בעלי חיים – "ראיה ומשמורת"

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

סכסוכים על רקע גירושין (או פרידה) מלווים לא אחת במאבק יצרי וטעון, בנוגע להסדרי ראיה ומשמורת של ילדים. מסתבר, כי מאבקים כאלה אפשריים, גם כאשר מדובר בבעלי חיים. הפסיקה הרלוונטית מועטה מאד – ומעידה על מאבקים יצריים וטעונים, לא פחות מאשר במקרים בהם מדובר בילדים (מה גם, שבכל המקרים שיאוזכרו להלן, לא היו לבני הזוג ילדים). הדבר אינו מפתיע: כל מי שגידל בעלי חיים (בכל פסקי הדין שיאוזכרו להלן, מדובר היה בכלבים – למעט מקרה אחד, שבו מדובר היה גם בחתולה…) יודע כי במרוצת הזמן עשוי להתפתח כלפיהם קשר נפשי וריגשי עמוק, לעתים כמו לבני משפחה (כך, למשל: בתמ"ש 32405/01, אליו אתייחס להלן, צוין כי "דומה שבני הזוג התייחסו לבעלי החיים משל היו ילדיהם הקטינים. להבנתי הם היו ממשיכים להתייחס אליהם ככאלה, כל עוד היו ממשיכים לחיות יחד תחת קורת גג אחת"; וברמ"ש 22739-12-22, אשר גם אליו אתייחס, בסוף הסקירה, צוין כי "הצדדים לא בורכו בילדים, וניכר מכתבי הטענות כי אהבתם לכלב דומה לאהבת הורים את ילדיהם"); הוסיפו לכך את הלהט, שממילא מתלווה לא אחת לסכסוכי גירושין ופרידה – והרי לכם "מתכון בטוח" ל"מלחמה על גב" בעלי החיים…

פסק הדין הראשון שעסק בסוגיה נשוא הסקירה, הינו פסק דינו (מיום 18.3.04) של השופט שוחט (עת כיהן כשופט בבית משפט לעניני משפחה), במסגרת תמ"ש 32405/01 [פורסם ב"נבו"]: "מעשה בחתולה עיוורת וכלבה חסרת רחם שנאספו אל ביתם של התובע והנתבעת… וזכו לטיפול מסור, ליד מלטפת ולהרבה חום ואהבה. לימים נפרדה דרכם של בני הזוג. הנתבעת עזבה את דירת המגורים, בה התגוררה יחד עם הנתבע, ונטלה עמה את החתולה שזכתה לשם ג'ין אייר, ואת הכלבה העונה לשם שיינה… כשנתיים לאחר הפירוד, הגיש התובע את התובענה שבפני, בה עתר ל'משמורת משותפת' על החתולה והכלבה… וכלשונו, 'להורות על חלוקה שוויונית של זמן השהייה של בעלי החיים בין התובע לנתבעת'.  לחלופין עתר הוא לקבלת אחד מבעלי החיים לבעלותו הבלעדית, ולמסירת בעל החיים האחר לבעלותה הבלעדית של הנתבעת. בכתבי טענותיהם נחלקו בני הזוג באשר לנסיבות הבאתם של בעלי החיים אל דירת המגורים בה התגוררו, והפליגו, כל אחד בדרכו, אודות הטיפול המסור שהעניקו להם". בית המשפט אמנם ציין (כאמור בראשית הסקירה), כי "דומה שבני הזוג התייחסו לבעלי החיים משל היו ילדיהם הקטינים" – אך גם כי "משנפרדו בני הזוג הפכו בעלי החיים, מבחינתם, לחפצים, לרכוש משותף שיש להאבק על חלוקתו. כך למשל טוען התובע, כי החתולה והכלבה הם 'נכס משותף' לו ולנתבעת… וכי אלה ניטלו על ידי הנתבעת, לעת עזיבתה, כמו גם ויחד עם, מיטלטלין נוספים משותפים… לפיכך עותר הוא לשהיית 'חפצים' אלה במחיצתו חלק כחלק עם התובעת (משל היו משחק מחשב), ולחלופין, לקבלת מי מהם לבעלותו, תמורת ויתור על האחר לבעלות הנתבעת (משל חלוקה של טלויזיה ווידאו). הנתבעת מחרה מחזיקה אחריו וטוענת, כי החתולה והכלבה הם אמנם נכסים, אלא שאין הם 'רכוש משותף', אלא רכושה הבלעדי. לדבריה יש להחיל על בעלי החיים את 'דיני המיטלטלין', ועל התובע להוכיח 'כוונת שיתוף' לגביהם. על בסיס טענה זו אף הגישה בקשה לדחיה על הסף, בטענה שלא נתבקש פיצול סעדים, טרם הגשת התובענה, בקשה שנדחתה על ידי".

בית המשפט ציין, כי "במשפט הישראלי ניתן למצוא דברי חקיקה רבים ושונים העוסקים, מנקודות מבט שונות ולתכליות שונות, בנושא של בעלי חיים… לצורך הניתוח המשפטי אליו אני מכוון, ראוי שניתן דעתנו לאותם חוקים המטילים עלינו, בני האדם, חובות מוסריים כלפי בעלי חיים – חוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים)… חוק הגנת חיות הבר… תקנות בעלי חיים (שחיטת בהמות)… חוק צער בעלי חיים (ניסויים רפואיים)… בחרתי להפנות דווקא לדברי חקיקה אלה כדי להבהיר שמול החובה המוסרית המוטלת עלינו כבני אדם, לא להתעלל בחיות, לא לצוד אותם בשיטות אסורות וכואבות, לא להכאיב להם שלא לצורך וכו', קיימת זכותם של בעלי החיים שלא ינהגו בהם כך. נכון, זכות זו של בעלי החיים היא זכות יחסית ולא מוחלטת, שהרי מותר לשלול מהם את הזכות הבסיסית ביותר המוענקת ליצור חי – הזכות לחיים – ובלבד שזה יעשה לתכלית ראויה ובדרך המותרת בחוק, תוך צמצום ומיזעור הכאב והסבל שנגרם להן. יחד עם זאת, יש בזכויות היחסיות הללו, המוקנות בדברי החקיקה הנ"ל, כדי להבהיר שהמשפט הפוזיטיבי הישראלי אינו מתייחס אל בעלי החיים, בכל מצב, כאל חפצים, אלא רואה להתייחס אליהם בעניינים מסוימים כאל יצורים חיים, בעלי רוח ונשמה, והעניק להם הגנה למענם הם… ודוק! אין אני מכוון בדברי אלה להשוואת בעל החיים לבן תמותה. בן התמותה הוא היחיד עליו נאמר במשפט הישראלי שהוא כשר לזכויות וחובות (ס' 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962) וכשרותו זו הינה 'מטיבו ומטבעו'. כשרות כזו אינה קיימת בבעלי החיים ככאלה, והאסכולה המצדדת בהענקת זכויות לבעלי חיים אינה מקובלת, לא בחקיקה ולא בהלכה… הזכויות אליהן אני מכוון מקורן בבני האדם, והן מוענקות לבעלי החיים משום רצונם של בני האדם עצמם… לא נעלמו מעיני דברי חקיקה מסוימים במשפט הישראלי, הרואים בבעלי החיים חפץ, והמתייחסים אליהם כקנין… [עם זאת] ראוי ונכון שנקודת המוצא לעניננו אנו, לא תהא בהתיחסות לג'ין אייר ולשיינה, כאל חפצים, אלא כאל יצורים חיים ובעלי נשמה…"

לאחר סקירה מפורטת של "משפט משווה" בענין היחס המשפטי אל בעלי חיים, שב בית המשפט לענין שבפניו: "מיניתי כמומחה מטעם בית המשפט את פרופ' יוסף טרקל מהמחלקה לזאולוגיה באוניברסיטת תל אביב…. ליתן חוות דעת מקצועית בנוגע לשאלת החזקתם של החתולה והכלבה נשוא התובענה, יחד או לחוד, בידי מי מהצדדים או בידי שניהם. בהחלטה משלימה… הבהרתי כי מתבקשת חוות דעת ספציפית המתייחסת לבעלי החיים נשוא התובענה ולצדדים לה… בחוות הדעת טורח המומחה להבהיר, כי הוא מבסס את חוות דעתו על עקרון 'טובת בעלי החיים', מתוך הסתכלות על איכות חייהם, ותוך התעלמות מהצער או הסבל שייגרם למי מהצדדים, שלא יוכל להחזיק בהם. גישה זו של המומחה מכוונת, בכל הנוגע לנושא בו אנו דנים,  לתפיסה הרואה בבעלי החיים יצורים חיים בעלי גוף ונשמה, שיש להתחשב בטובתם, במה שטוב להם, ולא במה שטוב לבעליהם. ממצאיו של המומחה היו כדלקמן: א. לג'ין אייר ושיינה, הנמצאים בחזקתה של הנתבעת, מרחב מחיה פיזי פתוח ונעים ותנאיו מצויינים. ב. הכלבה והחתולה נמצאו מטופחים [לשון זכר במקור, כך גם בהמשך – ד.ר.] מאד… וברור שהם מקבלים טיפול מסור ביותר. ג. הקשר בין הנתבעת, המגלה יחס חיובי מאד לבעלי החיים, לבין בעלי החיים, הינו קשר נפשי עמוק ביותר. הנתבעת משקיעה רבות בבעלי החיים וקשורה אליהם בכל נימי נפשה. גם בעלי החיים קשורים לנתבעת ומתקשים להיפרד ממנה – 'הכלבה המשיכה להסתכל ארוכות לכיוון… ובחוסר רצון הסכימה ללכת…' עם המומחה, עת לקח אותה לביקור אצל התובע. כשהחזיר המומחה את הכלבה ל… 'השמחה ההדדית בזמן החיבור החוזר ביניהן היתה בולטת לעין'. ד. הנתבעת עובדת מהבית כך שרוב הזמן בעלי החיים נמצאים בחברתה, דבר שתורם ומוסיף לרווחתם. הכלבה שיינה חברותית מאד וזקוקה למגע  קרוב עם אנשים. שעות ארוכות של שהייה לבד לא יוסיפו לאיכות חייה. ה. הכלבה והחתולה מיודדות ביניהן, ולמרות עיוורונה של החתולה, משחקים שני בעלי החיים ביחד. ו. חצר הבית של התובע מרוצפת ברובה. השטח המתאים לבעלי החיים – דשא או אדמה – מצומצם למדי. ז. הכלבה שיינה מכירה את התובע. בעת המפגש בינה ובין התובע לא ניכרו בה אותם סימנים של התרגשות ושמחה, שהיו מנת חלקה בעת המפגש החוזר שלה עם הנתבעת. גם סימנים של חוסר רצון להיפרד מהתובע לא ניכרו בה עת נפרדה ממנו, כמו  שהראתה עת נפרדה מהנתבעת. ח. הקשר הנפשי בין התובע לכלבה אינו באותו רמה כמו הקשר שקיים בין הנתבעת לכלבה. המסקנות וההמלצות של המומחה: א. אין להפריד בין החתולה לכלבה. ב. אין להוציא את החתולה ממקומה הנוכחי (משום עיוורונה). ג. יש להשאיר את החתולה והכלבה במקום המגורים בו הם שוהים בשנים האחרונות ,שם הם מקבלים ויקבלו את מירב תשומת הלב, הטיפול והיחס הנדרשים למילוי כל צורכיהם. ד. יש לאפשר הסדרי ביקור בין התובע לכלבה פעם בשבוע, למספר שעות, בביתו של התובע, ואחת למספר שבועות לסוף שבוע.

בישיבת… הסכימו באי כוחם להמלצת המומחה להשאיר את הכלבה והחתולה אצל הנתבעת. נחלקו הם באשר להמלצה להסדרי ראיה. לענין זה, נאלץ אני, לאחר התלבטות לא פשוטה, שלא לקבל את ההמלצה, ולא לאפשר הסדרי ראיה. אין מחלוקת שהקשר בין התובע לכלבה שיינה איננו קשר עמוק. הגם שהכלבה מכירה אותו, דומה שזה לא היה כל כך מענינה להיפגש עמו, ולא היה אכפת לה להיפרד ממנו. כזה הוא המצב כיום, הגם שלא מן הנמנע שכזה הוא משום הנתק המתמשך בין השניים, נתק שיתכן ונכפה על התובע בשל התנהגות הנתבעת (ואין אני מכריע עובדתית בענין זה). משכך, סביר להניח שהסדרי הראיה של הכלבה עם התובע לא ישפיעו על איכות חייה לטובה, ויותר משנועדו הם לכלבה, נועדו הם לתובע. כך גם עולה מההנמקה של המומחה, בצד המלצתו להסדרי ראיה. המומחה נדרש בענין זה לצד האנושי מבחינתו של התובע בלבד. התרת מפגשים בין הכלבה לתובע אינם שונים, בנסיבות שנוצרו, מיצירתו של קשר חדש בינה ובין אדם זר לה לחלוטין. גם בינה ובין האדם הזר, לאחר מספר מפגשים, יתפתחו יחסי קירבה ורעות. אוסיף ואומר, כי מהכרותי את הנפשות הפועלות, התרשמותי היא שהתעקשותו של התובע לקבל לרשותו את הכלבה שיינה, לא באה לשמה. הכלבה שיינה מהווה מבחינתו של התובע כלי, אמצעי, דרכו יישמר לו קשר מסוים עם הנתבעת. בין בני הזוג מערכת יחסים עכורה. מתנהלות ביניהם תביעות רכושיות שונות. כל הנסיונות להביא להסדר ביניהם, כשלו. מערכת היחסים ביניהם הביאה להגשת תובענות מטעם הנתבעת, בנושא אלימות והטרדה מאיימת… התרת מפגשים כאמור תיצור כר נוח לחיכוכים ולמריבות, מצב שיש למנוע גם במחיר של אי התרת המפגשים, בפרט במצב בו לא הוכח בפני שהמפגשים הללו נחוצים לשלמותם הנפשית של בעלי החיים שבפני…"

לימים כונתה בפסיקה גישתו של השופט שוחט בפסק הדין הנ"ל – "גישה המתמקדת בטובת בעל החיים". למעט פסק דין יחידי, שניתן במסגרת תמ"ש 24585-11-09 (אליו אתייחס בהמשך), ובו נשללה גישה זאת – נראה כי זו היתה אף "רוחם" (ולו בעקיפין) של יתר פסקי הדין, שעסקו בסוגיה נשוא הסקירה.

יצוין, כי בעקבות פסק הדין הנ"ל, פורסם מאמרו של פבלו לרנר, "אצל מי תישאר הכלבה? ההתחשבות ב'טובת החיה' במקרה של סכסוך משפחתי בעקבות תמ"ש 32405/01 פלוני נ' פלונית" (המשפט יא 357 התשס"ז); בין היתר, נכתב במאמר הנ"ל: "אני נוטה לראות בעקרון טובת החיה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפסק הדין של השופט שוחט, עקרון המורכב משני רבדים: הרובד האחד, הגלוי, הוא ההתחשבות באינטרס של בעלי החיים על ידי מציאת המקום המתאים להם ביותר. בהקשר זה פסק הדין הסכים עם המומחה, אשר בדק את התנאים הפיזיים שבהם מוחזקים בעלי החיים, ואפילו את הקשר שהתפתח בין החתולה לבין הכלבה. הרובד האחר, המוצנע במידה מסוימת, קשור בצורך להרחיב את שיקול הדעת של בית המשפט, על מנת לספק לו בסיס רחב ככל האפשר למציאת פתרון הוגן עבור הזוג, מעבר לכללים הנוקשים של דיני הקנין. מה טוב יותר מאשר לומר כי ההחלטה מתקבלת על פי טובת החיה בלבד? מבחן זה בא להבטיח כי בסופו של דבר בית המשפט יוכל להנות משיקול דעת רחב, כדי להחליט לפי מכלול הנסיבות. במידה מסוימת, מבחן טובת החיה משתלב במגמה הכללית של השיטה הישראלית, אשר מעניקה שיקול דעת לשופט, כדי להחליט לפי סטנדרטים מסוימים, כגון תום לב, צדק סביר, אדם סביר, וכו'. מבחן טובת החיה מאפשר לבית המשפט לבדוק את מכלול הנסיבות, לרבות הקשר בין החיה לבין הצדדים, ולמנוע מצב שבו הצדדים ישתמשו בבעלי החיים, כדי לפגוע זה בזה, ותוך כדי כך יפגעו בבעלי החיים עצמם". ובדברי הסיכום נכתב, בין היתר: "הסוגיה שבה עסקנו יכולה להיבדק משתי זוויות: זו של דיני החיות, וזו של דיני משפחה. מנקודת המבט של דיני המשפחה מודגש הצורך למצוא דרכים למנוע חיכוך בין הצדדים וניצול רגשות הצד האחר כדרך למאבק ביניהם. מבחינת דיני החיות, פסק הדין מחזק את מעמדן, מעודד את ההתחשבות בהן ומדגיש את המקום החשוב שהן תופסות בחיי המשפחה. בית המשפט נותן בכך סעד חשוב לחיזוק מעמד בעלי החיים בישראל…"

בשנת 2011 ניתן על ידי השופט נאמן פסק דין [פורסם ב"נבו"] במסגרת תמ"ש 24585-11-09. בית המשפט הזכיר את פסק דינו של השופט שוחט, בתמ"ש 32405/01 הנ"ל – והבהיר במפורש כי גישתו שונה: "התובענה שבפני הוגשה כתביעת 'משמורת והסדרי ראיה' לכלבה העונה לשם 'פ'… שגידלו התובע והנתבעת עת חיו יחדיו, ללא נישואין, טרם פרידתם זמ"ז. מיד עם עלות התיק לפני, נזכרתי בדברי הלקח והמוסר שהשמיע לנו החכם מכל אדם, שלמה המלך, בספרו 'קהלת': 'כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם – כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל, וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל'….. ומשכך ראיתי לנכון לבקש מהתובע מיד בסמוך להגשת התובענה… כי יבהיר מהי העילה המשפטית העומדת בבסיס עתירתו ל'משמורת והסדרי ראיה על בעל חיים', בפרט שכאמור אין המדובר בעניננו ב'בני זוג' רגילים, אלא ב'זוג חברים' אשר לכל היותר גידלו כלבה משותפת. ער אני לגישה האחרת, כפי שהובאה ע"י כב' השופט ש. שוחט (תמ"ש 32405/01), ברם למרות האמור שם, סבור אני כי למרות שאכן בעל חיים איננו 'חפץ', במובן זה שקיימים כלפיו זכויות וחובות… אולם מכאן ועד ל-ּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן הדרך רחוקה. מכל מקום, אין בכוונתי להתפלמס בפסק דין זה עם גישות אחרות, הרואות ב'כלב' תחליף אפשרי ל'משפחה', כאמור בפסה"ד האמריקאי כפי שצוטט ע"י כב' השופט ש. שוחט בפסק דינו הנ"ל… הואיל ומכל מקום בא כוחו המלומד של התובע… איבחן בין 'המוזיקה הרגשית' של התובענה, שהינה משקפת את הרגשתו ודם ליבו של התובע, לבין העילה המשפטית של התובענה, שהינה למעשה 'חלוקת שימוש במיטלטלין משותפים', כשלשיטתו מדובר בכלבה משותפת לו ולתובעת, ומכח שיתוף קניני זה הינו זכאי לשימוש משותף ב'פ'…

כך או כך, בסופו של דבר יסודה של התובענה הינו בהכרעת הסוגיה המשפטית-קנינית בענין הבעלות על 'פ': האם לתובע קיימת זכות קנינית ב'פ' – אם מכח בעלות משותפת בפועל, אם מתוך כוונה ספציפית שהיתה לצדדים לנהוג בכלבה שיתוף ספציפי, ואם מכח כל דין אחר החל על הצדדים, ככל שחל; ככל שהמסקנה תהא כי 'פ' שייכת אך ורק לנתבעת ואין לתובע כל זכות קנינית בה, ממילא לא מתגבשת לו כל זכות בכלבה, לא זכות ל'שימוש' ולא כל זכות אחרת ל'משמורת והסדרי ראיה', שכן בסופו של דבר הכל נובע מהזכות לקנין בכלבה… האם הצדדים היו 'ידועים בציבור'? לכאורה, ישנה חשיבות לשאלה זו, שכן הגדרת הצדדים כ'ידועים בציבור' יכולה בנסיבות מסוימות להקל על אופן הוכחת השיתוף הכללי ביניהם – שיתוף שיתכן והיה בו כדי לכלול ממילא את השיתוף ב'פ'… ברם במקרה דנן אין כל חשיבות לשאלה זו… שכן התובע עצמו הצהיר מפורשות… כי בשנתיים-שלוש שהוא והנתבעת חיו יחדיו, לא היה ביניהם כל שיתוף רכושי… ולמעשה, השיתוף היחידי (!) ביניהם, כך לטענתו, היה בכלבה בלבד!…

העובדות אשר אין עליהן מחלוקת: הצדדים הכירו ב-10/04 ונפרדו ב-7/07 – סה"כ חיו ביחד פחות מ-3 שנים. במהלך חייהם המשותפים, כשנה טרם פרידתם, ב-7/06 לערך, אומצה 'פ' והתגוררה עם הצדדים. אין מחלוקת בין הצדדים, כי 'פ' לא נרכשה בממון, אלא התובעת מצאה אותה והביאה אותה לחיי הצדדים. אין גם מחלוקת כי 'פ' זכתה לאהבה וטיפול מסור מצד שני בני הזוג… אין גם מחלוקת, כי עם פרידת בני הזוג נותרה 'פ' בחזקתה של הנתבעת (למעט תקופת ביניים של כשלושה שבועות, בה חיפשה הנתבעת דירה מתאימה). כעבור כשנתיים ממועד פרידת בני הזוג, פתח התובע בתביעה לישוב סכסוך בנושא דנן… הוכחת בעלות משותפת וכוונת שיתוף ספציפית הינן שאלות שבעובדה, ונטל הראיה במקרה דנן הינו על התובע, בפרט שכאמור הכלבה מצויה בחזקתה של הנתבעת מזה תקופה לאחר הפירוד, ועל כן, על התובע הטוען לשיתוף הספציפי, מוטל הנטל להוכיח כי אכן הבעלות הינה משותפת – אם מלכתחילה ואם מכח כוונת/הסכמת שיתוף. אומר כבר עתה כי הגעתי לכלל מסקנה שהתובע לא הצליח להרים הנטל הנדרש. ואדגיש: אין בקביעה זו כדי להטיל ספק בעיני בחיבתו העמוקה של התובע ל'פ' ואין בה כדי לשלול את העובדה שהתובע טיפל ב'פ' במסירות רבה עת התגוררו בני הזוג יחדיו, וכי גם כיום הינו אוהב את 'פ' אהבת נפש! כך התרשמתי וכך שוכנעתי ואיני מטיל בכך ספק… ברם, אהבתו העצומה של התובע ל'פ' – לכשעצמה בלבד – איננה מקנה זכויות קניניות, וכאמור לא השתכנעתי, נוכח הראיות שהונחו בפני, כי הכלבה אומצה ככלבה משותפת ו/או שהיתה כוונה לצדדים לנהוג בה שיתוף ספציפי. ובמה דברים אמורים? על שלושה אדנים עומד פסק דין זה, אשר הצטברותם יחד (ואף יתכן שכל אחד לכשעצמו), מעלים ספק רב, אם לא יותר מכך, לענין השיתוף בבעלות של 'פ': האחד – רישום הבעלות על הכלבה; השני – החזקה בפועל של 'פ' לאחר מועד פרידת בני הזוג; השלישי – השיהוי בהגשת התביעה…"

לאחר דיון מפורט ב"שלושת האדנים" הנ"ל, נפסק: "הנטל הרובץ על 'ידוע בציבור' להוכיח שיתוף, כבד יותר מזה המתייחס לבני זוג נשואים… קל וחומר במקרה דנן, שהצדדים אינם מוגדרים ולא ראו עצמם כ'ידועים בציבור', ועל אחת כמה וכמה כאשר הטענה לשיתוף מתמצה בנכס אחד בלבד – בכלבה… כאשר מביטים על מכלול הנתונים… ניתן לקבוע שהתובע לא הצליח להרים את נטל הראיה, ולהוכיח שלצדדים הייתה כוונת בעלות משותפת על 'פ' ו/או כוונת שיתוף ספציפית בה. הבעלות על 'פ' נרשמה על שמה של הנתבעת לבדה, ובנסיבות כפי שפורטו לעיל, 'פ' נותרה בחזקתה הבלעדית של הנתבעת, ומבלי שהתובע דואג להסדיר עם הנתבעת 'הסדרי ראיה' כלשהם; בנוסף, חלפו שנה וחצי עד שמחליט התובע לנקוט בהליך כלשהו, על מנת לעמוד על זכויותיו הנטענות…"

כאמור לעיל – וכפי שניווכח בהמשך – גישת השופט נאמן בפסק הדין הנ"ל אמנם הוצגה בפסיקה מאוחרת, כאחת מ"שלוש הגישות" הנוהגות על פי הפסיקה, בסוגיה נשוא הסקירה; אולם בפועל, מדובר בפסק דין חריג, ופרט למקרה זה, לא הוכרעה הסוגיה נשוא הסקירה על בסיס "המישור הקניני" גרידא.

בפסיקה מאוחרת (אליה אתייחס בהמשך הדברים), צוין, כאמור, כי בסוגיה נשוא סקירה זאת, קיימות בפסיקה שלוש גישות להכרעה: גישה המתמקדת בטובת בעל החיים (שבאה לביטוי בתמ"ש 32405/01 הנ"ל); גישה אשר שמה דגש על המישור הקניני (שבאה לביטוי בתמ"ש 24585-11-09 הנ"ל); וגישה אשר מתמקדת ב"נסיבות" הקונקרטיות – בהתעלם משאלת הרישום והבעלות הפורמלית – אשר באה לידי ביטוי בפסק דינה (מיום 18.5.16) של השופטת גורביץ, במסגרת תמ"ש 47063-12-15 [פורסם ב"נבו"]:

"עלי להכריע מי מהצדדים, בני זוג לשעבר, הינו בעליו של הכלב… הצדדים ניהלו מערכת יחסים זוגית במשך שש השנים האחרונות. ביום 17.6.14 נרכש הכלב. הכלב עונה לשם 'ט'… ביום 16.9.15 נרשמה התובעת כבעלת רשיון להחזקת הכלב במאגר הכלבים הארצי. עובר לפרידת הצדדים, התגוררו השניים בבית הורי התובעת. ביום 9.11.15 ביקשה התובעת לסיים את מערכת היחסים עם הנתבע, ובתוך כך נתבקש הנתבע לעזוב את בית הוריה, והובא לידיעתו כי אינו רצוי בבית וכי כל המנעולים בדלתות וכן הקוד בשער הכניסה לחצר הבית הוחלפו. ביום 6.12.15 הגיע הנתבע לבית הוריה של התובעת, נכנס לחצר ונטל את הכלב. ביום 7.12.15 ניתן צו למניעת הטרדה מאיימת במעמד צד אחד, לבקשת התובעת כנגד הנתבע, אשר הוארך בהסכמה ומבלי להודות בטענות, בדיון במעמד הצדדים ביום 9.12.15 למשך חצי שנה. ביום 13.12.15 נרשם הנתבע כבעל רשיון להחזקת הכלב במאגר הכלבים הארצי, וזאת בהתאם לשינוי רישום פרטי הבעלים שנעשה על ידי הוטרינרית. ביום 22.12.15 עתרה התובעת בבקשה דחופה למתן צו זמני ולמחרת הוגשה התביעה למתן סעד הצהרתי, לפיה התובעת הינה הבעלים החוקים של הכלב. ביום 22.12.15 ניתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד לפיו נאסר על הנתבע להעביר, למכור, ליתן במתנה את הכלב… התובעת טוענת לבעלותה בכלב על יסוד החדרת השבב לכלב ורישומו על שמה, ועל יסוד ראיות נוספות, שלשיטתה מהן ניתן ללמוד על בעלותה בכלב, וכן שהכלב נרכש לה כמתנת יום הולדת… הנתבע טוען כי הכלב הוחזק על ידו והוא קיבל את הרשיון לגביו כדין. לטענתו, מהמסכת הראייתית שהונחה עלה כי הכלב לא ניתן לתובעת במתנה, אלא הכלב שהה עימם והם החזיקו בכלב יחד… ראשית, עלי להכריע בשאלה, האם רישום צד כבעל רשיון להחזקת כלב, מקנה לו זכות בעלות לגביו, וככל שהתשובה שלילית, עלי לקבוע האם הכלב ניתן לתובעת במתנה על ידי הנתבע".

בית המשפט דן בחוק הפיקוח על הכלבים, התשס"ג-2002, אשר מכוחו הוקם מרכז ארצי "לרישום כלבים, פרטי בעליהם והרשיונות שניתנו" (ובמסכת העובדתית הקונקרטית בהקשר זה), וקבע כי "הרשיון המונפק מכח החוק, אינו קובע מאומה לענין הבעלות בכלב, פרט לקביעה כי המחזיק בכלב זכאי להגיש בקשה לקבלת רשיון להחזקתו. צירוף המכלול מצביע על כך, שעצם הרישום על שם בעלים אחד, אינו מהווה אינדיקציה לבעלות הבלעדית בכלב. הרישום הוא דקלרטיבי, ואין בו כדי לבטא בהכרח את כוונת הצדדים לענין הבעלות הקנינית בכלב. בעניננו, לא שוכנעתי כי ניתן להכריע בענין הבעלות על הכלב, על סמך העובדה כי התובעת נרשמה ראשונה כבעלת רשיון להחזקת כלב. באופן דומה, אין בשינוי רישום הבעלות על שם הנתבע, כדי להוכיח כי הוא הבעלים של הכלב".

אשר לשאלה, האם הכלב ניתן במתנה לתובעת, נפסק, בין היתר, כי "מהמסכת הראייתית שהונחה בפני, ומן הטעם כי גרסת התובעת אמינה עלי יותר מזו של הנתבע, אני פוסקת כי הכלב ניתן לתובעת במתנה". לאחר דיון מפורט בהקשר זה, צוין עוד כי "לצד האמור, מתווספת אף התרשמותי מעדות הנתבע ואמירותיו באולם בית משפט, אשר מעידות באופן ברור על כוונותיו ועל 'הסיפור האמיתי' שמאחורי נטילת הכלב, שלמעשה מבחינתו היה רק כדי לפגוע בתובעת ולהכאיב לה. גם התובעת העידה על אמירות קשות של הנתבע לגבי הכלב, למשל כי אמר לחברותיה 'הכלב הזה הולך לחזור בחתיכות'…ו'כשהיא תיפרד ממני היא תיפרד גם מהכלב'… מנגד התרשמתי, כי התובעת קשורה בכל נימי נשמתה לכלב, וכי הוא זכה לטיפול מסור ואוהב מצדה ומצד בני משפחתה. כראיה לחיבור הנפשי והרגשי בין התובעת לכלב, נזקפת אף העובדה כי עוד באותו היום בו נלקח הכלב  ע"י הנתבע, היא ניגשה לתחנת המשטרה והתלוננה נגדו, ופנתה בסמיכות לבית המשפט והגישה בקשה לסעד זמני, ורק לאחר מכן הגישה [תביעה ל]סעד הצהרתי, והכל כי כל רצונה היה השבת הכלב. לאור כל המכלול, אני מקבלת את התביעה, ומורה לנתבע להעביר את הכלב לידי התובעת תוך 48 שעות מקבלת פסק הדין. בנוסף, אני מורה למאגר רישום הכלבים הארצי, לשנות את פרטי הבעלים על שמה של התובעת".

ביום 25.6.20 ניתן פסק דינו של השופט גורודצקי [פורסם ב"נבו"], במסגרת תלה"מ 57065-04-19. פסק דין זה, מעבר להכרעה הקונקרטית בענין שבפניו, סקר באופן מפורט (וכפי שאף צוין בפסקי דין מאוחרים), הן את פסקי הדין הספורים שקדמו לו (ונזכרו בסקירה זאת לעיל), והן את ספרות המלומדים הרלוונטית:

"פסק דין זה יעסוק בגורלם של 4 כלבים… התובע עתר למתן סעד הצהרתי, לפיו הכלבים בבעלות משותפת שלו ושל הנתבעת… הצדדים, בני זוג לשעבר, התגוררו יחדיו משנת 2013. ביום x/x/17 מיסדו הצדדים את יחסיהם ובאו בברית הנישואין. הצדדים נפרדו בחודש אוקטובר 2017 עת עזבה הנתבעת, ללא הכלבים, את דירת המגורים… תחילה שהו הכלבים מספר חודשים בדירה, במחיצת התובע בלבד, ולאחר מכן, תקופה מסוימת, שהו במחיצת שני הצדדים לפי חלוקה עליה הסכימו הצדדים. בחודש יולי 2018 נטלה הנתבעת את הכלבים, ומאותו המועד שוהים הכלבים במחיצתה בלבד. הצדדים התגרשו זמ"ז והתובע נישא בנישואים שניים" [להשלמת התמונה, וכמתואר בפסק הדין, "ביום 28.10.2018 הגיש התובע… תביעה שכותרתה 'תביעה להסדרי ראיה/משמורת משותפת' על הכלבים (להלן: ההליך הקודם)"; לאחר מחיקת ההליך הקודם, הגיש התובע ביום 30.4.19 את תביעתו למתן סעד הצהרתי]

בית המשפט סקר את טענות הצדדים, ופסק: "לאחר עיון בטענות הצדדים ובחינת התשתית הראייתית, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. למעשה די היה בטענת התובע כי 'כל רצונו הינו חלוקת זמני שהות עם הכלבים'… כדי לדחות את התביעה נוכח ההכרעה בהליך הקודם, אשר מהווה מעשה בית דין, המונע התדיינות נוספת באותו ענין. ואולם, דין התביעה להידחות גם לגופה. המשפט הישראלי לא התברך ב'פסיקה ענפה' העוסקת בסוגית גורלם של בעלי חיים בעקבות הליך גירושין. במאגרים המשפטיים מצויים שלושה פסקי דין בלבד העוסקים בסוגיה: תמ"ש 32405/01… פסק דין שדחה תביעה שהגיש תובע לקבלת משמורת משותפת על חתולה וכלבה, אותם גידל ביחד עם הנתבעת, טרם הפרידה. כב' השופט שאול שוחט הגיע למסקנה, כי הגישה הרואה בבעל  חי כקנין, אינה עולה בקנה אחד עם ראית בעלי החיים בחברה המערבית המודרנית דהיום….. תמ"ש 24585-11-09… בשונה מגישתו של כב' השופט שוחט… סבר כב' השופט אריה נאמן כי 'למרות שאכן בעל חיים איננו 'חפץ' במובן זה שקיימים כלפיו זכויות וחובות… מכאן ועד ל-ּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן הדרך רחוקה'. כב' השופט נאמן ציין כי 'כך או כך, בסופו של דבר יסודה של התובענה הינו בהכרעת הסוגיה המשפטית-קנינית בענין הבעלות על 'פ'…..'; תמ"ש 47063-12-15…כב' השופטת רונית גורביץ קבעה כי 'הרשיון המונפק מכח החוק אינו קובע מאומה לענין הבעלות בכלב פרט לקביעה כי המחזיק בכלב זכאי להגיש בקשה לקבלת רשיון להחזקתו… עצם הרישום על שם בעלים אחד אינו מהווה אינדיקציה לבעלות הבלעדית בכלב. הרישום הוא דקלרטיבי'….. ניתן איפוא לסכם, כי הפסיקה הקיימת, מגלה שלוש גישות בעת ההכרעה על גורלו של בעל חיים לאחר פרידת בני זוג: גישה הרואה את טובת בעל החיים כאבן בוחן להכרעה, גישה אשר שמה דגש על המישור הקניני לצורך ההכרעה, וגישה אשר מתמקדת בנסיבות, בהתעלם משאלת הרישום והבעלות. גם בקרב המלומדים קיימות גישות 'לכאן ולכאן' ביחס לשאלה, כיצד יש להכריע אודות גורל בעל חיים בעקבות הליך גירושין….. {בית המשפט היפנה למאמרים של פבלו לרנר, ובהם מאמרו הנזכר בסקירה זאת לעיל; למאמר של יוסי וולפסון; ולספרו של גיל יוחננוף, "דיני בעלי חיים"}

דעתי הינה, כי את ההכרעה בסוגית ההחזקה של בעל חיים לאחר הפרידה, יש להכריע על פי השיקול הרחב של 'טובת החיה', ולו משום ש'בעל חיים ליד אדם הוא כילד'. ראו דברי כב' השופט חשין ברע"א 1684/96… בעניננו – בחינת התשתית הראייתית מובילה למסקנה, כי טובת החיה דורשת הישארות הכלבים בחזקת הנתבעת. אין מחלוקת כי הכלבים מצויים בחזקתה הבלעדית של הנתבעת מחודש יולי 2018 וכי התובע לא פגש בכלבים על פני תקופה של שנתיים לערך. במצב דברים זה ולאור תקופת הנתק, ספק רב אם הענות לתביעה תשרת את טובת הכלבים. יוזכר כי אורך החיים של כלב אינו כאורך החיים של אדם והנחת הבסיס היא שכל שנה קלנדרית של כלב שווה לשבע שנים של אדם. לפיכך, גם אם הנחה זו איננה מדויקת ו'שנת החיים של כלב' תלויה במשתנים שונים, כגון גזע וגודל, עדיין מדובר בנתק ממושך מאוד מבחינת הכלבים, ביחס לתובע, שהינו כיום כמו 'אדם זר' עבורם. ער אני לטענת התובע, כי הנתק נגרם בעטיה של הנתבעת, אולם לאור התנהלותו אין לקבל את הטענה….. נוכח קביעתי, כי ההליך יוכרע על יסוד עקרון 'טובת החיה', ניתן היה לעצור כאן. ואולם, בבחינת למעלה מן הצורך, אומר כי גם במישור הרכושי, התובע לא זכאי לסעד….."

ביום 23.8.20 – סמוך לאחר פסק הדין בתלה"מ 57065-04-19 הנ"ל – ניתן פסק דינו של השופט שני [פורסם ב"נבו"], במסגרת תלה"מ 44897-06-20: "לפני תובענה שהגיש אדם, כנגד מי שהתגוררה עמו, ואשר אין עורר כי לא צברה עמו נכסים או חיובים משותפים, ושענינה באשר ייעשה בכלבה, אשר חלקה חיים משותפים עם השניים. אין עורר כי הצדדים נפרדו עוד בשנת 2016, אם תרצה לדייק, ביום 07.07.2016. אין עורר גם כי על פי המרשם הרשמי, אזי מיום 09.09.2014 היתה הכלבה רשומה על שם שני הצדדים, והמרשם הרשמי שונה ביום 05.09.2017, אף שהנתבעת טוענת כי פנתה לשינוי המרשם לאחר פרידתם של הצדדים. אומר ואציין כי המרשם אולי שונה, אך השבב אשר שירת את שני הצדדים המשיך להיות בגופה של הכלבה… הצדדים התגוררו יחדיו… [ו]חלקו מערכת יחסים ארוכה, שראשיתה עוד עת היתה הנתבעת סמוכה לגיל הבגרות ולפניו. דומה שאין עורר שמנהג היה בין הצדדים, כי בדרך כלל בסופי השבוע, מיום ה' ועד יום א' היתה הכלבה שוהה אצל התובע, אם תרצה תאמר בהשגחתו, ואין נפקא מינא אם מדי פעם לא קיבל התובע את הכלבה לרגל אירוע כזה או אחר. ברור לי לחלוטין מחלופת המסרונים שבין הצדדים, שלתובע היה חשוב מאוד לשמור על מערכת יחסים טובה עם הנתבעת, ואילו לנתבעת היה נוח מאוד למסור את הכלבה באופן קבוע על פני שנים לאחר הפרידה לתובע. אם תרצה תאמר שכאשר נפרדו הצדדים בשנת 2016, לא הסדירו הם בכתב דבר לענין 'חלוקת השימוש' או ה'הנאה' מן הכלבה, וזו האחרונה היא בבחינת 'חוט קושר אחרון' שנותר בין הצדדים. דברים התגלגלו להם כפי שהם ומבלי שמי מהצדדים ימצא צורך להסדיר בכתב את הסוגיה, עד אשר בחרה הנתבעת כי זכותה להודיע לתובע שבכוונתה לנסוע, לפחות לתקופה ממושכת, ל… על מנת להשלים לימודיה וליטול עמה את הכלבה. עם כך לא הצליח התובע להשלים, ומכאן התובענה שלפני, הדורשת לקבוע מה זכויותיו של התובע בכלבה, והאם רשאית היתה הנתבעת, אשר הודיעה מראש על כוונתה לנסוע, אך ניתקה חד צדדית את הקשר שבין התובע לבין הכלבה, לערך בחודש ינואר 2020, קשר אשר חודש על פי החלטה אשר נתתי במהלך ההתדיינות בין הצדדים".

תחילה דחה בית המשפט את טענת באת כח הנתבעת, בענין [העדר] סמכות ענינית לדון בתובענה: "אומר בקול גדול, כי הטענה לענין הסמכות הענינית, טוב היה לה שלא תיטען מאשר תיטען. שניים החיים יחדיו נכנסים לגדר סמכותו של בית המשפט לעניני משפחה, גם כאשר הופכים הם בבחינת וכלשון החוק 'בן זוג לשעבר'. שניים החולקים קורת גג משותפת, אולי גם 'יצוע' משותף, ולא מסדירים ענין כלשהו הנובע מפרידתם, אזי הסמכות המובהקת על פי חוק היא לבית המשפט לעניני משפחה, ואם תחפוץ הנתבעת לסבור כי אני משתמש בסמכותי הנוספת כשופט שלום, כדי להסדיר את הסוגיה – לו יהי, אך אין בדעתי 'לגלגל' תיק בו שמעתי הוכחות, לפתחו של שופט אחר, שהרי משאבי המערכת המשפטית מוגבלים המה…

נשאל איפוא עצמנו את השאלה, כלב מה הוא, ואם תרצה, יהיו נכונים הדברים לסוגים נוספים של חיות מחמד. דומני שמי שאינו רוצה לטרוח בפסיקה, ואין הרבה כזו, טוב יעשה אם יקרא את פסק דינו של כבוד השופט פליקס גורודצקי… ובו תמצא אזכור של כלל הפסיקה הקיימת לענין הסוגיה שבפני. פסק הדין איזכר, בין השאר, את פסק דינו של כבוד השופט נאמן… שם נקבע כי כלב נשלט על ידי דיני הקנין. ואולם, אנו יודעים כי להבדיל מקנינים 'רגילים', לבעלי חיים זכויות שבחוק. הם אמנם אינם אישיות משפטית… ואולם, כאמור, לבעל חיים זכויות שלא לסבול סבל גופני או נפשי, שלא יהיה הוא נושא להתעמרות או התעללות, שהמנהג בו יהא בדרך הומאנית וכו'. מעטים הם הדברים שיש לגביהם ידיעה שיפוטית, אולם נדמה לי שברור לכולם, כי לחית מחמד גם רגשות, ולא רק אינסטינקטים, וחלק מטובתה נוגע גם בראייתה כמשהו שהוא נעלה הרבה יותר על חפץ גרידא. אין אני מחדש דבר, שכן כבר בתמ"ש 32405/01 [פורסם בנבו] סבר כבוד השופט שוחט, כתוארו דאז, כי אין לראות בבעל חי קנין גרידא. למעשה, גישתו של כבוד השופט שוחט, שם, היא בבחינת 'סמן ימני' להתחשבות בצרכיו ובטובתו של בעל החיים.

אלא מאי, שבענין שלפני, כפי שהודתה בהגינותה גם באת כח הנתבעת, אין שום ענין של טובת הכלבה. שני הצדדים אוהבים מאד את הכלבה, ויכול אפילו והאדם הסביר יאמר שהם אוהבים את הכלבה רב מכפי שהיה אוהב את כלבו אדם סביר. ברור לגמרי, מהתנהלותם של השניים, שהם בוטחים זה בזו, כי בעת בה שוהה הכלבה במחיצתו של האחר, מסופקים צרכיה והיא אינה נפגעת, וחלוקת ההנאה מן הכלבה משך שנים מדברת בעד עצמה… בטוחני שהכלבה תסתדר אצל שני הצדדים, שניהם יאהבו אותה, ולא ייגרם לה כל נזק של ממש אם תהא במחיצתו של זה או במחיצתו של האחר. טיעונים בכיוון זה, מאפיינים את לא מעט הקטנוניות אשר עלתה בטענות השונות של הצדדים.

אמרנו איפוא שחית מחמד וכלב, ידידו הטוב של האדם בוודאי, הוא בבחינת 'יאנוס' הנושא שני פנים: הן קנין, והן דמות נעלה מקנין, שיש לו זכויות משפטיות מצומצמות, אך הוא גם קנין, להבדיל מילד שכבר שנים מקובל על כולנו שאיננו קנין. בעקבות פסיקה אינסופית, סבור אני כי ענין רישומה של הכלבה במשרד החקלאות, בטל בששים. שניים החולקים חיים משותפים, יכולים להחליט ביניהם על הפרדה רכושית, יכולים להחליט ביניהם על שיתוף רכושי, כפי הנלמד מן הנסיבות, ויכולים הם גם להחליט על הפרדה טוטאלית, למעט בנכס אחד. המרשם אשר במשרד החקלאות אינו מרשם כפי הנהוג, למשל בפנקס הבתים המשותפים או במשרד התחבורה. כל כולו של המרשם פרי דיווח של הוטרינרים אשר מחדשים את הרישוי לכלב מדי שנה… בתבונתה הזכירה באת כח הנתבעת את פסק דינה של כבוד השופטת רונית גורביץ… אלא ששם נאמר במפורש, כי רשיון המונפק מכח החוק, אינו קובע מאומה לענין הבעלות בכלב. דעתי כדעתה…

הנתבעת טענה כי התובע הסכים במפורש לכך שהיא ורק היא תהא הבעלים בכלבה. אלא שאני לא מוצא כל ראיה לכך שהתובע הסכים כאמור. היום-יום של הצדדים על פני שנים, מוכיח קשר מתמיד של התובע עם הכלבה, ואל יקל הדבר בעינינו, שכן אין מדובר בביקור 'פה ושם', אלא בימים קבועים שנהגו על פני זמן… בוודאי שער אני לכך, כי הדגימה שנטל התובע והטוען ל'זמני שהות' שווים אין בה מאומה, אך הדבר אינו משנה לפסק דיני, שכן גם אם היתה הנתבעת 60% מן הזמן עם הכלבה או 70% מן הזמן עם הכלבה – אין הדבר מעלה או מוריד מהתרשמותי, שבין הצדדים נכרת הסכם מכללא, מכח התנהגות, המאפשר לתובע לפתח הסתמכות וציפיה כי הקשר שלו עם הכלבה יישמר… לצורך ההכרעה בתובענה שלפני, אין לי כל צורך 'לרדת' לחקר סתרי נפשו של התובע, האם בעומק נפשו סובר הוא כי התובעת היא הדבר הטוב יותר שקרה לו בחייו… מעידה הנתבעת ואומרת לי שאינני מבין. לשיטתה, התובע הוא אדם מאיים וטרדן. אלא שכשניסיתי להבין את פשר האיום לא מצאתי איום של ממש, כן אמירה או אמירות ולפיהן מתעתד התובע לנסות בדרך משפטית לשמור על קשריו עם הכלבה, ואשר לא ייתפסו בעיני האדם הסביר כאיום… מבחינה משפטית נאמר, שהנתבעת לא הרימה נטל המוכיח כי מניעיו של התובע אינם נוגעים אלא לנתבעת עצמה. לא כך התרשמתי… בסופו של דבר, שום אלימות של ממש לא ננקטה על ידי התובע, ופרשנותה של הנתבעת בענין זה, פשיטא חוטאת למציאות.

נתקדם מכאן ונאמר, שכשאנו מתחקים על ההסכם מכללא אשר נבנה בין הצדדים, ברור כי ההסכם כלל זמני ביקור קבועים בסופי שבוע, בשינויים כאלה ואחרים. נחה דעתי כי ההסכם כלל נשיאה של הנתבעת בהוצאות הכלבה והשתתפות, אולי מינורית יותר, של התובע בהוצאות הללו, אך אין אני מוכן לקבל את גרסת הנתבעת כי התובע לא השתתף בהוצאות, לא החזיר לה כספים, ואם נשעין מן הפסיקה אודות זמני שהות או מזונות – גם ההוצאות שהוציא התובע על הכלבה בשהותה אצלו, גם הן נחשבות… כבר הסברתי כי פסק דיני זה הוא בעצם חוזי, אודות הסכמות הצדדים. צריך להבין כי בין הצדדים היתה הסכמה גם על השתתפות בהוצאות, ואין שום משמעות לבדיקת השאלה מי השתתף יותר ובכמה. עצם האפשרות שנתנה הנתבעת לתובע להשתתף בהוצאות, עצם קבלתה את הכספים – כמוה ככתיבת תנאי נוסף בהסכם, היוצר שיתוף בכלבה בין הצדדים, בבחינת שניים הורים לכלב, במונח האמריקאי של הדברים, הדואגים לצרכיו. צריך אדם להבין שאין הוא יכול לומר לבית המשפט, וכאן אני מכוון לנתבעת, כי התובע היה רק 'בייביסיטר', תוך שאביה אומר שהוא היה בעיני עצמו בעלים, ולכן ניתן לגבות ממנו כסף, או 'להחנות' את הכלבה אצלו על פני שנים. התנהלות כזאת, תוך 'עצימת עיניים' למעמדו של התובע, היא בלתי הוגנת, ויש בה אפילו מן הציניות וההתנשאות….. אדם צריך לצפות לתוצאות הטבעיות של מעשיו. כאשר אתה נותן לזולתך, שהיה בן זוגך, להמשיך ולהיות קשור לחית מחמד אשר חייתה גם איתכם, אתה מייצר מערכת ציפיות, כפי שעלתה אף בכתובים, של מעין ילד אשר חלוקת השימוש בו נמשכת. אני מבין שהצדדים מרגישים מאוד מיוחדים, שהרי כל אדם מיוחד. אלא שהסוגיה של פרידת בני זוג, אגב המשך חלוקת הביקורים בחית המחמד, אינה תופעה נדירה כל כך והיא מוכרת במקומותינו. אלמלא היו 'נטרפים הקלפים' על דרך רצון הנתבעת לנסוע לחוץ לארץ, אז יכול וכלל לא היתה מתעוררת בעיה… דוחה אני איפוא גם את טענת הנתבעת כי יש בראיות דבר מה להעיד שהיה הסכם ולפיו הכלבה היא רק שלה… כאשר נכרת הסכם מכללא בין הצדדים, עדיין יש צורך בתהיה על גמירת הדעת. גמירות דעת היא ענין משותף לשני הצדדים – קרי, טענתה של הנתבעת, שהיא האמינה שהכלבה רק שלה, אינה יוצרת גמירות דעת שכזו… אלא שמהתנהגות הצדדים נלמד בוודאות, כי הם נהגו בכלבה שיתוף שבהנאה ושיתוף שבדאגה לצרכים. מסבירה הנתבעת ובצדק, כי לענין הנסיעה לחו"ל, להבדיל מזמני השהות אותם ניתקה, נהגה היא בתום לב והודיעה מראש לתובע דבר כוונתה לנסוע. למה נהגה כך הנתבעת? מן הסתם, כי בעמקי נפשה ידעה היא שגם לתובע קשרים עם הכלבה, גם הוא קשור אליה, ועדיף לנסות אולי להגיע ל'עמק השווה', שהרי אם סברה היא שהכלבה היא רק שלה, והתובע הוא בבחינת כלי שימושי להשגחה על הכלבה ללא תמורה, לא היתה צריכה היא ליזום מפגשים, לשתף הורים, ולנסות להגיע לאיזשהו 'עמק השווה'. כאמור, מהתנהגותה של הנתבעת עצמה עולה נדבך נוסף לחיזוק זכויותיו של התובע בקשר עם הכלבה….."

בתלה"מ 57065-04-19 הנ"ל צוין, כאמור, כי "הנחת הבסיס היא שכל שנה קלנדרית של כלב שווה לשבע שנים של אדם" (בהקשר של השפעת ה"נתק" בין התובע לבין הכלבים: "גם אם הנחה זו איננה מדויקת ו'שנת החיים של כלב' תלויה במשתנים שונים, כגון גזע וגודל, עדיין מדובר בנתק ממושך מאוד מבחינת הכלבים, ביחס לתובע, שהינו כיום כמו 'אדם זר' עבורם"); גם בפסק דינו זה של השופט שני, התייחס בית המשפט ל"תוחלת החיים" המקובלת לגבי כלבים, וזאת כטעם לשימור הקשר בין התובע לבין הכלבה: "לצערנו, תוחלת החיים של חיות המחמד שלנו, קצרה היא. לאור גילה של הכלבה, ועד אשר תשלים הנתבעת לימודיה, איש לא יכול לתקוע לידי התובע, אפילו שיראה את הכלבה בעוד מספר שנים. מובן שאיש אינו מתכוון לנתק את קשריה של הנתבעת עם הכלבה. רוצה לנסוע לחוץ לארץ בלי הכלבה? לו תבורך; רוצה להשלים לימודיה בארץ במידת האפשר ולהותיר את ההסדר אשר נהג בין הצדדים על כנו – לו תבורך. אלא שתפיסתה של הנתבעת, ולפיה היא רשאית בנסיבות הקיימות לומר לתובע 'ה… עשה את שלו, ה… יכול ללכת', אינה עולה בקנה אחד עם דיני החוזים הנוהגים אצלנו – לאמור, התנהלותה של הנתבעת לענין זה, אינה עולה בקנה אחד עם זכויות הקנין בכלבה, היא אינה עולה גם בקנה אחד עם חובת ההגינות הקיימת ביחסים בין בני אדם. בהינתן העובדה, שבית המשפט ישמח אם הנתבעת תשלים לימודיה, הצעתי לצדדים, באין פתרון אחר, להתמחר. אלא שפתרון זה לא קיים לבית המשפט ללא הסכמת הצדדים. הואיל וכך אני קובע כי הכלבה היא משותפת לצדדים. זמני השהות אותם קבעתי בהחלטת הביניים ימשיכו ויעמדו בתוקפם…"

במידה מסוימת, מהווה פסק דין זה "שילוב" של "שלוש הגישות" שצוינו לעיל (ובעיקר, של הראשונה והשלישית): האמירה, לפיה "להבדיל מקנינים 'רגילים', לבעלי חיים זכויות שבחוק. הם אמנם אינם אישיות משפטית… ואולם, כאמור, לבעל חיים זכויות שלא לסבול סבל גופני או נפשי, שלא יהיה הוא נושא להתעמרות או התעללות, שהמנהג בו יהא בדרך הומאנית וכו'. מעטים הם הדברים שיש לגביהם ידיעה שיפוטית, אולם נדמה לי שברור לכולם, כי לחית מחמד גם רגשות, ולא רק אינסטינקטים, וחלק מטובתה נוגע גם בראייתה כמשהו שהוא נעלה הרבה יותר על חפץ גרידא" תואמת את הגישה, ששמה את הדגש על "טובת בעל החיים"; בית המשפט אמנם לא שם את הדגש על "המישור הקניני" (ואף הסכים עם עמדת השופטת גורביץ – "רשיון המונפק מכח החוק, אינו קובע מאומה לענין הבעלות בכלב. דעתי כדעתה"), אך הבהיר כי "פסק דיני זה הוא בעצם חוזי"; ובסופו של דבר, ניתן עיקר המשקל ל"נסיבות" הקונקרטיות – ובשל כך, לדעתי, אף נקבעה למעשה (רק בפסק דין זה!) בעלות משותפת בבעל החיים, תוך חלוקה של "זמני המשמורת" בין בני הזוג לשעבר.

סקירה זאת נפתחה עם פסק דין של השופט שוחט, עת כיהן כשופט בבית משפט לעניני משפחה – והיא תסתיים עם החלטה (מיום 19.1.23) שניתנה על ידי השופט שוחט, בכהנו כשופט בית משפט מחוזי… ההחלטה [פורסמה ב"נבו"] ניתנה במסגרת רמ"ש 22739-12-22; בשונה מפסקי הדין הקודמים שלעיל, הפעם מדובר היה בהחלטה במסגרת בקשת רשות ערעור, על החלטת בית המשפט לעניני משפחה (שאינה בידי); הבדל נוסף ביחס למקרים הקודמים, הינו, כי ענינן של שתי ההחלטות האמורות בסעד זמני בלבד (בית המשפט לעניני משפחה דחה את בקשת המבקש, "לקביעת זמני שהות זמניים עם כלב הנמצא בחזקת המשיבה, ולטענת המבקש, הוא כלבם המשותף של הצדדים"):

"הצדדים נישאו בשנת 2012. בחודש מאי 2022 נפרדו השניים. המבקש עזב עת הדירה המשותפת והותיר בה את המשיבה, יחד עם כלב שנרכש בשנת 2018… בחודש אוגוסט 2022 הגיש המבקש לביהמ"ש קמא תביעה במסגרתה עתר להצהרה כי הכלב משותף לשני הצדדים, חרף רישומו במשרד החקלאות על שם המשיבה בלבד, וכן לקבוע הסדרי שהות שלו עם הכלב, במחצית מימי השבוע. בחודש ספטמבר 2022 הגיש המבקש גם בקשה  לסעד זמני, לקביעת זמני שהות זמניים עם הכלב, במסגרתה עתר כי הכלב ישהה מחצית מימות השבוע במחיצתו… ביהמ"ש קמא דחה את בקשת המבקש בנימוקים הבאים: 'הצדדים נפרדו לפני כשישה חודשים ומאז שוהה הכלב באופן בלעדי עם המשיבה. נוסף על כך ועל אף שהדבר איננו חזות הכל, הכלב רשום על שם המשיבה, ומאישורים שצורפו עולה כי המשיבה היא שנושאת בהוצאות החזקתו, לרבות טיפולים וטרינריים וחיסונים. נוכח האמור, בשלב זה אין בפני די ראיות לכאורה, התומכות בטענה לפיה מדובר בכלב משותף, ועל כן, לא ניתן להורות, בשלב זה, כי הצדדים התכוונו לחלוק ביניהם את הזמן בו ישהו עם הכלב. נוכח האמור, הבקשה לקביעת זמני שהות זמניים נדחית'. על החלטה זו מלין המבקש במסגרת בקשת רשות הערעור שלפני. עיקר טענות המבקש: ביהמ"ש שגה משנתן משקל לעובדה שהכלב שוהה באופן בלעדי עם המשיבה, שעה שהמבקש הסביר כי הסיבה לכך נעוצה בכך שהמשיבה מונעת ממנו כל קשר עם הכלב ומנכסת אותו לעצמה; במאגר בעלי חיים במשרד החקלאות מופיע מספר הטלפון של המבקש כמספר טלפון נוסף להתקשרות; שגה ביהמ"ש קמא כשקבע כי המשיבה נושאת בהוצאות ובטיפולים של הכלב, שכן גם הוא השתתף בהוצאותיו, והדבר עולה מחלק מהאישורים שצירפה המשיבה; מההודעות שנשלחו בין הצדדים עולה כי הצדדים התייחסו לכלב כמשותף; ביהמ"ש קמא התעלם מהתקופה הארוכה בה חיו המבקש והכלב זה לצד זה; כי הכלב הוא בן המשפחה של המבקש לכל דבר וענין, והמבקש, כמו גם הכלב, חווים קושי מן הנתק שנכפה עליהם; ביהמ"ש התעלם ממצבו הרפואי-נפשי של המבקש".

בית המשפט דחה את בקשת רשות הערעור, על יסוד ההלכות שענינן סעד זמני, ומבלי "להכריע באשר לגישה הנכונה יותר מבין הגישות" (שאחת מהן – מקורה בו עצמו…) – "לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, מצאתי לדחותה ללא צורך בקבלת תשובה… הלכה היא כי לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, ומשכך התערבות ערכאת הערעור בהחלטות בענין זה, שמורה למקרים חריגים… המקרה שלפני אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים. הפסיקה הקיימת, מגלה שלוש גישות בעת ההכרעה על גורלו של בעל חיים לאחר פרידת בני זוג: גישה הרואה את טובת בעל החיים כאבן בוחן להכרעה, גישה אשר שמה דגש על המישור הקניני לצורך ההכרעה, וגישה אשר מתמקדת בנסיבות, בהתעלם משאלת הרישום והבעלות (ראו בהרחבה בפס"ד המקיף של כב' השופט גורודצקי בתלה"מ 57065-04-19…) במקרה דנן, בשלב זה אין צורך להכריע באשר לגישה הנכונה יותר מבין הגישות, זאת משום שהנימוקים שהובאו בהחלטת ביהמ"ש קמא, בהם לא מצאתי להתערב, תומכים בתוצאה לה הגיע ביהמ"ש קמא, תהא הגישה הנבחרת אשר תהא. אבהיר.

בפן של טובת הכלב – עתירת המבקש במסגרת הסעד הזמני היא לשינוי המצב הקיים, וקבלת הסעד הסופי שבתביעה, עד שזו תתברר. לאור העובדה שהכלב שוהה כבר תקופה ממושכת עם המשיבה, בשלב זה אין לי כל אינדיקציה לכך שטובת הכלב, לטווח הקרוב או הרחוק, היא בקביעת זמני שהות זמניים עם המבקש, שעה שלא ניתן לפסול מכלל אפשרות, כי יתכן ותביעת המבקש תידחה, ואז שוב ייעלם המבקש מעולמו של הכלב. בפן הקנייני – במשרד החקלאות רשום הכלב בבעלות המשיבה בלבד. בפרטי המשיבה כבעלים מופיע מספר טלפון נוסף (מעבר לטלפון של המשיבה), שלטענת המבקש הוא מספר הטלפון שלו. המשיבה טענה בתגובתה, שהיתה לפני ביהמ"ש קמא, כי עת אומץ הכלב (לטענתה על ידה בלבד), רישום הכלב על שמה בלבד (למרות שקיימת אפשרות לרישומו בבעלות משותפת) היה בהסכמת המבקש, ויש בכך כדי להעיד על כוונת הצדדים באשר לבעלות בו. בנוסף, המשיבה צירפה לתגובתה קבלות רבות בגין הוצאות שהוציאה בגין הכלב, כשרוב החשבוניות הוצאו על שמה בלבד. המבקש צודק בטענתו בבר"ע, כי חלק מאותן חשבוניות הוצאו על שם הצדדים שניהם, ברם עיון מדוקדק מגלה שגם ברוב אלו, התשלום בוצע באותו כרטיס אשראי שמפורט כאמצעי התשלום, בקבלות שהוצאו על שמה של המשיבה בלבד… יצוין כי המשיבה טענה בתגובתה בביהמ"ש קמא כי מאז עזיבת המבקש את הדירה המשותפת, היא נשאה לבדה בכל הוצאותיו החודשיות של הכלב, כשהמבקש לא הציע להשתתף בעלויות ולא נשא בהן בפועל מיום עזיבתו. ובאשר ליתר הנסיבות – התכתובות בין הצדדים מגלות כי התקיימה חיבה עמוקה בין המבקש לכלב. איני מטיל ספק בכך, ומוכן אני גם לקבל בשלב זה את גרסת המבקש, לפיה בשעה שהצדדים התגוררו יחדיו המבקש טיפל בכלב במסירות, שמר עליו, יצא עמו להליכות, ועוד. המבקש אף טוען כי ביהמ"ש קמא התעלם ממצבו הרגשי-נפשי, כסובל מפוסט טראומה בעקבות שירותו הצבאי, כשהכלב שימש לו ככלב רגשי והיה חלק משמעותי בחייו. אלא שבשלב זה, לא ניתן לקבוע כי חיבתו של המבקש לכלב עמוקה יותר מזו של המשיבה, וכי הכלב לא מהווה והיווה תמיד חלק משמעותי יותר בחייה. גם המשיבה סובלת ממצב רפואי מורכב, ונמצאת רוב היום בבית (במסגרת הטענות בבקשת רשות הערעור, טוען המבקש שלאור מחלתה של המשיבה, לא יכלה המשיבה להוציא את הכלב לטיולים ולהליכות והוא עשה זאת). גם המשיבה טוענת שמדובר בכלבה הטיפולי. בעקבות הכרותה של המשיבה את המבקש, היא עלתה ארצה, ללא משפחה, עם כלב קודם שהיה לה. לטענת המשיבה, מאז שנת 2015 ביקשה לאמץ כלב נוסף, והמבקש סירב לכך, ורק בשנת 2018 עלה בידה לשכנע אותו לאפשר לה לאמץ את הכלב מושא דיוננו, כשחודש לאחר הגעתו נפטר כלבה הקודם עמו עלתה ארצה. לטענתה, מאז נפרדה מהמבקש, הכלב הוא משפחתה היחידה וכל עולמה. בנסיבות הענין, על רקע הראיות שהוצגו בשלב זה, וכאשר המחלוקות העובדתיות בין הצדדים טרם התבררו… לא מצאתי כי נפלה בהחלטת ביהמ"ש קמא שגגה, שמצדיקה התערבות בית משפט זה. אין בדבר כדי לשלול את האפשרות כי במסגרת הבירור העובדתי ושמיעת הוכחות ימצא ביהמ"ש קמא לקבל את גרסת המבקש בנושאים השנויים במחלוקת ולקבל את תביעתו".

בדומה לשופטים גורודצקי ושני לפניו, כך גם השופט שוחט התייחס ל"תוחלת החיים" המקובלת לגבי כלבים… – "עיון במערכת נט המשפט מלמד כי התיק קבוע לישיבת קד"מ ראשונה בעוד כשבועיים ימים… הצדדים לא בורכו בילדים, וניכר מכתבי הטענות כי אהבתם לכלב דומה לאהבת הורים את ילדיהם. במשפחות רבות זוכים ילדים שאינם משותפים לשני הוריהם לאהבה זהה לזו לה זוכים ילדים משותפים. ראוי כי הצדדים ינצלו את פרק הזמן הקרוב עד לקדם המשפט לנסיון הידברות, במטרה למצוא פשרה מסוימת, שתעלה בקנה אחד עם טובת הכלב. ככל שהדבר לא יעלה בידיהם, משאורך חייו של כלב אינו כאורך חיי אדם (וההנחה המקובלת היא ש'זמן כלב' רץ פי 7 מהר יותר) יש לקוות שבית משפט קמא ימצא ליתן קדימות בקביעת התיק להוכחות".

החלטה זאת – בדומה לחלק מפסקי הדין שנסקרו לעיל – מעידה, בין היתר, על היתרון שטמון בעצם ההחזקה היחודית של מי מבני הזוג לשעבר (לאחר הפרידה) בבעל החיים, בכלל, ובמשך תקופת "נתק" ממושכת מן האחר, בפרט; וזאת, מעצם קיומו של "נתק", אפילו נגרם בעטיו של המחזיק בבעל החיים, ואולי אף כתוצאה מהתנהלות מכוונת ושלא בתום לב מצדו {וראו גם בסוף התוספת מיום 23.9.24 להלן…} ממילא, יינתן משקל רב גם לשיהוי בפניה לבית משפט.

תוספות ועדכונים

23.9.24

פסק דין מיום 7.8.24 (פורסם ב"נבו"), שניתן במסגרת תמ"ש 43398-12-23 (בית המשפט לעניני משפחה בחיפה, השופט א. צ'יזיק): "בפני תביעת התובעת… למתן צו המורה… [ש]תשמש כמשמורנית המלאה על כלב, אשר מטופל במשותף הן על ידה וכן גם על ידי הנתבע, או לחלופין, למתן צו, אשר מורה על כך שהשניים ישמשו כמשמורנים המשותפים על הכלב… התובעת, אזרחית ארצות הברית, התגוררה בארץ למשך תקופה זמנית של שנה במהלך שנת 2015, ולאחר כשש שנים (במהלך שנת 2021) עלתה מחדש לארץ, על מנת להתגורר בארץ באופן קבוע. הנתבע הינו תושב ישראל… הצדדים… החלו להתגורר יחדיו במהלך חודש אוגוסט 2021. בתאריך 8.9.2021 פנו השניים במשותף אל 'האגודה לצער בעלי חיים ב…' לצורך אימוץ כלב, ובסופו של יום אימצו במשותף כלב… לצורך השלמת הליך האימוץ, שילם הנתבע… 400 ₪ ובנוסף לכך חתם על גבי מסמך התחייבות לבצע עיקור לכלב, ולצורך כך הפקיד בידי האגודה שיק ע"ס 500 ₪. בתאריך 13.8.2022 הציע הנתבע לתובעת נישואין, אולם בהמשך חזר בו, ובשלב זה התובעת עברה להתגורר בדירה אחרת… אולם לאחר תקופה של חודשיים, השניים שבו להתגורר יחדיו, כאשר גם במהלך תקופה זו הנתבע הציע לתובעת להינשא לו, אולם לאחר זמן מה נפרדו זמ"ז. לאחר שהצדדים נפרדו זמ"ז באופן סופי במהלך חודש אוקטובר 2023, נשלחו אל הנתבע… שתי הודעות… מטעם אמה של התובעת, במסגרתן ביקשה מהנתבע לאפשר לבתה לראות את הכלב. במהלך חודש נובמבר 2023 איפשר הנתבע לתובעת להיפגש עם הכלב, בין פעמיים לשלוש פעמים בשבוע, אולם בתחילת חודש דצמבר 2023 פרץ בין השניים סכסוך, בנוגע להמשך מועדי המפגש עם הכלב. בעקבות סכסוך זה שלחה התובעת אל הנתבע מספר מסרוני טקסט, אשר נכתבו בשפה האנגלית, במסגרתן ציינה בפניו, כי יש בכוונתה לנקוט כנגדו בהליך משפטי, בעוד שהנתבע ציין בפניה, כי הינו מתכוון להגיש כנגדה תלונה במשטרת ישראל, בשל הטרדות ואיומים מצידה. בתאריך 20.12.2023 הגישה התובעת לבית המשפט את תביעתה, בצירוף בקשה למתן סעד זמני, שבמסגרתה עתרה לקבוע הסדרי שהות זמניים בין הכלב לבין הצדדים… קבע בית המשפט בהחלטתו מיום 25.12.2023 כי עד למועד הדיון הקרוב, הכלב ישהה יחד עם התובעת, בין הימים שני ועד חמישי, בעוד שבימי חמישי ועד שני הכלב ישהה בדירת הנתבע. יומיים לאחר הגשת התביעה (בתאריך 22.12.2023) נבדק הכלב על ידי מומחה בתחום הוטרינריה ממרפאת… כאשר ממצאי הבדיקה העלו, שמצבו הבריאותי איתן וכי הינו מטופל היטב.

טענות הצדדים: לטענת התובעת, אהבתה לכלבים טבועה בה עוד מימי ילדותה בארה"ב, וזאת בשונה מהנתבע אשר מעולם לא גידל חיית מחמד, כך שעל פניו, סירובו לאפשר את חלוקת המשמורת על הכלב נובעת משיקולי נקם, ותו לא. התובעת טוענת, כי היא מימנה מכספה הפרטי חלק משמעותי מאוד מצרכיו של הכלב, ובכלל זאת רכישת מזון בעבורו, וכן גם התקנת שבב איתור אלקטרוני בגופו כשלכך מתווסף גם הטיפול המסור במשך שעות ארוכות שאותו העניקה לכלב, בעת שהנתבע היה מצוי בעבודתו. לדבריה, תחושת הקירבה והאהבה שהינה חשה כלפי הכלבי אינה נופלת מזו של אם כלפי בנה, וכי אחת מהסיבות המרכזיות לכשלון מערכת יחסיה עם הנתבע, נובעת מהיחס המיוחד שאותו קיבל הכלב. לטענתה, היא משמשת כ'מטפלת העיקרית' בכלב… במשך שעות ארוכות, בשל אופי עיסוקה, אשר מאפשר את ביצוע העבודה מתוך דירת המגורים, וזאת בשונה מהנתבע, אשר נוהג לעבוד לפרנסתו בשעות משתנות ובמשמרות ארוכות… גם לאחר פרידתם זמ"ז, הנתבע נהג להקשות עליה לקבל את הכלב, וכי במהלך הימים שבהם הכלב שוהה בדירת הנתבע, הוא סובל מדכדוך נפשי, עקב הזנחה וחשיפה לעשן סיגריות… בעוד שבמהלך הימים שבהם הינו שוהה בדירת מגוריה, הכלב זוכה ליחס חם ואוהב… בעיקר בשל כך שהינה נוהגת להוציאו לטיולים ממושכים… הנתבע אינו רואה בכלב… כבנו, עקב סרובו לקיום משמורת משותפת על הכלב… על פי פסיקת בתי המשפט, אין כל משמעות מעשית לרישום בעל חיים על שם אחד מבני הזוג, משום שהרישום אינו מונע מבן הזוג האחר לקבל חזקה חלקית, משותפת או קבועה על החיה…. הנתבע הגיע אל המרפאה מיד לאחר שקיבל לידיו את כתב התביעה, מתוך להציג את עצמו בתור המטפל העיקרי של הכלב, ומשום שמעדותו של הוטרינר עלה בבירור, כי הוא ראה אותה במרפאה מעת לעת… העובדה שהתשלומים עבור 'סל האימוץ', שבב האיתור והחיסונים בוצעו באמצעות כרטיס האשראי שלה, מצביעים על כך, שיש לקבל את התביעה, ולאפשר לה לשמש כמשמורנית העיקרית על הכלב, או לכל הפחות, לקבוע הסדר מסוג של 'משמורת משותפת'.

מנגד, הנתבע מציין בסיכומיו, כי מעדותו של הוטרינר… עולה בבירור כי הוא משמש כמטפל העיקרי בכלב, משום שהוא נוהג להביא את הכלב לבדיקות במרפאה, ומשום ששבב האיתור רשום על שמו… התובעת לא זכרה בעדותה את שמו של הוטרינר אשר נוהג לטפל בכלב… מעדות הוטרינר עולה, שהכלב מטופל היטב, הן בפן התזונתי והן בפן הרפואי…. טובת הכלב מחייבת את השארתו תחת השגחתו הקבועה, משום שבמהלך חודש ינואר 2023, התובעת לא ראתה את הכלב למשך תקופה של חודשיים, למרות שבאותה עת הכלב שהה בביתו, ומשום שגם לאחר פרידתם זמ"ז, במהלך חודש פברואר 2024, היא לא לקחה את הכלב עמה, אלא התכוונה לשוב ולהתגורר בארה"ב, כשלכך מתווספות גם התכתבויות הדוא"ל, אשר מצביעות על כך שהינה מונעת מתוך תאוות נקם אובססיבית…

דיון והכרעה: בפסיקת בתי המשפט קיימות שלוש גישות, בנוגע להכרעה על גורלו של בעל חיים לאחר פרידת בני זוג: גישה אחת, אשר רואה את טובת בעל החיים כאבן בוחן להכרעה, גישה שניה, אשר מדגישה את הפן הקנייני, וגישה שלישית, אשר מתמקדת בנסיבות, בהתעלם משאלת הרישום והבעלות… גם במסגרת ספרות המלומדים, אמנם אין גישה חד משמעית בנוגע לקביעת בן המשפחה/בן הזוג, אשר ישמש כמשמורן העיקרי על החיה לאחר הפרידה, אולם המבחן העיקרי, אשר נקבע בספרות המלומדים במקרים מעין אלה, הינו עקרון 'טובת החיה', אשר תכליתו כפולה – האחת, התחשבות באינטרס של בעלי החיים, על ידי מציאת המקום המתאים להם ביותר, והשניה, הצורך בהרחבת שיקול הדעת של בית המשפט, לבחון פתרון הוגן עבור בני הזוג, בהתאם לנסיבות הענין, ושלא רק על פי דיני הקנין… ודוק, יש להבחין בין סוגית הסדרת הביקורים של אחד מבניה"ז אצל בעל החיים, לבין עקרון 'טובת בעל החיים', משום שעל בית המשפט לבחון את שאלת המשך הסדרי הביקור, גם באותם מקרים, שבהם בן הזוג אינו ממשיך לשמש כ'משמורן', ובאופן זה ללבות את המשך הקשר הבעייתי שבין בניה"ז לשעבר. מנקודת מבטו של בית המשפט, האפשרות כי בן הזוג שאינו ממשיך לטפל בבעל החיים דרך קבע ימשיך לשמור עליו, אינו מהווה חלק מהגורמים, אשר מהווים את 'טובת בעל החיים', משום שהמשך הביקורים עלול להנציח את המשך הסכסוך בין בני הזוג… עם זאת, עצם כך שאחד מבני הזוג לשעבר אינו רשאי לבקר את בעל החיים, עדיין אינה מונעת ממנו להמשיך ולנקוט בהליכים המשפטיים הרלוונטיים – ככל שהם נדרשים – בכדי לוודא שבעל החיים מקבל את הטיפול הנדרש… אשר למתווה אחזקתם של בעלי חיים בעת פירוק התא המשפחתי, קיימות שלוש אפשרויות – האחת, ההחזקה והבעלות בבעל החיים תינתן לאחד מבני הזוג; השניה, אחד מבני הזוג יהיה הבעלים והמחזיק, אולם ייקבעו הסדרי ביקור, כך שבן הזוג השני יכול להחזיק בבעלי החיים לתקופה מוגבלת, במועדים שייקבעו מראש; השלישית, בעל החיים יימסר לאדם שלישי, ולא יהיה בבעלות של אף אחד מבני הזוג…"

תחילה דן בית המשפט בשאלת "המשמעות המשפטית של רישום הבעלות על הכלב על שם הנתבע, והבאתו לקבלת טיפולים רפואיים וחיסונים במרפאה הוטרינרית" – סוגיה, אשר עמדה למעשה בבסיס ההכרעה –  בציינו כי עמדת הנתבעת היתה כי "סוגית הרישום והבעלות על הכלב במרשמים הציבוריים של הרשות המקומית ומשרד החקלאות, וכן גם הבאתו של הכלב לחיסונים וטרינריים, הינן לא יותר מאשר סוגיות טכניות ופורמאליות, ולכן אינן צריכות להוות שיקול מהותי בנוגע לקביעת המשמורת על הכלב"; בעוד שעמדת הנתבע היתה, כי "עצם רישום הכלב על שמו וכן גם נשיאתו בעיקר התשלומים על החזקת הכלב, בשילוב העובדה שהינו מוכר על ידי הוטרינר כבעלים בפועל של הכלב, אשר נוהג להביאו לחיסונים ולטיפולים רפואיים, מצביעים על כך שהינו משמש כבעלים בפועל של הכלב":

"במסגרת סעיף ההגדרות של החוק להסדרת פיקוח על כלבים… מוגדר המונח 'בעליו של כלב'… 'לרבות מי שמחזיק בכלב דרך קבע', בעוד שהמונח 'רשיון' מוגדר… 'רשיון להחזקת כלב שהנפיקה הרשות המקומית שבתחומה מתגורר, דרך קבע, בעליו של הכלב'… בנוסף לכך נקבע בתקנות להסדרת פיקוח על כלבים… כי טופס חידוש רשיון להחזקת כלב יישלח לבעליו, וכי פרטי הכלב וכן גם בעליו והוטרינר המוסמך, יירשמו במרכז הרישום הארצי… וכי לצורך זיהוי הכלב קיימת חובת סימון באמצעות השתלת סימון תת עורי של שבב אלקטרוני רשום. כוונת המחוקק הינה שההחזקה בכלב תעשה לפרק זמן ממושך, למרות שאדם יכול להחזיק בכלב גם מבלי להיות בעליו הפורמאלי… לכן, אף אם אדם מחזיק בכלב במשך תקופה קצרה, הרי שעליו להסדיר את הרשיון, כאשר במהלך תקופה זו חלות עליו מלוא החובות אשר חלות על בעלי הכלב, דוגמת החזקת רצועה ברשות הרבים. זאת ועוד, החובה להצטייד ברשיון… קיימת ביחס לכל כלב… חובה זו הינה מוחלטת…

…עולה מעדותו של הוטרינר… כי התובעת הגיעה למרפאה בלווית הנתבע בין פעמיים לשלוש… אולם הנתבע הוא זה אשר הביאו לטיפולים ואף לביצוע החיסונים, והוא גם זה אשר רשום במרפאה כבעל הכלב, כאשר השבב האלקטרוני רשום גם כן על שמו… הנתבע מטפל בכלב היטב, ואף נוהג להביאו לטיפולים ולחיסונים החל מהתקופה שבה הכלב היה גור, והאינטראקציה בין השניים הינה טובה מאד… התובעת אמנם ציינה בעדותה, כי הסיבה לכך שלא נרשמה באופן פורמאלי כבעלת הכלב, נעשתה מטעמים טכניים, ומכך שהתקשתה לדבר בעברית, ואף לא הבינה את המשמעות של אקט הרישום… עם זאת, בניגוד לנטען על ידי התובעת, לשון החוק והתקנות מצביעות על כך שאין מדובר ברישום פורמלי בלבד, אלא ברישום מהותי, אשר נועד לבסס ולעגן את מעמדו של הבעלים, כמי שנתפס כלפי כולי עלמא, כבעלים העיקרי של הכלב, וכמי שחב במימון הוצאות גידולו של הכלב, הן בפן הכספי (טיפולים רפואיים, מזון, חיסונים וכו'), והן בפן המשפטי (הסדרת הרישומים, פיצויים נזיקיים, חבות פלילית או מנהלית במקרה של תקיפה פיזית ע"י הכלב וכו'). נתון זה אינו עומד לבדו; כאמור, הנתבע הבהיר כי הוא המטפל הקבוע… וכי הוא אמון על שגרת הטיפולים, החיסונים והבדיקות, כאשר לגישתי העובדה שהתובעת לא הצליחה להיזכר בשמו של הרופא המטפל בבעל החיים מאז תחילת החזקתו אצל בני הזוג, והעובדה שאישרה שלפחות בשנתיים האחרונות לא ביקרה במרפאה הוטרינרית (מתוך שלוש שנות חייו של…), מלמדת כי הצדדים עצמם תפסו את הנתבע, כמי שמחויב מהותית לשגרת הטיפול ב… ויוצא כי לא רק מבחינת הרישום, ומבחינת הכפיפות להוראות הדין כבעלים, גם מהותית, המחויבות השוטפת הוטלה על כתפי הנתבע".

כאמור, וכפי שעולה מן הציטוט דלעיל, בית המשפט העמיד למעשה את "המשמעות המשפטית של רישום הבעלות על הכלב על שם הנתבע, והבאתו לקבלת טיפולים רפואיים וחיסונים במרפאה הוטרינרית", בבסיס הכרעתו. הדבר מעורר בי "אי נוחות"… נסיון החיים מלמד, כי לא אחת ישנו בן זוג "דומיננטי" במיוחד, בהיבטים רבים ומגוונים, מבלי שתהיה הצדקה לייחס לכך משמעות כלשהי. בתמ"ש 47063-12-15, שנסקר בהרחבה בסקירה המקורית לעיל, פסקה השופטת גורביץ, בין היתר, כי "הרשיון המונפק מכח החוק, אינו קובע מאומה לענין הבעלות בכלב, פרט לקביעה כי המחזיק בכלב זכאי להגיש בקשה לקבלת רשיון להחזקתו. צירוף המכלול מצביע על כך, שעצם הרישום על שם בעלים אחד, אינו מהווה אינדיקציה לבעלות הבלעדית בכלב. הרישום הוא דקלרטיבי, ואין בו כדי לבטא בהכרח את כוונת הצדדים לענין הבעלות הקנינית בכלב. בעניננו, לא שוכנעתי כי ניתן להכריע בענין הבעלות על הכלב, על סמך העובדה כי התובעת נרשמה ראשונה כבעלת רשיון להחזקת כלב. באופן דומה, אין בשינוי רישום הבעלות על שם הנתבע, כדי להוכיח כי הוא הבעלים של הכלב"; ובתלה"מ 44897-06-20, שנסקר אף הוא בסקירה המקורית לעיל, הסכים השופט שני עם עמדת השופטת גורביץ – "רשיון המונפק מכח החוק, אינו קובע מאומה לענין הבעלות בכלב. דעתי כדעתה". זאת גם דעתי (אלא אם מדובר בנסיבות חריגות). אמנם, אין דינה של "טובת הכלב" כדין "טובת הילד"… אך בכל זאת אציין, כי איש לא היה מעלה על הדעת, למשל, לקבוע משמורת על ילד, על סמך העובדה, כי רק אחד מהוריו נוהג להשתתף בימי הורים, ללוות אותו בטיולים, לארח חברים, או לרשום אותו לחוגים. מן הבחינה המהותית – להבדיל מן ההיבט הפורמלי – אין לעובדה זו כשלעצמה משמעות של ממש (אלא אם הנסיבות מעידות אחרת).

עתה דן בית המשפט בשאלה, "האם טובת הכלב משתלבת עם טובתם של בני הזוג?" כבר בפסק הדין הראשון שנזכר בסקירה המקורית לעיל (תמ"ש 32405/01), צוין, בין היתר, כי "בין בני הזוג מערכת יחסים עכורה. מתנהלות ביניהם תביעות רכושיות שונות. כל הנסיונות להביא להסדר ביניהם, כשלו. מערכת היחסים ביניהם הביאה להגשת תובענות מטעם הנתבעת, בנושא אלימות והטרדה מאיימת… התרת מפגשים כאמור תיצור כר נוח לחיכוכים ולמריבות, מצב שיש למנוע גם במחיר של אי התרת המפגשים…"; ברוח דומה, צוין בפסק הדין נשוא תוספת זאת: "מעדותה של התובעת, וכן גם מעדויותיהן של העדות מטעמה, עולה כי היא הפגינה יחס חם ואוהב מאד כלפי הכלב… מעדותו של הנתבע עולה כי הוא אינו חולק על אהבתה הרבה ומסירותה הרבה של התובעת כלפי הכלב… המסקנה המתבקשת הינה שלשני בני הזוג תרומה מהותית בגידול ובטיפוח הכלב, מבלי שיש לתובעת יתרון כלשהו בענין זה על פני הנתבע {נראה כי הכוונה לכך, שעל התובעת מוטל נטל השכנוע מעצם היותה "תובעת"… כלומר, לכאורה דין התביעה להדחות, מטעם זה בלבד, אף אם "כפות המאזניים שקולות" – ד.ר.} ודוק, במקרים שגרתיים של פרידה בין בני"ז ידועים בציבור, בהם כל צד תרם את תרומתו לגידול הכלב באופן מהותי במהלך תקופת הזוגיות המשותפת, יש מקום להורות על קיומה של חזקה ומשמורת משותפת על הכלב, או לכל הפחות לקיים מעין הסדרי ראיה, במועדים ובמקומות קבועים ומוסדרים… במקרה זה מדובר בבני זוג אשר נפרדו זמ"ז פעמיים ואף עמדו להינשא זל"ז פעמיים, ולמרות זאת, טרם הגשת התביעה לא ניסו להסדיר מחוץ לכותלי בית המשפט את הסדרי המפגש עם הכלב, וכן גם את סוגית בן הזוג, אשר ישמש כבעליו העיקרי… מעדותו של הנתבע אמנם עלה, כי הסיבה להסלמת הסכסוך והבאתו לבית המשפט, נובעת מכך שהוא ציין בפני התובעת, כי ככל שייצור מערכת יחסים חדשה, או אז יהיה קושי בהמשך קיום הסדרי מפגשיה עם הכלב… דא עקא, שלמקרא מסרוני טקסט אותם שלחה התובעת לנתבע, וכן גם לצדדים שלישיים, בסמוך למועד הגשת התביעה והבקשה למתן הצו הזמני, עולה כי היא עשתה שימוש ברטוריקה מילולית חריפה ובוטה מאד כלפי הנתבע, תוך הטחת האשמות חמורות מאוד כלפיו, באופן אשר הסלים את הסכסוך, הרבה מעבר לסוגית המשמורת והחזקה על הכלב. במסגרת ההודעות… וכן גם בתצהירה של התובעת, מצוין כי הנתבע הינו אדם אלים אשר מסכן את שלום הכלב… ואשר סובל ממחלות מין, ואף פועל בדרכי כחש ומרמה….. טובת הצדדים מחייבת 'הפרדת כוחות' מיידית… כך שהן 'טובת הכלב' והן טובת הצדדים משתלבות האחת ברעותה, ומצדיקות בנסיבות הענין את הותרת החזקה הבלעדית על הכלב בידי הנתבע בלבד, שהינו הבעלים הראשי של הכלב, על פי הוראות הדין והנסיבות כפי שפורטו לעיל".

נראה כי הדיון (לכאורה) ב"טובת הכלב", היה רלוונטי לשאלה, האם יש לקבוע "משמורת משותפת" (או אחרת) על הכלב – ולא לשאלה, למי תימסר החזקה (העיקרית או בכלל) בכלב; אשר לגביה, שוב ניתן למעשה משקל מכריע להיבט הפורמלי: "ניכר כי משך כל תקופת שהותו של… אצל בני הזוג, כלל המאמצים במישור הפורמלי הוטלו על הנתבע, מאמצי הטיפול, החיסון ומול הרשויות, הוטלו על הנתבע, ואין בכך שחלק מפעולות הטיפוח והגידול היו משותפות, כדי להצדיק לשלול מהנתבע את היותו הבעלים הדומיננטי יותר (כפי שאף עולה מעדות הוטרינר), ומקום ששני הצדדים מצדיקים כי 'טלטול' הכלב מבית לבית אינו לטובתו, ראוי לקבוע מקום אחד בו ישהה הכלב, ומצאתי להורות כי אין הצדקה בשל כלל האמור, לשלול זאת מהנתבע" {ראו, בהקשר זה, את הערתי בסוף הסקירה המקורית לעיל: "החלטה זאת [רמ"ש 22739-12-22] – בדומה לחלק מפסקי הדין שנסקרו לעיל – מעידה, בין היתר, על היתרון שטמון בעצם ההחזקה היחודית של מי מבני הזוג לשעבר (לאחר הפרידה) בבעל החיים, בכלל, ובמשך תקופת 'נתק' ממושכת מן האחר, בפרט…"; אשר כוחה יפה גם לענין פסק הדין נשוא תוספת זאת…}

***

הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.