גישור

הליך גישור, בדומה להליך בוררות (נושא שיִדון בסקירה עתידית), הינו הליך “אלטרנטיבי” לישוב סכסוכים (ביחס להליך בבית משפט). אך מעבר לכך, שהליכי בוררות מתקיימים בד”כ “במקום” (או לפני) ניהול הליך בבית משפט, בעוד שהליכי גישור מתנהלים בד”כ לאחר תחילתו של הליך בבית משפט (אך לא בהכרח, כפי שיובהר בהמשך) – הם שונים מאד מבחינה מהותית:

בוררות אמנם נתפסת לעתים כ”ידידותית” מבחינת בעלי הדין, בהשוואה להליך בבית משפט (למשל, היא מתנהלת בדרך כלל במשרד הבורר, תנאי הבוררות הינם במידה רבה ב”שליטת” הצדדים, וכו’); אך למעשה, מדובר בהליך משפטי לכל דבר. יתר על כן, קשה מאד לבטל פסק בוררות, או להתנגד לאישורו (גם כשברור שהוא שגוי), ואפילו הסכמה – שבעבר כלל לא היתה אפשרית – בדבר זכות ערעור על פסק בוררות, כפופה למגבלות רבות. הליך גישור, לעומת זאת, כלל אינו מתיימר להיות “הליך משפטי” – אלא מסגרת לדיאלוג בין הצדדים, שיוביל להסדר, ומבלי שיש למגשר עצמו סמכות להכריע במחלוקת. לפי סעיף 79ג(א) לחוק בתי המשפט, “בסעיף זה, גישור – הליך שבו נועד מגשר עם בעלי הדין, כדי להביאם לידי הסכמה לישוב הסכסוך, מבלי שיש בידו סמכות להכריע בו; הסדר גישור – הסכם בין בעלי הדין על ישוב סכסוך שביניהם שהושג בסיומו של הליך גישור; מגשר – מי שתפקידו לסייע בידי בעלי הדין להגיע להסכמה על ישוב סכסוך שביניהם בהליך גישור בדרך של ניהול משא ומתן חופשי”.

עקרונית (ובכפוף לכמה “הסתיגויות”, שתידונה להלן), הליך גישור הינו “וולונטרי” (כלומר, לא ניתן “לכפות” השתתפות בגישור – לפי סעיף 79ג(ב) לחוק בתי המשפט, “בית המשפט רשאי, בהסכמת בעלי הדין, להעביר תובענה לגישור”; ניתן לפרוש מהליך גישור בכל עת, מבלי שהצד הפורש ייפגע עקב כך; וכמובן שלא ניתן “לכפות” הסדר על הצדדים – ואין למגשר “סמכות להכריע” בסכסוך ביניהם). מאפיין מובהק נוסף של הליך גישור, הינו כי כל מידע או מסמך, שמוצגים בהליך – וכמובן גם “אמירות”, “הסכמות” ו”הודאות” של מי מהצדדים – הינם חסויים, ולא ניתן לעשות בהם שימוש (כ”ראיה” או כל שימוש אחר) מחוץ להליך הגישור (לרבות בבית משפט). בהקשר זה, ראו סעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט: “דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור, לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי“; ותקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ”ג-1993: “בית המשפט יסביר לבעלי הדין כי דברים שיימסרו במסגרת הליך הגישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי, וכי אי הסכמתם להעברת הענין לגישור או הפסקת הגישור לא ישפיעו על תוצאות הדיון בבית המשפט”.

מכאן נובע, בין היתר, כי למגשר – בניגוד לשופט או לבורר – מותר (ולעתים קרובות אף מומלץ, לצורך הצלחת ההליך…) להיפגש בנפרד עם מי מן הצדדים, להביע באופן מפורש את דעתו ביחס למחלוקת וביחס לסיכויי ההצלחה (או הכשלון) שלהם בבית המשפט, וכיוצ”ב. בהקשר זה, ראו סעיף 79ג(ג) לחוק בתי המשפט: “בהליך הגישור רשאי מגשר להיוועד עם בעלי הדין, יחד או לחוד, ועם כל מי שקשור לסכסוך; ורשאי הוא להיפגש עם בעל דין, בהסכמתו, בלי עורך דינו”.

יתר על כן, בניגוד להליכים בבית משפט ולהליכי בוררות – במסגרתם מכתיבים כתבי הטענות של הצדדים את גדר סמכותם של השופט או של הבורר – הליך גישור נועד, כאמור, להוביל להסדר בין הצדדים, יהיה תוכנו אשר יהיה. הדברים באים לידי ביטוי, בין היתר, בתקנה 2 לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ”ג-1993: “גישור הוא הליך שבו נועד מגשר עם בעלי הדין, כדי להביאם לידי הסכמה על ישוב הסכסוך, בין היתר על ידי בירור הנושאים שבמחלוקת, גילוי מידע הדרוש בקשר לסכסוך והצעת אפשרויות לפתרונו”.

עם זאת, אין פירוש הדבר, כי לא חלות על המגשר חובות. בין היתר, נקבע בתקנה 5(א) לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ”ג-1993, כי “במילוי תפקידו ינהג המגשר בהגינות, בתום לב וללא משוא פנים“; לפי תקנה 5(ב), על מגשר לסרב להתמנות לתפקידו, בין היתר, אם “היה בינו לבין אחד מבעלי הדין קשר מקצועי או אישי קודם, זולת אם הודיע על כך לבעלי הדין האחרים והם נתנו את הסכמתם למינויו בכתב”, או אם “הוא עלול, לדעתו, להימצא, במישרין או בעקיפין, במצב של ניגוד ענינים בין תפקידו כמגשר ובין ענין אחר…”; וכן ראויות לציון הוראות רלוונטיות נוספות מתקנה 5 הנ”ל: “(ד) המגשר לא ישתמש בכל מידע שנמסר לו במהלך הגישור, שלא יכול היה לקבלו בדרך אחרת במאמץ סביר, לכל מטרה זולת הגישור; (ה) המגשר לא יגלה כל מידע שנמסר לו במהלך הגישור למי שאינו צד לגישור; (ו) מסר בעל דין מידע למגשר תוך דרישה לשומרו בסוד, ישמור המגשר על סודיות המידע כלפי כל בעל דין אחר, אלא אם כן ויתר מוסר המידע על הסודיות; (ז) המגשר לא ייעץ לבעלי הדין בענין מקצועי שאינו בתחום התמחותו ולא ייתן חוות דעת מקצועית על שאלה שבמומחיות שהתעוררה במהלך הגישור, אף אם היא בתחום התמחותו”.

סעיף 77ג לחוק בתי המשפט מתייחס, בין היתר, להליך גישור לאחר שננקט הליך בבית משפט: “(ה) העביר בית המשפט ענין לגישור, יעכב את ההליכים שלפניו לתקופה שיקבע… (ו) לא הגיעו בעלי הדין להסדר גישור עד תום התקופה האמורה בסעיף קטן (ה), יחודשו ההליכים בבית המשפט… (ז) הגיעו בעלי הדין להסדר גישור, יודיע על כך המגשר לבית המשפט, ובית המשפט יהיה רשאי ליתן להסדר תוקף של פסק דין”.

מטבע הדברים, מערכת המשפט “מעודדת” ניהול הליכים “אלטרנטיביים” לישוב סכסוכים, לרבות הליכי גישור. בין היתר, לפי תקנות בתי המשפט (אגרות), התשס”ז-2007, יהיה תובע פטור בנסיבות מסוימות מתשלום “יתרת אגרה”, או אף יהיה זכאי להחזר של אגרת תביעה ששולמה, כאשר “הסכסוך הנדון הועבר להליך של גישור ונסתיים בהסדר גישור”; ובין ההליכים אשר בגינם לא תשולם מלכתחילה אגרה, נכללים “בקשה למתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בתובענה או להסדר גישור…”

זאת ועוד, אמנם הליכי גישור הינם “וולונטריים”, אולם בהתאם לתקנות 99א ואילך לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 {*מועד כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018, כבר נדחה מספר פעמים, והן לא תידונה בסקירה זו} במקרים רבים מופנים בעלי הדין לפגישת מהו”ת (ראשי-תיבות של “מידע, היכרות ותיאום”), “עם מגשר שנכלל ברשימה של מגשרים אשר הוכיחו את מיומנותם והתאמתם לקיים פגישת מהו”ת””, וזאת לשם “בחינת האפשרות ליישוב התובענה בגישור”. לפי תקנה 99ח, “בפגישת המהו”ת יסביר המגשר לבעלי הדין את עקרונות פגישת המהו”ת, את הליך הגישור ואת היתרונות הגלומים בישוב התובענה בגישור, ויבחן עם בעלי הדין את הנושאים העיקריים שבמחלוקת ואת האפשרות לישב את התובענה בגישור”. השתתפות בעלי הדין בהליך מהו”ת הינה חובה – בתקנה 99ז נקבע, בין היתר, “(א) לפגישת מהו”ת יתייצבו בעלי הדין עצמם, ורשאים הם להתייצב עם עורכי דינם… (ג) לא התייצב בעל דין לפגישת מהו”ת, רשאי בית המשפט לחייבו בהוצאות המגשר ובהוצאות בעלי הדין שהתייצבו לפגישה, וכן רשאי הוא להביא ענין זה בחשבון לענין הוצאות ההליך בסופו”. הרציונל העומד מאחורי חובת ההתייצבות האישית של בעלי הדין הוסבר בת.א. 18497/08: “לשון תקנה 99ז(א) היא ברורה – התקנה אינה מאפשרת לקיים את פגישת המהו”ת ללא נוכחות של בעל הדין עצמו, ויתרה מזו, היא רואה חשיבות רבה ביותר בהתייצבות בעל הדין, אשר חייב להתייצב, לעומת בא כוחו, אשר רשאי לעשות כן. בשונה מההליך המשפטי, הפוטר את בעל הדין עצמו מחובת נוכחות בענינים רבים ומסתפק בהתייצבות בא כוחו, כאשר מדובר בפגישת מהו”ת, ראה המחוקק חשיבות רבה בהתייצבות בעל הדין עצמו והטיל עליו חובת נוכחות. הרציונל לקביעת חובת נוכחות זו הינו, שהמחוקק ראה בפגישת המהו”ת, כמו גם בהליך הגישור, אשר פגישת המהו”ת עשויה להוביל את הצדדים אליו… הליך שונה מההליך המשפטי. בהליך המהו”ת יכולים הצדדים לדון בפתרון הסכסוך שביניהם באופן הרחב ביותר, וללא המגבלות החלות עליהם בהליך המשפטי. מסיבה זו, יש חשיבות רבה בהליך המהו”ת לאופן שבו מתאר ורואה בעל הדין את הדברים, ונקודת המבט שלו על המחלוקות שבין הצדדים היא, לכל הפחות, שוות ערך לאופן שבו רואה או מתאר בא כוחו את פני הדברים. מהאמור לעיל נובע, כי התעקשות המגשרת על נוכחות בעלת הדין בפגישה אינה ‘פרוצדוראלית’ גרידא, אלא מהותית היא לקיום הליך המהו”ת ולהצלחתו”. ראו גם תא”ק 165579/09. מן הסתם, ההנחה הינה הסיכוי כי תינתן הסכמת הצדדים להשתתף בהליך גישור, יגדל אם הם יחויבו להשתתף בישיבת מהו”ת עם המגשר…

במקרים מסוימים, קיימת “חובת גישור” (בין אם מפורשת ובין אם לאו) על פי דין (לעתים נעשה שימוש בביטוי “פישור” או בביטויים אחרים), ובמיוחד בבתי משפט לעניני משפחה ובבתי דין לעבודה (שתי ערכאות “מתמחות”, אשר דנות לעתים קרובות בסכסוכים “אמוציונליים” במיוחד, בין צדדים שמקיימים או קיימו יחסי קירבה מיוחדים).

בהליך גישור עשויה להיות טמונה תועלת, אף אם הוא לא יסתיים בסופו של דבר בהסדר גישור. למרות שלא ניתן, כאמור, לעשות שימוש ב”דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור”, בכל זאת ניתן לעתים להסיק מהליך הגישור, מה תהיינה טענותיו הצפויות של בעל הדין שכנגד בבית המשפט, ובמיוחד חשוב לשמוע את עמדתו של גורם נייטראלי ואובייקטיבי (המגשר) לגבי חוזק או חולשת טענות הצדדים. בין היתר משום כך, חיוני לנהל הליך גישור בפני מגשר בעל מומחיות בתחומים הרלוונטיים, ובר-סמכא בעיני הצדדים.

לפי תקנה 3(ג) לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ”ג-1993, “הסכימו בעלי הדין להעביר את הענין לגישור ולמנות מגשר, יודיעו לבית המשפט מיהו המגשר וימסרו לבית המשפט כתב הסכמה ממנו”. בת.א. (מחוזי תל אביב) 52376-07-12, נקבע: “אני סבור, שמקום שבעלי הדין מודיעים לבית המשפט כי הסכימו לפניה להליך של גישור, הרי מוטלת עליהם חובה לפנות להליך זה ולנהל אותו בתום לב… אין, כמובן, בטחון, ואין התחייבות, שהליך הגישור יעלה יפה. אבל יש התחייבות של בעלי הדין להשתתף בהליך הגישור וּלנהל אותו כיאות”.

מה קורה כאשר הצדדים הסכימו לקיים הליך גישור, אך לא הגיעו להסכמה בדבר זהות המגשר? לפי תקנה 3(ד) לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ”ג-1993, “לא הגיעו בעלי הדין לידי הסכמה על מינוי מגשר, רשאי בית המשפט לבחור מגשר מתוך רשימת המגשרים כמשמעותה בתקנה 2 לתקנות בתי המשפט (מינוי מגשר)*, התשנ”ו-1996”. {* בשנת 2003 שונה שמן של “תקנות בתי המשפט (מינוי מגשר), התשנ”ו-1996″ ל”תקנות בתי המשפט (רשימת מגשרים), התשנ”ו-1996″}

בשנת 2017 הותקנו תקנות בתי המשפט (רשימת מגשרים), התשע”ח-2017, אשר חלות הן בערכאות ה”רגילות”, והן בבתי משפט לעניני משפחה ובבתי דין לעבודה, ומסדירות באופן מפורט, בין היתר, את תנאי ה”כשירות” להיכלל ברשימת המגשרים. יודגש כי צדדים רשאים לקיים הליך גישור בפני כל מגשר, שזהותו תוסכם ביניהם – בין אם מדובר במשפטן (עורך דין, שופט בדימוס) ובין אם לאו, בין אם מדובר במגשר שנמנה על “רשימת המגשרים” ובין אם לאו – ורק בית משפט אשר מפנה צדדים אשר “לא הגיעו לידי הסכמה” להליך גישור, מחויב “לבחור מגשר מתוך רשימת המגשרים”. עוד יצוין, כי תקנות בתי המשפט (גישור), התשנ”ג-1993, מסדירות, בין היתר, היבטים שונים בנוגע לשכרו של המגשר, אך גם לכך ישנה רלוונטיות, רק אם מדובר במגשר אשר מונה כאמור.

לפי תקנה 5(ח) לתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ”ג-1993: “המגשר לא יהיה צד להסדר הגישור, ולא יוטלו עליו בהסדר הגישור חובות ולא יוקנו לו זכויות, בין במישרין בין בעקיפין, ואולם לאחר הפסקת הגישור רשאים בעלי הדין להסכים שהמגשר יתן חוות דעת על הסכסוך או יתמנה לבורר בסכסוך”. ראו דוגמא זו, למקרה שבו ייצגתי צד להליך גישור, אשר בסיומו הוסמך המגשר כבורר, לתת פסק בוררות, בנוסח שהוצע על ידו לפני כן בכובעו כ”מגשר” (ואושר על ידי הצדדים).

{ביום 27.11.19 ניתן פסק דין בהפ”ב (מחוזי י-ם) 55780-06-18. על פי המתואר בפסק הדין, בעלי הדין ניהלו הליך גישור בפני מגשר, אשר בסופו נחתם הסכם גישור, וכן הסכם שכירות, במסגרתו נכללה תנית בוררות, לפיה כל מחלוקת שתתעורר בקשר להסכם השכירות, תימסר להכרעתו של המגשר – כבורר. משנתגלעה לימים מחלוקת, פנתה המשיבה למגשר, אשר קיבל על עצמו את תפקיד הבורר, ובהמשך ניתן על ידו פסק בוררות. המבקשת טענה כי הליך הגישור טרם הסתיים, ולפיכך, בהסתמך על תקנה 5(ח) לתקנות הגישור (שצוטטה לעיל), המגשר מנוע להיות צד להסדר הגישור, ולהתמנות (בהסכמת הצדדים) כבורר, אלא רק לאחר סיום הליך הגישור; וכן, כי המגשר נפגש עם בעלי הדין בנפרד ונחשף לסודותיהם, ולכן הוא נחשב למי שקשור בסכסוך ובבעלי הדין, ואסור לו לשמש כבורר. המשיבה טענה, כי יש לדחות טענה המבוססת על תקנות הגישור, משום שאלו חלות רק על הליכים שנפתחו בעקבות הפניית בעלי הדין להליך גישור על ידי בית משפט (ולא על “גישור חופשי”). למרות שבית המשפט הסכים, עקרונית, כי ייתכנו מצבים בהם ראוי להחיל נורמות חשובות מתוך תקנות הגישור על “גישור חופשי”, נקבע כי לא היתה מניעה, בנסיבות המקרה, למסור מחלוקות שיתעוררו בקשר להסכם השכירות, להכרעתו של מי ששימש כמגשר – כבורר. לגבי טענתה השניה של המבקשת, נקבע כי אמנם חלה על בורר חובת גילוי מלאה, ועליו לוודא, בטרם יקבל על עצמו את תפקיד הבורר, שאין לו קשר משפחתי, עסקי או קרבה ממשית אחרת עם הצדדים, אך במקרה זה, הקשר בין הבורר לבעלי הדין היה ידוע למבקשת מראש – מה גם שהקשר התמצה בהיותו מגשר, והוא חל במידה שווה כלפי שני הצדדים}

ניתן לקיים הליך גישור גם לפני תחילתו של הליך בבית משפט; לפי סעיף 79ג(ח) לחוק בתי המשפט, “הגיעו צדדים לסכסוך להסכמה על ישוב הסכסוך שביניהם בגישור שנערך לפי חוק זה, רשאי בית המשפט, המוסמך לדון בתובענה נושא הסכסוך, לתת להסדר הגישור שהושג ביניהם תוקף של פסק דין, אף אם לא הוגשה תובענה באותו סכסוך“. למרות שניתן לנהל באופן “עצמאי” וישיר מגעים לקראת פשרה, לפני תחילתו של הליך בבית משפט, ישנם לעתים יתרונות לניהול הליך גישור, ובמיוחד, כאשר הצדדים מתקשים לנהל מגעים ישירים, ואפילו להיפגש; כאשר הצדדים מתבצרים בעמדותיהם, וחיוני כי פגישותיהם תתקיימנה בנוכחות צד שלישי, בכלל, ובר-סמכא בעיניהם, בפרט; וכאשר קיימת חשיבות למתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה (גישור) על ידי בית משפט.

סוגיה נפרדת הינה, האם יש לאכוף התחיבות חוזית – תנית גישור – לקיום הליך גישור, בטרם ינקוט מי מהצדדים בהליך בבית משפט, במקרה של מחלוקת (או בנסיבות מוסכמות אחרות). יצוין כי בוררות מתנהלת בדרך כלל מכח “הסכם בוררות” (או “תנית בוררות” חוזית). לא מצאתי בפסיקה הכרעה חד-משמעית בנוגע לתוקפה של “תנית גישור”; אך באופן כללי, נראה כי בתי המשפט נוטים דווקא להימנע ממתן תוקף מחייב ל”תניות גישור”, ומאכיפתן (בניגוד לעמדתי האישית), וכפי שעולה מן הדוגמאות הבאות (בחלק מהמקרים, מדובר בהתיחסות משתמעת בלבד):

במקרה שנדון בת.א (שלום חיפה) 1673-01-11, הצדדים אמנם הופנו להליך גישור שהסתיים בהצלחה, אולם זאת לאחר שהתובעים סרבו תחילה לקיים “תנית גישור” שנכללה בהסכם עם הנתבעת, ובקשת הנתבעת לעיכוב הליכים נדחתה, בתחילת ההליך, על ידי רשם בית המשפט, “מן הנימוק שאין מקום לכפות הליך גישור מקום בו צד להליך איננו מעונין בו, ויכול בנקל להכשילו”. ב”פסק דין משלים בענין הוצאות משפט” אין התיחסות מפורשת לסוגיה, אך בית המשפט הביע דעתו כי “מצאתי כי לענין התנהלות התובעים, בכל הקשור לסרוב ולאחר מכן הסכמה להליך הגישור היה משום טעם לפגם”.

בת.א. (שלום חיפה) 14751/09 נשללה מפורשות אפשרות אכיפתה של “תנית גישור” (לפיה “הצדדים מתחייבים למסור לגישור כל סכסוך הנובע מפירוש הסכם זה, ביצועו, הפרתו או ביטולו, כתנאי מוקדם לזכותו של צד לפנות לבית המשפט. הגישור יערך על ידי מגשר מנוסה שימונה למטרה זו על ידי לשכת עורכי הדין בחיפה, ויתקיים במשך 2 פגישות גישור לפחות…”): “אמנם הושמעו ומושמעות דעות בעד ונגד ‘גישור חובה’ בענינים מסוימים ובתיקים מסוימים… מבחינת הדין הדברים לעת זו ברורים… הפניה לגישור טעונה הסכמת בעלי הדין, החוק אינו מאפשר כיום לבית המשפט לחייב את בעלי הדין להשתתף בגישור… בית המשפט אינו יכול לכפות על המשיבים לפנות להליך של גישור בטרם הגשת התביעה… זאת ועוד, עצם העובדה כי המבקשת לא יזמה הליך של גישור מיד עם פנית המשיבים מלמדת כי למעשה ויתרה על הליך הגישור…”

אך בת.א. (שלום חיפה) 14751/09 – בו היה מדובר באותה נתבעת ובאותה “תנית שיפוט”! – נקבע אחרת: “ראשית אני רואה להפנות לכלל היסוד לפיו הסכמים יש לקיים. הדברים יפים להסכמים בכלל וגם להסכמים מסוג זה הכוללים תנית גישור. אין להשלים עם מצב שבו צד חותם על הסכם, ולאחר מכן מתנער מקיומו, כאילו לא נעשה דבר… שנית, טענתם של המשיבים כאילו סעיף 58 להסכם בין הצדדים אינו חל בעניננו משום שהתביעה אינה נובעת ממחלוקת לגבי פרשנות ההסכם או הפרתו, משוללת כל יסוד… שלישית, יעודו של הליך הגישור, כמו גם הליך של בוררות, הוא לשמש אמצעי נוח, מהיר וחסכוני לישוב סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט ולהקל על ידי כך את המעמסה שעל בתי המשפט. מוסד הגישור נועד להעשיר את מכלול האפשרויות הפתוחות לשם בירורן של מחלוקות וישובן… גם מטעם זה יש להעדיף את הפרשנות המקיימת את תנית הגישור על פני זו השוללת אותה… ככל שלא יעלה בידי הצדדים ליישב את המחלוקות ביניהם במסגרת הליך הגישור, תישמע התביעה בפני בית המשפט…” (פסק הדין הנ”ל נזכר בהחלטה שניתנה בת.א. (מחוזי מרכז) 52563-12-18, במסגרתה לא הוכרעה “בשלב זה” בקשה לעיכוב הליכים, אלא נקבע כי בכל מקרה לא יהיה בהליך גישור, ככל שיתקיים, “בכדי לייתר את הצורך בהגשת כתב הגנה”).

בבש”א (שלום תל אביב) 208834/09 נקבע (אמנם בנוגע לבקשה ל”סילוק תביעה על הסף”): “לא ראיתי שההסכמה החוזית לפניה לגישור מונעת נקיטת ההליך המשפטי בבית המשפט; הליך הגישור הוא הליך וולונטרי, ולא ניתן לכפות על צד להשתתף בהליך כזו, גם אם מדובר בהליך חשוב וראוי כלשעצמו, וגם מטעם זה דינה של הבקשה להדחות”.

בת.א. (מחוזי תל אביב) 1418/08, “המליץ” אמנם בית המשפט לתובעת להסכים להליך גישור, אולם נמנע מאכיפת “תנית גישור” ומעיכוב הליכים בתיק.

במקרה שנדון בבית המשפט העליון ברע”א 5771/07, מדובר היה ב”תנית גישור לפני בוררות”. נפסק, בין היתר: “ומכאן לטענה הנוספת של המבקשים, לפיה לא נתקיים התנאי המוקדם לקיום בוררות… והוא כי קודם לפניה לבוררות יתקיים הליך גישור בנסיון לסיים את המחלוקת… חרף ידיעתם זו [אודות “תנית הגישור” – ד.ר.] המבקשים… בהתנהגותם הם מחלו על התנאי המוקדם, המחייב הליך גישור לפני פתיחת בוררות… בנסיבות אלה, אין המבקשים יכולים להאחז בכך שלא נעשו פעולות גישור קודם לפתיחת הבוררות, שהם עצמם לא ביקשו ולא יזמו. בנסיבות אלה, אי קיום הליך גישור אינו מהווה מחסום לניהול הבוררות”. מפסק הדין משתמע, כי אלמלא התנהלות המבקשים, יתכן בהחלט כי היה ניתן תוקף מחייב ל”תנית הגישור”.

גם במקרה שנדון בבש”א (מחוזי תל אביב) 18561/08 נדונה “תנית גישור לפני בוררות”. נקבע אמנם כי “הבסיס לניהול הליך גישור הוא הסכמת הצדדים להליך שכזה. הסכמה זו אינה מחוייבת, ובעל דין רשאי שלא ליתן את הסכמתו להמשך הגישור בכל עת, קרי – גם טרם התחלתו של הליך זה… במקרה דנן הודיע בא כח המבקשים… כי אין ברצון המבקשים לנהל הליך גישור… בכך עמדו המבקשים בדרישות סעיף 8 לתקנות, ולכן לא ניתן לכפות את קיום ההליך עליהם…” – אך בית המשפט הוסיף: “כהערת אגב אציין, כי ראוי היה שצדדים, אשר מעונינים בקיום הליך של גישור בטרם פניה להליך משפטי או הליכי בוררות (להלן: ‘גישור חובה’), יואילו להגדיר בינם, כבר בשלב החוזי, את מחויבותם הפעילה להליך שכזה. זאת יכולה להתבצע על ידי התחיבותם לקיים פגישת ‘קדם גישור’ אחת לפחות, קביעה של מספר פגישות גישור חובה שעליהם לקיים בטרם פניה להליכים משפטיים, ועוד…”

כאמור, עמדתי האישית הינה, כי יש לאכוף – במקרים המתאימים – “תניות גישור” (ולא רק שמדובר באינטרס מובהק של מערכת המשפט). מובן כי לא כל “תנית גישור” תימצא ראויה לאכיפה (כפי שלא כל “תנית בוררות” נאכפת); אך בוודאי ניתן לשקול, בין היתר: האם “תנית הגישור” החוזית נקבעה לבקשת הצד ה”חלש” או לבקשת הצד ה”חזק”? האם זהות המגשר נקבעה בהסכם? האם נקבעו בהסכם תנאים מוגדרים לקיום הגישור (משך הגישור, שכר המגשר וכו’)? האם מהות המחלוקת מתאימה לגישור? מתי הועלתה לראשונה דרישה לקיום הליך גישור, ומצד מי? האם הדרישה הועלתה בתום לב ובאופן כן – או כדי לבזבז זמן ולגרום להכבדה כספית? האם הליך גישור יגרום לעיכוב לא מוצדק של ההליך המשפטי, והאם נדרשת הכרעה דחופה במחלוקת? האם ניתן להתנות את קיומו של הליך גישור בהגשת כתבי טענות או בתנאים אחרים? וכיוצ”ב.

קיומה (במקרים מסוימים) של “חובת גישור”, מתיישבת אף היא עם העמדה העקרונית, כי ראוי לאכוף במקרים מתאימים “תניות גישור”. בנוסף, ביכולתי להעיד על פי נסיוני האישי, כי לעתים כדאי להתעקש על קיום הליך גישור… במקרה מסוים, ייצגתי לקוח אשר היה צד להסכם שכלל “תנית גישור”. לאחר שהוגשה תביעה כנגד הלקוח, הוסכם כי יינתן תוקף ל”תנית הגישור”, ויתנהל הליך גישור – לאחר שיוגש כתב הגנה. הליך הגישור הסתיים בהצלחה, והסדר הגישור קיבל תוקף של פסק דין.

מטבע הדברים, כאשר המדינה הינה בעלת דין, קיימת מבחינתה “רגישות” מיוחדת ביחס לישוב סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט, וחלים עליה הכללים המפורטים בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לרבות בנוגע להשתתפות בהליכי בוררות וגישור; מטבע הדברים, השתתפות המדינה בהליכי גישור, מעוררת פחות קושי ביחס להליכי בוררות. במקרה נשוא דוגמא זו, ניתנה הסכמת המדינה (רשות מקרקעי ישראל) להשתתף בהליך גישור, במסגרת הליך שהתקיים בבית הדין לעבודה, בכפוף לתנאים מסוימים.

יצוין כי אחד מתחומי המשפט המתפתחים הינו “גישור פלילי” – בין אם מדובר בהליך גישור בין המדינה לבין נאשם (ראו דוגמא זו), ובין אם מדובר בהליך גישור בין עבריין/פוגע לבין קורבן.

תוספת (13.1.20):

ביום 19.12.19 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, ברע”א 5273/19. כמתואר בפסק הדין, בעלי דין הסכימו, במסגרת הליך בבית המשפט המחוזי, לקיים הליך גישור. בתום ישיבת הגישור הראשונה, נכרת ביניהם “הסכם ביניים”, למינוי רו”ח, לצורך עריכת בדיקות מסוימות, שיומצא למגשרת. הוסכם כי “אם לא יצלח הגישור, יהא כל צד רשאי להגיש הסכם ביניים זה בצירוף דו”ח הבודק לבית המשפט, ומעמד הדו”ח יהא כחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, שמונה בהסכמת הצדדים”. כעבור מספר שבועות הגיש המשיב לבית המשפט, בקשה למתן הוראות, וביקש כי בית המשפט יורה לצדדים לשתף פעולה עם רוה”ח, ולפעול בהתאם להוראות הסכם הביניים – ובקשתו התקבלה.

בית המשפט העליון קיבל בקשת רשות ערעור על ההחלטה – וקיבל את הערעור לגופו.

אם נתייחס לבקשת המשיב למתן הוראות, כאל בקשה למתן תוקף של החלטה להסכם הביניים, יש לבחון האם ניתן היה לקבל את הבקשה, כשאחד הצדדים מתנגד לה. תקנות הגישור אינן מתייחסות לאפשרות מתן תוקף של החלטה להסדר ביניים בגישור, אלא עוסקות במתן תוקף של פסק דין להסדר גישור – שהוא הסכם בין בעלי הדין על ישוב סכסוך, שהושג בתום הליך גישור. הפסיקה קבעה כי “הסדר גישור” הוא התוצר הסופי של הליך גישור העומד בתנאי תקנה 9(א) לתקנות הגישור; הפסיקה אמנם הכירה גם באפשרות של יצירת הסדרים חלקיים או הסכמי ביניים במסגרת הליך גישור, בהם מעוגנות הסכמות שאינן מסיימות את הליך הגישור, אך הצדדים הסכימו כי יהיה להן קיום ומעמד מחוץ לגישור – ובלבד שעל הסכם הביניים לעמוד בתנאי תקנה 9 הנ”ל, כפי שפורשו בפסיקה. כמו כן, בקשה למתן תוקף של החלטה להסכם צריכה להיות מוגשת על דעת כל הצדדים (מדובר בהסכמה נפרדת ועצמאית למתן תוקף של החלטה להסכם) וההסכם צריך להיות מוגש על-ידי המגשר לבית המשפט. כל אלו לא התקיימו במקרה זה, והמבקש התנגד למתן תוקף של החלטה להסכם הביניים.

ואילו אם נתייחס אל בקשת המשיב כאל בקשה לאכיפת הסכם הביניים (מכח דיני החוזים), הרי שהיה על בית המשפט להשתכנע, כי ההסכם תקף, וכי אין מניעה, בנסיבות הענין, להורות על מתן סעד של אכיפה (שאלות שלא התברר בבית המשפט המחוזי). בכל מקרה, יש לבחון, האם הצדדים הסכימו במפורש כי הסכם הביניים יהיה בר-תוקף ובר-אכיפה אף מחוץ להליך הגישור – ובמקרה זה, הענין כלל לא הוסדר בהסכם הביניים, וממילא לא הוסכם כי ניתן יהיה לאכוף את ההסכם, בטרם הסתיימה עריכת הדו”ח של רוה”ח.

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן