל, ישום ההלכה שנקבעה בענין זמיר על עניננו, מוליך למסקנה, כי המנוח לא היה מנוע מלשנות את הצוואה ההדדית. עם זאת, המשיבות טוענות לשתי הבחנות בין עניננו לבין ענין זמיר, אשר לטעמן צריכות להביא למסקנה הפוכה. טענתן הראשונה היא, כי בניגוד לענין זמיר, בו נדונה צוואה הכוללת הוראת 'יורש במקום יורש', בעניננו מדובר בצוואה הכוללת הוראת 'יורש אחר יורש', המהווה 'מחויבות נוספת על היורש הראשון, והסתמכות המצווה כי ההסדר יקוים'… אני סבורה כי דין הטענה להידחות. אבהיר; ראשית, אין עיגון לטענה, שלפיה הקביעות של השופטת נאור בענין זמיר, התייחסו אך לנסיבות המקרה הקונקרטי ('יורש במקום יורש') – ההיפך הוא הנכון (ולענין זה, השופטת ארבל הסכימה עם השופטת נאור). על פניו, ההלכה שנקבעה שם מפי השופטת נאור, התייחסה באופן כללי לזכות מצווה לשנות צוואה הדדית, יהיו תנאיה אשר יהיו. שנית, ההסתמכות הרלוונטית לעניננו, בין צדדים לצוואה הדדית, הינה הציפיה של כל אחד מהצדדים, שהצד השני לא יסכל באופן חד-צדדי, את התוצאה אליה כיוונו במסגרת הצוואה, וזאת ביחוד כאשר לא יהיה בידי צד מסוים להגיב לכך (אם בשל מותו, או בשל כל סיבה אחרת). כפי שנראה להלן, בניגוד לטענת המשיבות, דומה כי לא ניתן לומר שההסתמכות האמורה רבה יותר במקרה של צוואה הדדית, הכוללת הוראה של 'יורש אחר יורש', מאשר במקרה של 'יורש במקום יורש' – ושמא אף פחותה הימנה… סעיף 41 מורה, כי אדם יכול לכלול בצוואתו הוראה, לפיה הוא מוריש את נכסיו לפלוני, ואם לא זכה פלוני – בנסיבות שונות המנויות בסעיף, ביניהן מות פלוני – יזכה בהם אלמוני. במקרה בו זכה פלוני בנכס, ההסדר מוצה, ולאלמוני לא מגיע דבר… סעיף 42 לחוק מורה… כי מצווה יכול לכלול בצוואתו הוראה, שלפיה הוא מוריש את נכסיו לפלוני, ואחריו לאלמוני, שיזכה בנכסים לאחר מות פלוני. הסעיף מדגיש כי הזוכה הראשון (פלוני) יכול לעשות בנכסים שקיבל מהמצווה כרצונו, למעט ציווי הנכסים הללו בצוואה לאדם אחר, שאיננו הזוכה השני (אלמוני). כלומר, הוראת 'יורש אחר יורש' אמנם מאפשרת לזוכה הראשון להשתמש כרצונו בנכסים שניתנו לו, אולם 'מבטחת' את המצווה, מפני מצב בו הזוכה הראשון יבקש לנשל את הזוכה השני מהנכסים, באמצעות הורשתם לאדם אחר. הנה כי כן, כאמור בסעיף 42 לחוק הירושה, במקרה של הוראת 'יורש אחר יורש', בן הזוג שנותר בחיים אינו יכול להוריש את הרכוש בו זכה מבן הזוג המנוח, לזוכה שאינו נקבע בצוואתם ההדדית. כלומר, הוראה מסוג זה 'מבטחת' את המצווה הראשון, מפני תוצאה, שבה בן הזוג שנותר בחיים, יוריש את הרכוש שירש מכח הצוואה ההדדית, למי שאינו מנוי בה. ממילא, הסתמכות המצווה היא על הוראות החוק, ולא על מעשיו או על תום לבו של המצווה השני. לעומת זאת, כאשר מדובר בהוראה של 'יורש במקום יורש', כוחה של ההוראה מסתיים ברגע שבו בן הזוג שנותר בחיים ירש את רכושו של בן הזוג שנפטר. הסדר 'יורש במקום יורש' אינו מבטיח איפוא לצד שנפטר ראשון, שנכסיו יועברו מבן הזוג שנותר בחיים, עם פטירתו, לאותם הזוכים שציוו הצדדים בצוואתם ההדדית. לפיכך, נראה כי מידת ההסתמכות של בן הזוג המנוח, על כך שבן הזוג שנותר בחיים, יקיים את הרצון המשותף של הצדדים, במצב בו נקבעה בצוואתם ההדדית הוראת 'יורש במקום יורש', בוודאי אינה נופלת מאשר במצב שבו נקבעה בצוואה הוראת 'יורש אחר יורש'.
הטענה השניה של המשיבות, באשר להבחנה בין ענין זמיר לעניננו, היא כי בענין זמיר, החזרה מהצוואה ההדדית נעשתה לאחר מותה של האשה, לעומת זאת, בעניננו, החזרה מהצוואה ההדדית נעשתה בחייה של האישה, תוך ביטול צוואתה שלה, עוד בטרם קוימה. נטען כי נוכח מצבה הקוגניטיבי של המנוחה, בעת ביטול הצוואה ההדדית, לא התאפשר לה להבין את משמעות ביטול הצוואה, ולפעול בתגובה לביטול זה, למשל על ידי עשיית צוואה חדשה תחת הצוואה ההדדית שבוטלה. אף דין טענה זו להידחות, שכן דומה כי הנחת היסוד הטמונה בה, שלפיה התוצאה של ביטול צוואת המנוח, היא ביטולה האוטומטי של צוואת המנוחה – נעדרת בסיס, ואבהיר: כזכור, סעיף 28 לחוק הירושה, שכותרתו 'הצוואה מעשה אישי', מורה בס"ק (א) כי 'אין צוואה נעשית אלא על ידי המצווה עצמו', ובס"ק (ב) – כי 'הוראת צוואה התולה תוקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה – בטלה'. ודוק, אם נאמר שביטול הצוואה על ידי המנוח, מביא באופן אוטומטי לפקיעת צוואת המנוחה, נמצאנו קובעים, על כורחנו, כי תוקפה של צוואת המנוחה תלוי היה ברצונו של אדם אחר – מה שאינו אפשרי לפי סעיף 28(ב) לחוק. ממילא, נראה שתחת המצב המשפטי ערב תיקון מס' 12, יש קושי לקבוע כי ביטול צוואה הדדית על ידי אחד מהמצווים, מביא לביטולה האוטומטי של צוואת המצווה השני (וראו: תמ"ש (משפחה י-ם) 50903-10-15…; וכן ראו והשוו עם קביעותיו של השופט י' שילה בת"ע (מחוזי ת"א) 2150/74…)"
יודגש, כי האמירה "הנחת היסוד… שלפיה התוצאה של ביטול צוואת המנוח, היא ביטולה האוטומטי של צוואת המנוחה – נעדרת בסיס" – נאמרה, כמובן, ביחס לצוואות שנערכו לפני תיקון 12 לחוק. לגבי צוואות שנערכו לאחר התיקון, נקבע במפורש בסעיף 8א(ב)(1) סיפא לחוק: "…נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים" (אף שהתוצאה עלולה להיות לא רצויה, ואף לא מוצדקת).
ובחזרה לפסק הדין: "סיכום: כאמור לעיל, השאלה המרכזית שעמדה לפנינו, היא אם המנוח היה מנוע, קודם לתיקון מס' 12, לשנות את הצוואה ההדדית הנדונה. לעמדתי, ישום הוראות חוק הירושה וההלכות של בית משפט זה בנדון, מוליכים למסקנה, כי לא היתה קיימת מניעות כאמור למנוח, וזאת לנוכח כל הטעמים שהוצגו לעיל. בכך לכאורה תמה דרכנו, והיה עלינו לקבוע כי ביטול הצוואה ההדדית על ידי המנוח נעשה כדין, ולפיכך, יש לקיים את צוואתו המאוחרת. אולם, על אף הקביעות העקרוניות האמורות – נראה כי אין מנוס מלהורות על החזרת הדיון לערכאה הדיונית, ואבהיר. כאמור, בית המשפט לעניני משפחה נמנע בפסק דינו מלהכריע בטענת המשיבה 2, בדבר השפעה בלתי הוגנת על המנוח, בעת עריכת הצוואה המאוחרת. בשל כך אף מצא בית המשפט המחוזי להחזיר את התיק לבית המשפט לעניני משפחה (עמ"ש 72893-12-20). אולם, המשיבה 2 חזרה בה מטענתה בענין זה, והתיק שב לבית המשפט המחוזי, מבלי שבית המשפט לעניני משפחה השלים את הבירור בסוגיה האמורה… אולם, גם המשיבה 1, שכזכור צורפה כמשיבה רק במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, טענה בפני בית המשפט המחוזי להשפעה בלתי הוגנת מצד המערער ואמו, וציינה כי 'ככל שהערעור לא יידחה, הרי שהיא עומדת על זכותה לטעון לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ושמיעת ההליך מחדש, כפי שנקבע בעמ"ש 72893-12-20'… לנוכח הסכמה זו, אף בית המשפט המחוזי (שדחה כזכור את הערעור) לא דן בטענה להשפעה בלתי הוגנת, וממילא גם לא הכריע בה. בשל השתלשלות האירועים האמורה, ומשמצאנו להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי, בשאלה בדבר כוחו של המנוח לבטל או לשנות את צוואתו, הרי שההכרעה בעניננו נותרה חסרה, שכן טענה מרכזית, אשר עשויה להשפיע באופן מהותי על תוצאות ההליך, לא הוכרעה על ידי הערכאות הקודמות. אשר על כן, אני סבורה כי אין מנוס מהשבת הדיון לבית המשפט לעניני משפחה, אשר ימצה את הדיון בטענת ההשפעה הבלתי הוגנת, ויכריע בה…"
השופטים נ. סולברג ו-א. שטיין הסכימו עם תוצאת פסק הדין העיקרי לעיל; אך האחרון הוסיף:
"אני מסכים עם התוצאה אליה הגיעה חברתי, השופטת י' וילנר, ועם הנימוקים שהובילוה לתוצאה זו – בכפוף לאמור להלן. בפתח דברי, אבקש להדגיש את ענין ההסתמכות. חישבו על המקרה הבא: ראובן ולאה, הנשואים זה לזו, עושים צוואה הדדית, ובמסגרתה כל אחד מהם מוריש את רכושו למשנהו. במסגרת זו, כל אחד מהם מסתמך על כך שמשנהו לא ישנה את צוואתו, מבלי לאפשר לו להגיב על השינוי בצוואתו שלו. מבחינתה של לאה, טוב יהיה אם שתי הצוואות תישארנה כמות שהן אחרי אריכות ימים שלה ושל ראובן, ושהרכוש שהשניים יותירו אחריהם יועבר לבתם היחידה רעות – כיורשת על פי דין, ששמה אינו מצוין כזוכה בצוואה. בהתאם לכך, אם ראובן ירצה לשנות את צוואתו – דבר שאותו הוא רשאי לעשות בכל עת, במסגרת החירות לצוות שניתנה לו בסעיף 27 לחוק הירושה… גם היא תרצה לעשות שינויים בצוואתה, ביחס לרכושה שלה. כך הוא גם לגבי ראובן: מבחינתו, ככל שלאה תרצה לשנות את צוואתה, גם הוא ירצה לשנות את צוואתו שלו. במצב דברים זה, אם ראובן יראה לנכון לשנות את צוואתו אחרי מותה של לאה, שמצוואתה הוא נהנה כזוכה, באופן שיעביר את הרכוש שהלה ירש מלאה מכח צוואתה, לאדם שאינו רעות – הוא יפגע באינטרס ההסתמכות שיצר אצל לאה, ביחס לרכושה שלה, כאשר השניים עשו צוואה הדדית. כפי שעולה מדברי הנשיא א' ברק בע"א 4402/98 מלמד… מהלך זה מצדו של ראובן הוא בגדר פעולה משפטית שלא בתום לב. בנסיבות אלו, לטעמי, בית המשפט יהא חייב לפסוק לטובתה של רעות, או לטובת עזבונה של לאה, סעד שיתקן את הפגיעה באינטרס ההסתמכות של לאה – זאת, מכח האמור בסעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. במקרה שלפנינו, עניין ההסתמכות אינו מתעורר, ומסיבה זאת הנני מסכים עם פסק דינה של חברתי, השופטת וילנר. כפי שצוין בפסק דינה של חברתי, המנוח נפטר לפני המנוחה, ולא ירש את נכסיה. אשר על כן, אינטרס ההסתמכות של המנוחה, באשר לנכסיה שלה, לא נפגע; וכפי שהוסבר היטב על ידי חברתי, למנוחה לא היה אינטרס הסתמכות לגיטימי, לגבי האופן בו יעשה המנוח שימוש בחירותו לצוות את רכושו שלו. לפיכך, אין אנו נדרשים להגן על אינטרס ההסתמכות של המנוחה במקרה דנן, כפי שלטעמי יהא עלינו לעשות במקרים כדוגמת זה של ראובן, לאה ורעות.
כפי שצוין על ידי חברתי, השופטת וילנר, בפסק דינו של בית משפט זה בענין זמיר… הובעה הסתייגות באשר לעמדת הנשיא ברק בפרשת מלמד נ' סולומון. בהקשר זה, אבקש להבהיר, כי הגם שהסעד אותו ביקש הנשיא ברק להעמיד לזכותו של הנפגע מהפרת ההדדיות, אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם החירות לצוות, כמוסבר על ידי חברתי, השופטת וילנר; והסברה מקובל עלי לחלוטין – לטעמי, כל אימת שמדובר בפגיעה באינטרס ההסתמכות של אחד הצדדים לצוואה הדדית על ידי שותפו, אשר בחר לפרוש מהסדר ההדדיות, אחרי שירש וניכס לעצמו את רכושו של הצד הנפגע, מן הדין להעמיד לעזבונו של הנפגע סעד של השבה, הזהה לזה שנקבע בסעיף 8א לחוק הירושה. זאת, מכח הדין הכללי, הגלום בחובת תום-הלב, ובסעדים שבתי המשפט מוסמכים לפסוק בגין הפרתה של חובה חשובה זאת. אשר על כן, ככל שפסק הדין בענין זמיר שולל את כוחו של בית המשפט לתקן את הפגיעה באינטרס ההסתמכות, אם וכאשר פגיעה כאמור נגרמת, לא אוכל לפסוק על פיו.
בשולי הדברים, ברצוני להתייחס בקצרה לסוגיה נוספת הקשורה לצוואה הדדית, בה לא דנו – וכפועל יוצא מכך, לא הכרענו – בגדרי ההליך הנוכחי, גם לא במשתמע. כוונתי לאפשרות להכיר בתוקפה של צוואה הדדית שלא בין בני זוג, מכח הדין הכללי. בסוגיה זו נערך דיון אקדמי, במסגרתו הובעו דעות לכאן ולכאן (ראו: גד טדסקי, צוואה משותפת, עיוני משפט ו 662, 669 (תשל"ח-תשל"ט); ומנגד: שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 כרך ראשון 325 (תשנ"ב); ואהרן ברק פרשנות במשפט כרך חמישי: פרשנות הצוואה 72 (תשס"א)). במחלוקת זו, דעתי כדעתם של פרופ' שילה והנשיא ברק. לטעמי, סעיף 8א לחוק הירושה לא מהווה אכסניה בלעדית לצוואות הדדיות, ובפרט לאלו שנעשות מחוץ למערכת זוגית. הצורך לקבוע הסדר סטטוטורי מיוחד לצוואות הדדיות בין בני זוג, נבע לא רק מהיותן של צוואות כאלה הסדר משפטי חיוני ונפוץ, אלא גם כמשלבות בתוכן הסכם ממון, שאלמלא סעיף 8א לחוק הירושה, היה כפוף לדרישותיו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. לטעמי, הסדר סטטוטורי זה, אינו שולל את האפשרות לערוך צוואה הדדית, בין מצווים שאינם בני זוג. על צוואות אלה יחול הדין הכללי, ובראשו חוק הירושה, כפי שהסבירו זאת פרופ' שילה והנשיא ברק".
למיטב ידיעתי, הדעה – שהובעה בהערת אגב בלבד – לפיה אין בסעיף 8א לחוק לשלול עריכת צוואות הדדיות, בין מצווים שאינם בני זוג (כלומר, כי אין מדובר ב"הסדר שלילי"), אינה הדעה ה"מקובלת".
***
הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.
אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.