"הבעת רצון במסמך ובצוואה" – פסיקה (וקצת על היחס בין חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות לבין חוק אומנה לילדים...)

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

זה מכבר פרסמתי באתר זה את הסקירה "הבעת רצון ב'מסמך' ובצוואה – לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות" (להלן: "הסקירה הראשונה"; כאמור בסקירה הראשונה, מקור הביטוי "הבעת רצון בצוואה" הינו בי…) במרבית הסקירות שמתפרסמות באתר, ישנה התייחסות לפסקי דין ולהחלטות (שכבר היו קיימים – וכמובן, גם היו מוכרים לי – במועד הפרסום…) ובסופן של [מרבית] הסקירות, נוספים במרוצת הזמן "תוספות ועדכונים" שונים, אשר מוקדשים בעיקר (אם כי לא רק) לפסקי דין ולהחלטות רלוונטיים, שפורסמו לאחר מועד פרסום הסקירות המקוריות. אך במסגרת הסקירה הראשונה, לא היתה, באופן חריג, התייחסות לפסק דין או להחלטה כלשהם (וכך, נכון להיום, גם במסגרת "תוספות ועדכונים" לסקירה הראשונה…) "אתקן" זאת (במידת מה) בסקירת "המשך" זאת, ואתייחס להלן לפסקי דין רלוונטיים ספורים שאיתרתי (כולם פורסמו ב"נבו"). אציין, כי בסקירות אחרות – ובמיוחד בסקירה "אפוטרופוס טבעי" (וב"תוספות ועדכונים" שנוספו לה) – ישנה התייחסות לפסקי דין נוספים, אשר אף להם עשויה להיות רלוונטיות (ולו בעקיפין) להיבטים שונים, שקשורים להבעת רצון ב'מסמך' ובצוואה. ניתן גם להניח – וכותרת המשנה מרמזת על כך… – כי במסגרת סקירה עתידית, שתעסוק באופן ספציפי ומפורט ב"חוק אומנה לילדים", תיכלל התייחסות לפסקי דין רלוונטיים; כפי שניווכח בהמשך, כאשר מדובר בקטינים, קיימת זיקה – ולעתים "התנגשות" – בין מינוי אפוטרופוס לרכוש, לבין הוראות "חוק אומנה לילדים", אשר נחקק סמוך לפני תיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ה-1962 ("תיקון 18"; ו"החוק" או "חוק הכשרות").

הוראות החוק, שענינן מסמך הבעת רצון והבעת רצון בצוואה, נדונו בפירוט במסגרת הסקירה הראשונה, וככלל, אמנע מלחזור על הדברים במסגרת סקירה זאת.

החלטה (מיום 17.5.07), במסגרת ת"ע 100550/05, בש"א 12157/06 (בית המשפט לעניני משפחה בתל אביב, סה"נ י. שנהב):

תיקון 18 פורסם ביום 11.4.16 (ס"ח 2550); ומרבית הוראותיו – וביניהן, כל ההוראות הרלוונטיות לסקירה הראשונה ולסקירה זאת – נכנסו לתוקף ששה חודשים לאחר מועד פרסומו (הוראות מסוימות נכנסו לתוקף 3, 9, 12, 15, ואף 24 חודשים לאחר הפרסום). בין היתר, וכמפורט בסקירה הראשונה, נוסח סעיף 64 לחוק הוחלף במסגרת תיקון 18, וכן נוסף לחוק סעיף 64א.

בעוד שיתר פסקי הדין, אליהם אתייחס בהמשך, ניתנו לאחר פרסומו של תיקון 18 – ואף לאחר כניסתן לתוקף של הוראותיהם (החדשות) של סעיפים 64 ו-64א לחוק – החלטה זאת ניתנה לפני תיקון 18. עם זאת, וכאמור בסקירה הראשונה, בניגוד ל"מסמך הבעת רצון", שהינו הסדר משפטי חדש, שנוצר במסגרת תיקון 18 – האפשרות "להביע רצון בצוואה", כבר היתה קיימת לפני תיקון 18; אם כי גם לגביה, חלו שינויים (משמעותיים) במסגרת תיקון 18.

במרכז ההחלטה עומדת סוגיה, שאינה רלוונטית לענינן של הסקירה הראשונה ושל סקירה זו (ואשר בכוונתי להקדיש לה בעתיד סקירה נפרדת): היחס בין הוראות חוק הירושה, חוק הנאמנות, וחוק הכשרות; אך במסגרת ההחלטה, נדונה, בין היתר, משמעותה (בנסיבות הספציפיות שנדונו) של "הבעת רצון" בצוואתו של המנוח:

"ענין לנו בבקשה למתן הוראות. לכאורה, מדובר בבקשה 'רגילה', ניתן לומר 'שגרתית', למתן הוראות. אלא מאי? במסגרת בקשה זו מקופלת סוגיה משפטית, העוסקת ביחסי הגומלין שבין הוראות חוק הירושה… חוק הנאמנות… וחוק הכשרות… בהקשר של ניהול נכסי עזבון של חסוי [יצוין, כי במסגרת תיקון 18, נמחקה הגדרת הביטוי "חסוי", ותחתיה נעשה על פי רוב שימוש בביטוי "אדם שמונה לו אפוטרופוס" – ד.ר.] הסוגיה המשפטית עוסקת ביחס המתקיים, אם בכלל, בין תפקידו של נאמן, כהגדרתו בחוק הנאמנות, לבין תפקידו של אפוטרופוס לרכוש, עפ"י חוק הכשרות. בעניננו, תיבחן השאלה הפרטנית: האם ניתן וראוי למנות נאמן לניהול כספי עזבון של חסוי, במקביל למינוי אפוטרופוס לרכוש החסוי, או שמא מדובר במינוי כפול, אשר מיותר ואף גורע מהחסוי.

רקע עובדתי: המנוח… הלך לבית עולמו ביום 4.9.03, והותיר אחריו צוואה בעדים מיום 19.6.02. ביום 4.3.04 ניתן צו קיום לצוואה, ע"י הרשם לעניני ירושה, והמבקש מונה בו כמנהל עזבון. הזוכים עפ"י הצוואה הינם שני ילדיו של המנוח, המשיבים מס' 2-1. המשיב מס' 1 הינו חסוי… ביום 12.10.01 מונתה עמותת X כאפוטרופא לגופו ולרכושו של החסוי… מינוי זה בוטל ביום 8.6.03. ביום 2.2.06, עפ"י בקשת החסוי, מונה עו"ד… כאפוטרופוס לרכוש החסוי, לתקופה זמנית של שלושה חודשים… מינוי זה הוארך ביום 9.7.06, לתקופה זמנית נוספת של שנה…

עזבון המנוח כולל דירת מגורים, בה מתגורר כיום החסוי, וכן כספים בסך של כ… צוואת המנוח מתייחסת הן למצבו ולצרכיו של החסוי, והן לצרכיה של המשיבה מס' 2. בהקשר זה קבע המנוח מספר הוראות, כדלקמן; – אין למכור את דירת העזבון במשך 15 שנה לפחות ממועד פטירת המנוח, וכן אין לחלק את כספי העזבון לזוכים, לפני חלוף 15 שנים ממועד פטירת המנוח. – סכום של… מתוך כספי העזבון ייועד להסדרת דיור מוגן או דיור של קבע לחסוי. יתרת כספי העזבון תחולק בין שני הזוכים באופן שווה. – זכויות הבעלות בדירת העזבון תועברנה בחלקים שווים על שם שני הזוכים. – החסוי יהא רשאי להתגורר בדירת העזבון עד להסדרת דיור מוגן או פתרון אחר, או לחלופין, עד ל-5 שנים ממועד פטירת המנוח. תקופה זו ניתנת להארכה עפ"י הוראות הצוואה. – מנהל העזבון יעביר סכום של… לחודש, מתוך פירות העזבון, לכל אחד משני הזוכים. באשר לחסוי, נקבע, כי מנהל העזבון יכול לכסות הוצאותיו השוטפות, כגון חשמל, טלפון, עיריה, ועד בית וכו', עד גובה הסכום הנ"ל, וזאת במקום להעבירו לידי החסוי. בנוסף, כל עוד החסוי מתגורר בדירת העזבון, יועבר למשיבה מס' 2 סכום נוסף של… לחודש. – לצורך יישום הוראות הצוואה, מינה המנוח שלושה קרובי משפחה, אשר תפקידם לסייע ולייעץ למנהל העזבון ולזוכים, בביצוע הוראות הצוואה כרוחה וכלשונה.

עפ"י הנחית האפוט' הכללי למבקש, נוכח משך תקופת ניהול העזבון, והעובדה כי המנוח יצר בפועל הסדר נאמנות בצוואה, יש לפעול ליישום הוראות הצוואה, במסגרת הקמת נאמנות, עפ"י חוק הנאמנות, ולא במסגרת ניהול העזבון עפ"י חוק הירושה. ברוח ההנחיה דלעיל, נדרש המבקש להכין הצעה מפורטת לחלוקת העזבון, וליישומה בפועל… בנסיבות אלה, הוגשה הבקשה דנן, במסגרתה עותר המבקש לקבלת אישור מבית המשפט לפעולות הבאות: * דירת העזבון תרשם בלשכת רישום המקרקעין על שם שני הזוכים, בחלקים שווים. על דירת העזבון תרשם הערת אזהרה על הימנעות מעשית עסקה, בהתאם להוראות צוואת המנוח. כמו כן, תרשם הערת אזהרה על מינויו של עו"ד… כאפוטרופוס לחסוי, ותימחק הערת האזהרה על מינויו של המבקש כמנהל העזבון. * בענין חלוקת כספי העזבון – ייפתחו שני חשבונות נאמנות; חשבון אחד על שם החסוי – לחשבון זה יופקד סכום קרן הדיור המוגן, בצירוף פירותיו… וכן מחצית מהכספים המשותפים… חשבון שני על שם המשיבה מס' 2 – לחשבון זה יופקדו מחצית מהכספים המשותפים… עפ"י הצעת המבקש, חשבונות הנאמנות ינוהלו בהתאם לחוק הנאמנות, כאשר המבקש ימונה כנאמן על הכספים. הנאמן יעביר לזוכים כספים מתוך חשבונות אלה, בהתאם להוראות הצוואה.

האפוט' הכללי הודיע על התערבותו בהליכי הבקשה. בדיון… אושרה הצעת החלוקה, בנוגע לדירת העזבון. בנוגע לכספים, נתגלעה מחלוקת בין האפוט' הכללי לבין המבקש, בנוגע לנושא התפקיד הראוי לניהול כספי העזבון של החסוי… לטענת האפוט' הכללי, אין מקום וצורך במינוי נאמן לניהול כספי העזבון של החסוי, במקביל לאפוטרופוס לרכוש לחסוי, אשר מונה זה מכבר. מדובר בכפל תפקידים, אשר גורם לפיצול, ועלול להביא לחוסר תאום בין שני הגורמים המנהלים בפועל את עניניו של החסוי. בנוסף, מדובר בהוצאת שכר טרחה כפולה ומיותרת, אשר גורעת מכספי החסוי. בנסיבות דנן, יש צורך לרכז את ניהול רכושו של החסוי תחת ישות אחת, אשר תהא מחויבת לדווח על פועלה בתיק האפוטרופסות המתנהל על שם החסוי. בכלל זה, אין מניעה שהמבקש ימונה גם כאפוטרופוס לרכוש החסוי, וינהל את עניניו בשני חשבונות נפרדים: חשבון אחד – בו ינוהלו הכספים שמקורם בעזבון; חשבון שני – כספים אשר ישמשו לניהול ההליכים הרגילים של החסוי. עפ"י מנגנון זה ימומש רצונו של המנוח, וכן ינוהל רכוש החסוי בדרך היעילה ביותר. בנוגע לניהול כספי המשיבה מס' 2, אין מניעה מבחינת האפוט' הכללי לפתיחת חשבון נאמנות על שמה. יחד עם זאת, יש לבדוק את כשרותה המשפטית… ומנגד, לטענת המבקש, אי מינוי נאמן לניהול כספי העזבון של החסוי, במקביל לאפוטרופוס לרכוש החסוי, ייצור בעייתיות בניהול רכושו של החסוי. האפוטרופוס, מחד, יצטרך לדאוג לצרכיו היומיומיים של החסוי, ומאידך, לשמור על כספי העזבון. בדרך של מינוי נאמן, במקביל לאפוטרופוס לרכוש, יהיה מי שידאג לצרכיו היומיומיים של החסוי, ככלל, וכשיהא צורך להעביר כספים עפ"י הוראות הצוואה, הוא יפנה אל הנאמן. זאת ועוד, המנוח הגדיר בצוואה דרך מסוימת לניהול עזבון. האפוט' הכללי טען שלא ניתן לנהל את העזבון במשך תקופה של 15 שנים, ולכן הועבר הניהול למסלול של נאמנות. ברם, לא ניתן להתעלם מרצונו של המנוח, כי המבקש הוא זה שיחזיק וינהל את כספי העזבון. בנוסף, יש לקחת בחשבון את העובדה, שהחסוי הוא זה שיזם את מינוי עו"ד… כאפוטרופוס עליו, ויש לכבד את רצונו. האפוטרופוס לרכוש החסוי… הביע תמיכתו בעמדת המבקש. לטענתו, מינוי נאמן במקביל לאפוטרופוס, היה רצונו של המנוח, ועל כן יש לכבדו. יתר על כן, בדרך זו ניתן לשמור על האינטרסים של החסוי בצורה הטובה ביותר.

דיון: עיקר המחלוקת, נעוצה, איפוא, בשאלה מהי הדרך הראויה לניהול כספי העזבון של החסוי – האם יש להורות במקרה דנן על מינוי נאמן לניהול כספי העזבון, במקביל לאפוטרופוס לרכוש, אשר מכהן בפועל. האם מינוי, כאמור, מתחייב עפ"י רצון המצווה והוראות הצוואה, או שמא מינוי כאמור, מהווה בבחינת כפל תפקידים, ועל כן מיותר ואולי אף גורע מהחסוי. עיון בצוואה מלמד, כי המנוח ביקש ליצור בצוואתו הסדר כלכלי צופה פני עתיד, למשך תקופה של 15 שנים לפחות ממועד פטירתו. במהותו, מדובר בהסדר כלכלי מדורג, אשר נועד להבטיח את עתידם הכלכלי של החסוי ושל המשיבה מס' 2, על מנת שלא ייכלו נכסי העזבון במהרה. לשם כך, קבע המנוח הוראות מתאימות, ומינה את המבקש כמנהל העזבון. ברי, כי לא ניתן לנהל את העזבון במשך תקופה ארוכה של 15 שנים. תפקיד מנהל העזבון הוא ארעי מטבעו: עליו לבצע את כינוס נכסי העזבון, את סילוק החובות, ואת חלוקת נכסי העזבון לנהנים. על כן, העברת ניהול כספי העזבון למסלול של נאמנות, היה צעד מתחייב בנסיבות הענין. שומה על בית המשפט למצוא את הדרך היעילה והנכונה ביותר לניהול העזבון, כמובן, בכפוף לכלל של כיבוד רצון המצווה. ניתן לאפיין את ההסדר שיצר המנוח, כהסדר של נאמנות פרטית. הצוואה מהווה למעשה שטר הנאמנות, עפ"י סעיף 17 לחוק הנאמנות. סמכויותיו של מי שימונה כנאמן על נכסי העזבון, הינן רחבות: הוא עשוי לפעול באופן עצמאי, חופשי מקבלת הוראות מראש. בניגוד לנאמנות למטרה ציבורית, שבה חובת הדיווח היא לרשם ההקדשות, חובת הדיווח בנאמנות פרטית היא לנהנים, ובעניננו, לחסוי, באמצעות האפוטרופוס עליו, ולמשיבה מס' 2… ביום 2.2.06, מונה, כאמור, אפוטרופוס לרכוש החסוי, במסגרת תיק האפוטרופסות המתנהל במקביל… חובתו של האפוטרופוס היא, בין השאר, לדאוג לשמירת נכסיו של הנתון לאפוטרופסותו, לנהלם ולפתחם לטובת החסוי. לשם כך ניתנת לו הסמכות לייצג את החסוי, היינו לפעול במקומו. בפועלו לגבי נכס הנתון לאפוטרופסותו, אפוטרופוס הוא נאמן, כמשמעו בחוק הנאמנות. חובת הדיווח של האפוטרופוס הינה לאפוט' הכללי. האפוטרופוס מחויב להגיש פרטה, וכן לנהל חשבונות, ולהגיש דו"ח לאפוטרופוס הכללי…

בהיבט המהותי, המנגנון של הנאמנות כמוהו כמנגנון של האפוטרופסות, אלא שיש להעדיף את האפוטרופסות, נוכח הוראות הדין המטילות חובות על האפוטרופוס, ומאפשרות פיקוח מוסדר והדוק יותר על פעולותיו. חובת הפיקוח, במקרה זה, מתחייבת גם עפ"י רצון המצווה וההסדר אותו ביקש לקבוע. ההסדר של ניהול חלקו של החסוי בעזבון, באמצעות אפוטרופוס לרכוש בלבד (ללא צורך למנות בנוסף נאמן על רכוש החסוי) תואם גם את רצון המצווה. בסעיף 10 לצוואתו קבע המנוח, כדלקמן [ההדגשה במקור – ד.ר.] – '…בכל מקרה שתפקידו של מנהל העזבון יסתיים מכל סיבה שהיא, או אם יתברר כי אין צורך יותר במנהל העזבון, וזאת בעוד בני… בחיים, אני ממנה את עו"ד… כאפוטרופוס על חלקו של בני… בעזבון. בכל מקרה שעו"ד… לא יוכל מכל סיבה שהיא לשמש כאפוטרופוס כאמור, יתמנה אפוטרופוס ע"י בית המשפט…' כפי שניתן לראות, המנוח צפה אפשרות, כי ברבות הימים, המסלול של ניהול העזבון באמצעות מנהל עזבון, לא יהא המסלול הנכון והיעיל. על כן, קבע הסדר גם למינוי אפוטרופוס על חלקו של החסוי בעזבון. הסדר זה נועד להחליף את ההסדר של ניהול העזבון, כך שהאפוטרופוס לרכוש החסוי יפעל לניהול חלקו של החסוי בעזבון, וזאת במקום מנהל העזבון. יוצא, אם כן, כי אף לשיטת המנוח, אין צורך במינוי נושא תפקיד נוסף, לניהול חלקו של החסוי בעזבון, אלא הדבר יכול להעשות ע"י מי שימונה כאפוטרופוס לרכוש החסוי – דהיינו, המבקש, או במקרה שלא ניתן למנות את המבקש, מי שימונה ע"י בית המשפט. ניתן להבטיח שרצון המצווה יכובד, גם לאור האפשרות להכפיף את פועלו של האפוטרופוס לרכוש, להוראות הצוואה. בכגון דא קובעת הוראת סעיף 64 לחוק הכשרות, אשר זו לשונה [נכון למועד מתן ההחלטה; ההדגשות בציטוט להלן נוספו בהחלטה עצמה – ד.ר.] – 'מתו הוריו של החסוי או אחד מהוריו או בן-זוגו, ובצוואתם ציינו שמו של אפוטרופוס או הורו בענין מהענינים הנתונים לפי פרק זה (פרק שלישי הדן באפוטרופסים עפ"י מינוי – י.ש.) לשיקול הדעת של בית המשפט או של האפוטרופוס, יפעלו בית המשפט והאפוטרופוס בהתאם להוראות אלה שבצוואה, אם קוימה כדין, זולת אם ראו שטובת החסוי דורשת לסטות מהן…'… עפ"י הוראת סעיף זו, ניתן להורות לאפוטרופוס לרכוש החסוי לפעול, הלכה למעשה, בהתאם להוראות צוואת המנוח, וזאת בכפוף לכלל של שמירה על טובת החסוי. זאת ועוד, אני סבור כי התוצאה של ניהול כספי העזבון של החסוי, באמצעות האפוטרופוס לרכוש בלבד, משרתת את עקרון טובת החסוי, הבא לידי ביטוי בצורך למנוע חוסר תאום בין שתי המערכות, והגורמים המנהלים בפועל את עניניו, בצורך למנוע סרבול מיותר בבדיקת הדו"חות התקופתיים, המחייבים איזון והתאמה בין שני הגורמים, ובראש ובראשונה, בצורך למנוע הוצאות מיותרות, בגין כפל שכר טרחה לאפוטרופוס לרכוש ולנאמן. בהיבט זה של שמירה על טובת החסוי איני מקבל את טענת המבקש, כי אי מינוי נאמן במקביל לאפוטרופוס, עשוי ליצור בעיה בניהול רכוש החסוי. ניתן ליצור הפרדה בין שני חשבונות הבנק של החסוי. בחשבון אחד ינוהלו הכספים, שמקורם מהעזבון, ובחשבון השני, ינוהלו הכספים השוטפים של החסוי. בנוסף, בעצם הכפפת האפוטרופוס להוראות הצוואה, ניתן להבטיח כי כספי העזבון ישמרו וינוהלו כהלכה. בסיומם של דברים, יש צורך לבחון קיומו של חשש פוטנציאלי לניגוד ענינים, בין ניהול עניניו של החסוי באמצעות אפוטרופוס לרכוש, לבין ניהול עניניה של המשיבה מס' 2, באשר קיימות הוראות חופפות בצוואה, המתייחסות הן לחסוי והן למשיבה מס' 2. בחינה זו נופלת עוד בראשיתה. מאחר שבעניננו ניתן לחלק את העזבון בין שני הזוכים, הרי שחשש מעין זה אינו קיים….. זאת ועוד, אף החשש כי ברבות הימים, יתכן ולא יהא צורך במינוי אפוטרופוס לרכוש לחסוי, וזאת לאור נסיון העבר (מינוי האפוטרופוס לחסוי, בוטל, כאמור, ביום 8.6.03) ובכך למעשה יוותר הרכוש ללא פיקוח, ואף יתרה מכך, ייפגע רצון המצווה, אינו מתקיים. מעורבותו של האפוט' הכללי בהליכי ביטול אפוטרופסות, האינטרס של המשיבה מס' 2 בניהול רכוש החסוי באמצעות נושא תפקיד חיצוני, והכפפת האפוטרופוס להוראות הצוואה עפ"י סעיף 64 לחוק הכשרות, מאיינים את החשש, שרכוש החסוי, שמקורו בעזבון המנוח, יוותר ללא ניהול ופיקוח……"

כאמור בהחלטה הנ"ל, "עיקר המחלוקת… בשאלה מהי הדרך הראויה לניהול כספי העזבון של החסוי – האם יש להורות במקרה דנן על מינוי נאמן לניהול כספי העזבון, במקביל לאפוטרופוס לרכוש, אשר מכהן בפועל"; בעוד שלטענת האפוטרופוס הכללי, "אין מקום וצורך במינוי נאמן לניהול כספי העזבון של החסוי, במקביל לאפוטרופוס לרכוש לחסוי… מדובר בכפל תפקידים, אשר גורם לפיצול, ועלול להביא לחוסר תאום… בנוסף, מדובר בהוצאת שכר טרחה כפולה ומיותרת…" – טען המבקש, בין היתר, כי "מינוי נאמן במקביל לאפוטרופוס, היה רצונו של המנוח, ועל כן יש לכבדו. יתר על כן, בדרך זו ניתן לשמור על האינטרסים של החסוי בצורה הטובה ביותר". בית המשפט קיבל את עמדת האפוטרופוס הכללי, בין היתר, על יסוד "הבעת הרצון" של המנוח בצוואתו – על אף שלמעשה, הוראת הצוואה, בדבר מינוי אפוטרופוס, היתה "חלופית", או "מותנית" ("בכל מקרה שתפקידו של מנהל העזבון יסתיים מכל סיבה שהיא, או אם יתברר כי אין צורך יותר במנהל העזבון…"); לא זו אף זו, בית המשפט "הסתמך", לכאורה, על הצוואה, לא לעצם מינוי אפוטרופוס, ואף לא לקביעת זהותו, אלא כ"הנחיות" שיתוו את דרך פעולתו של האפוטרופוס (על אף שלמעשה, וכפי שעולה מן ההחלטה, המצווה לא הורה מאומה בהקשר זה).

פסק דין (מיום 13.9.17) במסגרת א"פ 66614-03-17 (בית המשפט לעניני משפחה בנצרת, סה"נ א. זגורי):

פסק דין זה הינו הראשון מבין שלושה פסקי דין (לשניים הנוספים אתייחס בהמשך), אשר במסגרתם נדונה ה"התנגשות" (הפוטנציאלית – ולעתים אף בפועל) בין הוראות חוק הכשרות, לבין הוראות "חוק אומנה לילדים", בכלל – וההוראה האוסרת על מינויו של מי שמונה כאומן, גם כאפוטרופוס לענינים רכושיים; יצוין, כי בכל המקרים נדון ענינם של קטינים, וכן, כי בכל המקרים מדובר היה בבקשות למינוי אפוטרופסים לאחר פטירה (של האמהות), והותרת הקטינים ללא הורים מטפלים (אם כי מסיבות שונות, כפי שיתברר בהמשך). באף אחד מפסקי הדין האמורים, לא נדון (וכלל לא היה קיים) "מסמך הבעת רצון" – ואף לא נדון ענינם של בגירים.

כמפורט להלן, מדובר היה בבקשת סבתם של קטינים, אשר אמם (בתה) נפטרה – האחד בן 9 שנים, אשר זהות אביו לא נודעה מעולם; והאחר בן 4 שנים, אשר אביו אינו בקשר עמו ואינו מוכן לספק את צרכיו – להתמנות כאפוטרופא. קודם לפטירתה, ציוותה האם, בצוואה, כי אם תלך לעולמה, בעת שילדיה קטינים, תשמש אמה (המבקשת) כאפוטרופא עליהם (למעשה, הבקשה למינוי אפוטרופא לקטינים, הוגשה עוד בטרם פטירת אמם):

"המבקשת הינה סבתם של הילדים… (אמה של אמם המנוחה, גב' א.ו. ז"ל) והיא הגישה תובענה למינויה כאפוטרופא נוספת על כל עניניהם של נכדיה הקטינים… התובענה הוגשה כאשר אמם של הקטינים היתה עדיין בחיים, סובלת ממחלת הסרטן, מטופלת בטיפולים שונים, וכאשר כך היה מצבה, הצהירה בפני עורך דין וציוותה, כי האפוטרופסות ביחס לילדיה הקטינים תימסר לאמה (המבקשת), ככל שהיא לא תהיה בחיים. לדאבון הלב, במהלך ההליכים נפטרה אמם של הקטינים, והם נותרו להתגורר עם המבקשת בביתה. ע. וא. הם ילדיה של א' ז"ל. א. בן 4 שנים, אביו הוא המשיב מס' 2 והוא מתגורר ב… ללא שהוא מממש חובותיו ההוריות כלפי הקטין. הוא פגש בקטין פעם אחת בלבד במהלך חייו, וזאת לפני כשלוש שנים לערך, במסגרת בירור הליכי אבהות ומזונות, שנקטה האם המנוחה, אך מעולם לא שמר עמו על קשר, ולא הביע נכונות לדאוג לסיפוק צרכיו. המשיב 2 אף מסר הצהרה היום, בדיון שנערך בענינם של הצדדים, כי אין לו כל ענין בקטין, כי הוא מתכוון לעזוב את הארץ, וכי הוא מסכים שסבתו ודודתו ישמשו כאחראיות עליו. על כן, ומכח סמכותי לפי סעיף 4(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995, והוראות חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960, אני קובע כי התקיימו תנאי סעיף 27 לחוק הכשרות – אני מגביל אפוטרופסותו ביחס לקטין א. עד מתן החלטה אחרת ו/או עד הגיעו של הקטין לגיל 18 שנים, לפי המוקדם מבין השניים. משהוגבלה אפוטרופסותו של האב, נפתח הפתח למינוי אפוטרופוס נוסף עליו, לפי הוראות סעיפים 28 ו-29 לחוק הכשרות. הקטין ע. הינו בגיל 9 שנים, ופרטי זהות אביו מעולם לא נודעו… לפיכך, בענינו ניתן למנות אפוטרופוס נוסף, מכוח הוראת סעיף 28 לחוק הכשרות. שני הקטינים מתגוררים עם סבתם, המבקשת, ומטופלים על ידה היטב, כעולה בין השאר גם מדיווחי אפוטרופא לדין שמונתה עבור הילדים, וכן מדיווחי העו"ס לסדרי דין.

כאמור, אמם המנוחה של הילדים ערכה צוואה, ביום 22/3/2017, בפני עדים, וציוותה בגדרה, כי אם לא תהיה בחיים, בעת שילדיה קטינים, הרי שהיא מורה שאמה, קרי המבקשת, תשמש כאפוטרופא עליהם. הצוואה צורפה לכתב התביעה, ואין עליה עוררין מטעם מי מהצדדים. הצוואה לא ערכה הבחנה בין אפוטרופסות לענינים אישיים, רפואיים ו/או רכושיים. האם המנוחה אף לא התייחסה לכל גורם או קרוב משפחה אחר, שישמש כאפוטרופוס ביחס לילדים, וניכר, כי רצונה האחרון היה שאמה תטפל בכל עניניהם, לרבות הרכושיים והכספיים. בדיון היום נטען על ידי ב"כ היועמ"ש (בהסכמת יתר הצדדים), כי בעקבות קיום ועדת תוכנית טיפול, שנערכה בלשכת הרווחה, ונוכח הוראות חוק אומנה לילדים, התשע"ו-2016… הוחלט לפעול להכיר במבקשת כמשפחת אומנה של הילדים, ומשכך, ולאור האיסור על מי שמשמש משפחת אומנה, לשמש כאפוטרופוס על רכוש הילדים, הרי שדודתם של הקטינים תשמש בתפקיד זה.

הצדדים כולם מסכימים ל'הסדר' זה, ועל כן אכבדו, הגם שלטעמי, הנכון היה למנות [את] הסבתא כאפוטרופא על גופם ורכושם של הילדים, כמצוות בתה המנוחה, המתיישבת עם טובת הילדים (אך מתנגשת עם הוראות חוק האומנה). לפיכך, ויחד עם כיבוד ההסכמות הדיוניות שבין הצדדים, ובשים לב לעובדה, כי מדובר בתופעה החוזרת על עצמה במספר מקרים, שנסיבותיהם דומות (בקשות מינוי סבתות וסבים כאפוטרופוסים על ילדים, שהוריהם אינם ידועים, או בנמצא או בין החיים), איני יכול להימנע מלייחד מספר מלים להתנגשות, שנוצרה לכאורה בין הוראות חוק הכשרות, לבין הוראות חוק האומנה, בשני מישורים חשובים: האחד, מישור חיי המעשה, והסרבול שיוצרות הוראות חוק האומנה, מבחינת ניהול עניני הכספים של הילדים וסיפוק צורכיהם, על ידי סבתא שהופכת לאומנה, והשני, הוא הסתירה בין האפשרות, שהמחוקק הכיר בה, לכבד רצון הורים מנוחים לקבוע [את] זהות אפוטרופוס על כל עניני הילדים, לבין מגבלת חוק האומנה על אומנה, מלשמש כאפוטרופוס לרכוש. קיים היבט בעייתי נוסף, הנוגע לפרק הזמן הראשוני, שבו הילדים שוהים בבית הסבתא, עד אשר ניתן צו לפי חוק האומנה, אך לטעמי ניתן להתגבר עליו, באמצעות שימוש בהוראת סעיף 68(א) לחוק הכשרות {"בית המשפט רשאי, בכל עת, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו או לבקשת צד מעונין ואף מיוזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת עניניו של קטין… אם על ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס לדין, ואם בדרך אחרת; וכן רשאי בית המשפט לעשות, אם הקטין… פנה אליו בעצמו"; ד.ר.} כפי שעשיתי לא אחת. הדברים נאמרים ביחוד לנוכח העובדה, שמדובר בהוראות חיקוק חדשות וחדשניות, שלא כולן מוכרות היטב על ידי מבקשי הבקשות, ובשים לב לכך, שבית משפט זה נתקל לאחרונה במספר מקרים, שבהם סבים וסבתות לא יכולים היו להתמנות כאפוטרופוסים לרכוש (או לגוף) בשל הוראות חוק האומנה, ובפרט לאור עמידתו האיתנה של ב"כ היועמ"ש, כי שוב אין לדון בבקשות מינוי אפוטרופסות של סבתות וסבים על גוף או צרכים אישיים של ילדים, מקום שהדבר אמור להתברר לפי מסלולי חוק האומנה.

חוק האומנה קובע ברירת מחדל, ולפיה, מקום שילדים לא חיים עם הוריהם, יש לפעול להשמתם אצל משפחת אומנה, ככל שלא הוחלט לנקוט בהליך אימוץ בענינם… בדברי ההסבר להצעת חוק האומנה, נרשם כי כ-20% מהילדים המוצאים מבית הוריהם, בשל הצורך להבטיח להם מסגרת מוגנת, שוהים במשפחות אומנה, ולפיכך, ולאור הצורך המוגבר לשמור על זכויותיהם של ילדים אלו, בעת שהם מופרדים מהוריהם, נוסחה הצעת החוק, שנועדה לקבוע את זכויות הילדים, זכויות ההורים, דרכי רישוי משפחת האומנה וכיו"ב. עינינו הרואות, כי חוק האומנה מבקש למצוא פתרון כוללני להשמת ילדים במשפחות אומנה, מקום שהוריהם בחיים. לא מצאתי בחוק הסדר פרטני, למקרה שבו הורי הילדים אינם בחיים, או שזהותם אינה ידועה, ונראה, כי מדובר במיעוט יחסי של המקרים, הנופלים בגדר תחולתו של חוק האומנה. הדברים נאמרים משום שלא כל אחד יכול להתאים לשמש כמשפחת אומנה, לאור תנאי החוק. סעיף24(א) לחוק האומנה קובע את התנאים הבאים למתן רשיון משפחת אומנה….. בדרך כלל, כאשר מדובר בסבתות וסבים, גילם עולה על 56 שנים, ולכאורה הם אינם יכולים לעמוד בתנאי הסף. הוא הדין לענין סבים וסבתות, שאין להם הכנסות קבועות, זולת קצבת זיקנה או קצבת הבטחת הכנסה. נכון שהוראת סעיף 25(א) והוראות סעיף 38(ג)(2) לחוק האומנה, מסמיכות את הממונה על רישוי האומנה, לתת למבקש רשיון אומנה חריג, גם אם לא התקיים במבקש תנאי מתנאי סעיף 24, אך מדובר בהליך מורכב, המצריך המלצת מפקח ארצי על האומנה, ונסיבות מיוחדות הקשורות בטובת הילד, המצדיקות מתן רשיון אומנה חריג, שגם יכול לכלול תנאים מיוחדים לענין תוקפו והיקפו. אם עוברת הסבתא את כל התנאים הללו….. חוק האומנה קובע, כי היא לא תהיה רשאית להתמנות כאפוטרופא על עניני רכושם ו/או כספיהם. הוראות סעיף 46(ג) עד 46(ו) לחוק האומנה ברורות בהקשר זה….. הוראות סעיפים קוגנטיים אלה של חוק האומנה, עלולים, ויוצרים הלכה למעשה, סרבול רב בהתנהלות הכספית של האומן על ילדים, כאשר מדובר בסבתות וסבים. למעשה, חוק האומנה מחייב במקרה שכזה מינוי אפוטרופוס על רכוש הילדים, שהוא לא משפחת האומנה, אלא צד ג' נוסף. כעת יש לשוות בעינינו את ההתנהלות הכלכלית בעניני כספים של קטינים שכאלה: משפחת האומנה אמורה לספק צורכי הילדים, מקצבאות שמשולמות למשפחת האומנה עבור החזקת הילד וסיפוק צרכיו. ברם, קצבת השארים, דמי מזונות מהורה, או כל תקבול אחר עבור הילד, ישתלם לאפוטרופוס לרכוש של הילד, ולא למשפחת האומנה. ירצו האפוט' לרכוש ומשפחת האומנה להעביר מהאחד למשנהו כספים עבור סיפוק צורכי הילדים, יידרשו לאישור מנחת האומנה, או המפקח הארצי עליה. נראה לי כי הסדר מסוג זה, לא זאת בלבד, שאינו נוח דיו עבור שני הגורמים… אלא שהוא עלול לעכב ולהקשות על סיפוק צורכי הילדים, מכספים שמגיעים להם, וזאת רק מטעמי פרוצדורה… בעוד שניתן היה לפשט זאת הרבה יותר, באם האומנה יכולה היתה להיות גם האפוטרופא על עניני הרכוש של הילד, בנסיבות ובמקרים חריגים.

מעבר לטעמים אלה שבחיי המעשה, יש ליתן את הדעת לכך, שהגבלות אלו על משפחת האומנה, לשמש גם כאפוטרופוס על עניני כספים ורכוש של הילדים, עלולות לעמוד בסתירה להוראות חוק הכשרות, המאפשרות להורה לקבוע בצוואה או במסמך 'הבעת רצון', את שמו וזהותו של אדם, שהוא מבקש שישמש כאפוטרופוס על ילדו. למען ההמחשה אביא הוראות סעיף 64א לחוק הכשרות….. עינינו הרואות, כי במקרה שלפני, בו האם המנוחה, עוד בחייה, מבקשת שאמה תשמש כאפוטרופא על הילדים, ואף עורכת צוואה שכזו, בה היא קובעת במפורש את רצונה, שכך יהיה לאחר פטירתה, הרי שבית המשפט מחויב ליתן עדיפות למינוי הסבתא כאפוטרופא לקטינים. אפוטרופא אמרנו – לכל עניניהם – לרבות הרכושיים, והרי אמם המנוחה של הילדים לא ערכה כל אבחנה בין עניני האפוטרופסות השונים, וחזרה עליה, כי זה היה רצונה, שאמה תדאג לסיפוק כל צורכי הילדים, לרבות החומריים, מכל תקבול שהיא זכאית לקבל גם בהיותה אפוט' לרכושם. והנה, מגיעות הוראות חוק האומנה, ועמדת ב"כ היועמ"ש, ואינן מאפשרות למלא אחר רצונה האחרון של האם המנוחה. הוראות חוק הכשרות האמורות תוקנו אך לאחרונה… לאחר החקת חוק האומנה, והנה, אין בהוראות אלו, שבסעיף 64א לחוק הכשרות, כל התייחסות לאפשרות של התנגשות בין הוראות חוק הכשרות, לבין הוראות חוק האומנה. זאת ועוד, פרק ט' לחוק האומנה עורך שינויי חקיקה, בסדרה ארוכה של הוראות חיקוק, ברם הוא 'אינו נוגע' או משנה הוראות כלשהן מהוראות חוק הכשרות, ללמדנו כי על פניו, המחוקק מודע לכך שהוראות חוק הכשרות גוברות על הוראות חוק האומנה, במקרה של התנגשות.

עם זאת, בהוראות חוק האומנה נקבע, כי אין בחוק האומנה לפגוע בזכויות של ילד על פי כל דין אחר (סעיף 87), ובנוסף קובע חוק האומנה, פרמטרים לבחינת טובת הילד לפי חוק האומנה, לפי הרשימה דלהלן….. לטעמי, השיקולים שהודגשו לעיל {אלו השיקולים שהודגשו בפסק הדין: "ההשפעה הצפויה של החלטה או פעולה לפי חוק זה על חייו בטווח הקצר ובטווח הארוך"; "עמדת הוריו…"; "יכולת הוריו וכל אדם או מסגרת אחרים הנוגעים לענין לספק את צורכי הילד"; "כל שיקול אחר הנוגע לקביעת טובת הילד" – ד.ר.} יכולים בהחלט להצדיק בנסיבות מיוחדות, כמו נסיבות מקרה זה, לסטות מהוראות חוק האומנה, ולקבוע, כי הוראות חוק הכשרות גוברות, כך שמי שהורה מנוח ביקש בענינו שישמש כאפוטרופוס על כל עניני ילדו, אכן ימונה לתפקיד זה על ידי בית המשפט, או לחלופין, הוא ישמש כאומנה וגם כאפוטרופוס על עניני רכוש. הליכה בתלם אחר נראית בעיני מסורבלת, מיותרת, ועלולה לפגוע בטובת הילדים, ויש להותיר לבית המשפט את שיקול הדעת לסטות מהוראות חוק האומנה, לצורך הבטחת טובת הילד וסיפוק צרכיו. לחלופין, יש לתקן את חוק האומנה, כך שאומנה תוכל לשמש אפוט' לרכוש הילד ועניניו הכספיים. המנגנון של השמת הילדים אצל הסבתא כמשפחת אומנה, אך מניעתה מלשמש אפוטרופא לרכושם וכספיהם ו/או מניעת יכולתה לשלוט ולתעל קצבאות המגיעות להם, בשל המגבלה שבחוק האומנה, ולשם כך מינוי הדודה כאפוטרופא, הוא מנגנון אפשרי, אך לא המוצלח ביותר, לא המעשי ביותר, ואיני מוצא את ההגיון שבו, בנסיבות המקרה דנן. גם הטיעון של האפוט' לדין, כי הסבתא אינה יודעת קרוא וכתוב, לעומת הדודה, לא נראה בעיני שיקול מכריע או מרכזי, המצדיק פיצול בין האפוטרופסות לרכוש לבין עניני הגוף. הוא הדין לענין קבלת יתר קצבאות מהמל"ל. ראוי היה, לעניות דעתי, כי המחוקק היה נותן דעתו לסוג פרטני זה של נסיבות, ולבעייתיות הנובעת מהן, בצל או לאור החקיקה האמורה. יחד עם זאת, בשעה שהדודה והסבתא מחזיקות בקשרים טובים זו עם זו, ומשום שמסרו הסכמתן למנגנון שנתבקש, בשל אילוצי החוק, מתייתר הצורך בהכרעה שיפוטית פרטנית כאמור, ואני מותיר הענין לעת מצוא. לאור כל האמור לעיל, אני ממנה בזה את דודתם של הקטינים… כאפוטרופא קבועה על רכושם וכספם של הילדים, עד הגיע כל אחד מהם לגיל 18 שנים".

כפי שעולה בבירור מפסק הדין הנ"ל, אלמלא עמד בפני בית המשפט (וכובד על ידו) הסדר אחר, הוא היה ממנה את האומנה גם כאפוטרופא לענינים רכושיים, בקובעו, כי בנסיבות מתאימות (ודוגמא לכך היה המקרה שנדון) – אין איסור "מוחלט" למנות אומנה, גם כאפוטרופא לענינים רכושיים; ולענינן של הסקירה הראשונה ושל סקירה זו, רלוונטי במיוחד המשקל הרב, שניתן על ידי בית המשפט ל"הבעת רצונה" של האם המנוחה בצוואתה: "במקרה שלפני, בו האם המנוחה, עוד בחייה, מבקשת שאמה תשמש כאפוטרופא על הילדים, ואף עורכת צוואה שכזו, בה היא קובעת במפורש את רצונה, שכך יהיה לאחר פטירתה, הרי שבית המשפט מחויב ליתן עדיפות למינוי הסבתא כאפוטרופא לקטינים… לכל עניניהם… והרי אמם המנוחה של הילדים לא ערכה כל אבחנה בין עניני האפוטרופסות השונים, וחזרה עליה, כי זה היה רצונה"!

פסק דין (מיום 22.1.18) במסגרת תמ"ש 7684-07-17 (בית המשפט לעניני משפחה בתל אביב, הש' ת. סנונית-פורר):

במקרה שנדון בפסק דין זה, מדובר היה בבקשת דודותיו של קטין, כבן 11 שנים – בנה (המאומץ) של אחותן (ושלה בלבד) – להתמנות כאפוטרופסיות. קודם לפטירת אמו של הקטין, ערכה האם צוואה, במסגרתה ציוותה כי לאחר מותה, תמונינה אחיותיה (המבקשות) כאפוטרופסיות לכל עניניו של בנה:

"ביום 4.7.17 הוגשה על ידי המבקשות בקשה למינוי אפוט' לגוף ולרכוש על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות עבור הקטין. הקטין כבן 11… אומץ בגיל שנה ושמונה חודשים על ידי אמו… אשר נפטרה בטרם עת, ביום 7.5.17. המבקשות הן אחיותיה של האם. לאם לא היו אחים ואחיות נוספים מלבד המבקשות, והוריהן נפטרו זה מכבר. מאז פטירתה של האם, התגייסה המשפחה כולה, והקטין עבר לביתה של המבקשת 1 מיד בתום ה'שבעה'. ייאמר כבר בראשית הדברים, מדובר במשפחה מלוכדת וחמה, אשר ניכר כי משקיעה לילות כימים לסייע לקטין בתקופה של משבר. לתיק הוגשו שני תסקירים… מעמיקים ומפורטים ביותר, ונותנים מענה מעמיק ושלם למצב המשפחתי… המאמצים אשר הושקעו, בפרט על ידי המבקשת 1 ומשפחתה, ראויים לכל ציון… הכל על מנת לסייע לקטין להתמודד במצב המשבר אליו נקלע. זאת, גם על חשבון בני משפחה אחרים, ואין ספק גם על חשבון רווחתן של המבקשות. ניכר כי הדברים נעשים בחשיבה מדוקדקת לפרטי פרטים לטובתו של הקטין, ועל מנת לספק את צרכיו ברמה הגבוהה ביותר… התסקירים מפרטים ומדגישים את שיתוף הפעולה, ההסכמה ו'איחוד הכוחות' של האחיות, אשר פועלות בהרמוניה ומתוך חשיבה משותפת על הדברים. יודגש, כי הקשר המשפחתי החם והקרוב בין הקטין לבין דודותיו, החל עוד טרם פטירת אמו, והוא מהווה המשך ישיר, טבעי ומתבקש של משפחה מורחבת, אשר מתגייסת בזמן משבר. שני התסקירים מציינים כי הקטין רואה בשתי המבקשות, ובפרט במבקשת 1, כדמויות ההתקשרות וההשפעה המהותיות והחשובות ביותר בחייו כעת.

המבקשת 1 הפכה לאחר פטירת האם למשפחת אומנה של הקטין והוכרה כך על פי חוק אומנה לילדים… בשל הכרתה של המבקשת 1 כמשפחת אומנה, עולה השאלה, האם בהתנגשות שבין חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות לבין חוק האומנה, יכולה המבקשת 1 להיות משפחת אומנה, ולשמש גם כאפוטרופוס לרכושו של הקטין. ייאמר כבר עתה, כי אני סבורה כי בנסיבותיו של תיק זה, וכן מבחינה משפטית פרשנית, שתפורט להלן, הדבר לא רק מוצדק, אלא גם הכרחי לטובתו של הקטין. ב"כ היועמ"ש רווחה מתנגדת למינוי המבוקש, ולטענתה, לאור סעיף46(ה) לחוק האומנה, לא ניתן שמשפחת אומנה תשמש כאפוטרופוס לרכוש. לטענתה, החוק איננו מאפשר אף שיקול דעת לבית המשפט לשקול מצב אחר. שני התסקירים ממליצים על מינויה של המבקשת 1 (יחד עם האחות המבקשת 2) כאפוטרופוס לרכושו של הקטין. זאת, מבלי לפגוע בהכרתה כמשפחת אומנה.

חוק האומנה הוא חוק חדש, שאך לאחרונה חוקק. בחינת הצעת החוק והליכי החקיקה, מעלה כי מטרתו המרכזית של החוק, היתה להסדיר מצבים של הוצאת ילדים מהבית, בעיקר במצבים שבהם הוריהם אינם יכולים להעניק להם את הטיפול הנדרש. מטבע הדברים, מדובר בחוק חדש, ובהעדר פסיקה פרשנית על הוראותיו. בסמוך לחקיקת חוק האומנה, תוקן גם חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ובמסגרת סעיף 64א(א) חוקק הסדר ספציפי… הצופה מצב, שבו אדם עורך צוואה ומביע בה רצון מפורש לענין זהות האפוטרופוס שיתמנה לילדו. נקודת המוצא בחוק הכשרות המשפטית הינה, כי בית המשפט יכבד את הוראות המצווה, הן לענין ההוראות בצוואה, המסדירות את חלוקת הרכוש לקטין, והן מבחינת זהות המתמנה לאפוטרופוס.

לשתי הוראות חוק אלה נדרש להוסיף התייחסות נוספת במסגרת חוק האומנה: 1. סעיף87(א) לחוק האומנה קובע את הכלל, כי הוראות חוק האומנה אינן באות לגרוע מזכויותיו לפי כל דין, לילד שחוק זה חל עליו. 2. חוק האומנה לא קבע כי הוראותיו יגברו ויבטלו את חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. בנוסף, סעיף 4א לחוק האומנה קובע, כי כל החלטה לפי החוק, שיקול מכריע בה יהיה טובת הילד. סעיף 46(ה) לחוק האומנה קובע כלל ראוי וחשוב, המפריד בין משפחת האומנה, לבין מינוי כאפוטרופוס על רכושו של ילד… מטרת אותה הפרדה בחוק, אותה ניתן לפרש, ואותה גם ניתן ללמוד מהליכי החקיקה לחוק האומנה, הינה שמירה מדוקדקת על זכויותיהם של ילדים, בשל אירועים וטענות שהיו בעבר לענין משפחות אומנה, והצורך להפריד בין ניהול הענינים הכלכליים, לבין משפחת האומנה. הדברים צריכים להיבחן בפרספקטיבה הנכונה, שעה שחוק האומנה נועד בראש ובראשונה להסדיר מצב, שבו ילד מוצא מחזקת הוריו בשל מצבים שונים, ומשפחת האומנה מהווה פונקציה חשובה ומהותית בחייו של ילד. מצב זה שונה מהותית מעניננו, ומנסיבותיו של תיק זה. המבקשת 1 מונתה כמשפחת האומנה, מתוקף הקשר המשפחתי הקרוב והטבעי בינה לבין הקטין. אין מדובר במשפחת אומנה 'חיצונית', ויתרה מכך, אין מדובר במצב שבו קטין הוצא מבית הוריו. מדובר בנסיבות מכמירות לב, כאשר לדאבון הלב אמו של הקטין (אשר אומץ על ידה בקטנותו) הלכה לבית עולמה במפתיע ובטרם עת. נסיבות אלה דורשות פרשנות מותאמת ומתאימה של חוק האומנה. אינני מסכימה לפרשנות, לפיה לבית המשפט אין כלל שיקול דעת, במצבים מתאימים, לסטות מהכלל הקבוע בסעיף 46 לחוק האומנה. יתרה מכך, אני סבורה כי פרשנות נכונה וראויה של החוק, מאפשרת מינוי ראוי, חשוב והכרחי זה. שעה שחוק האומנה, בסעיף 46(ה), נוקט במינוח 'תבחן את הצורך לנקוט הליכים למינוי אפוטרופוס על רכוש הילד' – מדובר בשיקול דעת, ראשית לכל של מנחה האומנה, לאחר מכן שיקול דעת של המחלקה לשרותים חברתיים [ברשות] שבה מתגוררים הורי הילד – האם יש מקום לנקוט בהליכים למינוי אפוטרופוס על הרכוש. חוק האומנה איננו מציין כי לבית המשפט, אשר צריך להכריע בזהות האפוטרופוס, אין שיקול דעת. על מנת לקבוע שלבית המשפט אין שיקול דעת, בתווך שבין חוק האומנה לבין חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, נדרשת לטעמי הסמכה מפורשת וברורה במסגרת חוק האומנה וחוק הכשרות המשפטית. כפי שנעשה, למשל, בחוק אימוץ ילדים, בהקשר של ביטול אימוץ, תוך שהמחוקק מגדיר בצורה מפורשת ומוגדרת מתי לא יהיה שיקול דעת לבית משפט. ויצוין עוד, כי אף במקרים כאלה, פסק בית המשפט העליון, כי לבית המשפט למשפחה נתון גם נתון שיקול דעת במקרים חריגים, ותוך בחינת נסיבות המקרה הספציפי. כאשר חוק האומנה קובע כעקרון כללי, כי יש לבחון, כשיקול מכריע, מה היא טובת הקטין, לטעמי זאת נקודת הפתיחה, וזאת גם נקודת הסיום. ובהקשר זה, יצוין כי יש לבחון מהי טובת הקטין הספציפי, שענינו נדון בפני בית המשפט. ערכים ראויים וחשובים שעליהם ביקש חוק האומנה לעגן ולהסדיר, לענין מצבים של ניגוד אינטרסים כלכליים ואחרים בין הורי הילד הביולוגי לבין משפחת האומנה, אינם רלוונטיים ואינם מתאימים למקרים דוגמת מקרה זה. לכן, נדרש בית המשפט לפרשנות המתאימה למקרה האנושי שבפניו, וליצוק לה תוכן משפטי מתאים. מינוי אפוטרופוס חיצוני לרכוש, מניח, במסגרת חוק האומנה, כנקודת מוצא, כי גורם חיצוני ייטיב להבין את מצבו של הקטין וצרכיו, ולא יימצא בניגוד ענינים ואינטרסים עם טובתו של הקטין. מצב זה נועד למנוע מצבים אשר היו בעבר, ומתוך ניסיון הקשור לצורך להסדיר מצבים של משפחות אומנה. אולם, בעניננו העתרות לדרישת היועמ"ש למינוי של אחות אחת כאפוטרופוס לרכושו של הקטין, תיצור חלוקה מלאכותית, שיש בה גם משום הטלת דופי, שאין לה מקום, בשתי המבקשות. יתרה מכך, הדבר יקשה על תפקוד המשפחה בכללותה, ופועל יוצא שעלול הדבר לגרום לפגיעה בקטין ומתן מענה כולל, ראוי והכרחי לצרכיו. אמו המנוחה של הקטין, שאין טובה ממנה להכיר את צרכיו של בנה, ולהכיר את אופיין וסגולותיהן של אחיותיה, בחרה באופן מפורש וברור בהסדר בו הביעה את רצונה לענין ניהול רכושו של הקטין והבטחת עתידו הכלכלי. האם המנוחה שמה מבטחה באחיותיה, והפקידה את בנה, שאין מחלוקת שהיה בבת עינה והיה היקר לה ביותר – בידיהן. כאשר זהו המצב, אני סבורה, בפרט לאחר שהתקבלו שני תסקירים אשר מאשרים מצב זה, שאין מקום למינוי של אחות אחת, או למינוי חיצוני של אדם זר למשפחה, שאין בינו לבין הכרת משפחה זו וצרכיו של הקטין וטובתו, דבר. חוק הכשרות המשפטית, שהתיקון בו היה מאוחר לחוק האומנה, מהווה הסדר ספציפי חשוב וראוי למצב של מקרה פטירה. מצב זה שונה מהותית ממצב משפטי, שבו קטין הוצא מהבית מסיבות כאלה ואחרות, והוריו עדיין בחיים. בנסיבות הללו, גם פרשנות בית המשפט צריכה להיות בהתאם. יתרה מכך, בעניננו, מעבר למינויה של המבקשת 1, אשר משמשת כמשפחת אומנה, מתבקש למנות גם את המבקשת 2 כאפוטרופוס נוספת לרכוש. דבר זה מהווה, מטבע הדברים, מנגנון אשר יש בו לתת מענה נוסף לחשש של התנהלות כלכלית, שחלילה עלולה לפגוע בקטין. יתרה מכך, וכפי שציינתי גם בעת הדיון, יידרשו האפוטרופסיות לרכוש להגיש בקשה לקיום צוואת האם, וכן להגיש הסדר מפורש, שייתן מענה, הן להוראות צוואת האם, והן להתנהלות השוטפת הקשורה לחייו של הקטין. ברי, כי הסדר זה ייקח בחשבון גם את הכספים אשר מקבלת משפחת האומנה עבור הקטין. ב"כ המבקשות ציינה, כי כמובן אין מניעה להגשת כל בקשה מתאימה, אשר תסדיר מצב זה. יתרה מכך, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מפרט ברורות, באלו מצבים נדרש כי בית המשפט יאשר ויפקח על פעולות של אפוטרופסים, שנעשות בענינו של קטין. כאשר לוקחים בחשבון את המינוי המשותף של המבקשות, את הוראות האם המנוחה בצוואתה, ואת הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות והוראות חוק הירושה, וכאשר ההליכים המהותיים ידרשו אישור בית משפט, וקבלת עמדות ב"כ האפוטרופוס הכללי, ובמקרה המתאים ב"כ יועמ"ש רווחה, הרי שיש מנגנונים רבים (ורבים מאוד) אשר יש בהם להבטיח, כי זכויותיו של הקטין נשמרות, ולאורך שנים. כאשר זהו המצב, לא רק שאין יתרון להעדפת מינוי של אחות אחת, או של אפוטרופוס חיצוני, אלא שהדבר יגרום לסרבול ההתנהלות הכלכלית הקשורה לקטין, ופועל יוצא לפגיעה בו. המערכת הקיימת מבחינה משפטית, נותנת מענה שלם של 'איזונים ובלמים', שיש בה די על מנת לשמור על צרכיו של הקטין, בנסיבות חייו הקשות שנוצרו. יצוין עוד דבר נוסף, אשר ציינתי במהלך הדיון, שהוא דבר נוסף המכריע לחיוב בענינה של משפחה זו. המשפחה, כפי שצוין ברורות בתסקיר, לא היתה מוכרת לרשויות הרווחה טרם פטירת האם. רק בשל הנסיבות הקשות אליהן נקלעה המשפחה, פנו לרשויות הרווחה. המשפחה איננה מבקשת גם עתה כי רשויות הרווחה 'ייכנסו לנעליהן', איננה מבקשת חלילה כי המדינה היא שתהיה אחראית, והקטין יעבור לאחריותה של המדינה. כל אשר מבקשת המשפחה, הוא האפשרות לממש את זכויותיהן הבסיסיות ביותר, ובמסגרת זו גם את הזכות הבסיסית ביותר של הקטין, להמשיך ולחיות בחיק משפחתו המורחבת. מימוש זכויות בסיסי זה, ראוי שיזכה לעידוד ולתמיכה מלאה של המדינה, על כל אגפיה ושלוחותיה. הדברים גם עולים בקנה אחד עם האמנה לזכויות הילד… [ו]עם דו"ח הועדה לבחינת יסוד בתחום הילד והמשפט וישומן בחקיקה… סוף דבר, משפטי ואנושי, ולאור כל האמור לעיל – אני ממנה את המבקשות כאפוטרופסיות קבועות לרכושו ולגופו של הקטין, עם סמכויות יחד… המבקשות יפעלו להגשת [בקשה ל]צו קיום צוואה, לצוואת האם המנוחה, ולאחר מכן, הליך מתאים לבית המשפט, אשר יסדיר את ההתנהלות הכלכלית השוטפת בענינו של הקטין, הלוקחת בחשבון את רכושו על פי הצוואה, וכן את זכויותיו על פי חוק האומנה…"

בדומה לפסק הדין שניתן במסגרת א"פ 66614-03-17, גם בפסק הדין הנ"ל, סבר בית המשפט, כי אין איסור "מוחלט" למנות אומנה, גם כאפוטרופא לענינים רכושיים; ומשלא עמד בפניו הסדר שקבע אחרת – הוא אף מינה, בפועל, את האומנה, גם כאפוטרופא לענינים רכושיים. כפי שנקבע במפורש, מינוי אומן גם כאפוטרופוס, ייעשה רק בנסיבות מתאימות ומוצדקות – במקרה שנדון, מדובר היה, בין היתר, במשפחה מלוכדת וחמה, אשר משקיעה רבות בסיוע לקטין (ואין מדובר במשפחת אומנה 'חיצונית'); בפני בית המשפט עמדו תסקירים, שהדגישו את שיתוף הפעולה בין המבקשות, ואת הקשר המשפחתי החם והקרוב בין הקטין לבינן (שהחל עוד טרם פטירת אמו); ומה שרלוונטי במיוחד לענינן של הסקירה הראשונה ושל סקירה זו – גם במקרה זה ניתן על ידי בית המשפט משקל רב ל"הבעת רצונה" של האם המנוחה בצוואתה: "חוק הכשרות המשפטית, שהתיקון בו היה מאוחר לחוק האומנה, מהווה הסדר ספציפי חשוב וראוי למצב של מקרה פטירה. מצב זה שונה מהותית ממצב משפטי, שבו קטין הוצא מהבית מסיבות כאלה ואחרות, והוריו עדיין בחיים….. בסמוך לחקיקת חוק האומנה, תוקן גם חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ובמסגרת סעיף 64א(א) חוקק הסדר ספציפי… הצופה מצב, שבו אדם עורך צוואה ומביע בה רצון מפורש לענין זהות האפוטרופוס שיתמנה לילדו. נקודת המוצא בחוק הכשרות המשפטית הינה, כי בית המשפט יכבד את הוראות המצווה, הן לענין ההוראות בצוואה, המסדירות את חלוקת הרכוש לקטין, והן מבחינת זהות המתמנה לאפוטרופוס….. אמו המנוחה של הקטין, שאין טובה ממנה להכיר את צרכיו של בנה, ולהכיר את אופיין וסגולותיהן של אחיותיה, בחרה באופן מפורש וברור בהסדר בו הביעה את רצונה לענין ניהול רכושו של הקטין והבטחת עתידו הכלכלי. האם המנוחה שמה מבטחה באחיותיה, והפקידה את בנה, שאין מחלוקת שהיה בבת עינה והיה היקר לה ביותר – בידיהן…"

פסק דין (מיום 10.1.21) במסגרת א"פ 72134-07-19 (בית המשפט לעניני משפחה בטבריה, הש' ו. ריקנטי-רוסהר):

בפסק דין זה, התייחס בית המשפט, במפורש, לפסקי הדין שניתנו במסגרת א"פ 66614-03-17 ובמסגרת תמ"ש 7684-07-17 – אך בנסיבות הענין, נדחתה הבקשה למינוי המבקשת – האומנה – גם כאפוטרופא לענינים רכושיים (והיא מונתה כאפוטרופא לענינים אישיים ורפואיים, בלבד).

במקרה זה, מדובר היה בבקשת סבתה של קטינה, בת 17 שנים, להתמנות כאפוטרופא לכל עניניה של נכדתה, אשר התייתמה משני הוריה. בניגוד למקרים שנדונו בפסקי הדין הקודמים – לא הותירו אחריהם ההורים "הבעת רצון" (לא במסגרת צוואות, ולא בכל דרך אחרת):

"ענינו של פסק דין זה [הינו] הכרעה בבקשה למינוי אפוטרופוס קבוע לקטינה, כיום כבת 17 שנים… ביום 30.07.2019 הגישה המבקשת, סבתה של הקטינה, בקשה דחופה למינויה כאפוטרופא קבועה לכל עניניה של הקטינה. מהבקשה עולה שהקטינה התייתמה מאמה… ביום 20.11.2018, ומאביה… ביום 24.04.2019, והיא שוהה אצל המבקשת. לדברי המבקשת, מאז נפטרו הורי הקטינה, התעורר הצורך בקבלת סידרה של החלטות ביחס לקטינה, שבעטיין נדרש מינוי אפוטרופוס, ושהיא מסכימה ומעונינת לשמש כאפוטרופא קבועה על הקטינה. בד בבד עתרה המבקשת גם למינויה כאפוטרופא זמנית. בבקשה העיקרית צוין שלקטינה 2 אחים למחצה… וכן 3 דודים מצד אמה ז"ל… אחיה למחצה של הקטינה, וכן דודיה, מסכימים למינויה של המבקשת כאפוטרופא זמנית וקבועה של הקטינה….. ביום 30.07.2019 ניתנה החלטה… על מינויה של המבקשת כאפוטרופא זמנית למשך 6 חודשים על כל עניניה של הקטינה….."

כמפורט בפסק הדין, גם במקרה זה, טען המשיב (ב"כ היועמ"ש במשרד הרווחה) בין היתר, כי "שהותה של הקטינה בבית המבקשת… צריכה להעשות בהתאם להוראות חוק אומנה לילדים… הכרה במבקשת כמשפחה אומנת אמנם לא תאפשר מינויה של המבקשת כאפוטרופא על יתרת רכושה של הקטינה (מעבר לגמלת השארים) ככל שישנו כזה, אולם, לעמדתו, נראה שהמלצת העו"ס בתסקירה למינוי דודה של הקטינה… כאפוטרופוס על יתרת רכוש הקטינה, יהא בה כדי לענות על מצב דברים זה. עוד הוסיף המשיב, שקיומם של חובות, מהווה אף הוא טעם למינוי אפוטרופוס לרכוש. צוין שאין למשיב התנגדות למינוי המבקשת כאפוטרופא לעניניה האישיים והרפואיים של הקטינה. בדיון… הוסיף והבהיר המשיב, כי יש צורך במקרה זה למנות הן משפחה אומנה והן אפוטרופוס לרכושה של הקטינה. כן הבהיר המשיב, כי בעת מינויה של המבקשת כמשפחת אומנה, תקבל המבקשת מימון עבור הוצאות אחזקת הקטינה, ובנוסף מימון לטיפולים סבירים הנדרשים לקטינה. לעמדת המשיב, שהות הקטינה בבית המבקשת במסגרת אומנה, תאפשר גם חסכון כספי גמלת השארים להם זכאית הקטינה לטובת עתידה. כן דווח על כך שהליך ההכרה במבקשת כמשפחת אומנה בעבור הקטינה, כבר הסתיים מבחינת גורמי הטיפול, וזה אושר – וכל שנותר הוא לקבל את הסכמת המבקשת, שאם לא תינתן, המבקשת תעבור על הוראות חוק האומנה. לעמדת המשיב, יש לדחות דרישת המבקשת לסטות מהוראות חוק האומנה, וכי על המבקשת להשלים את תהליך ההכרה הנדרש. עוד צויין כי משלא נטען כי מי מהוריה ז"ל של הקטינה הותיר אחריו הוראות בצוואה, בהתאם לסעיף 64 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות… כפי המצב בתמ"ש (ת"א) 7684-07-17… הכרה במבקשת כמשפחה אומנה, לא תאפשר מינויה של המבקשת כאפוטרופא על יתרת רכושה של הקטינה".

צוין, כי בין טענות המבקשת, היא "הפנתה לפסק הדין בתיק א"פ 66614-03-17… שם התייחס כב' סגן הנשיא השופט אסף זגורי למנגנון בחוק האומנה לילדים, שמסרבל ולא תמיד לוקח בחשבון את טובת הקטינים. כן הפנתה המבקשת לדבריו של כב' סגן הנשיא השופט אסף זגורי, ביחס להתנגשות האפשרית בין חוק הכשרות המשפטית, לבין הוראות חוק האומנה, כפי שקורה כאן….."

נפסק, בין היתר: "ההורים הינם אפוטרופוסים טבעיים של ילדיהם הקטינים… מקום בו שני הוריו של קטין נפטרו, כפי המקרה שלפני, רשאי בית המשפט למנות לקטין אפוטרופוס… מוסיף וקובע חוק הכשרות המשפטית בסעיף 35 בענין מינוי אפוטרופוס לקטין, כי…..

ביום 6.12.16 נכנס לתוקף חוק האומנה, שנועד להסדיר מקום שהותם של קטינים שלא בבית הוריהם בנסיבות שונות….. כעולה מדיווחי העו"ס לפני, ומעמדת המשיב, המבקשת נמצאה מתאימה לשמש כמשפחת אומנה לקטינה, אולם לאחר שהובהר למבקשת, שבהתאם להוראות חוק האומנה, היא לא תוכל לשמש הן כמשפחת אומנה והן כאפוטרופא לעניניה הרכושיים של הקטינה, הודיעה המבקשת שהיא אינה מעונינת לשמש כמשפחת אומנה. הוראות חוק האומנה חלות על ענינה של הקטינה, אלא שלדבריה מדובר בנסיבות חריגות, המצדיקות סטייה מהוראות חוק זה… בחינת טעמי התנגדות המבקשת, מעלים שהמבקשת אינה חולקת על כך ששהותה של הקטינה בבית המבקשת צריכה להיות מוסדרת בהתאם להוראות חוק האומנה ועל פיו, אלא שלעמדתה הפיצול הכפוי, יציר הדין, בין זהות האדם המשמש משפחת אומנה, לבין זהות האפוטרופוס לעניני רכושו, לא משרת את טובת הקטינה, וכי במצב של התנגשות, יש לבית המשפט שיקול דעת לפנות להסדר האפוטרופסות הקבוע בחוק הכשרות המשפטית. כן מצביעה המבקשת על פער כספי בין התשלום על פי הסדר האומנה, לעומת המצב הכספי הנוכחי בו גמלת השארים מתקבלת בידיה בעבור הקטינה, ועל כן היא מבקשת לעגן את שהית הקטינה בביתה, באמצעות הסדר אפוטרופסות.

במקרה זה הוכח לפני ששהותה של הקטינה בבית המבקשת, נותנת את המענה המיטבי עבור הקטינה, בהתחשב בטרגדיות שעברה, והתייתמותה משני הוריה בגיל צעיר… ניכר שהקטינה מקבלת מעטפת ותמיכה שאת תוצאותיה החיוביות ניתן לראות כיום בתפקודה בכל תחומי החיים, ועל כך ראויה המבקשת להערכה רבה. בהתחשב באמור לעיל, בקשת המבקשת מקימה עילה למינויה כאפוטרופא על עניני הקטינה, והיא נמצאה על ידי גם ראויה ומתאימה לכך. כאמור לעיל, גם המשיב נתן הסכמתו למינוי המבקשת כאפוטרופא לעניניה האישיים והרפואיים של הקטינה. המחלוקת נוגעת אפוא לפער הכספי הנטען, בין הסדרת שהית הקטינה בבית המבקשת כמשפחת אומנה, בהשוואה להסדר האפוטרופסות – וכן לענין הוראות חוק האומנה, ולפיהן מי שמשמש כמשפחת אומנה לילד, לא יוכל לשמש כאפוטרופוס לרכושו. כידוע, מטרתו של חוק האומנה היא להסדיר מקום שהותם של קטינים שלא בבית הוריהם בנסיבות שונות, לרבות במצב של פטירת הוריהם. אין חולק שהוראות חוק האומנה חלות על ענינה של הקטינה. הוכח גם שהמבקשת מקיימת ועומדת בתנאי חוק האומנה, ונמצאה מתאימה לשמש כמשפחת אומנה לקטינה – כך שאני דוחה את העמדה, ולפיה במצב דברים זה יש לפנות להוראות חוק הכשרות המשפטית, לענין הסדרת מקום המצאותה של הקטינה. גם פסקי הדין אליהם הפנו שני הצדדים, תמ"ש (ת"א) 7684-07-17 [פורסם בנבו] ותיק א"פ (נצ') 66614-03-17 [פורסם בנבו] הנ"ל, אינם עוסקים ביחס שבין הוראות חוק האומנה, לבין ההסדר הכללי בחוק הכשרות המשפטית, לענין קביעת מקום המצאותו של קטין אשר אינו ברשות הוריו. פסקי הדין הנ"ל עסקו בקושי אשר עלול להיווצר, מטעמים הנוגעים לטובתו של קטין, בעת יישום והפעלת הוראות סעיף 46 לחוק האומנה, לאור האיסור ולפיו אדם המשמש משפחת אומנה ישמש גם כאפוטרופוס לרכושו, כאשר בשני המקרים הסדר האומנה פעל. אשר על כן, אני דוחה עמדת המבקשת, וקובעת כי יש להשלים הסדרת מקום הימצא הקטינה, על פי הוראות חוק האומנה, ובהסדר אומנה.

באשר לשאלת יישומו של סעיף 46 לחוק האומנה במקרה שלפני, כידוע, בכל פעם שבית משפט זה נדרש להכרעה בסוגיות הנוגעות לקטין, השיקול אשר עומד לנגד עיניו הינו טובת הקטין. בתמ"ש (ת"א) 7684-07-17… דנה כבוד השופטת תמר סנונית פורר בשאלה, האם לבית המשפט שיקול דעת לסטות מהכלל הקבוע בסעיף 46 לחוק האומנה, ומצאה כי המענה לכך הינו חיובי, מטעמים הנוגעים לטובת הקטין שענינו נדון – והנמקתה מקובלת עלי….. עמדה דומה הובאה גם בתיק א"פ (נצ') 66614-03-17… שם עמד סגן הנשיא כבוד השופט אסף זגורי על הנסיבות בהן ניתן לסטות מהוראות חוק האומנה בהקשרו של סעיף 46 לחוק, וזאת משיקולים הנוגעים לטובתו של קטין. וכך נאמר על ידו שם….. ומן הכלל אל הפרט. לאחר שבחנתי טענות המבקשת, לא שוכנעתי שבמקרה זה יש לסטות מהוראות סעיף 46(ה) לחוק האומנה, ואני מוצאת לקבוע, שהסדר זה עולה בקנה אחד עם טובת הקטינה שלפני, ואסביר….."; בית המשפט לא השתכנע מן הטענות, לענין הפער הכספי בין שני ההסדרים, ולענין הסרבול שעלול להיות כרוך במנגנון האומנה – ואף ציין כי "השיקול בדבר גילה של הקטינה, אשר הינה כיום כבת 17 שנים, אינו צריך להביא במקרה זה למסקנה אחרת… לכך יש להוסיף שמדברי ב"כ המבקשת הוברר שהוריה ז"ל של הקטינה הותירו אחריהם חובות בהיקף שאינו ברור דיו בשלב זה, והוא אף התמנה כמנהל עזבון… עניניה הרכושיים של הקטינה טעונים איפוא הסדרה וטיפול, ונראה כי בשים לב לקשיים שתוארו על ידי המבקשת, דווקא מעורבותם של בני משפחה נוספים, וקיומו של בעל תפקיד מוגדר בתחום הרכוש, במנותק מהסדרת נושא האומנה בידי המבקשת, עשוי לשרת טובת הקטינה וטיפול בעניניה הרכושיים.

נסיבות מקרה זה שונות מהעובדות אשר התבררו במסגרת פסק הדין בתיק א"פ (נצ') 66614-03-17… שכן לא נטען שמי מבין הוריה ז"ל של הקטינה הותיר אחריו הוראות בצוואה, בהתאם לסעיף 64 לחוק הכשרות המשפטית. פסק הדין בתיק א"פ (נצ') 66614-03-17… עסק בבקשה למינוי אפוטרופוס, אשר הוגשה עוד בחיי אמם של הקטינים, אשר ענינם התברר באותו הליך. באותו מקרה, אמם של הקטינים שם, ערכה צוואה ולפיה אמה תשמש אפוטרופוס ביחס לילדיה הקטינים, מבלי לערוך הבחנה בין אפוטרופסות לענינים אישיים, רפואיים ו/או רכושיים, וזה היה ביטוי לרצונה האחרון. עוד אציין, שבאותו מקרה הגיעו המבקשת שם, ודודתם של הקטינים, להסכמה זהה למנגנון אשר קובע חוק האומנה, ובהתאם, מונתה דודתם של הקטינים שם, כאפוטרופא קבועה על רכושם וכספם של הקטינים, עד הגיע כל אחד מהם לגיל 18 שנים, בעוד שהמבקשת שם מונתה כמשפחת אומנה לקטינים. גם הנמקת בית המשפט בתמ"ש (ת"א) 7684-07-17… בדבר סטיה מהוראות סעיף 46 לחוק האומנה, משיקולים הנוגעים לטובת הקטין, היתה נעוצה, בין היתר, בגילוי דעת של אמו של הקטין שם, בחייה, ביחס לזהות האפוטרופוס עליו, ולהסדר החוקי הספציפי בסעיף 64 לחוק הכשרות המשפטית, אשר תוקן בסמוך לאחר חקיקת חוק האומנה, וזאת בשונה מהמקרה שלפני… אני מוצאת להבהיר, שאין בדחית בקשת המבקשת למינויה כאפוטרופא על עניניה הרכושיים של הקטינה, משום הטלת דופי כלשהו במבקשת, ובהתנהלותה הכספית בענינה של הקטינה. גם הרציונל העומד בבסיס הוראות חוק האומנה, בדבר הפרדת הטיפול בעניניו הכספיים של קטין, בין מי שהוכר כמשפחת אומנה לבין מי שמונה כאפוטרופוס על רכושו של קטין, מתוך מטרה לאיין חשש לניגוד ענינים, אינו מתקיים במקרה שלפני. אלא שאין בנסיבותיה של הקטינה, ובשיקולים הנוגעים לטובתה, כדי להצדיק סטיה מהכלל הקבוע בסעיף 46 לחוק האומנה. מאחר ואחד הטעמים העיקריים להתנגדות המבקשת להסדר האומנה, היה נעוץ בפער אשר לדבריה יווצר במישור הכספי, בהשוואה להסדר האפוטרופסות, מעת שקבעתי שמקום שהיית הקטינה צריך להיות מוסדר בהתאם להוראות חוק האומנה, אפילו הייתי מוצאת לקבוע שהמבקשת תשמש כאפוטרופא לרכושה של הקטינה, במקביל להסדר האומנה בביתה, לא היה בכך כדי לשנות מהתוצאה, ולפיה גמלת השארים צריכה להחסך לטובת צרכיה העתידיים של הקטינה, עד הגיעה לגיל בגרות… בקשת המבקשת למינויה כאפוטרופא על עניניה הרכושיים של הקטינה, נדחית, ואני מורה על מינויה של המבקשת כאפוטרופא לעניניה האישיים והרפואיים של הקטינה בלבד…"

במקרה זה, נדחתה בקשת האומנה, להתמנות גם כאפוטרופא לענינים רכושיים של נכדתה (והיא מונתה כאפוטרופא לענינים אישיים ורפואיים, בלבד). היו לכך סיבות שונות, ובין היתר, העובדה כי הקטינה כבר בת 17, והעובדה כי ההורים המנוחים הותירו אחריהם חובות; ומה שרלוונטי במיוחד לענינן של הסקירה הראשונה ושל סקירה זו: "נסיבות מקרה זה שונות מהעובדות אשר התבררו במסגרת פסק הדין בתיק א"פ (נצ') 66614-03-17… שכן לא נטען שמי מבין הוריה ז"ל של הקטינה הותיר אחריו הוראות בצוואה, בהתאם לסעיף 64 לחוק הכשרות המשפטית. פסק הדין בתיק א"פ (נצ') 66614-03-17… עסק בבקשה למינוי אפוטרופוס, אשר הוגשה עוד בחיי אמם של הקטינים, אשר ענינם התברר באותו הליך. באותו מקרה, אמם של הקטינים שם, ערכה צוואה ולפיה אמה תשמש אפוטרופוס ביחס לילדיה הקטינים, מבלי לערוך הבחנה בין אפוטרופסות לענינים אישיים, רפואיים ו/או רכושיים, וזה היה ביטוי לרצונה האחרון….. גם הנמקת בית המשפט בתמ"ש (ת"א) 7684-07-17… בדבר סטיה מהוראות סעיף 46 לחוק האומנה, משיקולים הנוגעים לטובת הקטין, היתה נעוצה, בין היתר, בגילוי דעת של אמו של הקטין שם, בחייה, ביחס לזהות האפוטרופוס עליו, ולהסדר החוקי הספציפי בסעיף 64 לחוק הכשרות המשפטית, אשר תוקן בסמוך לאחר חקיקת חוק האומנה, וזאת בשונה מהמקרה שלפני…"

וכמה הערות לסיום…

אפילו בהנחה, כי קיימים פסקי דין רלוונטיים נוספים (שכשלתי באיתורם), בולט מאד מיעוט פסקי הדין, שעסקו ב"הבעת רצון" – בין לפני תיקון 18 (במקרה זה, מדובר רק ב"הבעת רצון בצוואה"), ובין לאחר מכן; ופסקי הדין הספורים שאיתרתי, עסקו רק ב"הבעת רצון בצוואה", ולא ב"מסמך הבעת רצון". בהקשר זה, אמנם אין בידי "סטטיסטיקה", לגבי שכיחותם של מסמכי הבעת רצון, ושל צוואות ובהן הוראות בענין מינוי אפוטרופסים; אך ככל שמדובר בנסיוני האישי – ביכולתי להעיד, כי מספר הצוואות שערכתי, שכללו הוראות בענין מינוי אפוטרופסים (הוראות בלתי שכיחות, בלשון המעטה, כשלעצמן…) עולה לאין שיעור על מספר מסמכי הבעת הרצון שערכתי.

אולי זה רק ענין של זמן, עד שיתפרסמו פסקי דין נוספים… אך איני צופה "שטף" של פסקי דין. אני מניח, כי שכיחותם של מסמכי הבעת רצון, ושל צוואות ובהן הוראות בענין מינוי אפוטרופסים – הינה (ותמשיך להיות) נמוכה יחסית. אוסיף, מבלי להרחיב במסגרת זאת, כי הדבר בהחלט הגיוני (ואף מוצדק) בעיני, ובמיוחד משום ש"הבעת רצון" (בין במסמך ובין בצוואה) אינה מתאימה (ואף אינה נחוצה) במקרים רבים.

מכל מקום, כפי שניתן להיווכח מן האמור בסקירה זו לעיל, בתי המשפט מייחסים משקל רב, הן לקיומה – והן להעדרה – של "הבעת רצון"! ואם כך, בנסיבות בהן היתה "התנגשות", לכאורה, עם הוראות "חוק אומנה לילדים" – על אחת כמה וכמה, בהעדר "התנגשות" שכזו, ניתן לשער כי יינתן משקל רב אף יותר, להוראות חוק הכשרות, כמצוות החוק עצמו. עם זאת, בתי המשפט ישקלו תמיד – אף זאת, בהתאם לחובתם לפי החוק – שיקולים נוספים, בטרם יכריעו לגבי הצורך (או ההכרח) במינוי אפוטרופוס (חלופי), בכלל; ולענין זהות האפוטרופוס שיתמנה, והענינים שיהיו בסמכותו, בפרט.

עדכונים ותוספות

16.5.23

ראו כאן הרצאה, שהעברתי ביום 15.5.23, במחוז מרכז של לשכת עורכי הדין, תחת הכותרת "הבעת רצון – במסמך ובצוואה" (החל מ-00:54:40). לשם הנוחות, ראו כאן את המצגת.

***

הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.